ביצה לז ע"ב

דף לז - ב

דתניא: רבי דוסא אומר, ואמרי לה אבא שאול אומר:

הלוקח בהמה מחבירו מערב יום טוב, אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הלוקח.

והמוסר בהמה לרועה, אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הרועה. כי הואיל ודעתו למוסרה לרועה, דעתו היתה כשקידש היום שתקנה שביתתה כשביתת הרועה.

ודוחה הגמרא את ההכרח שאין משנתנו סוברת כרבי דוסא:

אפילו תימא שמשנתנו רבי דוסא היא; ולא קשיא:

כי כאן בדברי רבי דוסא, מדובר בעיר שיש בה רועה אחד בלבד, וכולם מעמידים בהמתם אצלו, ולפיכך ודאי דעתו היתה שתקנה שביתה כרגלי הרועה. ^[1]

כאן במשנתנו, בעיר שיש בה שני רועים, ואין ידוע כשקידש היום לאיזה רועה תימסר הבהמה ביום טוב, ולכן קונה הבהמה שביתה כרגלי בעליה. ^[2]

ומדייקת הגמרא כפירוש זה:

דיקא נמי דקתני במשנתנו: המוסר בהמתו לבנו או לרועה.

הרי שאף בנו יכול לרעותה, ואין הדבר מוכרע מערב יום טוב אם ימסרנו לבנו או לרועה. ^[3]

ומסקינן: שמע מינה!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי דוסא. ^[4]

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי?!

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה.

ותנן במשנתנו: "הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים".

ומוכח שאם לא מסרה לרועה מערב יום טוב אין הבהמה כרגליו, והיינו דלא כרבי דוסא?!

ומשנינן: ולאו אוקימנא, וכי לא העמדנו משנתנו אפילו כרבי דוסא, אלא שכאן ברועה אחד כאן בשני רועים?!

תנו רבנן: שנים ששאלו מבעוד יום חלוק אחד בשותפות לשימוש שניהם, זה [ראובן] שאלו כדי לילך בו שחרית של יום טוב לבית המדרש, וזה [שמעון] שאלו כדי ליכנס בו ערבית [לפנות ערב] של יום טוב לבית המשתה.

זה ראובן ערב עליו [עשה עירוב כדי להוליך את החלוק] לצפון, אך לא נתן את עירובו בסוף התחום, אלא כגון שנתנו לאחר אלף אמה, ונמצא שלא הפסיד לגמרי את הליכתו לדרום, שעדיין מותר הוא ללכת לצד דרום אלף אמה, דהיינו עד תחום אלפיים אמה ממקום שקנה שביתתו על ידי הנחת העירוב [והעיר נחשבת כארבע אמות בלבד].

וזה שמעון ערב עליו לדרום, והשאיר אף הוא לעצמו אפשרות הליכה לצפון.

הרי דין החלוק הוא, שאין מוליכין אותו אלא כרגלי שניהם, הואיל ושותפין הם בו.

ולפיכך: זה שערב עליו לצפון, לא מיבעיא שאין יכול להוליכו עד סוף אלפיים ממקום עירובו שבצפון, הואיל וחבירו לא עירב לצפון, אלא שאף עד אלפיים אמה מביתו לצפון אינו יכול להוליכו, שהרי לחבירו אסור ללכת אלא אלף אמה לצפון בלבד.

ולכן מהלך עם החלוק לצד צפון - כרגלי מי שערב עליו לדרום. עד סוף המקום שמותר לחבירו [שעירב לדרום] ללכת. דהיינו אלף אמה לצפון בלבד.

וזה שערב עליו לדרום, מהלך לדרום - כרגלי מי שערב עליו לצפון, אלף אמה בלבד, שבהם מותר אף חבירו שעירב לצפון ללכת.

ואם מיצעו את התחום, שהיה תחום מלא של אלפיים אמה לכל צד ממוצע ועומד בין שני העירובים, והיינו, שהניחו כל אחד עירובו בסוף אלפיים אמה זה לצפון וזה לדרום, ונמצאו ארבעת אלפים אמה בין שני העירובים.

הואיל והמערב לצפון אין יכול ללכת אלא לצד צפון בלבד, והפסיד כל הליכתו לדרום, ואילו חבירו שעירב לדרום הפסיד את כל הליכתו לצפון, לפיכך: הרי זה לא יזיזנה ממקומה, כי אין לך מקום שמותרים שניהם ללכת לשם, ודין החלוק כרגלי שניהם.

אתמר: שנים שלקחו חבית ובהמה [או בהמה] בשותפות מערב יום טוב על מנת לחלקה ביום טוב, וחלקוה ביום טוב. נחלקו אמוראים אם יכול כל אחד ליטול את חלקו שהגיעו לכל מקום שהוא הולך, או שדינם כחפצים של שותפים, שאין מוליכים אותם אלא למקום ששניהם יכולים ללכת.

רב אמר: חבית מותרת, ומותר כל אחד להוליך את חלקו לכל מקום שהוא מותר ללכת.

ובהמה אסורה בהולכה לכל מקום, אלא בתוך התחום המשותף לשניהם.

ושמואל אמר: חבית נמי אסורה בהולכה לכל מקום, אלא בתוך התחום המשותף לשניהם.

דין הולכתם של הבית והמים תלוי בנידון "יש ברירה", האם אומרים אנו שהוברר למפרע על ידי החלוקה, שהחלק שבא לרשות כל אחד מהם היה שלו למפרע כבר בשעה שקידש היום וקנה את שביתתו. או שאנו אומרים שלא הוברר הדבר למפרע, ובשעה שקידש היום אפשר שהחלק שבא לרשותו של האחד היה של השני, וקנה את שביתתו.

ולכן תמהה הגמרא על שיטת רב:

מאי קסבר רב?!

אי קא סבר "יש ברירה" - אפילו בהמה תשתרי! ויש לנו להתיר לכל אחד אף בבהמה ליטול את חלקו שהגיעו, הואיל והוברר למפרע שכבר בשעת קידוש היום היה חלקו של כל אחד שייך לו, וקנה את שביתתו?!

ואי קא סבר "אין ברירה" - אפילו חבית נמי אסורה! שהרי בשעה שקידש היום, יתכן שהחלק שהגיע בסופו של דבר לרשותו של ראובן היה שייך לשמעון, וקנה את שביתתו?!

ומפרשינן לשיטת רב: לעולם קסבר רב יש ברירה, ולפיכך החבית מותרת, אלא דשניא בהמה שאין מועלת לה הברירה והרי היא באיסורה.

כיון דקא ינקי תחומין מהדדי, היות וכל אבריה יונקים הם זה מזה במשך היום טוב, נמצא שאותו אבר שהגיע לחלקו של האחד וקנה מבעוד יום את שביתתו, יש בו גם מן החלק שקנה השני, כיון שינק ממנו. ולפיכך אין להוליך כל אבר אלא למקום שמותרים שני הקונים ללכת. ^[5]

אמרי ליה תמהים היו רב כהנא ורב אסי לרב על שיטתו שהיניקה אוסרת לגבי תחומין:

והרי אם לאיסור מוקצה לא חששו לאסור בגין יניקה, וכי אטו נאמר שלאיסור תחומין חששו חכמים לאסור בגין יניקה?!

כי אם באת לתת לכל אבר את דיני חבירו הואיל וינק ממנו, היה לך לומר שאין לטלטל בהמה זו כלל, שהרי חלקו של כל אחד "מוקצה" הוא לגבי חבירו, שבודאי הקצה דעתו ממנו. ואם כן, אף כשחלקו, ובא כל אחד לחלקו, היה עליך לאוסרו בטלטול, הואיל וינק מחלק חבירו שהוא מוקצה. ^[6]

וכיון שאי אתה אומר כן לגבי איסור מוקצה, למה תאמר כן לגבי תחומין?!

שתיק רב ולא ענה לרב כהנא ורב אסי על תמיהתם. ^[7]

והןינן בה: מאי הוי עלה?

רבי הושעיא אמר: יש ברירה, ועל כן בין בהמה ובין חבית מותרים, וליניקת האברים זה מזה לא חששו חכמים. ^[8]

ורבי יוחנן אמר: אין ברירה, ובין חבית ובין בהמה אסורים.

ותמהה הגמרא על מה שאנו אומרים משמו של רבי הושעיא שיש ברירה:

וכי סבר רבי הושעיא יש ברירה?!

אי אפשר לומר כך. כי מצינו בדין טומאת אהל מדרבנן שבית הלל סוברים דין ברירה, ורבי אושעיא מסביר דבריהם באופן שמוכח מהם שהוא סובר אין ברירה:

"טומאת אהל" מן התורה, היא הטומאה שמטמא המת את כל הנמצאים עמו תחת קורת גג אחת.

והוסיפו חכמים טומאת אהל מדרבנן, וגזרו טומאה על כל הכלים הנמצאים תחת משקוף הפתח אשר דרכו עתידים להוציא את המת.

אם היה הפתח פתוח, נטמאים הכלים מן התורה, שהרי המשקוף נחשב כהמשך האהל, והגזירה מדרבנן היא רק כאשר דלת המשקוף סגורה ונעולה, והכלים נמצאים מחוץ לדלת, מתחת למשקוף.

ואם היו לבית שנמצא בו המת מספר פתחים, כולם טמאים, שהרי בכל אחד ואחד מהם יתכן שיוציאו בו את המת.

אך אם ייעדו פתח מסויים להוציא דרכו את המת, לא גזרו חכמים טומאה על שאר הפתחים, ובתנאי שתהיינה דלתותיהם סגורות ונעולות. כדי שלא יטמאו מן התורה.

וגם אם לא ייעדו פתח מסויים להוצאת המת אלא היה אחד הפתחים של הבית פתוח, ושאר הפתחים היו סגורים בדלתות נעולות, לא מטמאים שאר הפתחים, הסגורים.

והעומדים בפתח הפתוח - נטמאים בטומאה דאורייתא.

לפי שהפתח הפתוח נחשב כפתח המיועד להוצאת המת דרכו, ולכן לא גזרו טומאה על הנמצאים תחת המשקופים שבפתחים האחרים.

והתנן במסכת אהלות [ז ג]:

א. המת שהיה בבית, והיו לו לבית פתחים הרבה, והיו כל דלתות הפתחים פתוחות או שהיו כולן סגורות ונעולות - כולן טמאים. אם היו כל הדלתות פתוחות, נטמאים כל העומדים שם מן התורה. ואם היו כולן סגורות - נטמאים העומדים שם מדרבנן, היות ובכל אחד מהפתחים יש אפשרות שיוציאו בו את המת.

ב. ואם לאחר מיתת המת נפתח פתח אחד מהן - רק הוא הפתח הפתוח טמא [הפתח הזה מטמא מן התורה את הכלים העומדים עתה מתחת למשקוף שלו, בטומאת אהל].

ואילו כולן, כל שאר הפתחים הסגורים, טהורין מלטמא, ואינם מטמאים אפילו מדרבנן, לפי שהפתח הפתוח הוא הפתח המיועד להוצאת המת.

והכלים שהונחו בשאר הפתחים לאחר שנפתח הפתח האחד - אין חולק שהם טהורים, שהרי מעתה יש פתח מיועד להוצאת המת.

אך הכלים שהיו מונחים בשאר הפתחים בין שעת מיתת המת לבין פתיחת הפתח - נחלקו בדינם בית שמאי ובית הלל: האם הם טמאים היות ובאותה העת היו כל הפתחים נכללים בספק שמא יצא המת דרכם, או לא. וכפי שיתבאר להלן.

ג. ואם היו כל הפתחים סגורים, וחשב על המת להוציאו באחד מהן.

או חשב להוציא את המת בחלון שיש בו פתח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים [שזה השיעור הקטן ביותר של "פתח" להוצאת המת] - מצלת מחשבתו להוציא את המת באחד מהפתחים, על כל שאר הפתחים כולן, להציל את כולם מידי טומאת אהל מדרבנן, כאילו פתח ממש את אותו הפתח להוצאת המת.

[ובתנאי שתהיינה הדלתות של שאר הפתחים הללו סגורות ונעולות, שאם יהיו פתוחות - נטמאים כל הנמצאים שם מן התורה].

ד. ולפי הנחת הגמרא, נחלקו בית שמאי ובית הלל מה דינם של הכלים שהיו בשאר הפתחים בין שעת המיתה ובין השעה שחשב להוציא את המת בפתח מסוים:

בית שמאי אומרים: טהרת הכלים שהיו בשאר הפתחים הסגורים, מותנית בכך:

והוא, בתנאי, שחשב על המת להוציאו בפתח המסוים עוד בחייו, עד שלא ימות המת. ונמצא שלא היתה שעה שבה היה ספק על הוצאת המת דרך שאר הפתחים.

ובית הלל אומרים: אף אם חשב על הפתח המסוים רק משימות המת, בכל זאת טהורים הכלים שהיו בשאר הפתחים, אפילו אלו שהיו שם בשעה שעדיין לא חשב על פתח מסויים.

ולפי הנחת הגמרא עתה, נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין ברירה:

האם משחשב על פתח מסויים הוברר הדבר למפרע שהיה הפתח הזה מיועד להוצאת המת, וכך סוברים בית הלל, ולא גזרו חכמים טומאה על הכלים שהיו מקודם בשאר הפתחים.

או שלא אומרים הוברר הדבר למפרע שהפתח הזה הוא המיועד להוצת המת, וכך סוברים בית שמאי, ולכן טמאים כל הכלים שהיו בשאר הפתחים בין שעת מיתת המת ובין השעה בה שהחליט על הפתח המסויים.

ואתמר עלה, על משנה זו:

אמר רבי הושעיא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא - לטהר את הפתחים מכאן ולה בא.

לדעת בית הלל משעה שהחליט על פתח מסויים נטהרו כל הפתחים, ואילו לדעת בית שמאי כיון שירדה תורת טומאה מדרבנן על הפתחים משעה שמת המת, היא נשארת גם כשחישב להוציא את המת דרך פתח מסוים, ואין היא מסתלקת מהם אלא בפתיחה בפועל של אחת הדלתות.

ומוכח מדברי רבי הושעיא אלו כי רק כלים שנכנסו בפתחים מכאן ולהבא - אין, אכן טהורים הם.

אבל למפרע, לטהר את הכלים שכבר היו בפתח קודם מחשבתו - לא הועילה לו מחשבתו, ואין אומרים הוברר הדבר למפרע שמתחילה דעתו היה להוציא את המת באותו פתח שחשב עליו לאחר מכן.

נמצא, שלדעת רבי הושעיא אין ברירה, והאיך אנו אומרים שלדעת רבי הושעיא יש ברירה?!

ומכח קושיא זו משנה הגמרא את שיטות האמוראים בענין בהמה וחבית:

איפוך, וכך תשנה:

רבי הושעיא אמר: אין ברירה ושניהם אסורים, ורבי יוחנן אמר: יש ברירה, ושניהם מותרים.

ותמהה הגמרא על שינוי שיטות האמוראים:

ומי אית ליה לרבי יוחנן ברירה?!

והאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו את הקרקעות שקיבלו בירושת אביהם - כ"לקוחות" נחשבים הן, כאילו קנו זה מזה, שהרי אפשר באה לידו של זה חלקו של אחיו וקנה אותה דרך מקח ולא בדרך ירושה.

וכיון שכלקוחות הם - מחזירין הם זה לזה את חלקיהם ביובל, כשאר לוקחי שדה אחוזה שהקרקע חוזרת לבעליה ביובל.

הרי למדנו, שאין אנו אומרים הוברר הדבר למפרע כשחלקו, שהחלק הבא לכל אחד מן האחים הוא הוא החלק שירש מאביו, וירושה אינה חוזרת ביובל.

וכי תימא, שמא תאמר ליישב: כי לית ליה לרבי יוחנן ברירה רק בדאורייתא, כגון לענין חזרה ביובל, שדין תורה הוא שיחזרו הקרקעות לבעליהם ביובל, ואין ברירה עומדת כנגד דין חזרה ביובל שהיא מן התורה.

אבל בדרבנן וכגון איסור תחומין שאינו אלא מדרבנן אית ליה ברירה. ^[9] עדיין אקשה לך:

שנינו במשנה בעירובין:

"מתנה אדם על עירובו" - מניח אדם אם ירצה שני עירובי תחומין, אחד לסוף אלפיים אמה למזרח ביתו, ואחד לסוף אלפיים אמה למערב ביתו, ומתנה ואומר:

אם יבא למחר חכם מן המזרח, רצוני שיקנה לי בשעה שקידש היום עירובי למזרח, כדי שאוכל לשמוע את דרשתו, ואם יבא מן המערב - עירובי למערב.

ואם יבאו שני חכמים, אחד למזרח ואחד למערב - למקום שארצה אלך!

ואם לא בא לא לכאן ולא לכאן - הריני כבני עירי.

מפני שאנו אומרים "יש ברירה" והוברר הדבר בשעה שקידש היום באיזה עירוב עתיד הוא לרצות, ואותו עירוב הוא שקנה לו כשקידש היום.

ובדרבנן מי אית ליה ברירה, הרי אף באיסור תחומין דרבנן מצאנו שסובר רבי יוחנן אין ברירה:

והתני איו [שם חכם] בברייתא: רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, אינו יכול להניח שני עירובי תחומין בשני צידי העיר [כשאינו יודע מאין יבוא חכם] ולהתנות ולומר: אם יבואו שני חכמים "למקום שארצה אלך".

אלא על חכם אחד הוא ^[10] שמתנה ואומר: אם בא חכם למזרח עירובו למזרח, ואם בא חכם למערב עירובו למערב, ואילו אם בא חכם לכאן ולכאן ולמקום שארצה אלך - לא.

מפני ש"אין ברירה", ובשעה שקידש היום אין ידוע באיזה עירוב הוא עתיד לרצות, ואין אנו יודעים איזה עירוב קנה לו כשקידש היום.

---

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כו'. אוקימנא בב' רועים לפיכך כרגלי הבעלים אבל הא דתני ר' דוסא הלוקח בהמה מחבירו מעיו"ט אע"פ שלא נתנה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה אוקימנא ברועה אחד א"ר יוחנן הלכה כרבי דוסא. המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי הוא כרגליו כלים המיוחדים לאחד מן האחים כרגליו ושאין מיוחדין למקום שכולן הולכין:

ת"ר שנים ששאלו חלוק אחד זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום זה שעירב לצפון מהלך כרגלי מי שעירב עליו לדרום וזה כו' אם יש בו אלפים אמה לכל רוח ואם יערב לצפון בסוף אלף מקיר העיר וחוצה יש לו רשות להלך לצפון ג' אלפים ובדרום אלף בלבד וזה פירושו כגון שעירב אחד מהן לצפון בסוף אלף והאחד בסוף אלף לדרום נשאר לזה שעירב לצפון אלף בדרום כלומר יש לו רשות להלך אלף בדרום שנשארו לו מן האלפים שבצפון וכן הדין בחבירו ואם מיצעו עליו את התחום הרי אלו לא יזיזהו ממקומו כלומר אם עירב האחד בדרום בסוף אלפים נמצא שהעתיק רשותו מן העיר ושבת בסוף אלפים אמה [להלך בדרום אמה] ואין לו בצפון אפילו אמה אחת וכן אם עירב חבירו לצפון בסוף אלפים העתיק אלפים שהיו לו בדרום לצפון ולא נשאר לו בדרום כלום וכיון שחלוק זה קנה שביתה כרגלי שניהן וזה אין לו בצפון כלום רשות להלך בו והאחר אין לו בדרום רשות להלך אפילו אמה אחת לא יזיזהו ממקומן וזה פירוש אם מיצעו עליו את התחום.

איתמר שנים שלקחו חביות בשותפות ביו"ט וזה צריך לילך בדרום וזה צריך לילך בצפון אמר רב חבית מותרת לחלקה וליטול זה חציה בצפון וזה חציה בדרום אבל הבהמה אסורה ואע"ג (דאין) [דיש] ברירה וכיון שחלקו ונוטל זה חציה וזה חציה נתברר כי כל אחד מה שלקח הוא חלקו המגיעו מאתמול. ולמה אוסר רב משום דקא ינקי תחומין מהדדי פירוש הבהמה איבריה יונקין זה האבר אגב זה האבר ואי אפשר שלא נשאר מזה החצי לזה ומזה החצי לזה. ואקשו לרב [לאסור] מוקצה לא חששו כלומר הבהמה כולה אתמול מוקצה היתה ואנו שוחטין אותה ביו"ט לאיסור שינק זה החצי חששו שתיק רב ור' יוחנן אמר אפילו חבית נמי אסורה וקי"ל כר' יוחנן. איתמר רב אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה.

ואקשינן וסבר ר' (יוחנן) יש ברירה והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן כו' וכבר פירשנוהו למעלה ופירק אפיך רב אושעיא אמר אין ברירה ור' יוחנן אמר יש ברירה.

ומי אית ליה לר' יוחנן ברירה והאמר ר' אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל וא"ת יש ברירה למה מחזירין כיון שלקחו נתברר כי זהו חלקו המגיעו שהורישו אביו מתחלה. וא"ת שאני ירושה שהיא מן התורה ולפיכך אין לו ברירה אבל בדרבנן אית ליה ברירה ומי אית ליה ברירה כלל והתני [איו] ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כאחד אלא אם בא חכם למזרח עירובו כו'.

הלכה כר' דוסא. ואי קשיא לך הלכה מכלל דפליגי ואנן לא אשכחן בהא דפליג עליה, ויש לומר דהא קא משמע לן דשנויא דשניין כאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנויא היא. ואם תאמר אפילו בשני רועים אמאי לא והא (בדרבנן) [לדידיה] יש ברירה, דהא תניא בפרק מרובה (ב"ק סט, א) שחרית בעל הבית עומד ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר דברי ר' יהודה ורבי דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו עניים יהא הפקר ומפכי לה התם נמי דרבי יהודה אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו ורבי דוסא אומר בשחרית אומר כל מה שילקטו. תירצו בתוספות דהכא לא שייך ברירה הואיל ואינו מתנה בעל הבהמה בפירוש על אחד מן הרועים כי התם דמתנה בפירוש, אבל כשאין שם אלא רועה אחד בלא דין ברירה קיימא ברשותיה דודאי בין השמשות למוסרה לרועה קיימא ובודאי ימסרנה לו. ומסתברא דהוא הדין אם מסרה לבנו והוא רגיל למוסרה לו ואין שם רועה שימסרנה לו, ואני תמה מן הרמב"ם ז"ל שחילק בין בנו לרועה וז"ל שכתב בפ"ה של שביתת יו"ט (הלכה י"א) המוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב מסרה לרועה ואפילו לא נתנה לו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי הרועה ע"כ, ושמא הרב ז"ל פירש משנתנו בבנו שאינו רועה ואינו רגיל למסרה לו, ואינו נראה מסוגית הגמרא דאמרינן לא קשיא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה, אלמא בנו רועה הוא ודכותה קאמר ואפילו אחד מן הרועים בנו אפ"ה כל שיש רועה אחד שפעמים מסרה לו אם לא מסרה לו מעיו"ט הרי הוא כרגלי בעל הבהמה.

לאיסור מוקצה לא חששו. פירש רש"י ז"ל דאנן סהדי דכל חד וחד אקצי דעתיה מחלקו של חבירו, ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק יונק מחבירו, והקשו בתוס' שאם כן אמאי שתיק רב שהרי לא מצינו מוקצה כזה שיהא מותר חלקו לו ואסור לחבירו דמה שמותר לבעליו מותר לחבירו ולא אמרינן שיהא אסור לחברו מפני שהוא מקצה דעתו מחלק חבירו, ומסתברא אי משום הא לא איריא דבעלמא ודאי שחלקו (ידו עלי) [ידוע לו] ויכול לחלוק וליטול הרי הוא מוכן ממש לבעליו וכל שמוכן ממש לו אינו מוקצה לחברו, אבל זה שאין חלקו מבורר לו מערב יו"ט לפי שתמיד כל חלק יונק מחבירו הרי הוא כמוקצה לכל אחד ואחד מהם מפני חלק חבירו שמוקצה ממנו לאחר בין השמשות. אבל מה שפירשו בתוס' משם (רש"י) [רשב"ם] ז"ל יותר נכון והכי פירושו, לאיסור מוקצה ונולד לא חששו שהבהמה מתגדלת ומתוספת ביו"ט ונולד בה לאחר שנכנס י"ט מה שלא היה בה בין השמשות ואפילו הכי לא אסרוה משום נולד זה שבא לו מחמת יניקה זו ואף על גב דרב אית ליה דר' יהודה במוקצה ונולד, לאיסור תחומין חששו לאסור חלקו להוליכו בתחומו מחמת אותה יניקה שינק מחלק חבירו משנכנס יו"ט חששו.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב. הרי"ף ז"ל פסק כרב ביניקת תחומין לא שייך ברירה שהרי התחומין מתערבין זה בזה לאחר בין השמשות, ולדבריו כי שתיק רב לא הודה אלא שלא חשש לדבריהם, וכמוהו פ"ק דסוכה (ז, א) גבי יעמידנו כנגד ראש תור. ובספר המאור כתב עליו: ולא כן כתב ה"ר שלמה ז"ל אלא רב יחידאה הוא דחייש ליניקת תחומין ולרב הושעיא דאמר יש ברירה לא שנא חבית ולא שנא בהמה הכל מותר, ונראין דברי ה"ר שלמה ז"ל דליניקת תחומין לא חיישינן מדקיימא לן כשמואל (לח, א) בשור של פטם ובשור של רעיה, ועוד דרב כהנא ורב אסי פליגי עליה דרב וקא מתמהי עליה ושתיק ע"כ. ולי נראה (שאם) [שאין] ראיתו משור של פטם ראיה, דהתם המחוור שבטעמים כדברי התוספות שפירשו דחכמים עשאום כנכסי הפקר ולא קנו שביתה והילכך לא שייך בהו יניקת תחומין, וגם לפי טעמו של הראב"ד ז"ל שנכתוב למטה אין משם שום ראיה, ואי משום דרב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו וליתנהו מקמי דרב.
אבל מכל מקום מסתברא לי דהלכה כן אף על גב דינקי תחומין מהדדי יניקתן [לא] מינכרא ואין לה תובעים, ולא עדיפא ממים ומלח לעיסתה דאקשו בגמרא (לח, א) וליבטל מים ומלח לגבי עיסתה כלומר משום דאיסורא בטיל ברוב ואף על גב דמים ומלח מעמידי העיסה ונותנים בה טעם חדש והוצרך אביי ליתן טעם משום דגזירה שמא תעשה העיסה בשותפות, וכן נמי אינו דומה למים ומלח העשויין ליתן טעם וטעמא לא בטיל כטעמיה דרבא בתבלין ומים ומלח. אלא שאפשר לומר דאפילו הכי אסור משום דההיא יניקת תחומין מהאיברים הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל כדברי ר' אשי במים ומלח, אף על פי שזה דחוק דלכאורה לא עדיפא יניקה זו לכולי עלמא יותר ממים ומלח ברוטב עבה לר' יהודה וכן בעיסה מפני שאין בהם ממש וכדתניא (לט, א) ר' יהודה אומר מים ומלח בטלים בעיסה ואין בטלים בקדרה מפני רוטבה, ואוקימנא ברכה אבל בעבה אף בקדרה בטלים ובהני הוא דפליגי רבנן עליה מפני (שאין) [שהן] ניכרים במלאכת העיסה והקדרה אבל יניקה לא מינכרא ולכולי עלמא בטלה. זהו נראה לי להלכה, אבל לא למעשה שיש לחוש לדברי הרי"ף ז"ל וכן פסק ג"כ הרמב"ן ז"ל.

הא דאמר רב (אשי) [אסי] אמר ר' יוחנן דאחים שחלקו לקוחות הן. לקוחות גמורים כלקוחות דעלמא קאמר ולפיכך מחזירין זה לזה ביובל והילכך אי לא דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכח דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכדאמרינן בגיטין בשלהי פרק השולח (גיטין מח, א), ואנן דקיי"ל כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי דאחים שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה (ב"ב סה, א) לא קשיא לן לענין בכורים (מאי) [מאן] מייתי, דאנן לאו לקוחות גמורים להחזיר זה לזה ביובל קאמרי דחלוקת האחים דהשתא כחלוקה הראשונה דארץ ישראל וההיא חלוקה גמורה היתה שלא להחזיר השבטים זה לזה, (ולכ"ע) [ותדע] שהרי אפילו לר' יוחנן עד יהושע בן נון קאמר ואם איתא אפילו עד יהושע לא משכחת לה דהא אפילו שבטים מחזירין זה לזה. וכבר הארכתי בזה בשלהי פרק השולח.

הלוקח בהמה מחברו מערב יו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי הלוקח שמן הסתם חלה עליה שביתת הלוקח וכן הדין בשאר הדברים:

כבר ידעת שיש לו לאדם רשות לילך בשבת ויו"ט אלפים אמה חוץ לעיר שהן נדונין מן העיר ונקראי' מגרש העיר אבל מאלפים אמה ואילך אין לו אפילו אמה אחת מאיסור חכמים אע"פ שמן התורה יש לו עד שלש פרסאות וחכמים הקלו שאם הוא צריך לצאת חוץ לתחום למצוה כגון לשמוע דברי חכמים שהיו בתי מדרשות קבועים חוץ לתחום והיו באים לפעמים חכמים שבשאר מקומות לדרוש בבתי מדרשות וכשבני העיר יודעין בכך מערב יו"ט רוצים לצאת לשם והקלו להם חכמים שיניחו עירובם באי זה מקום שירצו בתוך אלפים אמה אפילו בסוף התחום ושיהא אותו מקום שהניח בו עירוב נידון אצלו כביתו ושיהא לו רשות לילך מאותו מקום ואילך אלפים אמה לכל רוח ואין לו עוד לרוחות שבעיר כלום אף כשחוזר לעיר אין לו רשות ליכנס שהרי כלו אלפים ממקום עירוב לסוף העיר ונמצא עכשו שיש לו מעירו ארבעת אלפים לאותו צד שעירב בו שהם אלפים ממקום עירובו אבל אם לא היה צריך לצאת לאותו צד שעירב בו אלא שלשת אלפים מעירו ולהלן מניח עירובו לסוף אלף אמה של עירו ויש לו משם ולאותו צד אלפים והרי שיש לו שלשת אלפים אמה מן העיר באותו צד ונמצאו לו עוד ברוח שכנגדו אלף אמה שהרי ממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו לו ממקום עירובו לצד העיר אלפים אמה אלף שעד העיר ואלף מן העיר ואילך וכבר הקדמנו שכל דבר המשתף אין אחד מוליכו אלא למקום ששניהם יכולין להלך בו מעתה שנים ששאלו חלוק אחד מערב יו"ט זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצד צפון וזה עירב עליו לדרום והרי חלה עליו שביתת שניהם בין השמשות זה שעירב לצפון אינו מוליכה בצפון אלא כרגלי מי שעירב לדרום וכיוצא בזה בחברו כיצד הגע עצמך שזה שעירב לצפון עירב לסוף אלף אמה שנמצאו לו לדרום אלף אמה וכן זה שעירב לדרום עירב לסוף אלף אמה כל אחד יכול להוליכה לצד שעירב אלף אמה וכן כל כיוצא בזה ואם מיצעו את התחום שעירב כל אחד לסוף אלפים שאין לו בשאר הצדדין כלום אין יכולין להזיזו ממקומו ולשון מצוע התחום הוא שהתחום הוא ארבעת אלפים אמה בקו ישר כשתחבר צד מזרח לצד מערב שכנגדו או צד צפון לצד דרום וכשמערב זה לאלפים במזרח וזה לאלפים במערב נמצאו ארבעת אלפים אמה שהוא תחום שלם בקו ישר ממוצע בין שני עירוביהן:

שנים שלקחו חבית של יין בשותפות מערב יו"ט ולא חלקוה מערב יו"ט ונמצאת שביתת שניהם חלה על החבית וחלקוה ביו"ט מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו למקום שעירב בו שמאחר שחלקוה הוברר הדבר שזהו חלק פלוני למפרע ושביתתו על חלקו שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה כמו שיתבאר לקחו בהמה על דרך זה אם נשחטה מערב יו"ט אע"פ שלא חלקוה אלא למחר מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו מדין ברירה כמו שביארנו בחבית אבל אם לא נשחטה עד למחר אע"פ שהובררו החלקים נאמר בה בגמרא לדעת רב שהלכה כמותו שאסור לכל אחד מהם להוליך חלקו אלא עד מקום ששניהם יכולין לילך ופירשו הטעם מפני שמ"מ יש בחלק זה תערובת מחלק חבירו מפני שחלקי הבהמה הראויים ליחלק יינקו זה מזה בין השמשות וכל היום עד שנשחט ושאלו לו רב כהנא ורב אסי היאך חשש ליניקת תחומין ולא חשש לאיסור מוקצה שהיה לו לאסור חלקו מתוך יניקת חלק חברו שבה אפילו בעיר שהרי בכגון זאת הוא מקצה דעתו מחלק חברו אחר שיודע בו שעירב לצד אחר ואע"פ שהתירו לשלוח מנות ולאכלן אין הדבר דומה לזו שראה מחברו שעירב ושהיה בדעתו להוליכה ושלוח מנות אינו מקצה דעתו ממה שלא ראה ושתק רב עד ששתיקתו הביאה רוב מפרשים לפסוק כשמואל שאף חבית אסורה ומטעם אין ברירה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו כרב להתיר בחבית ולאסור בבהמה ויראה לי כדבריהם מפני שלדעתי לא שתק רב אלא מפני שלא חשש לדבריהם ולא ראה עצמו צריך להשיב מפני שיניקת תחומין זו מזו אין בה דין מוקצה כלל שאין דעתו של אדם מקצה מה שביד חברו כלל וכל שראוי לחברו ראוי לו אם הוא משלח לו בעודו בעיר ואע"פ שעירב ואם אין מוקצה בגוף חלקו של חבירו כל שכן שאין מקצה חלק עצמו מתוך יניקת חלק חברו אבל הולכת תחומין שגוף חלקו של חברו נאסר לו להוליך עמו אף אני אומר שחלק עצמו נאסר לו מתוך יניקת חלק חברו שהיניקה הבאה בחלק זה מחברתה עושה אותה כגוף חלק האחר ולעולם חבית מותרת ונשארנו על שרשנו שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה וגדולי הצרפתים פוסקים כרב בחבית להתיר אלא שהם פסקו בבהמה שלא כרב ושלא כשמואל אלא שאף בבהמה מותר ומכח שתיקתו של רב ואין חוששין ליניקת תחומין כלל ואנו כבר ביארנו שאין שתיקתו של רב ראיה ומ"מ חכמי הדורות מודים להם ואומרים שאין יניקת תחומין חמורה ממים ומלח שאלמלא גזרת שמא תעשה עיסה בשותפות היינו אומרים שהן בטלות לגבי עיסה ומ"מ אינה ראיה שהרי במים ומלח באו עליה גם כן מצד דבר שיש לו מתירין והרי אף ביניקת תחומין אתה יכול לומר כן אלא שיש להם לדעת זו ראיה חזקה משמועת שור של פטם ושל רעי ואף בזו נראה לי שאינה ראיה כמו שאבאר למטה במקומה:

המת בבית ולו פתחין הרבה על איזה צד כלן טמאין ועל איזה צד אחד טמא וכלן טהורין כבר ביארנו הענין בפרק ראשון:

האחין שחלקו לקוחות הן שלא נאמר אחר חלוקתם שכבר הוברר שזה חלקו של כל אחד ואחד וזו היא ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא חלק זה היה ראוי גם כן לאחיו והחליפו זה לזה ונמצאו יורדים לירושתם מתורת מקח אא"כ הוא חד בר חד שלא ירד לתורת חלוקה מעולם ומחזירין זה לזה ביובל וחוזרין וחולקין שכל שהוא מן התורה אין ברירה ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא:

מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יו"ט בשתי רוחות ומתנה ואומר אם יבא חכם לצד מזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבצד מערב עירוב ולא סוף דבר כשכבר בא חכם מבערב אלא שזה המערב לא ידע באי זה רוח בא שבזו אינו צריך לדין יש ברירה שכבר הוברר מאליו מבערב ואין תנאו אלא גלויי מילתא כלומר יהא עירובי למקום שבא אלא אף בשלא בא חכם מבערב שבזו אנו צריכים לבא בה מטעם יש ברירה וכן לא סוף דבר בחכם אחד אלא שמתנה ברוחות כלומר אם יבא למזרח יהא עירובי למזרח ואם למערב אלא בשני חכמים שהוא מתנה אם יבאו שני חכמים אחד לכאן ואחד לכאן לאיזה שארצה לילך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב והריני כבני העיר לילך אלפים לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה:

הלוקח בהמה מחבירו בערב יו"ט אע"פ שאל נתנו לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה פי' רבותא נקט דלא מביא בהמה שעמדה בבית שמעון שהוא כרגלי הרועה שלו שכל בהמה שיש בבית שמעון אינו רוצה שתקנה שביתה אצלו אלא בבית הרועה שלו אלא אפילו אם קנה שמעו בהמה מראובן וראובן לא נתנהלו אלא ביו"ט כיון שכבר מכרה לו מאתמול אע"פ שעמד בבית המוכר כעמדה בבית שמעון דמיא וכיון דכאילו עמדה בבית שמעון דמיא הוה האי כרגלי הרועה של שמעו למדנו מדברי ר' דוסא שבהמתו של אדם לא קנתה שביתה אצלו אלא אצל הרועה שלו והיכא תני במתני' המוסר בהמה לרועה ביו"ט הרי היא כרגלי המוסר:

לאיסור מוקצה לא חששי גם מה שפירשתי במהדורא קמא אינו נראה לי שאע"פ שקנה מן המדבריות כשקנה כל א' ונעשה מוכן אצלו נעשה מוכן לכל ישראל ואין לור שאצלו יהא מוכן ולחבירו יהא מקצה אלא כך נראה לי לפרש הבהמה הרועה המן המחובר ביו"ט הרי היא הרועה מן המקצה ואבריה יונקין מן המקצה ואנו שוחטין אותה ביו"ט ואוכלין אותם אלמא לא חיישי' לינק' דמקצה ולאיסרו יניק' דתחומין היכי חייש:

כאן ברועה אחד כאן ברועים שנים. פירש רש"י כיון שאין בעיר אלא רועה אחד כו' הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה שביתת הבהמה אצלו אלא בשביתת הרועה עד כאן. והקשה מורי נר"ו לוקח במסירת רועה מאן אדכר שמיה. ותירץ נר"ו דאפשר שדעת הרב ז"ל דהך סיפא דהמוסר בהמה לרועה קאי ארישא ולומר אם לקח בהמה מחברו והמוכר מסרה לרועה אף על פי שלא נתנה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה שדעת הלוקח שתהא בהמתו בשביתת הרועה.

דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה. פירוש דאי לא ליתני הרועה בלחוד כי הא דר' דוסא וכדהוי אורחא דמלתא.

הלכה כר' דוסא. וא"ת הלכה מכלל דפליגי. וי"ל דהיא גופא קא משמע לן דלא פליגי ושנוייא דשנינן דכאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנוייא היא. דלא תימא לא שני ליה לר' דוסא בין רועה אחד לשני רועים ומתניתין נמי לבנו או לרועה קתני או האי או האי ולרוחא דמלתא נקט ליה קא משמע לן דוקא שני רועים.

והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וקשה למורי נר"ו רמאי קושיא שאני התם דלא מסרה לרועה אלא לומר שאם אדם רוצה להוליכה ביום טוב או רוצה להוליך הכלים שאינו יכול להוליכן אלא כרגלי הבעלים אבל המוסר לרועה אינו בכלל. תדע דבמתניתין בתר דתני הבהמה והכלים כרגלי הבעלים איצטריך למיתני המוסר בהמתו לבנו או לרועה כו'. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש מתניתין דקתני המוסר בהמתו לרועה ביום טוב דלא כר' דוסא. אלא שלשון הגמרא קשיא דקאמר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ואפשר דלישנא קייטא הוא כלומר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והרי הוא כאילו אמר וכו' וסמך לו אהא דהמוסר לבנו או לרועה כו' עד כאן תורף דברי מורי נר"ו.

זה עירב עליו לצפון כו'. פירש רש"י ז"ל על מנת להוליכו לאותו חלוק לצפון עד כאן. וכתב מורי נר"ו דלשון עליו הוא שהזקיקו לפרש כך. ולא שיצטרך לומר כך בשעת הנחת עירובו שהרי אפילו לצורך גופו אינו צריך אמירה וכדאמרינן סוף פרק בכל מערבין אמר ליה מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק ויתיב. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא בישן דלא מצי אמר אבל בנעור דאי בעי למימר מצי אמר אף על גב דלא אמר כמאן דאמר דמי. ומסתמא כל כליו נמשכין אחריו ואפילו בשתיקה שהרי כלל גדול שנינו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. והא דקתני זה עירב עליו לצפון אשגרות לישן הוא משום דהכי קתני פרק מי שהוציאוהו אמר לשני עבדיו צאו וערבו עלי אחד ערב עליו לצפון ואחד ערב עליו לדרום כו'. והתם דוקא הוא.

ואם מיצעו עליו את התחום כו'. וא"ת ומאי לישנא דמיצעו. וי"ל דהכי קאמר ואם שנים שואלי החלוק עירבו ומיצעו עליו כלומר על החלוק את התחום שזה עירב עליו לאלפיים לצפון וזה לאלפיים לדרום ונמצא תחומו של חלוק שהוא ארבעת אלפים בלא עירוב כולו נתון באמצע שני עירובין שעירבו על החלוק שניהם והעיר שבנתים שהיא כ"ד אמות מיצעו התחום שהיה לו לחלק בלא עירוב אלפיים לצפון ואלפיים לדרום וכל התחומין נתונין עליו והילכך לא יזיזהו ממקומו וכן פירש רש"י ז"ל.

ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה. פירוש דקסבר אין ברירה. ואף על גב דהתם פרק מי שאחזו משמע דאית ליה ברירה דאתקין בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ודייקינן התם בפרק כל הגט דהאי גיטא משום דיש ברירה. התם שאני שהדבר עומד להתברר על כל פנים דודאי או ימות או יחיה. מה שאין כן הכא שאין הענין עתיד להתברר בהכרח.

לעולם קסבר רב יש ברירה. ואף על גב דרב פריק כאלעזר בן תדאי התם בעירובין דלית ליה ברירה גבי בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין וצריכין לערב. שאני התם שלא חלקו עדיין יינם אלא שהוא בשותפות ולכך אין ברירה. אבל כאן שחלקו החבית יש ברירה.

לאיסור תחומין חששו. פירש רש"י ז"ל אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חבירו. פירוש לפירושו משום שלא עירבו למקום אחד ואין זה יכול לילך למקומו של זה. וקשה קצת דאין לנו איסור מוקצה מחמת תחומין כיון שהוא מוכן בעצמו וכדאמרינן בדורון שהובא לישראל זה שמותר לישראל אחר כי דבר מצוי הוא לבא הדבר בתחומין על ידי עירוב ואין הפרש בזה בין שבא על ידי נכרים לבא על ידי ישראל.

רש"י בד"ה ואם מצעו כו' ונמצא תחום שלם ממוצע כו' כצ"ל:

בד"ה המת כו' בפרק קמא. נ"ב דף י':

בד"ה ואיתמר כו' חשב מועלת כו' הד"א:

בד"ה לקוחות כו' לקוחות ומחזירין כו' הד"א:

בד"ה ובדרבנן מי אית לי' הס"ד:

תוס' בד"ה לאיסור כו' ולא אסרת להו למיחש להכי כו' כצ"ל:

גמ' ומי אר"י הכי כו' כרגלי הבעלים כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה כאן ברועה א' כו' הלכך בין מוכר בין לוקח כו'. ורישא דקתני הלוקח בהמה מעיו"ט אע"פ שלא מסרה כו' הרי הוא כרגלי הלוקח איירי היכא שאין דרכו למוסרו לרועה או שאין רועה בעיר דומיא דרישא דמתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וממה שכתב רש"י הלכך בין מוכר ולוקח כו' נראה שהיה גריס כגירסת האשר"י הלוקח בהמה מעיו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי הן כרגלי הרועה [וא"כ ליכא ב' בבות כלל] או סיפא ארישא איתמר [ורישא בדליכא רועה כנ"ל]:
ומ"ש כאן ברועה א' ומתני' בשני רועים ופירש"י הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינו אצל הרועים מבעו"י. ק"ק אמאי לא מחלק מתני' ברועה בין מסרו לו ביו"ט או מבעו"י כמו בסיפא גבי שואל ומשאיל ואפ"ל דמסרו לו מעיו"ט פשיטא וביו"ט שפיר קמ"ל חידוש כיון דיש ב' רועים כו' ובשואל פריך בגמרא פשיטא לקמן. ומיהו ברועים נמי י"ל הכי דלא מסרו לו כו' ועיין:
הרי"ף מפרש כאן ברועה אחד כו' בע"א וע"ש [דרועה א' היינו שמסרו לאחד ושני רועים היינו שמסרו לשניהם בסתם וביו"ט בירר דבריו לאחד מהן ולכך בעיו"ט לא קני חד מינייהו כיון שעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה ולא אמרינן למחר כשבירר הוברר למפרע דבדרבנן יש ברירה כיון שעדיין לא בירר לא גמר אדעתי' לאפוקי מרשותי'] כן מפרש הר"ן דעת הרי"ף. וכן משמע מלשון הרי"ף לא קני חד מינייהו וכו' אבל אם מסרו כו' לפי זה צריך לדעת היאך יפרש דיקא נמי כו' כיון דברייתא ומתני' תרוייהו איירי בב' רועים ודלמא מסרו לאחד מהן בעיו"ט כברייתא ואפשר לפרש מדקתני במתני' לבנו או לרועה ל"ל [למינקט הכי אי איירי במסרו לא' מהן א"כ אין חילוק בין רועה אחד בעיר או שנים. אלא ודאי] משמע דדין דמתני' לא משכחת אלא כשישנו ב' רועים בעיר ומסר לתרוייהו ולמחר בירר לא' מהן השמירה משא"כ הברייתא לא תליא מידי בשני רועים. ונוכל לפרשו ברועה א' או בב' רועים ומסרו לא' מעיו"ט [ו] ועיין בס' המאור ובמלחמות מפרשו בע"א ע"ש:
א"ל נדייק מכאן דאין ברירה אף [ז] לפירש"י למה לא אמרינן הוברר למפרע דז"א דהא אף אם אין ברירה מ"מ ליהוי כרגלי שתיהן היכא ששתיהן דוקא יכולין להלוך ולמה כרגלי בעלים אע"כ הכא אפשר דלא ימסרנה לרועה כלל כיון שיש ב' רועים בעיר [ועתה ביו"ט נשתנה דעתו] וק"ל:

ברש"י בד"ה דאיסור מוקצה כו' דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מכל חלק חבירו. אין להקשות א"כ לישמעינן [שמואל] דאין ברירה בלא איסור תחומין אפילו כאן במקומו אסור [אפילו לא חיישינן ליניקה] דיש לחלק דהתם דעתו מ"מ הוי אמה שיפול לו לחלקו לאוכלו ביו"ט אף שחלקו שייך לחבירו [ולא אקצי דעתי'] אבל רב גבי יניקה [כיון דס"ל יש ברירה והוברר הדבר דבשעת בה"ש היה דעתו לחלק זה שנפל עתה א"כ] בתוך אותו חלק יש מעט בתוכו משל חבירו [ממה שינק אחר בה"ש]:

ברש"י בד"ה יש ברירה וחביות ובהמה מותרין. דמדשתיק רב לר"כ ור"א דלסברי' לא הוי צריכי [דנימא דלא חש להשיבם] ועיין באשר"י:

גמרא ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכו' ולאו אוקימנא כו'. כצ"ל:

שם ושאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי. עמש"כ בסנהדרין (קיב) בס"ד:

רש"י ד"ה כאן ברועה א' מעמידים בהמתם ברשותו ובקנין שביתתו. כ"ה לשון הר"ן ורש"י שם ולשון הרע"ב בקנית שביתתו:

רד"ה אין אדם מתנה למקום שארצה ואברור. כצ"ל:

הלוקח בהמה מחברו וכו' צ"ע מי התיר לו למשוך הבהמה ולעשות קנין בי"ט. דהרי מעו' של עי"ט לא קנה לו עד שימשוך ומשמע דלא מיירי בלוקח בהמה לשוחטה בי"ט דהרי רש"י פירש שמסר המוכר לרועה בי"ט וי"ל דס"ל לר' דוסא כר"ש ב"מ מ"ט ע"ב דמעו' קונו' אפי' מדרבנן רק תקינו חזרה למוכר כי היכי דלטרח ולציל אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו נמצא כבר נגמר הקנין מעי"ט ולפ"ז ניחא לי דלא מייתי רי"ף ורמב"ם וטוש"ע דינא דלוקח משום דלא קיי"ל כר"ש:

כאן ברועה א' פירש"י הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה וכו' כ' בשיטה מקובצת דרש"י מפרש לי' סיפא והמוסר בהמה לרועה קאי ארישא אמוכר ולוקח. אבל צ"ע מה הכריח רש"י לזה ע"ש ולפע"ד ס"ל כיון דמוקמי' בלית בעיר אלא רועה א' בערב היא באה אל בית בעלי' ולבוקר הוא שבה אל הרועה הזה ואין אחר. א"כ כיון שכבר קמ"ל האי דלוקח תו הוה משנה שאינה צריכה האי דרועה. אע"כ אלעיל קאי וקמ"ל ברייתא בהמה שיש לה ב' בעלי' ורועה א' ומשנתינו בבעל א' ושני רועים וקמ"ל בברייתא אע"ג דהשתא יש לבהמה בעל חדש שאינו רגיל לתתה לרועה מ"מ כיון שאין בעיר אלא רועה א'. מסתמא גם דעת הלוקח מסכי' לזה. וא"ש טפי לפמ"ש לעיל דר' דוסא כר"ש והוה ב' בעלי' ממש ומשנתינו בבעל א' אלא שיש ב' רועי' בעיר א"כ בכל יום יכול למוסרו לרועה אחר ע"כ הרי הוא כרגלי הבעלי' ועיי' ר"ן בכוונת הרי"ף שמסרה לב' רועי' מעי"ט ובי"ט ברר לו א' מהם לא אמרי' הוברר למפרע וטעמו שכ' הר"ן מ"ט לא אמרי' ברירה אינו מובן קצת ונלע"ד דודאי אי היינו דנין אי כרגלי הרועה הזה או כרגלי שניהם. הי' מענין ברירה אבל אנו אומרי' מדלא ברר דבריו מעי"ט ש"מ שלא הסכי' בדעתו ולא הוציא הבהמה מרשותו עדיין ונשאר שביתתה אצלו ואין זה ענין לברירה כן נראה לי פי' הר"ן:

דקא ינקי תחומי' מהדדי. הדבר אין לו מובן לע"ד דעל כל זה נימא ברירה דהוברר למפרע שטפה ליחה הלז שהיתה בימין בין השמשו' יהי' מחר בשעה פלוני בצד שמאל ותפול לחלקו של זה. וצריך לדחוק דדבר רחוק כזה שאין דעתו של אדם עליו לא שייך הוברר למפרע וגם שהוא דחוק מ"מ הבנת קו' הש"ס לאיסור מוקצה לא חשש וכו' וק' לי מי הגיד דאיסור מוקצה חמור מתחומי' דבמוקצה פליגי. ובתחומין ליכא למ"ד דמותר דמדרבנן מיהת אסור לכ"ע אבל לפי הנ"ל י"ל הכי קאמר השתא לאיסור מוקצה שהוא מה שיונק מן האויר ומוסיפה שמנוני' לא חששו אע"ג דלא הי' בעולם כלל אמרי' הואיל ועביד דאתי' דעתי' עלי' ולא הקצהו מדעתו לאיסור תחומי' היינו יניקת האיברי' שאינינו דבר המתחדש לגמרי פשיטא דנימא הי' דעתו עליו ונימא בי' ברירה וכקושיתינו הנ"ל. ואם האמת כפירושינו י"ל פסק הרי"ף ורמב"ם כרב ולא חשו לקו' ר"כ ורב אסי דלפי הנ"ל י"ל קושייתם בשלמא מוקצה אינו תלוי' אלא בדעתו והקצאתו וכיון דהי' דעתו על השמנוני' דעביד דאתו תו לא הוה מוקצה משא"כ קנין שביתה קיי"ל אין קנין בדבר שלא בא לעולם אפי' עביד דאתי וכבר כ' רבינו שמואל דכל דיני ברירה מטעם אין אדם מקנה דבשלב"ל ור"ת בס' הישר דחה דבריו וכ"כ בס' קצה"ח סי' ס"א מ"מ הכא דהוה קנין שביתה פשיטא שאין להקשות ממוקצה לקנין וצ"ל הם הקשו לרב לשיטתו דס"ל אדם מקנה דשלב"ל היכי דעבידא דאתי. וא"כ למאי דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לק"מ קושית ר"כ ור"א ויפה פסק הרי"ף ורמב"ם ובשגם שלדעתי יש ראי' לסברא יניקה מסוף סנהדרי' לענין בהמה חצי' של עיר הנדחת ע"ש והארכתי במקום אחר:

ומה שראיתי בס' בינה לעתים על רמב"ם הלכו' י"ט בזה לא נ"ל דמי ליכא ר' יהודה דאית לי' מוקצה וס"ל מין במינו לא בטיל ולר' יהודה איך שוחטי' בהמה בי"ט דהכי פריך פ"ק דחולין הא ינקי מוקצה. אע"כ לית לי' לר' יהודה ענין יניקה וא"כ מנ"ל לחדש דבר מה דלא ס"ל לר' יהודה אבל מ"ש אני א"ש דלכ"ע לא חיישי' ליניקת מוקצה משום דדעתי' עליו. ומ"מ תחומי' תלי' אי אדם מקנה או אין מקנה דשלב"ל וכנ"ל וק"ל:

דע דסברא זו דתוס' הזכירה ר"ן ריש מכילתין ד"ה ואוקמה רבה וכו' עיין שם. לאיסור מוקצה לא חששו פירש"י נראה קצת תמוה ובמגי"ש תי' דנהי אדם שולח דורן לחברו מ"מ שותפי' שלקחו ע"מ לחלוק וחלקו כל א' מסיח דעתו מחלק חברו ומייתי קצת ראי' מלקמן מ' ע"א ר"ח בר חנילאי ע"ש ומסמיך לי' הגאון מדברי רמ"א סס"י תקט"ו ועיי' היטב בט"ז שם סקט"ז. ואומר אני כיון שזכינו לדין נימא בי' מרגניתא דהכא להא דמי' דמעי"ט היה דעתו של כל א' שחברו יקח חלקו למקום שרגליו מהלכו' ויהי' חוץ לתחומו ואינו יכול לאכול עמו ואקצי דעתי' מיני' ושוב בי"ט כשאסרו לו חכמי' להזיזם ממקומם מ"מ ה"ל לאסור לאכול חלקו של עצמו במקומו משום דיניק מחלק חברו שהוא מוקצה לו מטעם תחומי' כנ"ל והוא קרוב לתשו' הרשב"א וט"ז הנ"ל מיהו עיין מגן אברהם שם פליג אגוף הדין ע"ש:

וכי תימא כי לית לי' לר"י ברירה בדאוריי' וכו' למ"ש תוספות ד"ה דאמר ר"י וכו' דהקשה קו' קלה לומר לא תיפוך נמצא לפ"ז האי שינויי לחלק בין דאוריי' לדרבנן קאי וי"ל איפוך ומחלקי' בדר"י בין דאוריי' לדרבנן או לא תיפוך ומחלקי' בדר' אושעי' בין דאוריי' לדרבנן והנה הסוגי' מחולקי' דלעיל יו"ד ע"א משמע דסופו טומאה לצאת הוא דרבנן דמייתי לי' אמוקצה דמתני' וכן פירש"י שם וכן סוגי' דעירובי' ס"ח ס"ל כן משא"כ שמעתין ס"ל טומאה דאוריי' וכבר הרגיש בזה פני יהושע כאן ולעיל יו"ד ע"א נמצא לפי סוגי' דלעיל ודעירובי' ס"ח ע"א דטומאה נמי דרבנן ע"כ לומר איפוך ולחלק בדר' יוחנן בין דאוריי' לדרבנן והקו' מאיו קו' קלה הוא ולא חיישי' לה ולפ"ז ס"ל לרבי אושעי' אין ברירה אפי' בדרבנן ולפ"ז מאי דדריש מר זוטרא הלכה כרב אושעי' היינו לומר דאפי' בדרבנן אין ברירה. ומיושב דברי המרדכי בשם רבינו חננאל ע"ש ובשעה"מ תמה עליו איך פסק נגד מר זוטרא והא"ש דמר זוטרא גופי' להכי איכוון וק"ל:

בגמ' כאן בשני רועים דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה. נראה דעיקר דיוקא מיתורא דלישנא דאי ברועה אחד לא הוי צריך למיתני לבנו או לרועה אע"כ דהיא גופא אתי לאשמעינן דכיון שדרכו תמיד בחול ליתן לבנו או לרועה מש"ה הם כרגלי הבעלים:

בתוס' בד"ה לאיסור מוקצה לא חששו וכו' וקשה מה יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חבירו מותר לו וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב פירש"י ולע"ד שכמ"ש בסוף דבריו מבואר בפי' בלשון רש"י שכתב אנן סהדי דכל א' מינייהו אקצי דעתו מחלקו של חבירו וזה הלשון לא שייך אלא בכה"ג דוקא דכיון שהם שותפים בבהמה זו ולא שחטו אותה מאתמול לחלקה ביניהם אם כן מסתמא אקצי דעתו כדאמרינן בכה"ג בעיקר עניני מוקצה כמ"ש רש"י להדיא בר"פ אין צדין גבי עכו"ם שהביא דורון והיינו מדלא לקטינהו מאתמול וכדאיתא בדוכתי טובא ומשו"ה שייך לומר אנן סהדי משא"כ במי שנתן לחבירו דרך מתנה לא שייך לומר אנן סהדי ואדרבא מסתמא אין אדם מקצה דעתו מלקבל דורון מחבירו שדרך רוב בני אדם בכך לשלוח מתנות עד שאני תמה על סברת התוס' שדחו פירש"י משום קושיא זו וגם על פי' רבי' שמואל יש לדקדק טובא דמה שהבהמה גודלת ומוסיפה שמנונית שייך בה ענין מוקצה אם כן מאי איריא שותפין אפילו בבהמה שלגמרי שלו נמי שייך הך חששא דמוקצה ונולד אם לא שנאמר דאה"נ דהא דקאמרי רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאו משום דלקושטא דמילתא משמע להו לאסור בכה"ג אלא דכולה בלשון בתמיה מסקו לה הך מילתא דאי ס"ד דיניקת אברים מהדדי מילתא היא לענין איסור תחומין אם כן לענין איסור מוקצה נמי שייך הך חששא משום דמה שגודלת ומוסיפא באבריה הוי כמו מוקצה ונולד וא"כ אנן בהמה בי"ט היכא שחטינן וממעשים בכל יום בעו למידק דיניקת אברים מהדדי לאו מילתא היא כנ"ל:

דין שנים ולקחו חביות ובהמה כשותפות וחלקו בי"ט או בחביות כל א' יכול להוליך חלקו למקום שיכול לילך אבל חלק הבהמה אינו יכול שום א' מהם להוליך אלא למקום ששניהם יכולין לילך:

אתמר שני' שלקחו חביות ובהמה בשותפות רב אמר חביות מותרת א ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חביות נמי אסורה ר"א חביות מותרת דקסבר יש ברירה ובהמה אסורה דינקי תחומין מהדדי כלומ' כיון שהבהמה יונקין איבריה זה מזה נמצאו תחומין שלה כאלו הן מעורבין זה בזה ולא יתכן בהם ברירה ושמואל אמר אפי' חביות נמי אסורה דקסבר אין בכירה ואמרינן מאי הוי עלה ר' יוחנן אמר אין ברירה ושניהם אסורים וכ' אושעיא אמר יש ברירה ושניהם מותרין ואסיקנא דר' אושעיא אית ליה בכירה בדרבנן אבל בדאורייתא לית ליה ואיפסיק הלכתא כר"א בההוא דקסבר דבדרבנן יש ברירה וקם ליה כב ור' אושעיא בחד שיטתה וכיון דקאי כר"א אשמעינ' דהלכ' כרב ולא בירר הר"יף ז"ל דבריו דהא בגמ' בעי מאי הוה עלה בעיקר מחלוקתם דפליגי בברירה ומסקינן דאמוראי אחריני נמי פליגי בבריכה והלכ' דיש בריכה בדרבנן ואכתי לא ידענא בבהמה דאסור כב משום יניקת תחומין אי הלכתא כוותיה דהא שתיק להו לר"כ ולרב אסי עי' שהקשו לו על טעם יניקת תחומין כו' ואיכא למימר דהודה להם כי לא מצא תשובה לדבריהם וחזר בו או דלמא לא חשש לדבריהם אבל לא חזר בו והרי"ף שפסק הלכה כרב ס"ל דלא חשש להם ובה"ע כ' דמסתברא כיון דלא אמר הלכ' כותיה דרב ש"מ דליתא לדרב ודר"א פליג עליה ולר"א אפי' בהמה מותרת וטעמא דרב משום דקא ינקי תחומים מהדדי לית' דהא שתיק רב וכן הלכ' וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל ול"נ כדבריהם משום דקשיא לי אעיקר מחלוקות דפליג רב ושמואל בבריכה קאמר הגמ' מאי הוה עלה מאי קא מספקא ליה לגמ' הא ק"ל בכל הגמ' הלכ' כוותיה דרב באיסורי ועוד בכמה דוכתא פליגי תנאי בברירה ואמאי מייתי פלוגתא דאמוראי הלכך נראה דמאי הוה עלה קאי אמאי דאסר כב בבהמה משום יניקת תחומין ושתיק להו רב לדרב כהנא ורב אסי ופשיט ליה ממאי דפליגי כ"י ור"א בפלוגתא דרב ושמואל ולא פליגי אלא ביש ברירה או אין בכירה אבל אי יש ברירה תרווייהו שרי ולא אסרינן בהמה משום יניקת תחומין הלכך אמרינן הדר ביה כב ע"כ ואני אומר כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעי' אלא אדרבה זו היא סיוע לדברי הרי"ף דבוודאי מה שמקשה הגמ' מאי הוה עלה תלוי במה שאסר רב בהמה ורב כהנא ול"א השיבו עליו ולא קאי אפלוגתיה דרב ושמואל וכמו שהוכיח הוא אבל לא כמו שפי' הוא דפשיט מכ"י וכ"א כו' לא נהירא כלל דהם לא פליגי אלא בברירה אבל בבהמה שמא כ"ע מודים דאסור משום דינק תחומין מהדדי אלא ה"פ מאחר דשתיק רב משמע דהכי קים ליה מרבותיו דבהמה אסורה ומ"ה לא חש לדבריהם אבל מ"מ הם הקשו שפיר לדבריו שמתיר חבית ואוסר בהמה מ"ש מאחר דס"ל דשרי חביות משום דאמרינן ברירה א"כ בהמה נמי ה"ל למישרי לאיסור מוקצה לא חששה כו' אלא בוודאי אי שמיע לך בהמה דאסירה בע"ב משום ברירה הוא וא"כ אפי' חביות נמי אסורה וא"כ שפיר עריך מאי הוה עלה מאחר דרב כהנא ור"א הוכיחו דאפי' חביות נמי אסורה א"כ יש לחוש לדבריהם שהרי דבריהם אין עליהם תשובה ע"כ פשיט דפליגי ביה בברירה כ"י ור"א והלכה כר"א לגבי ר"י כמו שמסיק לקמן להדיא דריש מר זוטרא הלכה כר"א א"כ ק"ל כרב דחביות שרי דלא אמרינן ברירה ובהמה בודאי אסורה שהרי לא חש לדבריהם להשיב להם מה שבקשו להתיר בהמה אלמא דהכי שמע ליה וכן הלכה גם המ"מ כתב שהעלה הרשב"א שיש לחוש לדברי הרי"ף והרמב"ם והגאונים שסוברים חביות מותר ובהמה אסורה:

דלא כר' דוסא: כאן ברועה אחד. שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה ומתניתין בשני רועים דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום: דיקא נמי. דמתני' בשני רועים: שנים ששאלו חלוק. מבעוד יום להיות ברשות שניהם: זה לילך בו שחרית. של יו''ט לבית המדרש: וזה לילך בו ערבית. של יו''ט לבית המשתה: עליו לצפון. על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון: זה שערב עליו לצפון מהלך. מוליכו לצפון: כרגלי מי שערב לדרום. מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון ולא יותר: וזה שערב עליו לדרום. מוליכו זה לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך לדרום מוליכו זה ולא יותר מפני חלקו של צפוני כגון אם נתנו שניהם עירובן בסוף אלף אמה זה לצפון להיות לו שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום שהרי ממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח וזה לדרום לסוף אלף להיות לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון אין יכולין להוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרים בהם: ואם מצעו עליו את התחום. תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים שנים לצפון ושנים לדרום ואם נתנו עירובן זה לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק בין שני עירוביהן לא יזוז ממקומו לא לצפון ולא לדרום שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה וכן הדרומי לצפון שממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח שהרי לכך ערב שתסתלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו: שנים שלקחו. מעיו''ט לחלקן ביו''ט: חבית מותרת. להוליך כל אחד חלקו למקום שערב: ובהמה אסורה. להוליך אלא למקום ששניהם הולכים: אפילו חבית אסורה. דאין ברירה וי''ל חלק שבא לזה היה ראוי לחברו ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו: לעולם קסבר יש ברירה. הלכך חבית מותרת ושאני בהמה שהיתה בחייה בין השמשות וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו ואין כאן לברור: ינקי תחומין. חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין: לאיסור מוקצה לא חששו. אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה עליהם משום מוקצה לומר כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני יניקה זו אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה: יש ברירה. וחבית ובהמה מותרין: אין ברירה. ושניהם אסורין: המת בבית כו'. מפורש בפרק קמא: ואתמר עלה א''ר אושעיא. הא דאמרי ב''ה אף משימות המת חשב מועלת לטהר כלים הבאים בפתחים ממחשבה ואילך הוא דקאמרי אבל כלים דמעיקרא לא דאין ברירה לומר הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא: אפוך. קמייתא: לקוחות הן. ולא אמרינן הוברר לכל אחד חלק ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו והרי החליפו חלקיהם והוו להו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל: בדאורייתא. לעמוד כנגד דבר תורה כגון יובל לא סמכינן אברירה: אבל מדרבנן. לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן סמכינן אברירה הלכך חבית ובהמה מותרים: ובדרבנן מי אית ליה והתני איו. שם חכם: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד. בעירובין תנן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין ששמע שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ד' אלפים לדרוש ברבים ואינו יודע אם למזרח אם למערב אומר אם בא חכם למזרח ערובי שבמזרח יקנה לי שביתה בא למערב ערובי שבמערב יקנה בא לכאן ולכאן אם יבאו שנים למקום שארצה אלך ואברור למחר יהא ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע ואי אפשר כן אלא ע''י ברירה דכי בורר למחר אומרים הוברר דבין השמשות נמי דעתיה לגבי האי ובא ר' יהודה לחלוק ולומר אינו מתנה על שני חכמים לומר למחר אברור דכי בורר למחר מי יימר דערוב של אותו רוח קנה לו בין השמשות והוברר למפרע לא אמרינן: אלא אם בא חכם כו'. על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא אפשר להתנות:

ושמואל אמר אף חבית אסורה. דלית ליה ברירה ותימה דבפרק מי שאחזו (גיטין דף עה:) דאמר דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט ולכי מיית הוי גיטא אלמא אית ליה ברירה דה''נ דייק בריש כל הגט (שם דף כה: ושם) וי''ל דהיינו דוקא תולה בדעת אחרים אבל תולה בדעת עצמו כי הכא לית ליה ברירה: לאיסור מוקצה לא חששו. אנן סהדי דכל אחד מנייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצין לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק וחלק יונק משל חברו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהן מפני יניקה זאת אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה כפ''ה וקשה מאי יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חברו מותר לו לאכול אם נתן לו חברו דאמר לעיל משלחין ביו''ט בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין ומפרש רבינו שמואל לאיסור מוקצה שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב ולא אסרת להו למיחש להכי אע''ג דסבירא ליה כרבי יהודה במוקצה לאיסור תחומין שחלק כל אחד יונק ומתגדל משל חברו חששת לאסרה בכך: