ביצה לו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

אלא אימא: ובלבד שלא יעשנה מצודה. שלא יכסה את חלון הכוורת ויהפכנה ל"מצודה" שהדבורים ניצודות בו.

ותמהה הגמרא על פירוש זה:

והרי פשיטא שלרבי יהודה הסובר דבר שאין מתכוין אסור, אין לעשותה מצודה, שהרי הצידה אב מלאכה היא, ולשם מה הוצרכה הברייתא להשמיענו שלא יעשנה מצודה?! ^[1]

ומשנינן: חידוש הוא שאסור לצוד את הדבורים.

כי מהו דתימא דבר שבמינו נצוד [דרך לצוד את בני מינו] הוא שאסור לצודו, אבל דבר שלא במינו נצוד [אין דרך לצוד את בני מינו] כגון דבורים, מותר לצודן.

קא משמע לן שאסור.

וכאן שבה הגמרא לקושייתו של רב עוקבא ממישן על תירוץ הגמרא בעמוד א, שלכן מטלטלין את המחצלת בשביל הכוורת ואף שאינו דבר הניטל, משום הדבש שבו, שהוא דבר הניטל, והקשה: תינח בימות החמה דאיכא דבש, בימות הגשמים מאי איכא למימר, ובברייתא כתוב: בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.

רב אשי אמר מתרץ: מי קתני בברייתא "בימות החמה ובימות הגשמים"?! והרי "בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים" קתני.

ויש לפרש: ביומי ניסן וביומי תשרי, דאיכא שיש בהם לפעמים חמה ואיכא בהם לפעמים גשמים, ובימים אלו איכא תמיד דבש.

שנינו במשנה: ונותנין כלי תחת הדלף בשבת:

תנא בברייתא: אם נתמלא הכלי הרי זה שופך את הדלף שבכלי לחוץ ושונה מחזירו שוב למקומו תחת הדלף ואינו נמנע מלעשות כן כל היום אם צריך הוא לכך. ^[2]

בי רחיא דאביי דלוף, ריחיים של אביי היו עשויין בטיט ונמוחים מפני הגשמים שדלפו עליהם, ולא היו לו די כלים כדי לקבל את הדלף שלא יפול על הריחיים, ואף לא היה יכול להזיז את הריחיים שהרי מוקצה הן. ולפיכך אתא אביי לקמיה דרבה [בא לפני רבה] שישיאו עצה.

אמר ליה רבה לאביי: זיל עייליה לפוריך להתם [לך והבא את מיטתך ליד הריחיים] דלהוי כגרף של רעי [ויהיו הריחיים לגביך כאילו היו כלי שמטילין בו צואה], כלומר, יהיו מאוסים עליך כמו גרף של רעי, ואפקיה [תוציא את הריחיים ממקומם שליד המטה] שכל דבר המאוס על האדם מותר לטלטלו ולהוציאו כדי לסלקו ממנו מפני כבודו, ואף שהוא מוקצה, וכמתבאר בהמשך הגמרא.

יתיב אביי וקא קשיא ליה על דברי רבה:

וכי עושין גרף של רעי לכתחילה, וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו?! ומתוך שפקפק בהיתירו של רבה נמנע מלעשותו.

אדהכי נפל בי רחיא דאביי, בינתיים נפל בית הריחיים של אביי.

אמר הגיב על כך אביי: תיתי לי דעברי אדמר [רבה], תבואני זאת בשכרי שעברתי על דברי רבי.

אמר שמואל: גרף של רעי ועביט של מימי רגלים [כלי חרס הן שנפנין עליהן, ^[3] והכלי שמטילין בו רעי נקרא "גרף", והכלי שמטילין בו מי רגלים נקרא "עביט"], הואיל ומאוס הוא ואין זה כבוד האדם שיהיו שם ויימאסו עליו, לפיכך מותר להוציאן לאשפה.

וכשהוא מחזירו לכלי הריק, אין יכול לטלטלו כמות שהוא שהרי מוקצה מחמת מיאוס הוא [רש"י], ואף שהתירו לו לטלטלן כדי להוציא את מה שיש בו לאשפה, הרי שלהחזירו למקומו אינו יכול, ולפיכך: נותן בו מים ומחזירו, שאגב המים שאינם אסורין הרי זה מטלטל אף את הכלי. ^[4]

סבור מינה, היו סבורים התלמידים לפרש דברי שמואל שהזכיר את הכלים בהיתר ההוצאה לאשפה, שטלטול גרף של רעי אגב מנא [טלטול הרעי ומימי רגלים אגב הכלי שבה הם מונחים] אין אכן מותר לטלטלן, אבל טלטולן בפני עצמו לא. ^[5]

תא שמע שלא כהבנתם: דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי [נמצא עכבר בין הבשמים של רב אשי].

אמר להו רב אשי: נקטה בצוציתא ואפקוה [תפשו את העכבר בזנבו והוציאוהו], שהרי הוא כגרף של רעי שמותר לטלטלו; הרי למדנו שמותר להוציא דבר מאוס אף שלא אגב כלי.

מתניתין:

כל שחייבין עליו, כל איסורים שאסרום חכמים משום שבות ^[6] או משום רשות או משום מצוה בשבת.

יש מן האיסורים שאין סיבה להתירם משום איזה צורך מצוה, והן הנקראים "משום שבות".

ויש מן האיסורים שיש מקום להתירם מפני מצוה גמורה שיש בהם, אלא שמכל מקום אסרו חכמים והם הנקראים "משום מצוה".

ויש מן האיסורים שהיה מקום להתירם משום שהן קרובים למצוה ומכל מקום אסרום חכמים, ונקראים "משום רשות", ואע"ג שקצת מצוה יש בהם, נקראים הם "רשות" ביחס ל"מצוה".

כל איסורים אלו שאסרום חכמים בשבת - חייבין עליו שלא לעשותו אף ביום טוב. ^[7]

ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין ביד בשעת השיר, ^[8] ולא מספקין היא הכאת הכף על הירך, ולא מרקדין; וטעם כל האיסורים המפורטים במשנתנו מתבאר בגמרא.

ואלו הן משום רשות: לא דנין דין, ולא מקדשין אשה, ולא חולצין ולא מיבמין.

ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין הקדשות, ולא מעריכין את עצמו או את אחרים שאומר "ערכו עלי" וחייב לתת כפי הערך שקצבה תורה לפי שנות הנערך, ולא מחרימין שאומר: הרי דבר זה חרם, ונותנן לבדק הבית שסתם חרמים לבדק הבית, ולא מגביהין תרומה ומעשר.

כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת אין בין יום טוב לשבת אלא מלאכת אוכל נפש בלבד.

גמרא:

שנינו במשנה:

לא עולין באילן: ומפרשת הגמרא טעם האיסור: גזירה שמא יתלוש מן האילן. ^[9]

ולא רוכבין על גבי בהמה: גזרה שמא יצא חוץ לתחום, כי מתוך שאינו מהלך ברגליו אלא על גבי בהמה, אינו רואה את הסימנים שעושים בגבול התחום.

ותמהינן: אם כן שמע מינה ממשנתנו כדעת התנא הסובר: תחומין אסורים מדאורייתא, שאם לא כן לא היו חכמים אוסרים דבר אחר שמא יעבור על איסור תחומין שאף הוא אינו אסור אלא מדרבנן, כי גזירה לגזירה אין גוזרים חכמים?! ^[10]

אלא טעם איסור הרכיבה הוא: גזרה שמא יחתוך זמורה כדי להכות את הבהמה, והרי זה חייב משום "קוצר". ^[11]

ולא שטין על פני המים: גזרה שמא יעשה חבית של שייטין, כלי של גומא שאורגין אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט. ^[12]

ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין: גזרה שמא יתקן כלי שיר.

שנינו במשנה: ואלו הן משום רשות, לא דנין: ותמהינן: וכי למה נקרא איסור זה "משום רשות" והא מצוה קעביד?! ^[13]

ומשנינן: לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה, יש בית דין בעיר גדול הימנו, ואין מוטלת עליו חובה לדון. ^[14]

עוד שנינו במשנה בכלל האיסורים שהם משום רשות: ולא מקדשין:

ותמהינן: והא מצוה קעביד, ולמה קוראת אותו המשנה "משום רשות"?!

הערות

^[1] בתוספות תמהו על רש"י, דנראה מדבריו כי לרבי שמעון הסובר דבר שאין מתכוין מותר, אין איסור בהפיכת הכוורת למצודה, וזה תמוה שהרי פסיק רישיה הוא. ומכל מקום אף לפירוש התוספות שחלקו על רש"י, צריך לומר, שלרבי שמעון אין זה פשיטא שאם מתכוין לצודם שהוא אסור; שהרי לא הקשו בגמרא "פשיטא" אלא לפי מה שפירשנו הברייתא דהיינו שלא יעשנה מצודה.

^[2] כתבו התוספות, כי לאותו צד שאמרו בגמרא לעיל שמשנתנו בדלף שאינו ראוי שהוא מוקצה, טעם היתר הטלטול לשם שפיכת הדלף הוא מדין גרף של רעי, שמבואר בהמשך הגמרא שמותר לטלטלו. והוסיפו, שכן משמע מן הסוגיא שמביאה כאן ענין גרף של רעי.

^[3] והוא הדין אם היו של עץ, משנה ברורה.

^[4] א. כתב המשנה ברורה: גרף ועביט אף על פי שהוא כלי מכל מקום הוא בכלל מוקצה מחמת גופו משום דמאיס הרבה וחמיר מסתם מוקצה מחמת מיאוס דקיי"ל דמותר, דגרף הוא כאבן ודומיהן, ורק להוציאן ממקום שדר שם התירו משום כבודו. וראה בהערה הבאה מה שהובא בשם החזון איש. ב. נחלקו הפוסקים בהיתר טלטול הכלי אגב המים: יש אומרים: שלא התירו לטלטל את הגרף הריק אפילו אגב המים אלא כשצריך את הכלי כדי להוציא בו עוד צואה או מי רגלים, ויש חולקין וכנראה מסתימת לשון השו"ע; ואמנם אם צריך את הכלי כדי לפנות עליו מותר, ודלא כהמגן אברהם, משנה ברורה ושער הציון סימן שח על סעיף לה.

^[5] צריך ביאור: והרי אף הכלי עצמו מוקצה הוא שהרי לא התירו להחזירו אלא אגב מים, וכמו שכתב רש"י, ומה שייך לומר שמטלטלין אגב מנא?! וראה בחזון איש סימן מח ס"ק י שעמד בזה, וראה שם מה שכתב לחדש מכח זה.

^[6] לשון הרמב"ם בפירוש המשניות: רוצה בו, כי במה שאמר השם "תשבות" נכנס תחתיו השביתה מן הדברים שהוא מספר, והן שקראן "שבות".

^[7] ביאר התוספות יום טוב, ולמד לפרש כן מהמשך לשון המשנה, שהכלל שכללה המשנה בתחילת דבריה, אין הכוונה לאותן איסורים שמפרטת המשנה בהמשך, אלא לאיסורים אחרים, והביאו המהר"ם שיף.

^[8] ברש"י לעיל ל א כתב: אין מטפחין משום שיר או אבל; והתוספות שם תמהו עליו, שהרי מבואר כאן בגמרא שהטעם משום שמא יתקן כלי שיר, ואין זה שייך אלא בשיר ולא בשעת אבל.

^[9] כתב המאירי: צריך שתדע שאין הכונה לומר שמא יתלוש דרך עלייתו שהרי דבר שאין מתכוין אין גוזרין גזירה בשבילו; ואם תאמר שזהו פסיק רישיה שהרי אי אפשר שלא יפיל מן העלין בעלייתו, ודאי אפשר, ועוד הרי יבש אין לו עלין ועלייתו אסורה גם כן כמו שהתבאר בתלמוד המערב, אין עולין באילן בין לח בין יבש וכו', אלא שמא יתלוש בכונת תלישה ובשוגג כגון שיעלם ממנו שבת או איסור תלישה; ומטעם זה נאסר כל תשמיש שבמחובר אפילו לסמוך על האילן.

^[10] דעת הרמב"ם וכן דעת המאירי, כי אפילו לדעת הסובר "תחומין דרבנן" היינו דוקא תחום של אלפיים אמה אבל לכולי עלמא אסור מן התורה לצאת חוץ לתחום שנים עשר מיל. ולפי זה יש לתמוה, האיך שמע מינה "תחומין דאורייתא", והרי יש לומר גזירה שמא יצא חוץ לתחום של י"ב מיל?! וכתב על זה המאירי: אין זה כלום, שאין המנהג לרכוב ביום טוב אלא אלא רכיבה של תענוג, ואין לגזור בה אלא לאלפיים אמה. אבל הרשב"א כתב: שמעת מינה תחומין דאורייתא, אלא גזירה שמא יחתוך זמורה, כלומר, ולעולם תחומין לאו דאורייתא כלל ואפילו של י"ב מיל כמחנה ישראל. ובהמשך דבריו כתב שיש לדחות ראיה זו, ולא פירש.

^[11] כתב המאירי: כשם שנאסרה רכיבה משום חיתוך זמורה, כך נאסר מטעם זה כל תשמיש בעלי חיים אף בבהמה דקה. ואע"פ שהמחמר אחר בהמה ויש עליה משוי חייב מן התורה, אין לרכיבת עצמו שייכות באיסור זה, מפני שהחי נושא את עצמו. ואם מפני מרכב ומושב שעליה או אוכף ומרדעת, כל אלו אינם משאוי, ומלבוש בהמה הם. וכן לא נאסרה רכיבה מטעם צווי שביתת בהמתו, שלא נאמרה בתורה שביתת בהמתו אלא במשאוי ולא ברכיבה, הואיל והחי נושא את עצמו.

^[12] כתב המאירי: יש גורסין שמא "יתקן" חבית של שייטין [ראה רמב"ם שבת כג ה], ואינו כלום, שהתקון אינו אלא גזרת חכמים שאין בנין בכלים, אלא שמא יעשה אותן מעיקרן.

^[13] כן פירש רש"י; והר"ן הביא בשם רבינו תם לפרש, שהואיל ומצוה גמורה היא וחפצי שמים הן יש להתירם, מה שאין כן אותן שהן משום מצוה דלית בהו מצוה כולי האי וכן נחלק רבינו תם על הקושיות הדומות בהמשך הגמרא.

^[14] כתבו הראשונים: לפי דעת רש"י, אסור לדון אפילו היכא דליכא דעדיף מיניה, ואילו לדעת רבינו תם, לא נאסר לדון במקום דליכא דעדיף מיניה, הואיל ומצוה היא; והוא הדין בהמשך הגמרא. והרשב"א תמה מכח זה על פירושו של רש"י: דמכל מקום כיון דלעולם אין דנין, אמאי לא חשיב לה בהדי הנך דמצוה, דהא בדליכא דעדיף מיניה איכא מצוה גמורה, ואפילו הכי אינו דן, והאריך בקושיא זו.

אלא אימא [אמור] בלשון זו: ובלבד שלא יעשנו מצודה (מלכודת), שאין הדבורים יכולות לצאת ממנה. ושואלים: אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי אסור לצוד בשבת! ומשיבים: יש בכך חידוש, מהו דתימא [שתאמר]: דבר שבמינו נצוד, כלומר: בעל חי שרגילים לצוד אותו — אסור לצודו, אולם שלא במינו נצוד, כלומר: בעל חי שאין רגילים לצודו — מותר אפילו לכתחלה, שהרי אין זו דרך ציד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלכתחילה אסור אף באלה.

רב אשי אמר הסבר אחר: מי קתני [האם שנינו] באותה ברייתא בימות החמה (בקיץ) ובימות הגשמים (בחורף)? הלא בחמה בשעת החמה מפני החמה ובגשמים בשעת הגשמים מפני הגשמים קתני [שנינו] ומדובר שם ביומי [בימי] ניסן וביומי [ובימי] תשרי — באביב ובסתיו, דאיכא [שיש] בהם חמה ואיכא [ויש] בהם לפעמים גשמים, ואיכא [ויש] גם דבש. ואפשר לומר כי לצורך הדבש מכסים את הכוורת וכפי שתירצו בתחילה.

א שנינו במשנה כי נותנין כלי תחת הדלף (מי גשמים הדולפים מן הגג) בשבת. תנא [שנה החכם]: אם נתמלא הכלי בדלף — שופך את תוכנו, ואף שונה שופך שנית, אם צריך, ואינו נמנע מכך.

מסופר: בי רחיא [בית הרחיים] של אביי שבחלקם היו עשויים או מתוקנים בטיט, דלוף [דלף מים] עליהם ונתגלה הדבר בשבת והיה חשש שיגרם להם נזק, ולא היה להם די כלים כדי לקלוט את כל המים, אתא לקמיה [בא אביי לפני] רבה לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו] רבה: זיל עייליה לפוריך להתם [לך והכנס את מיטתך לשם] לבית הרחיים, דלהוי [שיהיו] מים אלה כגרף של רעי [כמו כלי של צואה] שמותר להוציאו מפני המיאוס, ואפקיה [ואז תוציאם החוצה].

יתיב [ישב] אביי ועיין בדבר וקא קשיא ליה [והיה קשה לו]: וכי עושין פעולה כלשהי שבשבילה ייחשב דבר גרף של רעי לכתחלה? ומספרים: אדהכי נפל בי רחיא [בינתיים עד שהיה מחשב בדבר נפל בית הרחיים] של אביי. אמר: תיתי לי דעברי אדמר [יבוא לי, מגיע לי, על שעברתי על דברי אדוני, רבה].

אמר שמואל: גרף של רעי או עביט (כלי) של מימי רגלים — מותר להוציאן בשבת לאשפה, וכשהוא מחזירו — נותן בו מים ומחזירות שאם לא כן אסור לטלטלו, שהרי ריחו רע, והוא כמוקצה מחמת מיאוס.

סבור מינה [חשבו לפסוק מכאן] שלהוציא בשבת גרף של רעי אגב מנא [הכלי] — אין [כן], מותר להוציאו אולם להוציא את הרעי בפני עצמו — לא. ומספרים: תא שמע [בוא ושמע]: דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי [שעכבר מת אחד שמצאו באוצר הבשמים] של רב אשי בשבת, אמר להו [להם] רב אשי: נקטה בצוציתה ואפקוה [אחזוה בזנבה והוציאוה].

ב משנה כל דבר שחייבין עליו, כלומר: שמקור החובה שלא לעשותו בשבת, הוא משום שבות (איסור מדברי סופרים), או משום רשות — דבר שאינו מצוה אף שהיה בו צד מסויים של מצוה או דבר שהוא משום מצוה ובכל זאת אסרו לעשותו בשבת — חייבין עליו שלא לעשותו אף ביום טוב.

ואלו הן הדברים שאסרו חכמים משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין (מוחאים כפים) ולא מספקין (יד על ירך) ולא מרקדין.

ואלו הן הדברים שאסרו, אף על פי שיש בהן משום רשות וקרובים הם להיחשב כמצוה: לא דנין בשבת, ולא מקדשין את האשה, ולא חולצין את היבמה, ולא מיבמין אותה.

ואלו הן הדברים שיש בהן משום מצוה ואסרום: לא מקדישין דברים למקדש, ולא מעריכין שהוא מין הקדש שיש לו ערך קבוע (ויקרא פרק כז) ולא מחרימין חרמים, שהם הקדש ממין אחר, ולא מגביהין (מפרישין) תרומה ומעשר מן הפירות.

כל אלו אף ביום טוב אמרו, קל וחומר שלא יעשה כן בשבת. כללו של דבר: אין בין יום טוב לשבת אלא מלאכת אוכל נפש בלבד, שהכנתו מותרת ביום טוב ואסורה בשבת.

ג גמרא את טעמי הדברים מסבירים: לא עולין באילן — גזרה שמא יתלוש מן הענפים או העלים ועובר בכך על איסור "קוצר".

ולא רוכבין על גבי בהמה — גזרה שמא יצא חוץ לתחום ברכיבה עליה. ושואלים: אם כן, שמע מינה [למד מכאן] כי איסור היציאה חוץ לתחומין דאורייתא [מן התורה]? שהרי אם איסור תחומין לא היה אלא מגזירת חכמים, לא היו הם גוזרים אגב גזירה זו, גזירה נוספת שלא לרכב בשל כך על גבי בהמה, ודבר זה הלא שנוי במחלוקת! אלא, הגזרה היא שמא יחתוך זמורה כדי לזרז את הבהמה בהילוכה, ודבר זה אסור משום "קוצר".

ולא שטין על פני המים — גזרה שמא יעשה חבית של שייטין (כלי עזר המסייע ללימוד שחיה).

ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין, כל אלה — גזרה שמא יתקן כלי שיר ללוות אותו בשעת מחיאת הכפיים או הריקוד.

ד שנינו במשנה ואלו הן משום רשות: לא דנין. ושואלים: והא [והרי] בכל אלה מצוה קעביד [הוא עושה] ואינם רשות בלבד! ומשיבים: לא צריכא, דאיכא דעדיף מיניה [לא נצרכה אלא שיש אחד שעדיף ממנו] ויכול אותו אדם לדון בכך, ולכן אומרים שאין בכך מצוה אלא רשות.

ה שנינו במשנה: ולא מקדשין. ושואלים: ומדוע היא רשות? והא [והרי] מצוה קעביד [עושה], שהלא הוא נושא אשה כדי לקיים מצות "פרו ורבו"! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but rather say the following: Provided he does not make it a trap as he covers it, i.e., as long as he takes care not to cover all the openings. The Gemara questions this: But it is obvious that it is prohibited to directly trap bees on Shabbat; why would the baraita mention it? The Gemara responds: It does inform us of something that is not obvious: Lest you say: An animal whose type is generally trapped and hunted by people for some purpose is prohibited to be trapped on Shabbat, whereas an animal whose type is not generally trapped, such as a bee, is permitted to be trapped even ab initio, as this is not considered to be the normal manner of hunting. The baraita therefore teaches us that one may not in fact trap bees.

Rav Ashi said a different elucidation: Is it taught in the baraita: In the summer, and: In the rainy season? No, it is taught: In the sun due to the sun and in the rain due to the rain. The baraita speaks not of the summer and the rainy season, but of the spring days of Nisan and the autumn days of Tishrei, when there is sometimes sun and there is sometimes rain, and when there is also honey in the hive. It is possible, then, that the baraita permits covering the hive during these seasons because of the honey that is in it, as initially proposed.

§ It was taught in the mishna: And one may place a vessel beneath a leak in order to catch the water on Shabbat. A Sage taught in a baraita: If the vessel became full with the leaking water, he may pour out its contents, place the vessel back under the leak, and repeat the entire process if necessary, and he need not refrain from doing so.

The Gemara relates: Abaye’s millhouse once developed a leak on Shabbat. Abaye was concerned about the potential damage to the millstones, which were made partly of clay and which would become ruined from the leaking water, and he did not have enough buckets to catch all the water without emptying and refilling them. But the water was unfit for drinking and was therefore muktze and could not be removed. Abaye came before Rabba to ask him how to proceed. Rabba said to him: Go and bring your bed into the millhouse, so that the dirty water will be considered like a container of excrement, which, despite being muktze, may be removed from one’s presence due to its repulsive nature, and then remove the water.

Abaye sat and examined the matter and posed a difficulty: And may one initiate a situation of a container of excrement, i.e., may one intentionally place any repulsive matter into a situation which will bother him and will then have to be removed, ab initio? In the meantime, as he was deliberating the issue, Abaye’s millhouse collapsed. He said: I had this coming to me for having gone against the words of my master, Rabba, by not following his ruling unquestioningly.

Shmuel said: With regard to a container of excrement and a container of urine, it is permitted to remove them on Shabbat to a garbage heap. And when he returns the container to the house he must place water in it first and then return it, for it is prohibited to carry these containers alone, as their foul odor makes them muktze due to their repulsive nature.

Some Sages at first understood from the wording of Shmuel’s statement that with regard to removing a container of excrement on account of the vessel, i.e., along with its vessel: Yes, this is permitted; but to remove the excrement by itself, without a vessel containing it: No, this is prohibited. The Gemara counters this conclusion with the following story: Come and hear that a certain dead mouse was discovered in Rav Ashi’s storeroom for spices [isparmekei]. Rav Ashi said to them: Take hold of it by its tail and remove it. This shows that repulsive matter may be removed even directly.

MISHNA: Any act for which one is liable due to a rabbinic decree made to enhance the character of Shabbat as a day of rest [shevut]; or if it is notable because it is optional, i.e., it involves an aspect of a mitzva but is not a complete mitzva; or if it is notable because it is a full-fledged mitzva, if it is prohibited on Shabbat, one is liable for it on a Festival as well.

And these are the acts prohibited by the Sages as shevut: One may not climb a tree on Shabbat, nor ride on an animal, nor swim in the water, nor clap his hands together, nor clap his hand on the thigh, nor dance.

And the following are acts that are prohibited on Shabbat and are notable because they are optional, i.e., which involve an aspect of a mitzva but are not complete mitzvot: One may not judge, nor betroth a woman, nor perform ḥalitza, which is done in lieu of levirate marriage, nor perform levirate marriage.

And the following are prohibited on Shabbat despite the fact that they are notable because of the full-fledged mitzva involved in them: One may not consecrate, nor take a valuation vow (see Leviticus 27), nor consecrate objects for use by the priests or the Temple, nor separate teruma and tithes from produce.

The Sages spoke of all these acts being prohibited even with regard to a Festival; all the more so are they prohibited on Shabbat. The general principle is: There is no difference between a Festival and Shabbat, except for work involving preparation of food alone, which is permitted on a Festival but prohibited on Shabbat.

GEMARA: The Gemara clarifies the reasons for each of these halakhot: One may not climb a tree. This is a decree that was made lest one detach branches or leaves as he climbs, thereby transgressing the prohibited labor of reaping.

Nor ride on an animal: This is a decree that was made lest one go beyond the Shabbat limit on the animal. The Gemara asks: Can one then learn from here that the prohibition against venturing beyond the Shabbat limits, which applies also to Festivals, is by Torah law? If the prohibition with regard to the Shabbat limit were rabbinic, the Sages would not have reinforced it with the additional decree against riding an animal. It is known that this is a matter of dispute; in light of this explanation of the mishna it would be a proof that Shabbat boundaries are of Torah origin. Rather, give a different reason for the prohibition: It is a decree that was made lest one cut off a branch to use as a riding switch, and thereby perform the labor of reaping, which is prohibited by Torah law.

Nor swim in the water: This is a decree that was made lest one make a swimmer’s barrel, i.e., an improvised flotation device used to teach beginners how to swim.

Nor clap one’s hands together, nor clap his hand on the thigh, nor dance: All of these are prohibited due to a decree that was made lest one fashion a musical instrument to accompany his clapping or dancing.

§ It was taught in the mishna: And the following are acts that are prohibited on Shabbat and are notable because they are optional, i.e., which involve an aspect of a mitzva but are not complete mitzvot: One may not judge. The Gemara asks: But doesn’t one perform a full-fledged mitzva by acting as a judge in a court? Why is it categorized as optional rather than as a full-fledged mitzva? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to categorize it as optional, as it is speaking of a case where there is another person who is more qualified than he. Since the other person can judge even better, it is not considered an absolute mitzva for the first one to judge.

§ Nor betroth a woman: The Gemara asks: Why is this categorized as optional, indicating that it is not a full-fledged mitzva? But doesn’t one perform a full-fledged mitzva when he marries, as this enables him to fulfill the mitzva to be fruitful and multiply? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to categorize it as optional,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובלבד שלא יתכוין לצוד כלומר כשפורש מחצלת על הכוורת ירויחה למחצלת מעט מחוץ לנקב שנכנסין ויוצאין בו הדבורים. כי אם ישלשל המחצלת בדפני הכוורת במקום הנקב אין הדבורים יכולין לצאת ונמצא כצודה בשבת או ביו"ט ואע"פ שאין במיני דבורים ניצוד:

נותנין כלי תחת הדלף בשבת תנא נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע. ירושלמי א"ר חנינא עשו אותה כנהרות ומעינות שבאו מחוץ לתחום ותני כן נהרות ומעינות שבאו מחוץ לתחום ממלא מהן בשבת ואצ"ל ביו"ט.

בי ריחייא דאביי דלוף א"ל רבה עייליה לפורייך התם כי היכי דליהוי האי דלף כגרף של רעי ועביט של מימי רגלים ואפקיה א"ל וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדשקלו וטרו נפל בי ריחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר.

אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה תניא נמי הכי. כשמחזיר הכלי נותן בו מים ומחזירו ואסיקנא דגרף של רעי מוציאין אותו אפילו בפני עצמו בלא כלי מההוא עכברתא דאשתכח באספרמקיא דרב אשי ואמר להו שקלוה בצוציתא מלשון ציצית הראש ואפקוה:

מתני' כל שחייבים עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט אלו הן משום שבות לא עולין באילן גזרה שמא יתלוש:
ירושלמי אין עולין לאילן בין לח בין יבש רבי אחא בשם רבי אמר אסור לדוש על גבי זמורה בשבת היא שורשי אילן היא קולסי כרוב בגבוהין ג' אבל אינן גבוהין כארץ הם מפני מה אין עולין באילן שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד.

ולא רוכבין על גבי בהמה מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וגו'. גמרא דידן לא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה ולא שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטין לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין גזרה שמא יעשה כלי שיר:
ירושלמי לא מספקין סיפוק הבא מחמתו כדכתיב ויספוק את כפיו ולא מטפחין טיפוח שהוא לרצונו ר' יונה וחברייא חורינא אומר בין הכן בין הכן אסור ור' יונה אומר אחורי ידיהן שרי דהוה סבין ביומי והוו מטפחין אחורי ידייהו בשבתא בהלולא דר' שמעון בר' הוו מטפחין אחורי ידייהו בשבתא עבר רבי מאיר ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה השבת שמע רבי קליה אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתנו שמע רבי מאיר קליה דרבי וערק נפקין פריי בתריה מיפרי אפרח רוחא פקוליה מן על קדליה דרבי מאיר אודיק רבי מן כוותא וחמא קדליה דר' מאיר מן אוחורי אמר לא זכיתי לתורה אלא על דחימית קדליה דר' מאיר מן אוחוריי ר' יוחנן ור"ל תרוויהון אמרי לא זכינן לאורייתא אלא על דחזינן אצבעתיה דר' מן גולגיקין דידיה.

וכי עושין גרף של רעי לכתחלה. ואם תאמר שפיר קאמר אביי דאין עושין לכתחילה כדאמרינן לעיל בפרק יו"ט (ביצה כא, ב) גבי שיורי כוסות והיכי שרי רבה, יש לומר דלא אמרו היכי דאיכא הפסד ממונא כי הכא, עי"ל דהכא שאני דמים איכא [ו]אינו אלא שמכניס מטתו שם דממילא נעשה כגרף של רעי, אבל התם דמשקה את (ו)הגוי בכוסו (הנכרי) הוא עושה את הגרף לכתחלה.

וכשמחזיר נותן לתוכה מים ומחזירה. ואם תאמר ומה הועיל בכך והלא כשנותן אותן המים כגרף הם ואינם ראויים לכלום והיאך יטלטל הכלי המאוס מחמתן והמים חזרו להיות כעביט, יש לומר דחזו לבהמה. ואם תאמר והיכי שרו ליה לטלטל העביט עם מימי הרגלים והא אפשר לנערם וכדאמרינן (שבת קמב א) מטלטלין את הכלכלה והאבן בתוכה כלומר שיש בה פירות ואף על פי שיש אבן בתוכה, ואוקימנא דוקא בפירי דמטנפי כלומר אם ינערם כדי שתפול האבן אבל פירי דלא מטנפי לא אלא ינערם כדי שתפול האבן, יש לומר דהכא שאני שאם ישפכם שם יתלכלך ביתו ונעשה גרף של רעי.
ולדידי קשיא לי למה התירו להחזיר על ידי נתינת המים לתוכן, דהא משמע דכלים עצמן מאוסים ואסורים לטלטלן בפני עצמן אלא שעל ידי (חמין) [המים] נעשה למים בסיס וניטלין על ידיהן, והא קיימא לן (שבת קמב, ב) דלא אמרו [ככר] או תינוק אלא למת בלבד. ויש לי לומר דהכא בששפך וצריך עוד לכלי לשנות ולמלאות ולשפוך כאותה ששנו בברייתא, ומשום כבודו התירו לו להחזיר הכלי ועושים לו תקנה בנתינת מים לתוכו מיהא, כך נראה לי.

גמרא: שמעת מינה תחומין דאורייתא. [אלא וכו'] [מכאן ראיה דאין תחומין כלל מדאורייתא] ואפילו של י"ב מיל כמחנה ישראל, ואף על פי שאמרו בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ד) המחוור מכלן שלש פרסאות כמחנה ישראל, ליתא בשום גמרא דילן, ואף על פי שיש לדחות ראיה זו מכל מקום יש ראיות כמה ממה שאמרו בפרק כלל גדול (שבת עג, א) דידע לשבת במאי ידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא, אלמא לרבנן לא ידע לה בתחומין דליתנהו לרבנן דאורייתא כלל. ובפרק בכל מערבין (עירובין לו, א) אמרו דתחומין לית ליה עיקר דאורייתא, וכבר כתבתיה שם (ספ"ק דעירובין) בארוכה.

לא דנין והא מצוה קעביד. איכא מאן דמפרש הא מצוה קא עביד והוה ליה למחשבה בהדי הנך משום מצוה, וכן פירשו בתוס' משם רש"י ז"ל, ואוקמה בדאיכא דעדיף מיניה דאין מוטל עליו, מיהא מצוה קצת איכא ואינו שבות גרידא ולא מצוה ממש כתרומה והקדשות, ומכל מקום אפילו ליכא דעדיף מיניה אינו דן דאין דנין בשבת או בי"ט. ותמיה לי דמכל מקום כיון דלעולם אין דנין אמאי לא חשיב לה בהדי הנך דמצוה דהא בדליכא דעדיף מיניה איכא מצוה גמורה ואפילו הכי אינו דן, ואנן לא בגברא מסויים אתינן למיתני (אלא) לומר בדאיכא דעדיף מיניה לית ליה אלא שבות דרשות אלא מילי דאית להו שבות גרידא ודאיכא אפילו שבות דרשות ודאיכא אפילו שבות דמצוה אתינן למתני ואם כן לחשוב אין דנין בהדי הנך דמצוה, ועוד דאם איתא מכל מקום לחשוב בהדי הנך דמצוה דאין דנין בדליכא דעדיף מיניה, והוא הדין והוא הטעם במה שאמרו דאין מקדשין ואוקימנא דאית ליה אתתא ובני וכן באין מיבמין דאוקימנא בדאיכא גדול, ועוד הקשו בתוס' דאנן אין דנין כלל קאמר[ינן] ואפילו בדליכא עדיף מיניה אם כן תיקשי לן הא דאמרינן בסנהדרין פרק [אחד] דיני ממונות (לה, א) (דלן) [דלידון] במעלי שבתא ולגמרי' לדינא בשבת ולקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת וכו' כדאיתא התם, דאלמא אי לאו דלא אפשר מהאי טעמא דאין רציחה בשבת ואי אפשר למקטליה באורתא ולא לשהויי עד חד בשבתא אפשר היה לגמור דינו בשבת, ומיהו הא לא קשה לי כלל דמתניתין כולה משום שבות קאמר וכדאיתא בשמעתין הא דבר תורה דנין והתם דבר תורה קאמרי, וכן כתבו בתוס' בשם רבינו נסים וכן כתוב בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) דגרסינן התם אין דנין דיני ממונות בשבת ומתרץ לה כאן להלכה כאן לדבר תורה ע"כ, וכ[מ]דומה שאין הגירסא כן אלא אין דנין (ד"נ) [דיני ממונות] בערב שבת (סנהדרין לב, א) והיינו דקאמר דמתניתין פליגא ובמתניתין ליכא אלא אין דנין דיני נפשות בשבת (אלא) [ולא] בערב שבת ובערב יו"ט, ומכל מקום מה שכתבתי קשיא.
ולפיכך נראה כפירושו של ר"ת ז"ל והא מצוה קא עביד וחפצי שמים הן לדון ולישא אשה להוליד בנים וליבם את היבמה, ופריק דאין הכי נמי אי ליכא דעדיף מיניה לדון ובדלית ליה אשה ובנים ובדליכא גדול ליבם דאז הוו להו חפצי שמים וכמו (להני) [כל הני] דתניא בפרק שואל (שבת קנ, א) ובפרק קמא דכתובות (ה, א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, אלא מתניתין דקתני דאיכא משום שבות בדאיכא דעדיף מיניה ואית ליה אשה ובנים ובדאיכא גדול אחים ליבם.
וביומא גבי אף אשה אחרת מתקינין לו גרסינן (ירושלמי פ"ק ה"א) ר"ג בעא קומי ר' מונא ולא נמצא כקונה קנין בשבת אמר ליה משום שבות שהתירו במקדש א"ר מונא הדא אמרה הלין דכונסין ארמלין צריכי לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ע"כ, ומניה משמע דאין נושאין, לא היא דהתם אפשר בשיש להם אשה ובנים. ומכל מקום כתב רבינו תם ז"ל בתשובה (עיין ספר הישר חלק התשובות סי' מ"ח אות י') דהלכה אין מקדשין את האשה בשבת אלא מדוחק גדול, ומשם ריב"א ז"ל אמרו כי גם הנשואין לבד אסורין שאפילו קידש מבעו"י אסור לכנוס לחופה בשבת שהרי הוא כקונה קנין גמור בשבת ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה, ותדע דהא תנן אין מיבמין ואע"פ שאין שם אלא ביאה.
והא דתנן אין מקדשין (ואין) [הוא הדין דאין] מגרשין והכין נמי איתא בתוספתא (פ"ד ה"ג) וחד טעמא הוא דהתם נמי איכא גזירה שמא יכתוב, ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הזורק (גיטין עז, ב) ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו במעלי יומא דשבתא למחר תקיף עליה עלמא טובא אתי לקמיה דרבא אמר להו דליקני לה ביתה ותיזיל [ותיחוד] ותפתח כי היכי דליקני ביתא, אלמא מגרשין אפילו בשבת, יש לומר דשכיב מרע שאני כי היכי דלא תהא זקוקה ליבם [דהכי נמי] שרו לה למיקנא רשותא בשבת אף על גב דבעלמא אסור.

כבר ביארנו לדעת קצת על מה שאמרו במשנה נותנין כלי תחת הדלף שלא נאמר אלא בדלף הראוי הא בדלף שאינו ראוי אין נותנין שהרי יבטל כלי מהיכנו בכך מחמת דלף המאוס שבתוכו ומ"מ בדלף גדול שהכלי מתמלא ממנו מותר שמאחר שהוא מתמלא נשפך לארץ ומלכלך את הבית והרי הוא כגרף של רעי שמותר לטלטלו ולהוציאו ונמצא שאינו מבטל כלי מהיכנו שהרי מצד מיאוסו יהא מותר לטלטלו ולהוציאו וכן למדת עכשו על מה שאמרו נותנין כלי תחת הדלף שאם נתמלא שופכו ומחזירו ואינו נמנע כמו שביארנו במשנה ומ"מ דוקא בבית שהוא עומד בו אבל בבית שהוא מוקצה לדבר אחר הואיל ואין דירתו שם אין בו דין גרף של רעי ואין נותנין שם כלי אלא בדלף הראוי:

מה שביארנו לשפוך מים שבכלי אחר שנתמלא ולהחזירו יש מי שאומר דוקא שישפכנו בקרקע ויחזיר שם אותו כלי בעצמו אבל לא שיצניע את המלא ויביא אחר לקבל הדלף או שיריק את המלא לכלי לכלי אחר ויחזירנו לשם וכמו שאמרו לענין שבת נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיו ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף ויש מי שאומר שלא החמירו בכך אלא בשבת ומטעם שלא יביא דרך רשות הרבים אבל ביו"ט שאינו אסור בהבאה דרך רשות הרבים מותר ואף בשבת יש מי שאומר שלא אסרו בו אלא ביין שמתוך חשיבותו יש לחוש שמא יביא דרך רשות הרבים אבל בדלף אף בשבת מותר לשפוך לתוך כלי אחר או להביא כלי אחר ולא עוד אלא שיש מי שאומר שלא נאסר בשבת אלא בשנשברה לו חבית בראש גגו ונשפכת לחצר או למקום שאין בו דין גרף של רעי אבל אם הוא נשפך בבית הואיל ויש עליו דין גרף של רעי שופך לכלי אחר או מביא כלי אחר וזהו עקר הדברים וכן יצאה הוראה מלפני קצת חכמי נרבונאה בכלי היין שלנו שהיו נשפכין והבית מיטנף וכן הורו אף להניחו בכלי שאין מסתפק ממנו עד זמן מרובה הואיל ובידו להסתפק ממנו וקצת חכמי בדירש כתבו בחבוריהם בנוסח זה ואם בשבת או ביום טוב מיטפטפת הגיגית או כלי היין בשעת הבציר שהיין מוקצה מותר ליתן תחתיו כלים ולשפכם לחוץ כשנתמלאו או להריקם לכלי גדול מדין גרף של רעי דמה לי לשפוך לחוץ מה לי לערותו לכלי אחר ומה שאמרו בתלמוד המערב חבית של טבל שנתרועעה מביא כלי אחר ונותנו תחתיה ואם נתמלא אסור לטלטלו פירושו בבית שאינו דר בו שאין שם דין גרף של רעי ואעפ"כ בכלי אחד התירו ונראה הטעם שמאחר שאם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן ובשבת מותר בכלי אחד וביום טוב אף בכמה וקצת מפרשים ראיתי שכתבו בנוסח זה גת הדולף אע"פ שדלף שאינו ראוי הוא שהרי משקין היוצאין מן הגת אינן ראויין מותר ליתן תחתיו כלי מפני שהבית מיטנף ונעשה גרף של רעי וכשמתמלא שופכו או מניחו במקומו ואם הכלי מתמלא עד שהוא נשפך הרי הוא נעשה גרף של רעי ומסלקו ומביא אחר עד שיפסק הדלף אבל לא יריקנו בכלי אחר שהרי עכשו מבטל כלי מהיכנו אלא שעושה כדרך שכתבנו ומכאן סמכו חכמי נרבונאה שהזכרנו גם כן בגיגיות שלנו שהיין נשפך דרך מעלה להוציא משם דרך ברזא לכלי ואין כאן משום בורר שלא נאמר כן אלא במשמרת שאי אפשר לשום פסולת לעבור דרך בו וכן שעד כאן לא נברר היין מן השמרים כלל אבל זה אם הוברר הוברר ואם לא הוברר אף קצת גרעיני החרצן מצויים לצאת עמו וכן מצדדין אחרים שהוזכרו בדיני ברירה במסכת שבת פרק כלל גדול ובפרק תולין והילכך כל שאינו מריק מכלי לכלי מותר אבל חבית הדולף הואיל ודלף ראוי הוא מריקו לכלי אחר וכן עקר ובתלמוד המערב שהתחלנו לכתבו אמרו חבית של טבל שנתרועעה מביא כלי אחר ונותנו תחתיה נתמלא אסור לטלטלו זאת אומרת עושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו עביט של ענבים ומעטן של זיתים שמשכו לא יטול מהם ביו"ט ואין צריך לומר בשבת אמ' ר' זעירא אע"פ שזה טבל וזה טבל זה יש לו מוקצה וזה אין לו מוקצה הדא אמרה עושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו:

ויש אומרים שאף דלף הגת ראוי הוא שהרבה בני אדם שותין ממנו ושורין בו סתם וכן בגיגיות שלנו כל שעלה החרצן מעט ונצלל היין מלמטה והראיה שהרי אמרו סוחט אדם אשכל של ענבים ואומר עליו קדוש היום וא"כ ביו"ט מותר אף בכמה כלים הא שלא נדרכו הענבים ודאי משקין שזבו הם שאסורין בטלטול ואתה צריך לבא בהיתרם מדין גרף של רעי על הדרך שכתבנו וקצת גאונים הורו בגת הדולף קולא אחרת אף במקום שאין בו דין גרף של רעי והוא שיביא כלי ומים בתוכו ויניחנו תחת הדלף ודלף הנופל בתוכו ראשון ראשון בטל ואע"פ שדבר שיש לו מתירין הוא הרי דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל ואין זה נכון:

מקום שהדלף יורד בו ואין בו דין גרף של רעי והוא דלף שאינו ראוי או שהוא דלף ראוי ואין לו כלים כל כך שיספיקו לכך ולשפכו אינו יכול שהרי אין בו דין גרף של רעי מותר לעשות איזה השתדלות לכתחלה שיהא בו דין גרף של רעי כיצד הרי שהיה דלף זה בבית אחד שלו אלא שאינו דר בו מותר לו להכניס מטתו לשם כדי שיעשה אותו הבית אצלו גרף של רעי ויהא רשאי להוציאו או להשמר ממנו בשפיכת כלי ובהחזרתו אבל לעשות הדבר עצמו שאינו מאוס שימאיסנו כדי להוציאו אסור והוא שאמרו למעלה בשמועת אין מזמנין את הגוי ביום טוב משום שיורי כוסות והקשה וליהוי כגרף של רעי ותירץ לו וכי עושין גרף של רעי לכתחלה או שמא לא נאמר אלא במקום שאין פסידא אבל במקום פסידא מותר אף לעשות לכתחלה:

גרף של רעי ועביט של מימי רגלים שהדבר פשוט לפי מה שכתבנו שמותר לטלטלם ולהוציאם ולשפוך את שבתוכם לאשפה אם רצה להחזירם לבית נותן בהם מים ומחזירם אבל בלא מים אסור לטלטלם ואף במים לא התירו לטלטלם לכתחלה אלא בדרך זה שהוציאם ברשות מצד המיאוס שבתוכם:

כבר למדת מתוך דברינו שכל דבר המאוס נקרא גרף של רעי ומותר להוציאו ולא סוף דבר שמותר להוציאו בתוך הכלי אבל לא שיגע בגוף המיאוס אלא אף בפני עצמו מותר הילכך מי שמצא עכבר מת או שרץ מת בתוך ביתו מותר ליגע בגופו וליטלו ולהוציאו ואחר שהוציאו אסור לטלטלו שלא הותר לטלטלו אלא לנקות את ביתו ממנו ואפילו בשבת מותר לעשות כן:

אסור לרדות חלות דבש מן הכוורת ורדייתן משום שבות ומ"מ דוקא בחלות הדבוקות שצריכות רדייה והרי הוא כעין תלישה מן המחובר אבל חלות התלושות מן הכוורת או דבש הצף על אותן הדבוקות בכוורת מותר ליטלן לכתחלה ואין כאן רדייה שהרי בכאן תירצו לדעת ר' יצחק באותן שתי חלות וכשחישב עליהן אלמא כל שהוציאן מדין מוקצה רדייתן מותרת וכן כתבוה בתוספות:

המשנה השניה כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין אלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא מיבמין אלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד אמר הר"ם אמרם משום שבות משום רשות ומשום מצוה רוצה בו כי במה שאמר השם תשבות נכנס תחתיו השביתה מן הדברים שהוא מספר והן שקראן שבות ועוד מן הדברים שרשות לאדם לעשותן ושלא לעשותן אבל הם תלויין במצות ויש להם מבוא בדברים התוריים והן שקראן רשות ועוד יכנס תחת אמרו תשבות בהשימת הדברים שעשייתן מצוה ושלום מצוה והם אותן שקראו משום מצוה וטעמי איסורן כלן מה שאגיד לך אין עולין באילן גזרה שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ולא שטין גזרה שמא יעשה חבית של שייטין ולא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין גזרה שמא יתקן כלי שיר ומספקין הוא הנגון וההכאה בצלצל ומטפחין ההכאה יד על יד ואמרו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין וכלן יש תנאים לא דנין בתנאי שיש במקום יותר חכם ממנו לא מקדשין בתנאי שיהיו לו אשה ובנים שאינו חייב במצות פריה ורביה ולא מיבמין ולא חולצין בתנאי שיהיה לו אח גדול ממנו שבו היא המצוה כמו שאמרנו מצוה בגדול ליבם וכשיהיו אלו התנאי' אז יהיו אלו הדברים רשות אבל אם היה הדבר להפך שלא יהיו אלו התנאים לא יהיה משום רשות אלא משום מצוה והטעם שאסרום כלם גזרה שמא יכתוב ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזרה משום מקח וממכר ואמרו ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפי' ליתנם לכהן בו ביום ובזה דבר ולא דבר בהוצאתן ביום טוב כדי ליתנם אחר יום טוב וזהו שאמרו אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד זהו דעת בית שמאי אבל דעת בית הלל כי יש דברים רבים מלבד אוכל נפש שהן מותרין ביום טוב ואסורין בשבת ומהם אמרם בתחלת הפרק משילין פירות וכמו כן הוצאת לולב וקטן וספר תורה כמו שביארנו במה שקדם:

אמר המאירי כל שחייבין עליו וכו' כונת המשנה לבאר על מה שביארנו שכל מלאכות האסורות מן התורה בשבת אסורות ביום טוב חוץ ממלאכת אוכל נפש שאף במלאכות האסורות מדברי סופרים אנו אומרין כן ופירוש המשנה כל שיש חיוב בעשייתו מדברי סופרים הן שיהא אותו דבר מענין איסורין שבשבות כלומר שאין בעשייתו סרך מצוה כלל ויש בהן כדי לחוש לבא מתוכן לידי עברה הן משום רשות כלומר שיהא אותו דבר מענין איסורין בדברים שעשייתן רשות כלומר שיש במינן צד מצוה אלא שאצל עושיהם הם רשות והיה לנו להקל בהם הואיל ויש במינן צד מצוה הן משום מצוה כלומר הן שיהא אותו דבר מענין איסורין שנאסרו אף בדברים שעשייתן מצוה בכל אלו כל מה שאסרו בשבת אסרו ביום טוב ועכשו מונה פרטיהן של אלו ואמר אלו הן משום שבות לא עולין באילן ומפרש בגמרא שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה שאלו בגמרא בטעם איסור זה מהו ופירשו בו שמא יצא חוץ לתחום ושאלו בה שמעת מינה תחומין דאוריתא דאי מדרבנן הויא ליה גזרה לגזרה והלא תחום שבת אינו מן התורה אלא בשלש פרסאות ושמא תאמר ולישני ליה שמא יצא חוץ לתחום לשלש פרסאות שהוא מן התורה אין זה כלום שאין המנהג לרכוב ביום טוב אלא רכיבה של תענוג ואין לגזור בה אלא לאלפים אמה ומתוך כך תירץ באיסור זה שמא יחתוך זמורה כדי להוליכה ולא שטין על פני המים גזרה שמא יעשה חבית של שייטין ויש גורסין שמא יתקן חבית של שייטין ואינו כלום שהתקון אינו אלא גזרת חכמים שאין בנין בכלים אלא שמא יעשה אותם מעיקרם וכלי שייטין הם כלים שעושין ממיני הגמא והסוף להתלמד בהם לשוט ולא מטפחין יד על יד ולא מספקין כף על ירך ולא מרקדין ברגל וכלם לשמחה וטעם איסורם שמא יתקן כלי שיר ולא הוצרכו לומר שמא יעשה שתיקונן כעשייתן שבלא תיקון אינו נחשב כלום ובתלמוד המערב פירשו ספוק מחמת כעס כדכתיב ויספוק את כפיו טפח מחמת רצון ומכל מקום לענין סיפוק מיהא לדברי תלמוד המערב אין טעם יתקן כלי שיר נאמר עליו אלא אשאר:

ואלו הן משום רשות לא דנין ואע"פ שהדין מצוה גמורה הוא פירשוה בגמרא בשיש בית דין בעיר חשוב ממנו ואין הדין מצוה אצלו וכן ביבום וחליצה שיש לו אח גדול ממנו ואין זה מצוה אצלו וטעם איסור כל אלו גזרה שמא יכתוב ואל תטעה במה שסוגיית הגמרא מחזרת לפרש את אלו במקום שאין בו מצוה אצל זה לומר שבמקום שיש מצוה אצלו מיהא יהא מותר חס ושלום אלא שהסוגיא מחזרת על כך דרך התנצלות על מה שהוא מונה את אלו בדברים שהם משום רשות ואלו היו דברים אלו על צד שיהא בהן מצוה כגון שלא היה בעירו דיין גדול ממנו או שאין לו אשה ובנים או שאין לו אח גדול ממנו הוא הדין שהיו אסורים אלא שלא היו נמנין באיסור דברים שהם רשות אצל עושיהם אלא היה מונה איסורם בין אותם הדברים שהם מצוה ונמצא שמה ששאלו והא מצוה קא עביד פירושו והיה לו למנותו באותם שהם משום מצוה ומ"מ אחרוני הרבנים פי' והא מצוה קא עביד כלומר ויהא מותר עד שכתבו שבמקום שהוא מצוה כגון בקדושין שאין לו אשה ובנים או לענין דינין בשאין חשוב ממנו או לענין יבום וחליצה שאין גדול ממנו מותר וראיה להם ממה שאמרו ולידיינוה במעלי שבתא וליגמרוה לדינא בשבתא ואף הם מקשים מזו לשיטה ראשונה אלא שיש מתרצים שזו שבכאן בדיני ממונות ומטעם שמא יכתוב נאסר וזו שבסנהדרין בדיני נפשות שמאחר שדנוהו בערב שבת כבר כתבו הכל או שמא זו שבסנהדרין דוקא מן התורה ומ"מ אנו מקשים לשיטתם ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת יומא בענין מתקינין לו אשה אחרת ולא יהא כקונה קנין ותירץ שבות במקדש התירו אמר ר' מונא הדה אמרה הלין דכנסין ארמלא צריך לכנסה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ופירוש הדברים שהכונס את האלמנה היה כונסה לפעמים בערב שבת ואלמא שאף כניסה לחופה אסורה וכל שכן קדושין ומ"מ הם מתרצים אותה בשלא במקום מצוה כגון שיש לו אשה ובנים ואעפ"כ שבות במקדש התירו אבל במקום מצוה מותר שקנין קל בטענה קלה מתירין אותו וכעין מה שאמרו במסכת גיטין ותיחוד ותפתח שהתירו לקנות בשבת בזו מפני שלא תטרף דעתו עליו ומ"מ חכמי התוספות כתבו בה איסור ואפילו קדשה מבעוד יום אסרו להכניסה לחופה בליל שבת או ביומו שהרי קונה אותה עכשו לירשה וליטמא לה ואף בענין מה שהזכרנו מתלמוד המערב שבמסכת יומא נאמרה כן בהדיא והרי אמרו כאן אין מיבמין אע"פ שאין שם אלא ביאה ולענין גרושין אין ספק שהוא אסור כקדושין ואותה שבגיטין שהזכרנו מפני שהיה שכיב מרע התירו ובין השמשות מיהא הכל מותר שכל שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:

ואלו דברים שהם משום מצוה כלומר שיש מצוה בעשייתן ואעפ"כ לא הקלנו באיסורן ביום טוב לא מקדישין לבדק הבית או לקרבן ולא מעריכין והוא שיאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ודמיו קצובין בתורה כפי שניו או שנות הנערך ולא מחרימין כגון שיאמר הרי בהמה זו חרם וסתם חרמין לבדק הבית וכל אלו אסורין מגזרת מקח וממכר ואע"פ שמקח וממכר עצמו אינו אלא מדברי סופרים והויא לה גזירה לגזירה כלה חדא גזרה היא שכל שבמשנה דבר מרשות אחד לרשות אחר הוא דומה למקח וממכר ואף לדעת המתירין בקדושין במקום מצוה אינו דומה כל כך למקח וממכר כאלו ומה שנהגו עכשו לידור בשבת של חופה וביום הכפורים כתבו קצת גאונים שאין זה אלא כפוסקי צדקה לעניים שסתם הנדרים לעניים ואע"פ שנודרין שמן למאור אין זה הקנאה אלא תיקון הנהגת הכנסת וכבוד שמים ולא מפרישין תרומות ומעשרות פי' בגמ' אפילו ליתנם לכהן בו ביום וטעם איסור זה מפני שהוא מתקן והרי היה אפשר לו מבערב אבל פירות שחיוב הפרשתם ירדה עליהם היום כגון עיסה שנתגלגלה ביום טוב מפרישין ממנה חלה ואין איסור זה מטעם מקח וממכר אע"פ שמשתנה מרשות לרשות שהרי אף כהן שיש לו שדות צריך להפריש תרומותיו ואין כאן שנוי רשות שהרי הן שלו ופירות שנדמעו היום יראה שאם הם פירות שאפשר לאכלם היום מותר להעלותם בשיעורן כדי שיהא הנשאר מותר לו אבל אם הוא תבואה שאי אפשר לו לאכלה היום יראה שהוא אסור:

כל אלו ביום טוב אמרו שהן אסורות קל וחומר לשבת ומ"מ פירשו בתלמוד המערב על כל אלו שמשום רשות ומשום מצוה שאם עבר ועשאן ביום טוב או בשבת בין שוגג בין מזיד בין מוטעה מה שעשה עשוי ומגדולי הגאונים כתבו כן אף במה שעבר ומכר או הקנה קרקעות או מטלטלין שהקנאתו הקנאה ובשכיב מרע מותר לכתחלה והוא שאמרו קונין משכיב מרע אף בשבת וכן אמרו בהלואת שבת ויום טוב שניתנה ליתבע בדין כמו שביארנו שאם תאמר שלא ניתנה ליתבע בדין אף הוא אין נותן לו כלום ונמצא נמנע משמחת יום טוב:

אין בין יום טוב לשבת וכו' חזר וכלל שאין בין יום טוב לשבת לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא אוכל נפש בלבד והקשו עליה בגמרא שהרי השלת פירות מותרת ביום טוב ואסורה בשבת עד שהעמידו זו שבכאן ר"ל אין בין וכו' לדעת ר' אליעזר ושלא כהלכה כמו שבא בגמרא אלא שאח"כ דחאוה והעמידוה לבית שמאי שלא התירו הוצאה אלא לצורך אכילה הא לבית הלל השלה מותרת ביום טוב ולא בשבת ובתלמוד המערב הביאו ממין זה הרבה סקילה בשבת ולא ביום טוב כרת ומלקות בשבת ולא ביום טוב ופירש הדברים מלקות של חלוק מלאכות וכן הביאו שם שוחקין עצי בשמים למילה ביום טוב אבל לא בשבת וכן חותמות שבקרקע שביו"ט מפקפקין ומפקיעין וחותכין ובשבת מפקפקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין ואע"פ שזו ר"ל אין בין שבת ויום טוב וכו' הלכה פסוקה היא בכל מקום על הרוב נאמרה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ובדברי קצת גאונים נתחדשו בה דברים ומה שנתחדש להם עם מה שבא בגמרא עליה כך הוא:

מה שביארנו במשנה באיסור עליית אילן מגזרה שמא יתלוש צריך שתדע שאין הכונה לומר שמא יתלוש דרך עלייתו שהרי דבר שאין מתכוין אין גוזרין גזרה בשבילו וא"ת שזהו פסיק רישיה שהרי אי אפשר שלא יפיל מן העלין בעלייתו ודאי אפשר ועוד הרי יבש אין לו עלין ועלייתו אסורה גם כן כמו שהתבאר בתלמוד המערב בנסח זה אין עולין באילן בין לח בין יבש ואע"פ שפירשוה שם ביבש משום לח אינו כן שהרי אם כן הויא לה גזרה לגזרה אלא שמא יתלוש בכונת תלישה ובשוגג כגון שיעלם ממנו שבת או איסור תלישה ומטעם זה נאסר כל תשמיש שבמחובר אפילו לסמוך על האילן אלא שסמיכת אילן לא נאסרה אלא למעלה משלשה וכן התבאר בתלמוד המערב ולשונם בזה בגבוהים שלשה אבל בשאין גבוהים שלשה כארץ הם:

כשם שנאסרה רכיבה משום חתוך זמורה כך נאסר מטעם זה כל תשמיש בעלי חיים אף בבהמה דקה ואע"פ שהמחמר אחר בהמה ויש עליה משוי חייב מן התורה אין לרכיבת עצמו שיכות באיסור זה מפני שהחי נושא את עצמו ואם מפני מרכב ומושב שעליה או אוכף ומרדעת כל אלו אינן משאוי ומלבוש בהמה הם אלא שאם הפשיל בגדיו מאחוריו והניחם עליה יש מפקפקים לומר שהוא משאוי והרוכבה נקרא מחמר הואיל ומחמתו היא הולכת ויש מי שאומר שלא נקרא מחמר אלא כל שהוא מהלך אחריה וכן לא נאסרה רכיבה מטעם צווי שביתת בהמתו שלא נאמרה בתורה שביתת בהמתו אלא במשאוי ולא ברכיבה הואיל והחי נושא את עצמו ומה שפירשו איסור רכיבה בשבת ויום טוב מדין שביתת בהמתו אין לסמוך עליו:

מה שאמרנו במשנה שהטפוח יד על יד אסור פירשו בתלמוד המערב שאם עשה כן דרך שנוי בגב היד מותר והוא שאמרו שם אחורי ידיהון שרי בהלוליה דר' שמעון ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר' מאיר ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע ר' קליה אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו ערק ר' מאיר ונפקין פרייה בתריה ר"ל שיצאו הרצים אחריו לראות מי הוא מפרי אפרח רוחא פקוליה ר"ל בעד שהיה ר' מאיר רץ ובורח הפריח הרוח את סודרו מעל ערפו אודיק ר' מן כותא וחמא קודליה דר' מאיר מאחוריה אמר לא זכיתי לתורה אלא מן דחמית ר' מאיר מן קדלוי כלומר שמאותה שעה ואילך החזקתי עצמי כלא יודע ועסקתי בתורה ביותר:

ועוד אמרו שם שכל השמעת קול אסורה כל זמן שיכוין להשמיע כגון הקשה על הדלת וכיוצא בו אבל מי שאינו מכוין להשמיע קול כגון מי שדולה מן הבור בגלגל הבור ואותו גלגל משמיע קול מותר ובתלמוד שלנו באחרון של עירובין כתבו גדולי הפוסקים שאף הקשת דלתות מותר ולא נאסר אלא קול של שיר בלבד ולא אסרו שחוק שהנשים משחקות באגוזים אלא שמא יבאו להשוות גומות וכן מה שאמרו על המשמר זרעים מפני העופות שלא ישמר ולא יטפח ולא ירקד לא אמרו אלא שמא יטול צרור וכבר הרחבנו שם בדברים אלו בכדי הצורך:

בי ריחיא דאביי דליף פי' ריחים שלוד היה והי' עומדים על לוח א' והנסרים שלו היה מדובקים בטיט ואם הי' נמס הטיט הי' הנסרים מתפרקין ונפרדים ומתקלקלין הריחים ולא הי' מחוברים ע"ג קרקע שא"כ היך היך היו יכול להוציאם לחץ ביו"ט ולא יתכן לפרש שגוף האבנים של ריחים הי' מתקלקלים בד לף שקשים הם ואינם נימוחים במים:

לא מקדשין ולא חולצין ואל מיבמין איבעיא לי' מאי ליכנס ביו"ט ובשבת מי אמרי' לקדש וליבם אסר מפני שמחדש נתקרבו ודלמא אסרו למכתב אבל נשואין שכבר מקורבין הם משעת קידושין לא גזרינן או דילמא תני מיבמין וה"ה לכנוסין והנכון בעיני שאסרו ליכנס ביו"ט דהשתא בחולו של מועד אסור יו"ט עצמו לא כ"ש וכיון שביו"ט אסור בשבת נמי אסור:

נותן בו מים ומחזירן. וא"ת והרי חזרו המים להיותם כעביט ולמאי דסבירא לן השתא דגרף של רעי אגב מנא אין בפני עצמו לא היאך יכול לטלטלו. וי"ל דחזו לבהמה. ומיהו למסקנא דשרי אפילו גרף של רעי בלא מנא לא קשיא מידי.

אגב מנא אין בפני עצמו לא. פירוש ואף על גב דהכלי עצמו נעשה בסיס לרעי וראוי לאוסרו בשבילו מכל מקום לא שרו ליה רבנן אלא אגב כלי שעשאוהו כאילו הרעי טפל לכלי שיש תורת כלי עליו והוא בר טלטול טפי כדהוי באנפי נפשיה.

ולא דנין והא מצוה קא עביד. פירש רש"י ז"ל והוה ליה למחשבה בהדי הנך דמצוה. ופריק בדאיכא דעדיף מיניה והלכך אין כאן אלא רשות. מדבריו ז"ל נראה דאפילו בדליכא דעדיף מיניה אין דנין משום רשות אף על גב דאיכא מצוה. והקשה הרשב"א ז"ל כיון דלעולם אין דנין אמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דמצוה. וכתב מורי נר"ו דהא לא קשיא כלל דמתניתין תני אלו הן משום שבות לא עולין באילן משום דזמנין דליכא בהו שום מצוה. ואף על פי שלפעמים יש בהן צד מצוה כגון שיש שופר או לולב בעיר של עבר הנהר ואי אפשר לו לעבור אלא אם כן שט על פני המים. וכן מטפחין ומספקין ומרקדין לשמח את החתן ואת הכלה וכר' יהודה בר אלעאי בפרק האשה. ואפילו הכי לא חשיבי בהדי הנך דמשום רשות משום דלא חשיב משום רשות אלא הנך שאי אפשר שלא יהא בהם צד מצוה. וכן חשיב משום רשות אין דנין כו' ואף על פי שאפשר שיהא בהם מצוה גמורה כגון דליכא דעדיף מיניה ולית ליה אשה ובנים אפילו הכי לא חשבינהו בהדי הנך דמשום מצוה משום דהנך דמשום מצוה אי אפשר שלא יהא בהם מצוה גמורה לעולם וכדתנן לא מקדישין ולא מעריכין כו'. והא מקדישין ומעריכין איכא צד דלא הוו מצוה וכגון שלא הקדים לתת אותם ביד הגזבר. וי"ל דאכתי לא דמו לרשות דהנהו אי לא הוו מצוה גמורה ליכא בהו שום עבירה. אבל מקדישין ומעריכין אי לא הוו מצוה גמורה וכגון שלא הקדים לתת אותם ביד הגזבר אז הוו עבירה כיון שלא הקדים שטוב לו שאינו נודר כל עיקר וכדאית ליה לר' מאיר בנדרים ובפרק קמא דחולין והוא סתם מתניתין דהכא.

תוס' בד"ה אלא אימא כו' וגם מעיקרא כי בעי כו' ותימה דהא מודה ר"ש בפסיק כו' ופי' הר"ם מאייבר"א דלר"ש כו' עכ"ל מהרש"ל כתב דלפי האמת מקשים לפ"ה עכ"ל ור"ל דהא קושטא דמלתא על דברי המקשה דקאמר אתאן לר"ש פריך תלמודא ותסברא דר"ש היא והא אביי ורבא כו' וכתב עוד מהרש"ל מה שהצריכו התוס' להא שכתבו וגם מעיקרא כי בעי כו' הוא טעם למה שפ"ה כן כו' עכ"ל וכל זה דחוק ורחוק בדברי התוס' ואין להאריך בהם אבל מצאתי בתוספות ישנים דתמיהתם ותירוצו של הר"ם מאייבר"א הוא על דברי המקשה וז"ל ותירץ הר"ם מאייבר"א דמעיקרא מיירי שיש חור קטן כו' עכ"ל גם במרדכי ס"פ כירה איתא בהדיא הך קושיית התוספות ותירוצו של הר"ם מאייבר"א על דברי המקשה וז"ל ואי ר' יהודה כי לא מכוין מאי הוי וא"ת לר"ש מי ניחא הלא פסיק כו' עכ"ל ע"ש וע"כ הנראה דבגירסתם לא היה כתוב האי ותסברא דר"ש היא והא אביי כו' והכי איתא בהדיא כל הך סוגיא דהכא בפ' כירה והאי ותסברא דר"ש כו' ליתא התם כלל ולדעתנו דאינו אלא גליון מפי' הר"ם מאייבר"א כמ"ש התוס' וכתבוהו הטועים בגמרא והשתא תמיהת התוספות עיקר לפ"ה על דברי המקשה דדברי המתרץ ודאי איכא לפרושי כפ"ה דהיינו שלא יכסה בו כל החלונות ור"ש נמי מודה ביה דאסור בכה"ג אבל מדפ"ה בדברי המתרץ כך חזינן דגם מעיקרא מפרש ליה כך דמיירי בכיסוי כל החלונות ואפ"ה קאמר המקשה דאתאן שפיר כר"ש ובהך סברא ודאי לא חזינן דפליגי המקשה והמתרץ ואהא קשיא להו בדברי המקשה ותימה דהא מודה ר"ש כו' ותירץ הר"ם דמעיקרא מיירי כו' וכצ"ל כמ"ש בתוס' הישנים אבל לדברי המתרץ אין הכרע דודאי מצינן למימר דמיירי נמי בכה"ג ור"ש מתירומצינן למימר נמי דמיירי בכיסוי כל החלונות ור"ש מודה ביה דאסור וכל זה נראה ברור כדמוכח הסוגיא דפרק כירה ודברי המרדכי שם ותוספות ישנים שכתבנו:

גמ' מ"ד במינו ניצוד אסור כו' מהר"י קארו באורח חיים סימן שי"ו כתב לדחות דברי סה"ת דאסור לנעול התיבה בשבת משום הזבובים שנצודו בה דעל כרחך לא קאסרינן לר"ש הכא משום פסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים כו' עכ"ל ונעלם ממנו סוגיא דהכא דקאמר בהדיא דדבורים מקרי אין במינן ניצוד:

בתוס' ד"ה אלא אימא וכו' דלר' יהודה אסור ולר"ש מותר וכו' עד ותימה דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה צ"ע מה מתמיהים התוס' דהא לפי שיטת ההלכה אינו מוכרח שנאמר דלר"ש יהא מותר אפילו לעשות מצודה דהיינו לכסות כל החלונות וריהטא דשמעתתא כך הוא דמעיקרא הוה בעי לאוקמי סיפא דמתני' דוקא כר' שמעון והשיב ותסברא דלר"ש מתוקמי שפיר כפשוטה והא מודה ר' שמעון בפסיק רשיה ולא ימות אלא ע"כ צריך לאוקמא אי מוקמת לה כר"ש בדאית ביה כוי צריך לאוקמא ובזה מתוקמא נמי כר' יהודה ולא תימא לר"י ובלבד שלא יכוין וכו' אבל אין ה"נ דלר"ש נמי אסור לכסות כל החלונות משום דאם כן הוה ליה פסיק רישיה וק"ל:

ד"ה שופך ושונה וכו' עד דאמד בסוף כירה דלית בה פירא לא וי"ל וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא אימא כו' פ"ה ובלבד כו'. נ"ב בפירוש הקונטרס מצא אבל בפירוש שלנו אינו:

בא"ד וגם מעיקרא כי בעי כו'. נ"ב פי' מ"ה פ"ה כן שהרי בתחלה נמי כך היה שלר' שמעון פטור בכל ענין והשיב לעולם כר"י דמשמע לעולם כמו שעלה על דעתך תחלה דלרבי שמעון פטור כשאינו מתכוין אפילו מכסה כולה ולר"י מחייב וה"ק כו' ודו"ק:

בא"ד ותימה דהא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה כו'. נ"ב פירוש לפי האמת מקשה על פ"ה (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה פשיטא כיון דאית ליה כו'. כצ"ל:

בד"ה תיתי לי כו' תבואני זאת בשכרי. נ"ב פי' יהי רצון שיבוא זה ההפסד בשכרי ולא אקבל עונש ממקום אחר:

בד"ה נותן בו מים ומחזירין כו'. כצ"ל:

בד"ה ואין מרקדין כו'. עבד מנא הס"ד:

שם בד"ה ולא מקדשים כו' נמחק ומאי טעמא גזרו עלייהו:

תוס' בד"ה תיתי לי כו'. כמו מזמנין גוי כו'. כצ"ל ונ"ב דף כ"א ע"ב:

גמ' פשיטא מ"ד במינו ניצוד כו'. השיג מהרש"א על הב"י סי' שט"ז במה שרצה לדחות דברי בעה"ת וכו' ע"ש. וזה ודאי א"ל קמ"ל דאיקרי במינו ניצוד שאין זה קמ"ל. ועוד דא"כ הול"ל מ"ד שאין במינו ניצוד הוי ושרי כו'. ואפשר שלא היה לפניו בנוסחתו [הקושיא פשיטא והתי'] גם אין קושי' כ"כ [פשיטא] לפי' התוס' דהא אם יש בה חור קטן לר"ש שרי גם במס' שבת ליתא. מיהו לפני רש"י ותוס' היה כדמוכח התם בתוס' [וברש"י כאן]:

במשנה כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו כו'. כי אתא בי מדרשא לענין יו"ט איתמר וק"ו לשבת. וברישא דקתני כל שחייבין כו' בשבת חייבין עליו ביו"ט ר"ל דינים אחרים שלא הוזכרו במשנתנו זאת. ודקתני ואלו הן אסיפא קאי כל אלו ביו"ט כו' דאלו הן שאמרו משום שבות [כ"ז הוא לשון התוי"ט במשנה הזאת]:

גמ' ולא רוכבין ע"ג בהמה כו' שמא יחתוך כו'. אשר"י בשם ירושלמי משום שביתת בהמתו וקתני לה באלו משום שבות משום דלא הוי מלאכה ממש דהחי נושא את עצמו דאף לגמרא דילן עכצ"ל דאין כאן משום שביתת בהמתו משום דחי נושא א"ע:

בתוס' בד"ה אלא אימא כו' וגם מעיקרא כו'. כתב מהרש"ל אינו קושיא על המקשן [דהא פריך באמת ותסברא אלא דתמיהתם אמסקנא] רק ר"ל [במ"ש וגם מעיקרא פי' מש"ה פי' כן רש"י דגם מעיקרא כו' ופירושו] כמו מעיקרא [בעי למימר דר"ש פוטר לגמרי ע"ז השיב לעולם כר"י דמשמע לעולם כמו שעלה על דעתך תחלה דלר"ש פטור בשאינו מתכוין אפילו מכסה כולו ולר"י מחייב וה"ק כו' ע"כ]. ודבריהם תמוהים [לפי דבריו]. והמחוור דלא הוי בגירסתם ותסברא וכן בשבת ליתא והקשו על המקשן. ועיין במרדכי ס"פ כירה ותמצא בהדיא וכ"כ רשא ומצא כן בתוס' ישנים ע"ש:

בתוס' בד"ה שופך כו' דלית בה פירי לא כצ"ל. אבל מהך גופא ליכא למידק דקאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ש"מ אסור לטלטל הדלף היינו הדלף גופי' אבל אגב כלי אפשר שרי:
ומ"ש דהוי כגרף של רעי ולעיל [דמקשה על ר"י מנותנין כלי תחת הדלף] לא רצה לשנות דהוי כגרף דכ"ז שלא ירד עדיין איננו גרף:

בתוס' בד"ה הא מצוה קעביד כו' אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש כו'. ול"ד להנך דבסיפא [דאסור אפילו במקום מצוה] שאינו מצוה להקדיש להעריך ולהחרים רק אם קידש והחרים הוי מצוה ולא הוי מצות עשה כהנך דחליצה ויבום וקידושין.

בא"ד הדא אמרי הדין דכנסין ארמלי כו'. ר"ל ע"י ביאה שצריך יחוד מבעו"י לפי שאין חופה לאלמנה וביאה קונה והוי הקנין בשבת ובחופת בתולה נמי ס"ל דצריך מבעו"י דחופה קונה בה דארוסה אין יורשה ואין מטמא לה כו' אבל היחוד והבעילה יכול לכתחלה בשבת:

תד"ה אלא פ"ה כו' ולר"ש מותר. רש"ל כ' דבפרש"י שלפנינו אינו ול"נ דמה שפי' פשיטא כיון דא"ל לר"י כו' מוכח להדיא דלר"ש באמת מותר אבל לפ"ז קשה מאי פריך פשיטא דילמא הא גופה אשמעינן דדבר שא"מ אסור. ועי' שבת שם תד"ה שלא ולכאורה נראה דלפי הגי' שלנו ותסברא כו'. שנויא דלא יעשנו מצודה איצטריך גם לר"ש ולהכי פריך פשיטא כיון דלכ"ע אסור אבל בשבת דל"ג ותסברא כו' דמשמע דלר"ש שרי בלבד שלא יתכוין ושנויא דלא יעשנו כמצודה אינו אלא לר"י לכן לא פריך שם פשיטא משום דאשמעינן דאפי' א"מ אסור והסוגיות מתחלפות כדמצינו באיזה מקומות:

תד"ה שופך למה דס"ד לעיל דאיירי בדלף כו'. כצ"ל:

במשנה ולא מטפחין ולא מספקין. הרי"ף והרא"ש הביאו ירושלמי מספקין הבא בחמתו מטפחין טפוח שהוא לרצונו. והתוי"ט כ' ע"ז מהיכא תיתי לחלק בין בחמתו לרצונו ואני אומר יש ויש דהטעם דשמא יתקן כ"ש לא שייך לבחמתו ואשמעינן דלא פלוג והוא בעצמו כ' לקמן דלרצונו הוה כש"כ מחמתו ואי קשיא הא קשיא דהרי"ף והרא"ש בשלהי עירובין הביאו הירושלמי דאוסר כל משמיעי קול ודחוהו מהלכה מפני גמרתנו דא"ר ל"א אלא קול של שיר וא"כ בחמתו נמי לישתרי ודע דגי' הירושלמי מספקין קודם למטפחין כמש"כ התוי"ט וכ"ה גירסת הרי"ף והרא"ש וכן בגמרתנו בשבת ומש"כ התוי"ט ראיה דמטפחין כף על כף מקרא דויכו כף ע"ש משם א"ר דהוה על כף יותר ה"ל להביא קרא דיחזקאל (כא יט) והך כף אל כף דתרגם יונתן ג"כ וטפח:

שם ולא מייבמין. הקשו המחברים דמאי איריא ביו"ט משום שמא יכתוב אפי' בחוה"מ תנן במו"ק (ח ב) דא"מ מפני ששמחה היא לו והט"א בחגיגה (ח ב) תירץ דנ"מ לליל יו"ט הראשון דאין נוהג בו מצות שמחה וכ"ע הב"א שסותר א"ע למה שכתב בתשובה דגם בה חייב בשמחה מדרבנן מיהא ונעלם ממנו מש"כ הד"מ באו"ח סי' תרצ"ו בשם הכלבו צ"ע אי נושאים בפורים כו' א"ד דל"א אלא רגלים שהוא דאורייתא כו' והד"מ הכריע להיתרא ע"ש וא"כ ה"ה ליל יוט"א אם לא מה"ט ועמש"כ בחגיגה בישוב קושיית המחברים בס"ד:

שם ולא מחרימין. פרש"י וסתם חרמים לב"ה וכ"כ הר"ן והרע"ב ותמה עליהם התוי"ט שפי' דלא כחכמים פ"ח דערכין וע"ש ונראה דדחקי לפרש כן דאי לכהנים מאי מצוה איכא (עתוי"ט שם במ"ד ד"ה מה אם לגבוה מש"כ בשם התוס'). ועי' בגמרא דערכין שם דרב פסק כריב"ב דסתם חרמים לב"ה וכן ר"י שם ובאמת תמה הכ"מ על הרמב"ם שפסק כחכמים. והתוי"ט הביאו שם והנך רואה שאגב שיטפי' שכח גם ד"ע:

רש"י ד"ה שמא יתלוש. כצ"ל:

תד"ה והא מצוה. עי' כה"ד ולע"ד ראיה לפרש"י דהא אין עולין באילן וכו' חשיב להו הכא בדברים שהן משום שבות ואפ"ה חזינן דאסורין אף במקום מצוה כדאיתא בר"ה (לב ב) במשנה. וכן ב"ש אסרו סמיכה ביו"ט משום הא דאין רוכבין ע"ג בהמה אע"ג דהיא מצוה עי' חגיגה (טז ב) שבות מצוה איצטריכא ליה הא נמי פשיטא וא"כ ע"כ צ"ל דעיקר גזירתם היה משום שבות ואגב גזרו אף במקום מצוה גמורה וא"כ הני נמי דגזרו משום רשות הכוונה על עיקר גזרתם אבל מ"מ נאסרו אגבן אף במקום מצוה גמורה וכש"כ הוא:

רש"י ד"ה ואין מספקין על ירך. עיין מו"ק כז ע"ב תוד"ה אבל:

בי רחייא דאביי דליף וכו'. הרמב"ם דחאו מהילכתא משום דקי"ל אין עושים גרף של רעי לכתחלה ולית לי' תירץ תוס' ד"ה תיתי לי וכו' א"כ ממילא נמי הך דשופך ושונה דוקא בדלף הראוי' ולא כתי' תוס' ד"ה שופך וכו' ולחנם נתלבטו בפסקי הרמב"ם בזה וק"ל:

כל שחייבים עליו משום שבות דע כי מן התורה הי' חייב מיתה בשבת ומלקות בי"ט על כל מה שנקרא מלאכה והוה במשכן אפי' אין בו שום יגיעה ואין בשביתתו שום מנוחה כגון להדליק נר וכדומה אין בעבודתו יגיעה ולא בשביתתו מנוחה אלא התורה הקפידה על עשייתן דברי' אלו וחייב עליהם מיתה וכרת בשבת ומלקות בי"ט אם איננו לאוכל נפש אך היגיעה במשאות גדולות ועמל כל היום מבלי מצוא נופש בדברים שאין בהם מלאכה מל"ט מלאכות אין בזה לא מיתה בשבת ולא לאו בי"ט אך עובר על מ"ע למען ינוח ותשבות ויום שבתון מקרא קדש וכדומה וזהו עשה דאוריי' וחז"ל סמכו על זה לאסור כל המביא לידי יגיעה כגון טלטולים וטורח קצת וטלטול ד' וחמש קופות וכדומה ונקרא שבות הואיל ועיקר סמיכתו על קרא תשבות וכגון מיחזי כעובדא דחול וכמאן דאזיל לחנגא וכי האי גווני ויש ללמוד זה מדברי רמב"ן פ' אמור בפסוק יהיה לכם שבתון זכרון תרועה ע"ש ונ"ל אפי' אמירה לנכרי נמי יש בו איסור דאורייתא דנהי המצוה לעכו"ם להדליק לו נר בשבת אין בו איסור דאורייתא מ"מ השוכר פועלים נכרי' לקצור שדהו בשבת כדרך שהוא עושה בחול והוא עומד עליהם והמה קוצרים או בונים ביתו. או שהוא רבן של טרסיים ונעריו הנכרים עושים מלאכתם והוא עומד עליהם לזרזן כדרך שהוא עושה בחול אעפ"י שהוא אינו עושה שום מלאכה מ"מ כבר עבר על מ"ע של מנוחה ושביתה ועי' רמב"ן פ' בא על פסוק כל מלאכה לא יעשה בהם ועי' טור וב"י ריש הלכות שבת בשם סמ"ג. ומדרבנן אמירה לנכרי שבות אלא לקשור ולהתיר חוט א' וכדומה וכל נקרא שבות מדבריהם מדאסמכוה אקרא תשבות:

והנה שנו כאן ג' מיני' שבותים א' שאסרו בדבר שאין בו נדנוד מצוה כלל כגון אין עולין באילן ואולי לא הי' אפשרי למצוא עליית אילן אלא בדרך מצוה כמו מקדישי' ומחרימי' לא הי' ראוי לגזור עליו אך עיקרו אינינו לדבר מצוה ע"כ גזרו עליו ויש בו עשה ול"ת דרבנן. ואמנם עכשיו שגזרו עליו. שוב אפי' יארע דבר מצוה כגון לעלות באילן להוריד שופר לתקוע בו לא אתי עשה דאוריי' ודחי עשה ול"ת דרבנן עיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ב שוב קחשיב דברים שתחלתן מצוה קצת כגון לדין היכי דאיכא דעדיף מיני' ולקדש היכי דאית לי' אשה ובנים. ואילו לא הי' משכחת לי' אלא במצוה גמורה לא הי' גזרי' אך כיון דרובם אין בהם מצוה גמורה רק רשות כגון לדון היכי דאיכא דעדיף מיני' ואסרו לדון וכיון שאסרוהו שוב העמידו דבריהם אפי' היכי דליכא דעדיף מיני' וזה הוא שיטת רש"י בזה והענין השלישי שתחלתו מצוה גמורה כגון מקדישי' ומעריכי' וגזרו ואסרו המצוה בתחלה: והתוס' הקשו ארש"י מסנהדרי' ותי' בתחלה דניחא לי' למימר טעם מן התורה שאין רציחה דוחה שבת ושוב כ' תי' אחר דבגמר דיני נפשות לא שייך שמא יכתוב (משא"כ בדיני ממונו' אין חילוק בין גמר דין לתחלת דין לענין שמא יכתוב והוא פשוט ומובן) ונ"ל דהני תרי שינוי' צריכא אהדדי דודאי אי הוה שייך גזירה שמא יכתוב גבי גמר דיני נפשות אפי' אי הוה רציחה דוחה שבת מ"מ רבנן גזרו שמא יכתוב נהי דרציחה דוחה שבת אבל כתיבה לצורך רציחה לא דחי שבת. ונמצא לא הי' צריך לומר אין רציחה דוחה שבת ת"ל גזירה שמא יכתוב אבל אחר שהנחנו דבגמ"ד לא שייך שמא יכתוב אך כיון שכבר אסרו רבנן בשאר דיני' העמידו דיניהם גם בד"נ. וזה קשה אם התורה מתירה ונתנה רשות להרוג בשבת ולא העמידה דבריה במקום רציחה איך לא תדחי רציחה אי' דרבנן הקל על כן הוצרך לומר אין רציחה דוחה שבת:

שמא יחתוך זמורה עמג"א סי' רע"ה סק"ה:

לא מקדשי' והא מצוה קעביד בס' יד דוד הקשה ממס' מ"ק י"ח ע"ב דקאמר לא מיבעי לארס דלא עביד מצוה וכו' ע"ש ולק"מ דהתם לפי הס"ד אבל למסקנא דאיכא למיחש שמא יקדמנו אחר. א"כ לארס הוה מצוה טפי מנשואי' דהתם כבר אגידא בי' משעת אירוסי' ושוב לא יקדמנו אחר משא"כ אירוסי'. והנה בשעה"מ הקשה דהתם במ"ק י"ח ע"ב הנ"ל ה"ל לאתוי' סייעתא לשמואל ממשנתינו דדוקא בי"ט אין מקדשי' הא בחה"מ שרי ובי"ט נמי משום שבות איכא משום מערבי' שמחה בשמחה ליכא והוה סייעתא לשמואל ונדחק די"ל ה"ה בחה"מ ומשום אין מערבי' והא דנקט משנתינו בי"ט ומשום שבות דנפקא מיני' במחזיר גרושתו. תו הקשה עכ"פ איכא סיוע מאין מיבמין ולא תי' כלום. וה"ל למימר נפקא מיני' בי"ט של ר"ה דמשום שמחה ליכא משום שבות איכא ופשוט:

בתוספות בד"ה אלא אימא ובלבד וכו' עס"ה. עיין במהרש"א שהביא לשון מהרש"ל והאריך שם. ולע"ד נראה ליישב לשון התוס' בפשיטות דמה שכתבו ותימא דהא מודה ר"ש בפסיק רישא היינו בין לפי המסקנא ובין למאי דס"ד מעיקרא נמי קשיא להו דאע"ג דמה"ט גופא קאמר בגמרא ותסברא אפ"ה קשיא להו דקארי ליה מאי קארי ליה דהא הך מילתא דמודה ר"ש בפסיק רישא מילתא דפשיטא הוא בכולה תלמודא א"כ מאי ס"ד לומר דאתאן כר"ש וע"ז תירץ הר"ם מאייבר"א שפיר דמעיקרא הוי משמע ליה לתלמודא דאיירי שיש חור קטן בכוורת דאפשר דרוב כוורות בענין זה עשוין אי משום אוירא או כדי שיוכל לטעום הדבש אם ירצה מש"ה הוי ס"ד דלא הוי פסיק רישא אלא דאפ"ה קאמר הש"ס ותסברא דכיון דזימנין דלית ביה חור לא הוי לן למיתני סתמא דהאי לישנא דבלבד שלא יתכוין לצוד משמע דודאי כשיתכוין הן נצודין ועומדין וא"כ איכא למשמע מינה דאיירי בדלית בה חור וע"ז מסיק הש"ס אלא אימא ובלבד שלא יעשנו מצודה והיינו שלא יהיה בה חור גדול כן נראה לי ודו"ק:

ולא מחרימין פירש"י הרי בהמה זו חרם וסתם חרמים לבדק הבית. וכ"כ רבינו עובדיה ועמ"ש הרב תי"ט ומ"ש אני בעניי בס' הקטן מחזיק ברכה סימן של"ט ארח חיים:

דין מותר לעשות גרף של רעי לכתחילה במקום הפסד וג בארנו שלא יפריז אדם נגד רבו אפילו להחמיר ודין גרף של רעי ועביט של מי רגלים סותר להוציאם לאשפה וכשהוא מחזירו נותן בו מים ומחזירו ודוקא שמחזירו לצורך להוציא בו צואה או מי רגלים דאל"כ אסיר לטלטלו אפילו ע"י מים ודוקא שיהו המים ראוים לשתיית בהמה ואל"כ אסור להחזיר ע"י אותן מים:

בי רחיא דאביי דלוף עי' הדלף הי' נופל על הרחים שלו והיו עשוים בטיט ונימוחים מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים הצריכים לתת תחת הדלף אתא לקמיה דרבה א"ל זיל עייליה לפוריך להתם דלהוי כגרף של' רעי פי' שיהיו מאוסין הרחים לך להיות לפני מיטתך ואתה מותר לטלטלן ולהוציאן לחוץ לאשפה יתיב אביי וקא ק' ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה אדהכי נפל בי רחיא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר פי' תבאני זאת בשכרי על שעברתי על דברי כ' עי' יה"ר (שיהא) זה ההפסד בשכרי על שעברתי על דברי רבי ולא אענש במקום אחר ומכאן משמע שלא יפריז אדם על דברי רבו אפילו להחמיר כמ"ש במרובה גבי יהודא בן נקוסא שאמר מי הוא זה שמראה גדולה לפנינו כו' וכ' התו' וז"ל אע"ג דאמרי' לעיל ע' יום טוב דאין עושין גרף של רעי לכתחילה ס"ל לרבה דהכא שרי משום פסידא דבי רחיא או משום דלא מקרי לכתחילה כ"כ הכא כיון שהיו הגשמים כבר מדלפין בבית אין כ"כ לכתחילה כמו התם ע"כ והנה לשנויי קמא נתישב שפיר מה שאין נותנין כלי תחת הדלף שאינו ראוי דמתני' לא איירי שנותנין כלי תחת הדלף להצילו מן ההפסד אלא שלא יתלכלך הבית ומש"ה אין עושין גרף רעי לכתחילה אבל לאידך שנוייא דמשני מאחר שהדלף היה כבר א"כ אמאי אין נותנין לכתחילה תחת הדלף שאינו ראוי וא"ל דה"נ דשרי א"כ ק' מסוגיא דפ' כירה דמוקי דוקא בדלף הראוי לכ"ע וכדפי' לעיל והרא"ש בתשו' גבי חילוק המו' לה חילוק ביניהם בענין אחר דהא ודאי אסור לעשות גרף של רעי לכתחילה מיהו ה"מ כשעושה הגרף בידים כי ההיא דע"ב אבל כשהגרף נעשה מאיליו כי עובדא דרחיא שרי לעיולי לפוריא להתם ובהג"א כ"כ בשם התו' ולפ"ז מיושב נמי מה שאין נותנין כלי תחת הדלף באינו ראוי לפי שעושה גרף בכלי זה בידי' תו מסקינן אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר להוציאן לאשפה וכשהוא מחזירו נותן בו מים ומחזירו סבור מיניה גרף של רעי אגב מנא אין בפ"ע לא שרי ליה להוציאו ת"ש דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי פי' בשמים דר' אשי א"ל ר' אשי נקטוה בצוציתי' פי' בזנבו ואפקו' מ"כ בדברי הקאר"ו וז"ל וכ' כ"י בנ"ז ח"א וכשהו' מחזירו פי' כשמחזירו לצורך להוציא בו צואה או מי רגלים דאל"כ אסור לטלטלו שלא לצורך אפילו יש בתוכו מים דלא אמרו ככר אלא לגבי מת וכ"כ הגאון מהר"י אבוה"ב בשם הרשב"א וכ' שהרא"ש לא חילק בזה ונראה שיש להשיב כי כשאמרו כיכר או תינוק הוא לטלטל דבר שלא התירו לו הוצאה או הכנסה כגון גבי מת שהרי היה אסור לטלטלו כ"א ע"י כיכר או תינוק אבל בכאן כבר התירו משום גרף של רעי שהיה כאן בעיניו להוציא לאשפה ואם לא יתירו לו החזרה ע"י נתינת מים לא יוציאנו כדי שלא יפסיד את כליו כשיוציאם לאשפה ויניחם שם ע"כ ולא נהירא דלא מצינו שהתירו חכמים סופו משום תחילתו אלא כדי שלא ימנע משמחת יום טוב וחשבינן כצורך אוכל נפש וכן לעניין החזרת רטייה משום עבודה אבל לעניין גרף של רעי נהי שהתירו לו להקל להכניס כלי בית כדי שימאס בעיניו להוציאו אבל להקל ולהתיר אז להכניס משום תחילתו לא מצינו ואם מתחילה לא יוציאנו מה בכך אם יהיה קשה עליו הריח יצא למקום אחר עוד אם התירו לו משום תחילתו אפילו בלא מים נמי אלא עיקר כדברי הרשב"א ור"י כ' עוד שהק' הרשב"א מה הועיל בנתינת מים לתוכו והלא כשנותן אותן המים בגרף הם אינן ראוי' לכלום והאיך יטלטלו כלי מאוס מחמתן והמים חזרו להיות כעביט והשיב דחזי לבהמות ע"כ ולפ"ז היכא שנמאס הכלי כ"כ עד שלא יהו ראוין לבהמה אסור להחזירן:

דין מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו למקום מאוס לגרום גרף של רעי כדי להוציאו ואפילו מסקום שאין שס דירתו ודוקא שיקבע שס מטתו או שלחנו אכל ישיבה גרידא לא חשיבא להוציא הגרף על ידה:

פסק כתב הרא"ש בתשו' גבי חילוקי המוקצה מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרם גרף להוציאו וכ' מהר"י קאר"ו מיהו משמע דקביעות ישיבה מיהו בעי כגון מטה לשכוב או שלחן לאכול אבל ישיבה גרידא לא חשיבא להוציא הגרף על ידי כך דא"ל קום פוק כיון דמעיקרא לא היה יושב שם ועכשיו נכנס דרך ארעי ושמעתי שהורה א' מחכמי הדור לאדם א' שנתח' חבית של צבע שלו והיה יוצא כל הצבע ונשפך לארץ שיקבע שם מטתו או שלחנו ואז יהא הצבע נמאסת בעיניו ויוצאנו משם בכלים והיינו מההוא עובדא דריחייא ויפה הורה אם היה בבית אבל אם היה בחצר נראה מדברי המ"מ שאסר שכ' בע' כ"ה וזה לשונו והמפרשים למדו ממעשה זה דבמקום הפסד אם יש שם דירה יכול לשום מטתו שם כדי שיהי' כגרף של לעי דמשמע דאם אינו בית דירה לא משום דמינכרא הערמתו והרא"ש כ' בתשו' בחילוקי המוקצה התירו לטלטל גרף של רעי וכו' וה"מ בבית אבל בחצר או במקום שאין אדם מקפיד עליו לא ואסור לעשות גרף של רעי לכתחילה אבל אם הוא במקום שאדם מקפיד מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרום להיום גרף להוציאו ע"כ ומשמע במקום שאדם מקפיד דקאמר היינו שהוא בית דירה וכיוצא שדרך ב"א להקפיד שלא יהא שם גרף לפי שדרכו לדור שם אע"פ שעתה אין קביעתו שם מכניס אדם מטתו או כלי תשמישו וימאס בעיניו ויוציאנו אבל אם הוא מקום שאין אדם מקפיד כלום במקום שאינו בית דיכה כגון חצר וכיוצא בה שאין דרך ב"א להקפיד על גרף כשהוא שם לא שרי ליה להוציאו ע"י שיכניס שם מטתו דכיון שאינו בית דירה מינכרא הערמתו וכדמשמע מדברי המ"מ אלא שמצאתי בנוסחא אחרת כתב אבל אם הוא במקום שאין אדם מקפיד מותר להכניס מטתו ומוכיחין הדברים שזו היא נוסחא האמיתית דבמקום שאין אדם מקפיד הוא דצריך להכניס מטתו דאלו במקום שאדם מקפיד בלא הכנסת מטה נמי שרי להוציאו ואפשר שגם בדברי המ"מ צריך להגיה ואין במקום ואם כלומר דבמקום הפסד ואין שם דירה יכול לשום שם מטתו שאלו היה שם דירה אפילו לא היה שם הפסד דשרי ותו מה צריך לשום מטתו שם הא בלא"ה הוא מקום שמקפידין עליו ושרי וכך הם דברי הראב"ד בהשג' וכ' המ"מ שהם דברים ברורים ע"כ ויפה כתב ומ"מ נכאה שאם הכניס שם שלחנו צריך לאכול שם או לשכוב על מטתו אבל אינו כשאי להכניס שם מטתו או שלחנו כדי שיוציא הגרף שהכי נעשה מקום שראוי להקפיד עליו ואח"כ מיד יחזור ויוציא מטתו ושלחנו דאין זה מן הראוי דאין לך הערמה גדולה מזו:

דין דאין עולין באילן ביום טוב לא בלח ולא ביבש כמ"שכ בעירובין ושרשי אילן וקלחי כרוב הגבוהין מן הארץ ג' טפחים הן כאילן ואין משתמשין בהם ולא בעליהן ולהשען בברי מותר בתש אסור וצדדין אסורין וצדי צדדין מותרים צדדים הם הקנים הנעוצים באילן וגדי צדדים הוא סולם המונח על אותן קנים ואין רוכבין ע"ג בהמה ובארנו דמותר למסור בהמות לרועה מתא אבל לשאר כותי אסור שמא יעשו בהם מלאכה ואין שטין ע"פ המים:

מתני' כל שחייבים עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין ע"פ המים ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ואלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו ק"ו בשבת ואין ש יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומשנה זו צריכה ביאור שמתחילה אמר כל שחייבים עליו כו' בשבת חייבים עליו ביום טוב וא"כ יליף יום טוב משבת ובסוף אמר איפכא כל אלו אמרו ביום טוב ק"ו בשבת ונ"ל שכך הצעת המשנה בתחילה תנא ר' שכל הדינים שהוסיפו חכמים וגזרו ביום טוב לא לקחו דינים אלו אלא משבת וכמו שקבלו שאסור בשבת כמו כן גזרו אותן גזירות ביום טוב ומונה והולך כולן ולבסוף המשנה אמר אע"פ שכל אותן הדינים לא נאמרו בשבת עצמו להדיא ועד לדבר שהרי במס' שבת לא נאמרו וע"ז משיב כל אלו ביום טוב אמרו וק"ו בשבת לכן לא הוצרכנו לשנות אותן דינין גבי שבת ומסיק לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש וכ' הא"ז וזה לשונו שלא לעלות באילן לא לח ולא יבש ושרשי האילן וקלחי כרוב הגבוהין מן הארץ ג"ט ה"ה באילן ואין משתמשין בהם ולא בעליהן ולהשען בברי מותר בתש פי' חלש אסור אבל שימוש להשתמש באילן או בבהמה אפילו בברי אסור וצדדים אסורין דהיינו קנים הנעוצים באילן וצדדי צדדין מותרין דהיינו סולם המונח על אותן קנים וכל תשמישי אילן במחובר אסורין וכל המחובר לקרקע בפחות מג' כקרקע דמי ומותר להשתמש בו ע"כ והנה מ"ש בין לח בין יבש היינו בימות החמה אבל ביה"ג מותר ובסוף עירובין הוא מקומו ושם נאריך בזה אי"ה תו מסיק ולא רוכבין ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה להנהיגה וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו וזה לשונו ירושלמי משום שהוא (מלוה) על שביתת בהמתו עכ"ל וכ' מהר"י קאר"ו ויש לתמוה כיון דק"ל דחי נושא את עצמו א"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו ושמא י"ל שאע"פ שאינו מצווה על רכיבתו ע"ג בהמתו מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו ע"כ ויפה כ' דא"ל שהאיסור הוא משום האוכף שהוא מיוחד לרכיבת בהמה הלא כתב המרדכי במי שהחשיך לו בדרך שאף האוכף אין בו חיוב לפי שהוא טפל לגבי אדם הרוכב ולא הוי משאוי ומ"מ אפשר לחוש כשירד מן הסוס דאז הוי האוכף יה ועובר משום שביתת בהמתו אעא כתב וז"ל מי שיש לו נער כותי כוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה א"ל למונעו שהרי חי נושא את עצמו אבל צריך למנעו שלא יתן למה בגדיו ולא שופ דבר ומדברי הירושלמי משמע להדיא דהאדם מצווה על שביתת בהמתו אפילו ביום טוב ומהשתא תמה אני על דברי מהר"י קאר"ו שהביא דברי ש"ל בסי' ש"ו שכ' וז"ל כתב רב האי גאון נשאל מהו ליתן הסוס או ערד או חמור לכותי שירעה אותן ויניחם אצלו והכותי רוכב עליו ועושה בהן צרכיו והשיב דכיון דשלא בשכירות נתן לו מותר ואם עושה בהן הכותי צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ואם נתנו לו קודם לחג א"ל אפילו למחות בידו ובלבד שלא יקבל שכירות מן הכותי עכ"ל וכ' עליו וז"ל ומ"ש ואם נתנה לו קודם לחג א"צ אפילו למחות בידו נראה שטעמו משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא ביום טוב ע"כ וכבר הוכחנו מדברי הירושלמי דליתא גם לא מסתבר לחלק כלל לענין שביתת בהמתו שהוא דאורייתא בין יום טוב לשבת מאחר שאינו תלוי באוכל נפש גם עיקר הדין שכ' בש"ל בשם (ר"ה גאון ז"ל) להתיר בשבת מאחר שעושה הכותי מלאכה שלא מדעתו אין זה הטעם מספיק כאשר כתב' כבר בפ"ק דשבת סי' ע"ז שאין מועיל שום תנאי מה שמתנה עם הכות' שלא יעשה בה מלאכה כי אין סומכין על דבריו של כותי כלל אלא שיש לחלק ולומר מאחר שלא מסר לו הבהמה לידו בתורת שאלה או שכירה לעשות בה שום מלאכה כה"ג ליכא למיחש מידי שאם עושה בה הכותי מלאכה הוי שלא מדעתו ממש שהרי לא נמסרה הבהמה לידו לשום מלאכה אכן כ' בהגמ"ר דמ' קידושין שמותר למסור בהמה דקה לרועה אפילו בשבת עצמה ומשמע מדבריו דבהמה גסה אסור משום דחיישינן דילמא עביד בה מלאכה ע"כ ובספר הכלבו כ' נמי בשם כ"ה גאון ואסור ליה לבר ישראל למימסר חיותא לרועה כותי בשבת שמא יוציאנו חוץ לתחום דאמרי' אמרו עליו על ר"י הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד כותי מעולם ע"כ ול"נ להכריע דרועה של מתא שהוא אומן לכך וזריז במלאכת לרעותו הבהמה ושלא לעשות בהן מלאכה אפילו בסוסים וחמורים כ"א ברכיבה בעלמא כדרך הרועים לתפוס שאר בהמות הצריכין להם למוסרן לבעלן או לפעמים שבורחין הבהמות וכדי להחזיר והחי נישא את עצמו ליכא למיחש שיעשה בה הרועה מלאכה ממש כי לא מרעי חזקתיה אבל ליתן לשאר כותי מן הסתם אסור אפילו לרעות אם הן בהמות שעושין בהן מלאכות והעולם נוהגין היתר בכל רועים היכא דליכא שאילה ושכירות כדברי כ"ה גאון דלעיל ויש להם על מי לסמוך ולא שטין ע"ע המים גזירה שמא יעשה הבית של שייטן פי' כלי של גומא שאורגים אותן ועושה כמין חבית ארוכה ולמדין בה לשוט והתו' כתב וז"ל וק' דהא תנן ואלו טהורין בכלי חרם טבלא שאין לה לבזבזן וחבית של שייטין אלמא דחרס הוא לכן נ"ל שהוא כלי חרס שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול להשתקע במים לפי שהמים אין יכולין לכנוס לתוכו ולכך צף ע"פ המים וזה לשון הא"ז ולא שטין ע"פ המים ואסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו ואסור לאדם להשיב דבר ולהביאו אצלו וקיסמא שע"פ המים להפצילו לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפין ביום טוב ע"כ ועיקר דין זה של שטו ורחיצה כתב' בע' כירה סי' י"א וסי' י"ד ולא מספקין כו' גזירה שמא יתקן כלי שיר פרש"י מספקין יד ע"י מטפחין כף על ירך וכ' עליו סהמ"ג וזה לשונו ובירושלמי לא משמע כן קאמר עליה לא מספקין סיפוק שהוא מחמתו כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק כפיו ולא מטפחין טפוח שהוא לרצונו משמע דשניהם על יד אלא שזה מחמתו וזה מרצונו וכיון דעושין להשמעת קול גזרינן שמא יתקן כלי שיר ע"כ והרי"ף הביא עי' הירושלמי וכן הרא"ש אחריו ומה שאין הכרע בפי' יש לזהר בכולן ואין מרקדין איתא בירושלמי ר' זעירא ור' ירמי' בשם ר' הונא קיפוץ עוקר ב' רגליו כא' רוקד עוקר רגל א' ומניח א' תו גרסי' בירושלמי ר' יונה וחברים דחברים אמרי בין הכין בין הכין אסור ר' יונה אומר אחורי ידיהן שרי כדתניא דהוו סכין ביומיה דר' יונה והוי מטפחין אחורי ידיהן בשבת בהלולא דר"ש עבר ר"מ ושמע קליהון ואמר רבותינו הותרה השבת שמע ר' קליה אמר מי הוא שבא לרדותינו בתוך ביתינו שמע כ"מ קלא דר' וערק נפק בתריה מפרי עי' פוצעין אפרח רוחי' עי' כובעו מעל קדליה דר"מ אודק כ' מכוותי' וחמא קדליה דר"מ מאחוריה אמר לא זכיתי לתוכה אלא על דחמיתיה לקדליה דנ"מ מאחוריה ע"כ כן הביא הרי"ף והרא"ש וכ' ע"ז בסמ"ג משמע שמתיר כ' דבר זה ובמסכ' נידה משמע שיש לסמוך על דבריו משום דהוי שכיחי רבים גביה ומחדדין שמעתתי' ע"כ ונראה דהכא מאחר שקלסוה כ' לכ"מ כ"כ והי' כ"כ חשוב בעיניו עד שאמר שכל מה שהוא זכה למעלה ולחריפות יתר על חבירים לא היה אלא מחמת שראה כ"מ מאחוריו ואפ"ה לא חזר כ' מדבריו אלא ודאי קים ליה שכך הלכה שמותר וכ"כ הרמב"ם והאידנא מקילין הנשים בזה ואין כח בידינו למחות וכ"כ הריא"ז ז"ל ואע"פ שאמרו אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדים ואנו רואין היום שרבים פורצין בזה ע"ז אמרו חכמים הכח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הואיל וא"א לבטל המנהג שלהם ואפילו תוספ' של י"כ שהוא מן התורה לא היה כח בידי חכמים למחות באותן דאכלי ושתו עד אורתא כדלעיל בריש המביא והרמב"ם פסק סתמא ולספק כלאחר יד מותר ולא ידענא למה אי למד מהאי עובדא דר' דיו שנתיר בשמחת נשואין וכמו שהוא התיר בהלולא דברי' ולא בע"א כי יש לחלק בינייהו כמו שנכתו' לקמן וכתב הא"ז וז"ל כל משמיעי קול אסורים בשבת ודוקא כשמכוין להשמיע קול עכב לשמחה ומשמיע קול שאין מתכוין לשמחה כגון שמש המקשקש על הדלת להקיץ הקהל לב"ה וכיוצא בזה מותר וכותי המנגן בכלי שיר בנישואין שרי אפילו אם ישראל אומר לו ע"כ וזה לשון הטור כתב אבי"ה שמותר לומר לכותי לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לכותי במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר וכ"ש היא דאפילו ישראל אין בו איסור אלא משום גזירה ואין לאסור לאמור לכותי ע"כ ע"ש שנתן טעם להתיר משום דאמירה לכותי שרי במקו' מצוה אני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לכותי אלא בדבר שהו' בעצמו דוחה שבת ע"כ ואני אומר מאחר שמצינו שהתיר ר' הקדוש לספק בלאחר יד אף שהיה קשה בעיני כ"מ שהיה גדול ממנו עד שאמר וכי הותר שבת ואפ"ה לא נמנע לעשות בשמחת נישואין ואמירה לכותי לא עדיף מיניה להתיר בשמחת נישואין וכן ראיתי בתשובת אחרוני' שאפילו גדולי העולם הורו להתיר ומה שנהגו העולם היתר אף בלא שמחת נישואין גם ע"ז אני אומר הנח להם כו' ואע"פ שמתיר הרמב"ם לספק כלאחר יד היינו משום שהוא דרך שינוי אבל בע"א אסור שהכי כתב שאפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררי' או לקשקש האגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישחק כ"ז וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר ובת"ה כתב מהרא"י להתיר בגודל (ובאמה) שבאצבעותיו מדתנן בפ"ק דיומא בקש להתנמנם פרחי כהונה מבין לפניו באצבע צרדה וא"ל דשאני מקדש דלא גזרו ביה משום שבות דא"כ ה"ל לגמ' לאסוקי עלה דשרי מה"ט כדפי' בפ' א"ל הממונה אצירוף גחלים עכ"ד וכתב עליו מהר"י קאר"ו ותמיהני האיך סמך על דיוק כזה להתיר מה שאסר הרמב"ם להכות א' כנגד א' כדרך המשוררים ומשמע דהיינו להקיש באגודל ובאמה שבאצבעותיו שזהו דרך המשוררים וכמ"ש הוא ז"ל בפי' המשנה בפ"ק דיומא מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם אצבע האמצע בכח והרבה עושין אותו ב"א בעת השמחה ויעשו בה תנועות עריבות ע"כ ויפה כתב ובודאי לא ראה דבריו שאין דרכו לחלוק על הקדמונים בלי ראיה גמורה וסיוע משאר מחברים והא דאין מרקדין כתב בסמ"ק דבחורים המתענגים במרוצתם ובקפיצתם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו שרי ע"כ (ומהררי"ק) כתב בשורש ט' בשם רבינו האי שביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים לתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה משום שבות ע"כ ולפ"ז נמי שרי לרקד לנשואין משום כבוד חתן וכלה בעת הנשואין והוא כבוד המקום ונראה בעיני שנהגו להקל בכל אלה לפי מה שמסקינן בריש ע' המביא א"ל רבא ב"ר חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינא דקא עבדו הכי ולא אמרינן להו ולא מידי כו' ומסיק הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ולא יהא מזידין וכתב התו' וז"ל ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שירים שייך למיגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שירים ולא שייך למיגזר ע"כ ואע"פ שכל שאר המחברים לא חילקו בין האידנא לימים ראשוני' מ"מ בצירוף טעמי מצוה יש לחלק ומה שמרקדין הבתולות אפילו בלא חינגא דמצוה הנח להם לסמוך על דבכי התו' כי כדאי הם לסמוך בפרט בדבר שלא ישמעו:

דין דאין דנין ואין מקדשין ואין מיבמין ואין חולצין ואין מגרשין בשבת א"ל במקום שיש לחוש שתזקוק ליבום ולכתחילה דוקא ע"י הבלעה שיקנה לה המקום שמונח בו הגט שלא יצטרך ליתן הגט לידה:

תו מסקינן בסוגיא ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קא עבד ל"צ דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין והא מצוה קעביד ל"צ דאית ליה אשה ובנים לא חולצין ולא מיבמין והא מצוה קעביד ל"צ דאיכא גדול ומצוה בגדול ליבם וכולהו טעמא מאי גזירה שמא יכתוב עי' פס"ד לבע"ד ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצות וכתובה ליבמה וכתב התו' ות"ל והא מלוה קעביד פ"ה וה"ל למחשבינהו בהדי אינך בסיפא ממצוה ומשני ל"צ בדאיכא דעדיף מיניה ולכך אינו מצוה כ"כ דומיא דהני דסיפא ולפ"ז יכול להיות דגם בדליכא דו מיניה אסור וכן עי' נמי לגבי לא מקדשין והא מצוה קא עביד כו' ומשני דאית ליה אשה ובנים משמע אפילו אין לו אשה ובנים מ"מ אסור וק' דאמרי' בע' ד"מ לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט דהיכי ליעבוד לדייני במעלי שבת' ולקטליה בשבת אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דכין משמע התם דבסנהדרין דבסתמא ליכא עדיף מינייהו שפיר דנין ויש לישב דניחא ליה לגמ' למימר טעמא לאסור מן התורה ולא לאסור אלא מדרבנן וכ"ת פי' דהא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו' ומשני ל"צ דאית ליה אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קא עביד וק' דפ"ק דיומא גבי כ"ג מתקינין לו אשה אחרת פריך והכי קונין לו קניין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולשני דשרי כיון דמצוה קא עביד דהא כיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכ' וכפר בעדו ובעד ביתו אלא ודאי י"ל כפ"ה ול"ק מההיא דסנהדרין דקאמר הכא טעמ' שמא יכתוב וכיון דישבו כבר בדין מעי"ט וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מבע"י כדקאמר התם א"כ לא שייך למיגזר ועי"ל כפר"ת ול"ק מההיא דכ"ג דשמא חד מתרי טעמא נקט ע"כ ואין זה ישוב כלל דאיך שייך לומר חד מתרי טעמא נקט מאחר שאמר אין שבות במקדש הוי כאלו אמר להדיא הא במדינה אסור כמו כל שבות במקדש דבכל הגמ' כולו במדינה אסור ועוד מאחר שקורא אותו שבות א"כ חייבים עליו משום שבות אפילו הוא מצוה ואף שהירושלמי פליג על גמ' דידן דהתם ס"ל טעמא דאין מקדשין משום דקונה קנין בשבת והיינו משום מקח וממכר והכא מפ' וכולהו טעמא מאי גזירה שמא יכתוב מה בכך ס"ס בגוף הדין לא שמענו שחולקין ומהרא"ש פי' בבאורים שלו שתלוי דין זה השינוי הטעמים דלטעמא דאסרו משום מו"מ אסור בכל ענין לקדש דאיסור מו"מ לא מצינו שהותר שנאסר כבר במנין משא"כ בגזירת פרטיות שמא יכתוב וליתא דא"כ מאי דייקי התו' מהירושלמי לסתור דברי ר"ת מאחר שר"ת כתב לפי שיטת הגמ' שלנו אלא בודאי אין חילוק ומהרא"ש טעה בביאור הסמ"ג כאשר כבר כתב' בביאורי לסמ"ג ור"ת גופא בתשו' חזר מדבריו וכתב שאין לקדש כלל בשבת ומדוחק גדול התירו כבר לקדש בשבת ולא הורה כך הלכה למעשה וכ"ד הרי"ף והרמב"ם שכ' הני דיני סתמא שאין דנין ומקדשין דמשמע בכל ענין והיכא שנמשכה החופה עד הלילה כתב' בריש' (פ"ק) דכתובות סי' ב' והלין שכונסין ארמלין שצריך לכונסה מבע"י שהביא התו' בשם הירושלמי כתבתי נמי לשם ולא מגרשין לא הזכיר במתני' אלא שהסמ"ג כתב וז"ל תו' מוסיף ולא מגרשין אמנם בפ' הזורק מוכח שהתירו לגרש בשבת במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם וז"ל הר"ן כלהו גזרה שמא יכתוב וכ"ש גירושין דלא סגי (בלא) כתיבה וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום ומש"ה לא חש למתניי' ומיהו בתו' תנא ליה דאמרי' בע' הזורק גבי ש"מ דתקיף ליה עלמא טובא דשרי לגרש דוקא בש"מ הקילו שירא דשמא תזדקק ליבם אשתו וכדי שלא תטרוף דעתו עליו בריש הזורק גט כתב' שדעת' מחוור בעיני שאסר לטלטל הגט גם לגרש להדיא ולמסור הגט לידה דאוושא מילתא טפי ולא התירו אפילו בש"מ אלא שיקנה לה הבעל במקום שמונח בו הגט ותתגרש בו היכא דאפשר בהכי ואם אינו באפשר אז אינני חולק על הקדמונים שמתירין לגרש להדיא ע"ש ובריש פ' א' דיני ממונות כתבתי שאסור לדון אפילו בע"ש:

דין לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ופיסוק צדקה מיתר ואין מפרישין תרומת ומעשרות וכלן שעשה בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי ומי שעבר וקנה בשבת מקרקעי או מטלטלין אז הקנאתן הקנאה ומי שיקנה מידו קנין כשבת הקנין קיים וכותבי' אחר השבת ונותנים ומ"מ מי שקנה בשבת מכין אותו ומחמירין עליו הכל לפי הענין ודין להכריז על היין כשבת אסור ולהכריז על האבידה בשבת שרי:

תו מסקינן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזירה משום מקח וממכר ותמה הר"ן בפ' שואל על פיסוק צדקה לענים בשבת דהא תנן אין מקדשין ומצאתי בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו (אלא) לחייב עצמו בדיבורו לגבוה ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין לא כלי ידוע הוא ואפ"ה אסור ע"כ ואפשר לומר דערכי עלי דומה למו"מ לפי שצריך לחשוב שנותיו ופיסוק דמים הראוים כפי שקצבה התורה וז"ל הכל בו בשם גאון אח' דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשות הדיוט לרשות גבוה ודומה למו"מ אבל עכשיו שנודרין להקדש או ס"ת או עטרה אד שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מיחדים שום דבר שיוצא מרשותו ואין דומה למו"מ ע"כ ומ"מ אין טעם זה מספיק אלא לקצוץ דמים לנדרים ולנדבות וכאשר כתב בהגהות מרדכי דאפי' לקצוץ דמים מותר לדבר מצוה אבל הכרזת השמש בפיסוק דמים מי שיתן יותר יהיה המצוה שלו כגון הוצאות הס"ת מן ההיכל או עליית ס"ת או גלילה והדומה לו שהוא כעין מקח וממכר ממש וידוע שמו"מ אסור אפילו לדבר מצוה אם לא שיאמר דאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה ובצירוף הטעם שכתוב הר"ן דאל"כ מ"ש מהא דאין מעריכין הוא כאלו פדה את נפשו וקנה את עצמו מן ההקדש וכ"ז אינו אלא ליישב המנהג בדוחק ודוקא קניית המצות אבל קניית מקומות בב"ה שהוא דבר שיש בו ממש וכן קניית האתרוגים אחר גמר מצותן מן הקהל אין לו היתר אבל המחוור בעיני כמו שנהגו חסידי האיסטריך מה שאדם מוצא בפיו אפי' לא גמר קנינו והשני שהוסיף בדמים נשארה המצוה בידו אפ"ה נותן לצדקה מה שכבר הוציא והיה בדעתו ליתן וא"כ הוי כקציצת דמים לצורך מצוה ולא דמי למו"מ כלל ובכה"ג שרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל י"ש יזהר בזה כ' בדרשות מהרי"ל מה שנוהגין בקהילות להכריז כשיוצאין מב"ה ומודיע לעם שם האיש המוכר יין שידעו ביתו מי שירצה לקנות לא יעשה כן בליל שבת דנראה כמו"מ אלא יגיד שם האיש מבית לבית קודם שבת כשקורא לבא לב"ה ע"כ ואני מורה להכריז עליו קודם ברכו ואם שכח מלהכריז עליו עד אחר ברכו אז מכריז שיש לפלוני יין לקידוש מי שרוצה בו יבא ויקח ואל יזכיר סכום דמים ולהכריז על האבידה בשבת כתבתי בפ' אילו מציאות דשני ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם לכהן בו ביום עי' דאיכא למימר לאו מוכח מילתא דלתקוני טבלא מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיראין ורואין שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולא מלתא משום שמחת י"ט דכהן שצריך לה אפ"ה אסור וה"מ דטבלא מאתמול אבל פירי דטביל' האידנא כגון העיסה לאפרושי מיכה חלה מפרישין ויהבינן לכהן והאידנא שאינן אלא נשרפין לא אלא מפרישין אותה ושורפין אותה בח"ה וכ' הרי"ף וז"ל יכו שלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין אנוסין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי בשבת וא"צל בי"ט וש"מ מאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או ממטלטלי הקנאתו הקנאה וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות מכירה המוכר או הנותן בשבת ואצ"ל בי"ט ואעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימין וכן כל מי שקנה מידו בשבת הקנין קיים וכותבים לאחר השבת ונותנין ע"כ והמרדכי כ' בפ"ק דשבת דפסק ר"ג באחד שקנה סוס בשבת דצריך ללקות מכת מרדות ואם יעלו דמי מכירת הסוס על ידי לקיחתו שקלינן ויהבינן לעניים שלא יהא חוטא נשכר ואם אותו מקום פרוץ לענין שבת לעי מה שיראו יחמירו בו יותר ע"כ ומה שיש להקשות על הא דמגביהין תרומה כו' הא אתקצאי לבה"ש כת' בפ' כירה סי' ל"ד ונהי שתרומתו תרומה מ"מ תנן בתרומות שדינו כמבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל וכ"כ הר"ן ומיהו בסה"מ כ' היכא דקרא שם מבע"י שאני עתיד להפריש שרי לתקן אף בשבת מה שהוא לצורך שבת ולא מבעי' דמאי אפי' ודאי טבל כדאית' בירושלמי דע' בתרא דדמאי וכ"כ המרדכי בשמו ומ"כ בהגה"ה דסמ"ג וז"ל פסק הר"ז בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ליתן דבר או למכור או ימחול לחובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר ונתן אין במעשיו כלו' כדאי' בפ' האשה שנפלו כיון דאמר רבנן לא לתבן אי זבין לא הוי זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו אבד כוחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמור רבנן לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ושם מייתי פירכא טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ואמר הלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם ע"כ וצריך לחלק בין איסור שבת לשבועתו שאיבד כוחו וזכייתו ועוד שבת מצינו שהותרה ונדחה אצל חול משא"כ בשבועה:

דין דהא אמרינן אין בין י"ט לשכת אלא אוכל נפש בלבד לאו דוקא אלא היה מכשירין שא"א לעשותן מאתמול דהלכה כב"ה דמתני' דמשילין פירות בי"ט אבל לא בשבת מוקי רכ פפא כוותיה והכי ק"ל (א"ה הנה כ"ו לא היה כתוב בהעתק מ"מ הנלע"ד יוצא מהאי פיסקא כתבתי ג"א מר"ל:) פיסקא ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ורמינהי משילין פירות בי"ט אבל לא בשבת א"ר פפא ל"ק הא ב"ש והא ב"ה דתנן בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה וב"ה מתירין ושמעינן מהאי סוגיא דהכא איירי לענין שבות וכן מתני' דפ"ק דמגילה דאיירי לענין דאורייתא כולהון דלא כהלכתא כה"ל ואתי כב"ש ובלא"ה מסקינן בפ"ק אין בין שבת לי"ט אלא לענין א"נ הא לענין מכשירין שוין מתני' דלא כר"י ואנן ק"ל כר"י וז"ל הסמ"ג כ' בה"ג ואע"ג דסתם לן תכא כרבנן בפ"ק דמגילה אין בין י"ט לשבת אלא א"נ בלבד כיון דמותבינן לי' אמתני' דמשילין פירות דרך ארובה בי"ט לאין בין י"ט לשבת ומתרץ ר"פ דההיא דאין בין יום טוב לשבת כב"ש וההיא דמשילין כב"ה ס"ל וכן הלכה ע"כ:

מהו דתימא דבר שבמינו נצוד. שדרך לצוד את בני מינו כגון חיה ועוף אסור אבל האי דאין במינו נצוד שרי קמ''ל: רב אשי אמר. לעולם כדשנינן מעיקרא דאיכא דבש למאכל אדם ודקשיא לך בימות הגשמים מי איכא דבש לא קשיא דמי קתני ימות החמה וימות הגשמים: שופך. לחוץ: ושונה. יחזירנו למקומו תחת הדלף: ואינו נמנע. מלשנות כל היום אם צריך לכך: בי רחיא דאביי דלוף. הדלף היה נופל על הרחים שלו והיו עשוין בטיט ונמוחים מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים הצריכים לתת תחת הדלף: זיל עייליה לפוריך להתם. לבית שהוא שם דלהוי כגרף של רעי שיהו מאוסים הרחים לך להיות לפני מטתך ואתה מותר לטלטלן ולהוציאן לחוץ כדאמר לקמן דגרף של רעי מותר להוציאו לאשפה: וכי עושין גרף של רעי לכתחלה. וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו: תיתי לי דעברי אדמר. תבואני זאת בשכרי שעברתי על דברי רבי גרף ועביט כלי חרס הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מימי רגלים קרוי עביט: נותן בו מים ומחזירו. דמוקצין מחמת מאוס הן ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטלינהו ולהוציאו הוא דשרו ליה משום כבודו: סבור מינה. מדשמואל היו סבורים התלמידים דדוקא גרף נקט דאגב מנא שרי לטלטל את הרעי אבל בפני עצמו ליטול את הרעי או דבר מאוס ממש בידו ויוציאנו לא שרו ליה: באספרמקי. בשמים: בצוציתה. בזנבה: מתני' כל שחייב עליו. מדברי סופרים שלא לעשותו בשבת משום שבות או משום רשות שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות ויש בו איסור מדברי סופרים: או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש ואסרוהו חכמים לעשות בשבת: חייבין עליו. שלא לעשותו ביו''ט: ואלו הן. דברים שאסורין משום שבות שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה: לא עולין באילן כו'. כולהו מפרש בגמרא אמאי גזור בהו רבנן: אין מטפחין. ביד: ואין מספקין. על ירך: ואין מרקדין. ברגל וכולן לשמחה ולשיר ובגמרא מפרש גזרה שמא יתקן כנגדן כלי שיר דקא עביד מנא: ואלו הן משום רשות. כלומר שהיה לנו להתירן משום שהן קרובין למצוה ואסרום חכמים האי דקרו ליה רשות משום הנך דבעי למתני בסיפא דהוו מצוה גמורה ולגביהן קרי להנך מציעי רשות ולהנך קמאי קרי שבות דאיסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירות חכמים מעליהן שאין בהן לחלוחית מצוה: לא דנין. דין: ולא מקדשין. אשה ובגמרא מפרש אמאי קרי ליה רשות (ומאי טעמא גזור עלייהו): ולא מקדישין. הקדשות: מעריכין. ערכך עלי ונותן כפי שנים כמו שכתוב בפרשת ערכין (ויקרא כז): ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם וסתם חרמים לבדק הבית: גמ' שמא יעלה ויתלוש. דהוי אסורא מדאורייתא דהיינו קוצר שתולש מן המחובר: שמא יצא חוץ לתחום. מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין: שמע מינה תחומין מדאורייתא. מדגזור רכיבה אטו תחומין דאי מדרבנן לא הוו אסרי מלתא אחריתא משום דידיה: שמא יחתוך זמורה. להכותה והוי קוצר מן המחובר: חבית של שייטין. כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט: הא מצוה קא עביד. ואמאי קרי ליה רשות: ולא מקדשין הא מצוה קא עביד. שנושא אשה לפרות ולרבות ואמאי קא קרי ליה רשות:

אלא אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה. פ''ה ובלבד שלא יכסה בו כל החלונות דלר' יהודה אסור ולר' שמעון מותר וגם מעיקרא כי בעי לאוקומי כר' שמעון משמע ליה דבכל ענין מיירי אפילו לעשות כעין מצודה לסתום כל החלונות ותימה דהא מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות והכא ודאי הן נצודות ופירש הר''ר משה מאייבר''א דלר''ש נמי מיירי שיש חור קטן בכוורת אך אינו נראה וא''כ לא הוי פסיק רישיה ולא ימות ולר''ש מותר ורבי יהודה דאסר אפילו דבר שאינו מתכוין בעי חור גדול שיהא נראה לדבורים לצאת מן הכוורת: שופך ושונה. למה דס''ד דאיירי לעיל בדלף שאינו ראוי לו קשה היכי מטלטל ליה הא הוה ליה ככלכלה והאבן בתוכה דאמר בסוף כירה (שבת דף מז. ושם) דלית בה . פירי וי''ל דשרי משום דהוי כגרף של רעי וכן משמע מדמייתי ליה הכא: תיתי לי דעברי אדמר. אע''ג דאמרינן לעיל פ' יו''ט (דף כא: ושם) דאין עושין גרף של רעי לכתחלה ס''ל לרבה דהכא שרי משום פסידא דבי רחיא או משום דלא מקרו לכתחלה כל כך הכא כיון שהיו הגשמים כבר מזלפין בבית אין כל כך לכתחלה כמו מזמנין נכרי: שמא יעשה חבית של שייטין. פ''ה שלוקחין קנים ועושה כעין חבית ושט בהן וקשה דהא תנן ואלו טהורין בכלי חרס טבלא שאין לה לבזבזין וחבית של שייטין אלמא דחרס הוא לכן נ''ל שהוא כלי חרס שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול להשתקע במים לפי שאין המים יכולין ליכנס לתוכו ולכך צף על פני המים: והא מצוה קא עביד. פ''ה וה''ל למחשבינהו בהדי אינך דסיפא ממצוה ומשני לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה ולכך אינו מצוה כל כך דומיא דהני דסיפא ולפי זה יכול להיות דגם בדליכא דעדיף מיניה אסור וכן פירש נמי גבי לא מקדשין הא מצוה קא עביד כו' ומשני דאית ליה אשה ובנים משמע אפילו אין לו אשה ובנים מ''מ אסור וקשה דאמר פרק דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) לפיכך אין דנין לא בע''ש ולא בערב יו''ט דהיכי לעביד לדייניה במעלי שבתא ולקטליה בשבת אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דנין משמע התם דבסנהדרין דבסתמא ליכא עדיף מנייהו שפיר דנין ויש ליישב דניחא ליה להש''ס למימר טעמא לאסור מן התורה ולא לאסור אלא מדרבנן ור''ת פי' דהא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו' ומשני לא צריכא דאית ליה אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קא עביד וקשה דבפ''ק דיומא בירושלמי גבי כהן גדול מתקנין לו אשה אחרת פריך והרי קונין לו קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולשני דשרי כיון דמצוה קא עביד דהא כיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז) אלא ודאי י''ל כפירוש הקונטרס ולא קשיא מההיא דסנהדרין דהא קאמר הכא טעמא שמא יכתוב וכיון דישבו כבר בדין מערב יו''ט וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבים מבעוד יום כדקאמר התם אם כן לא שייך למגזר ועוד י''ל כפירוש ר''ת ולא קשיא מההיא דכהן גדול דשמא חד מתרי טעמי נקט והדר מסיק התם בירושלמי דיומא אמר רבי מונא הדא אמר' הדין דכונסין ארמלין צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ואיתא נמי בריש כתובות בירושלמי ומפרש התם טעמא דעד שלא. קנה אינו זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה משכנסה זכאי בכולם ונמצא כקונה קנין בשבת וההוא נמי איכא לאוקמי בשיש לו אשה ובנים ומהאי טעמא דאין מקדשין לפי שנראה כקונה קנין אסור כמו כן לתת גט בשבת.:

דף לו - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד