ביצה לז ע"א

דף לז - א

ומשנינן: לא צריכא  דכבר אית ליה אשה ובנים וקיים כבר מצות פריה ורביה; ומכל מקום אין איסור זה נקרא "שבות" כי קצת מצוה יש בו וכפי שלמדנו מן הפסוק "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך". ^[1]

עוד שנינו במשנה בכלל האיסורים שהם משום רשות: לא חולצין ולא מייבמין:

ותמהינן: והא מצוה קא עביד, ולמה קוראת אותו המשנה "משום רשות"?!

ומשנינן: לא צריכא דאיכא גדול [גדול אחי המת קיים] ומצוה בגדול לייבם.

וכולהו - לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין - טעמא מאי אסרום חכמים ביום טוב? משום גזירה שמא יכתוב פסק דין לדינין, ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה. ^[2]

שנינו במשנה: ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין: ומפרשינן טעם איסורם: גזרה משום מקח וממכר, שהרי אלו דומין למקח וממכר הואיל ומוציא מרשותו לרשות הקדש, ושמא יבוא לעשות מקח וממכר האסור מן הכתוב בישעיה נח: אם תשיב משבת רגלך וגו' "ממצוא חפצך ודבר דבר", [פירוש ראשון ברש"י ^[3]].

שנינו במשנה: ולא מגביהין תרומות ומעשרות:

ותמהינן: פשיטא! ^[4]

תני רב יוסף: לא נצרכא משנתנו להשמיענו איסור הגבהת תרומות ומעשרות אלא כדי לאוסרה אפילו על מנת ליתנה לכהן בו ביום, כי היה מקום להתיר, הואיל ואין מעשיו מוכיחין שמכוין הוא לתקן את טבלו כדי לאוכלו, ונראה הדבר כאילו כל מעשיו אינם אלא משום שמחת יום טוב של הכהן שצריך לתרומתו.

והני מילי שאסרו חכמים להגביה תרומות ומעשרות אף שנותנן לכהן בו ביום, אלא בפירי דטבילי מאתמול [פירות שנעשו טבל מאתמול] שראויים היו מאתמול להפרשת תרומות ומעשרות.

אבל פירי דטבילי האידנא [פירות שנטבלו ביום טוב] כגון עיסה לאפרושי מינה חלה, מפרשינן ויהבינן לכהן בו ביום. ^[5]

כאן שבה הגמרא לבאר את תחילת המשנה שנתבאר בה, שיש איסורין הנקראים "שבות" ויש מהם הנקראים "משום רשות" ויש מהם הנקראים "משום מצוה".

ותמהינן: וכי אטו הני איסורים הנקראים "משום רשות", משום רשות הוא דאיכא, משום שבות ליכא, והרי כיון שאסורים הם הרי שיש בהם משום שבות?!

וכן תיקשי: וכי אטו הני איסורים הנקראים "משום מצוה", משום מצוה הוא דאיכא משום שבות ליכא?! אמר פירש רבי יצחק: לא מבעיא קאמר, לא מבעיא שבות גרידתא דאסור, אלא אפילו שבות דרשות נמי אסור, ולא מבעיא שבות דרשות דאסור, אלא אפילו שבות דמצוה נמי אסור.

שנינו במשנה: כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת, אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

ורמינהי על מה ששנינו: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, מהמשנה הקודמת - ששנינו בה חילוק נוסף בין שבת ליום טוב - משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת, הרי שחלוק עוד יום טוב משבת?!

אמר רב יוסף: לא קשיא, כי:

הא משנתנו שמוכח מינה שאין משילין פירות ביום טוב - דכל שבות דגזרו על שבת גזרו אף על יום טוב ואין חילוק ביניהם אלא באוכל נפש בלבד - רבי אליעזר היא, וכדמפרש ואזיל.

הא רישא דמשנתנו ששנינו היתר השלת פירות ביום טוב, ומשום דמותר ביום טוב טירחה שלא לצורך יום טוב כשיש בה הפסד ממון [רש"י שבת קכד א], רבי יהושע היא, וכדמפרש ואזיל.

דתניא: אותו ואת בנו שאסור לשוחטם ביום אחד שנפלו לבור, ורוצה להצילם.

רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות, ואין רשאי לטרוח ולהעלותו מן הבור כיון שטירחה שלא לצורך יום טוב הוא כיון שאינו שוחטו, ואף שיש כאן הפסד ממון.

והוא הדין שלא הותר להשיל פירות ביום טוב מפני הפסד ממון, והיינו משנתנו.

רבי יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני, רצה זה שוחט רצה זה שוחט, ומפני כך התירו הערמה זו מפני הפסד ממון.

וכן מותר לדעתו להשיל פירות מפני הפסד ממון, והיינו מה ששנינו במשנה הקודמת. ^[6]

אמר ליה אביי: ממאי, והרי יש לחלק ולומר: דילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם שאין להעלות את הבהמה מן הבור, אלא דאפשר בפרנסה ואין כאן הפסד ממון, אבל הכא דלא אפשר בפרנסה, לא, כלומר: מותר לטרוח להצילו משום הפסד ממונו.

אי נמי יש לחלק לדעת רבי יהושע ולומר: עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם, אלא דאפשר לאערומי, אין מוכח מתוך מעשיו שלהצלת ממונו מכוין, כי הרואה אומר, הראשון שהעלה כחוש הוא ולכן מעלה הוא את השני היפה הימנו.

אבל הכא דלא אפשר לאערומי, שהכל יודעין שאינו עושה אלא להצלת ממונו, לא התירו חכמים כי יבואו לזלזל באיסור יום טוב.

אלא אמר רב פפא, לא קשיא מן המשנה הקודמת על משנתנו, כי:

הא - משנתנו שלא התירה השלת פירות ואפילו ביום טוב - בית שמאי היא, כדמפרש ואזיל.

הא - המשנה הקודמת - בית הלל היא, כדמפרש ואזיל.

דתנן: בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים.

ובית הלל מתירין, והואיל וההוצאה שלא לצורך מותרת מן התורה, אף בטלטול לא גזרו חכמים, [רש"י]. ^[7]

ותמהינן: דלמא לא היא, עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם, אלא אהוצאה, אבל אטלטול לא.

ומשנינן: וכי אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, תחילת הוצאה על ידי טלטול היא, וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה [רש"י]. ^[8]

מתניתין:

אסור לאדם לצאת בשבת מחוץ לתחום בו שבת כשקידש היום, או ממקום שקנה לו שביתה כשקידש היום על ידי עירוב, וקיימא לן שאיסור תחומין מדרבנן הוא; ולא זו בלבד שאסור הוא עצמו לצאת חוץ לתחום, אלא אף -

הבהמה והכלים של אדם הרי הם כרגלי הבעלים, ואין מוליכין אותן אלא בתוך התחום שהותר לבעליהם ללכת.

המוסר בהמתו לבנו או לרועה ביום טוב, הרי אלו כרגלי הבעלים, מפני שבשעה שקידש היום היתה הבהמה ברשות בעליה, אבל מסרה לו מערב יום טוב, הרי היא כרגלי בנו או הרועה [רש"י בגמרא]. ^[9]

כלים השייכים לכל בני הבית ומיוחדין לתשמיש לאחד מן האחין שבבית, הרי אלו כרגליו, ואף על פי שיש לכולם חלק בו ממילא חלה עליו שביתת זה שהוא מיוחד לו ואין לאחין כח להקנות עליו את שביתתם, ולאסור לזה הולכתו במקום שעירב [מאירי]. ^[10]

ושאין מיוחדין לאחד מהם, אלא משותפים הם לכולם, הרי אלו כמקום שהולכין כולן, כלומר: אין מוליכין את הכלי אלא בתחומם החופף של כל האחים.

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, הרי הכלי כרגלי השואל, לפי שבשעה שקידש היום קנה הכלי שביתה אצל השואל.

אבל אם שאלו ביום טוב עצמו, וכשקידש היום טוב היה הכלי ברשות המשאיל, הרי הוא כרגלי המשאיל, לפי שקנה הכלי שביתה אצל בעליו.

וכן האשה ששאלה מחברתה ביום טוב תבלין לקדרתה ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו הקדרה והעיסה כרגלי שתיהן [המשאלת והשואלת], כלומר: אין מוליכין אותן אלא בתוך התחום החופף לשתיהן.

והטעם: כי התבלין המים והמלח שבהן קנו שביתה אצל המשאלת והרי הן כרגליה, ואילו שאר הקדרה והעיסה קנו שביתה אצל השואלת, והרי הן כרגליה. ^[11]

רבי יהודה פוטר במים, כלומר: מותר להוליך את העיסה אף מחוץ לתחומה של משאלת המים, מפני שאין בהם ממש, כלומר: אינן ניכרין בעיסה.

גמרא:

מתניתין ששנינו על המוסר בהמתו לרועה ביום טוב, שהיא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה הואיל וכשקידש היום היתה ברשות הבעלים, הרי היא  דלא כרבי דוסא, כי לדעת רבי דוסא אפילו מסרה לרועה ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה.

ולא מרקדין ריקוד עוקר רגלו אחת ומניח אחת קיפוץ ב' רגליו כאחת א"ר אלעזר כל משמיעי קול אסורין בשבת ומסקנא אקושי אתרעא בשבתא לא:

ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קעביד דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין בדאית ליה אשה ובנים דלאו מצוה קעביד ולא חולצין ולא מיבמין בדאיכא אח גדול ממנו דאמרינן מצוה בגדול לייבם. וכולהו מאי טעמא לא גזרה שמא יכתוב:

ירושלמי תני ר' חייא דנין דיני ממונות בע"ש ואין דנין דיני נפשות ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין מאי טעמא משום דמחזי כמקח וממכר ולא מגביהין תרומות ומעשרות הני מילי דטבילי מאתמול אבל דטבילי ביו"ט כגון הלש עיסה לאפרושי מינה חלה וכיוצא בה מפרשינן ויהבינן ליה לכהן הני משום רשות אין משום מצוה לא כו' ופריק ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שבות גרידתא דאסור אלא אפילו שבות דמצוה אסור וכ"ש שבות דרשות תנא אין דנין ולא מקדשין ולא מגרשין ולא ממאנין ולא חולצין ולא מייבמין רשות לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביו"ט ק"ו בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכולן שעשו ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעים מה שעשה עשוי בשבת ואין צריך לומר ביו"ט:
אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד והתנן משילין פירות כו' ופריק רב יוסף ולא קשיא מתניתין דהכא ר' אליעזר היא ומתניתין דמשילין ר' יהושע דתניא אותו ואת בנו שנפל לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון כו' ודחי אביי דלמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר גבי הבהמה שהיא בבור עושה לו פרנסה במקומה ואינו מעלה אותה משום דאפשר לה בפרנסה במקומה אבל גבי פירות שהן בגג אי אפשר שלא יפסידם אלא אם כן משילן הכי נמי דשרי אי נמי עד כאן לא קשרי ר' יהושע התם אלא בהערמה דמחזי כמעלהו לשוחטו אבל להשיל פירות בהדיא משום שלא יופסדו לא. ונדחה זה ושני רב פפא לא קשיא מתניתין דמשילין בית הלל דמתירין ומתני' דהכא בית שמאי היא דתנן אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין. ושרינן לאוקומה למתניתין אפי' לבית שמאי דטלטול בעלמא הוא ונדחה. וכרב פפא קי"ל דהא דקתני אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דברי בית שמאי הן.

ובית הלל פליגי עלייהו:
ירושלמי אין בין יו"ט כו' והא סקילה בשבת ואין סקילה ביו"ט כרת בשבת ואין כרת ביו"ט מכות ביו"ט ואין מכות בשבת וא"ת בדברים שיש בהן אוכל נפש והא קתני משילין פירות ביו"ט כו' ועוד שוחקין עצי בשמים למילה ביו"ט אבל לא בשבת א"ר יוסי והוא שמל ותו התני מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע כו' מהו להדליק נר של בטלה א"ר אבינא תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים:

ואלו הן משום מצוה. ואי קשיא לך מאי שנא מהא דאמרינן (שבת קנ, א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות משום דחפצי שמים מותרין, יש לומר דהנהו שרו דהוו חפצי שמים טפי. ואם תאמר במקדיש מיהא מאי מצוה איכא למאן דאמר (נדרים ט, א) טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ויש לומר דהכא אפילו במעמיד ביד הגזברים ואחר כך מקדיש כדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא בעזרה ואחר כך מקדיש (שם ע"ב).

משום מקח וממכר. דאסור גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא דשמא יכתוב, ולאו גזירה לגזירה הוא דכולה חדא גזירה הוא דעשוי הוא לכך.

אע"פ שאסרו במשנה להקדיש בשבת ויום טוב פירשו במסכת פסחים ס"ו ב' שחובת קדשים שזמנה קבוע ושעתה עוברת מקדיש אף בשבת והוא שאמרו מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב וצדקה מותר לנדרה בשבת וכמו שאמרו פוסקים צדקה לעניים בשבת וקצת גאונים פירשו הטעם מפני שלא יצאה מרשותו שעד שלא באת לידי גבאי מותר לו לשנותה ומכאן אני אומר בזמן הזה שאין הקדש אלא לעניים מקדיש אדם מה שירצה בשבת וביום טוב ואין טענה מכאן לאוסר במקום אחר התבאר שגבאי צדקה גובין מן החצרות ביום טוב ואין מכריזין כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה ונותנין לתוך חיקו ומחלקין לכל שכונה ושכונה בפני עצמה:

אותו ואת בנו שנפלו לבור ואין יכול לשחטם שניהם באותו היום ואם מעלה שניהם נמצא טורח באחד שלא לצורך כיצד הוא עושה מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואחר שהעלהו אינו שוחט כאלו נמלך לשחוט את האחר ומעלהו ואחר שהעלה את שניהם רצה זה שוחט רצה זה שוחט ואין כאן הערמה הניכרת מפני שהרואה אומר כחוש נזדמן לו ולשמן הוא צריך ובתוספתא התבאר שאם רצה שלא לשחוט אפילו אחד מהם הרשות בידו אלא שגדולי המחברים לא הביאוה בחבוריהם:

המשנה השלישית הבהמה והכלים כרגלי הבעלים אמר הר"ם כבר קדם לך בעירובי תחומין כי האדם יכול לילך באי זה רוח שירצה יותר מאלפים אמה והוא שיחסר שיעור אותה התוספת מן הרוח שכנגדו על הדרכי' שקדם חלוקם לשם ואמר בכאן כי בכל מקום שיוכל האדם ללכת תלך בהמתו וכל חפציו:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום על ידי עירובו איזה מחפציו נדון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו למקום שהוא הולך ואיזה אינו רשאי להוליכן ואמר על זה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כלומר שאין אדם אחר יכול להוליכה אלא למקום שהבעלים רשאין לילך שאם לא עירבו הבעלים רשאי המוליך להוליכה אלפים אמה לכל רוח אם הוא עצמו לא עירב גם כן ואם עירבו הבעלים לצד מזרח והמוליך לא עירב אין המוליך רשאי להוליכה אלא לצד מזרח אלפים אמה בלבד הואיל והוא בעצמו לא עירב ואם עירבו בעלים למזרח והמוליך למערב אין יכול להוליכו למערב אלא ארבע אמות וכן כל כיוצא בזה שאין הבהמה והכלים כרגלי המוליך אלא כרגלי הבעלים ומשנה זו נשנית בשלא מסרוה הבעלים למוליך אלא שלקחה מאליו הא אם מסרוה לו הדבר תלוי בזמן המסירה שאם נמסרה לו מערב יו"ט הרי היא כרגלי המוליך ואם ביו"ט כרגלי הבעלים ואם שאלה זה מערב יום טוב אע"פ שלא נמסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי השואל כמו שיתבאר אלא שלא דברו בכאן אלא במוליך שלא בשאלה ולא במסירה ואין כאן חלוק בין זמן לזמן אלא הרי היא כרגלי הבעלים וכן הלכה והתבאר בעירובין שעבדיו ושפחותיו הכנעניים ובנו ובתו הקטנים הרי הם כרגלי האדון או האב ואין יכולין לערב לעצמן אבל עבדיו ושפחותיו העבריים ובניו ובנותיו הגדולים ואשתו אע"פ שמן הסתם יוצאין הם בעירובו מכל מקום רשאין הם לערב לעצמן אם רצו:

זהו ביאור המשנה ומתוך שדבר בה במוליך שלא במסירה דבר אחריה במי שמוסר בהמתו ובאה על זה:

המשנה הרביעית ואמר המוסר את בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגליו אמר הר"ם הרי אלו כרגליו רוצה בו רגלי הבעלים ובתנאי שיתן אותה לשני בנים או לשני רועים שלא נתקיימה קנייתה לאחד מהם אבל אם נתנה לאחד מהם ר"ל לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה:

אמר המאירי המשנה הרביעית ואמר שהמוסר בהמה לבנו או לרועה הרי היא כרגליו ר"ל כרגליו של בעלים וענין המשנה הוא שלא מסרה מערב יו"ט שאם מסרה מערב יו"ט הן לאחד הן לשנים ודאי קנו בהמה וכלים שביתת מי שנמסרה לו או להם אלא שלא מסרה (לו) [אלא] ביו"ט וביו"ט מסרה לבנו להוליכה לרעות או לרועה אחר ואמר על זה שמאחר שלא מסרה אלא ביום טוב קנתה הבהמה שביתת הבעלים והרי היא כרגליו ופי' בגמ' דבר זה בשיש בעיר שני רועים או יותר וכמו שאמר לבנו או לרועה כלומר או לרועה אחר ומאחר שיש רועים הרבה בעיר ואין מנהגם למסור כל בהמותיהם לרועה אחד אין לומר בשעת מסירתו ביו"ט שנתגלה דעת הבעלים שברשות זה שמסרה לו היה דעתו מערב יו"ט למסרה וממילא נקנית לבהמה זו שביתת מי שנמסרה לו ביום טוב שמאחר שיש שם הרבה רועים אף הוא לא נתברר לו מאמש למי ימסרנה ואע"פ שמסרה לבנו שמא בין השמשות היה דעתו על רועה אחר יותר מבנו ואפי' היה רגיל בזה שהוא מוסר לו עכשו שמא נתחדש לו רצון ושמא תאמר לבא בהן מדין ברירה שהרי פסקנו כל בדרבנן יש ברירה תירצו בתוספות שאין דין ברירה בענינים אלו אלא כשמתנה על אחד מהן ולדעתי דין ברירה אין כאן שכל שלא נתגלית מסירתה לאיזה מבערב ממילא חלה עליה שביתת הבעלים אבל אם אין בעיר אלא רועה אחד מיוחד להרעות כל בהמות שבעיר בכל יום כשמסרה לו ביום טוב נתגלה דעתו שמערב יו"ט היה דעתו למסרה לו שהרי בכל יום הוא מוסרה לאותו רועה הא לאדם אחר שאינו רועה הואיל ולא מסרה אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הבעלים ואעפ"כ ברועה הואיל ובכל יום הוא מוסרה לו הרי היא כרגלי הרועה כמו שכתבנו ומ"מ כל זמן שלא מסרה לו הרי היא כרגלי הבעלים אבל אם מסרה מערב יו"ט הן לאחד הן לשנים הרי היא כרגלי הרועה במסרה לאחד או כרגלי הרועים במסרה לשנים שאין אחד מהם יכול להוליכה אלא למקום ששניהם יכולין לילך ואין לה בשביתת הבעלים כלום וכשתתבונן בפירושנו תבין שמה שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם אוקימנא בשני רועים דלא קנה אחד מהם פירושו שלא קנתה שביתת אחד מהם אחר שלא נמסרה להם אלא ביו"ט:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ורוב מפרשים דבר זה מבולבל בידם ועקר הדברים כמו שכתבנו אלא שאני צריך להעירך על סבת בלבולם כדי שתזהר ממנו והוא שמגיהי הלכותיהם פירשו דבריהם של גדולי הפוסקים שלא קנה אחד מהם אפילו מסרה להם מבערב והרי היא נשארת לדין שביתת הבעלים ומתמיהים עליהם בזו ואף גדולי המפרשים כתבו שבשני רועים שלא מסרה אלא לאחד מהם אף ביו"ט הרי היא כרגלי זה מי שנמסרה לו מדין ברירה ואם מסרה להם ר"ל לשניהם מבערב ודאי הרי היא כרגלי שניהם ומה שאמרו הרי היא כרגלי הבעלים בשדבר להם מבערב אחד מהם ירעה בהמתי למחר ולמחר לקחוה שניהם או אחד מהם בלא מסירת הבעלים שבזו לא נסתלקה שביתת הבעלים מעליה וגדולי המחברים אף הם כתבו בה דברים מתמיהים ולשונם בזה המוסר בהמה לבנו הרי היא כרגלי האב מסרה לרועה אפילו לא מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה שלא קנה אחד מהם ונראה שהם פירשו משנתנו בבנו שאינו רועה ולא רגיל למסרה לו ומאחר שלא מסרה לו אלא ביום טוב לא קנתה שביתת הבן ואין נראה כן שאם כדבריהם היאך אמרו דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה כלומר שהם שני רועים אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו:

ומתוך שביארנו במשניות אלו אי זו בהמה או כלים דינן כרגלי הבעלים ואי זה מהן אין דינן כרגלי הבעלים בא להודיענו שיש כלים שצריך לברר אי זה אדם נקרא בעלים עליהם ובאה על זה:

המשנה החמשית ואמר כלים המיוחדין לאחד מן האחים שבבית הרי אלו כרגליו ושאינן מיוחדים למקום שכלם הולכים אמר המאירי המשנה החמשית ואמר שכלים המיוחדים לאחד מן האחים ואין האחרים משתמשים בו אע"פ שיש להם חלק בו ממילא חלה עליו שביתת זה שהוא מיוחד לו ואין לאחין כח להקנות עליו את שביתתם ולאסור לזה הולכתו במקום שעירב וי"מ אותה בשאין לאחין חלק בו ואין נראה כן שאם כן לא הוצרך לנו ביאור על כך ושאין מיוחדין לאחד מהן הרי הן כרגלי כלם ולחומרא ר"ל שאין אחד מהם יכול להוליכה אלא למקום שכלן רשאין לילך בו.

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומתוך שדבר במשניות אלו במוליך בהמת חברו או כליו בלא מסירת הבעלים ודבר אחריה במוליכם במסירת הבעלים בא עכשו לבאר במי ששואל מחברו והוא מחלקו לשני חלקים הראשון ששאל מערב יום טוב אלא שלא נתנו לו אלא ביום טוב והשני בשואל ביום טוב:

ובאה על זה המשנה הששית ואמר השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל ביום טוב כרגלי המשאיל אמר הר"ם אמרם כרגלי השואל אפי' לא נתן לו אותו הבגד אלא ביו"ט כיון שקדם שאלתו מערב יו"ט הרי היא כרגלי השואל ואמרם כרגלי המשאיל ואפי' היה רגיל לשאול ממנו אותו חלוק בכל יו"ט לא נאמר שיהיה עקר לאותו רגילות אלא כיון שלא שאלו מערב יו"ט הרי הוא כרגלי בעליו:

אמר המאירי המשנה הששית ואמר שהשואל כלי מחברו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל ופי' בגמ' אע"פ שלא נתנו לו אלא ביום טוב שאע"פ שלענין קנייה אינו קונה בדבור לענין זה מיהא הוא כרגלי השואל שמן הסתם אין המשאיל חוזר בדיבורו ומקנה לו שביתת השואל וכן הדין במוסר לרועה במקום שיש שני רועים שאם דבר עם האחד מבערב וגמר עמו למסרה לו למחר שזה כמי שנמסרה לו מערב יום טוב וקנתה הבהמה שביתת הרועה אע"פ שלא נמסרה לו אלא ביו"ט ואפילו במקום שיש שני רועים לא שאלו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל ופירשוה בגמ' שאע"פ שרגיל זה השואל לשאלו ממנו בכל יום טוב הרי הוא כרגלי הבעלים שלא העמידוהו הבעלים ברשותו שהם חושבים עליו שמא שאל מאחר או נזדמנו לו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחת ארבע משניות אלו בגמרא אלו הן:

דאמר מר מצוה בגדול ליבם. והקשה מורי נר"ו תינח יבום דמצוה בגדול ליבם אבל חליצה אליבא דר' יוחנן דאמר פרק החולץ דגדול וקטן ממנו שוין בו מאי איכא למימר הא מצוה קא עביד. ותירץ נר"ו דמה שכתוב בספרים ולא חולצין ולא מייבמין הא מצוה קא עביד לא קאי הדין פירכא ללא חולצין אלא ללא מייבמין לפי שאין חליצה עיקר המצוה שמצות יבום קודמת למצות חליצה. והיינו דפריק מצוה בגדול ליבם ולא פריק מצוה בגדול ליבם ולחלוץ.

לא מקדשין והא מצוה קא עביד. פירש רש"י ז"ל והוה ליה למחשבה בהדי הנך דמצוה. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות. ונראה מדבריו דאפילו מי שאין לו אשה ובנים אסור לקדש ביום טוב משום שבות אף על גב דאיכא מצוה. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שהביא משנתינו כפשוטה ולא הביא מכל אלו התירוצין כלום. וכן דעת מורי נר"ו והביא ראיה מדאמרינן אבל משדכין על התינוקות ליארס כו' ולא אמרו מארסין ואף על גב דאיכא למיחש טפי לשמא יכתוב. אבל רבינו תם ז"ל פירש והא מצוה קא עביד ומותר לו לקדש וכן בכל הני דאקשינן. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות דבבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ולפי פירוש זה מותר לקדש ביום טוב או בשבת היכא שאין לו אשה ובנים והוא הדין לדון בדליכא דעדיף מיניה וליבם בדליכא גדול. ואלא מיהו כתב הרב ז"ל בתשובה שלא הורה כן אלא מתוך צורך גדול ואפילו ביום טוב שני גוערין וקונסין למי שעושה כן. וכן פירש הריטב"א ז"ל. וגרסינן בירושלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשו. כלומר ולא קנסו חכמים מעשיהם. וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב בהלכות ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני שום קנין ממקרקעי או מטלטלי דהקנאתו הקנאה. וא"ת והיאך מותר מן הדין והא אמרינן דאין מקדישין ואין מעריכין אף על גב דאיכא מצוה. וי"ל דהתם שאני משום דדמו טפי למקח וממכר. ועוד דהנך הוו טפי חפצי שמים.

הני משום רשות איכא משום שבות ליכא. פירוש והא כולהו משום גזרה אסרום רבנן ותנא דמתניתין נמי אית ליה הכי.

ורמנהי משילין פירות דרך ארובה ביום טוב. ואם תאמר ואמאי לא מקשי ליה ממתניתין דקתני בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' ובית הלל מתירין דאלמא אשכחן הוצאה דאסורה בשבת ומותרת ביום טוב. וי"ל דמאיסורא דאורייתא לא ניחא ליה לאקשויי דכיון דשרינן איסורא דאורייתא משום אוכל נפש מחמרינן בשבת טפי מיום טוב. ומתניתין דקתני אין בין יום טוב לשבת איירי בענין שבותין דאילו מאיסור תורה הא תנן לה במגילה. והיינו דלא מקשינן עלה בגמרא אלא משבותין. אבל לא נראה כן מהירושלמי.

הרי היא כרגלי הלוקח. פירוש אף על פי דברשותיה דמוכר קיימי דאי בעי למהדר הדר ביה מכל מקום כיון שהסכימו על המקח ומסתמא יעמוד המוכר בדבורו אוקמוה רבנן ברשותו דלוקח אפילו לא נתן מעות.

אף על פי שלא מסרה לו מערב יום טוב פירוש אפילו בדבור הרי היא כרגלי הרועה. וקשיא לי לימא ליה דמתניתין בשמסרה ונתנה לו ביום טוב דקנה שביתתו ברשות הבעלים והא דר' דוסא שאני דכיון דגמרו בעלים בדעתם בבין השמשות ליתנה לרועה אוקמוה ברשותיה וכאילו היתה שלו בבין השמשות. וי"ל דאילו מתניתין מיירי בשנתנה ומסרה לו ביום טוב פשיטא דהרי היא כרגלי הבעלים.

תוס' בד"ה ורמינהי משילין כו' ולכך לא מייתי מהוצאה דאסורא דאורייתא כו' עכ"ל פירוש דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת לי"ט אבל מדבריהם לא חלקו כו' ומהוצאה לא פריך נמי אההיא דמגילה דאיכא למדחי איפכא דההיא דמגילה איירי במילי דרבנן כו' וכך כתב מהרש"ל ומיהו מהנך תרתי מתני' דהיינו הך דמשילין והך דהוצאה לב"ה ה"מ למפרך שפיר ממה נפשך אההיא דמגילה אלא דניחא ליה למפרך הכא מההיא דמשילין בלחוד ונראה דאע"ג דבדרך דחוי איכא למימר הכי מ"מ המקשה דאכתי לא ידע דטלטול משום הוצאה הוא לא בעי לאקשויי הכי דלמא ע"כ לא קאמר ב"ה אלא בהוצאה דאורייתא אבל בטלטול לא דסברא גרועה היא להחמיר טפי בדרבנן מבדאורייתא וניחא ליה למפרך עד כאן לא קאמר ב"ש כו' דזו סברא מעולה היא להחמיר בדאורייתא טפי מבדרבנן:

ברש"י ד"ה אבל הכא לא אפשר לאערומי דהכל יודעים שלא יניחנו וכו' ר"ל דהכל יודעים שלא יניחם כך כמות שהם למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור ויעלם לגג לגמור יבשותן ואינו עושה עתה שמורידן למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור ויעלם כדי להצילן ואתו לזלזולי באיסור י"ט:

בתוס' ד"ה ורמינהו משילין פירות וכו' עד והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה וכו' ר"ל דהאי דקתני הכא במתני' אין בין י"ט לשבת היינו במידי דשבות דרבנן דומיא דכל הני דאיירי בהו מתני' ולהכי לא מייתי מהוצאה דה"א משום דנוכל לומר גם איפכא מסברא ראשונה דהא דקתני הכא אין בין וכו' הני מילי במילי דרבנן אבל בדברים שהן דאורייתא איכא בינייהו ולכך לא פריך אלא ממשילין דהוי נמי מדרבנן אבל יש להקשות אמאי לא פריך במגילה מהוצאה דמתירין ב"ה הוצאה בי"ט שלא לצורך ובשבת אסור דהוי נמי דאורייתא ואין לומר שהיה יכול לתרץ איפכא דמתני' דהתם דקתני אין בין איירי במידי דרבנן והוצאה היא דאורייתא ובדאורייתא איכא בינייהו כמו שתירצו התוס' מתני' דהכא וכמו שראיתי בספר ח"ש שתירץ קושיא זו כן דזה אינו חדא דא"כ ה"ל לפרוך שם במגילה מההיא דמשילין ומההיא דהוצאה והוה קשה ממ"נ אי ההוא אין בין דהתם איירי במילי דאורייתא קשה מהוצאה ואי איירי במילי דרבנן קשיא ההיא דמשילין ונ"ל דשם במגילה לא פריך מהוצאה דמתירים ב"ה בי"ט שלא לצורך משום דפשיטא לו שהיה מתרץ לו דההיא דאין בין דהתם לא אתיא כב"ה אלא כב"ש אבל הכא פריך ממתני' דמשילין סלקא אדעתיה דלא מצי לשנויי ליה למתני' דאין בין דהכא אתיא כב"ש וההיא דמשילין אתיא כב"ה משום דתקשי ליה דעד כאן לא קאמרי ב"ש התם אלא אהוצאה אבל אטלטול לא כדפריך בתר דמשני ליה הא ב"ש הא ב"ה וכו' וק"ל:

רש"י בד"ה והני משום כו' לא אדכר שבות הס"ד:

תוס' בד"ה ורמינהי משילין וכו' ואמאי לא פריך ליה ממשילין כו'. נ"ב פירוש מאחר דבלאו הכי פריך שם אוכל נפש אין מכשירי אוכל נפש לא מתניתין דלא כר' יהודה כו' אמאי לא פריך. להדיא ממתני' דמשילין ודו"ק:

בא"ד ולכך לא מייתי מהוצאה דאסירא מדאורייתא. נ"ב פי' דקושיא זו לא שייכא אהך מתניתין דאיירי לענין שבותים ואיכא למימר אפכא דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת ליום טוב אבל מה שהחמירו חכמים מדבריהם לא חלקו בין שבת לי"ט ואין להקשות א"כ אמאי לא פריך מהוצאה להא דפ"ק דמגילה משום דאיכא למידחי נמי דלמא הא דמגילה נמי איירי דוקא במילי דרבנן וא"ל א"כ תרתי מתניתין למה לי אין זו קושיא דהתם אגב שיטפא דאינך משניות דכלהו אין בין קחשיב התם ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא כל אלו ביו"ט אמרו כו' כצ"ל בפיסקא [וקאי הקושיא על אין בין יו"ט לשבת כו']:

גמ' ע"כ ל"ק ב"ש וכו'. ולא קאמר ע"כ ל"ק ב"ה אלא דאיכא צורך קצת כמ"ש התוס' לעיל במקומו קטן למולו או לטייל וכו' אבל משילין ליכא צורך יו"ט אפשר דהוי נמי צורך קצת. ולא קאמר ע"כ לא קאמרי [ב"ש] אלא היכא דליכא הפסד ממון אבל הכא איכא הפסד ממון ואף למסקנא יש להק' כך. ואפשר לומר ולדחוק כיון דהוי משום חשש גזירה דאורייתא [אליבא דב"ש דל"ל מתוך] לענין גזירה דאורייתא אין חילוק בין הפסד ממון או כיון דהתם צורך קצת עדיף כמשילין דאיכא הפסד ממון וליכא צורך מיהו עיין לעיל ר"פ:

ברש"י בד"ה משום מקח וממכר וכו' ממצוא חפצך וכו'. לעיל (ביצה דף כ"ז ע"ב) פירש"י אין פוסקין דמים וכו' בס' עזרא והוא אל יבואו הרוכלים ביום השבת וגו':

ברש"י בד"ה הרי הן כרגלי השואל כו' קונה שביתה הס"ד. ואח"כ מ"ה ביו"ט ואם שאלו הכל דיבור א' כצ"ל:

ברש"י בד"ה אבל הכא לא אפשר לאערומי כו' שלא יניחנו כך. ר"ל הכל יודעין שלא יניחם כך כמות שהן למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור ויעלם לגג לגמור יבשותן ואינו עושה עתה כשמורידן למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור וכו' וכ"כ מהר"ם ז"ל:

בתוס' בד"ה ורמינהו כו' ולכך לא מייתי מהוצאה דאיסורא דאורייתא כו' פירוש די"ל לענין דאורייתא יש חילוק בין שבת ליו"ט אבל בדבריהם לא חילקו וכתב הח"ש וצ"ל דרבנן עשו חיזוק וכו' נראה שאין צורך בזה דרבנן השוו כל מדותיהן בכל איסור מלאכות דשייכי בשבת ויו"ט בשוה בהם השוו מדותיהן בכל מה שגזרו מדבריהם. אבל בהוצאה דאין עירוב והוצאה ליו"ט שמא לא דברו חכמים מידי אבל במה דאסרו חכמים ועשו [גזירה] דהיינו בשאר מלאכות יו"ט לא חילקו כמו לענין מלאכות דאורייתא אבל אם היה אין בין בדברי דאורייתא [לא מצי לשנויי דמיירי בשאר מלאכות דשייכי ביו"ט ד]היה קשה דס"ס איכא הוצאה במילי דאורייתא [לכך הוצרכו התוס' לשנויי דאין בין מיירי בדרבנן במה שהם דיברו]. ומהוצאה לא פריך אהאי דמגילה די"ל איפכא דהאי דמגילה איירי במילי דרבנן ומיהו מהנך תרתי מתני' משילין והוצאה הו"מ למפרך שפיר ממנ"פ אהאי דמגילה אלא דניחא ליה למיפרך [הכא] מהאי דמשילין לחודא כ"כ רש"א. ומהר"ם ז"ל כתב דשם במגילה לא פריך מהוצאה דמתירין ב"ה ביו"ט שלא לצורך משום דפשיטא לי' דהוה מתרץ דהאי אין בין דהתם אתיא כב"ש אבל הכא פריך ממתני' דמשילין דס"ד דלא מצי לשנויי לי' למתני' דאין בין דהכא אתיא כב"ש ומשילין כב"ה משום דתיקשי לי' דע"כ ל"ק ב"ש התם אלא אהוצאה אבל טלטול לא כדפריך בתר דמשני לי' הא ב"ש הא ב"ה וכו' ע"כ. וכתב מוהר"ש אע"ג דבדרך דיחויא י"ל הכי מ"מ המקשה [דפריך דלמא ע"כ לא קאמרי ב"ש כו'] דאכתי לא ידע דטלטול משום הוצאה לא בעי לאקשויי ג"כ דלמא ע"כ ל"ק ב"ה אלא בהוצאה דאורייתא אבל בטלטול לא דסברא גרוע היא להחמיר טפי בדרבנן מבדאורייתא וניחא ליה למיפרך ע"כ ל"ק ב"ש כו' דזו סברא מעולה הוא להחמיר בדאורייתא טפי מבדרבנן ע"כ. ויש להתעורר מה שלא התעוררו הם התם במגילה דדייק אמתני' דלא כר"י וכו'. ומש"ה דקדקו [התוס' בכאן] אמאי לא פריך ממשילין במגילה וכו' וכמ"ש מוהרש"ל. לפ"ז דס"ל דאיירי מתני' במילי דאורייתא לימא מתני' דלא כב"ה דשרי הוצאה ביו"ט. ועוד מנ"ל דלא כר"י דלמא מתני' דהתם איירי במילי דרבנן כאין בין דהכא וזה ודאי אינו קושיא א"כ תרי זימני למ"ל דהתם אגב גררא דשארי אין בין מייתי התם. ואפשר לומר אף דאין בין במילי דרבנן קאמר מ"מ לר"י דאשוי קרא להיתירא אוכל נפש ומכשיריו א"כ גם במילי דרבנן ודאי התירו שם והו"ל למימר אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש ומכשיריו ועיין:

גמרא אלא אר"פ ל"ק הא ב"ש כו'. לכאורה לאוקימתא דר"נ בריש מכילתין לב"ש בשבת אית להו מוקצה וביו"ט לא וא"כ היכי קאמרי הכא אין בין כו' ואולי כי ל"ל מוקצה ביו"ט בדבר הנאכל דוקא כמו ביצה ונכלל במה שאמר אלא או"נ בלבד או דגם בשבת לא אסרו אלא בדבר שאינו נאכל לאדם כגון עצמות וקליפין ולפ"ז יו"ט ושבת כי הדדי נינהו לענין מוקצה לדידהו אך א"כ הוי היפך ממה שאמרו בשבת (קכח) אליבא דרב במוקצה לאכילה ס"ל כר"י במוקצה לטלטל ס"ל כר"ש עוד י"ל כיון דמודו במוקצה דבע"ח כמש"כ התוס' שם וא"כ אינו היתר כולל ביו"ט לכן לא חשיב לה:

במשנה כלים המיוחדין לא' מן האחין כו'. עמש"כ בזה ביומא (יא ב) בס"ד:

רש"י ד"ה משום מקח וממכר וכו' אסור מן המקרא. עיין רש"י לעיל דף כז ע"ב ד"ה אין פוסקין:

אלא אמר ר"פ ל"ק הא ב"ש הא ב"ה עתוס' ומהרש"א והנלע"ד דודאי התם במגילה דמיירי מדאוריי' לק"מ מב"ה דהוצאה דבמה שאמרה מתני' אלא אוכל נפש בלבד כולל לכל מר כדאי' לי' לב"ש אוכל נפש ממש ולב"ה מתוך שהותרו מלאכת או"נ הותרו נמי שלא לצורך או"נ ולאפוקי מה דלא שייך באוכל נפש כלל והכא במתני' דמיירי משבותי' דרבנן פשיטא דלק"מ מב"ה ורק משבות דמשילין. ומשני דטלטול הוה אביזריהו דהוצאה וכיון דהוצאה הותרה לב"ה אקילו בי' רבנן בטלטול ואולי כל זה בכח כוונת תוס':

המוסר בהמתו לבנו או לרועה. לכאורה משמע ממתני' דלרועה דהוה שומר שכר הרי הוא כרגלי הבעלי' עיי' לקמן מ' ע"א ולשואל דחייב באונסי' הוה כרגלי השואל אלא למאי דמוקמי' כר' דוסא דוקא בשני רועי' אבל ברועה א' אפי' שומר שכר הוה כרגלי השומר וכ"ש בשואל ע"כ פריך לקמן פשיטא בשואל דהוה ק"ו מרועה ומשני לא נצרכה דלא מסיר לי' עד י"ט וכו' ובזה ארווח לן דקאמר מתני' מסייע לר' יוחנן וקשה ה"ל למימר בלשון קו' לימא מסייע לי' ומאי קמ"ל ר' יוחנן ולהנ"ל ניחא דאי לא מוקמי' מתני' בשני רועי' וכר' דוסא לא הוה ידעי' דמיירי בלא מסרו לו אלא אפי' במוסרו לו מעי"ט וקמ"ל החילוק שבין רועה ש"ש לשואל כנ"ל ואין כאן לימא מסייעא לי':

בתוס' בד"ה ורמינהו משילין וכו' ותימא דאמרינן במגילה וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה על קושיא זו דכיון דמקשה הש"ס הכא במכילתין מהאי דמשילין אסיפא דמתניתין גופא דקתני אין בין יום טוב לשבת ומוקי לרישא וסיפא דמתני' בתרי תנאי א"כ ממילא דלא קשה נמי מהאי אין בין דמגילה אהך דמשילין ויש ליישב קצת דנהי דהאי אין בין דהכא מסיק לה רב פפא דמתוקמא כב"ש אפ"ה לא משמע להו להתוספות לאוקמא האי אין בין דמגילה נמי כב"ש מתרי טעמי חדא מדתני לה התם גבי הלכתא פסיקתא דקחשיב אין בין טובא בכמה משניות ועוד מדדייק הש"ס התם אהאי אין בין דמגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין ודלא כר' יהודה היא א"כ אי איתא דהך מתניתין כב"ש היא לא הו"ל למידק בה כל כך אי אתיא כר"י או לא דבלא"ה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כן נראה לי בכוונת התוס' מיהו בחידושי מגילה כתבתי דבלא"ה אפילו בלא הך רומיא דמשילין נמי לא מתוקמא האי אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש אלא אליבא דב"ש דאי לב"ה הא אמרי' מתוך אפילו שלא לצורך אוכל נפש ע"ש באריכות שע"פ זה יש ליישב ג"כ קושיא שנייה של התוספות כאן ודו"ק:

בגמ' אלא אמר ר"פ לא קשיא הא ב"ש וכו'. ואע"ג דלאוקימתא דרב נחמן בריש מכילתין דטעמא דביצה שנולדה דפליגי ב"ש וב"ה היינו משום מוקצה וא"כ ע"כ סברי ב"ש דכל מוקצה בשבת אסור כי האי דמגביהין עצמות וקליפין דקאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י ובי"ט סבר במוקצה כר"ש מ"מ כבר כתבתי בריש מכילתין דהא דמותר לב"ש היינו משום אוכל נפש וא"כ הוי בכלל אוכל נפש וע"ש באריכות:

במשנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכו'. אע"ג דלכאורה לא שייך הך מילתא בי"ט טפי מבשבת אפ"ה ניחא ליה למתניי' הכא בי"ט משום דאין דרך אדם להוליך בהמת חברו ממקום למקום בשבת וכן להשאיל כלים ולהוליכם ממקום למקום משא"כ בי"ט אורחא דמילתא היא כיון שיש בהם צורך י"ט כלים לעשות בהן מלאכת אוכל נפש וכ"ש בהמה ועיסה שהן אוכל נפש עצמן:

דין הבהמה והכלים אין אדם יכול להוליכן אלא למקום שהבעלים בעצמן יכולין לילך שם כפי מה שעירב אם יש בעיר רק רועה א' אפי' מסרו יו הבהמה בי"ט הרי היא כרגלי הרועה ואם יש ב' רועים בעיר ומסר לא' מהם בי"ט הרי היא כרגלי הבעלים:

מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים פי' אין אדם יכול להוליכה בי"ט אלא במקום שהבעלים יכולין לילך אם לא עירב יש לו אלפיים אמה לכל רוח העיר ואם עירב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגליו כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית הרי הן כרגליו ושאין מיוחדין למקום שכולם הולכין מתני' דלא כר"ד דתני' ר' דוסא אמר ואמרי אבא שאול אמר הלוקח בהמה מחברו מעי"ט אעפ"י שלא מסרה לו אלא בי"ט הרי הוא כרגלי הלוקח והמוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא בי"ט הרי הוא כרגלי הרועה אפ"ת ר"ד ול"ק כאן ברועה א' וכאן בב' רועים. דיקא כמי דמתני' איירי בב' רועים דקתני לבנו או לרועה ש"מ א' רבב"ח אר' יוחנן הלכה כר"ד ע"כ הסוגי' והרי"ף כ' וז"ל המוסר בהמתו לבנו או לרועה וכו' אוקימנא בב' רועים דלא קנה א' מהם ולפיכך הרי אלו כרגליו אבל אם מסרה לרועה א' הכי הוא כרגלי הרועה ואפי' לא מסרה לו אלא בי"ט הרי היא כרגלי הרועה ע"כ וכ' עליו הר"ן וז"ל כראה מדברי הרי"ף ז"ל שהוא מפרש דכי אוקימנא מתני' בב' (רועים) והיינו שמסר אותו מעי"ט לשניה' ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירתה לא' מהם ולפיכך הרי הם כרגלי הבעלים אע"ג דק"ל דבדרבנן יש ברירה אפ"ה כיון שעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה לא גמרה אדעתיה לאפוקי מרשותיה אבל רש"י ז"ל פי' דכל שאין בעיר אלא רועה א' כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניי' שביתתו הלכך (דעתן) שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלם אלא אצל הרועה ומתני' בב' רועים דלא ידעינין להי מינייהו הוי דעת בעלים הלכך הרי היא כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבע"י ע"כ והרא"ש תפס פי' רש"י עיקר שכתב וז"ל מתני' בב' רועים דקתני לבנו או לרועה משמע שגם בנו גדול לרעות לאן אביו הלכך כל זמן שהבהמה ביד בעלים או שמסרה לאחד מהם בי"ט הכי כרגלי הבעלים דלא ידע מאתמול למי ימסרנה שתקנה אצלו שביתה בריית' דר' (דוסא] בשאין בעיר אלא רועה א' וכל הבהמות נמסרת לו לרעותן הלכך כולהו כרגליו ע"כ והרמב"ם כ' וז"ל המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב ופי' המ"מ שראייתו ממה דאמר דיקא נמי דקתני במתני' לבנו או לרועה וה"פ אא"ב בב' רועים אבל ברועה אחד קנה הרועה היינו דאיצטריך בנו להשמיעינו דאע"ג דהוא יחיד לא קנה לפי שדרך ב"א למסור כליהן וחפציהן לבניהן ואינן מחשיבן אותן כאלו הוציאן מרשותן אלא א"א דרועה דמתני' ברועה א' ל"ל למתני בנו פשיטא השתא ברועה דעלמא היא ברשות בעלים בבנו לכ"ש כנ"ל לדעת רבינו ויש עוד פי' אחר בזה שלא לחלק בין בנו לרועה ע"כ ול"נ לפירושי דאי הכי דייק הגמ' א"א דלא הוי מפרש אא"ב כו' אלא מסתמא כפשוטו הוא דבנו או לרועה היינו שני רועים:

דין כלים המיוחדים לא' מהאחים שבבית הרי הן כרגליו ושאינן מיוחדים הרי אלו במקום שכולן הולכין שאש עירוב אחד מהם לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם מלהוליכן לדרום אפי' פסיעה אחת והם מעכבין על ידו מלהוליך לצפון (רק) אלפיים אמה שנים ששאלו חלוק זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית לא יוליכוהו אלא למקום ששניהם יכולין לילך שוש ואם עירב זה לסוף אלפיי' למזרח וזה לסוף אלפיים למערב לא יזיזוהו ממקומו ואם הניח כל א' עירובו לסוף אלף יכולין להוליכו כל א' אלף אמה מביתו עד מקום שנס חבירו יכול ילך שם:

מתני' כלים המיוחדין לא' מן האחים שבבית הרי הן כרגליו ושאינן מיוחדין הכי אלו כמקום שכולן הולכין פי' למקום שכולן יכולין לילך אבל אם עיכב א' מהן לצפון או לדרום והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה א' מפני חלקו והם מעכבים על ידו מלהוליכן לצפון אלא אלפיי' אמה שהן מותרין בהן ת"ר שנים ששאלו חלוק א' זה לילך בו שחרית לב"המ וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצפון פי' על מנת להוליך אותו חלוק לצפון וזה עירב עליו לדרום ושניהם לא הניחו עירובן אלא אלף אמה מן העיר זה שעירב עליו לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וזה שעירב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שעיכב עליו לצפון ושניהם אינן יכולין לילך ולהוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרין בהן ואם מצעו עליו את התחום פי' שערבו כל אחד בסוף אלפיי' אמה נמצא תחום שלהם ממוצע שהיא ד' אלפים ממזרח למערב וכן מצפון לדרום הרי אלו לא יזדעזעו ממקומן פי' לכל אדם יש לו ממקום שביתתו אלפיים אמה לכל כוח ואם הניחו עיכוב לסוף אלפיים אמה למזרח שמה קנה שביתתו ומשם יש לו אלפיים אמה לכל כוח נמצא שאין לו למערב ביתו אפי' אמה אחת אבל הניח עירובו סוף אלף אמה למזרח הפסיד אלף למערב הלכך אם הניח זה עירובו למזרח לסוף אלף וזה למערב לסוף אלף כל א' מהן מוליכו (מביתו) אלף אמה (עד מקום) שגם חברו יכול לילך:

דין האשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח הרי אין מוליכין אותן אלא למקום ששתיהן יכולין לילך שם שואל כלי מעי"ט אעפ"י שלא מסרו לו אלא בי"ט הרי הוא כרגלי השואל בי"ט הרי הוא כרגלי המשאיל אעפ"י שרגיל להשאיל לו הנחלת הוא כרגלי הבעלים והשלהבת כרגלי המדליק בה ודין גחלת של הקדש מועלין בו והשלהבת אין מועלין ולא נהנין נחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת לגמרי המוציא נחלת לר"ה חיי' ושלהבת שהיתה דולקת ברה"י סמוך לה"ר ונפחה ונתקה והפריחה לר"ה פטור אבל אם הוציא בקיסום אעפ"י שאין בקיסום שעור או בחרס דשייף משחא ולית ביה שיעורא חייב המודר הנאה מחכירו אשור בנחלתו ומותר בשלהבתו (א"ה מ"ה נראה לעינים שיש כאן חסרון וכצ"ל השואל כלי מחכירו מעי"ט כרגלי השואל בי"ט כרגלי המשאיל האשה ששאלה כו' עד כר"י ומסיק בגמ' כו' ועיין עליו:) מתני' האשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הכי אלו כרגלי שתיהן וכ"י פוטר במים מפני שאין בה ממש ואין הלכה כנ"י ומסיק בגמ' מעי"ט כרגלי השואל פשיט' ל"צ אלא שלא מסרו לו אלא ביום טוב מסייע ליה לכ"י דאר"י השואל כלי מחבירו מעי"ט אעפ"י שלא נתנו לו אלא ביום טוב הכי הוא כרגליו תו מסיק בי"ט הרי הוא כרגלי המשאיל פשיט' ומשני אעפ"י דרגיל דשאיל מיניה מימר אמר דלמא משכח אינש מעלמא ושאיל מיניה פי' האי משאיל אמר כיון דלא אתי האי שואל (וקשאיל) ממני ולא אמר לי מידי בוודאי אינש אחרינא אשכח ושאיל מיניה תו שנינו במשנה הגחלת כרגלי הבעלים עי' שאם השאילה לאחר לא יוליכנה אלא כרגלי הבעלים והשלהבת בכ"מ פי' שאדם המדליק בה (מוליכה כרגליו) לעי שאין בה ממש שתקנה שביתה עם בעליה גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועילין ת"כ ה' דברים נאמרו בגחלת משא"כ בשלהבת הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכ"מ גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין בה [ולא[ מועלין בה גחלת של ע"ז אסירה ושלהבת מותרת לגמרי ולא גזרו עליה לאסור לכתחילה כמו בשל הקדש משום דבלא"ה בדילי אינשי מינה משים דמאוס המוציא גחלת לכ"ה חייב שלהבת פטור ומפרש בגמ' דאדייה אדויי לכ"ה פי' כגון שהיתה דולקת ברה"י סמוך לכ"ה ונופח בידו ונתק שלהבת והפריחה לכ"ה והא דתניא המוציא שלהבת כ"ש חייב מוקי רב ששת כגון שהוציאה בקיסם ואיירי בקיסם דלית ביה שיעור להוצאת שבת דאי הוה בה שיעור הוי חייב בקיסום אפילו בלא שלהבת א"נ כדאביי דמוקי לה בחרס דשייפא מישחא ולית בה שיעורא בחרם להוצאות שבת וכדפרי' המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו וכ' הרא"ש וז"ל ירושלמי מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת והא דאסרינן לברך בשלהבת של ע"ז ואע"ג דשרי משום שיש עמה גחלת ואעפ"י שאין הברכה אלא על השלהבת ע"כ ויפה כ' דבהכי מתיישב שפיר אמאי לא תני תנא דידן ששה דברים בגחלת וליחשב נמי הא דאין מברכין על גחלת ומברכין על שלהבת כדאי' בירושלמי וכן אית' בתו' אלא משום דלא תטעה לומר א"כ מברכין כמי על שלהבת של ע"ז אפילו היא רבוצה ע"ג גחלת וז"א כמ"ש ומ"מ שמעינן מיניה דמותר להדליק כר מבית תפלות שלהם וראוי אפילו לברך:

דין בור של יחיד השואב מים ממנו הרי הם כרגלי הבעלים והינו בעל הבור ודוקא במכונסין ובור של אותה העיר הרי היא שרגלי אותה העיר שאם אנשי העיר לא עירבו וכל א' מוליך אלפיי' אמה לכל רוח ואיש נכרי שמילא מן הכור אינו מוליך אלא כרגלי אנשי העיר ואם עירב א' מן העיר לצפון וא' לדרום זה מוליך לרגליו וזה מוליך לרגליו ואם נכרי בא ומילא עצמו לא יזיזם ממקומם מילא א' מין העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא ובור של הפקר העומ' על אם הדר' הרי הם כרגלי הממלא הראשון ואם אותו הראשון השאיל לחבירו אינו מוליכו אלא למקום שהממלא הראשון יכול לילך שם ואם מילא לצורך חבירו משור של הפקר אז ג"כ כרגלי הממלא ואם מילא א' לחבירו מכור של שותפות הרי הם כרגלי מי שנתמלאו לו מתני' בור של יחיד פי' השואב מים ממנה הכי היא כרגלי היחיד ואין מוליכין את המים אלא כרגלי בה"ב ומוקי לה בגמ' במכונסין אבל בנובעין דניידו לא קנו שביתה כדלקמן ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר פי' הר"ן כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפא הוא לבני העיר כיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שכשמלא זה ממנו הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיעו משעה ראשונה ומיהו אם הממלא של עיר אחרת אינו מוליך אלא במקום שכל רגלי אותה העיר יכולין לילך ע"כ ודברים של טעם הם אלא שלשין המשנה כרגלי אותה העיר לא משמע הכי אלא משמע כפשוטו כבני העיר דהיינו אלפיי' אמה לכל רוח חוץ לעיבורא כמו שפרש"י וכ"כ הטור אכן המ"מ כ' בשם הרשב"א וז"ל הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר ולפי' אנשי העיר אם לא עירבו כל א' מוליכן אלפיי' אמה לכל רוח נכרי שמילא מהם אינו מוליכן אלא כרגלי אנשי אותה עיר עירב א' מן העיר לצפון וא' לדרום זה מוליך לרגליו לצפון וזה מוליך לרגליו לדרום שבור זה כבור של שותפי' ויש ברירה אבל אם נכרי בא ומילא לעצמו לא יזיזם ממקומם לעי שהמים שבידו הרי הן של אנשי העיר והן מערבין התחומין זה בזה מילא א' מן העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו מילא ונתן לו ויש מי שכ' דבור של אנשי העיר אין להם אלא אלפיי' אמה לכל כוח ואפילו עיכב א' לא יוליכם אלא אלפיי' אמה לכל כוח ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר ע"כ ומאחר שכ' הרשב"א להדיא שאין זה מחוור אזלינין בתר' בפרט ואחר דק"ל דבדרבנן אמרינ' ברירה אפילו להקל ושל עולי בבל כרגלי הממלא פי' רש"י העשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתותן בעלותן וז"ל הטור ושל הפקר העומד באמצע הדרך כרגלי הממלא הראשין פי' לפירושי ואם השאיל לחבירו אינו מוליכן אלא למקום שהממלא ראשון יכול להוליכן וכ"כ רש"י תני' נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הכי הן כרגלי כל אדם וכ' הרא"ש וז"ל ואפילו הן של יחיד דכיון דניידי לא קנו שביתא והן כרגלי הזוכה בהן תחילה ואין לפרש כרגלי כ"א כרגלי כל מי שהוא בידו עתה ואפי' מלאו אחר דהא בתו' בהך נהרות המושכין ומעיינות הנובעין קתני כרגלי הממלא וכרגלי כל אדם הכל א' הוא וכ"ז מפי' התו' כ"פ מי שהוצי' וכן עי' הר"ן ולא כדעת רש"י שחילק ביניהן וכ' הרמב"ם בפ"ה מהי"ט על הא דנהרות המושכין ואם היו באין מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהן בשבת ואצ"ל ביום טוב וכתב המ"מ עליו שלמד כן מהסוגי' שבפ' מי שהוצי' ולענין מטר היורד בשבת אם שרי או אסור משום מוקצה דהיינו נולד נראה דשרי ודינו כנהרות המושכין ומעיינות הנובעין ושריין אם באו מחוץ לתחום לתוך התחום כמו שכ' הרמב"ם וכ"כ בשה"ל בשם רב צמח גאון וז"ל מטר היורד בשבת וביום טוב אע"ג דמאתמול לא היו עבים מותר לרחוץ ולשתות דאסיקנא בע' מי שהוצי' מיא בעבים מינד ניידי ולא הוה מוקצה לומר שבאו מחוץ לתחום השתא דאתית להכי מיא דאקינוס מינד ניידי ושרו תנ"ה נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הם כרגלי כ"א ע"כ וגשמים היורדים בין ביום טוב ובין בעי"ט ק"ל כרבנן דהוי כחפצי הפקר ואין קונין שביתה אלא הן כרגלי כ"א חוץ מגשמים הסמוכין לעיר דהוי כרגלי בני העיר כדאי' בפ' מי שהוצי' וכ"ש לתוך העיר (עצמה) וע"ש סי' ק"א ומסקינן בסוגי' איתמר מילא ונתן לחבירו פי' משל בור של עולי בבל ר"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו כב ששת אמר כרגלי הממלא במאי ק"מ מ"ס בירא דהפקרא הוא ומ"ס בירא דשותפי הוא איתיבי' רבא לר"נ הריני עליך חרם הנודר אסור פי' מי שהוטל עליו הנדר אסור להנות מזה שנדר הנדר דה"ק ממוני עליך הקדש הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורים זה בזה ומותרין בשל עולי בבל ואסורין בשל אותה עיר ואלו הן דברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות ובור של אמצע הדרך ואלו הן של אותה העיר הרחבה ובית המרחץ ובה"כ וא"א בירא דשותפי הוא אמאי מותר והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ומסיק אלא דכ"ע בירא דהפקירא הוא והכי במגביה מציאה לחבירו קא מפלגי מ"ס קנה מ"ש לא קנה ופרש"י ל"ג מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קא מפלגי ולא גרסי' מ"ש קנה חבירו כו' דא"כ קשיא דר"נ אדר"נ דאיבעי ליה לפרושי הכא דר"נ סבר קנה חבירו דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין אמרינן ר"כ וכ"ת דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קלה חבירו אלא ה"ג במגביה מציאה לחבירו קא מפלגי ותו לא עי' במגביה מציאה לחבירו קמ"פ דכ"ע לא קנה חבירו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה אם לא קנה פליגי ר"כ סבר לא קנה המגביה דלא אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאם במשיכה כשיקבלם שבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמרינן לא קנה חבירו כל זמן שהוא ביד המגביה אמרי' דיכול לומר אני אזכה בה לעצמי אבל משנתנה לו קנה דתנן התם ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום ור"ש סבר קנה המגביה תחילה ומידו קבלם זה הלכך כרגלי הממלא ואית דגרסי כמ"ש בספרים ומפרשים הכי ל"נ סבר קנה חבירו משנתן לו ורב ששת סבר לא (קנה) חבירו אלא המגביה ע"כ והתו' כ' וז"ל אומר כ"ת דיש לקיים גירס' הספרי' וה"פ מ"ס המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דהיינו ר"ש ולכך קאמר כרגלי הממלא דמאיזה טעם אמרינ' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה והואיל ואתו מכחו דין הוא שיהא כרגלי הממלא ר"נ ס"ל לא קנה חבירו והשתא ניחא ההיא דב"מ דגם הוא לא קנה דלא נתכווין לקנות וא"כ הרי הן הפקר כל זמן שלא באו לידי מי שנתמלאו לו ולכשבאו יזכה מן ההפקר לפיכך הן כרגליו ע"כ וז"ל הר"ן ולפי פי' הנכון ק"ל כר"ש דאמר כרגלי הממלא וכמ"ש בחידושי ולפיכך לא הביא הרי"ף זכרונו לברכה בהל' פלוגת' דר"נ ור"ש וכ' משנתינו כפי' כ"ת דבור של עולי בבל כרגלי הממלא דמשמע דבין לעצמו ובין לאחר הרי הן לעולם כרגלי הממלא אבל לפי שיטת רש"י ז"ל נקטינן כר"נ דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ע"כ פי' לדבריו ואע"ג דרש"י עי' דתרווייהו ס"ל המגביה מציאה לחבירו, לא קנה חבירו ואנו ק"ל דקנה וא"כ האי סוגיא לאו אליבא דהלכ' הוא מ"מ ל"ק מידי דהא לר"כ ס"ל לא קנה חבירו מ"מ הוי כרגלי מי שנתמלאו לו מאחר שמגביה ג"כ לא קנה ואף כ"ש הוי מודי ליה אי הוה ס"ל המגביה לא קנה א"כ כ"ש אליבא דהלכ' דק"ל המגביה מציאה לחבירו שקנה חבירו דהוי כרגלי מי שנתמלאו לו לשיטת רש"י אבל מ"מ כתב הוא שהכריע בחדושיו כגר' הספרי' וכפי' ר"ת והוא הנכון וכ"כ הרא"ש לקיים גי' הספרי' וכדי שתהא הלכה כר"ש לפי שמצינו בסדר תנאים ואמוראים שהלכה כר"נ בדיני וכר"ש באיסורא ומסתמא נמי שכן הוא דעת הרמב"ם שהשמיט דין זה וכתב סתמא כרגלי הממלא וכן עיקר ולפ"ז אם היה בור של ב' שותפין מילא אחד לחבירו שהוא כרגלי מי שנתמלאו לו מאחר שקנה חבירו כדין בלאו טעמא מגו דזכי לנפשיה כו' כמו שעי' כ"ת א"כ כ"ע מודו לסברת רש"י מאחר דקנה חבירו (דבוודאי) הוי כרגלי מי שנתמלאו לו וזה נראה בעיני פשוט אע"פ שלא הזכירו המחברים:

דאית ליה אשה ובנים. שני זכרים לב''ש או זכר ונקבה לב''ה ותו לא מיפקד כולי האי כדאמרינן ביבמות (דף סא:) ומיהא קצת מצוה איכא כדאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא): מצוה בגדול. האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור (דברים כה): שמא יכתוב. פסק דין לדינין ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה: משום מקח וממכר. דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה וא''ת הויא לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא: תני רב יוסף אפי' ליתנם לכהן בו ביום. דאיכא למימר לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים ורואים שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו''ט דכהן שצריך לה הוא אפ''ה אסור: והני משום רשות איכא משום שבות ליכא. אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן משום רשות וכי אין בהן משום שבות והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין עליו אלמא כלהו לאסורא והני בתראי משום מצוה איכא בעשייתו ומשום שבות ליכא לאסרה בשבת בתמיה והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא דמתני' דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות ה''ק לא מבעיא כו'. כלומר כולם משום שבות יש בהן והראשונים איסור יש בהן ואין בהן לחלוח מצוה והאמצעיים יש בהן שבות ואע''פ שיש בהן קצת מצוה והאחרונים מצוה גמורה הן ואעפ''כ גזרו עליהן שבות ולא זו אף זו קתני לא תימא קמאי הוא דאסירי דה''ל שבות גרידתא כלומר שעבר על השבות דאין עם עבירה זו שמץ מצוה אלא אפי' מצעי דה''ל שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי אסור: משילין פירות כו'. אלמא גזרו שבות על שבת שלא גזרו ביו''ט: הא ר' אליעזר. סיפא דקתני אין בין יו''ט לשבת דכל שבות דגזרו על שבת גזרו על יו''ט ואפי' בהפסד ממון ר''א היא שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון ורישא דקתני משילין ביו''ט מפני הפסד ממון ר' יהושע היא: אותו ואת בנו. שאינן מותרין לשחוט שניהן היום: דאפשר לאערומי. דלא מוכחא מילתא דלהצלת ממונו מכוין דהרואה אומר הראשון שהעלה כחוש הוא והשני יפה הימנו: אבל הכא לא אפשר לאערומי. דהכל יודעין שלא יניחם ואינו עושה אלא להציל ומזלזלין באיסור יו''ט: אין מוציאין את הקטן וכו'. דלא הותרה הוצאה שלא לצורך וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן ואפילו גבי הפסד ממון ולב''ה דאמרי הוצאה שלא לצורך מותרת מה''ת בטלטול נמי לא גזור רבנן: אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא. תחילת הוצאה ע''י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בהן לבטל עונג שבת ושמחת יו''ט: מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. אין אדם יכול להוליכה ביו''ט אלא במקום שבעליה יכולין לילך ואם לא ערב יש לה אלפים לכל רוח העיר ואם ערב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום: ושאינן מיוחדין. לאחד מהן אלא לכולן: הרי אלו כמקום שהולכין. למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרין בהן: הרי הוא כרגלי השואל. שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה: ביו''ט. ואם שאלו ביו''ט משחשכה: הרי הוא כרגלי המשאיל. לפי שקנה שביתה אצל בעליו: האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדרתה: ומים ומלח לעיסתה הרי אלו. הקדרה והעיסה: כרגלי שתיהן. אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דביו''ט שאלה קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן: שאין בהן ממש. אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה הלכך אין מעכבות הולכתן ובגמ' מוקי לה בתבשיל עבה שאין המים ניכרים בו ובמלח לא פליג דמוקמינן לה בגמ' במלח אסתרוקנית שהיא גסה וניכרת: גמ' מתני'. דקתני המוסר בהמתו לרועה ביו''ט הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה

משום מקח וממכר. פרש''י דלמקח וממכר דמו שמוציאן מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה ואם תאמר הוי לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה: ורמינהו משילין פירות דרך ארובה וכו'. ותימה דאמרינן במגילה (דף ז:) אין בין יו''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמאי לא פריך ליה ממשילין. וכו' וע''ק אמאי לא פריך לאלתר מב''ה דמתירין הוצאה ביו''ט שלא לצורך ובשבת אסור וי''ל דהתם לא פריך ממתני' משום שהיה יודע שהיה יכול לדחות דהא דקאמר התם אין בין יו''ט לשבת כו' ה''מ דברים שהן דאורייתא אבל מילי דרבנן איכא טובא בינייהו והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאיסורא דאורייתא ומ''מ קאמר שפיר בסמוך הא ב''ש דהכי מדמה דכיון דב''ש מחמירין גבי הוצאה שלא לצורך כך הם מחמירים גבי טלטול דרבנן כדמסיק במסקנא דטלטול משום הוצאה הוא דאסור: