ביצה לו ע"א

דף לו - א

ועוד ספק אחר מסתפקת הגמרא בדין משנתנו: התם - באותה משנה ששנינו מפנין ארבע וחמש קופות - תנן: אבל לא את האוצר.

ואמר פירש שמואל: מאי אבל לא את האוצר? - אבל לא יגמור את האוצר כולו.

על אף שהתירו לו פינוים של ארבע וחמש קופות, אין זה אלא כשיש שם עוד תבן ותבואה, אבל אם לא היו שם אלא הן, אסור לפנות את הכל ולגלות את הקרקע.

כי דילמא אתי לאשוויי גומות, שמא ימצא גומא וימלאנה כדי להשוות את המקום לקרקע שמסביב, ואסור לעשות כן משום מלאכת בונה. ^[1]

הכא - מאי? האם אף כאן אסרו להשליך את כל הפירות שבגג?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

התם, בפינוי הקופות, הוא בשבת דאסור, משום דחמיר, לפי שאיסורי שבת חמורים הם, ולכן החמירו בהם חכמים.

אבל יום טוב דקיל, יש לומר כי שפיר דמי לפנות אפילו את הגג כולו.

או דלמא אדרבה, יש להחמיר יותר בנדון משנתנו, מכח קל וחומר:

ומה התם, במשנה בשבת, דאיכא בטול בית המדרש, אמרת לא מפנים לגמרי

הכא, דליכא בטול בית המדרש אלא הפסד ממון בעלמא - לא כל שכן שיש להחמיר ולאסור מפני חשש השוואת גומות. ^[2]

ועוד מסתפקת הגמרא בדין המשנה ששנינו בשבת:

הכא במשנתנו תנן: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב.

ואמר על כך רב נחמן: לא שנו במשנתנו שמותר להשליך הפירות דרך הארובה אלא כאשר הארובה והפירות הן באותו הגג. אבל להעביר פירות מגג שאין בו ארובה לגג שיש בו ארובה כדי להשליכם שם דרך הארובה, לא התירו.

ותניא נמי הכי כדברי רב נחמן: אין מטלטלין מגג לגג, אפילו כשגגותיהן שוין,, ואין גג אחד גבוה מחבירו. ולמרות שאין כאן אלא טירחת העברה ולא טירחת עליה וירידה, מכל מקום אסור להעבירם מגג לגג.

התם בדין המשנה השנויה בשבת - מאי, האם התירו לפנות מבית לבית, או דוקא באותו בית?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: הכא, במשנתנו בלבד, הוא דאסור משום יום טוב, היות דקיל, ואתי לזלזולי ביה, ועל כן החמירו בו יותר.

אבל שבת, דחמירא, ולא אתי לזלזולי בה - שפיר דמי.

או דלמא אדרבה, יש להחמיר בנדון המשנה בשבת, הואיל ואין הפינוי משום הפסד ממון, ומשום קל וחומר:

מה הכא, דאיכא הפסד פירות, אמרת לא,

התם, דליכא הפסד פירות, לא כל שכן!?

ועוד יש להסתפק בדברי המשנה בשבת:

הכא, בדין משנתנו, תניא: היה הגג מוקף מחיצה ואין בו ארובה, אבל יש חלון במחיצה, הרי זה לא ישלשלם בחבל בחלונות. שלא יטול את הפירות בשקים וישלשלם דרך החלון בחבל, מפני שיש טורח להעלות את הפירות מן הגג לחלון ומשם לארץ. ואף לא יורידם עמו דרך סולמות [כל מדרגה נקראת סולם], שזו טירחה יתירה היא. ^[3]

התם, בדין המשנה בשבת - מאי?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם דוקא הכא ביום טוב, בדין משנתנו העוסקת בפינוי פירות מפני הגשמים ביום טוב הוא דאסור, כיון דליכא בטול בית המדרש אלא הפסד ממון.

אבל שבת, בדין המשנה בשבת, העוסקת בפינוי בשביל התלמידים בשבת, דאיכא בטול בית המדרש - שפיר דמי.

או דלמא אדרבה יש להחמיר היכא שאינו מפני הפסד ממון, ומקל וחומר:

ומה הכא, דאיכא הפסד פירות, אמרת לא התם, דליכא הפסד פירות - לא כל שכן!? ^[4]

ומסקינן בכל האיבעיות שנסתפקנו בהם: תיקו.

שנינו במשנה: ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף:

אמר עולא: ומותר לכסות אפילו אוירא דליבני [לבנים סדורות, מוכנות ומוקצות לבנין], שהיה חושש שירדו עליהם גשמים וימוחו. ואף על גב שהאבנים אסורות בטלטול משום "מוקצה", אין איסור לטלטל כלי לצורך מוקצה. ^[5]

רבי יצחק אמר: אין הכלים ניטלים אלא לצורך פירות הראויין בעצמן לטלטול. אבל אבנים, שמוקצה הן, אין מטלטלין כלים לצורך מוקצה.

ואזדא רבי יצחק בדין זה לטעמיה [לשיטתו], דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת.

ומוכיחה הגמרא כדעת רבי יצחק:

תנן במשנתנו: מכסין את הפירות בכלים.

ומשמע כי רק את הפירות, שאינן מוקצה, אין, אכן מכסין, כיון שיכול לטלטל כלי לצורכן. אבל אוירא דלבני שהם מוקצה - לא מכסין, כי אין כלי ניטל לצורכן. ותיקשי לעולא?!

ודוחה הגמרא: הוא הדין דמכסין אפילו אוירא דלבני.

ומה שנקטה המשנה "פירות", אינו בא למעט אוירא דלבני. אלא, איידי כיון דתנא ברישא "משילין פירות", לפיכך תנא בסיפא נמי "מכסין את הפירות".

ומביאה הגמרא ראיה נוספת לרבי יצחק:

תנן במשנתנו: וכן כדי יין וכדי שמן מכסין אותן בכלים מפני הדלף.

ומשמע שאין מכסין אלא כדי יין וכדי שמן שהם עצמם ניטלים, אבל אוירא דלבני לא. שאם לא כן, למה לא חידשה המשנה שמכסין אף אוירא דלבני, שאינם ניטלים בשבת, וכל שכן כדי יין וכדי שמן?!

ודוחה הגמרא את הראיה:

הכא בכדי יין וכדי שמן שנקטה המשנה, במאי עסקינן: בטיבלא. שמכילים הם טבל, שהוא מוקצה, ואינו ניטל בשבת. וחידוש המשנה הוא הפוך: ללמד שמותר לטלטל את הכלים אף לצורך דבר שאינו ניטל. ^[6]

ומוכיחה הגמרא כפירוש זה:

הכי נמי מסתברא כפי שפירשנו דברי המשנה.

דאי סלקא דעתך שהמשנה מדברת בכדי יין וכדי שמן דהתירא [המכילים יין ושמן מעושרים, שהם של היתר] -

הא תנא ליה כבר ברישא "פירות". הרי כבר שנינו בתחלת המשנה שמותר לטרוח כדי להציל את הפירות, ומה צריך התנא להוסיף ולהשמיענו שמותר לטרוח עבור כדי יין ושמן של היתר?

אלא בהכרח, שמשנתנו עוסקת ביין ושמן של איסור. ולהשמיענו באה המשנה שהכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל.

דוחה הגמרא את ההכרח: לעולם משנתנו מדברת ביין ושמן של היתר. אלא שכדי יין וכדי שמן אפילו של היתר אצטריכא ליה לתנא של משנתנו להשמיענו שמותר לטרוח מפני הפסדם, היות וסלקא דעתך אמינא: רק להפסד מרובה, כגון פירות, שאם לא יכסם מיד ירקבו מן הגשמים, חששו חכמים והתירו את הטירחה.

אבל להפסד מועט - כגון כדי יין וכדי שמן, שאף אם לא יכסם יתקלקלו רק מעט מהגשמים הנוטפים, שהרי לכשתחשך יכול לסלק את מי הגשמים או את הכדים מהמקום הזה - לא חששו חכמים להתיר טירחה עבורם.

ולפיכך קא משמע לן משנתנו שלכל הפסד ממון, בין רב ובין מעט, חששו חכמים, והתירו את הטירחה.

ועתה מקשה הגמרא על רבי יצחק, האוסר לטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל בשבת:

תנן במשנתנו: נותנין כלי תחת הדלף בשבת. הרי שהכלי ניטל כדי לקבל בתוכו את הדלף, שהוא עצמו אינו ניטל בשבת, כיון שהוא מים מלוכלכים דולפים מהגג שאינם ראויים לכלום, ומוקצים הם, ותיקשי לרבי יצחק?! ^[7]

ומשנינן: משנתנו עוסקת בדלף הראוי, שהוא צלול, וראוי לשתיית בהמה, ואינו מוקצה.

עוד מקשה הגמרא על רבי יצחק:

תא שמע: פורסין מחצלת על גבי לבנים בשבת, הרי שנוטלין מחצלת כדי להגן על הלבנים שאינן ניטלות?!

ומשנינן: הברייתא עוסקת בלבנים דאייתור מבניינא שנשארו מתוך הלבנים שהוכנו לבנין, ואינם מוקצים, כיון דחזי למזגא עלייהו [ראויים להשען עליהם], שכל הסבתן כך היתה, יושב קצת ונשען קצת על שמאלו [רש"י שבת מג א].

עוד מקשה הגמרא על רבי יצחק:

תא שמע: פורסין מחצלת מפני הגשמים על גבי אבנים [אבנים יבשות המוכנות לבנין, ולחלוחם במים גורם לכך שאינן מקבלות את הטיט יפה] בשבת, ואף שאין האבנים ניטלות בשבת?!

ומשנינן: הברייתא עוסקת באבנים מקורזלות [חדות], שאינן מוקצה כיון דחזיין שעומדים הם לשימוש של קינוח בבית הכסא, לקנח בהם. ^[8]

עוד מקשה הגמרא על רבי יצחק:

תא שמע: פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת. בימי החמה פורסים אותה מפני החמה, ובימי הגשמים מפני הגשמים. ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדבורים! והרי הדבורים מוקצות הן, ונמצא מטלטל לצורך דבר שאינו ניטל?!

ומשנינן: התם נמי, מדובר שמביא את המחצלת לצורך דבר המותר, וכגון דאיכא בתוך הכוורת דבש, שהוא דבר הניטל בשבת, ופורש את המחצלת על הכורת כדי להגן על הדבש שבתוכה. ^[9]

אמר תמה ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי על תירוץ הגמרא:

והרי התינח תירוצנו בימות החמה דאיכא דבש.

אבל בימות הגשמים, שאין דבש בכוורות, ואינו מטלטל אז את המחצלת אלא בשביל הדבורים שאינן ניטלות בשבת - מאי איכא למימר?! והרי בברייתא איתא: בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים?!

ומשנינן: לא נצרכא אלא לאותן שתי "חלות" של דונג שנוהגים להשאיר בכוורת אחרי שרודים מהן את הדבש.

הדבש נאצר בתוך החורים ב"חלות" הדונג. ולאחר רדיית הדבש מתוך החורים שבחלות הדונג, משאירים בכורת שתי חלות דונג, ומהחלות האלו אוכלות הדבורים כל ימות הגשמים.

ותמהה הגמרא על התירוץ: והרי אף אותן שתי חלות גם הן מוקצות הן, שהקצום עבור מאכל הדבורים, ואינן ניטלות בשבת. והאיך מותר לטלטל את המחצלת עבורם?!

ומשנינן: הכא במאי עסקינן - שחשב עליהם, על אותן שתי חלות להוציאם מן הכוורת כדי להאכילן לאדם, ושוב אינן מוקצות. ולפיכך מותר לטלטל מחצלת עבורם.

ותמהה הגמרא על התירוץ:

אבל לא חשב עליהם, מאי? האם אסור לטלטל את המחצלת עבורן?!

אם כן, אדתני בסיפא: ובלבד שלא יתכוין לצוד, הרי משמע שלא מצא התנא איסור בטלטול המחצלת אלא משום צידה.

ואם כדבריך תיקשי: לפלוג ולתני בדידה, הרי יש לך למצוא אופן שאסור לטלטל מחמת איסור טלטול שעוסק בו התנא. והיה לו לתנא של הברייתא לחלק ולומר: במה דברים אמורים שאין הטלטול אסור אלא כשחשב עליהם לאוכלן.

אבל לא חשב עליהם לאכלן אלא ייעד אותן למאכל הדבורים - אסור לטלטל מחצלת לצורכן?!

ומשנינן: הכי קאמר התנא: אף על פי שחשב עליהם לאכלן אסור לו ליטלן, ובלבד, אלא אם כן, שלא יתכוין לצוד.

ותמהה הגמרא על מהלך הסוגיא:

הרי כל דינו של רבי יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, יכול להיות רק לפי רבי יהודה, דאית ליה מוקצה. דהיינו, שמקצה אדם מדעתו אפילו דבר הראוי לשימוש. כי רק לרבי יהודה יתכן לומר את דינו של רבי יצחק, שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. דהיינו, שהאדם מקצה מדעתו את כליו מלטלטל אותם ומלעשות בהם שימוש עבור דבר מוקצה.

אבל לרבי שמעון, דלית ליה מוקצה, לא יתכן שיקצה אדם מדעתו את כליו מלעשות בהם שימוש ומלטלטלם עבור מוקצה. [מבואר על פי רש"י כאן לפי הסברו של רבי עקיבא איגר במסכת שבת מג ב].

ולרבי שמעון מותר לטלטל את המחצלת לצורך כיסוי הדבורים שבכורת, שהרי המחצלת כלי היא ואין הוא יכול להקצותה מדעתו.

ואילו הגמרא מעמידה את הברייתא, כדי שתתאים עם דינו של רבי יצחק, הסובר כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, שיכול לטלטל את המחצלת בגלל הדבש או בגלל החלות שחישב עלהן לאכלן.

ועתה מקשה הגמרא: במאי אוקימתא, זה שהעמדת את הברייתא שיש בכורת דבש או שיש בה חלות וחישב לאכלן, ולא העמדת אותה כרבי שמעון שיכול להביא את המחצלת עבור הדבורים, הרי זה כדי להעמידה כרבי יצחק, הסובר כרבי יהודה, דאית ליה מוקצה, ולפיו יכול אדם להקצות את מחצלתו שלא להשתמש בה עבור דבר שהוא מוקצה, ולכן צריך שיקח את המחצלת רק לצורך דבר הניטל.

ותיקשי: אימא סיפא: ובלבד שלא יתכוין לצוד. הרי שאם אינו מתכוין לצוד מותר לפרוס את המחצלת, ואף על גב שניצודין הדבורים, היות שכל דבר שאינו מתכוין לעשותו מותר לאדם לעשותו כאשר עושה הוא דבר אחד והמעשה השני נעשה דרך אגב. וכגון כאן, שמכסה את הכורת לצורך שמירת חלות הדבש שבתוכה, ובדרך אגב ניצודות הדבורים שבכורת.

ודין זה אתאן רק לרבי שמעון, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר. ולא כרבי יהודה האוסר לעשות דבר שאינו מתכוין.

ונמצא שהרישא היא לדברי רבי יהודה, והסיפא היא רק לדברי רבי שמעון החולק על רבי יהודה בדין מוקצה!?.

כתב המהרש"א: מה שאמרו בגמרא שלפנינו "ותסברא" עד "ולא ימות" - אינו מדברי הגמרא, אלא גליון הוא שנוסף בטעות, ראה שם.

ותסברא שכך הוא פירוש הברייתא, שהדבורים נצודים מאליהן, אלא שמותר לפרוס עליה מחצלת הואיל ואינו מתכוין, ולדברי רבי שמעון היא, שדבר שאינו מתכוין מותר?!

והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות [משל הוא לאדם האומר: אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות].

כי מעשה איסור שייעשה בודאי, הרי אף שאין מתכוין העושה לעשותו, אסור.

ולא התיר רבי שמעון אלא כשאין ודאות שהאיסור ייעשה, והוא אינו מתכוין לעשותו.

נמצא, שאם אכן היו הדבורים ניצודות מאליהן היה אסור לפרוס מחצלת על הכוורת ואפילו לרבי שמעון.

עד כאן מגליון! ^[10]

ומשנינן: לעולם יש לפרש דברי הברייתא שכולה רבי יהודה היא, דאית ליה מוקצה, ואוסר דבר שאינו מתכוין.

וכך הוא פירוש הברייתא: הכא במאי עסקינן דאית ביה כוי [יש בכוורת חלון] שאין הדבורים ניצודות, היות ויש להן פתח מילוט.

ולא תימא לרבי יהודה "ובלבד שלא יתכוין לצוד",

ותוב הכא תניא לא ישלשלם בחבל בחלונות ולא יורידם דרך סולמות התם משום ביטול בית המדרש מאי שרי אי אסיר ולא איפשיט. מכסין פירות בכלים מפני הדלף ר' יצחק אמר פירות ממש שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת.

עולא אמר אפילו אוירא דלבני.

תנן וכן כדי יין וכדי שמן כלומר פירות אין לבנים לא ופרקינן אלו הכדות טבל הן שהן חשובין כלבנים שאינן ראוין לאכול מהן היום. ועוד אקשינן לר' יצחק נותנין כלי תחת הדלף הנה אינן פירות ופירק בדלף הראוי להשתמש בהן וכן פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים כו'. ופירק כוורת נמי בדאיכא דבש בגווה שהן פירות.

שלא יגמור את האוצר. פירש רש"י ז"ל אין שם אלא ד' וה' קופות לא יטלם כולם כדי שלא יבוא לאשווי גומות, ומשום דסוגיא זו נקטה כרב חסדא כדאמרן פירש הוא כן, אבל אי אפשר לומר כן לרב חסדא דשמואל הוא דפריש אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר אבל אתחולי מתחילינן ומתניתין ר' שמעון היא כדאיתא התם, אבל רב חסדא אוקמה כר"י ומאי לא את האוצר שלא יתחיל באוצר ומשום מוקצה, והכא לאו דוקא ד' וה' אלא אפילו טובא ובלבד שלא יגמור ויגלה הרצפה שלא יבא לאשוויי גומות ממש מדעתו כדי לתקן אוצרו.

אי נמי התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות שרי משום שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אבל הכא יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל כלל לא. איכא למידק דהא במתניתין טפי שרינן ביום טוב מבשבת דקתני משילין פירות ביום טוב אבל לא בשבת , ונראה לי דבעיקרי המלאכות טפי שרי ביום טוב מבשבת בעיקרן דבשבת כל מלאכה אסורה וביום טוב כל מלאכת אוכל נפש מותרת אבל מה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביו"ט מבשבת דילמא כיון דקיל אתי לאקולי ביה טפי וכענין שאמר רב נחמן במוקצה (לעיל ביצה ב, ב), כך נראה לי .
כל הני בעיי דבעי הכא וקיימי בתיקו כולהו נ"ל כהלכתא לפי אהדריה [דר' זירא ור' אסי] דכיון ד(ל)ר' זירא ור' אסי ילפינן להו י"ט משבת נקטינן מאי דפשיטא להו ושבקינן מאי דאסתפק לאחריני בדילמא .

הא דאמר רבי יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. ואם תאמר היאך אמרו בפירקין דלעיל קודר אדם קב או קביים שעורים ונותן לפני בהמתו, ושנינו (שבת קנה, ב) אין [אובסין] את הגמל אבל מלעיטין אותו והלא הבהמה אינה ניטלת . יש לומר בהמה כניטלת חשבינן ליה הואיל ויכול למשכה באפסר.

הכא במאי עסקינן בטיבלא. דהוי ליה כאוירא דליבני ולרבי יצחק אין כלי ניטל בשבילו. ואם תאמר ואפילו לר' יצחק אמאי לא והא אמרינן לעיל (ביצה לד, ב) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ובפרק כירה (שבת מג, א) נמי אמרו בחבית של טבל שנשברה ומביא כלי ונותן תחתיה לקבלו לא חשבינן ליה מבטל כלי מהיכנו משום האי טעמא דאם עבר ותקנו מתוקן, יש לומר דמכל מקום אין כלי ניטל בשבילו לרבי יצחק לפי שאין הטבל עצמו ניטל ולפיכך אין מטלטלין כלי בשבילו , וההיא דחבית של טבל שנשברה שבפרק כירה לר' יצחק בשצריך למקומו של כלי הניטל לשום תחת חבית של טבל כדאיתא התם.

להפסד מועט לא חששו קא משמע לן דחששו. ואם תאמר והא אמרינן בריש מי שהחשיך (שבת קנד, ב) דלהפסד מועט לא חששו גבי היתה בהמתו טעונה טבל וכו' דאמרינן התם מאי אף על פי שמשתברים מהו דתימא להפסד מועט חששו קא משמע לן, יש לומר דיו"ט שאני דכיון דליכא אלא טורח מועט אפילו בהפסד מועט חששו והתירו .

תנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת. כלומר: וקשיא לר' יצחק דקא סלקא דעתך דאפילו בדלף שאינו ראוי קאמרי, אבל לעולא ניחא דהוה ליה כאוירא דליבני. ואיכא למידק אי בדלף שאינו ראוי היכי שרי והא קא מבטל כלי מהיכנו אמר (ליה), [לך] דהכא הוי טעמא משום גרף של רעי, ואף על פי דאמרינן לעיל בפרק יו"ט שחל (ביצה כא, ב) גבי שיורי כוסות דאין עושין גרף של רעי לכתחלה, שאני הכא דאדרבה הגרף איתיה אלא שמביא כלי להוציאו, ותדע לך דהוא משום גרף של רעי דבסמוך מייתינן על מתניתין עובדא דבי ריחייא דאביי דמשום גרף של רעי הוה שרי ליה רבה וכולה סוגיא דהתם בגרף של רעי.
ונראה לי מכאן דלרבי יצחק אין כלי ניטל אפילו משום הוצאת גרף של רעי, דאי לא לדעת המקשה מאי קא מקשה מינה לר' יצחק וניחא ליה לעולא הא אפשר לאוקומה לר' יצחק אפילו בדלף שאינו ראוי ומשום גרף של רעי כדאיצטרכינן לעולא, וזה תימה דהא גרף של רעי אפילו מעצמו בלא כלי ניטל הוא משום כבוד הבריות כדאיתא בסמוך. ולפיכך נראה לי דלכולי עלמא בדלף הראוי הוא מתניתין, ואפשר היה לו להקשות ולטעמיך אי בדלף שאינו ראוי אפילו לעולא מי ניחא והא אין מבטלין כלי מהיכנו, אלא דבכמה מקומות מצי לאקשויי הכי ולא מקשה [כד]אוקמוה בדלף הראוי הכי קאמר מתניתין על כרחין בדלף הראוי, כך נראה לי.

התם נמי דאיכא דבש. ואיכא למידק דאפילו כי איכא דבש מאי הוה, דהא הרודה דבש מן הכוורת חייב משום תולש. (שבת צה, א) יש לומר בשהיה שם דבש צף על החלות, אי נמי בחלות (ראויות) [רדויות] מעי"ט מן הכוורת.

ובלבד שלא יתכוין לצוד אתאן לר' שמעון. ואם תאמר לר' שמעון נמי איכא דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, ויש לומר דכל שאפשר שישנו בו נקב אחד ממילא לצאת דרך שם הדבורים לאו פסיק רישיה הוא אבל לר' יהודה כל שאין מניח שם נקבים ממש הרי זה אסור, והיינו דאמרינן כולה ר' יהודה היא והכא במאי עסקינן דאית ביה כוי ודקדק שיניח שם חלונות כדי שלא יהא צד ממילא.

ושופך ושונה ואינו נמנע. ואם תאמר לידוק מהא דמשילין דרך ארובה כל כמה דצריך דמאי שנא מהא, יש לומר דשאני הכא דנעשה בבית וגרף של רעי.

זה שאמרנו בשבת שאם באו לו אורחים או תלמידים ואין לו מקום להושיבן שמפנין מן האוצר עד ארבע או חמש קופות פירשו שם ובלבד שלא יגמור ר"ל שלא ישאר האוצר פנוי מכל וכל בפנוי ארבע או חמש קופות אלו שאם יראה כלו פנוי שמא יבא להשוות גומות שבו בידים כשיראה את אוצרו שאינו שוה וזהו פירוש דילמא אתי לאשוויי גומות ואין מפרשין דילמא אתי לאשוויי גומות דרך הילוכו שזהו דבר שאין מתכוין ואף בזו של השלה שהתרנו ביום טוב בגגים יש מי שאומר דוקא שלא יגמור כענין אוצר בשבת ויש מי שאומר שרשאי לגמור וכן נראה לי שאין חשש השואת גומות בגג כבאוצר ומ"מ ענין המחלקת הוא מפני שנשאלה בסוגיא זו ולא הובררה ומ"מ בשבת בגגין לא הותר כלל כמו שביארנו במשנה:

מה שביארנו במשנה שמשילין ביום טוב פירות דרך ארובה דוקא שיש ארובה בתוך הגג אבל אם אין באותו הגג ארובה אע"פ שיש בגג הסמוך לו ארובה אפילו היו הגגות שוים ואין כותל ביניהם אסור ויראה לי שכן אפילו היו שניהם שלו הואיל ורשויות חלוקות הם וכן אסור לשלשלם בחבל ולהורידם דרך סולמות או דרך חלונות אלא בדרך השלה בדרך ארובה שזה אינו טורח יותר וכן מה שהותר בשבת לפנות מאוצרו ארבע או חמש קופות אם היה אוצרו בעליה לא הותר אלא בדרך זה:

מה שפירשנו במשנה שמכסין את הפירות מפני הדלף לא סוף דבר בפירות אלא אפילו היו לו שם לבנים סדורים לבנין וגשמים באים ומתירא שמא ימוחו מותר לטלטל כלים ובגדים כדי לכסותם ואע"פ שאין לבנים עצמן ראויים לטלטל שהרי הוקצו לבנין שכל כלי הניטל מטלטלין אותו אף לדבר שאינו ניטל וכן פורסין מחצלת על גבי לבנים או על גבי אבנים או על גבי כוורת דבורים אפילו לא היה שם דבש וכל שאין בה דבש אינה ראויה לטלטל אפילו היו שם שתי חלות שהרי אף הם מוקצות כמו שיתבאר בסמוך ובלבד שלא יתכוין לצוד ואע"פ שהוא צד מאליו הא אם נתכוין לצידה אע"פ שהצד דבר שאין במינו ניצוד כגון צירעין וזבובים ופרעושים ודבורים פטור מ"מ איסור יש בדבר ולמדת שזה שהתירו לכסות את הפירות פירושו אף בפירות שאינן ראויים לטלטול כמו שביארנו במשנה:

יש מי שאומר שלא התירו ליטול דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל אלא כשאותו דבר שאינו ניטל יש עליו תורת כלי וראוי לאיזה דבר כגון לבנים שנשארו מן הבנין וראויין לישב עליהן או אבנים לבית הכסא והדומה להם וכל שכן אם הוא כלי גמור אלא שאיסור טלטולו בא מצד שמלאכתו לאיסור אבל מה שאינו כלי ואינו ראוי לכלום כגון אבנים שאינן ראויות לבית הכסא אלא לבנין ורוצה לכסותם כדי שלא ילחלחו הבנין ויתעכב יבשותו ונגובו והדומים להם אין נוטלין דבר בשבילם שהרי אין עושין מחיצה למת בשביל המת אלא בשביל החי ואין דברים אלו כלום שהרי בשלישי של שבת מ"ג א' אמרו בהדיא פורסין מחצלת על גבי אבנים והקשו ממנה לר' יצחק שאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ותירצוה באבנים מקורזלות הא לדעת האומ' שהכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל פירושו בעומדות לבנין כמו שיתבאר שם וא"כ עושין מחיצה למת אף בשביל המת או שמא מת [שאני] שאינו ראוי לכלום:

שתי חלות של דבש שאדם מניח בכוורת להתפרנס הדבורים מהן בימות הגשמים מוקצות הן וביום טוב אסורות אא"כ חישב עליהן מאתמל ובשבת מותרות:

צריך שתדע שמה שאנו מתירין ליטול כלי הניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל דוקא לפרוס עליו שיהא יכול ליטול משם כשירצה אבל אין נותנין בתוכו או עליו דבר שאינו ניטל שאם כן הרי מבטל כלי מהיכנו שהוא אסור מפני שהוא כסותר שהרי מונע תשמישו וי"מ מפני שהוא כבונה כלומר שהוא כמשקעו בקרקע שלא יזוז משם ויש מי שאומר שאף בפריסה עליו צריך שלא יגע באותו דבר שאינו ניטל וכן נראה מלשון תלמוד המערב במה שאמרו שם בפרק (ראשון) [אחרון] לענין ביצה שנולדה ביום טוב שכופין עליה כלי כדי שלא תשבר ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה אלא שאנו מפרשים בו שמא יחוש לשבירת הביצה ויבא ליגע בגופה של ביצה:

לענין ביאור זה שאמרנו במאי אוקימתא כר' יהודה כך פירושו כלומר כר' יהודה דאית ליה מוקצה דאלו לר' שמעון אין צריך מחשבה אימא סופא ובלבד שלא יתכוין לצוד אתאן לר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ואע"ג דלר' שמעון נמי פסיק רישיה הוא איפשר שאין המחצלת מתהדקת על הכוורת כל כך שלא יהו הדבורים יכולים לצאת ומ"מ רישא ר' יהודה וסופא ר' שמעון ותירץ כלה ר' יהודה היא והאי ובלבד שלא יתכוין לצוד דקאמר ענינו בשלא יהא שם צידה כלל ובדאית בה כוי כלומר שיש חלונות בדפני הכוורת שהדבורים יכולין לצאת דרך בהם אע"פ שהמחצלת פרוסה על פי הכוורת ולא אמר שלא יתכוין לצוד אלא שלא יעשנו כצידה ר"ל כמצודה שהיא סתומה כלה מפיה ומדפניה אלא שיפרוס המחצלת על פיה וישאיר חלונות ודפנות פתוחות דאע"ג דלאו במינו ניצוד הוא ולא הוי אב מלאכה מכל מקום איסורא דרבנן איכא ובדרך שכתבנו:

וכן לענין ביאור צריך שתדע שאף לדעת האומר אין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל אוכלין מיהא לצורך בהמה מטלטלין אפילו אינן ראויין לאדם כחתוך נבלה לפני הכלבים אע"פ שאין הכלבים מיטלטלין שאסור להשתמש בבעלי חיים ומ"מ דוקא בשמזונותם עליו הא לאו הכי לא ואף לדעת המתיר לטלטל כלי שניטל לדבר שאינו ניטל אסור ואף באוכלין הראויים וכמו שאמרו באחרון של שבת קנ"ה ב' אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך הואיל ואין מזונותם עליו אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים הואיל ומזונותם עליו:

התם נמי דאיכא דבש בפ' כירה מקשי לה מטפין את הסל לפני האפרוחים ומקורה שנשברה שסומכן אותה בפסול ומביצה שנולדה בשבת שכופה עלהי כלי בשביל שלא תשבר שאין לתרצם כמו שתירץ אלא דחזו ומתרץ דצריך למקומו והנה קיצר ולא הביא כל הדברים ודרך התלמוד לקצר במקום א' ולהאריך במקום א':

ואמר שמואל כו'. כדי שלא יגמור כו'. ואף על גב דהכא בעינן לה אליבא דשמואל דפליג אדרב חסדא ואילו לעיל בעינן לה אליבא דרב חסדא. הכא בעינן אי עבדינן הכא כשמואל כדעבדינן התם ולומר שיפנה כל פירות הגג ובלבד שלא יגמור. אי נמי דרב חסדא לא פליג אדשמואל אעיקר דינא אלא אאוקמתא דמתניתין דהתם כדמשמע התם.

דילמא אתי לאשוויי גומות. פירוש אפילו לר' שמעון שמא יבא להשוותן בכונה. אי נמי התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות כו' דשבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה אבל הכא דיום טוב דקיל וכו'. והקשה הרשב"א ז"ל דהא שרינן במתניתין ביום טוב להשיל פירות ולא בשבת. וכבר כתבתי למעלה שנראה שאין הריטב"א גורס כן. אבל הרשב"א ז"ל תירץ דבעיקר מלאכות טפי שרינן ביום טוב מבשבת משום דכל מלאכה אסורה בשבת וביום טוב כל אוכל נפש מותרת. אבל במה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביום טוב. והקשה מורי נר"ו דהא באידך בעיא אמרינן איפכא התם תנן אבל לא את האוצר כו' הכא מאי התם הוא דשבת דחמירא אבל הכא דיום טוב דקיל שפיר דמי. והא הכא דהותר מקצתו ואפילו הכי פשיטא ליה שיש להתיר ביום טוב משום דקיל אלא דמספקא ליה משום האי טעמא דאמר ומה התם דאיכא ביטול בית המדרש כו' אבל אי לאו הדין טעמא פשיטא ליה דביום טוב מקילינן משום דקיל. לפיכך כתב נר"ו דכי אמרינן דשבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אינו אלא באיסורי דרבנן שאינן משום גזרה כגון מוקצה שאינו משום גזרה אלא איסורא דרבנן בלחוד וכגון ארבע וחמש קופות שאינו אלא משום טירחא ואפילו למאן דדחי וסבר לאסור ביום טוב. אבל במידי דאסור מדרבנן משום גזרה כי הא דהכא שאסרו לגמור האוצר דלמא אתי לאשויי גומות אין ספק שיש לחוש לחיוב שבת שהוא איסור סקילה יותר מחיוב יום טוב שהוא חיוב לאו. ואף על גב דאמרינן פרק האשה רבה כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת יש לומר שלא נאמרה בגזרה כזאת וכל שכן שיש בשבת איסור סקילה. והאי דלא קאמר הכא דביום טוב שרי משום דאיכא פסידא וכדאמרינן לעיל משום דאלים ליה הדין טעמא דיום טוב דקיל. ותדע לך דבתרתי בעיי בתרייתא אמר ומה הכא דאיכא פסידא דפירות אמרת לא ולא אמר הכא דיום טוב דקיל. וכל זה מפני שכשגזרו משום אשויי גומות דהוא איסור תורה לא גזרו ביום טוב כשבת משום דיום טוב קיל ולא איצטריך למיתי משום פסידא אלא משום דקיל. אבל בהנך תרתי בעיי דמיירו במידי דטירחא ולית בהו גזרה משום איסור תורה אין להקל ביום טוב טפי משבת וכדפרישית. ולפיכך אמר (בתוך) בהנך תרתי בעיי ומה התם דאיכא פסידא כו'. והא דנקט גבי שבת משום ביטול בית המדרש משום דהוי טעמא קמא דנקט לעיל גבי ארבע וחמש קופות עד כאן לשונו.

אבל התם דאיכא ביטול בית המדרש שפיר דמי. פירוש בשבת מותר לטלטל אפילו מגג לגג כיון דאיכא בטול בית המדרש. ונראה לי דדוקא בשגגותיהן שוים משום דלא שרינן טרחא יתירא

להפסד מועט לא חששו קא משמע לן. ואם תאמר הכא משמע דלהפסד מועט חששו והתם בשבת גבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששית אמרינן דלא חיישינן להפסד מועט. ותירץ הרשב"א ז"ל דיום טוב שאני הואיל וליכא אלא טירחא מועטת והתם בשבת. ומורי נר"ו הקשה דהתם מוכיח בהדיא דהא דהיתה בהמתו טעונה כו' אפילו ביום טוב היא וכדאוקימנא התם בבולסא. ותירץ נר"ו דהפסד דהכא טפי מהפסד דהתם ולפיכך חששו. והא דקרו ליה הפסד מועט לומר שהוא מועט כנגד הפסד הפירות אבל הפסד דהתם שהיתה בהמתו טעונה שהוא הפסד מועט טפי לא חששו. והוא הדין לשבת שמותר לכסות כדי יין וכדי שמן. ולא נהירא לי משום דממתניתין לא משמע כן שיהא מותר לכסות כדי יין וכדי שמן בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ובתוס' תירצו דהכא דמיירי לבטל כלי מהיכנו להפסד מועט חששו. אבל התם דמיירי לטלטול כלי שאינו ניטל משום הכי לא חששו להפסד מועט.

תנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת. פירוש וקא סלקא דעתיה בדלף שאינו ראוי וקשיא לר' יצחק. אבל לעולא בדלף שאינו ראוי כאווירא דלבני. ופריקן בדלף הראוי. וכתב הרשב"א ז"ל דהוא הדין דאיכא לאוקומה הכי לעולא משום דקיימא לן דאין מבטלין כלי מהיכנו. והוא הדין דמצי לאקשויי וליטעמיך בדלף שאינו ראוי לעולא מי ניחא והא אין מבטלין כלי מהיכנו. וכן כתב הריטב"א ז"ל אלא שהוא מוסיף דמכל מקום מעיקרא לא פרכינן מינה אלא לר' יצחק משום דלא קים לן דסבירא ליה לעולא שאוסר לבטל כלי מהיכנו והיינו נמי דלא אמרינן וליטעמך ודכותה בתלמודא. ואם כן לכולי עלמא אסור לתת כלי תחת דלף שאינו ראוי בשבת. ומורי נר"ו כתב שאינו נכון דהא הכא ובפרק כירה פריך לר' יצחק ומשמע דלדידן ניחא דשרי ואפילו בדלף שאינו ראוי וכן אנו נוהגין ומנהגן של ישראל תורה היא. על כן פירש נר"ו דלר' יצחק דאמר דאין כלי נטל אלא לדבר הנטל אין נותנין כלי תחת הדלף שאינו ראוי שהרי המים הנוטפין אינן ראויין ואסור לטלטלן ולפיכך אין הכלי נטל בשבילן. וא"ת והרי גרף של רעי הן. יש לומר שאינן כגרף של רעי עד שיגיעו לקרקע הבית ואם כן היאך יטול כלי כדי לקבל המים העתידים לבא מאחר שאינן ראויין וכיון דאינן גרף של רעי עד שהן בקרקע הבית אינו בדין שיטלטל כלי בשבילו לפי שאינן ראויין. אבל לעולא ודאי מניח כלי תחת הדלף שאינו ראוי שהרי בהנחת הכלי קודם שיגיעו המים לתוכו ליכא שום איסורא שהרי כלי נטל לדבר שאינו נטל וכשיגיע המים לתוכו ליכא משום מבטל כלי מהיכנו שהרי מותר לו לשופכן משום דהוו כגרף של רעי הואיל והוו מים שאינן ראויין. ולא דמי לנותן כלי תחת הנר לקבל שמן המטפטף או תחת התרנגולת לקבל ביצתה וכדאיתא פרק כירה. דשאני התם דאי אפשר לסלק האיסור מתוך הכלי והלכך איכא בהו משום מבטל כלי מהיכנו. וא"ת והא לעיל גבי שיורי כוסות אמרינן וכי עושין גרף של רעי לכתחלה והכא שרינן להביא כלי ולקבל המים כדי שיהו גרף של רעי. וי"ל דשאני התם דבידו שלא יזמין הנכרי ולא יהו שיורי כוסות של גרף של רעי. אבל הכא אם לא יתן הכלי תחת הדלף ויגיעו לארץ כל שכן דהוה ליה גרף של רעי והלכך שרי. עד כאן דברי מורי נר"ו.

שתי חלות מוקצות נינהו. פירוש והא דלא מהדר ליה הא מני ר' שמעון היא בפשטה דלית ליה מוקצה משום דמאן דמקשה אקשי ליה כרבי יהודה והוא פריק ליה אפילו כרבי יהודה משום רבותא. ורש"י לא פירש כן. ולענין הפסק אין הלכה כר' יצחק אלא כעולא וכן דעת רבינו אלפסי והרמב"ם וגדולי הפוסקים.

רש"י בד"ה תחת הדלף לקבל בתוכו מפני טינוף הבית הס"ד והד"א וצ"ל הדבור בסוף המשנה:

בד"ה ושנשמטה ירכו כו'. נ"ב פי' רש"י לשם וכגון שלא איעכיל ניביה דאי לאו הכי טריפה נמי הוה כו':

גמ' בית המדרש אמרת לא הכא דליכא ביטול ביהמ"ד לא כ"ש כו'. כצ"ל:

שם כ"ש שבת דחמירא או דלמא כל זה נמחק ונ"ב נ"ל טעות:

שם ע"ג לבנים בשבת בלבנים דאייתור כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה והכא תנן כו' לשאול הס"ד:

בד"ה ואפילו כו' וירידה הס"ד:

בד"ה אלא לדבר כו' דבר הנוטל הס"ד:

כ"ש שבת דחמירא או דלמא כו' רש"ל מחקו. והטעם שנקיט סברות שונות באיבעיות מחבירו לא ידעתי:

גמ' או דלמא מה הכא דאיכא הפסד פירות אמרת לא התם כו' לא כ"ש. אע"ג דסברת ביטול ביהמ"ד עדיף ודאי טפי דהא מהני לפנות קופות בשבת מפני ביטול ביהמ"ד כדתנן מפנין וכו' ואלו מפני הפסד ממון תנן במתני' אבל לא בשבת וכיון דראינו לענין מה ששרי ביו"ט שרי בשבת יותר מפני ביטול ביהמ"ד מהפסד ממון א"כ אין כ"ש מה דאסר ביו"ט משום הפסד ממון שהיה ג"כ אסור מפני ביטול ביהמ"ד [ד] ורש"א הקשה לעיל אבל ביו"ט דקיל ואתי לזלזולי כו'. והא במתני' תנן ביו"ט אבל לא בשבת דהא אדרבה ביו"ט הו"ל להחמיר טפי מה"ט דקיל דלא ליתי לזלזולי בי' ותי' דודאי באיסורא דהכא דהוי טלטול שלא לצורך יש לנו לאסור בשבת טפי מביו"ט דטלטול שלא לצורך משום הוצאה והוצאה גופה ביו"ט מותר ובשבת אסור והכא ה"ק מלתא דשרי בשבת כהאי דמפנין משום אורחים וביטול ביהמ"ד דלא גזרו בי' משום הוצאה יש להתיר טפי מהתירא דהכא גבי יו"ט דלית בי' נמי למיגזר משום הוצאה דהתם לא אתי לזלזולי בי' משא"כ ביו"ט דאסור משום טרחא יתירא אפילו עד ד' וה' קופות משום דאתי לזלזולי בי' ע"כ:

גמ' אבל לא חשיב כו' אדתני כו'. ולא מקשה אבל כי ליכא בה דבש מאי כו':

גמ' במאי אוקימתא כר"י. רש"י מפרש מדהו"ל לתרוצי ארישא [דהיינו דלא צריך לתי' דאיכא דבש] ותוספות מפרשים כי פריך והא מוקצות נינהו כו' והא דלא מקשה אשינויא דדבש [לפירוש התוס'] אפשר דאף לר"ש בעי צורך קצת וכוורת לא הוי צורך קצת [ור"ל דהיכא דלא חזי למידי הוי כצרורות ואבנים דאסור אפי' לר"ש] [ה]:

ברש"י בד"ה על גבי אבנים כו'. והבנין שיהא ליבש כצ"ל:

גמרא לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות. עי' שבת (מג ב) תד"ה רב אשי שהיה לפניהם הגי' כאן א"ל ל"נ כו' ופי' דר"א השיבו כן ולקמן ע"ב (תחת רב אשי אמר דבגי' שלפנינו) גרסי' ואב"א מי קתני כו':

שם אותן שתי חלות מוקצות הן. ופרש"י לדבורים לכאורה קשה דהא מסקינן לעיל (ו ב) מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם ועוד אטו מאכל בהמה כגון תבן מוקצה הוא במסתפק מהן וי"ל דשאני הכא שהוא מקצה אותם שלא יטלטלם משם אלא שיהיו מונחים במקומן לאכילת דבורים:

רש"י ד"ה אדתני ובלבד עד שדלג מאיסור טלטול ובדבור הסמוך באיסור טלטול גופיה כו'. דבריו יובנו בהא דלקמן (לז) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא וע"ש בפירושו:

תְּנַן: מְכַסִּין אֶת הַפֵּרוֹת בְּכֵלִים; פֵּרוֹת – אִין, אֲוִירָא דְּלִבְנִי לָא?. ראיתי בספר שמן הטוב שהביא על זה קושיא ותירוץ בשם הרה"ג עטרת ראשי הרב מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה שהקשה מאי פריך, לימא דאיירי בגרוגרות וצמוקין דלא חזו כמו באוירא דלבני? ותירץ דמשמע ליה בפירות הראויין מדקתני פירות סתם, עד כאן דבריו עטרת ראשי הרב מור זקיני זלה"ה. וכתב המחבר הנזכר והוא דוחק, דהא משני בסמוך בדטיבלא אף על גב דקתני כדי יין וכדי שמן סתמא דמשמע במתוקנים, עד כאן לשונו.
ואחר המחילה הרב המחבר הנזכר לא דק דהמקשן ודאי משמע ליה דפירות סתם, משמע פירות הראויים! והיינו טעמא משום דהוה ליה למימר ומכסין את 'המוקצה' ואמאי נקיט 'פירות', וגם בתר הכי הדר המקשן להקשות מן כדי יין וכדי שמן היינו משום דמשמע ליה בראויים איירי ורק התרצן הוא דמתרץ בהכי לפרש דאיירי בטבילי אף על גב דאתמר בסתמא. ולכן על הקושיא שהקשה עטרת ראשי הרב מור זקיני זלה"ה על המקשן אמאי לא מפרש לה בגרוגרות וצימוקין ולא יקשה שפיר מתרץ לה הרב מור זקיני זלה"ה משום כיון דקתני פירות סתם משמע ליה בפירות הראויים, והמחבר הנזכר עושה הוכחות מדברי התרצן על דעת המקשן.
מיהו יש להקשות הקושיא של הרב מור זקיני זלה"ה הנזכר על התרצן למה לא תירץ להמקשן כשהקשה פירות אין אוירא דלבני לא האי פירות הם גרוגרות וצמוקין דהם כמו אוירא דלבני, וכאשר תירץ כזאת אחר כך בקושיא דכדי יין ושמן ולמה תירץ לו איידי דתנא רישא משילין וכו'?
ונראה לי בס"ד חדא דזה התירוץ דאיירי עדיף ליה טפי משום דבאמת כיון דקתני פירות בסתם משמע פירות הראויים ואחר כך בקושיא השנית דכדי יין ושמן הוכרח לתרץ כך דלא היה לו תירוץ אחר. ועוד נראה לי בס"ד דלא הוה מצי התרצן לתרץ האי פירות איירי בגרוגרות וצמוקין דאם כן למאי אצטריך לומר וכן כדי יין וכדי שמן וכמו שאמרו אחר כך באמת הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך וכו' הא תנא ליה רישא ולכן התרצן לא תירץ לקושיא הראשונה דמכסין את הפירות דאיירי בגרוגרות וצמוקין דהתרצן עדיין לא סלקא דעתך האי סברא דנקיט הש"ס אחר כך סלקא דעתך אמינא להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו.

במתני' לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין כו' בירושלמי וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין, מה שעשו עשוי בשבת ואצ"ל ביו"ט הביאו הרי"ף בההלכות, וכתב עליה ושמע מיניה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה.
קשה לי, דמ"מ בהאי דאין דנין אמאי במזיד מה שעשו עשוי, הא כיון דעברו על איסור דרבנן לדון בשבת נעשו פסולים בדרבנן ואין דיניהם דין, ואף אם נימא כמו דפסולי עדות דרבנן צריך הכרזה, ה"נ לענין פסול דיינים, מ"מ הא לאותו דבר שנפסל א"צ הכרזה, כמ"ש בנ"י [הביאו הסמ"ע סימן לד] וצלע"ג:

בטיבלא וכו'. מ"ש תוס' מטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן. הנה מלעיל סוף המביא י"ל התם עמד על המוקצה ואמר שרוצה ליטול מכאן למחר ורוצה לעבור על דרבנן ולתקן הטבל למחר. נהי אי מוקצה מחמת איסור דאורייתא לא היה מועיל אמירתו והזמנתו כמו דלא יועיל הזמנה בפירות דלא מחזי מ"מ באיסור דרבנן ה"ל כפירות דאחזי ולא אחזי דמועיל הזמנה וכמבואר כן לעיל כ"ו ע"ב אזמין גלי דעתיה וכו' משא"כ הכא דלא גלי דעתיה שרוצה לעבור על איסור דרבנן שפיר י"ל דטבל אינו מוכן. וגם ממבטל כלי מהיכנו לק"מ די"ל דעכ"פ הכלי איננו בטל מהיכנו דלהוי כאלו בנאו וחברו בטיט בלי לזוז מכאן או כסותרו ושוברו דהרי בנקל יכול לעבור על איסור דרבנן ולתקן הטבל ולא הוה הכלי כמחובר בטיט אבל לעולם הטבל מוקצה הוא כל זמן שלא תיקנו ואין כלי ניטל לצרכו. ואולי כל זה בכח כוונת תי' תוס':

במאי אוקימתא כר' יהודה פירש"י מדמהדרת אשינויי דחוקי משום ב' החלו' וכו' משמע דאפי' מוקצה דבעלי חיים היינו דבורים נמי לית ליה לר"ש. ומיהו בפ' כירה פירש"י אשינויי דחישב עליהן קאי ע"ש דהקצאה דדבש ודאי לית ליה לר"ש וכבר הרגיש קצת בזה במהרש"א שם ע"ש ומיהו י"ל המקשן שהקשה והא מוקצות נינהו הוה ס"ל דר"ש מודה כיון דדחי' בידים במה שלא רדה אותן מעי"ט אע"ג דע"כ מיירי בעבר ורדה אותן בי"ט דאל"ה אסור לרדות חלות דבש כמ"ש תוס' בשבת שם מ"מ כיון שלא רדה אותן בין השמשות ה"ל דחי' בידים ואסור אפי' לר"ש דודאי גרע ממדבריות דשלהי מכילתין. נמצא המקשן יפה הקשה והא מוקצות נינהו אפי' לר"ש. אך התרצן שתי' בשחישב עליהם מעי"ט וע"כ כבר רדה אותן מעי"ט כשחישב עליהם וכמ"ש תוס' בשבת שם וא"כ בקיצור ה"ל לתרץ כיון שלא דחאום בידים שהרי כבר רדה אותם תו ליכא מוקצה לר"ש אפי' בלא חישב וע"כ משום דבעי לאוקמי כר' יהודה תי' בשחישב ע"כ פריך במאי אוקמתא וק"ל:

בגמ' התם תנן אבל לא את האוצר ואמר שמואל וכו' אבל לא יגמור את האוצר וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא בזו הסוגיא דהא בר"פ מפנין פליגי שמואל ורב חסדא דר"ח מפרש דד' וה' קופות דקתני במתניתין דוקא קתני אבל טפי לא והא דקתני בסיפא אבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל באוצר ושמואל קאמר דד' וה' דקתני אפילו טובא נמי כדאמרי אינשי והא דקאמר אבל לא את האוצר היינו שלא יגמור וא"כ סוגיא דהכא כמאן דארכבי אתרי רכשי דהא באיבעיא קמייתא דלעיל ע"כ אליבא דר"ח קאי דבשבת ד' וה' קופות אין אבל טפי לא ומש"ה מספקא ליה אי בי"ט אפי' טובא נמי והך איבעיא בתרייתא לא שייך אלא אליבא דשמואל והא מילתא הוי קשיא לי טובא עד שעיינתי ובינותי בספרים וראיתי שהרא"ש ז"ל בר"פ מפנין הרגיש בזה והאריך שם שהכריע מכאן לפסוק הלכה כר"ח בחדא וכשמואל בחדא וכו' ע"ש אמנם לע"ד אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינן למימר דר"ח לא פליג אהא דאסר שמואל לגמור את האוצר משום אשויי גומות כדאמר ר"ח גופא בלישנא קמא וכמ"ש רש"י שם אלא דלענין פירושא דסיפא דמתני' לחוד משמע ליה לר"ח טפי לפרש דהאי אבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל בה את האוצר כיון דר"ח סבר כר"י במוקצה אבל שמואל דס"ל כר"ש הוצרך לפרש דאבל לא את האוצר היינו לא יגמור וא"כ לפ"ז שפיר שייך כל הסוגיא דהכא אליבא דר"ח והא דלא קמיבעיא ליה נמי אליבא דר"ח לענין התחלת אוצר אם יש להקל בי"ט טפי מבשבת היינו משום דמילתא דפשיטא היא דלענין מוקצה לא שייך להקל בי"ט טפי מבשבת ואדרבה לשיטת הפוסקים כרב נחמן דבמוקצה קי"ל בשבת כר"ש ובי"ט כר"י א"כ אין מקום לאיבעיא זו ומכ"ש לשיטת הפוסקים דלא כר"נ אלא דבין בי"ט ובין בשבת קיי"ל כר"ש א"כ אין מקום לאיבעיא זו כנ"ל ודו"ק:

שם או דלמא התם דאיכא ביטול בה"מ לא הכא דליכא ביטול בה"מ לכ"ש. ויש לדקדק דהו"ל למימר האי או דלמא בהך סברא גופא כיון דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי ביה אסור וכ"ש בי"ט דקיל ואתי לזלזולי כדאמר באיבעיא קמייתא ונראה לי דלא שייך הך סברא די"ט קיל ואתי לזלזולי אלא לענין טרחא וטלטול מוקצה דגזרינן איידי דקיל אתי לזלזולי לטרוח ולטלטלו אף שלא לצורך כיון דאפילו הוצאה גופא מותר בי"ט לצורך מש"ה שייך לגזור שלא לצורך משא"כ הכא משום חשש דאשויי גומות שהכל יודעין דבניין וסתירה בי"ט אסור כמו בשבת וא"כ בשבת גופא עיקר החשש שכיון שהוא בהול וטרח לפנות את האוצר וישכח שהוא שבת ואתי לאשויי גומות ותו לא שייך הך סברא לומר כיון דשבת חמיר לא אתי לזלזולי דודאי אתי לזלזולי כיון שישכח שהוא שבת ומש"ה לא קמיבעיא ליה לאידך גיסא דאפשר דבשבת החמירו בחשש דאשויי גומות כיון דאיכא שגגת סקילה משא"כ בי"ט ליכא אלא שגגת לאו כדאיתא בסנהדרין בר"פ הנחנקין ע"ש ודו"ק:

ובענין זה נראה לי ליישב ג"כ הא דלא קאמר הכא דדוקא התם בשבת הוא דאסור משום דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון שפיר דמי כדקאמר לעיל ולקמן בסמוך היינו משום דלענין חשש אשוויי גומות דחמיר טובא לא משמע ליה להקל משום הפסד ממון יותר מביטול בית המדרש ודוקא היכא דאסור משום טרחא או משום עובדא דחול משמע ליה הך סברא דהפסד ממון טפי מביטול בה"מ כן נראה לי:

שם הכא תנן משילין וכו' ואמר רב נחמן וכו' התם מאי כ"ש שבת דחמירי או דלמא ומהרש"ל מחק זה הלשון דכ"ש שבת דחמירי או דלמא וטעמו מבואר משום דבתר הכי גרסינן האי או דלמא בגווני אחרינא. ולולי הגהתו היה נראה יותר להגיה דהאי או דלמא האחרון נמחק דלפ"ז שני צדדי הספק בהך איבעיא בענין אחד אם יש להחמיר בשבת יותר משום דחמיר או איפכא משום דחמיר לא אתי לזלזולי משא"כ לפי הגהתו אין צדדי הספיקות מענין אחד ודוקא לקמן בסמוך באיבעיא בתרייתא מייתי הך סברא דהפסד פירות חמיר לפי שהוא דבר והפוכו בענין א' דמספקא ליה אי טעמא דביטול בה"מ עדיף או הפסד פירות עדיף כן נראה לי ליישב לשון הסוגייא בפלפולא בעלמא על פי הסברות שכתבתי. אמנם יותר נראה דהנך כולהו איבעיא לאו בחדא זימנא אתרמי בבי מדרשא ולאו חד אמורא אמרינהו אלא כמה אמוראי איירי בהו וכל אחד נקיט לשון האיבעיא לפי הסברות הנראין לו יותר להסתפק בהן:

בתוס' בד"ה בדטיבלא וא"ת והא אמרינן לעיל וכו' וי"ל דעולא יאמר לך דמ"מ חשיב כדבר שאינו ניטל כיון דבשבת וכו' עס"ה. ונראה בכוונתן דנהי דטבל לגבי אוירי דלבני הוי דבר שניטל מטעמא דאם עבר ותקנו מ"מ עיקר רבותא בדטיבלא לגבי שאר פירות הראשון שפיר הוי רבותא דסד"א דדוקא פירות הראוין לגמרי הוא דשרי דומיא דמשילין פירות דרישא משא"כ כדי יין וכדי שמן דטיבלא כיון דאסור לפנות בשבת הוי אמינא דאסור לטלטל הכלי בשבילן קמשמע לן דלא בעינן דוקא פירות הראויין דומיא דרישא כיון דלא קתני לה סיפא דומיא דרישא ממילא ידעינן דאפילו אוירא דלבני שרי והא דנקיט פירות משום דבפירות קאי כן נראה לי בכוונת התוס' וכן נראה מלשון רש"י ודו"ק:

בפירש"י בד"ה במאי אוקימתא כר"י כלומר מדהוי לך לתרוצי ארישא הא מני ר"ש וכו' עס"ה. וכן כתבו בתוס' ולכאורה יש לתמוה דהא בפרק כירה מייתי כל הסוגיא דהכא והך קושיא דהכא לא מייתי בלשון במאי אוקימתא אלא הכי גרסינן התם מני אי ר"ש לית ליה מוקצה אי ר"י וכו' א"כ משמע דלא מתוקמא הך ברייתא כר"ש כיון דלית ליה מוקצה ובאמת דרש"י הרגיש בזה שם ונדחק לפרש ג"כ כמו שפי' כאן. אלא דלולי פירש"י והתוס' היה נראה לי דודאי לא מתוקמא הך ברייתא כר"ש דלית ליה מוקצה דא"כ מאי קמ"ל דפורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת דפשיטא דמותר לכסות פירות שעומדין לאכילה במחצלת אבל למאי דמוקמינן לה כר"י דאית ליה מוקצה הא גופא קמ"ל דבחישב עליהן שרי וסגיא ליה במחשבה בעלמא אע"ג שעדיין מונחין בכוורת שהדבורים מצויין בה ולא אמרינן דבכה"ג לא מהני מחשבה כיון דאקצינהו לדבורים והיה לו לרדותן מן הכוורת ועוד דלולי דברי התוס' שכתבו בפרק כירה דהא דחישב עליהן מהני היינו דוקא ברדויין ומונחין בכוורת היה נראה לי דאפילו בשאינן רדויין אע"ג דאסורין באכילה משום שבות דרדיית דבש אפ"ה כיון דשם אוכל עליהן וליכא אלא איסור שבות בעלמא מש"ה מיקרי דבר הניטל לטלטל הכלי בשבילן דבכה"ג אמרינן נמי בסמוך לענין טיבלא וכדפרישית. ומכ"ש לפמ"ש רש"י והתוס' לעיל במשנה דבית מלא פירות שנפחת דלא מחמרינן במוקצה מחמת איסור דרבנן א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן לענין לטלטל הכלי בשבילן. ובהכי הוי א"ש טובא לישנא דברייתא דאשמעינן דאע"ג דאותן שתי חלות אסורין באכילה אף לאחר שחישב עליהן אפ"ה מותר לפרוס המחצלת עליהן כן נראה לי נכון לולי דרש"י והתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

תוס' ד"ה בטבלא וא"ת וכו' וי"ל וכו' עיין דבריהם וכאן הבן שואל דס"ס כיון דאמרינן דטבל מוכן ולא חשיב ליה מבטל כלי מהיכנו אף דהוה ס"ד לאסור מ"מ השתא דשרי מתני' ואית לן דטבל מוכן ולא חשיב מבטל כלי נימא טבל אין אוירא דלבני לא כיון דבטבל אית ליה הנך טיבותי משא"כ באוירא דלבני והדרא קושיא לדוכתא:
ואפשר דפשט השמועה הכי רהטא לדעת התוספות דפריך תנן וכן כדי יין ושמן וס"ד דהוי דהתרא והיא משנה שאינה צריכה דהיינו פירות אלא דלדיוקא אתא כדי יין ושמן אין אוירא דלבני לא ואצטריכא ליה לתנא אף דתנן מכסין פירות כי היכא דלא נימא ה"ה אוירא דלבני ותני פירות איידי דמשלין להכי תני וכן כדי יין ושמן לדיוקא דאוירא דלבני לא זוהי כונת פרכת וכן כדי יין. אמנם הא לא קשיא אלא אי אמרינן כדס"ד דהוו דהתרא וליכא רבותא כלל דהיינו פירות היינו כדי יין ושמן אז על כרחין לומר דאתא לדיוקא כדי יין אוירא דלבני לא. ומשני הב"ע בדטבלא וא"כ איכא רבותא בכדי יין ומאחר דאיכא חידושא מיהא ל"ק דלא לימא כדי יין ולימא אוירא דלבני דהוי רבות' טפי די"ל דתנן משלין פירות ואיידי תני מכסין פירות ואיידי דתני מכסין פירות מידי דאכילה תנא כדי יין וכדי שמן דדמו לעניני אכילה ולעולם דאפילו אוירא דלבני. זהו פשט השמועה לדעת התוספות. ועל זה הקשו דאף אי אמרת בטבלא ס"ס ליכא רבותא דטבל מוכן ולא חשיב מבטל כלי מהיכנו וא"כ ודאי דדמי לפירות ואין חידוש בחלוקת וכן כדי יין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאחר דליכא רבותא בהך חלוקה ומפירות דרישא שמעינן לה לא נשנית אלא לדיוקא כדי יין אין אוירא דלבני לא. וע"ז תירצו התוס' דמ"מ סבר עולא דאיכא רבותא בחלוקת כדי יין כיון דבשבת מיהא לא חזי ואסור לפנותו וא"כ הוא חידוש בחלוקה זו דה"א דאין מכסין קמ"ל דכיון דמוכן הוא וכו' מכסין והוא חידוש דלא הוה שמעינן ליה מפירות ומאחר דאיכא חידושא ליכא לאקשויי כדי יין אין אוירא דלבני לא דלא דייקינן הכי אלא כי ליכא שום רבותא אז אמרינן דלדיוקא נשנית כמדובר אבל השתא דאיכא רבותא אמרינן דנקטה איידי דנקט מכסין פירות דכדי יין מישך שייך לפירות:
ומ"ש בש"ס ה"נ מסתברא דאי ס"ד כדי יין דהתרא הא תני ליה רישא כפי שיטה זו לא תקשי דמאי פריך הא מעיקרא כי מקשה עליה דעולא היינו דאתי' לדיוקא דאפשר לומר דהא דקאמר הש"ס דאי ס"ד היינו לשיטת רבי יצחק דפירות ראויין וקסבר אין כלי ניטל וכו' דכפי דעתו פשיטא דאוירא דלבני לא ולא אצטריך כדי יין לדיוקא לדעת זה קאמר ה"נ מסתברא דאי ס"ד וכו' ודברי רש"י אינם הולכים בדרך זה בפשט השמועה ומיהו אפשר לדחוק דבריו כפי האמור:

דין דמכסין אפילו לבינים המונחים וסדורים לבנין ובארנו דהא דנותנין כלי תחת הדלף היינו דוקא בדלף הראוי לשתיי' או לרחיצה אבל אינו ראוי אסור ליתן ואם נתנו מטלטלין אגב מים המאוסים:

פיסקא ומכסין את הפירות אמר עולא אפי' אוירא דלבני פי' לבנים המונחים וסדורים לבנין ר' יצחק אמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו וזה לשונו וכבר בארנו במ' שבת דאין הלכה כר' יצחק ע"כ וכ' הטור וזה לשונו והרמב"ם כ' והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה ולא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו דוקא לכ' יצחק דאמר אין כדי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת ואין הלכה כמותו ע"כ ואני אומר על דבריו ולא נהירא ודברי הרמב"ם נהירין שהרי בפ' כירה אליבא דר' חסדא דפליג אדר"י אוקמינה לה נמי בדלף הראוי משום דאם אינו ראוי הוי מבטל כלי מהיכנו וכ"כ הר"ן וז"ל ומיהו דוקא בדלף הראוי דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו שאסור לבטל כלי מהיכנו ע"כ ואע"פ שמתוך לשון הרמב"ם משמע דטעמא משום דאין עושין גרף של רעי שכ"כ אבל אם אין ראוי אין נותנין ואם א מותר לטלטלו אגב מים המאוסין שבו שאין עושין גרף של רעי לכתחילה ע"כ מ"מ אינו נגד הגמ' דתאמר אי הוי שרי גרף של רעי לכתחילה לא הוי מבטל כלי מהיכנו שהרי מותר ליטלו אח"כ לנערו ולשפוך לחוץ ומאחר דאין עושין גרף רעי לכתחילה א"כ כשאתה נותן הכלי תחתיו לא תעשה כדי להיות גרף ולהוציאו אלא שיעמוד לשם וא"כ הוי מבטל כלי מהיכנו ומהשתא אינו ק' אמאי מוקשה גמ' לר"י מהא דדלף מאחר דק' כמי לעולא והלא מבטל כלי מהיכנו וצריכי בע"כ לאוקמי בדלף הראוי משום דיש לדחות דאין קרוי מבטל כלי מהיכנו מאחר שמותר לטלטלו ולהוציאו אח"כ משום גרף ולא קים ליה כ"כ שאין עושין גרף של רעי לכתחילה אפילו במקום הפסד אבל לפי האמת דס"ל דאין עושין גרף רעי לכתחילה כלל מוקי גמ' בפ' כירה בדלף הראוי אפילו לרב חסדא והקאר"ו האריך בדברים שאין בהם ממש כאלו הרמב"ם הוציא טעם אחר מה שאינו בגמ' ואינו כן כמ"ש ולפי מ"ש נסתלקו ג"כ השגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם במה שתלה הטעם במה שאין עושין גרף רעי לכתחילה שאינו בגמ' וליתא שהכל טעם א' הוא כדפי' גם משמע לשם בהשגתו דאפי' בדלף הראוי שייך לומר שאין עושין גרף רעי לכתחילה א"ל במקום הפסד ואיני יודע למה מאחר שהוא דלף הראוי לו א"כ מותר להוציאו בכל ענין אפילו בלא טעמא דגרף וכן יראה מלשון התו' שכ' וז"ל שופך ושונה למה דס"ד דאיירי לעיל בדלף שאינו ראוי לו ק' היכי מטלטל ליה הא ה"ל ככלכלה והאבן בתוכה דאמרי' בסוף כירה דלית ביה ערי לא וי"ל דשרי משים דהוי כגרף של רעי וכן משמע מדאייתי ליה הכא ע"כ משמע להדיא דוקא דלף שאינו ראוי הוא דצ"ל דהוי גרף של רעי אבל דלף הראוי דהיינו צלולין הראוי לשתיית בהמה כפרש"י או ראוין לרחיצה אינו גרף של רעי ומ"ש התו' וכן משמע מדמייתי ליה הכא משמע דאף לעי מסקנה הוי גרף של רעי היינו הברייתא דקאמר שופך ושונה איירי אפילו בדלף שאינו ראוי משום גרף והיינו היכא שעבר ונתן כלי תחת הדלף או נתנו מבע"י:

התם תנן כו'. כלומר ועוד שאלה אחרת: שלא יגמור את האוצר. אם לא היו שם אלא ארבע או חמש קופות שהתירו לו במקום שיש יותר כאן לא התירו לפנותן כולן ולגלות את הרצפה דלמא הוי בה גומא ומשוה לה: והכא תנן. כלומר ועוד יש לשאול: באותו הגג. שהארובה בגג שהפירות בו: אין מטלטלין. בפירות שבגג שבא להשילן מפני הגשמים קא מיירי ואפילו בגגותיהן של שני בתים ששוין שאין זה גבוה מזה שיהא שם טורח עלייה וירידה: בחלונות. כגון אם מוקף מחיצה ואין בו ארובה אבל יש חלון במחיצה לחצר או לבית לא ישלשלם בשקין דרך החלון בחבל מפני שיש טורח להעלות מן הגג לחלון ומשם לארץ: סולמות. כל מדרגה קרי סולם ואף הכבשים שלנו: ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין וגשמים נוטפים ומתירא שלא ימוחו מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין אף הכלי לא ינטל לצרכן: ור' יצחק אמר. דוקא פירות הראוין לטלטול הוא דשרו רבנן לטלטל כלים לצרכן אבל מידי דלאו בר טלטול אין כלי ניטל לצרכו: אלא לדבר הניטל. לצורך דבר הניטל: ואיידי דתנא רישא. פירות הראוין דעל כרחך בדחזי לטלטול אצטריך למנקט שהרי מטלטל הן עצמן ומשילן נקט נמי לענין כסוי פירות הראוין ומיהו סיפא לאו דוקא והוא הדין ללבני: תנן וכן כדי יין. מכדי בהני לא איירי לעיל וכיון דתנן הכא ובא לאשמועינן דברים אחרים לבד פירות היה לו להשמיענו לבנים וכ''ש אלו: הכי גרסינן הכא במאי עסקינן בדטיבלא. כלומר לא בא להשמיעך כי אם כיוצא בלבנים (וכדברך) דהנך כדי יין דקא מוסיף ותני בדטיבלא עסקינן שאסורים בטלטול דאשמועינן ברישא פירות הראוין דומיא דמשילין והדר נקט להנך לאשמועינן אף שאין ראוין: הפסד מועט. גשמים הנוטפין על יין הפסד מועט הוא עד שתחשך ויסלקם אבל הפירות מרקיבין: נותנין כלי תחת הדלף. הרי שהכלי ניטל לקבל בו מוקצה כי האי דלא חזי למידי: בדלף הראוי. שהן צלולין וראוין לבהמה: על גבי אבנים. שנגובין לבנין וכשהן מתלחלחין צריך לחזור ולנגבן שאינן מקבלות את הטיט יפה והבנין שוהה ליבש: מקורזלות. אגוד''ש: לבית הכסא. לקנח: שתי חלות. של צפיחית מניחין בכוורת כשרודין אותה ומהן פרנסה לדבורים כל ימות הגשמים אותן שתי חלות מותר לכסות כל דבש הכוורת עשוי עליות עליות של חלות: מוקצות נינהו. לדבורים: דחשב עלייהו. לאדם: אדתני ובלבד שלא יתכוין לצוד. משמע דלא ימצא לחלק את דבריו ולאסור עד שדלג מאיסור טלטול לאיסור צידה: לפלוג ולתני בדידה. באיסור טלטול גופיה יכול לחלק את דבריו ולמצוא צד איסור לדבר בדלא חשב עלייהו לא יטלטל המחצלת לצרכם: הכי קאמר אף על פי שחשב עליהם כו'. אף בשחשב בא ללמדך שיש צד איסור במתכוין לצוד ואף על גב דעיקר להצלה מפני הגשמים מכוון: במאי אוקימתא כרבי יהודה. כלומר מדהוה לך לתרוצי ארישא הא מני ר' שמעון דלית ליה מוקצה ומהדרת אשנויי דחיקי למימר משום שתי החלות כרבי יהודה בעית לאוקמא משום דרבי יצחק דמותבינן ליה הנך תיובתא אית ליה מוקצה כר' יהודה: ובלבד שלא יתכוין לצוד. ואף על פי שהוא צדן: דאית ביה כוי. חלונות יש בדפנותיה ואף על פי שמכסה את פיה אינן נצודין אם לא יכסה גם את החלונות ולא תימא ובלבד שלא יתכוין אלא בלבד שלא יעשנה מצודה שלא יסתום החלונות: פשיטא. כיון דאית ליה לרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור למה ליה למיתני ובלבד שלא יעשה מצודה דהא צידה אב מלאכה היא:

בדטיבלא. וא''ת והא אמרי' לעיל בסוף המביא (דף לד:) דטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן ובפרק כירה (שבת מג.) נמי לא חשבי ליה מבטל כלי מהיכנו כיון דחזו א''כ אכתי תקשי לן דטבל אין אוירא דלבני לא וי''ל דעולא יאמר לך דמ''מ חשיב ליה כדבר שאינו ניטל כיון דבשבת מיהא לא חזי כל כמה דלא תקנו דאסור לפנותו בשבת כדתנן בפרק מפנין (שם קכו:) אבל לא את הטבל: במאי אוקימתא. פרש''י דלא אשכחנא דמוקי לה כרבי יהודה בהדיא אלא מדדחיק נפשיה כי פריך והא מוקצות נינהו ולא קאמר רבי שמעון היא אלמא משמע ליה דאתיא כרבי יהודה: