ביצה מ ע"ב

דף מ - ב

אמר ליה רבי לבנו: אין מוקצה לרבי שמעון  אלא גרוגרות וצמוקין בלבד, שמתחילה ראויים הם לאכילה והוא דחה אותן בידים להעלותן לייבשן, ושוב אינם ראויים עד שייבשו. ולכן, גם אם חזרו ונהיו ראויים בשבת, הן ממשיכות להיות מוקצה, לפי שהקצאה שלהן שנעשתה בידים היא הקצאה מוחלטת, ובהקצאה מוחלטת מודה רבי שמעון שגם דבר הראוי לאכילה הוא מוקצה.

אבל את התמרות האלו הוא לא דחה אותן בידים, ויש מי שאוכל אותן כמות שהן.

הרי למדנו מדברי רבי, שנשא ונתן בדברי רבי שמעון, שדעתו כדעת רבי שמעון שאין לאסור מוקצה בדבר הראוי לאכילה אלא בגרוגרות וצמוקים, שמקצה אותן הקצאה מוחלטת בידיו, ולא בהמות מדבריות שראויות לאכילה, ולא דחאן בידים מהשתמשותו בהן?!

ומתרצת הגמרא שלשה תירוצים לקושיא זו:

א. איבעית אימא אומר לך לתרץ: הני נמי, אף הבהמות המדבריות שאין נכנסות לישוב כלל, כרגרוגרות וצמוקין דמו, שמקצה אותן מאצלו בידים הקצאה מוחלטת בשילוחן למדבר, ואפילו רבי שמעון מודה בהן.

ב. ואיבעית אימא: רבי עצמו אינו סובר כרבי שמעון, ולכן אוסר הוא את המדבריות. ומשאו ומתנו בדעת רבי שמעון - לדבריו דרבי שמעון הוא דקאמר, אבל, וליה לרבי עצמו - לא סבירא ליה כמוהו.

ג. ואיבעית אימא: אכן רבי עצמו אינו סובר לאסור מוקצה אף במדבריות. ומחלוקתו עם חכמים בביאור מהות המדבריות - לדבריהם דרבנן הוא דקאמר להו. וכך אמר להם:

לדידי, אין מוקצה כלל אלא בגרורגרות וצמוקין, ואפילו מדבריות גמורות אינן אסורות.

אלא לדידכו, שסוברים אתם איסור מוקצה, אודו לי מיהת שאין הבהמות אסורות היכא דיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה, היות דאלו בהמות בייתות הן, ואין לאוסרן לכולי עלמא.

ואמרו ליה רבנן: לא כאשר אמרת. אלא אף הנכנסות ברביעה ראשונה מדבריות הן, ואסורות לפי שיטתנו.

הדרן עלך פרק משילין פירות וסליקא לן מסכת ביצה

אלו הן מדבריות שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות בישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ומקשינן ומי אית ליה לר' מוקצה כלל דקתני אלו הן מדבריות והא בעא מיניה ר' שמעון ב"ר מר' פצעילי תמרה לר' שמעון מהו ואמר ליה אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרת וצימוקין בלבד איבעית אימא הני נמי כגרוגרות וצימוקין דמו ואיבעית אימא לדבריו דר' שמעון קאמר וליה לא סבירא ליה ואיבעית אימא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מוקצה לדידכו דאית לכו מוקצה אודו לי מיהא דהיכא דיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה דבייתיות הן ואמרו לו לא מדבריות הן:
תוספתא מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להן על ידי אחר מנותיהן מערב יום טוב מה הן מוציאין מבית המשתה חתיכה דקלוסתא וביצה מתובלת ר' שמעון בן גמליאל אומר מקום שנהגו לחלק אגוזים וקליות בעורלם יוליכו בניו ובני ביתו קטנים הולכין עמו לבית האבל ולבית המשתה למקום שנהגו ולא יתן ממנותיו לבנו ולבתו של בעל הבית מפני האיבה. אין חפין ואין מתגרדין ביום טוב אבל מדיחין את הכלים בנתר ושפין כלי כסף בקרקטין. אין חפין את הכלים בנתר ביום טוב. אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן בשבת ואין צ"ל ביו"ט. אלו הן המדבריות היוצאות בפסח ונכנסות ברביעה בייתיות כל שלנים בתוך התחום. רבי אומר אלו ואלו היוצאות חוץ לתחום אע"פ שאין נכנסין לתוך התחום אלא משחשכה מותר לשוחטן ביום טוב. ואלו הן מדבריות הרועות באפר לעולם. מיהא שמעינן דכל מידי דחזי לאינש דעתיה עילויה ואפילו הא דאמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה קיימא לן כרבי ותורי דרידיא ותמרי דעסקא באנו למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון הא בהדיא קיימא לן הלכתא כרבי שמעון ואף על פי דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה הני מילי כגון נולד ומוקצה מחמת איסורו וכיוצא באלו אבל הני כולו שרי ביום טוב:

הדרן עלך משילין פירות וסליקא לה מסכת ביצה.

פצעילי תמרה והם מיני תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם ומשירין אותן ומצניען בחותלות ומתחממין זה בזה ומתבשלים אינם כגרוגרות וצמוקים לענין מוקצה ליאסר בשבת שגרוגרות וצמוקים ראויים היו מתחלה והקצם בידים ועשה בהם מעשה הדוחה אותם מהיותם ראויים למאכל אדם עד שייבשו שהרי מסריחות בנתים אבל אלו לא נדחו בידים ולא עוד אלא שיש שאוכלין בלא בישול וביום טוב מיהא יראה שהן אסורין וכן הדין בכל פירות שכיוצא בהם:

ונשלם הפרק וזה שיעור מה שראינו לכללו בפסקי מסכת יום טוב יבא אחריו מה שראינו לכללו בפסקי מסכת מועד קטן בעזרת הצור ובישועתו.

גמ' מתני' דלא כי האי תנא. אין להקשות מנ"ל דלמא [הא דקאמר ר' יהודה] בסולם של עלייה הכל מודים דאסור פירוש חזרה וב"ה מתירין במתני' הולכה בסולם של עלייה [ופליגי בתרתי בחזרה בסולם של שובך ובהולכה בסולם של עלייה] [א] וי"ל דא"כ הו"ל לר' יהודה למימר מחלוקת בסולם של שובך כיון דעל הפלוגתא קאי אבל של עלייה לא פליגי וד"ה אסור אבל כיון דאמר בד"א משמע דקאי גם על ומודים ואכולה מילתא [קאמר ד"ה דבשל עלייה אסור]:

ברש"י בד"ה סולם בא לידנו הולכת סולם כו'. לשון רש א יש לדקדק לכאורה מי הכריחו לפרש הולכת סולם דאי נמי חזרת סולם בא לידנו א ש כיון דת"ק אית לי' דפליגי בחזרה והלכה כב"ה דשרי אפי' חזרה וי"ל דאי נמי דפליגי בשל עלייה מ"מ לית הלכתא כתנא דברייתא דסבר דפליגי בחזרת סולם של עלייה אלא כתנא דמתני' דסבר דלא פליגי אלא בהולכת סולם של עלייה ע"כ דבריו ואין זה נח לי דהא עדיין פסק דלא כתנא דמתני' בלישנא בתרא. והייתי ר"ל דאם בא לידם חזרת סולם הול"ל אינהו סברי הלכה כברייתא ולא היא הלכה כמתני' ומנ"ל להגמרא לעשות אינהו סברי באופן זה. ועוד אפ"ל דס"ל לרש"י דלא שייך בחזרה [בסולם של עלייה] שובכו מוכיח עליו כיון דמחזירו מן השובך לביתו ודאי הרואה אומר להטיח גגו רק טעמא דשרי בחזרה הוא משום דלא איכפת לי' דהרואה אומר וכו' וא"כ ניחא דרש"י פי' לקמן מוחלפת השיטה (דמקשה ר"י אדר"י דר' יוחנן ס"ל לעיל משום משקין שזבו) [ב] האי דסולם והשוחט כדקאי קאי ואע"ג דלא קיימא כן במסקנא היינו משוס דע"כ לא אמרו ב"ה אלא משום דשובכו כו' [ולפי מאי דאינהו סברו דת"ק קאי אסולם של עלייה] ובחזרה לא שייך [שובכו מוכיח כמ"ש למעלה] ע"כ צ"ל בברייתא מוחלפת השיטה ובית הלל אוסרין בחזרה ובהולכה מודים דשרי משום דשובכו מוכיח וא"כ בני ר"ח דעבדי כבית שמאי לכן פירש"י בהולכה [וכ"ע מודה אף לפי היפוכא]:

בתוס' ד"ה אמר ר"י מוחלפת כו' דא"כ מיתוקמא לפי המסקנא כו'. לשון רש"א נראה מדבריהם דלמסקנא לא מחליף אלא ההוא דתריסין דב"ש לקולא וב"ה לחומרא אבל כל הנך משניות דמייתי לא מחליף דמיתוקמי בשינויא דלעיל וקשה למאי דמחליף האי דתריסין וב"ש לקולא וב"ה לחומרא תיקשי לי' כל הנך משניות דלעיל דמייתי דב"ש לחומרא וב"ה לקולא דהכא לא מיתוקמי שינויא דלעיל וכן בכל הנך מוחלפת השיטה דקאמר לעיל משמע דלא מחליף הנך משניות דלעיל מיני' אלא דתוקמי כשינויי דלעיל ואמאי לא תיקשי לי' הנך משניות אהך דמוחלפת וצ"ע ע"כ. וכן העיר בזה בעל המאור ע"ש ובמלחמות ויש עוד פירוש במוחלפת השיטה ר"ל שניהם כדקאי קאי [רק פירוש ב"ה החליפו שיטתן] ומשום צורכי רבים הקילו כאן ב"ה [בתריסין] עיין בשלטי גבורים והוא כדי ליישב הריף שהביא המשניות כצורתן ולא הביא הך דמוחלפת והוא דחוק בעיני אותו פירוש ויותר נ"ל שהרי"ף גורס בסיומא דמלתא ודלמא לא היא ע"כ לא קאמרי ב"ה כו' אלא משום דאין בנין כו' וכ"ה בר"ן ע"ש. ויש לי לומר לפי המסקנא ניחא הכל דבכל המשניות ב"ש לחומרא וב"ה לקולא חוץ מבהשוחט ומתרץ כולן על נכון אבל בסוף דמקשה מהאי דתריסין. בשלמא לב"ש ניחא כו' הכא ליכא דקר נעוץ ופירש"י ליכא טעמא להיתרא משום דקסבר יש בנין וסתירה בכלים משמע הא אם אין בנין וסתירה בכלים שרי כמו בהשוחט דשקולין הם טירחותא דהשוחט ודתריסין ושאני הם משאר מתניתין דאייתי וא"כ למאי דאפיך להו וב"ש לקולא ע"כ דס"ל אין בנין וכו' ושקול כמו הכא דהשוחט וב"ה אסרי דס"ל יש בנין וסתירה בכלים וא"כ פשיטא דאסיר ואין מסלקין ביו"ט לכן הקשו התוס' כיון דמוחלפת ס"ל דיש בנין וכו' והתם בר"פ כל הכלים סתם אין בנין וכו' כנ"ל [ג]:

בא"ד ואומר ר"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה כו'. והא דבעי ב"ה הכנה בגוזלות עומד ואומר זה וזה וכו' היינו כדמפרש טעמא לקמן משום כחושה ושמינה וכו' או משום דהוי מוקצה דבעלי חיים כמ"ש התוס' לעיל אבל בשחיטה ע"כ מדקאמרי בית שמאי [לפי ההיפוך] לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן מבעוד יום ש"מ לב"ה א"צ:

בא"ד מדקאמר הכא ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא משום וכו'. לשון רש"א אע"ג דלמאי דקיימינן השתא לפירוש ר"ת לא מיתוקמי כל הני שנויא דחיקא מסתמא הך מלתא דמיירי ב"ש בדקר נעוץ ודאי קיימא דאין להחליף פירוש המשניות וכמש"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא מאי דשרי מר לכתחלה לא שרי אידך אלא דיעבד:

בא"ד ותימה א"כ דמוחלפת כו'. לשון רש"א יש לדקדק דלמאי דמוחלפת נמי האי דתריסין תיקשי להו אמאי לא תני בעדיות מקולי ב"ש כו' וי"ל כיון דקתני האי דלא ישחוט לא אצטריך למיתני האי דתריסין דבחדא גוונא מישתמע הנך תרתי מתני' דב"ש לקולא וב"ה לחומרא בשמחת יו"ט ע"כ:

אֵין מֻקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִין בִּלְבַד. פירש רש"י ז"ל 'קא סלקא דעתך מדפריש ליה מילתיה דרבי שמעון אלמא כרבי שמעון סבירא ליה' נראה לי כונת דברי רש"י ז"ל לומר כיון דהוא שאל לרבי מהו לאכול מהן ביום טוב הוה ליה לקצר דבריו וישיב לו מותר ולמה פירש לו טעמא דרבי שמעון בעלמא אלא ודאי דסבירא ליה כרבי שמעון לכך פירש לו מלתיה דרבי שמעון לרמוז לו שהוא סבירא ליה כוותיה דהלכה כרבי שמעון."

וָאִיבָּעֵית אֵימָא: לִדְבָרָיו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. קשה לי האי תירוצא הוא הפך תירוץ הראשון ותירוץ השלישי כי בהאי תירוצא קאמר דלא סבירא ליה כרבי שמעון ותירוץ הראשון והשלישי קיימי בחדא שיטה דתרווייהו מוקמי לרבי כרבי שמעון ואם כן קשה למה מסדר הש"ס הניח תירוץ זה באמצע והוה ליה להניחו ראשון או אחרון כדי לחבר שני תירוצים דקיימי בשיטה חדא ביחד?
ונראה לי דתירוץ ראשון עדיף טפי דמסתברא מילתיה כאשר יראה הרואה ולכך הקדימו ותירוץ השני עדיף ליה מתירוץ השלישי יען כי תירוץ השלישי נראה דוחק שצריך להוסיף דברים והעיקר חסר ממתניתין לכך הניחו אחרון והקדים השני עליו.

סִיּוּם הַמַּסֶּכְתָּא
גם רצה לסיים המסכתא בתיבת הֵן כי התחילה המסכתא בתיבת בְּמַאי וראש וסוף בְּמַאי הוא 'בִּי' ועם תיבת 'הֵן' של סיום המסכתא הרי אותיות 'בִּינָה' ונשאר באמצע תיבת בְּמַאי אותיות 'אֵם' וכתיב 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא' (משלי ב, ג), אל תקרי אִם אלא אֵם כמו שדרשו בזוהר הקדוש דמסכתא זו צריכה בינה שהיא אם הבנים כדי להבין דקדוקיה ופרטיה.
גם עוד נרמוז ראש הגמרא אות ב' וסוף הגמרא נו"ן הרי בֶּן, וגם עוד המשנה של מסכתא זו ראשה אות ב' וסופה אות ר' הרי צירוף בַּר שהוא תרגום של בֶּן רמז שהעוסק במשנה ובגמרא נקרא בן להקב"ה דכתיב (תהלים ב, ז) 'אֲסַפְּרָה אֶל חֹק הֳ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה'.
גם יובן נרמז באותיות בֶּן בראש וסוף ללמדך עיקר לימוד המסכתא הוא לעשות בה פריה ורביה שיוליד ממנה חדושי תורה הנקראים בנים ולכן מתפללין בראש השנה ויום הכיפורים 'שערי פריה ורביה בתורה' וכמו שהשיב בן עזאי על אשר לא נשא אשה נפשי חשקה בתורה (יבמות סג:) כלומר הנני מוליד ממנה בנים ולכן נרמז כאן אותיות בֶּן.
ונראה לי בס"ד לכן מסכתא זו נקראת בפי הכל בשם בֵּיצָה וקשה דהוה ליה לקראה בשם יוֹם טוֹב? וכן היא נקראת במקצת בספרי הראשונים. אך נראה בחרו לקרותה בשם בֵּיצָה בתיבה הראשנה של המשנה לרמוז כמו שהתרנגולת דרכה להוליד ביצה בכל יום כן הלומד מסכתא יוליד ממנה חדושי תורה בכל יום וכמו שהביצה נולד ממנה אפרוח כן חדושי תורה חדוש נולד מחידוש על דרך שאמרו בינה שמבין דבר מתוך דבר.
גם נראה לי בס"ד ראש המשנה ב' וסופה ר' הרי צירוף רַב בסוד 'כל רב מבבל' (ביצה יא:) שפירש רבינו האר"י ז"ל שהוא הארה של שמות ע"ב וק"ל שעולה ר"ב בסוד (ישעיה יט, א) הִנֵּה הֳ' רֹכֵב עַל עָב קַל וכו' שיאירו לנו אורות ע"ב ק"ל לשלום וטובה ולחיים אמן כן יהי רצון.

אלא בגרוגרות וצמוקין. שהן מתחלה ראויין לאכילה והוא דחה אותן בידים להעלותן ליבשן ושוב אינן ראויין עד שייבשו אבל אלו לא דחה אותן בידים ואיכא דאכיל מנייהו הכי קא סלקא דעתיה מדפריש ליה מילתיה דר''ש אלמא כר''ש ס''ל: איבעית אימא הני. מדבריות שאין נכנסות לישוב כלל כגרוגרות וצמוקין דמיין שמקצה אותן מאצלו בידים: ואיבעית אימא. אין מוקצה לר''ש קאמר ליה אבל לדידי יש מוקצה: ואב''א. מתני' לדבריהם דרבנן דאית להו מוקצה קאמר להו:

אין פירוש לקטע זה