ביצה לח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - א

והוינן בה: מאי שנא לכאן ולכאן דלא הוי עירוב, כיון ד"אין ברירה".

אם כן אף אם אמר מזרח ומערב נמי אין ברירה לאמר: הוברר הדבר בשעה שקידש היום שעתיד החכם לבוא מאותו צד שהגיע למחרתו, שהרי אפשר לא יבוא החכם לא לכאן ולא לכאן, ועל צד שלא יבוא חכם כלל הרי התנה ואמר: "הריני כבני עירי", נמצא שבשעה שקידש היום לא היה ידוע אם עירוביו חלים, וחלותם תלוי בבירור שיהיה למחרת, והרי "אין ברירה"?! ^[1]

ואמר רבי יוחנן לפרש: אף למזרח ולמערב אין יכול לומר "אם יבא חכם למזרח עירובי למזרח, ואם יבא למערב עירובי למערב", ואין מועיל העירוב אלא אם כן וכבר בא חכם בשעה שקידש היום והוא אינו יודע, ועל כן יכול להתנות עירובו במציאות הברורה בשעת קניית העירוב.

אלמא הרי למדנו: לית ליה לרבי יוחנן ברירה, והאיך אתה אומר שרבי יוחנן הוא שאמר - גבי בהמה וחבית - אין ברירה.

ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהיפוך דברי האמוראים שנחלקו בחבית ובהמת השותפין, כדי ליישב את הסתירה בדברי רבי הושעיא הסובר גבי חבית ובהמת השותפין שיש ברירה, ואילו גבי פתחי בית המת סבר רבי אושעיא אין ברירה, ומיישבת באופן אחר:

אלא לעולם לא תיפוך, ואכן רבי הושעיא הוא זה שאמר גבי חבית ובהמת השותפין יש ברירה, ומכל מקום לא תיקשי מפתחי בית המת:

וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה בדאורייתא, כגון גבי פתחי בית המת. ^[2]

אבל בדרבנן וכגון גבי תחומין אית ליה לרבי אושעיא ברירה.

דרש מר זוטרא: הלכה כרבי אושעיא.

אמר שמואל:

שור של פטם [מפטם שוורים כדי למוכרן] הרי הוא כרגלי כל אדם, כל אדם שקנה אותו הרי הוא מוליכו לכל מקום שהוא הולך, כי הואיל ודרכו של פטם למכור, הרי שכבר מאתמול העמידו הפטם ברשותו של אותו לוקח שיבוא לקנותו, וקנה כשקידש היום את שביתת הקונה העתידי. ^[3]

אבל שור של רועה [מגדל בהמות שלו, ופעמים שמוכר מבהמותיו], הרי הוא כרגלי [אנשי, רש"י] אותה העיר.

כלומר: אם קנה אותה אחד מבני העיר, הרי הוא מוליכו בתוך תחום העיר, אף שהרועה עצמו עירב לרוח אחרת ואינו רשאי להוליך את חפציו בכל תחום העיר, כי מאתמול העמידה הרועה ברשות לוקח שהוא מבני העיר לפי שרגילין בני העיר ליקח הימנו.

אבל אם קנה אותה אחד מעיר אחרת אין יכול להוליכו כרגליו, הואיל ואין לרועה שם של סוחר בהמות שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו, [אבל מוליכה בתוך תחום העיר, ר"ן]. ^[4] שנינו במשנה: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל:

ותמהינן: פשיטא?!

ומשנינן: לא צריכא משנתנו לחדש, אלא באופן שלא מסרו לו אלא ביום טוב, ומערב יום טוב לא השאילו אלא בדבור בעלמא ולא משך.

וחידוש הוא, כי: מהו דתימא לאו ברשותיה אוקמיה [לא העמידו המשאיל ברשותו של שואל] מבעוד יום, הואיל ולא משך, והרי היא כרגלי המשאיל שהיתה ברשותו כשקידש היום.

קא משמע לן משנתנו, שמכל מקום הרי הוא כרגלי השואל, דכיון שהבטיחו, כבר מערב יום טוב העמידו ברשותו.

מסייע ליה [משנתנו מסייעת] לדברי רבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל

שנינו במשנה: השואל כלי מחבירו וכו' ביום טוב כרגלי המשאיל:

ותמהינן: כיון שאפילו דיבור בעלמא לא היה מערב יום טוב, שאילו היה דיבור היינו רישא דאמרינן שהוא כרגלי השואל, אם כן פשיטא שיקנה הכלי את שביתת המשאיל שברשותו היתה כשקידש היום?! ומשנינן: לא צריכא משנתנו לחדש אלא באופן דרגיל ושאיל מיניה [בשואל הרגיל לשואלו].

וחידוש הוא, כי: מהו דתימא ברשותיה קא מוקים ליה [המשאיל מעמידו ברשות השואל מבעוד יום] כיון שרגיל הוא בכך.

קא משמע לן משנתנו, הואיל ולא אמר השואל מבעוד יום למשאיל שרצונו לשאול את הכלי, מימר אמר [אומר המשאיל בלבו]: דילמא משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה [שמא מצא השואל אדם אחר שישאילנו], ועל כן אינו מעמידו ברשותו.

שנינו במשנה: וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהן:

כתב הקהלות יעקב על הסוגיא הבאה שהיא מן הסוגיות העמומות שבש"ס, ולפי גירסת בעל המאור ופירושו של המאירי נוחה הסוגיא יותר, ועל פי גירסא זו ופירושו של המאירי מתבארת כאן הסוגיא.

כי סליק רבי אבא [כשעלה רבי אבא מבבל לארץ ישראל] אמר: יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, יהי רצון שאומר דבר תורה שיתקבל בעיני חכמי המקום ולא אבוש בפניהם.

כי סליק אשכחיה [כאשר עלה לארץ מצא את] לרבי יוחנן ורבי חנינא בר פפי ורבי זירא, ואמרי לה: רבי אבהו ורבי שמעון בן פזי ורבי יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי [יושבים ומקשים על משנתנו]:

אמאי אין מוליכין את העיסה אלא כרגלי בעלת המים והמלח, ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה, וכי למה לא יתבטל איסור התחומין של המים והמלח בשאר העיסה, [שהרי רובה של העיסה משל עצמה היא, ורק מעט מים ומלח שאלה מחברתה], וכל איסור הרי בטל ברוב?! ^[5]

אמר להו רבי אבא, וכי אטו ביטול שייך כאן?!

הערות

^[1] נתבאר על פי רש"י בעירובין ותוספות כאן; וראה מה שכתב רש"י כאן, ומה שתמהו עליו התוספות. וכתבו התוספות: לשון "מזרח ומערב" לאו דוקא, כי לשון זה משמע שלא נתברר אם חל העירוב למזרח כי שמא יבוא למערב, ולמערב לא נתברר כי שמא יבוא למזרח, וזה הרי אי אפשר, כיון שודאי מבורר הדבר בשעה שקידש היום, כי אם החכם במזרח אינו יכול לבוא מן המערב שהרי יוצא הוא מחוץ לתחומו שלו, ואם במערב הוא אינו יכול לבוא מן המזרח.

^[2] כתב רש"י: בדאורייתא, כגון טומאת מת לית ליה ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני, כדאמרינן בסוכה דהלכות טומאה הכי גמירי להו; וכן מבואר ברש"י בעירובין דף סח א, שדין "סוף טומאה לצאת" הלכה למשה מסיני הוא. אמנם לעיל י א ד"ה כולם טמאים, כתב: גזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם, והזכיר סתירה זו מהר"ב רנשבורג בגליונו שם, וראה מה שהביא בזה שם.

^[3] בפשוטו, דינו של שמואל הוא משום שהוא סובר כרבי אושעיא שיש ברירה, ואנו אומרים, שהוברר למפרע שלוקח זה ראוי היה לקנותו בשעה שקידש היום, וקנתה הבהמה את שביתתו.

^[4] אם קנה אותה אחד מבני העיר ועירב לרוח אחת הרי זה מוליכו כרגליו, ביאור הלכה סימן שצז בשם הר"ן והמאירי ועוד אחרונים. ואמנם כן משמע מדברי רש"י, שהרי כתב, שבן עיר אחרת אין יכול להוליכה משום שאין דעתו עליהם, הרי משמע שבני עיר זו שדעתו עליהם יכולים להוליכו כל אחד למקום שהולך. אמנם צריך ביאור מה הוא זה שפירש רש"י מה שאמרו: הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר, דהיינו אלפיים אמה לכל רוח?! שהרי כיון דמיירי בבני אותה העיר שלקחו אותה, הרי הם מוליכים את הבהמה לכל מקום שרגליהם יכולים להלך ולא אלפיים אמה לכל רוח שהוא תחום העיר, והיה לו לפרש דברי הגמרא, שכל אחד מאנשי אותה העיר יכול להוליכו כרגליו?! וראה עוד במשנה לקמן לט א "כרגלי אותה העיר", ובמה שנתבאר שם בהערות.

^[5] בכלל קושיית הגמרא, ליבטיל תבלין גבי קדירה, וכדמוכח בסוף הסוגיא.

והוינן בה [והיינו עוסקים מתקשים בבעיה זו]: מאי שנא [במה שונה] באופן שעתידים לבוא שתי חכמים ותנאו הוא לכאן ולכאן שלא עלה לו עירובו — משום שאין ברירה, אם כן, במקרה שעתיד לבוא רק חכם אחד ואינו יודע מאיזה צד יבוא ולכך הוא מתנה למזרח או למערב, נמי [גם כן] הלא אין ברירה!

ואמר ר' יוחנן להסביר את הדברים: מדובר כאן באופן שכבר בא החכם לפני שהניח את העירוב, אלא שהוא לא ידע להיכן בא, ובעצם נקבע מקום שביתתו עם בוא החכם, אף אינו יודע עד למחרת להיכן בא. הרי משמע שלדעת ר' יוחנן אין ברירה, שהרי אם בא החכם לאחר הנחת העירוב — אין העירוב חל למפרע. אלמא [מכאן] משמע כי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] ר' יוחנן עקרון זה של ברירה!

אלא, יש לדחות את מה שתירצנו, ולומר כך: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את דברי ר' יוחנן ור' אושעיא במחלוקתם. ור' אושעיא הוא שסובר כי יש ברירה. ומה שהוקשה לך מפתחי בית לענין טומאת מת, יש לומר כך: וכי לית ליה [וכאשר אין לו, לא מקבל] ר' אושעיא את עקרון הברירה — הרי זה בדאורייתא [בדברים שמן התורה], כמו לענין טומאת המת, אבל בדרבנן [בדברים שמדברי סופרים], כגון בענין תחומים — אית ליה [יש לו].

דרש מר זוטרא והורה לרבים: הלכה כר' אושעיא לענין ברירה.

אמר שמואל: שור של פטם (מי שעבודתו לפטם שוורים כדי למכרם לבשר) — הרי הוא כרגלי כל אדם, שהרי מתחילה התכוין שיהא שייך לקונהו. שור של רועה שבעליו מגדל אותו לרעייה ולעיתים עשוי הוא למוכרו לשכניו או למכיריו לבשר — הרי הוא כרגלי אותה העיר שהרי אין כוונתו למוכרו לכל אדם, אלא לאנשי העיר.

א נאמר במשנה שהשואל כלי מחבירו מערב יום טוב — הרי הוא כרגלי השואל. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, שהלא קנה הכלי שביתה אצלו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא שלא מסרו לו את הכלי אלא ביום טוב עצמו. מהו דתימא [שתאמר]: לאו ברשותיה אוקמיה [לא ברשותו העמידו] מבעוד יום ולכן נשאר כרגלי המשאיל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן וכרגלי השואל הוא.

ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב — הרי הוא כרגלי השואל.

ב שנינו במשנה שאם השאילו ביום טוב — הרי הוא כרגלי המשאיל. ותוהים שוב: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהוא רגיל ושאיל מיניה [ושואל ממנו], וכיון שאותו אדם נוהג להשאילו בקביעות אותו חפץ, מהו דתימא [שתאמר]: ברשותיה קא מוקים ליה [ברשותו הוא מעמיד אותו] מראש, וייחשב כאילו קנה שביתה אצל השואל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן; כי מימר אמר [אומר] השואל בליבו: דלמא משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה [שמא ימצא איש אחר וילך וישאל ממנו] ואין המשאיל מעמיד את הכלי ברשותו של השואל עד שיקחנו זה, ולכן אין מטלטלים אותו אלא כרגלי המשאיל.

ג שנינו במשנה: וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה — הרי הם כרגלי שתיהן. מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' אבא מבבל לארץ ישראל, אמר: יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל [יהי רצון שאומר דבר הלכה שיתקבל] בעיני השומעים בארץ ישראל, ולא אבוש בו. כי סליק [כאשר עלה], אשכחיה [מצא] את ר' יוחנן ור' חנינא בר פפי ור' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] שמצא את ר' אבהו ור' שמעון בן פזי ור' יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי [וישבו הם ואמרו] בבירור הלכה זו: אמאי [מדוע] הדין בעיסה כן? ולבטיל [ושיתבטלו] המים והמלח לגבי העיסה, ותדון העיסה רק לפי הבצק שבה ולא לפי המים והמלח, שהרי הם מעטים ובטלים! אמר להו [להם] ר' אבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And we discussed the following difficulty with regard to this teaching of Ayo: What is different about the case where two rabbis are coming to the two locations, one here and the other there, and one places two eiruvin, planning to decide on Shabbat which lecture he will attend? Why did Rabbi Yehuda state that this may not be done? It is because he held that there is no retroactive designation. But if so, in the first case as well, where only one rabbi comes, but the location of his lecture was not known before Shabbat, and one placed eiruvin in the east and the west, we should say that neither is effective because the rabbi’s location will not be known until Shabbat, and there is no retroactive designation.

And Rabbi Yoḥanan said in explanation: This first case is referring to a situation in which the rabbi had already arrived before the eiruv was placed, but the one placing the eiruv does not know the rabbi’s location. Therefore, it had already been determined which of the two eiruvin would be effective, although it was not yet known to him when Shabbat began. Apparently, then, Rabbi Yoḥanan does not accept the principle of retroactive designation even in matters of rabbinic law, as he states that if the rabbi were to arrive after the eiruv was placed, it would not be effective retroactively.

Rather, the Gemara rejects this approach and states: Actually, do not reverse the views of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Hoshaya; it is indeed Rabbi Hoshaya, also known as Rabbi Oshaya, who accepts retroactive designation, and Rabbi Yoḥanan who rejects it. As for Rabbi Oshaya’s statement with regard to the entrances to a house that contains a corpse, the following answer may be offered: And when does Rabbi Oshaya not hold of the principle of retroactive designation? With regard to matters of Torah law, such as the ritual impurity of the dead. But with regard to matters of rabbinic law, such as Shabbat limits and the placement of eiruvin, he does accept this principle.

Mar Zutra taught in a public lesson: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya with regard to retroactive designation.

Shmuel said: An ox of a fattener, one whose occupation is to fatten oxen in order to sell them for their meat, is as the feet of all people. It is as the feet of the one who acquires the animal on the Festival, even if the buyer is from another city, as the fattener’s intention when the Festival begins is that the ox belong to whoever buys it. But an ox of a shepherd, who raises oxen for himself but occasionally sells them to his neighbors or acquaintances, is as the feet of the people of that city, as his intention when the Festival begins is that he might sell the animal to someone in town, but not to someone from out of town.

§ The mishna states: In the case of one who borrows a vessel from another on the eve of a Festival, it is as the feet of the borrower. The Gemara asks: It is obvious that this is the case, as the place of rest of the vessel has already been established in the possession of the borrower. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha in a case where one did not deliver the vessel to him until the Festival itself. Lest you say: Since the lender did not establish it in the borrower’s possession before the Festival began, it should remain as the feet of the lender, the mishna therefore teaches us that it is not so, but it is as the feet of the borrower.

The Gemara comments: Interpreted in this manner, the mishna supports a statement of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan said: One who borrows a vessel from another on the eve of a Festival, even if he did not give it to him until the Festival itself, it is as the feet of the borrower.

§ It is taught in the mishna: If one borrowed on the Festival itself, it is as the feet of the lender. The Gemara again wonders: This is obvious. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha in a case where this borrower is accustomed to borrowing such items from this lender. Lest you say that since it is a regular occurrence for this loan to take place, the lender establishes it in his possession ahead of time, and it should therefore be considered as though the object’s place of rest is established as the feet of the borrower, the mishna therefore teaches us that it is not so, as the lender certainly says to himself: Perhaps he will find someone else this time, and he will go and borrow from him. Consequently, the lender does not transfer possession of the object to the borrower until the latter takes it, and it may be carried only where the lender may go.

§ It is taught in the mishna: And similarly, a woman who borrowed spices from another to put in a dish, or water and salt to put in her dough, these are as the feet of both of them. The Gemara relates: When Rabbi Abba ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he said: May it be God’s will that I say a statement of halakha that will be accepted by my listeners in Eretz Yisrael, so that I will not be put to shame. When he ascended, he found Rabbi Yoḥanan, Rabbi Ḥanina bar Pappi, and Rabbi Zeira, and some say he found Rabbi Abbahu, Rabbi Shimon ben Pazi, and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, and they were sitting and saying in a discussion of the mishna: Why is this the halakha with regard to dough? But let the water and salt be considered nullified in the dough, and the status of the dough should follow its flour rather than its minor ingredients, such as water and salt. Rabbi Abba said to them:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומקשינן עלה מ"ש לכאן (מכאן) [ולכאן] דלא דאין ברירה למזרח ומערב נמי אין ברירה [ופריק ר' יוחנן לעולם אין ברירה] ולמה אם בא חכם למזרח עירובו למזרח משום שכבר בא חכם.

וחזרנו לעולם לא תיפוך. ור' אושעיא הוא דאית ליה ברירה. וכי אית ליה ברירה בדרבנן אבל בדאורייתא לית ליה.

דרש מר זוטרא הלכה כר' אושעיא.

אמר שמואל שור של פטם ששחטו ביו"ט הרי הוא כרגלי כל אדם. משום דאית ליה קלא וכל איניש דעתיה עילויה מאתמול. אבל שור של רעי כרגלי אנשי אותה העיר:

השואל כלי מחבירו מערב יו"ט.

אע"פ שלא נתנו לו אלא ביום טוב הרי הוא כרגליו.

אבל השואל ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל ואע"ג דרגיל דשאיל מיניה תדיר ולא אמרינן כמאן דמשאיל ליה מעיו"ט דמי. וכולן ברשותא דמשאיל קנו שביתה הרי הן כרגלי המשאיל ואין רשות לשואל (להלך) [להוליך הכלי] אלא במקום שמותר למשאיל לילך:

האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים לעיסתה הרי הן כרגלי שתיהן. ר' יהודה פוטר במים. מפני שאין בהן ממש. אשכחינהו ר' אבא לרבנן דיתבי וקא הוו במתניתין וקאמרי וליבטלו מים ומלח לגבי העיסה כי היא הרוב אמר להו ר' אבא אי הכי כי המעט בטל ברוב.

דרש מר זוטרא הלכה כרבי אושעיא. יש מי שאומר דהלכה כמותו דבדרבנן [יש] ברירה ובדאורייתא אין ברירה, אבל ר' יצחק הזקן ז"ל אומר דכאן פסק הלכה כמותו בדרבנן אבל מכל מקום לאו דבדרבנן בלבד אומרים דיש ברירה אלא אפילו בדאורייתא כן, משום דקשיא להו דהא קיימא לן דמשנת ר' אליעזר [בן יעקב] קב ונקי ואיהו אית ליה ברירה בנדרים פרק השותפין (נדרים מה, ב) בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאמרינן התם דבחצר שאין בה דין חלוקה מותרין ליכנס ויהבינן טעמא משום דבחצר שאין בה דין חלוקה יש ברירה ואיסור הנדר דאורייתא הוא, וליתא דהתם לאו ברירה כשאר ברירות דעלמא היא אלא משעת השיתוף על דעת כן היה השתוף, וכבר כתבתיה שם בנדרים פרק השותפין בס"ד (מו, ב בד"ה מחלוקת).

אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם ושל רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר. איכא למידק והא איפכא שמעינן ליה לשמואל, דאמרינן לעיל (ביצה לז, ב) שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות שמואל אמר אפילו חבית אסורה, ויש מפרשים דהכא בשור של פטם ושל רועה להחמיר קאמר דאלו של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם שלא יזיזוהו ממקומו (אפי') [אם] אחד מהן עירב לדרום ואחד עירב לצפון, וכן בשל רועה אם אחד מאנשי העיר עירב לדרום ואחד לצפון אבל אנשי חוצה לעיר אין מערבין על ידי אנשי העיר. ואין זה מחוור בעיני דלא היה לו לשמואל (סתור) [לסתום] את דבריו, ועוד שלשון כרגלי כל אדם וכרגלי אנשי העיר לא אמרוהו במתניתין לאסור אלא להתיר זה להוליך בכל מקום כרגליו וזה להוליך כרגלי אנשי העיר (ואפשר) דהיינו אלפים אמה וכמו שיתבאר בסמוך (לט, א), ותדע לך דתניא בעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מה, ב) גשמים שירדו מערב יו"ט יש להן אלפים אמה לכל רוח ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם ואתינן לאוקומה בגשמים הסמוכים לעיר דאנשי אותה העיר דעתן עליהן, אלמא אנשי אותה העיר אינן אוסרין זה (עליה) [על זה] אלא יש להם אלפים אמה כרגלי רוב אנשי אותה העיר.
והרז"ה ז"ל חלק בין חבית ובהמה לשור של פטם ושל רועה, דחבית ובהמה דשותפין לאו לזבוני קיימי ואיכא למימר דילמא מימלכי ומעכב חד מינייהו על חבריה ולא פליגי אבל שור של פטם ושל רעיה לזבוני קיימי ונסתלקו מהן הבעלים שהוא הטבח וקיימי ברשות הלוקחים ובכי הא מודה שמואל דיש ברירה. והראב"ד ז"ל פירש דלית ליה לשמואל ברירה הני מילי בדבר של שותפין שהן מקפידין זה על זה בחלוקתן אבל הפטם אין זה הקפדה (זו) לפי שהוא מוכר ורוצה (שיבוא) [שיבאו] הכל ויקנה ויבא ברגליו. ויש לפרש דשאני הכא דבשביל תקנת הטבח עשו של טבח כנכסי הפקר שלא קנו שביתה כרבנן דר' יוחנן בן נורי (עירובין מז, ב) וכן של רועה לגבי אנשי אותה העיר, וכן פירשו בתוס' והוא הנכון.

שור של פטם והוא שמפטם שוורים למכור ומן הסתם בני הכפרים באים לקנות ממנו והוא מוכרו חתיכה חתיכה הרי כל חתיכה ממנו כרגלי הלוקחה ומוליכה למקומו שעירב בו אע"פ שאין הפטם יכול לילך לשם מתוך שהפטם יודע שבני הכפרים באים לקנות בשר בזה הוא מעמיד כל חלק שבו בחזקת שביתת הלוקחו ואפילו נשחטה ביום טוב שמא תאמר הרי ינק חלק זה מתחום חלק הלוקח האחר והיה מן הדין לאסור זה על זה על הדרך שביארנו למעלה כבר רמזתי לך שיש מי שפסק למעלה שאין חוששין ליניקת תחומין מסעד זה שאתה שואל עכשו ומ"מ אני אומר שאינה ראיה להם כלל שהפטם מאחר שכל השור שלו מעמיד מבערב כל חתיכה עם כל יניקתה בחזקת הלוקחה שהרי מ"מ בשעה שלוקחה עם כל מה שינקה הוא לוקחה והרי העמיד זה מבערב בחזקת שביתתו כל מה שהוא לוקח בשעת מקחו וגדולי המפרשים פרשוה מפני שאלה זו בשנשחט מערב יו"ט שאין כאן עוד יניקת תחומין ואין הדברים נראין שהרי מכל מקום סתם נאמרה:

שור של רעי ר"ל של רועה שאינו מפוטם דעתו למכירת בני עירו ואין דעתו למכירת בני הכפרים שאין דרכן לבא אלא לשור מפוטם ששור של רעי אף הם מוצאים בכפר שלהם לפיכך בני העיר שלקחו ממנו מוליכין עמהם שמן הסתם הוא מעמיד כל חלקיו בחזקת שביתת כל הלוקחים שבאותה העיר אבל של עיר אחרת אינו יכול להוליכה אלא אלפים אמה כרגלי אותה העיר וי"מ שמועה זו בדרך אחרת לומר שמה שאמרו כרגלי כל אדם הוא מחמיר ולומר כרגלי כל אדם שאם עירב אחד מן העיר לאיזה צד לא יזיזנו ממקומו ואל תחוש לדבריהם כלל:

המשנה השביעית האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהם ממש אמר המאירי המשנה השביעית ומשנה זו אינה ממין המשניות שלפניה ודין חלוק הוא בפני עצמו ואין גורסין בה וכן האשה שהרי דין חלוק הוא בפני עצמו אלא האשה וענין המשנה הוא שהאשה ששאלה מחברתה תבלין לקדרתה או מים ומלח לעיסתה ושאלה זו ביום טוב עצמו היתה ואלו היו דברים אלו אצלה בעין היינו אומרים עליהם כרגלי המשאיל עכשו שעירבתן בקדרתה או בעיסתה הרי נתערבה שביתת המשאיל בשביתת השואל והרי היא כרגלי שתיהן ואין אחת מהן רשאה להוליכה אלא למקום ששתיהן יכולות להלך ור' יהודה פוטר במים לומר שאין שם בעליהן עליהן כלל ופירשוה בגמרא לדעתו בתבשיל עבה שאין המים נכרין בו וכן הדין לדעתו במלח סדומית שהיא דקה ונתכת ואין שם בעליה עליה ומ"מ אף באלו הלכה כחכמים והרי היא כרגלי שתיהן אלא שיש חוככין להקל לפסוק כר' יהודה ממה שאמרו כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו ופירשוה בדיני עירוב וכן ממה שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא שכל הפוסקים כתבו בה לפסוק כחכמים:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

דרש מר זוטרא הלכה כר' אושעי' עין כל משפטי הכרי בפ' בכל מערבין במהדורא תנינא:

אמר שמואל שור של פטום הרי הוא כרגלי כל אדם ושל רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר. פירש רש"י ז"ל דאפילו עירבו רגלי עיר אחרת עם אנשי אותה העיר יכולים להוליכו לעירם מפני שדעת הפטם עליהם. ואם הוא של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר ואלפים אמה לכל רוח שהוא תחום מפני שאין דעתו אלא על בני אותה העיר. וזה קשה ולא יהא אלא שכל סביבות העיר שותפין בשור של פטם וכל אנשי העיר שותפין בשור של מרעה מכל מקום לית ליה ברירה לשמואל גבי שנים שלקחו חבית ובהמה כו'. ויש מפרשים דרגלי אותה העיר אם עירב אחד לצפון ואחד לדרום מוליכו כפי עירובו וזה שעירב לדרום כפי עירובו. ושור של פטום נמי עשאוהו כהפקר והוציאוהו מרשותו של טבח לתקנותו שלא יקנה שביתה עמו. ואליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בן נורי דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה. והקשה מורי נר"ו להאי פירושא דאי משום תקנת טבח הוא היכי פריך בשלהי פרקין ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם כו'. ומאי קושיא דלמא שור של פטם שאני משום תקנת טבח שיקפצו לו לוקחים ויהא זרוז בשמחת יום טוב להרבות שורים מפוטמים. וצריך עיון. ועוד שמעינן מההיא דאקשינן ואי אינהו תלו כו' והאמר שמואל שור של פטם כו' דשמואל לקולא אמרה ולא לחומרא לאפוקי מאן דמפרש הכא דשמואל לחומרא קאמר דליתא.

דילמא משכח איניש אחרינא כו'. והוא הדין דמצינן למימר דמימר אמר דלמא לא צריך ליה אלא לריבותא נקטיה דאפילו ידע דצריך ליה איכא למימר אידך טעמא.

כי סליק ר' אבא אמר יהא רעוא כו'. שמועה עמומה היא אצל המפרשים לבארה דמה שטענו לא השיב לו ואין התירוץ דומה לקושיא ונתחבטו בה הרבה. והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל.

וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה. ואף על פי דבדבר לח בעינן ששים ומסתמא אין בעיסה ששים. ועוד כי הכל הולך אחר המעמיד והכא מים מוקמי לה לעיסה ובדין הוא דלא ליבטלו. מכל מקום הכא דאינו אלא בטול תחומין דאיסורא דרבנן ואינו בטול איסור ממש דין הוא דנבטל חד בתרי ולאוקמינהו אדינא דאורייתא.

בד"ה והוינן בה כו' ועוד אמר הרר"ף דיכול להיות דהחכם בא מב' צידי העיר כו' ומניח עירובו לאלפים אמה של רוח מזרח לצד צפון כו' והא דקאמר למזרח ולמערב ר"ל למזרח תחומי העיר או למזרחו של חכם עכ"ל לכאורה כיון דהחכם יכול לבא לב' בתי המדרשות בשבת אין לצייר דבריהם כ"א כזה* וצ"ל דהך ברייתא מתרצא כר"ח בן אנטיגנוס דאית ליה בפ' מי שהוציאוהו דאין נותנין לו אלא אלפים עגולות לכל רוח אבל למ"ד התם דנותנין לו כטבלא מרובעת של ד' אלפים כדי שיהא נשכר הזויות היה יכול הכא להניח עירוב א' באמצע הד' אלפים שהרי כל השטח מהעיר עד בתי מדרשות אינו יותר מד' אלפים ולשון התוס' יתפרש לפי ציור זה דתחום מזרחי נמשך לצד צפון לרוח מזרח וכן תחום מערבי וקאמרי דהשתא הא דקאמר למזרח ולמערב ע"כ לאו מזרח ומערב העיר כמשמעו אלא למזרח תחום העיר הנמשך לצד צפון וכן למערב או שהוא למזרח של חכם דתחום מזרח נמשך יותר למזרח ממקום שביתת החכם וכן המערבי כי שביתתו באמצע הב' תחומין ומה שכתבו שהוא מהלך כל אלכסון של ד' אלפים כו' קאי אמהלך החכם לבתי המדרשות שהוא הולך לשניהם באלכסון אבל לשון התוס' שהוא מהלך כל אלכסון של ד' אלפים כו' לא משמע כן אלא שיכול להלוך כל האלכסון ונשכר גם הזויות ועוד דאם אינו נשכר את הזויות א"כ לא הוי קרוב לששת אלפים שהרי החכם לא היה יכול להלוך באלכסון כ"א ב' אלפים ואם כן הרי חסר מתחום החכם עד בתי המדרשות כשיעור שהאלכסון יתר על המרובע ויש מפרשים דבתי המדרשות רחוקים יותר מד' אלפים והחכם יכול לבא לשניהם על ידי עירו שהיא גדולה יותר מעיר המניח העירוב וציורו כזה* דהשתא אתיא הך ברייתא שפיר אפילו כמ"ד שיהא נשכר את הזויות ומהלך כל אלכסון של ד' אלפים שכתבו התוספות קאי שפיר אמניח העירוב אבל קשה מאי קאמרי והא דקאמר למזרח ולמערב כו' מאי קא קשיא להו דהא שפיר הוה למזרח העיר שהתחום נמשך למזרח יותר מהעיר וכן למערב ואם לא יתפרש להם כך משום דאין התחום נגד העיר ממש אם כן איך יתפרש להם למזרחו של חכם דהא אין התחום נמי ממש נגד שביתת החכם אלא שהוא נמשך יותר למזרח וכן למערב ועוד דאין אלו אלא דברי נביאות בדברי התוספות לומר שהעיר שהחכם בתוכה היא יותר גדולה מהעיר המניח ואם נחתי התוספות להכי למה לא יתפרש להם למזרח ולמערב כמשמעו אלא שהעיר שהחכם בתוכה היא גדולה ועשויה כקשת וציורה כזה* דהשתא הוי למזרח ולמערב ממש וצ"ע:

גמ' וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה כו' יש לדקדק אהא דתנן לעיל בפ"ק דב"ה אמרי דעומד ואומר זה וזה אני נוטל פרכינן עלה מהך מתני' ומוקי לה לר' אושעיא דלטהר את הפתחים מכאן ולהבא והשתא למסקנא דהכא דרבי אושעיא אית ליה ברירה בדרבנן הדרא קושיין לדוכתין דלתני מכאן אני נוטל ולמסקנא דהתם דאמר רבא היינו טעמא דלמא מטלטל ושביק כו' ניחא וק"ל:

ד"ה והוינן בה וכו' וקשה והיאך יכול לבא בשבת משני צדדי העיר וא"ת מאי מקשו התוס' מנ"ל האיירי בחכם אחד דלמא ה"ק אם בא חכם למזרח וכו' דיודע הוא שחכם א' יבא לתחום העיר לדרוש אלא שיש שני חכמים שרגילים לבא לכאן אחד מן המזרח ואחד מן המערב והוא אינו יודע איזה מהן יבא ולכך מתנה ואומר אם יבא אותו חכם מן המזרח עירובי מן המזרח ואם אותו השני מן המערב עירובי למערב וי"ל דא"כ דזהו הספק אין כאן ברירה דהא על כרחך קודם בין השמשות כבר נעקר ממקומו אותו חכם שדעתו לבא לכאן רק אותו שמניח העירוב אינו יודע ולכך למחר כשיודע מאיזה צד בא החכם אין כאן כ"א גילוי מילתא בעלמא דומיא דמשני וכבר בא החכם אלא ע"כ אין הספק אלא על חכם א' אם יבא למזרח או למערב וקודם בין השמשות עדיין לא בא לא' מהצדדים ולכך הקשו התוס' שפיר היאך יוכל לבא בשבת משני צדדים וק"ל:

גמ' מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה כו' כי סליק אשכחיה לרבי אבין ור' חנינא בר פפי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה יהא רעוא כו' להתם הס"ד ואח"כ דשמעתא הוא ג"כ ס"ד:

בד"ה אמאי כרגלי שתיהן לבטל איסור תחומין כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה וא"ר יוחנן כו' מדתני איו לר' יוחנן הא על כרחך צ"ל דלר' יוחנן אית ליה ברירה לר' יהודה דס"ל כו' לתולה בדעת אחרים דהכי אמרינן בפ' בכל מערבין כו' כצ"ל. ונ"ב פי' ותנא דאיו אית ליה האי חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים א"כ ר' יוחנן לית ליה לדאיו כדלקמן:

בא"ד דקאמר התם מתנה אדם כו' ליתא לדאיו וההיא דהלוקח כו' ולכי מיית הוי גיטא ודייקינן מינה דאית ליה לר' יהודה ברירה ותנן נמי כו' אית להו ברירה אליבא דר' יהודה וא"כ סמי תרתי מקמי תלת ושני לעולם כו' אבל איו מיירי כו' כצ"ל:

בד"ה וחדי צ"ל בע"ב אחר ד"ה הרי שנתערב:

בד"ה ולבטיל כו' מתירין שאפי' באלף כו' כצ"ל:

בא"ד אבל מין בשאינו מינו כי הכא כו'. נ"ב ואין לומר א"כ מאי דקאמר לקמן חטין בשעורין אמאי לא משום דהוי מין בשאינו מינו א"כ מין במינו נמי כו' אמאי לא קאמר א"כ מים ומלח נמי מין בשאינו מינו הוא וי"ל דבודאי לגבי חטין ושעורין חשיבי מים ומלח בעיסה מין במינו וליכא למיפרך מיניה ולגבי דבר שיש לו מתירין נמי אין לדמות דלא הוי מין במינו ממש ומ"מ רב אשי דחי לקמן וסבירא ליה דהוי מין במינו ממש ודו"ק:

בא"ד אע"ג דיהיב טעמא כו' כצ"ל:

בתוספות בד"ה והוינן בי' כו' וקשה וכו'. דא"ל כוונת רש"י ה"נ כמו בעירובין דא"כ למ"ל אילן או גדר אף אם הוא בתוך התחום מ"מ דלמא לא יזוז ממקומו. [אלא ע"כ דרשי' בעי לפרושי בהאי או בתוך ד' אלפים כו' והוא מכיר כו' כדי שיוכל לבא החכם משני צידי העיר ע"י אילן או גדר. ולזה מקשה התוס' דאפ"ה איך יכול לבא כו'] ומ"ש רש"י כגון שחשכה לו בתוך התחום ר"ל כמו ציור הרר"ף דהחכם תוך אלפים אמה לביהמ"ד. אך בחמת אינו קושיא דע"י אילן או גדר יכול לבא פשוט כגון זה (הציור עיין בסוף הספר סימן א') שהחכם בצפון ויש לו [ב'] בהמ"ד כל אחד תוך ד' אלפים למזרח ולמערב [העיר שדר בה המניח. ואף שהעיר שבצד צפון שהחכם בתוכה רחוקה מעיר שדר בה המניח מ"מ יכול החכם לילך באלכסון ע"י אילן או גדר מהלך הד' אלפים לאיזה ביהמ"ד שירצה ואף ששטח השוה מהעיר שדר המניח עד הבה"מ ד' אלפים לכל צד וא"כ האלכסון הוא עודף על ד' אלפים מ"מ משכחת כגון] שהעיר שהחכם בתוכה גדולה יותר מעיר שדר בו [המניח] כשיעור העודף מהאלכסון דיכול לילך מקצה עירו דכל העיר כד' אמות לו. אך לפי"ז לא נסתיים ברירה דהא זה לא מיקרי ברירה כיון דהחכם ודאי קנה שביתה ע"י אילן או גדר בה"ש [בא' מהצדדים דודאי לא יוכל לבא לשום אחד מביהמ"ד כ"א ע"י אילן ומכי קנה בה"ש לצד אחד שוב לא יוכל לקנות אח"כ לצד האחר] רק דהוא לא ידע [לאיזה צד קנה שביתה] א"כ לא הוי רק איגלאי מלתא למפרע. וכמו שאין לתרץ קושיתם דלא ידע אם יבא החכם דרך הצפונית או הדרומית או כגון שיש ב' ת"ח [מב' צדדים] וא"י איזה חכם יבא דזה לא מיקרי ברירה אלא איגלאי מלתא למפרע ולא מיקרי ברירה רק דלמא החכם גופי' בין השמשות הי' דעתו לרוח אחרת כמ"ש רש"י ועיין:
בציור דברי הרר"ף המחוור שבכולן הוא כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ב') וצ"ל שהעיר של חכם גדולה קצת יותר כשיעור עודף האלכסון דהא כיון שגדר הפשוט מן החכם לעירו הוא ו' אלפים כ"ש האלכסון אע"פ שאינו כאלכסון של ריבוע דעודף תרי חומשי שזה אינו משופע כל כך מ"מ הוא עודף וא"ת מן העיר עד הפשוט כנגד הביהמ"ד הוא פחות מד' אלפים ובדרך האלכסון הוא ד' אלפים א"כ לא יכול החכם לבא אל בתי המדרשות בשבת אע"כ עיר של החכם גדולה מאד. וא"ל דהו"ל להניח עירוב אחד באמצע כיון דנותנין לו כטבלא מרובעת י"ל חדא דבתי מדרשות רחוקים יותר מד' אלפים מזה לזה. ועוד דאין רוצה לילך רחוק בשבת אע"פ שמותר לו כיון שמפיש בהליכה וניחא ליה לילך כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ג') מכזה (הציור עיין סוף הספר סימן ד') ואם נפשך לומר שאין עיר לחכם כלל רק בא מן השדה ויש לפניו שבילין ובתי מדרשות עשוין כציור הזה (הציור עיין סוף הספר סימן ה') וע"י עירוב אחד באמצע יכול לילך שרחוקין זה מזה והחכם יכול לילך. ומ"ש בסה"ד למזרחה של חכם ר"ל מהיכן שהחכם בא מן השדה או היכן שיהי' החכם לאפוקי מזרחה של עיר דלא מיקרי מזרח רק מה שכנגד העיר ממש ואם יפרשו שהוא כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ה') ויהי' מזרחו של חכם ולא של עיר לא יתכן בעיני חדא דמ"מ למה דחקו בציור כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ו') ולפרש מזרחה של חכם ולא כציור הנ"ל מזרחה של עיר ועוד דצ"ל דהעיר שהוא בו גדולה מאד דאל"כ יניח עירוב אחד מיהו בזה י"ל כדלעיל שלא להרבות בהליכה. ודרך מהר"ש הוא באופן הזה ומפרש שכל אחד גדול כחברתה אבל לא יתכן בזה מזרח ומערב של חכם גם מה שמפרש שקאי אליבא דר' חנינא בן אנטיגנוס כו' גם לשון התוס' באלכסון כו' ע"ש. ומ"ש לעביד ככיפה כו' הא מעברין העיירות ומשוין אותן ע"ש. ויש לדקדק ומאי דוחקייהו ולמה לא נפרש כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ז') ויהי' מזרח ומערב של חכם שפיר ואף במקומות שוות נוכל למצוא אבל נוכל לציירו באופן הזה (עיין סוף הספר סימן ח') [הציורים חסרים ומאפיסת הפנאי לא נתננו לב לעיין בו כל הצורך ומקום הנחנו למעיין]:

בתוס' בד"ה ואמר ר"י כו' מדפריך מדתני איו לר"י הא עכצ"ל וכו'. כצ"ל:

רד"ה בדאורייתא כדאמרינן בסוכה דה"ט הכי גמירי להו. כוונתו להא דאיתא שם (יח) והמרשים לדף ו' השתבש:

רד"ה ה"ה כרגלי כ"א אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר כו'. עי' בר"ן:

רד"ה פשיטא דכי שאלו מבעו"י. כצ"ל:

תד"ה והוינן דא"כ יהא משמע דפריך למזרח כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה ולבטיל. ותימה הא הוי דשיל"מ כו'. ול"נ ליישב ע"פ מש"כ בעצמם בעירובין (ס"ד מה) לענין ספק בדשיל"מ דבערוב הקילו:

אלא לא תיפוך וכו'. יל"ד מ"ט לא אמר מיד לעיל כן כי אית לי' ברירה בדאוריי' וכו' כמ"ש המקשן בדר' יוחנן וכ"ת כי לית לי' וכו' עכנלע"ד עפ"י מ"ש הג"ה אשר"י ספ"ק דעירובין דאע"ג דתחומין י"ב מיל דאורייתא וחכמי' הוסיפו לאסור אלפי' מ"מ כיון די"ב מיל אינו מפורש אלא אתי' מדרשא. לא מיקרי עירוב שרש דאוריי' והנה סוף טומאה לצאת דרבנן ושרשו מהמשכת אהל ע"י פתח וחלון והוא אינינו מפורש בתורה. והש"ך באמת ס"ל דהיא גופו דרבנן ומג"א פליג עיי' סי' שמ"ג. והשתא בהס"ד הוה ס"ל כהג"ה אשר"י דזה לא מיקרי שרש דאוריי' כיון שאינו מפורש בתורה טומאה דהמשכה ע"כ רמי דר"א אדר' אושעי' אך אח"כ כדאמר בדר' יוחנן לחלק בין יובל דמחזירי' מן התורה לתחומין דרבנן. חזר והקש' מדאיו ולהר"ש משנ"ז קו' גדולה היא ולא נשאר לנו אלא לומר תחומין בשבת הוה שרש דאורייתא אע"ג די"ב מיל אינם מפורשי' ובי"ט גם רק בחפצים ולא בגופו לא הוה שרש דאורייתא והשתא דאתי' להכי לא תיפוך ונימא הוה שרש דאורייתא אע"ג שאינו מפורש בתורה וק"ל:

שור של פטם. הרמב"ם מפרש דהוה כבור של עולי בבל וכ' זה ליישב קו' הרז"ה דינקי תחומין אלא שהקשו א"כ ה"ל חפצי הפקר הא ס"ל כריב"נ. ולפע"ד שאני הכא דעכ"פ אית לי' בעלי' שאינו רוצה שיקנה שביתה במקומו וכעין זה איתא התם בעירובי' לחלק בין נכסי עכו"ם לנכסי הפקר ע"ש:

וכן האשה ששאלה מחברתה. האי שאלה הוא לאו דוקא דהא מים ומלח לא הדרא בעינא וה"ל הלואה ולא שאלה והא דתנינן בלשון שאלה משום דבשבת וי"ט אסור לומר הלויני אלא השאיליני כמבואר במס' שבת ר"פ השואל ע"ש וע"ש קמ"ח ע"ב לר' יוסף דהלואת י"ט לא ניתנה ליתבע בדייני' יש לעיי' בשמעתין דאין לדמות ממון דהלואת י"ט לשארי ממון דעלמא דכיון דלא ניתנה ליתבע ה"ל כמתנה. אלא באמת במתנה נמי הא אין יכול להוליך אלא כרגלי הנותן וכמתני' דלקמן מ' ע"א מי שזימן אצלו אורחים וכו' וכפירש"י דשמעתין ד"ה וחדי וכו' ע"ש. וז"ל ירושלמי דשמעתין אמר ר' בא תחומי' עשו אותן כמדת הדין ופי' קרבן העדה שהלכו בו אחר דין תורה דאע"ג דלא משך קנה ודבריו צ"ע היכן מצינו מדין תורה דשאלה והלואה קונה בלא משיכה דוקא במכירה קונה בכסף לר' יוחנן בלא משיכה אבל שארי קנינין א"א בלא משיכה והוא פשוט ועיי' תוס' ע"ז ע"א ע"א ד"ה פרדשני. ועוד הירושלמי פ"ח דשביעי' ס"ל גם במכר משיכה קונה דבר תורה כמו שהקשה קרבן עדה עצמו והנלע"ד בזה דהואיל והאי מלח ותבלין נבלע ונתערב בתוך העיסה ואפי' אי הי' גזל כי האי גוני ובעליו צווחין כי כרוכי' תן לנו מלח ותבלין בעינא. ואפי' מלח סתרוקני' שלא נשתנה אין לו אלא דמי מלח ודמי תבלין ואין הבעלי' צריכי' להפריד העיסה ולהוציא חתיכו' המלח והתבלין ממנו ומכ"ש שלא יסחטו מימיו להחזיר לו מימיו אם הי' אפשר. דהיינו בכלל תקנת מריש שבמשנת גיטין נ"ה ע"א וא"כ מכ"ש כשהשאילה לה ומרצונה של האשה נתנה לה ואינה חייבת לה אלא דמים. ונהי דאמרי' לא מהני מחילה ולא מתנה לשביתה שיש בין השמשו' על שם בעליו הראשוני' מ"מ די לנו כשהוא בעין אבל כשיטבע בכפלים מן ההיתר כבר בטל שמה של הראשוני' אפי' בגזל מכ"ש כשרצונה למחול. ע"כ אמר בירושלמי שעשו תחומין כמדת הדין של תורה דמקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו ה"נ אינו מועיל זה מה שנבלע ונתבטל בכפלי כפלים מן התורה ולעולם שם בעליו עליו לענין תחומין כנ"ל פי' הירושלמי וע"ז יסובבו דברי ירושלמי דלהלן למעיין שם:

כי סליק ר' אבא וכו' נ"ל שנתירא מת"ח שבא"י שהי' יודע דחד מיניהו כתרי מינן כדאמר אביי כתובו' ע"ה ע"א. אבל לא ידע מה דמסיק רבא חד מינן כדאזל להתם כתרי מיניהו. זה לא ידע שהרי רבא נמי לא מקרא יליף לי' אלא מנסיון מה שראה בר' ירמי' עיין שם וק"ל:

יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל נ"ל דטובא קמ"ל דלאו אורח ארעא למיעבד הכי אלא עשה דברים לשם פעלן ודבר בהם לשמן ואל תעשיה עטרה להתגדל וכו' ואין זה דומה לתפלת ר"נ בן הקנה בברכות כ"ח ע"ב וע"ש פירש"י ד"ה שלא אכשל וכו' ע"ש משא"כ הכא לכבודו עשה ע"כ סבה היה דאכיחו עלה ולא נתקבלו דבריו:

ולבטלו מים ומלח וכו'. עי' תוס' שהקשו דה"ל דשיל"מ ועוד טעמא לא בטיל. ותירוצים הואיל ואינני איסור והיתר רק ממונא שנקרא שמה עליו דין הוא דלא לגזרי עליו משום דבר שיל"מ וגם משום טעמא ועיין תוס' בכורות כ"ב ע"א ד"ה והנך וכו' ע"ש וה"ה לכל מילי דלאו מידי דאכילה לא הלכו בו אחר נתינת טעם. ונראה דבכל הסוגי' נתלבטו בזה דממ"נ אי אין תערובות זה מטעם איסורא ואין בו משום דשיל"מ. אלא מטעם ממונא א"כ בממון של חברו ג"כ לא שייך ביטול. ולבסוף אתי עלה מטעם איסורא ואמר מי קמדמית איסורא לממונא כלומר דתחומין מטעם איסור הוא ולא מטעם ממונא. א"כ פשיטא דלק"מ דלטעמא עבידא כדמסיק רבא. או משום דשיל"מ כדרב אשי. וממ"נ אי כממונא דייני' לי' ממונא לא בטיל אי כאיסורא דייני' ליה א"כ ה"ל לטעמא עבידא וגם דשיל"מ לא בטיל:

בגמרא וכי לית ליה לרבי הושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה. והקשה מהרש"א ז"ל כיון דרבי הושעיא אליבא דב"ה אמר למילתיה אם כן למאי דמסקינן הכא דבדרבנן אית ליה ברירה אכתי תקשי מהא דאמרי ב"ה בפ"ק דף יו"ד גבי גוזלות שצריך לומר זה וזה אני נוטל ואי ס"ד דבדרבנן אית ליה ברירה אם כן למה ליה למימר זה וזה אני נוטל במכאן אני נוטל למחר סגי כדמקשה הש"ס לעיל בפ"ק וע"ש מה שתירץ בזה שנראה לי דוחק לפי הסוגיא דלעיל. ולע"ד לא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א דדוקא לעיל מקשה הש"ס שפיר דב"ה אדב"ה גופייהו משא"כ עלי' דרבי הושעיא לא שייך להקשות מדב"ה דלעיל בפ"ק דאפילו את"ל דלב"ה אפי' בדרבנן לית להו ברירה מ"מ הא אשכחן מיהא כמה תנאי דפליגי בדין ברירה ותנאי טובי סברי דיש ברירה אפילו בדאורייתא וע"כ פליגי אדב"ה ואם כן ר' הושעיא מיהו מספקא ליה אי קיימא לן כהנך תנאי דסברי דאפילו בדאורייתא יש ברירה או כב"ה ותנאי אחרינא דסברי דאפילו בדרבנן אין ברירה ומש"ה פסק רבי הושעיא בדאורייתא לחומרא דאין ברירה דבשל תורה הלך אחר המחמיר אבל בדרבנן פסק לקולא דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא בכמה דוכתי בש"ס ובפוסקים לאין מספר שזה כלל גדול בכל פלוגתא דרבוותא ומכ"ש בדין ברירה דאשכחן כמה תנאי דמספקא להו כדאיתא בכמה דוכתי מיהו בטעמא דרבי הושעיא נראה לי עיקר כדפרישית דמהאי טעמא הוא דשני ליה לענין ברירה בדאורייתא לדרבנן ודלא כמ"ש מהרש"ל ז"ל בס' יש"ש בב"ק פ' הפרה והאריך שם דהא דאמר רבי הושעיא בדאורייתא אין ברירה היינו בין לקולא ובין לחומרא ובדרבנן יש ברירה נמי בין לקולא ובין לחומרא וכבר כתבתי בזה בפ' כל הגט דלע"ד לא יתכן לומר כן שאין טעם לדבר וסוגיא כזו לא מצינו בש"ס ופוסקים מלבד כמה ראיות וטעמים שכתבתי שם נגד שיטת מהרש"ל ע"ש וגם בס' בית שמואל בהלכות גיטין השיג על דברי מהרש"ל בזה ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך ליישב קושיית מהרש"א ז"ל בענין אחר ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בדאורייתא כגון טומאת מת וכו' ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני וכו' עס"ה. כבר כתבתי מזה בפ"ק דף יו"ד דרש"י שם כתב דטומאה דדרך יציאתה שסופה לצאת אינה אלא מדרבנן שגזרו חכמים על המקום שסופה לצאת וזה להיפך ממ"ש רש"י כאן דהל"מ היא וכן כתבו כל מפרשי משניות באהלות פ"ג שסוף הטומאה לצאת אינה אלא מדרבנן (לבד מהרמב"ם ז"ל שנראה שהוא סובר דמדאורייתא היא) וכן כתב רש"י עוד בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ה) גבי תיבת המגדל שטומאה זו מדרבנן היא אלא דבעירובין דף ס"ח מפרש רש"י שטומאה זו הל"מ היא ע"ש:

והנלע"ד בזה דרש"י ז"ל רפויי מרפיא בידיה הך מילתא דסוף הטומאה לצאת אי אינה אלא מדרבנן כיון דלא אשכחן בשום ילפותא מקרא ומסברא נמי כתב רש"י להדיא בעירובין שאין טעם לדבר דלפ"ז אכתי נראה לפרש דאפשר דהל"מ היא כדאשכחן כה"ג בכמה דינים באהלות אלא דלענין האי דהמת בבית ולו פתחים הרבה משמע ליה לרש"י טפי לפרש מסוגיא דפ"ק שהיא מדרבנן כדפרישית התם משא"כ בסוגיא דהכא דקאמר הש"ס להדיא אליבא דרבי הושעיא עלה דהא מתניתין גופא דבדאורייתא אית ליה אם כן משמע דטומאה זו מדאורייתא היא אבל אכתי ליכא מסוגיא דהכא ראיה ברורה לשיטת הסוברים שהיא מדאורייתא וסתירה על שיטת הסוברים שהיא מדרבנן דשפיר מצינן למימר דנהי דהא דסוף הטומאה לצאת אינה אלא מדרבנן מ"מ כיון דעיקר טומאת אהל היא מדאורייתא שפיר קאמר הכא דבדאורייתא יש ברירה כיון שיש לה עיקר מה"ת וכמ"ש התוס' להדיא בכה"ג לענין ברירה גופא בפרק בכל מערבין לענין מעשר. משא"כ לענין תחומין כיון שאין לו עיקר מה"ת משו"ה א"ר הושעיא דבדרבנן אין ברירה וכדאיתא בפ' בכל מערבין לענין ברירה בתחומין גופייהו. ובזה נתיישב ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל שכתבתי בסמוך דאיכא למימר דבהאי דלעיל דף יו"ד ביוני שובך דענין הברירה היינו להוציא מידי איסור מוקצה א"כ שפיר קרינן ליה דאורייתא כיון שיש למוקצה עיקר מן התורה אליבא דכ"ע מי"ט לשבת או להיפך מהכנה דרבה וכמ"ש להדיא בת"י בפ"ק דף ג' ע"ב ומהרש"א ז"ל גופא הביא לשון ת"י גבי ספק מוכן וע"ש בחידושינו ובזה נתיישב' ג"כ הא דאמרו רב כהנא ור' אסי לרב לעיל בשמעתין לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ונראה דפשיטא להו דבאיסור מוקצה שייך להחמיר יותר מבתחומין מטעמא דפרישית דספק מוכן חמיר טפי ואי תיקשי מ"מ הא מסיק רב אשי התם דבדבר שיש לו מתירין אפילו ספק דרבנן אסור ואם כן אמאי מיקל רבי הושעיא לענין ברירה בתחומין משום דמספקא ליה והוה ליה ספיקא דרבנן הא אכתי דבר שיל"מ הוא משום הא לא איריא דאפשר דספיקא דפלוגתא דתנאי קיל משאר ספיקא. ועוד נראה לי דכיון דבדרבנן אמרינן יש ברירה אם כן תו לא שייך להחמיר משום דשיל"מ שהרי אנו אומרין שהוברר הדבר שאין כאן איסור כלל כן נראה לי ודוק היטיב וכל מה שיש לדקדק עוד בעניני ברירה בלשון הגמרא ובלשון התוס' ד"ה ואמר רבי יוחנן כתבתי באריכות בפרק כל הגט ע"ש:

בתוספות בד"ה ולבטיל מים ומלח וכו' ותימא הא הוי דבר שיל"מ וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם דהא רב אשי הוא דמסיק הש"ס לקמן אהאי קושיא גופא דלבטיל מים ומלח דלא בטילא משום דהוי דבר שיל"מ. ויש ליישב דעיקר תמיהת התוס' דאכתי אטו כל הנך אמוראי טובי קדמאי ובתראי דאיירי בשמעתין לא הוי ידעי דדבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל דבדוכתא טובא בש"ס משמע דהלכה פסוקה היא וכדמשמע נמי להדיא בריש מכילתין דף ג' ע"ב ועיין עוד לקמן בשינויא דרב אשי מ"ש הר"ן ז"ל בזה:

בא"ד וי"ל דהני מילי מין במינו אבל מין בשאינו מינו וכו' עס"ה. ולכאורה הך מלתא מרפסא איגרא יציבא בארעא וכו' דהא למאי דקי"ל כרבנן דמין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל ובשאינו מינו בס' א"כ למה נחמיר במין במינו יותר מבשאינו מינו וכה"ג קשיא לי בכמה דיני תערובות שהחמירו חכמים דלא סגיא בס' כגון תרומה וערלה וטבל ויין נסך וכה"ג בדברים חשובים דאפילו באלף לא בטלו ולמה החמירו בכל הנך במינו יותר מבשאינו מינו (לבר מחמץ בפסח) כיון דשאינו מינו מדאורייתא חמיר טפי והנלע"ד בזה דודאי טעמא רבה איכא דכיון דבשאינו מינו בטעמא תליא מילתא משו"ה כיון דביותר מס' ליכא נ"ט כלל אם כן הוי כאילו הוכר האיסור ונסתלק מן ההיתר וכמאן דליתא דמי משו"ה לא שייך להחמיר בהן כלל דדמיא כחוכא וטלולא משא"כ במין במינו דלאו בטעמא תליא מילתא שהרי לעולם טעם האיסור וממשו נרגש כמו ההיתר משו"ה החמירו חכמים בכל הנך אף ביותר מששים והיינו כל אחד ואחד לפי מה שנראה להם במאה או במאתים או אפי' במשהו לבר מחמץ בפסח משום חומרא דכרת החמירו חכמים אפילו בשאינו מינו אטו מינו כדאיתא בפסחים דף ל' וכדפרישית התם כן נראה לי נכון בעזה"י וכמו שאבאר עוד בסמוך בשמעתין ובקונטרס אחרון אבאר דנפקא מיניה טובא נמי בהך מילתא בחתיכה נעשה נבילה אי שייך נמי בשאינו מינו והובא לשון הר"ן ז"ל בזה ודוק היטיב:

דין שור של פטם הרי הוא כרגלי הקונה ואפי' הקונה בא מעיר אחרת ע"י עירוב מוליכו למקומו וכן אם שחטו הפטם בי"ט אז הקונים מוליכין כל א' מנתו למקום שהוא הולך ושור של רועה הוא כרגלי אנשי אותה העור אבל אם בא א' מעיר אחרת ע"י עירוב וקונה אינו יכול להוליכה למקומו:

אמר שמואל שור של פטם הכי הוא כרגלי כל אדם פי' אפי' בן עיר אחרת שבא לכאן ע"י עיכוב מוליכו למקומו כיון דאורחי' לזבוני' מאתמול אוקמי' ברשותי' דמאן דאתי למחר וזבין ליה משום דה"ל כבור של עולי בבל דהוי כרגלי הממלא שור של רועה פי' כגון אדם שמגדל בהמות שלו ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו הכי הוא כרגלי אותה העיר דהיינו אלפיים אמה לכל כוח ואפי' עירוב רועה זה באלפיי' אמה לרוח א' אינו מעכב על א' מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביום טוב מלהוליכו לרוח שכנגדו אלפיי' דמאתמול אוקמי ברשות בני העיר ולפי שרגילין ליקח הימנו אבל להיות כרגלי בכי אחרת שקנו ממנו לא דאין לרועה שם סוחר בהמות כמו פטם שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח ממנו ומ"ה בני עיר אחרת שבאו לכאן ע"י עיכוב וקנאו אין מוציאין אותו חוץ לתחום בני העיר והא דאמרינן בשור של פטם שהוא כרגלי מי שקנאוהו אין חילוק בין קנאוהו חי בין שחטו הפטם ומכר הבשר לחתיכות שהיא כרגלי קוני החתיכות וכ"כ הרמב"ם וז"ל שור של רועה כרגלי אותה העיר ושור של פטם כרגלי מי שלקחו לשוחטו בי"ט מפני שדעת בעליו למוכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר מעני שהוא מפוטם והכל שומעין שמעו ובאי' לקנותו וכן אם שחטו בעליו בי"ט ומכר בשרו כל א' וא' מן הלוקחי' מוליך מכתו למקום שהוא הולך מפני שדעת בעליו כך הוא שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות ונמצא זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכ"ע ע"כ והמ"מ נמי כ' שם בתו' שחכמים עשו מפני תקנת הפטם וכן בשל רועה עשו כן מפני תקנת המוכרים והלוקחים ע"כ:

והוינן בה כו'. דקא ס''ד זימנין דחכם לא בא עד לאחר בין השמשות כגון שחשכה לו בתוך התחום שבאותו מקום בית המדרש או בתוך ד' אלפים והוא מכיר אילן או גדר לסוף אלפים למקום שחשכה לו ואמר שביתתי תחתיו דיכול להלך משחשכה ד' אלפים אמות כדאמר בעירובין (דף מט:) הלכך היכא דבשעת קניית עירוב לא אתי חכם לההוא אתרא והדר אתא מי יימר דקנה ההוא עירוב למפרע דלמא חכם בין השמשות לא היה דעתו לבא לכאן אי לא סמכינן אברירה לומר הוברר דלרוח זה היה חכם עתיד לבא וזה התנה דלמקום שיבא החכם יהא ערובו קונה למפרע: וא''ר יוחנן גרסינן: וכבר בא חכם. הא דאמר רבי יהודה אם בא חכם למזרח וכו' דעל חכם יכול להתנות בשכבר בא קודם בין השמשות עסקינן אך זה אינו יודע לאיזה רוח בא וקאמר לאותו רוח שבא לו יהא ערובי קונה דאין קנייתו על ידי ברירה אלא קנייה ודאית ולמחר גלוי מילתא בעלמא הוא דלרוח שישמע זה שהיה בו החכם קנה ערובו ומדאצטריך ר' יוחנן לאוקמה בשכבר בא חכם ש''מ לית ליה ברירה ואפי' בתחומין דרבנן: אלא לעולם לא תיפוך. ורבי אושעיא הוא דאמר יש ברירה ודקשיא לך לטהר את הפתחים מכאן ולהבא: בדאורייתא. כגון טומאת מת לית ליה ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה (דף ו.) דהלכות טומאה הכי גמירי להו: אבל בדרבנן. כגון תחומין אית ליה: שור של פטם. שמפטם שוורים למכור: הרי הוא כרגלי כל אדם. אפי' בן עיר אחרת שבא לכאן ע''י עירוב מוליכו למקומו כיון דאורחיה לזבוניה מאתמול אוקמיה ברשותי דמאן דאתי למחר וזבין ליה: שור של רועה. אדם שמגדל בהמות שלו ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו: הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח ואפילו עירב רועה זה ד' אלפים אמה לרוח אחת אינו מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביו''ט מלהוליכו לרוח שכנגדה אלפים דמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר לפי שרגילין ליקח הימנו אבל כרגלי בני עיר אחרת לא דאין לרועה שם סוחר בהמות כמו פטם שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו: פשיטא. דכי שאלו מבעוד יום ברשותיה קאי: קמ''ל כו'. והשואל דקא תני בדבורא בעלמא ולא משך מבעוד יום וקמ''ל כיון דאסמכיה ברשותי' אוקמיה: ביו''ט הרי הוא כרגלי המשאיל פשיטא. כיון דרישא בדבורא בעלמא מוקמינן וסיפא נמי הכי איתא דאפילו דבורא לא הוה אלא ביו''ט: מימר אמר. האי משאיל: דלמא. כיון דלא אתי ואמר לי איניש אחרינא אשכח: כי סליק רבי אבא. כשרצה לעלות או כשהיה בדרך אמר תפלה זו: יהא רעוא. כי אמטי להתם: אימא מילתא. דשמעתתא: דתתקבל. לחכמי המקום שלא אבוש: כי סליק. כלומר כי מטא להתם: אמאי. כרגלי שתיהן לבטל איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא: אמר להו רבי אבא. ומשום דחלקה של זו מועט בה יאבד שמה מלקרות על עיסה זו וכי מי שנתערב לו כו' יאכל הלה זה שהרוב שלו:

והוינן בה מ''ש כו' מזרח ומערב נמי אין ברירה. פ''ה דס''ד דהחכם בא בשבת על ידי אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו מבעוד יום ועל ידי כך בא בשבת מחוץ לתחום וקשה דהאיך יכול לבא בשבת משני צדי העיר למזרח ולמערב כיון שיש יותר מד' אלפים בינתיים לכן נ''ל כדפ''ה בעירובין (דף לו: ושם) דלעולם אינו יכול לבא בשבת רק מרוח אחת ומ''מ צריך ברירה דשמא לא יזוז ממקומו דהא קאמר ואם לאו שלא יבא חכם לא כאן ולא כאן הריני כבני עירי והא דקאמר למזרח ולמערב לאו דוקא דאם כן יהא משמע דצריך למזרח משום מערב ולמערב משום מזרח אלא רוצה לומר למזרח או למערב נמי אין ברירה דשמא לא יזוז ממקומו ועוד אמר הרר''ף דיכול להיות דהחכם בא משני צדדי העיר בשבת ואפילו בלא אילן וגדר כגון שהוא קרוב לשש אלפים של עיר מצפונה והוא רוצה להתקרב לתוך ד' אלפים של עיר לרוח מזרחית צפונית או לרוח מערבית צפונית מפני שיש שם מקום יפה לדרוש ואין נגד העיר ממש מקום פנוי לדרוש רק בשני מקומות אלו ואין האדם מניח ערובו למזרח ממש ולמערב ממש אלא מתקרב הוא לצד החכם כל מה שיכול ומניח ערובו לאלפים אמה של רוח מזרח לצד צפון וכן לאלפים אמה של רוח מערבי לצד צפון ונמצא שהוא יכול להתקרב עד תוך אלפים של מקום שביתת החכם שהוא מהלך כל אלכסון של ד' אלפים לצד צפון ע''י ערובו שמניח למזרח או למערב והא דקאמר למזרח ולמערב ר''ל למזרח תחומי העיר או למזרחו של חכם וקל להבין: ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם אלמא לית ליה לר' יוחנן ברירה. וא''ת לישני ליה דיש חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לכאן ולכאן לא משום דתולה בדעת עצמו אבל למזרח ולמערב דתולה בדעת החכם אית ליה ברירה וי''ל דר' יוחנן סבר דאין חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והא דקאמר מ''ש היינו ר' יוחנן דקאמר הכי כדי לבא לתרץ שכבר בא חכם וכי האי גונא אשכחנא (בבבא בתרא) דקאמר וכמה אמר ר' יצחק וכו' והיינו מילתיה דר' יצחק וא''ת מאי פריך מדתני איו לרבי יוחנן הא ע''כ צ''ל דלרבי יוחנן אית ליה ברירה לר' יהודה דסבר ליה דאין חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דהכי אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לו: ושם) דקאמר התם מתנה אדם על שני דברים כו' ר' יהודה אומר אם היה אחד מהם רבו ילך אחר רבו ואם היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך דאית ליה ברירה וקאמר עלה בגמרא ליתא למתני' מדתני איו ופריך אדרבה ליתא לדאיו מקמיה מתני' דמתנה אדם על ערובו ומשני התם משום דתניא הלוקח יין מבין הכותים פי' מסייע ליה לדתנא איו סמי חדא מקמי תרתי כו' והקשה ר''י התם אדרבה ליתא לדאיו וההוא דהלוקח דלית להו ברירה משום דתנן בפרק מי שאחזו (גיטין דף עג.) מה היא באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה ולכי מיית הוי גיטא [ודייקינן מינה דאית ליה לר''י ברירה] ותנן נמי בעה''ב שאמר מה שלקטו עניים היום יהא הפקר אלמא כולהו הני מתני' אית להו ברירה לר''י וא''כ סמי תרתי מקמי תלת ומשני לעולם איתא לדאיו דכולהו מתניתין איירי בתולה בדעת אחרים ומשום הכא אית להו ברירה אבל איו מיירי בתולה בדעת עצמו ואם כן לר' יוחנן דלית ליה הך חילוק על כרחך אית ליה דליתא לדאיו מקמי הך תלת מתני' ומאי פריך לר' יוחנן מדתני איו ושמא משום דבעי לתרץ לעולם לא תיפוך הקשה קושיא קלה אע''ג דשמא לר' יוחנן לית ליה דאיו עוד תירץ הר''ר שמשון משא''נז דאפי' ליתא לדאיו דר' יהודה לא אמרה מ''מ חד תנא מעלמא אמרא ולכך מיישב ר' יוחנן הברייתא שכבר בא חכם כו' ואם כן פריך שפיר: ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה. פרש''י הואיל ועיסה נפישא ותימה הא הוי דבר שיש לו מתירין שאפי' באלף לא בטיל וי''ל דה''מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו כי הכא בטל שפיר והכי מפרש בהדיא בירושלמי ועוד דלא דמי לשאר איסורים דהדבר תלוי בטעם אבל הכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ ובכאן שם בעל העיסה עלויה ולא שם בעלת המים והמלח ולכך יש לו להתבטל אע''ג דיהיב טעמא ולא בטל בשאר איסורים ורבי אבא מהדר להו דאין שם בעלת המים והמלח בטל מכאן כמו שאין שם בעל הקב בטל בעשרה קבין דנפישי:

דף לח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד