ביצה לה ע"ב

דף לה - ב

חצר שאמר רבי יוחנן אינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו, לאפוקי בא רבי יוחנן מדרבי יעקב, הסובר שחצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

דתנן: המעביר תאנים בחצרו לקצות - בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי, ופטורין מן המעשר. לפי שאין החצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

ותני עלה: רבי יעקב מחייב שהחצר קובעת בכל אופן, ורבי יוסי ברבי יהודה פוטר.

ולאפוקי משיטת רבי יעקב פסק רבי יוחנן שלא כמותו.

תרומה שאמר רבי יוחנן אינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו, לאפוקי מדרבי אליעזר: ^[1]

דתנן: פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן:

רבי אליעזר אוסר לאכול מהן עראי, הואיל ונקבעו על ידי התרומה ואף שלא נגמרה מלאכתן.

וחכמים מתירין, הואיל ולא נגמרה מלאכתן, ורבי יוחנן פסק כחכמים.

ובמקח שאמר רבי יוחנן: אינה קובעת אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו, מבארת הגמרא שני ענינים:

האחד: מקח שאמר רבי יוחנן אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו, דבריו בזה הם כדתניא:

הלוקח תאנים מעם הארץ - החשודים על המעשרות, וגזרו חכמים להפריש מהן מעשר - במקום שרוב בני אדם מיבשים אותם ודורסין אותם בעיגול לעשותם "עיגולי דבילה", ונמצא שעדיין לא נגמרה מלאכתן, הרי זה אוכל מהן עראי, ואף שנעשה בהן מקח, אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.

וכשמעשרן אין מעשרן אלא דמאי, היינו בתורת ספק כשאר פירות הלקוחים מעם הארץ, ואין אומרים: הואיל ולא נגמרה מלאכתן, ודאי לא עישרן עם הארץ, ויתחייב לעשרם בתורת ודאי.

ומשום דקסבר האי תנא, יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנוהגת היא ומעיקר הדין יש לנו לתלות שעישרו, ואין חיובם במעשר אלא מדרבנן ובתורת ספק.

ומבארת הגמרא:

שמע מינה מברייתא זו תלת:

א. שמע מינה: מקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, ולפיכך אוכל מהן עראי אף "שלקחן" מעם הארץ, וכפי שאמר רבי יוחנן.

ב. ושמע מינה: רוב עמי הארץ מעשרין הן, מדאזלינן לקולא דקאמר מעשרן דמאי, וחומרא בעלמא היא דאחמור לאפרושי מספיקא שאר מעשרות שנחשדו עליהם [לשון רש"י ^[2]].

ג. ושמע מינה: מעשרין דמאי [ולא ודאי] מעם הארץ, אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

השני: ולאפוקי בא רבי יוחנן במה שאמר מקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו מהא דתנן: המחליף [החלפה בין שנים הרי היא מקח הקובעת למעשר] פירות - כגון תאנים, שיש האוכלים אותם כמות שהן ונגמרה מלאכתן, ויש המקצים אותם ליבוש ועדיין לא נגמרה מלאכתן - עם חבירו:

בין שהיתה מטרת החלפתם זה כדי לאכול כמות שהן, ואף זה כדי לאכול, או אף זה כדי לקצות וזה כדי לקצות, או שהחליף זה כדי לאכול וזה כדי לקצות -

בכל אופנים אלו הרי כל אחד חייב במעשר מפני שהמקח קבעתו, ואף זה שלקח את הפירות כדי לקצות ולא נגמרה מלאכתן, שהמקח קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

רבי יהודה אומר: זה שהחליף כדי לאכול ונגמרה מלאכתו הרי זה חייב במעשר שהמקח קבעתו, אבל זה שהחליף כדי לקצות הרי זה פטור מן המעשר שאין המקח קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

ולאפוקי מדעת תנא קמא ולהשמיענו כדברי רבי יהודה, השמיענו רבי יוחנן, שהמקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.

הדרן עלך פרק המביא

פרק חמישי - משילין

מתניתין:

משילין [משליכין, רע"ב ותויו"ט] פירות - ששטחן אדם על גגו כדי לייבש ובלבד שראויים הם לטלטול ואינם מוקצה [מאירי] וראה גשמים ממשמשים ובאים - דרך הארובה שבגג ביום טוב כדי שיפלו לארץ, ולא יתקלקלו בגשם; כי הואיל והשלכה דרך הארובה אינה טירחה יתירה, התירו חכמים לטרוח ולהשליך. ^[4]

אבל לא בשבת. ^[5]

ומכסים פירות בכלים מפני הדלף [גשמים הנוטפים מן הגג] שלא ירד עליהם. ^[6] ואין אומרים טורח שלא לצורך יום טוב הוא, כי התירו לו חכמים טורח זה מפני הפסד ממון [רש"י]. ^[7]

וכן מכסין ביום טוב מפני הדלף אף כדי יין וכדי שמן, ובגמרא יתבאר מה באה המשנה לחדש בזאת.

ונותנין כלי תחת הדלף לקבל את הדלף בתוך הכלי כדי שלא יטנף את הבית, ואפילו בשבת.

גמרא:

אתמר: נחלקו בלשון משנתנו רב יהודה ורב נתן:

חד תני שנה משנתנו בלשון "משילין" פירות דרך ארובה.

וחד תני שנה משנתנו בלשון "משחילין" פירות דרך ארובה.

אמר מר זוטרא: הן מאן דתני "משילין" לא משתבש אין לשון זו משובשת, כי אכן לשון הפלה והשפלה היא.

והן מאן דתני "משחילין" לא משתבש, שאף היא לשון השפלה.

ומוכיח מר זוטרא שלשונות אלו לשון הפלה והשפלה הן:

מאן דתני "משילין" לא משתבש, דהרי כתיב בתוכחה שבפרשת כי תבוא: זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי "ישל" זיתך, [יפיל את פירותיו קודם בישולם], הרי שלשון הפלה היא.

ומאן דתני "משחילין" לא משתבש, דהרי תנן במסכת בכורות בין מומי הבכור: השחול והכסול, ומפרשת המשנה: "שחול" היינו שנשמטה יריכו, שוקיו היו שוות מתחלה ונשמטה אחת מהן ממקום חבורה והושפלה עד שנעשית גדולה מחברתה, [מאירי], הרי שלשון השפלה היא; "כסול" היינו שאחד מירכותיו גבוהה מחברתה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף מאן דתני "משירין" לא משתבש, ואף מאן דתני "משחירין" לא משתבש, ואף מאן דתני "מנשירין" לא משתבש, כי אף אלו לשונות הפלה והשפלה הן.

ומוכיח רב נחמן בר יצחק כי אף אלו לשונות השפלה והפלה הן:

מאן דתני "משירין" לא משתבש, דהרי תנן: רבי ישמעאל אומר: נזיר האסור בגילוח שערותיו, לא יחוף ראשו באדמה, מפני ש"משיר" [מפיל] את השער ^[8], הרי שלשון הפלה היא.

ומאן דתני "משחירין" לא משתבש, דהרי תנן: השחור [תער, והוא עשוי משני חלקים בית יד וסכין, רש"י ומאירי] והזוג של ספרים [מספרים כעין שלנו שיש להם שני סכינים והן מתפרקות זו מזו, ולכן נקראים "זוג"], אע"פ שנחלקו זו מזו, הרי הן טמאין כיון שעדיין כלי הן, שראויות כל אחת מהן לשימוש בפני עצמה. ^[9]

הרי למדנו שהתער "המפיל" את השער, נקרא "שחור" על שם שמשחיר את השער.

ואף מאן דתני "מנשירין" לא משתבש, דהרי תנן: מי שנשרו כליו במים [נפלו בגדיו למים] בשבת מהלך בהם ואינו חושש שמא יאמרו שכיבסן בשבת. ^[10]

אי נמי יש להוכיח שנשירה לשון נפילה היא ^[11], מהא דתנן: איזהו לקט שיש להניחו לעניים: הנושר [נופל] בשעת קצירה.

כאן שבה הגמרא לפרש את הדין השנוי במשנתנו:

תנן במשנתנו: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב:

ומפרשינן: עד כמה פירות אין הדבר חשוב טירחה יתירה ומותר להשילם ביום טוב?

אמר רבי זירא אמר רבי אסי: ואמרי לה, אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כאותה מידה ששנינו במסכת שבת בענין אחר.

דתנן: מפנין בשבת ארבע וחמש קופות [של שלש סאין כל אחת, תוספות שבת קכו ב] ^[12] של תבן ושל תבואה מפני האורחים שהזמינם לסעודה ואין להם מקום להסב, וכן מפנין אותן מפני ביטול בית המדרש, שאין לתלמידים מקום לישב, ומפנה את התבן והתבואה להכין להם מקום.

וכשיעור הזה הוא שהתירו אף כאן.

ותמהינן: ודלמא שאני התם שהתירו חכמים שיעור גדול כזה, כיון דאיכא בטול בית המדרש או לכבוד האורחים, אבל הכא דליכא בטול בית המדרש ואף לא כבוד אורחים אלא הפסד ממון בעלמא, שמא לא התירו חכמים לטרוח בשיעור גדול כזה?!

אי נמי יש לך לחלק נידון משנתנו מהמשנה בשבת, ולומר, שלא התירו במשנתנו לטרוח בשיעור גדול כזה, כי התם - שלענין שבת אנו דנין - היינו טעמא דארבע וחמש קופות שרי, משום שבת דחמירא שבת החמורה שהרי יש בה סקילה בעשיית מלאכה, ולא אתי לזלזולי ביה, אין לחוש שמא יבואו מתוך כך לזלזל בשבת החמורה.

אבל יום טוב דקיל [קלה היא], שהרי אין בעשיית מלאכה אלא מלקות ולא מיתה, ויש לחוש שמא אתי לזלזולי ביה, ולפיכך שמא לא שרינן כולי האי, [גירסת המאירי]. ^[13]

אי נמי יש לך לחלק לאידך גיסא ולומר, כי אדרבה יש כאן להקל יותר מאשר שם, כי התם היינו טעמא דליכא הפסד ממון, אבל הכא דאיכא הפסד ממון שמא אפילו טובא [יותר מארבע וחמש קופות] נמי התירו חכמים?! ^[14]

חצר לאפוקי מדר' דתנן המעביר תאנים בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטור שקציעתן היא גמר מלאכתן והואיל ועדיין לא עשאן קציעות אוכלין מהן עראי ופטורין. תני עלה ר' מחייב ור' יוסי ב"ר יהודה פוטר.

תרומה לאפוקי מדר' אליעזר דתנן פירות שתרם מהן תרומה עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי מן הפירות שהוציא מהן תרומה כי התרומה קובעתם ואוסרתם וחכמים מתירין. מקח לאפוקי מדתניא הלוקח פירות מעם הארץ ממקום שבני אדם דורסין אוכל מהן עראי.

ומעשרן דמאי. שמע מינה תלת.

שמע מינה מדקתני ממקום שבני אדם דורסין לא נגמרה מלאכתו עדיין שהרי לא נדרסו וקתני אוכל מהן עראי ולא קבע מכלל שהמקח קובע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו [דגרס בהדיא בירושלמי במעשרות פ"ב ר' יוסי בשם ר' אילא אומר (כל מעשר שני) [אוכל מהן] עראי [משום] (מעשר שני) דבר שלא נגמרה מלאכתו ושמע מינה רוב עמי הארץ מעשרין. מדקתני מעשרן דמאי ואין מעשרן ודאי. ושמע מינה מעשרין עמי הארץ אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא פירות הללו לא נגמרה מלאכתן ולא מחייבינן ליה לעשורינהו ודאי אלא דמאי מספק.

אי נמי מקח לאפוקי מדתנן זה לאכול וזה לקצות חייב הנה הלוקח לקצות לא נגמרה מלאכתו וקתני חייב שמע מינה דסבר דמקח מחייב אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

הדרן עלך המביא כדי יין.

משילין פירות. אבל לא בשבת. פירוש משילין משלשלין מאן דתני משילין לא משתבש דכתיב כי ישל זיתך.

משחילין דתנן השחול והכסול. שחול שנשמטה יריכו כו'. וכן משירין ומשחירין כולם טעם אחד הוא מלשון הורדה ושלשול:
ירושלמי תני היה שם חלון משחילין דרך חלון משילין פירות כמה כאותה ששנינן אפילו ד' ה' קופות של תבן ושל תבואה כו' הכא אמר רב נחמן לא שנו אלא באותו הגג אבל מגג לגג אפילו גגותיהן שוין לא ותניא נמי הכי.

גמרא: אי נמי כי הא דתנן איזהו לקט שנושר בשעת לקיטה . כלומר אי נמי תדחה ותפרש מי שנשרו כליו שאינו אלא לשון שרייה במים, מאן דתני מנשירין לא משתבש דתנן איזהו לקט הנושר בשעת קצירה.

דתנן השחור והזוג. פירש רש"י ז"ל שיש תער [שאין] [ב]בת יד שלו מחובר לו ופורקין אותו, ובתוספות הקשו דאם כן מאי תורת כלי יש בבית יד שלו כשניטל הברזל ממנו, ולפיכך פירשו שכעין זוג של מספרים היו עושין אותו ואף לאחר שנחלק היה ראוי כל אחד למלאכתו.

כאותה ששנינו מפנין אפילו ארבע וחמש קופות. הכא אליבא דרב חסדא דאמר התם (קכו, ב) דד' וה' קופות דוקא טפי לא וכדאמרינן נמי בסמוך, דאלו לשמואל לאו דוקא ד' וה' קופות אלא אפילו טובא.

משילין פירות וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בראש הספר ורובו יסוב על שני ענינים הראשון לבאר איזו מלאכה הותרה ביום טוב יתר על השבת אע"פ שאינה לצורך אוכל נפש ואיזו אסורה ביום טוב כבשבת אע"פ שאינן מלאכות גמורות והשני לבאר במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום איזה מחפציו נידון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו ואיזה מהן אינו נידון רגליו:

והמשנה הראשונה תכוין לבאר החלק הראשון ואמר על זה משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכדי שמן נותני' כלי תחת הדלף בשבת אמר הר"ם מותר להשיל פירות דרך ארובה בגג אחד כשירצה לטלטלן ממקום למקום אבל להשילן מגג לגג אחר אסור והטעם מה שאמרנו כמה פעמי' שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ודלף המים הנוזלים מן הגגות החלושות בעת ירידת הגשם:

אמר המאירי משילין פירות דרך ארובה ביו"ט כלומר שאם יש לו על הגג פירות שטוחים שהובאו שם כדי ליבש הן חטים הן שעורים או שאר פירות ובלבד שיהיו ראויין לטלטול ר"ל שלא יהו מוקצים וראה גשמים ממשמשים ובאים ומתירא שמא יפסידו פירותיו או שראה אורחים באים ואין לו מקום להושיבם בו אם היתה ארובה בגגו שיוכל להשיל פירותיו דרך אותה ארובה לתוך הבית עושה שאין כאן טורח יתר אחר שאינו צריך להגביה כל כך אלא שמגררן עד הארובה והן נופלין מאליהן ואם תמצא לומר שמגביה בהגבהה מועטת די לו ומפני זה מותר ביום טוב ובשבת מ"מ אסור אבל אם אין בגג ארובה אלא שהוא מוקף בכותלים ויש בכותל חלונות ויכול להשליכן מאותו חלון לחדר אחר שבבית מכיון שהוא צריך להגביה עד החלון הרי הוא טורח יתר ואסור אף ביום טוב אבל דרך ארובה מותר ביום טוב שאם מפני הגשמים במקום פסידא התירו לו מעט טורח ואם מפני האורחים כשם שהותר לו לבשל לצרכם כך הותר לו לפנות מקום לישיבתם הואיל ואין שם טורח יתר:

ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף כלומר אם היו בבית שאין לו עוד מקום לפנותם בלא טורח יתר או שהיו בגג ואין ראויין לטלטל כגון גרוגרות וצמוקים שלא נתיבשו כל צרכן או פירות של טבל ודלף של גשמים טורד עליהם מכסה אותם בכלים או בבגדים ויראה שזו אף בשבת נאמרה שכל כלי הניטל מטלטלין אותו אף לצורך דבר שאינו ניטל וכן כדי יין וכדי שמן שהיה דלף של גשמים טורד עליהן אע"פ שפסידתן מועטת שאין מרקיבין בכך כשאר פירות מכסין אותן ואפילו הן של טבל:

ונותנין כלי תחת הדלף בשבת כלומר אם היה דלף יורד בבית נותן במקום ירידתו כלי שיקבלנו שלא יתלכלך הבית אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ומפרש בגמרא שאם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע כלומר שופכו באיזה מקום שבבית ומחזירו ריקם לשם ועושה כן אפילו כל היום ודבר זה אתה יכול לפרשו בדלף הראוי אם לשתיה אם לרחיצה כגון מים צלולים ואם מפני שהם מי גשמים הרי מי גשמים אינן מוקצים כמו שהתבאר בעירובין פרק מי שהוציאוהו וכל שאתה מפרשו כן אתה מפרשו אף בבית שאינו דר בו שאין שם היתר מצד מיאוסו שיהא מותר לטלטל ולהוציאו מדין גרף של רעי שמ"מ כל שהוא ראוי כי קא טרח בהיתרא קא טרח וכל שהוא כן מותר אף בשבת שהרי אין בה שום גזירה והוא שאמרו בשבת פרק כתבי קי"ז ב' שאם נפלה דליקה מצילין מזון שלש סעודות ושאלו בה מכדי בהיתרא קא טרח מאי טעמא לא שרית ליה טפי ותירץ אי שרית ליה כלי האי אתי לכבויי וכן אמרו שם נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה לקלוט בתוכו קלוח היין ובלבד שלא יביא כלי אחר לקלוט מזה לתוכו כשיתמלא או שיערה מכלי זה לכלי אחר ויחזור ויקלוט בזה וכן שלא יביא כלי אחר ויצרף להעמיד הראשון בשפוע כדי שילך הקלוח לאותו כלי שני ושאלו בה גם כן מאי גזרה איכא כלומר ולמה נאסר בהבאת כלי לקלוט ולצרף ותירץ אי שרית ליה לטפויי בכלים שמא יביא כלי דרך רשות הרבים הא כל שאין שם גזרה והוא דלף ראוי מותר בכל ענין הואיל ובהיתר הוא טורח ומה שאמרו שופך ושונה הוא הדין לערות לכלי אחר אלא שמן הסתם בדלף אינו רוצה בכנוסו אלא שלא יטנף את הבית אע"פ שאינו דר שם וכן אתה יכול לפרשה בדלף שאינו ראוי כגון מים המאוסים האסורים בטלטול הואיל ואין ראויות לכלום אלא שכל שאתה מפרשה כן אתה צריך לפרשה בבית שהוא דר בו וההיתר הוא שיטנף הדלף את הבית ובשבת מיהא דוקא שופך ושונה אבל להרבות בכלים לא שמא יביא דרך רשות הרבים וביו"ט מיהא מותר להרבות בכלים שאין שם גזרת הבאה ואף בשבת יראה לי שכל שהוא בשכונות של ישראל משתפות במבואותיהן ומעורבות בחצרותיהן מותר הואיל ומן הסתם שכונת הישראל מספקת בכך וכל שכן בדבר שאינו צריך כלים הרבה ומ"מ צריך שיתן שם כלי לפי הדלף ר"ל שיכוין שימלא הכלי וישפך ממנו עד שיהא מותר לטלטלו מצד מיאוסו ואין כאן בטול כלי מהיכנו וגדולי המחברים כתבו שהדלף שאינו ראוי אין נותנין כלל שאין עושין גרף של רעי לכתחלה אלא שאם נתן מותר לטלטלו מצד מיאוסו והדברים נראין כמו שכתבנו ובגמרא יתרחבו בה הדברים יותר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שרוע האמור בתורה בענין מומין שני מומין נכללין בו אחד שהיו שוקיו שוות מתחלה ונשמטה אחת מהן ממקום חבורה והושפלה עד שנעשית גדולה מחברתה ומום זה נקרא בלשון תלמוד שחול והשני הוא שמתחלתה היא נקלטת וחברתה ארוכה ממנה ומום זה נקרא בלשון תלמוד כסול ועקר דבר זה במסכת בכורות:

נזיר אסור לו לחוף את ראשו באדמה שמשרת את השער וכל שכן שלא יסרוק במסרק ואם עשה כן עבר על עשה של גדל פרע שאע"פ שאינו מתכוין להשרה אי אפשר בלא השרה אבל אינו לוקה ובמסכת שבת התבאר שרשאי לחוף בנתר וחול או בידו שאין כונתו להשיר וכן שאפשר לאלו בלא השרה ועקר דבר זה במסכת נזיר:

כבר ידעת שכל כלי מתכות שנטמא ונשבר אח"כ טהר אא"כ יכול לעשות בו עדין מעין מלאכתו מכאן אמרו השחור ר"ל התער של ספרים שנחלק מבית יד שלו והזוג ר"ל המספרים שנחלק אחד מחברו מקבלין טומאה עדין שכל אחד מחלקיו ראויין להשיר את השער שהוא כעין מלאכתו ועקר דבר זה בסדר טהרות:

מי שנשרו כליו במים בשבת מהלך עמהן כשהוא לובשן בדרך והם מתנגבין מאליהם ואין חוששין שמא יסחוט ועקר דבר זה במסכת שבת:

מה שהתרנו במשנה להשיל פירות דרך ארובה ביום טוב מפני הגשמים ומפני האורחים גדולי הפוסקים נראה מדבריהם שאין לדבר זה שיעור אלא כל שיש שם חשש גשמים אפילו היה שם פירות הרבה ואם מפני האורחים עד שיספיק להם מה שיפנה להם מותר ולזה דעתי נוטה ויש מי שאומר דוקא עד ארבע או חמש קופות ומחלוקת זו תלויה בסוגיא זו ששאלו בהשלה זו עד כמה והשיב כאותה ששנינו לענין שבת מפנין ר"ל מן האוצר ארבע וחמש קופות מפני האורחים שזימנם ואין להם מקום להסב או מפני בטול בית המדרש אם באו לו תלמידים הרבה ואין מקום להושיבן ואין חוששין לטורח בשיעור זה ואף משנתנו דוקא בשיעור זה הותר ולא יותר אף ביום טוב שהרי השלה בשבת אף בלא שיעור זה אסורה כמו שביארנו במשנה ושאל בה ודילמא התם הוא דשרינן בכלי האי משום בטול בית המדרש והוא הדין לכבוד אורחים ואף בהשלה ביו"ט ראוי לומר כן מפני האורחים הא מפני הגשמים הואיל ואין ההיתר אלא מפני חשש הפסד ממון לא התירו כל כך אי נמי התם דליכא הפסד ממון לא שרינן אלא בשיעור זה והוא הדין למתניתין מפני האורחים הא כל שמחמת הפסד ממון אף ביתר מכן אי נמי התם בשבת חמירא כלומר דאפילו נימא דאורחים וגשמים בחדא מחתא נינהו שהכבוד וההפסד כלם שוים בכך מ"מ שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה שרינן כלי האי אבל ביום טוב לא שרינן כלי האי ואין גורסין כלל כלל לא כמו שנמצא בקצת ספרים שהרי בהדיא אמרינן משילין והוא הדין שהיה יכול להקשות לדרך זה שבת דחמירא דלא שרו אלא בהכי הא יום טוב דקיל שרינן טפי אלא דנקט חדא והוא הדין לאידך ומ"מ לא הוברר בשאלות אלו בסוגיא זו שום דבר וגדולי הפוסקים לא הביאו סוגיא זו כלל ומתוך כך נראה דעתם שאין בהשלה זו שביום טוב שיעור אלא אם מפני הגשמים עד כדי שאין הגשמים מזיקין עוד ואם מפני האורחים עד כדי שיספיק להם ומ"מ גדולי הראשונים פוסקים כר' זירא ואע"פ שהמקשה היה סבור לדחותה הואיל ור' זירא מדמה להו להדדי הלכתא היא ובכולהו דוקא עד ארבע או חמש קופות וכן כתבוה גדולי הדורות:

מקח כדתנן הלוקח פירות מעם הארץ כו'. הקשה מורי נר"ו ולמה ליה לאורוכי בדין מקח להביא כדתנן ואחר כך אמר לאפוקי מהא דתנן המחליף כו'. לימא מקח לאפוקי מהא דתנן המחליף כו' ולא לימא מקח כדתנן שהרי בתרומה ושבת וחצר לא אמר אלא לאפוקי ולא אמר בהו כדתנן. ותירץ נר"ו דאי לא אמר כדתנן הלוקח פירות להביא ראיה לדבריו הוה קשיא לן היכי פסק ר' יוחנן דמקח לא קבעה והא סתם מתניתין היא דקבעה וכדתנן המחליף פירות זה לאכול וזה לקצות חייב ור' יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה. ויש בכלל זה אף על פי שיש מחלוקת בצדה וכדחזינן בריש מכלתין גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון כו' אף על פי שיש מחלוקת בצדה וכמו שפירשו המפרשים ז"ל. ולהך הוצרך להביא סתם אחרינא דמקח לא קבעה וכדתנן הלוקח פירות וכו' דהוי סתמא דעדיפא מינה דאין בה מחלוקת. אבל הריטב"א ז"ל תירץ דמשום (שבת) שבא לפסוק הלכה כר' יהודה ורבנן פליגי עליה איצטריך לאקדומי סתמא דהלוקח דאתיא כר' יהודה ולימא שזה הוא שהכריחו לפסוק כר' יהודה. ונראה שדעתו נוטה לדעת מורי נר"ו.

ומעשרן דמאי. פירוש ולא ודאי ודי שיפריש מעשר שני ויאכלנו בירושלים וגם תרומת מעשר ולא שאר מעשרות שהמוציא מחברו עליו הראיה כדאיתא בפרק קמא דיומא דף ט'. ושמע מינה מעשרין הן אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כלומר רגילין בני אדם וחברים לעשר קודם גמר מלאכה דאי לא הוה ליה לעשורי ודאי. ופירש רש"י ז"ל דסבר האי תנא הכין כלומר אף על גב דבמתניתין משמע שאין רגילות כן כמו שפירש ז"ל במתניתין האי תנא פליג אמתניתין כך היא כונת הרב ז"ל. ולא נהיר כמו שפירשנו במשנתינו.

ר' יהודה אומר לאכול חייב לקצות פטור. פירוש פטור מלעשר לאכילת עראי והלכתא כותיה. וכולהו הני דרבנן נינהו דאילו מדאורייתא לא הוקבעו אלא במירוח וכיוצא בו וראית פני הבית.
סליק פרק המביא פרק חמישי

משילין פירות דרך ארובה ביום טוב וכו'. פירש רש"י ז"ל מי שיש לו חטים ושעורים שטוחים על גגו כו'. והקשה מורי נר"ו דאם כן הוה ליה למיתני משילין תבואה. ותירץ נר"ו דהזקיקו לפרש כן שאם היה שאר מיני פירות כגון פירות האילן הוה במשמע שהעלן לגג לייבשן כגון תאנים וענבים לעשות מהן גרוגרות וצמוקים. וזה אי איפשר דמשום פסידא לא שרינן מוקצה לטלטל. לכך פירש חטין ושעורין שאין בהם מוקצה אבל הנך אסירי וכדאמרינן בגמרא איידי דתנא רישא פירות כו'.

וכן כדי יין וכדי שמן. פירוש מותר לכסותן ביום טוב אבל לא בשבת משום דליכא פסידא כולי האי ובשבת להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חשו.

גמרא חד תני משילין וחד תני משחילין כו'. והאי דלא מקשה למאן דתני משילין מאי טעמא לא תני משחילין כדאקשינן גבי לפני אידיהן של נכרים בפרקא קמא דמסכת ע"ז משום דהכא חדא מלתא היא ומשמעות אחד יש להן. אי נמי דהכא ליכא קפידא בהאי טפי מהאי. אבל התם איכא קפידא בין אידיהן שהוא גנאי לעידיהן שהוא לשון עדות.

שחול כל שנשמטה ירכו אחת. פירוש בוקא דאטמא דשף מדוכתיה וכגון דלא איעכול ניביה כדמוכח התם.

התם הוא דליכא הפסד ממון. פירוש ולכך לא התירו יותר. מהכא משמע דטעמא דהפסד ממון חמיר מביטול בית המדרש והכנסת אורחין. וזה קשה דהא אסרינן במתניתין להשיל פירות בשבת ולא חיישי להפסד ממון והתם בשבת התירו מפני ביטול המדרש. והגרסא הנכונה אי נמי התם הוא משום דשבת חמירי אבל יום טוב דקיל אפילו טובא נמי. כלומר שבת דחמירא דלא שרו כלל משום פסידא דין הוא דאפילו לדבר מצוה לא שרי אלא ארבע וחמש קופות. אבל יום טוב דקיל דשרי משום פסידא שרי נמי אפילו טובא.

גמרא התם היינו טעמא דד' קופות שרי משום דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אבל בי"ט כו' וכה"ג אמרינן לקמן אההיא דלא שנו אלא באותו הגג כו' ויש לדקדק לפי סברא זו אמאי קתני הכא במתני' בי"ט אבל לא בשבת דהא אדרבה בשבת הוה ליה להתיר טפי מהאי טעמא דקאמר דלא אתי לזלזולי ביה ויש לומר דהא ודאי באיסורא דהכא דהוי טלטול שלא לצורך יש לנו לאסור בשבת טפי מביום טוב דטלטול שלא לצורך משום הוצאה כדלקמן והוצאה גופה בי"ט מותר ובשבת אסור וה"ק הכא מלתא דשרי בשבת כההיא דמפנין משום אורחים וביטול ב"ה דלא גזרו ביה משום הוצאה יש להתיר טפי מהיתרא דהכא גבי י"ט דלית ביה נמי למגזר משום הוצאה דהתם ליכא לזלזולי ביה מה שאין כן ביום טוב דאסור משום טרחא יתירא אפילו עד ד' וה' קופות משום דאתי לזלזולי ביה:

בתוס' ד"ה מי שנשרו כליו וכו' עד ומיהו לכך קאמר הכא א"נ מהא דתנן איזהו לקט וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הלוקח תאנים מעם הארץ במקום שרוב כו'. מהן עראי ואין אוכל מהן קבע דאין מקח כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה רוב ע"ה מעשרין כו' דמאי וחומרא כו'. כצ"ל:

בגמרא כלל וכלל לא. לא מדויק דהא קתני משילין ומה שיש לדקדק בזה עיין בסמוך:

בתוס' בד"ה השחור כו' ע"ש שמשירין השער. והרש"ל מגיה משחירין ואין צורך כי הלא הגמרא רצה עתה להביא ראיה שמשחיר הוא נשירה דהא קרי לי' משחיר ע"ש אומנותו שמשיר וכו':

בתוס' בד"ה מי שנשרו כו' לכך קאמר הכא א"נ כו'. כצ"ל:

גמרא וש"מ רוב ע"ה מעשרין הן. לעד"נ דהדיוק הוא דאילו היו מחצה על מחצה א"כ כי מצטרפת מיעוט דא"מ קודם גמר מלאכה למחצה דא"מ כלל ה"ל רוב א"מ ולא ה"ל לאקולי ביה כדין שאר דמאי אבל ק"ל כיון דקי"ל דא"ת דבר של"נ מלאכתו כמש"כ לעיל איך אפשר שהרוב או לכה"פ מחצה המעשרין יעשו שלא כהוגן ואולי ברייתא זו פליגא בזה דא"ת דבר שלנ"מ על משנתנו ולכן לא הביאה הרמב"ם בחבורו או כיון דע"ה הן עושין שלא כדין בזה:

שם א"נ לאידך גיסא כו' דליכא הפסד ממון כו'. לכאורה תמוה לומר דהפסד ממון יהי' עדיף מהכנ"א ובטול בה"מ ע"ש בשבת גודל ערכם ועמש"כ בפסחים (ז) בס"ד ויל"פ דה"ק דהתם ע"כ מחזי טפי כעובדא דחול דהא לא התירו רק משום הכנ"א וביטול בהמ"ד אבל הכא דלא מחזי כ"כ עובדא דחול דהרי התירו משום הפסד ממון בעלמא אפי' טובא נמי ולזאת בבעי' שני' דהאיסור הוא משום גזירה דאשוויי גומות דשוה הכא והתם ל"ק אלא סברא דיו"ט קיל ש"ד עי' לשון רש"י יבמות (קיט סע"א) וכמש"כ לעיל (יז ב) והכא לא שייך למימר סברת יו"ט דקיל דכיון דאין הטעם משום גזירה אמרינן מה לי איסור כרת מ"ל איסור לאו כדאמרי' ביבמות שם ובעי' ג' וד' להך דמיא ישמע חכם ויוסיף לקח:

רש"י ד"ה וכן כדי יין נמי מכסינן כו'. כצ"ל:

תד"ה השחור וקשה כו'. ונראה כו' ושני סכינים לזה ולזה. אבל מה יענו באינך דתני התם הסייף והסכין כו' ע"ש:

דין מי שיש לו פירות שטוחין על הגג וראה מטר שבא יכול לשלשלן למשה דרך ארובה ולהורידן לארץ ודוקא בי"ט אבל בשבת אסור מותר לכסות הפירות בכלים מפני הדלף וכן מכסין כדי יין וכדי שמן ודוקא בי"ט נותנין כלי תחת הדלף שראוי לשתייה ואפי' בשבת ואם נתמלא כולו שופכו וחוזר ונתנו:

משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ופי' רש"י מי שיש לו חיטין ושעורין שטוחין על הגג ליבש וראה גשמים ממשמשים ובאין התירו לטרוח ולהורידו לדרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא יתירא ודוקא ארובה הוא למעלה בתקרת הגג אבל חלון כגון גג המוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביה עד החלון ולהשליכו לא טרחינין ומכסין את הפירות בכלי מפני הדלף שהך גשמים הנוטפין מן הגג ופי' רש"י ולא אמרינ' טירחא שלא לצורך י"ט הוא דשרי ליה רבנן משום הפסד ממון ומוקי לה לקמן בדלף הראוי ואינו אסור משום נולד כמו שנכתוב לקמן בספר וכן כדי יין וכדי שמן מכסין מפני הדלף נותנין כלי תחת הדלף בשבת פי' לקבלו מפני טינוף הבית ותניא עלה אם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע ואפי' כל היום כולו וכ' הרא"ש מתוך פרש"י משמע דמכסין את העירות איירי בי"ט ויותר נראה כדברי ר"י דבשבת דקתני בסיפא קאי אהני תרי בבי דמדקתני רישא בי"ט אבל לא בשבת ובסיפא קתני בשבת משמע דקאי אתרי בבא ע"כ והטור כ' לכסות פירות מפני דלף לר"י שרי אפי' בשבת ולרש"י אסור ולא הביא דעת הרא"ש אביו נ"ל דס"ל שהרא"ש לא הכריע כר"י דא"כ ה"ל למיכתב ונראה כדברי ר"י אלא מטין קאמר יותר היה נראה כדברי ר"י מדברי רש"י אם באנו להכריע אבל לא הכריע ודעת הרמב"ם והר"ן כרש"י וכ"נ עיקור דאם כדברי ר"י ה"ל למימר ומכסין את הפירות מפני הדלף בשבת וכן כדי יין כו' דהוה קאי אכל מה שלאחריו אלא בודאי רישא דקאמר בי"ט א נמי אכל מה שלאחריו עד הסיפא שיאמר להדיא בשבת:

דין מה שאמרנו למעלה שמותר לשלשל הפירות דרך ארובה היינו דוקא דרך ארובה אכל לא יטרח להורידם לא בסולם ולא' בחלונות שבמעקה ולא יושיטו מגג לגג ובארנו דמותר להוריד דרך ארובה אפי' יותר מחמשה קופות כמו שירצה וכל היכא דשרי הכא גבי יום טוב לפנות ד' וה' קופות ה"ה לגמור כולה היכא דליכא אלא ד' וה' קופות:

תנן משילין פירות דרך ארובה בי"ט עד כמה פי' יהא בהן דלא אמרי טירחא יתירא הוא אמר כ' זירא א"ר אסי ואמרי לה א"כ אסי א"ר יוחנן כאותה ששנינו בשבת בע' מפנין מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים עי' שזימן לאכול ואל מקום להסב או מעני ביטול בה"מ ודילמא שאני התם דאיכא ביטול בה"מ וה"ה כבוד אורחים אבל היכא דליכא ביטול בה"מ אלא משום הפסד ממון לא א"נ התם היינו טעמא דד' וה' קופות שרי משום שבת (דחמירי ולא' אתי לזלזולי ביה אבל בי"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה לא א"נ לאידך גיסא התם היינו טעמא דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפי' טובא כמי ועוד איכא למיבעיי' התם תנן אבל לא את האוצר ואמר שמואל מאי אבל לא את האוצר אבל לא יגמור את האוצר כולו עי' אם לא הי' שם אלא ד' או ה' לא התירו לפנותו כולו ולגלות את הריצפא דלמא אתי לאשוי' גומות ולא התירו ד' וה' קופות אלא במקום שיש יותר הכא מאי התם הוא בשבת אסור משום דחמיר אבל בי"ט דקיל שפיר דמי או דלמא התם דאיכא ביטול בה"מ אמרת לא הכא דליכא ביטול בה"מ לא כ"ש ועוד איכא למבעיי' הכא תנן משילין עירות דרך ארובה בי"ט ואמר רב נחמן ל"ש אלא באותו גג אבל מגג לגג לא ותנ"ה אין מטלטלין מגג לגג אפי' כשגגותיהן של שני בתים שוין שאין זה גבוה מזה שיהא שם טורח עליה וירידה אפ"ה אסור להצילם מפני הגשמים לגג אחר התם מאי הכא הוא דאסור משום י"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה אבל שבת דחמיר לא אתי לזלזולי ביה שפיר דמי או דלמא מה הכא דאיכא הפסד ממון עירות אמרת לא התם דליכא הפסד פירות לא כיש ועוד איכא למיבעייא הכא תנן לא ישלשלם בחבל בחלונות פי' כגון אם מוקף מחיצה ואין בו ארובה ויש חלון במחיצה לחצר או לבית לא ישלשלם בשקין דרך החלון בחבל מפני שיש טורח להעלותן מן הגג לחלון ומשם לארץ ולא יורידם ג"כ דרך סולמות כל מדריגות קרוין סולמות וה"ה לכבשים שלנו וכן פסק הא"ז התם מאי הכא בי"ט הוא דאסור דליכא ביטול בה"מ אבל שבת דאיכא ביטול בה"מ שפיר דוי או דלמא הכא דאיכא הפסד פירות אמרת לא התם דליכא הפסד פירות לא כ"ש תיק"ו וכתב הר"ן בשם הר"ז הלוי וז"ל דכל מאי דדחי דחיית' בעלמא נינהו ולא דחי מאי דפשיטא ליה לר' יוחנן דילפינן י"ט משבת משום דחייא בעלמא משמע דה"ה נמי בתלתא בעיין אחרינא דבעי בגמ' דילפינן מהדדי ומסתברא כיון דר"י אמר די"ט ושבת בחד מהני דיני כי הדדי ה"ה לאינך דילפינן יום טוב משבת ושבת מי"ט ע"כ והרא"ש ג"כ תפס דבניו ואני אומר דבודאי סברא ישרה הוא דלא לדחות דברי האמוראי' משום דחיית הגמ' ואף הבעיות כולן בלשון דחיות הן שלא למפשט בודאי וא"כ סברת אמוראים הוי מכרעת וה"מ אי לא כתב הגמ' תיק"ו אבל מאחר שחתם הגמ' תיק"ו א"כ כאלו פסק להדיא שעומד בספק ואין להכרע אותה לצד (וזהו) החילוק בין בעי' שעומדת בספק ולא נפשטה לבעיו' שחתם הגמ' בתיק"ו כאשר כתבתי בפ' כיצד הרגל סי' ה' וא"כ מאחר שחתם הגמ' שאין להכריע בספקות א"כ הכל עומד בספק עד שיבא מורה צדק וכל ספיקא דרבנן לקולא זהו דעת הרי"ף שכ' למתני' סתמא והשמיט לאותה הבעיא לומר דשרי אפילו טובא משום דאיסורא דרבנן הוא וספיקא לקולא וכ"פ הרמב"ם וכן עיקר כתב הקאר"ו הא שלא הזכירו הפוסקי' הא דביום טוב יכול לגמור משום הגמ' ספוקי מספקא ליה מסתמא בשבת וא"ת לדברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו בההוא ד' וה' קופות לקולא בההוא נמי ה"ב למסוק לקולא וי"ל דשאני התם דתנן סתם ותני משילין פירות דמשמע אפילו טובא אבל לגמור את האוצר לא אידכר במתני' אית לן למימר שיום טוב שוה לשבת דאל"כ ה"ל למיתני לפירושו והר"ן כ' דלפי דרכו של הרז"ה דבההוא ד' וה' קופות נקטי' כמאן דיליף יום טוב משבת בהא נמי יליף יום טוב משבת והכל בו כתב לגמור את אוצר אמרו בשבת משום אשווי' גומות וביום טוב בעי' ולא אפשטא ליה ואפשר לומר דההיא ספיקא דרבנן ולקולא שכן משילין פירות דרך ארובה ביום טוב משא"כ בשבת ובעל ההשלמה כתב דלחומרא עבדינן ע"כ ול"נ לדברי הרי"ף והרמב"ם שרי נמי אפילו לגמור והא שלא הזכירו משום דסתמא היכא דלא קתני שלא יגמור משמע אפילו לגמור מהיכי תיתי לאסור ובעל ההשלמה שאוסר ס"ל דלחומרא עבדינן בכל הני בעיות וכדברי הרב ר' ירוחם וליתא אלא עיקר כדעת הרי"ף והרמב"ם:

חצר. אצטריך לאשמועינן לאפוקי מהאי תנא דקתני ר' יעקב מחייב דלית הלכתא כוותיה אלא כרבי יוסי ברבי יהודה דפוטר: ה''ג מקח כדתנן הלוקח תאנים כו'. אצטריך לאשמועינן דהלכתא כי הך ולא כאידך מתני' דפליגי עליה לקמיה: הלוקח תאנים מעם הארץ במקום שרוב בני אדם דורסין. שרוב בני המקום עושין תאניהם קציעות ודורסים אותם בעגולים הוו להו סתם תאנים דבר שלא נגמרה מלאכתו: אוכל מהן עראי. דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכולהו כשלא ראו פני הבית קא מיירו: ומעשרן דמאי. כשבא לעשרן מעשרן דמאי כדין כל הלוקחים מעם הארץ שאין צריך להפריש תרומה דלא חשידי עלה ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו עם הארץ דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנוהגת היא ותלינן ביה לקולא: רוב עמי הארץ מעשרין הן. מדאזלינן לקולא דקאמר מעשרן דמאי וחומרא בעלמא היא דאחמור לאפרושי מספיקא שאר מעשרות שנחשדו עליהן: ולאפוקי מהא דתנן. אדרבי יוחנן קאי רבי יוחנן דאמר לעיל מקח אינו קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו אתא לאשמועינן דהלכתא כי הא דאמרי' לעיל ולאפוקי מהך: המחליף. היינו מקח: לקצות. דהיינו לא נגמר: חייב. דמקח קבע אפילו בשלא נגמר: לאכול חייב. זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה הוא: מתני' משילין פירות דרך ארובה. מי שיש לו חטין ושעורין שטוחין על גגו להתיבש וראה גשמים ממשמשין ובאין התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טרחא יתירא ודוקא ארובה דכל ארובה מלמעלה למטה היא בתקרת הגג אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצה וחלון בכותל וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו לא טרחינן כדלקמן: ומכסין את הפירות. ולא אמרינן טורח שלא לצורך יום טוב הוא דשרו ליה רבנן משום הפסד ממון: דלף. גשמים הנוטפים מן הגג: וכן כדי יין. נמי מכסינן מפני הדלף: תחת הדלף. לקבלו בתוכו מפני טנוף הבית: גמ' לא משתבש. דכולהו לשון השפלה נינהו: כי ישל זיתך. אילן זית יפיל את פירותיו ולא יגיעו לבשול: הכסול והשחול. מומין בבכור משום שרוע שאחד מאבריו גדול מחבירו: שנשמטה ירכו. אלמא לשון השפלה הוא: שאחד מירכותיו גבוהה. מקום חבורה בכסלים והוא בוקא דאטמא גבוה למעלה מן הכסלים וקרוב לגג האליה יותר מחבירו: אדמה. גלייש''א: מאן דתני. כלומר אי הוה תנא דתני הכי לא משתבש: השחור. תער על שם שמשחיר את השער אלמא לשון השפלה הוא: והזוג של מספרים. יש להן שני סכינין להכי מקרו זוג ויש להן חליות ופורקין אותן זה מזה: אע''פ שנחלקו. מקבלין טומאה שראוין למלאכה כל אחד לעצמו: שנשרו. נפלו במים: מהלך בהן. והן מתנגבין והולכין ואינו חושש שיחשדוהו שכבסן: עד כמה. יהא בהן דלא אמרינן טרחא יתרא הוא: מפני האורחים. שזימן לאכול ואין מקום להסב: בטול בית המדרש. שאין לתלמידים מקום לישב: ודלמא. התם הוא דשרינן כולי האי דאיכא בטול בית המדרש והוא הדין לכבוד אורחים אבל משום הפסד ממון לא שרו רבנן כולי האי: אי נמי לאידך גיסא. יש לתת טעם לצד אחר שיתירו כאן יותר משם:

השחור והזוג של מספרים. פ''ה שחור תער שאין בית יד שלו מחובר ופורקין אותו לפעמים ואף על פי שנחלקו מקבלין טומאה שראוין למלאכתן כל אחד לעצמו וקשה דבית יד למאי חזי לעצמו ונראה דשחור נמי הוי מספרים אלא שהן קטנים וזוג של מספרים הוא גדול מן השחור ושני סכינים לזה ולזה והקטנים נקראים שחור על שם שמשחירין את השער אלמא לשון השפלה הוא: מי שנשרו כליו בדרך. כאן משמע שהוא לשון נשירה מלשון פירות הנושרין ולא כמו שפירש רש''י בפרק חבית (שבת דף קמו: ושם) לשון שרייה ומיהו לכך קאמר הכא [א''נ] כהא דתנן איזהו לקט זה הנושר בשעת קצירה דהאי איכא לדחויי ולפרושי לשון שרייה כדפירש הקונטרס.: