ביצה לה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - א

אך עדיין יש לתמוה: האיך תאמר שהקביעות על ידי הדיבור היא? והלא מותרו - חוזר?! הרי אפילו אם היה נוטל הרבה מן הטבל ונותן לפניו, שנראה כמכוין לאכילת קבע, אין הוא חייב עדיין במעשר! היות ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר: כל היכא ד"מותרו" חוזר למקומו [כל שיכול הוא להחזיר את מה שישאר בידו לאחר אכילתו למקום שנטלו משם] - לא קבע בנטילתו, לפי שאין הטבל נקבע במעשר בכזאת נטילה שיכול להחזירה למקום שנטלו ממנה.

וכל שכן בדיבור בלבד, שאומר שיטול ואינו נוטל אלא משאיר במקום, שאינו נקבע [רש"י ומאירי]?!

וכמו דתנן במסכת מעשרות [ד ג]:

הנוטל זיתים של טבל מן המעטן [כלי גדול שצוברין בו את הזיתים קודם סחיטתם בבית הבד, כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן, ויהיה נוח לסוחטם].

הרי זה טובל את הזיתים "אחת אחת" במלח, ואוכל מיד, ואין צריך לעשר.

ואף שהמלחת האוכל הוא אחד מן הדברים הקובעים למעשר, כאן הואיל ואוכלן אחת אחת מיד - לא הוקבעו.

ואם טבל במלח ונתן לפניו עשרה זיתים, הרי זה חייב במעשר, לפי שהמלח קובען.

רבי אליעזר אומר: אם נטל את הזיתים מן המעטן הטהור והוא היה טמא [וכדמפרש לקמן], הרי זה חייב במעשר.

אבל נטלן מן המעטן הטמא, הרי זה פטור מן המעשר מפני שהוא מחזיר [ראוי הוא להחזיר] את המותר מן הזיתים אחר שיאכל את חלקן, וכדמפרש ואזיל.

והוינן בה במשנה זו: מאי שנא רישא שאומרת אם נטלן מן המעטן הטהור שהוא חייב במעשר, ואין אומרים הרי "מותרו חוזר", ומאי שנא סיפא האומרת שהוא פטור מן המעשר מפני ש"מותרו חוזר"?

ואמר רבי אבהו לפרש את המשנה:

רישא מיירי במעטן טהור, ואילו הגברא שנטל את הזיתים הרי הוא טמא [שסתם בני אדם טמאין הם, מאירי]. ולפיכך פטור הוא, כיון דלא מצי מהדר ליה [אינו יכול להחזיר את המותר], שהרי אם יחזירם, יתערבו הזיתים שנטמאו במגעו עם הזיתים הטהורים, וייפסד שמנו. ^[1]

סיפא מיירי במעטן טמא ואף הגברא טמא, ^[2] דמצי מהדר ליה [יכול הוא להחזיר את הזיתים שיישארו בידו].

ועל כל פנים, למדנו כי לדעת רבי אליעזר כל שמותרו חוזר אינו נקבע למעשר, וכל שכן דיבור בעלמא. והאיך תפרש משנתנו שהדבור קובע לרבי אליעזר?!

ומשנינן: מתניתין שלנו נמי מיירי במוקצה טהור וגברא טמא, דלא מצי מהדר ליה

ותמהינן: והלא במשנתנו, שלא נטל מאומה אלא אמירה בלבד הוא שאמר שיאכלם, הרי "מוחזרין ועומדין" הן!? שהרי אין לך חזרה גדולה מזו, שאפילו מתחילה לא נטלן, ואם כן, ודאי שלרבי אליעזר אינו קובע הדיבור?!

ומכח קושיא זו נדחה הפירוש שפירשנו, שבשאר שני שבוע נקבעין הפירות על ידי דבורו, ועל כרחך משום שבת נקבעו.

וחזרה הסייעתא ממשנתנו לדברי רב נחמן האומר: שבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אלא, אמר רב שימי בר אשי דחייה אחרת לסיוע ממשנתנו לדברי רב נחמן:

רבי אליעזר קא אמרת?! וכי מדברי רבי אליעזר אתה בא להוכיח כדברי רב נחמן?!

לא כן, כי רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: תרומה קבעה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. וכמבואר במשנה שתביא עתה הגמרא, והיינו: אם הרים אדם תרומה מדבר שלא נגמרה מלאכתו, נקבעו השיריים לאוסרן אפילו באכילת עראי עד שיפריש מהם את שאר המעשרות.

וכל שכן שבת, שאכילתה היא אכילה חשובה, שהיא קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אבל לדעת חכמים, הסוברים שאין התרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו, עדיין לא למדנו כדברי רב נחמן שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

והיכן נחלקו בזה רבי אליעזר וחכמים, דתנן במסכת מעשרות [ב ד]:

פירות שתרמן עד שלא [עוד לפני ש] נגמרה מלאכתן:

רבי אליעזר אוסר לאכול מהן עראי, עד שיפריש שאר מעשרותיו.

וחכמים מתירין, מפני שהם סוברים שאין התרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

תא שמע כדברי רב נחמן, שהשבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו, מסיפא דמשנתנו, שהיא דברי חכמים, ועל אותה הדרך שהוכחנו ממשנתנו לדעת רבי אליעזר:

שהרי שנינו בסיפא: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית.

וחכמים אומרים: ערב שבת שבשנה השביעית אין יכול ליטול מן המוקצה עד שירשום, ויאמר "מכאן ועד כאן" אני נוטל אבל לאחר שיסמן את הקציעות שהוא רוצה לקחת מותר לו לאכלם בשבת גם מבלי שיעשר אותן.

ויש לנו לדייק: טעמא שיכול לסמן את הקציעות ודיו בכך מבלי שיצטרך לעשר את הקציעות בעקבות הזמנתם לאכילת שבת [על אף שאכילת שבת היא אכילה חשובה הקובעת למעשר], משום דערב שבת בשנה השביעית הוא, דלאו בר עשורי הוא, שלא צריך לעשר בשנה השביעית.

הא בשאר שני שבוע, דהקציעות בני עשורי נינהו - אסורים באכילה לפני הפרשת מעשר.

מאי טעמא, האם לאו משום דשבת קבעה?!

כלומר: הרי מן המשנה מוכח לדעת רבי אליעזר שבשאר שני שביעית היו הפירות אסורים משום שהשבת קבעה, ואף חכמים לא נחלקו עליו אלא בדין ברירה ולא בדין זה [ראשונים].

הרי למדת שאף לדעת חכמים קובעת השבת במוקצה, ואף שלא נגמרה מלאכתו.

ודחינן: לא השבת היא הקובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אלא, שאני התם, שהטעם מדוע מותר לאכול מן הפירות בשאר שני שבוע - כיון דאמר "מכאן ועד כאן אני אוכל למחר" - קבע ליה בדיבורו. ^[3] ומקשינן עלה כדאקשינן לעיל: אי הכי מאי אריא שהדיבור קובע בשבת, אפילו בחול נמי?! וישמיענו התנא שהדיבור קובע [לדעת חכמים] בחול ובסדר זרעים, ואילו את מחלוקתם בדין הזמנה ישמיענו התנא בגוזלות?! ^[4]

ומשנינן: הא קא משמע לן תנא דמשנתנו ששנה מחלוקתם בפירות: דטבל בשאר שני שבוע - מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותקנו מתוקן, ומותר באכילה, ואין איסורו בשאר שני שבוע אלא מפני שעדיין לא תקנוהו. ^[5]

ורמינהו מדברי רבי אליעזר אדברי רבי אליעזר בענין קביעות שבת בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

הרי מדברי רבי אליעזר במשנתנו קיימת ההוכחה שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו!

כי לפיו אין לפרש משנתנו שנקבע המעשר בשאר שני שבוע מפני דיבורו [כדדחינן לרבנן], היות שהרי כ"מוחזרין ועומדין" הן, והוו "מותרו חוזר". ולדעת רבי אליעזר אינו קובע, וכפי שנתבאר לעיל. אלא לדבריו, רק השבת יכולה לקבוע.

ואילו ממשנה אחרת משמע שלדעתו אין השבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

דתנן במסכת תרומות [ח ג]:

היה אוכל באשכול ענבים [וסתם אשכול עדיין לא נגמרה מלאכתו, היות שסתם ענבים לדריכת יין הם עומדים], שעדיין לא הוקבע למעשר, ונכנס עם האשכול מגנה לחצר, הקובעת למעשר אחר גמר מלאכה:

רבי אליעזר אומר: יגמור את האשכול אף קודם שיעשר, היות שאין החצר שנכנס בה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו [רש"י].

רבי יהושע אומר: לא יגמור, מפני שלדעת רבי יהושע הכניסה לחצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

וכן אם היה אוכל באשכול בערב שבת, וחשכה בלילי שבת:

רבי אליעזר אומר: יגמור, כי אין השבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

רבי יהושע אומר: לא יגמור, שהשבת קובעתו ואף שלא נגמרה מלאכתו.

הרי למדנו לדעת רבי אליעזר, שאין השבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ואילו ממשנתנו הרי מוכח לדעת רבי אליעזר שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו?!

ומשנינן: התם, במסכת תרומות, כדקתני טעמא. שפירוש המשנה במסכת תרומות אינו כפי משמעותה הפשוטה, שלדעת רבי אליעזר יגמור משום שעדיין לא הוקבע, אלא כפי שפירשה רבי נתן:

רבי נתן אומר: לא היתה כונתו של רבי אליעזר, כשאמר רבי אליעזר במשנה בתרומות שאם נכנס לחצר "יגמור" - שבחצר יגמור.

אלא, כוונתו היתה לומר שהוא צריך להיות יוצא חוץ לחצר - ושם יגמור לאכול את האשכול! ^[6]

ולא כשאמר רבי אליעזר שאם חשכה בלילי שבת יגמור, היתה כוונתו לומר שבשבת יגמור, כי אכילת שבת אכילת קבע היא, ואסורה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אלא, ממתין הוא באכילתו למוצאי שבת,, ורק אז יגמור. שאז אין זו אכילת שבת ואף לא היתה מיוחדת לאכילת שבת שתקבענו, ולפיכך למוצאי שבת מותר לאוכלו.

ולפירושו של רבי נתן, אין סתירה לדברי רבי אליעזר שבמשנתנו שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן שלא כדעת רב נחמן, הסובר ששבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אלא:

אחד שבת, ואחד תרומה, ואחד חצר, ואחד מקח [אף מקח הוא מן הקובעים למעשר] - כולן אין קובעין למעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתן.

ומפרשינן: שבת שאמר בה רבי יוחנן אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: לאפוקי בא רבי יוחנן מדהלל שסובר שבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

דתניא: המעמר פירות ממקום למקום כדי לקצות [הוגה על פי הגר"א בתוספתא] שעדיין לא נגמרה מלאכתן, וקדש עליהן היום -

אמר רבי יהודה: הלל לעצמו [רק הוא לבדו, ואילו שאר בני דורו חולקים עליו], אוסר. מפני שהוא סובר: שבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

ולאפוקי משיטת הלל, אמר רבי יוחנן שאין השבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולמדה רבי יוחנן מלשון הברייתא שהלל "לעצמו" אוסר, ומשמע מלשון זאת שכל בני דורו חלוקין עליו, והלכה כמותם.

הערות

^[1] כתב רש"י: ואם תאמר הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן?! לא נטמא אלא מקום מגעו, ויכול לסלקן משם.

^[2] הוא הדין במעטן טמא וגברא טהור, ואגב רישא דאיירי דוקא בגברא טמא, נקטה הגמרא גברא טמא גם בסיפא.

^[3] פירוש: אף שלדעת רבי אליעזר גופיה על כרחנו הטעם משום שהשבת קבעה, מכל מקום, מה שלא נחלקו עליו חכמים אינו מפני שהם מודים לו שהשבת קבעה, אלא שאף לדעתם בשאר שני שבוע נקבעו הפירות משום דיבורו, והואיל ועיקר דינו אמת לא נחלקו עליו.

^[4] הרמב"ם הביא דין משנתנו ביום טוב ולא בשבת כפי שהיא שנויה. וביאר הצל"ח: רק שבת קובעת למעשר ולא יום טוב, ולפיכך כתב הרמב"ם ביום טוב. דאילו בשבת הרי היה מקום לטעות ולומר שבשאר שני שבוע נקבע למעשר משום שהשבת קובעת, ולא היינו יודעים שדיבור קובע, וכדי להשמיענו שדיבור קובע כתב הרמב"ם דינו ביום טוב.

^[5] מבואר כאן, כי אם החצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, אסור לאכול מהן אכילת עראי אף שלא נגמרה מלאכתן, שהרי האשכול לא נגמרה מלאכתו ואסור לאוכלו משנכנס לחצר; וראה בזה בהערה בתחילת הסוגיא.

^[6] הרש"ש לעיל לד ב [על דברי רש"י שם ד"ה המעביר, הובא בהערה לעיל] הבין, דאין חצר קובעת אם הכניס את הפירות לשעה והוציאם משם, והיינו דאמר רבי אליעזר יגמור מחוץ לחצר; וראה גם במהרש"א לעיל לד ב. ובפירוש מהר"י בן מלכי צדק מבואר, דלדעת רבי אליעזר כיון שהתחיל בהיתר יגמור [וראה שם במשניות הסמוכות במסכת תרומות שנחלקו עוד בענינים אחרים אם יגמור כשכבר התחיל]. ולפי פירוש זה, אינו דומה "יגמור" שאמר רבי אליעזר בנכנס לחצר, ל"יגמור" כשחשכה לו השבת.

ומקשים: כיצד יכול אתה לומר שעצם העובדה שהחליט לאכול מן הפירות כבר נחשבת כעושה אותם קבע, והלא אף אם אמר שיאכל מהם למחר, מכל מקום מותרו, הפירות שנשארו ולא אכלם, חוזר מן הסתם לערימה. ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' אליעזר שאמר במפורש: כל היכא [היכן] שמותרו חוזר — לא קבע למעשר בכל מקרה!

דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת מעשרות: הנוטל זיתים מן המעטן (כלי גדול שבו מאכסנים את הזיתים לפי שעה), טרם מיצוי שמנם — טובל אחת אחת מהן במלח ואוכל בלא לעשרם קודם לכן, ואף על פי שאוכלם במלח, אין הדבר מחשיבם כאכילת קבע, כיון שאוכלם אחד אחד. ואם טבל ונתן לפניו זיתים אחדים, כגון עשרה — הרי זה חייב במעשר, שנראה שהכין לעצמו סעודה שלימה מהם, ובכך נקבעו למעשר. ואילו ר' אליעזר אומר: האוכל מן המעטן הטהור — חייב במעשר, ואם אוכל מן המעטן הטמא — פטור מן המעשר, מפני שהוא מחזיר את המותר למעטן.

והוינן בה [היינו עוסקים, מתקשים, בשאלה זו]: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף], כלומר: מה ענין טומאה וטהרה לכאן? ואמר ר' אבהו: רישא [בראש מדובר] במעטן טהור וגברא [ואיש] טמא שכשנוגע בהם הריהו מטמאם, דלא מצי מהדר ליה [שאינו יכול להחזירו] את הזיתים שנותרו, שאם יחזירם — הלא יטמא את כל הזיתים שבמעטן. ומכיון שכך, הריהו נוטל מלכתחילה רק כפי המידה שרוצה לאכול, ודי בכך כדי להחשיבם כאכילת קבע, ולכן חייב לעשרם.

אולם סיפא [בסוף מדובר] במעטן טמא וגברא [ואיש] טמא, שאף שטימא את הזיתים במגעו, דמצי מהדר ליה [שיכול עדיין להחזירו] למעטן, שהרי הזיתים שבתוכו טמאים בגללו, ואינו מוסיף בכך כל טומאה. ומכיון שכך, אף מלכתחילה אינו מדייק ליטול בדיוק כפי המידה אותה הוא רוצה לאכול, ולכן אין בכך כדי לקובעם למעשר. ולענייננו למדנו, שכל שיכול להחזיר, הרי לדעת ר' אליעזר אינו נקבע עד גמר מלאכה!

ומשיבים: מתניתין נמי [משנתנו גם כן] מדברת במוקצה טהור וגברא [ואיש] טמא, דלא מצי מהדר ליה [שאינו יכול להחזיר אותם]. ומקשים: והלא מוחזרין ועומדין הן! שהרי כאן אין צורך שיקח אותם לביתו ויחזיר את השאר, אלא מדובר שלוקח כל מה שהכין לעצמו באמירה מפורשת מבעוד יום, ונמצא המותר שלא לקח מוחזר ועומד.

אלא אמר רב שימי בר אשי יש לדחות מה שאמרנו, וכך יש להבין: ר' אליעזר קא אמרת [אומר אתה]? לשיטתו אין זו קושיה כי ר' אליעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהרי הוא שאמר כי הפרשת תרומה גדולה היא עצמה כבר קבעה פירות אלו להיחשב כאילו נגמרה מלאכתם, ואסור לאוכלם אפילו באופן ארעי אלא אם כן הפריש מהם את שאר המעשרות, ואסור לאוכלו קודם לכן. וכל שכן שעצם ביאת יום השבת קובעת למעשר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: פירות שתרמן (הרים מהם תרומה גדולה) עד שלא נגמרה מלאכתן, ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי בלא לעשר שהתרומה כבר קבעתם, וחכמים מתירין.

ומציעים פתרון אחר לשאלת רבא; תא שמע מסיפא [בוא ושמע פתרון לענין מסופה של משנתנו], ששנינו בה, וחכמים אומרים: אף בשמיטה שאין צורך בהפרשת תרומות ומעשרות מן הפירות, אמירה מבעוד יום אין בה כדי להכינם לשבת, עד שירשום (יסמן את הפירות אותם הוא מכין) ויאמר במפורש: "מכאן ועד כאן". ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] שערב שבת בשנת השביעית דלאו בר עשורי [שלא בן מעשר] הוא, הא [הרי] בשאר שני שבוע [שנות שמיטה] שבני עשורי נינהו [עישור הם], שהם חייבים במעשר — אסורים. מאי טעמא [מה טעמם הדבר] לאו [האם לא] משום שהשבת עצמה קבעה? וכיון שדעת חכמים היא אין מקום לדחות על פי שיטות מיוחדות, כשל ר' אליעזר.

ודוחים: לא, משם אין ראיה, כי שאני התם [שונה שם], כיון שאמר: "מכאן ועד כאן אני אוכל למחר" — בכך קבע ליה [לו] את הסעודה ולא בשל השבת. ושואלים: אי הכי, מאי אריא [אם כך, מה שייך, מדוע דווקא] כשזה שבת, אפילו ביום חול נמי [גם כן] שייכת הלכה זו! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] כפי שאמרנו לעיל; שטבל אין אומרים עליו שהוא מוקצה במהותו, כיון שאסור לתקנו ולאוכלו, אלא מוכן הוא אצל שבת, שכן אם עבר על דברי חכמים ותקנו — מתוקן.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקום אחר, ששנינו: היה אוכל באשכול ענבים, שאינו נחשב לגמר מלאכה, שהלא מיועד הוא לסחיטה, ונכנס מגנה, שבה אפשר לאכול פירות עראי בלי לעשר, אל החצר, ר' אליעזר אומר: יגמור לאכול את האשכול, כיון שאין בחצר כדי לקבוע את הפירות למעשר אם לא נגמרה מלאכתם קודם לכן, ור' יהושע אומר: לא יגמור, שלדעתו יש בחצר כדי לקבוע את הפירות למעשר אף שלא נגמרה מלאכתם.

וכן אם חשכה לו בלילי שבת באמצע אכילת האשכול, ואכילת שבת הלא כאכילת קבע היא, ר' אליעזר אומר: יגמור, כיון שאף בשבת אין כדי לקבוע למעשר פירות שלא נגמרה מלאכתם קודם, ור' יהושע אומר: לא יגמור, שיש לדעתו בשבת כדי לקבוע את הפירות למעשר אף אם לא נגמרה מלאכתם קודם לכן. הרי שר' אליעזר סובר שאין בשבת כדי לקבוע למעשר, ואילו ממשנתנו נראה שר' אליעזר מסכים שכניסת השבת קובעת!

ומשיבים: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנינו במפורש את הטעם] שר' נתן אומר: לא כשאמר ר' אליעזר "יגמור" הכוונה שבחצר עצמה יגמור, אלא התכוון לומר: יצא חוץ לחצר ויגמור. ולא כשאמר ר' אליעזר "יגמור", כוונתו היתה שבשבת עצמה יגמור, אלא ממתין למוצאי שבת ואז יגמור. ואם כן אין סתירה בין דבר זה למשנתנו.

ולפסק ההלכה בענין זה, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: אחד שבת, ואחד הרמת תרומה מן הפירות, ואחד חצר שנכנסו הפירות לתוכה, ואחד מקח (קניה), אם מכרן לחבירו — כולן אין קובעין למעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. ומעירים: שבכל אחד מהפרטים שהזכיר יש חידוש הלכה. כיצד?

שבת — לאפוקי [להוציא] מדברי הלל, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: המעמר (אוסף) פירות ממקום למקום לקצור, וקדש עליהם היום שנכנסה בינתיים השבת, אמר ר' יהודה: הלל לעצמו אוסר. כלומר: הלל לבדו היה אוסר בכגון זה לאוכלן עד שיפריש מהם מעשר, שלדעתו כניסת השבת היא עצמה גורמת לפירות שיחשבו כגמורים. והשמיענו ר' יוחנן שאין הלכה כהלל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara challenges: How can one say that the very decision to partake of the fruit establishes it as fixed with regard to tithes? But isn’t it true that even if one declared his intention to eat it the following day, it can nevertheless be assumed that the remaining fruit is restored to the pile? And we have heard that Rabbi Eliezer explicitly said: Anywhere that its leftovers are restored, it is not established with regard to liability for tithes at all.

This is as we learned in a mishna in tractate Ma’asrot: One who removes olives from a vat [ma’atan] where they are temporarily stored before being pressed may dip them one by one in salt and eat without tithing them first, since he is eating them one at a time. Although he is eating them with salt, it is not considered a fixed meal. And if he dipped and placed several olives before him, such as ten, they are liable in tithes. However, Rabbi Eliezer says: One who eats from a ritually pure vat is liable to separate tithes; one who eats from a ritually impure vat is exempt because he returns the surplus to the vat.

And we discussed it: What is different in the first clause of the mishna and what is different in the latter clause; why is the issue of purity relevant to this case? And Rabbi Abbahu said: The first case is referring to a ritually pure vat and a ritually impure person, who transfers his impurity to the olives he touches. He may not return the olives to the vat because he would thereby render all the remaining olives ritually impure. Therefore, from the outset he takes only the amount he wishes to eat. This is enough to consider it a fixed meal, and he must tithe them.

However, the latter clause is referring to a ritually impure vat and a person who is ritually impure, who may return the olives to the vat, as the olives it contains are already ritually impure. He is not particular to take the exact amount he wants to eat, since he knows he may return the remaining olives, and they are therefore not considered fixed for tithes. For the purposes of this discussion, it can be seen from here that Rabbi Eliezer maintains that whenever one may restore the food, it is not considered fixed until its work is complete.

The Gemara answers: The mishna also deals with the case of a ritually pure storage area, containing pure food, and a ritually impure person, who may not return them to the vat. The Gemara challenges this answer: But aren’t they already returned? This is not a case where a person takes all the fruit and replaces what remains after his meal; rather, he takes the amount he explicitly designated the day before, while the rest remains in place.

Rather, Rav Shimi bar Ashi said: The previous explanation is to be rejected, and it should be understood as follows: Rabbi Eliezer, you said? There is no difficulty according to his approach. Rabbi Eliezer conforms to his standard line of reasoning, as he said that the separation of teruma itself establishes the work of fruit as completed, so that one may not eat it even in a casual manner without first separating the other tithes. And, all the more so, Shabbat itself establishes food as fixed with regard to tithes, as we learned in a mishna: Fruits from which teruma has been separated before their work was completed, Rabbi Eliezer prohibits eating from them in a casual manner without separating the rest of the tithes, as the teruma establishes the food as fixed; but the Rabbis permit it.

The Gemara suggests a different answer to Rava’s question as to whether Shabbat establishes an obligation to tithe food whose labor is incomplete: Come and hear a resolution from the latter clause of the mishna, which states: And the Rabbis say: Even in the Sabbatical Year, when teruma and tithes are not separated from fruit, a declaration from the day before is not enough to render the food prepared for Shabbat, unless one marks the fruit he is preparing and says explicitly: From here to there. The Gemara infers from this: The reason is that the eve of Shabbat during the Sabbatical Year is not fit for tithes; but during the other years of the Sabbatical cycle, which are fit for and obligated in tithes, the fruits are prohibited. What is the reason? Is it not because Shabbat itself establishes them as fixed? If this is the view of the Rabbis, one may not reject it in favor of a minority opinion such as Rabbi Eliezer’s.

The Gemara refutes this: No, this is no proof; there it is different. Since he said: From here to there I will eat tomorrow, he has thereby established his meal, and the reason is not due to Shabbat. The Gemara asks: If so, why discuss particularly Shabbat; even on a weekday as well the same law applies? The Gemara answers: This comes to teach us, as stated above, that untithed produce is not fundamentally muktze because it is prohibited to remove the dues and tithes on Shabbat; rather, it is considered prepared with regard to Shabbat, in that if one transgressed the words of the Sages and tithed it, it is tithed.

And we raise a contradiction from a different source, in which it is taught: If one was eating from a cluster of grapes, whose work is not completed, as grapes are designated for juice extraction, and came in from a garden, where one may eat fruit in a casual manner without separating tithes, to a courtyard, Rabbi Eliezer says: He may finish eating the cluster, as the courtyard itself does not establish the fruit with regard to tithes, if their work was not completed beforehand. Rabbi Yehoshua says: He may not finish. He maintains that a courtyard does establish the fruit as fixed for tithes, even if their work has not been completed.

Similarly, if it grew dark on Friday evening, the night of Shabbat, while one was eating the cluster, and eating on Shabbat is considered a fixed meal, Rabbi Eliezer says: He may finish, as not even Shabbat establishes fruit as fixed if its work was not completed. And Rabbi Yehoshua says: He may not finish. He holds that Shabbat does indeed establish fruit as fixed for tithes even if its work has not been completed. This indicates that Rabbi Eliezer maintains that Shabbat does not establish food with regard to tithes, whereas the mishna here indicates that he agrees that the beginning of Shabbat does establish them as fixed.

The Gemara answers: There, the reason is as he taught explicitly that Rabbi Natan says: It is not that when Rabbi Eliezer said: He may finish, he meant that he may finish in the courtyard itself; but rather he meant: He may exit the courtyard and finish. And similarly, it is not that when Rabbi Eliezer said: He may finish, he meant that he may finish on Shabbat itself; but rather, he meant that he may wait until the conclusion of Shabbat and finish. If so, this source does not contradict the mishna here.

With regard to the halakhic ruling in this case, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Whether with regard to Shabbat; or with regard to the separation of teruma from fruit; or with regard to a courtyard into which the fruit is brought; or with regard to a transaction; all of these cases establish a requirement for tithes only for items whose labor is completed.

The Gemara notes that each of these details teaches a novel halakha. How so? Shabbat comes to exclude the opinion of Hillel, as it is taught in a baraita: One who gathers fruits from one place to another in order to reap them, and the day sanctified upon them, i.e., Shabbat commenced, Rabbi Yehuda said: Hillel prohibits the food from the gatherer himself. In other words, Hillel alone prohibits eating the fruit in that case until its tithes have been separated, for he believes that the beginning of Shabbat itself causes the fruit to be considered completed. Rabbi Yoḥanan teaches that the halakha in this case is not in accordance with the opinion of Hillel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא מיבעיא בשביעית דלאו בת עשורי היא שרי אלא אפילו בשאר שני שבועי אם אמר במוקצה מיכן אני אוכל למחר מוכן הוא וחייב במעשר ואם עבר ותיקנו מותר לאכול ממנו בשבת ואקשינן אמאי מחייב ר' אליעזר בדבר שלא נגמרה מלאכתו והלא מה שמשייר מכדי אכילתו מחזירו אצל העיקר שנטלו ממנו עד שתגמר מלאכת הכל כאחת ושמעינן ליה לר' אליעזר דכי האי גוונא לא קבע. דתנן במעשרות פרק ד' הנוטל זיתים מן המעטן טמא פטור מפני שמחזיר את המותר.

ואוקימנא לרישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי לאהדורי מה שישאר לו מן הזיתים וסיפא במעטן טמא וגברא טמא דאכיל מאי דאכיל ומאי דאשתייר ליה מן זיתיא מהדר להו למעטן ולפיכך פטור.

ופרקינן מתניתין נמי במעטן טהור וגברא טמא ואקשינן והלא מתניתין מוחזרין ועומדין הן כלומר עדיין לא נגע בהן כלל אלא דיבור בלבד אמר מיכן אני נוטל למחר.

אמר רב שימי בר אשי ר' אליעזר לטעמיה [דאמר] אפילו תרומה קובעת וכל שכן כשאומר מיכן אני אוכל למחר דתנן במעשרות פרק ב' פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי וחכמים מתירין.

ת"ש מסיפא וחכ"א עד שירשום ויאמר כו'. כענין הראשון ופשוטה היא. הנה העמדנו טעמא דר' אליעזר משום דאמר מיכן אני אוכל למחר קבעה לה שבת עילווה. ורמי דר' אליעזר אד"ר אליעזר דתנן בתרומות פרק ח' היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור.

חשכה בלילי שבת ר' אליעזר אומר יגמור כו' הנה כיון שהיה אוכל באשכול מערב שבת וחשכה בלילי שבת כאילו אמר מיכן אני נוטל כיון שתופס בידו האוכל ואוכל וא"ר אליעזר יגמור ולא קבעה שבת ומשנינן התם כדתני ר' נתן בירושלמי דתני ר' נתן לא שאמר ר' אליעזר משום שהתחיל באשכול בהיתר יגמור אלא שר' אליעזר אומר ימתין עד מוצאי שבת ויגמור. ש"מ. אבל בשבת לא משום דקבעה לה שבת כי האי גוונא.

א"ר יוחנן אחד שבת ואחד חצר ואחד תרומה ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.

שבת לאפוקי מהלל דתניא המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליהן היום. א"ר יהודה הלל עצמו אוסר ומדקאמר וקדש עליהן היום שמע מינה דדבר שלא נגמרה מלאכתו [הוא] דאם נגמרה מלאכתו מאי איריא קדשה שבת אפילו בחול נגמרה מלאכתו אסור.

רבי אליעזר קאמרת רבי אליעזר לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ"ש שבת. ומתניתין דעומד אדם על המוקצה דדייקינן מינה הא שאר שני שבוע לא, אפילו לאכול מהן עראי אפילו למוצאי שבת קאמר דשבת קובעת לגמרי, [ו]במסקנא לא קאי אלא לר' אליעזר תרומה קובעת לגמרי שבת אינה קובעת דלמוצאי שבת יגמור כדאמר ר' נתן. ומכל מקום צ"ע לרבי יהושע אם כן כל שאמרו שאוכל עראי אינו אוכל אפילו עראי שכבר קבעה לה שבת, ולרבי אליעזר נמי לא יאכל אפילו בשבת ולא אפילו בחול בחצר, ור' אושעיא דאמר (ברכות לא, א) מכניס אדם תבואתו במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה דהיינו אכילת עראי דוקא חוץ לחצר אבל בחצר לא, וכל זה צ"ע.

ולא כשאמר רבי אליעזר יגמור לא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת יגמור. ומכלל דלרבי יהושע בין חצר בין שבת קובעים לגמרי אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ומתניתין דהמעביר תאנים בחצרו רבי אליעזר היא וחוץ לחצר, והא דלא מייתי ראיה למעלה רב נחמן מרבי יהושע משום דאיהו אפילו בחצר קאמר קובעת ודלא כמתניתין דהמעביר תאנים בחצרו לקצות, והיינו דמקמי בעיא דרבא לרב נחמן אייתי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו ולומר דרבא (בעיא) [בעא אהא] דחצר אינה קובעת כדקיימא לן במתניתין דהמעביר תאנים, וקא מיבעיא ליה שבת מאי וכדאהדר ליה רב לרב נחמן ואימא שבת דומיא דחצר.

התרומה כיצד תרם פירותיו עד שלא נגמרה מלאכתן לא הוקבעו ומותר לאכול עראי מן הנשארות אבל נגמרה מלאכתן ותרם מהם תרומה גדולה הוקבעו ולא יאכל מן הנשארות עד שיטול כל מעשרותיו:

המקח כיצד מכרן אחר שנגמרה מלאכתן לא יאכל מהן עד שיעשר אע"פ שלא הגיעו לבית אלא שמכרן בשדה שנים שהחליפו זה עם זה פירותיו שנגמרה מלאכתן אם שניהם נתכונו לאכול הוקבעו למעשרות שהחליפין כמכר הם זה וזה לקצות לא הוקבעו שהרי לפי מחשבתם לא נגמרה מלאכתן אחד לאכול ואחד לקצות את שלאכול הוקבע את שלקצות לא הוקבע והמתנה אינה כמכר לענין זה:

האש והמלח כיצד לקח מן הפירות אחר שנגמרה מלאכתן ובשלן באש או כבשן במלח הוקבעו לאלתר ואינו אוכל מהן עד שיעשר:

הלוקח מעם הארץ פירות שלא נגמרה מלאכתן הרי הן דמאי ואין חייב לתרום מהם תרומה גדולה שלא תאמר הואיל ולא נגמרה מלאכתן אף תרומה גדולה לא ניטלה מפני שמעשרין הן אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והרי הן כשאר פירות של עם הארץ:

יש קצת דברים בסוגייא זו מבולבלים ואני צריך להעירך בביאורם דרך קצרה והוא שתחלה זו של תינוקות שטמנו וכו' שלמדנו ממנה שהשבת קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אבל בדבר שלא נגמרה לא שמענו והביאו שמועת המעביר תאנים לקצות שלמדנו ממנה שחצר וראיית פני הבית אין קובעין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ושאל בשבת אם תקבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ושנחמיר בה יותר מבחצר או שמא דוקא בנגמרה מלאכתו כבחצר והשיבו שקובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והביאוה ממתניתין דעומד אדם על המוקצה ופירשנו במוקצה זה שלא נתיבשו כל צרכן ונמצא שלא נגמרה מלאכתו וטעמא דבשביעית שאין בו חיוב מעשר הא בשאר שני שבוע אסור ואין הזמנה מועלת שהרי איסור טבל הוא ולמעט שהשבת קובעת אף בשלא נגמרה מלאכתו והשיבו דהתם מכיון שאמר מכאן אני אוכל כלומר שהזכיר שם אכילה ולא הספיק לו במחשבה או במעשה המוכיח אחשביה בדבוריה לקבעו הא כל שלא הזכיר עליו שם אכילה שמא אינה קובעת הואיל ולא נגמרה מלאכתו אע"פ שחישב או עשה מעשה המוכיח והקשה אי הכי דדיבורא דידיה הוא דקבע כשמזכיר עליו שם אכילה אף בחול יהא דבורו קובע ואהדר ליה דהאי דנקט שבת של שביעית לאו לאשמועינן דשבת קבעא דדילמא בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעא אלא לאשמועינן דטבל מוכן הוא להתירו אחר שתקנו אע"פ שאסור לכתחלה לתקנו ואין אוסרין מדין מוקצה מחמת איסור טבל הואיל ואין איסור הפרשתו אלא מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה ופירוש המשנה עומד אדם על המוקצה שמחמת הכנה דשביעית שאין שם איסור טבל הא בשאר שני שבוע דוקא עד שיעשר הא אם עבר ועשר אוכל אף בשאר שני שבוע והקשה היאך אפשר לומר דהזכרת שם אכילה אף בחול קבעא והרי מותרו חוזר כלומר שאפילו נתן הרבה לפניו מן הטבל בחול שנראה כמכוין לאכילת קבע כל שאותו דבר ראוי שיחזירו למקומו מה שישאר ממנו שמעינן ליה לר' אליעזר דאותו הנחה לא קבעא וודאי אין הזכרת שם אכילה גדולה מהנחה לפניו לאכול דתנן הנוטל זיתים מן המעטן וכו' ר' אליעזר אומר מן המעטן טהור (ו)חייב וכו' והקשה מאי שנא טהור דחייב דהא אפשר נמי להחזיר המותר ומוקי לה בגברא טמא שסתם בני אדם טמאים הם וכשהמעטן טהור אינו ראוי להחזיר את המותר שהרי יטמא את שבמעטן וכשנטלן מיהא לא טמא אלא מקום מגעו והוא אותם שנטל או שנטלם בפשוטי כלי עץ וסופא דמעטן נמי טמא ורשאי להחזיר ומשני ליה דמתניתין נמי דמוקצה במוקצה טהור וגברא טמא שאין מותרו חוזר ובכי הא דבוריה קבע והקשה והלא מוחזרין ועומדין הן שהרי לא נטלן עדין אלא שהזכיר עליהם שם אכילה וכיון דאלו נטלן חזרה מהניא דלא לאקבועי אם אפשר בחזרה כי לא אפשר בחזרה הואיל ולא נטלן לא ליקבעו אלא אמר רב שימי לעולם דבורא לא קבע אע"ג דמדכר שם אכילה ושבת הוא דקבעא וילפינן מינה דשבת קובעה אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומ"מ ר' אליעזר דאמר הכי דקאמר נמי דתרומה קבעא אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ורבים פליגי עליה והדר קא מייתי לה מדרבנן דאמרי עד שירשום ולא פליגי עליה דר' אליעזר אלא מהזמנה לרשום הא מ"מ איכא למידק דדוקא בשביעית הא בשאר וכו' דשבת קבעא אע"פ שלא נגמרה מלאכתו ומשני ליה דשניא היא דרישום קבע ומקשי ליה אי הכי אף בחול וכו' ומשני ליה דאשמעינן דטבל מוכן הוא וכדפרישנא לעיל ואח"כ הקשה מדר"א אדר"א דהכא קאמר בשבת ותרומה קבעי אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ובאידך שמעתא קאמר היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מגינה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור אלמא דאע"ג דחצר קבעא דוקא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו דסתם ענבים לדריכה קיימי וכן אם היה לו אשכול מערב שבת וקדש היום יגמור שאף שבת לא קבעא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולר' יהושע לא יגמור בשניהם דקסבר דאף בשלא נגמרה מלאכתו קבעי ופירש דר' אליעזר יגמור דקאמר לא שנכנס האשכל בחצר אלא שהוא נכנס בחצר וקא אמר יצא חוץ לחצר ויגמור הא בחצר לא וכן בשבת פירושו ימתין למוצאי שבת ויגמור הא בשבת לא ואע"ג דבתינוקות שטמנו וכו' אסורין אף במוצאי שבת התם הוא שייחדום לאכילת שבת ור' יהושע לא פליג בהני אלא דבחצר ובשבת הוא דקא אמר לא יגמור:

והדר מסיק ר' יוחנן בכלהו דלא קבעי אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וזו שאמרו המעביר פירות וקדש עליהן היום פירושו שהעבירן לקצות שלא נגמרה מלאכתן והלל עצמו ר"ל לבדו אוסר הא כל בני דורו וישיבתו היו מתירין והא דתנן הלוקח פירות מעם הארץ מקום שבני אדם דורסין פי' שעושין מהם קציעות כלומר שנמצא שלא נגמרה מלאכתן אוכל מהם עראי שנמצא שאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומעשרן דמאי דקאמר כלומר שאיני צריך לעשרן אלא כדרך שמעשר פירות של עם הארץ שאין מפרישין מהם תרומה גדולה שרגילין הם לעשר מה שהם מעשרין אף בדבר שלא נגמרה מלאכתן ומה שאמר שמע מינה רוב עמי הארץ מעשרין הן פירוש ממה שהקלו בהפרשת תרומה גדולה ומשום מיעוטא דחשידי אמעשר הואיל ואין בו חיוב מיתה החמירו בה בהפרשת מעשר: ונשלם הפרק תהלה לאל:

רישא במעטן טהור וגברא טמא א"ת כיון דקי"ל דאוכל אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה כמו שהוכחתי בשבת בפ' המצניע הני זיתים היכי מקבל טומאה אי חשיבי כמצורפין א"כ כל הממעטן יטמא כשנגע במקצת ואי לא חשיב כמצורפין ומשום היכי הממעטין טהור אינהו נמי לא לקבלי טומאה שאין בכל זית כביצה חשובה אהני להו צירופן לקבל טומאה אבל מיהו לא אהני להו צירופם לעשותם כעיסה אחת שאם נגע הטומאה במקצתן טמאה את כלה הכי ואל אמרינן הכי ולא טומאה אלא אותן שנגע וכגון שנגע בכביצה כדפרישת בפ' העור והרוטב:

היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר פ'י המורה סתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדרוכי קיימי ור' יהושיע דאמר לא יגמור קסבר חצר קובעתו בדבר שלא נגמרו מלאכתן וקשיא לי טובא בהאי פירושא דאע"ג דסתם ענבים לדרוכי קיימא כיון שזה בשעת לקינותן מן הגנה לדעת לאוכלו ליקטו מאי שנא מתאנים שטמנו תינוקת מערב שבת לשבת דקרינן בהו דבר שנגמר מלאכתו מי לא אסקינן דבהיא אתרא הי המקום שבני אדם דורסין ואפילו הכי כיון שעל דעת לאכלם ליקטו קרי להי דבר שנגמר מלאכתו והם ה"נ הכא גבי אשכול אע"ג דסתם ענבים לדרוכי קיימא כיון שעל דעת לאכלו ליקטו הוי לה גבר שנגמר מלאכתו ותו אי אשכול הזה הוה דבר שלא נגמר מלאכתו ואפילו הכי פלגי ר' יהודא ואמר דחצר קובעת א"כ כי אמרי' לקמן חצר לאפוקי מדרב ומייתי ברייתא אמאי לא אמר לאפוקי מדר' יהודיע דהאי מתנ'י דאמר לא יגמור בחצר שהחצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמר' מלאכתו שבק מתניתין ונקט ברייתא ותו דבדידיה מיירינן ואמאו לא אמר לאפוקי מדר' יהושיע ונ"ל שלא הוזקק המורה לפרש כן אלא משום דקסבר דחצר קובע מן התורה למעשר בדבר שנגמר' מלאכתו ואף ל י שלא עשאו גורן כדפריש לעיל גבי תאנים לא יאכלו ואע"ג דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר לאסרו ולאכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית ופני החצר בבא מציעא בהשוכר את הפועלים אכילת שבת חשיבי להו כו' מוכח מיכן שהיה סובר המורה שאילו היה נכנסין אלו התאנים בחצר היה נקבעין למעשר מן התורה ומפני זה נדחק לפרש באשכול שסתם ענבים לדרוכי קיימא ועדיין לא נגמר' מלאכתו שאם היתה נגמרה מלאכתו הי ההחצר קבעה מדאורייתא והיכא הוה אמר ר"א יגמור ואניו נראה לי שהחצר קובע בדבר שנגמר מלאתו מן התורה דא"כ מאי דאמר ר' יוחנן לקמן אחד שבת וא' חצר אחד תרומה וא' מקח ואין קובעין אלא בדבר שנגמר' מלאכתו שבת ומקח ותרומה הוי קביעתן מדרבנן וחצר הוי קביעותיה מן התורה אין זה פירש נכון דכי היכי דכולה הוה מדרבנן חרצ נמי הוי מדרבנן ואע"פ שנגמר מלאכתו שאין חצר קובעת אפילו בדבר שנגמרה מלאכתו מדאורייתא עד שימרח דהא מקשי בפ' שוכר את הפועלים דר' ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ממאי דתנן במעשרות איזהו גורנו למעשרות הקישואין והדלואין משיפסקו מאי לאו משיפסקו בשדה אלמא לא בענין פני הבית ומתרץ לא משיפסקו בבית אלמא אע"פ שנכנסו בבית לא הוה קבוע למעשר עד שיפסקו והם הכי התאנים שלקטו לאכילה אינן נקבעין למעשר מן התורה עד שיעשה להם גורנן ואי זה גורן עד שימלא את הכלכלה כדתנן התם במעשרות כלכלה משיחפה ואם אינן מחפה משימלא את הכלי דקביעת המעשר בגורן הוה או בשדה למאן דלא בעי בית וחצר או בחצר הבית למאן דבעי אלב בלא גורן אע"פ שראה פני הבית לא הוקבעי למעשר אבל מדרבנן ודאי חצר קובע בדבר שנגמר מלאכתו ודאי לעשות ממנו גורן אע"פ שעדיין לא עשה ממנו גורן וקביעותיה הוה מדרבנן כל זמן שלא עשה מזה גורן כמו שבת ומקח ותרומה והאשכול הזה נמי דבר שנגמר מלאכתו הוה כיון שלקטו לאכילה כמו התאנים של תנוקת הראוי לעשות ממנו גורן אלא שעדיין לא עשה וכיון שלא נעשה ממנו גורקן היה מתיר ר"א לאכלו בין בחצר ובין בשבת ור' יהושיע היה אומר מפני שהיא דבר שנגמרה מלאכתו אבל לעולם בדבר שלא נגמרה מלאכתו כגון המעביר תאנים בחצרו לקצות לא אמר ר' יהושיע דחצר קובעת והילכך לא מצי לאפוקי אלא מדרבי והכי מקשי השתא דר' אליעזר אדר' אליעזר דלעיל אמר דשב קובעת אפילו בדבר שאל נגמר מלאכתו והכא אמר דאפ'י בדבר שנגמר מלאכתו אינו קובעת מותרץ דלעולם שבת קובעת והכא לא אמר ר' אליעזר יגמור אלא למוצאי שבת ור' יהושיע סבר אפי' למוצאי שבת לא יגמור דכיון דהתחיל לאכול וקידש היום כבר קבעו שבת ואסר אפי' למוצאי שבת:

התם כדקתני טעמא א"ר נתן כו' כיון שמצא תנא שאומר דלא אמר ר"א שיגמור אל אדלמוצאי שבת מתרץ ליה כך ואם לא היה זה נמי היה מתרץ לו שאני הכא שהתחיל לאכול מבעי"י אבל לעולם אם היה מתחיל בשבת אסור:

הכי גריס רש"י ז"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא סיפא במעטן טמא וגברא טמא. וניחא ליה ז"ל לאוקומי כולה בגברא טמא. אבל אית ספרי דגרסי ומהפכי סיפא במעטן טמא וגברא טהור. והוא נכון דלא לאפושי בטומאה. וא"ת ובמעטן טהור כי נסיב להו מיניה איטמו. פירש רש"י ז"ל דיכול לסלקן משם במקום מגעו כיון שמקומו מסויים לפנינו ונשאר הכל טהור. אבל בתוס' פירשו דמיירי שנטלן בפשוטי כלי עץ או שנתנו לו טהור.

והלא מוחזרין ועומדין. כלומר וכיון שכן לר' אליעזר ודאי שבת הוא דקבעה ליה ולא דבורא דידיה.

אלא אמר רב שימי בר אשי. ואית ספרי דלא גרסי אלא ומיהו הכי מיתפרשא ולישנא קיטא הוא. ואתא רב שימי לומר דאי לא נסייעיה למר זוטרא ממתניתין נימא הכין דשאני ר' אליעזר דלדידיה אפילו תרומה קבעה כו'.

הא קא משמע לן דטבל מוכן הוא כו'. ולענין הפסק קיימא לן דשבת קבעה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדאמר רב נחמן תלמוד ערוך הוא בידינו. והא דדחינן דלא נסייעיה מחכמים דחייתא בעלמא היא ולא סמכינן עלה דדוחק הוא לומר שלא יהו ר' אליעזר וחכמים שוין בקביעות שבת ולומר דר' אליעזר שבת קבעה ולחכמים לא אלא דבורא קבעה. אלא כולן שוין בענין ולא פליגי אלא בהכנה דמוקצה. ועוד דדוחק הוא לומר דלא נידוק ייתורא דשביעית לר' אליעזר וחכמים בחד גונא. ואלא מיהו הא דאם עבר ותקנו מתוקן הכין קיימא לן. וכבר פירש רש"י דכיון דלא נאסר הגבהת תרומה אלא מדרבנן לא אסח דעתיה בין השמשות. ולא נהיר דכיון דנאסר מדרבנן להגביה תרומה ומעשר והעובר על דבריהם חייב מיתה ודאי אסח דעתיה מיניה. אלא הכא סבירא לן דמעשר ניטל במחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה כגון שאינו משקה ומותר לעשות כן בשבת משום עונג שבת.

ורמינהו היה אוכל באשכול כו'. דברי ר' אליעזר. דמתניתין דקא דייקינן מיניה דשבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה כו' אתי לאקשויי אהא דר' אליעזר. וא"ת ומאי קושיא שאני מתניתין דקתני מכאן אני אוכל למחר ויחדם לשבת ודין הוא שיהא השבת (קובעין) קובעתן. וי"ל דכל שכן הוא דקא פריך דכיון דקתני יגמור דמשמע אפילו בשבת עצמו משמע דסבירא ליה דאין השבת קובע פירות סתם אפילו לשבת עצמו וכל שכן בשיחדן שאין אסורין לעולם. ואילו לעיל קתני דכל היכא שיחדם לשבת שאסורין מוצאי שבת וכיון שכן כל שכן דקבעה שבת פירות סתם לבו ביום ואמאי תני יגמור דמשמע לבו ביום. וקא סלקא דעתין דטעמיה דר' אליעזר מפני שהתחלת אכילתו היה בחול ושרינן סופו בתר תחלתו. ואקשינן דדין הוא לאוסרן בסתם לבו ביום כיון דשבת חמירא לאוסרן לעולם בשיחדם לשבת.

ולא יוציא חוץ לחצר ויגמור. פירוש משום דהכנסה של חצר שלא לדעת היה ולהכי לא קבעה אם ביטל הכנסתו והוציאה לחוץ לאכול. ר' יהושע אוסר לגמרו. ואם כן הא דתנן המעביר תאנים כו' דלא כר' יהושע וכר' אליעזר דהא הויא הכנסתו בדעת וזה דחוק. אלא כר' אליעזר וחוץ לחצר. אי נמי כר' יהושע ודוקא בניו אבל הוא לא אלא ימתין למוצאי שבת ויגמור. ור' יהושע אוסר לעולם אף על פי שלא יחדם לשבת דסבירא ליה דכיון דסמוך לחשכה התחיל לאכול הרי הוא כאילו יחדו לשבת. ולהאי מסקנא אפילו באשכול העומד לאכילה פליגי ור' אליעזר סבר דכיון דלא יחדו ממש לשבת לא נאסר במוצאי שבת. ואף על גב דהכא קיימא לן דחצר קובעת לכולי עלמא ואנן קיימא לן בפרק הפועלין דאין הטבל מתחייב עד שיראה פני הבית. התם הוא מדאורייתא אבל מדרבנן חצר קובעת והכא מדרבנן קאמרינן.

אמר ר' יוחנן כו'. אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. הקשה הרשב"א ז"ל דאם כן ר' יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו. ולא העלה בענין אלא גמגום. ומורי נר"ו פירש דרב נחמן ור' יוחנן לא פליגי דביחדהו לשבת כולי עלמא מודו דשבת קבעה לעולם. ובלא יחדינהו לא קבעה לעולם אלא ליומה. והא דאמר ר' יוחנן שבת אינה קובעת בשלא ייחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת. ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם מיירי בשייחדינהו והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתניתין לאבוה דמיירי בשייחדינהו לשבת. ומאן דדחי מתניתין סבר דשבת אינה קובעת אפילו לעצמה. ור' אליעזר הכין סבירא ליה דביחוד תליא מלתא כר' יוחנן ורב נחמן. ור' אליעזר דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותן לשבת כמו שפירשנו למעלה. והא דאמרינן ר' אליעזר לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכל שכן שבת דמשמע דשבת קבעה לעולם שיהו אסורין באכילת עראי דומיא דתרומה דקבעה לעולם התם בשיחדינהו לשבת דומיא דתרומה שייחד אותה. וכולה סוגיא רהטא בהכין וכן נראה מפירוש רש"י. ובהא ניחא לן דאמרינן שבת לאפוקי מדהלל דאיכא למידק לימא לאפוקי מדר' אליעזר. ולא קשיא דר' יוחנן לא פליג אדר' אליעזר כדאמרן. ויש מפרשים דלא איצטריך דר' אליעזר שמותי הוא. ויש מפרשים דאינו מפורש כל כך. ומורי נר"ו פירש דר' יוחנן הוא אימורא ולא מצי פליג אתנאי. ולכך אמר לאפוקי מדהלל כדי שיביא דברי ר' יהודה דאמר הלל עצמו אוסר ולומר דבני דורו חולקין עליו ואיהו סבירא ליה כותייהו ולא כהלל. אבל לפי מה שפירשנו לא קשיא מידי דר' יוחנן סבירא ליה כר' אליעזר. וא"ת לימא לאפוקי מדר' יהושע. וי"ל שכבר אמר הלל עצמו וחד מיניהו נקט. ואף על גב דלא איצטריך לר' יוחנן לומר לאפוקי כיון דקאי רבים כותיה. הוא רצה לעשות כלל מן הדברים האלו ביחד אף על פי שיש מקצת שהן מבוארים וכדחזינן בתרומה דפליגי רבנן עליה דרבי אלעזר.

בד"ה ת"ש מסיפא דלא פליגי רבנן אלא דוקא בברירה ע"כ סוף הדיבור ואח"כ מ"ה שאני התם כיון דאמר מכאן כו' קבע ליה והכא לא שייך למפרך והלא מותרו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ר"א אומר יגמור בשבת כו' כפרש"י א"נ דהתם מיירי בתאנים דנגמרה כו' עכ"ל יראה להאי תירוצא אין חילוק בין יחדום ללא יחדום ובדבר שלא נגמרה מלאכתו אפי' אם יחדום יאכל למ"ש ובהכי ע"כ מוקמינן מתני' דהכא להאי תירוצא ואין להקשות דא"כ אכתי מנלן לאוקמא מתני' לר"א דשבת קובע דהיינו לשבת דלמא מתני' איירי בחצר דקובע נמי בכה"ג בחצר אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו לר"א כדקתני ר' נתן ונקט מתניתין שבת דקמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת כו' דהא כיון דקושטא דמלתא הוא דשבת נמי קובע בכה"ג לר"א כדקתני ר"נ טפי אית לן לאוקמא מתני' כפשטה דשבת קובע:

בפרש"י בד"ה ה"ג חשכה כו' ה"ג ר' נתן אומר כו' ותרווייהו אדר' אליעזר קאי כו' עכ"ל לפי שבסדר המשנה שלפנינו גרסינן בסיפא גבי שבת בהיפך דרבי יהושע אומר יגמור ר"א אומר לא יגמור קאמר דלפי שיטת תלמודא דשמעתין ע"כ דל"ג הכי אלא כגירסת רש"י והשתא ר"נ בתרוייהו אדר"א קאי:

תוס' בד"ה שבת לאפוקי מדהלל ובדין הוא דה"מ למנקט לאפוקי מדר"א כו' עכ"ל וקשה לפי דרכם דאכתי אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבי יהושע דאמר לא יגמור דשבת קובע וכן גבי חצר אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבי יהושע דאמר לא יגמור ושוב ראיתי בזה בדברי בעל המאור וז"ל בדין הוא דהוה ליה למימר לאפוקי מדר"א ורבי יהושע דס"ל דשבת קובע כו' אלא הא עדיפא ליה לאשמועינן דאיכא תנא דסבירא ליה כרבי יוחנן כו' וכן תרומה כו' עכ"ל ע"ש ולפי דרכו של הרז"ה נמי בההיא דמקח שהוצרך לאתויי מההיא דהלוקח תאנים מע"ה כו' ולא סגי ליה בההיא דלאפוקי מההיא דתנן המחליף כו' דלא ניחא ליה למימר דסבר כר' יהודה דהוי יחידאה בההיא דהמחליף אלא דסבר כסתמא דמתני' דהלוקח כו' והרז"ה כתב דה"ג דתנן הלוקח פירות מע"ה כו' עכ"ל ולא מצאתי משנה זו בסדר המשנה:

ד"ה ר"א אומר וכו' הלשון אינו מדוקדק וצ"ל לא כשאמר ר"א יגמור בשבת יגמור אלא יגמור במוצאי שבת:

בגמרא חשכה בלילי שבת ר"א אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור מתני' רבי נתן היא דתניא ר' נתן וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תא שמע כו' משום מעשר הס"ד:

בד"ה ואחד מקח כו' כדלקמן הס"ד ואח"כ לר"י למימר הוא ג"כ ס"ד:

הא איתמר עלה ר' נתן אומר לא כשאמר ר"א כו' כנ"ל להגיה ובח"ש מגיה התם כדקתני טעמא ואינו נוח לי:

בתוס' בד"ה ת"ש וכו'. צריך להגיה שהם שני דבורים וברירה הס"ד ואח"כ מ"ה. הא קמ"ל דטבל כו' והכא לא שייך כו' וכן ברש"י יש דבור חדש בתיבת דטבל מוכן הוא:

בתוס' בד"ה א' שבת כו'. זה דבריהם בעצמם לעיל ד"ה הא בשאר שני שבוע. ובמוהר"ש דבת"י אינו:

בתוס' בד"ה שבת לאפוקי מדהילל כו' דבלא"ה אין הלכה כמותו כו'. ועדיין הול"ל לאפוקי מדר"י דס"ל עדיפא מדר"א ולא יגמור אף במוצאי שבת ובמאור שלהי מכילתין כתב והעיקר שרוצה להביא תנא א' שסובר כוותי' [וכ"מ ברש"י שכתב הילל כו' משמע דכל דורו חולקין עליו וס"ל כר"י] אבל לפי' התוס' לא נוכל ליישב בענין זה ועיין ברש"א:

גמרא הי' אוכל באשכול כו'. נראה דדוקא נקט היה אוכל דגלי דעתי' דנגמרה מלאכתו לאכלן כמו שהוא (עי' לעיל לד ב בתד"ה בניו ובמהר"ם שם) לכן קאמר ר' יהושע דחצר וכן שבת קובעות ודלא כפרש"י ובזה מיושב גמגום המהרש"א בתד"ה שבת ור"א לטעמי' דהיכא דמותרו חוזר אינו קובע ונכון בס"ד:

רש"י ד"ה וא"ר אבהו ויכול לסלקן משם. נראה להגיה בדבריו דצ"ל כמו דאיתא בתד"ה רישא ויכול לסלקו מלמעלה (ר"ל כשנטלו) שלא יגע (ר"ל הגברא) באחרים:

תד"ה רישא כגון שנטלו בפשוטי כ"ע. לרווחא דמילתא כתבו כן דאז אפילו היה אה"ט א"ש אבל אה"נ דמ"ל אפילו בכלי המקבל טומאה רק דגברא לא היה אלא ראשון וע"כ לתירוצא קמא צ"ל כן דאם היה אה"ט א"כ אותו שנטלו הוי ראשון ויכול לטמא אותו שאצלו לעשותו שני אם לא שכל זית היה בפ"ע ואין בו שיעור לטמא אחרים שהוא בכביצה ועי' ברפ"ב דתרומות העגול של דבלה שנטמא מקצתו ובהרע"ב שם ובפ"ג דעדיות מ"ב:

בגמ' ורמינהו היה אוכל באשכול ופירש"י וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא ואפ"ה אמר ר' יהושע דלא יגמור דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו. ולכאורה נראה דוחק לאוקמי מילתא דרבי יהושע לגבי דר"א דלא כהלכתא ועוד דהא רבא מקשה לעיל בפשיטות לרב נחמן ואימא שבת דומיא דחצר משמע דבחצר פשיטא ליה דאין קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וע"כ היינו משום דסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו דלעיל קתני הכי ואי ס"ד דר"א ור"י פליגי בהכי א"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם בתרי מסכתא וכ"ש דר"א לגבי ר"י לאו מחלוקת מיקרי כיון דשמותי הוא כמ"ש התוס' לעיל בשמעתין וא"כ לא הוי מקשה רבא בפשיטות כל כך עליה דרב נחמן וליכא למימר דרבא אמימרא דר' יוחנן דלקמן סמיך דהא ודאי ליתא דא"כ טפי הו"ל למיפרך להדיא משבת גופא ולפ"ז טפי הוי לן למימר דאשכול מיקרי דבר שנגמרה מלאכתו כגון שלא היה בדעתו לדורכן ולא תלשן אלא לצורך אכילה ואפ"ה סובר ר"א דיגמור דחצר ושבת אינן קובעין כלל אפילו בדבר שנגמרה מלאכתן. ואין לתמוה בכך אליבא דר"א דבלא"ה נמי הכי משמע כיון דר"א שמותי הוא ובפ"ד דמעשר תנן להדיא דאפילו בכלכלת שבת ב"ש פוטרין (ויש ליישב ע"פ פי' הירושל' דהא דב"ש פוטרים בכלכלת שבת היינו אם רוצה לאוכלה בע"שבת) וא"כ כ"ש דאית לן למימר הכי בחצר כדמשמע ממימרא דרב נחמן לעיל דשבת קובע טפי מחצר ועוד קשה האיך אפשר לומר דחצר קובע לר' יהושע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא אפילו בבית דעדיף מחצר נמי פשיטא לן בכולה תלמודא דאין קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כדפרישית לעיל מהאי דר' אושעיא דאמר מערים אדם ומכניסה במוץ שלה ובברכות בר"פ אין עומדין אמרינן דהא דר' אושעיא הלכה פסוקה היא משמע דליכא מאן דפליג עליה. ועוד דמקרא מלא הוא דכתיב ראשית דגנך והיינו לאחר שנתמרח בכרי ונראה שמחמת כל אלו הקושיות גרס הרמב"ם להיפוך לקמן בבבא דסיפא דחשכה ליל שבת ר"א אומר לא יגמור ר"י אומר יגמור ומש"ה הוי ס"ד מעיקרא דר"א ור"י פליגי בשבת גופא ובסברות הפוכות דלר"א חצר אינה קובע כלל ושבת קובע בנגמרה מלאכתו ולרבי יהושע איפכא ואפ"ה מקשה הש"ס הכא שפיר מדר"א אדר"א דמשמע מיהא דלא פליג ר"א אדר"י לענין שבת אלא בנגמרה מלאכתו דוקא אבל בלא נגמרה מלאכתו מודה ועל זה משני הש"ס שפיר התם כדקתני טעמא דהאי יגמור ולא יגמור לענין מוצאי שבת איירי וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דלענין שבת גופא כ"ע מודו כן נראה לי בשיטת הרמב"ם ז"ל מיהו לרש"י לא ניחא ליה לפרש כן ולכך כתב בסמוך שגירסת ספרים אחרים משובשת היא כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' בד"ה ר"א אומר יגמור וכו' וא"ת מאי שנא מתינוקות וכו' עס"ה. לפי סברת המקשה דאיירי בשבת לא הוי קשיא להו מ"ש מתינוקות דאסורין אפילו במ"ש משום דהוי פשיטא להו לחלק בין האי דאשכול שלא נגמרה מלאכתו להאי דתינוקות שנגמרה מלאכתו כמ"ש בסוף הדיבור דהא בלא"ה עיקר קושית המקשה היא בענין זה בהא דבעי למימר דלר"א דהאי דתאנים לאו דוקא היא אלא אפילו באשכול שלא נגמרה מלאכתו נמי קובע ואהא מקשה ממתניתין דאשכול דאמר ר"א יגמור משום דשני ליה בין תאנים שנגמרה מלאכתן לאשכול שלא נגמרה מלאכתו אבל על סברת התרצן קשיא להו שפיר דמשמע להו השתא דכי היכי דלא שני ליה לר"א בשבת גופא בין נגמרה מלאכתו לשלא נגמרה א"כ ה"נ יש להשוותם לענין מוצאי שבת ומש"ה הוצרכו לתרץ בענין אחר לחלק בין יחדום ללא יחדום דביתדום אחשבינהו טפי לאסור אף למוצאי שבת משא"כ בלא יחדום מיהו בתירוצם השני שכתבו אי נמי משמע להו דנהי דלענין שבת גופא לא שני לר"א בין נגמרה מלאכתו או לא מ"מ לענין מוצאי שבת שני ליה ומה שהוצרכו לכך ולא סגיא להו בתירוצם הראשון נראה דהיינו משום דאי ס"ד דיש לחלק בין יחדום ללא יחדום אם כן לא הוי מקשה מעיקרא מידי דר"א אדר"א דהא מהאי סברא גופא דיחדום שייך לחלק אפי' בשבח גופא כן נראה לי בכוונת התוספו':

בד"ה א' שבת אינו קובע וכו' וא"ת מאי נפקא מיניה כיון דאינו קובע וכו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל דבל דבריהם בזה שפת יתר הם שכבר כתבו כן לעיל בד"ה הא בשאר שני שבוע לא דכללא דשמעתין בהכי איירי. ולע"ד נראה ליישב קצת דהכא קשיא להו טפי במימרא דר' יוחנן דאמר אחד שבת וא' תצר וכו' דבחצר לא משמע להו לומר דעיקר מימרא דר' יוחנן היינו דתצר קובעת אפילו בלא ראיית פני הבית דהא לר' יוחנן ראיית פני חצר היינו ראיית פני הבית אפילו מן התורה כדאמר ר' יוחנן להדיא בפרק הפועלים דף פ"ח ויליף לה מקרא דואכלו בשעריך ושבעו ופליג אדר' ינאי דמצריך ראיית פני בית דוקא ועל זה תירצו התוס' שפיר דהא גופא אתי ר' יוחנן לאשמעינן דכיון דבחצר שקובע מדאורייתא אפ"ה אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אפילו מדרבנן כדאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אם כן כ"ש בשבת ותרומה ומקח שעיקר קביעתן אינן אלא מדרבנן אם כן פשיטא דאין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה שבת לאפוקי מהלל ובדין הוא דהו"מ למינקט לאפוקי מדר"א וכו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל דיש לתמוה בדבריהם דהא אכתי הוי מצי למימר טפי דאתא לאפוקי מר' יהושע וכו' ע"ש ולע"ד גם בזה יש ליישב דבריהם דודאי ניחא ליה לתלמודא טפי לומר דר' יוחנן אתא לאפוקי מדהלל לאשמעינן דר"י מתיר אפילו בשבת עצמו בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא הלל דאוסר לעצמו היינו בשבת עצמו משא"כ אי הוי אמר דר"י לאפוקי מדר"א ור"י לא הוי שמעינן אלא דלר' יוחנן מותר במ"ש דבהכי איירי פלוגתא דר"א ור"י וא"כ לפ"ז מה שכתבו התוס' דהו"מ למימר לאפוקי מדר"א לאו אר"א דמתני' דתרומות קאי אלא אר"א דמתני' דהכא בשמעתין קאי דמסקינן לעיל דדיוקא דר"א בשאר שני שבוע היינו אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואיירי בשבת עצמו כי האי דהלל כן נראה לי בכוונת התוס'. מיהו לולי דבריהם היה נראה לי ליישב בענין אחר דהא דאמר ר"י דשבת אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו היינו דוקא בלא יחדום והיינו דומיא דהאי דהלל ומש"ה קאמר לאפוקי מדהלל אבל ביחדום לשבת דומיא דאיירי במתניתין בכולה שקלא וטריא דשמעתין איירי ביתדום ובהא אפשר דמודה רבי יוחנן לדרב נתמן שתלמוד ערוך היה בפיו דבכה"ג שבח קובע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כן נראה לי ועיין ביש"ש באריכות ודו"ק:

סליק פרקא

משנה משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ומכסין בכלים וכו' וכתב הרא"ש דמפירוש רש"י נראה דהאי דמכסין פירות נמי היינו בי"ט ולא בשבת אבל ר"י מפרש דהאי בשבת דקתני בסיפא דמתניתין גבי נותנין כלי תחת הדלף אמציעתא דמכסין פירות נמי קאי וכו' ע"ש ומ"ש בשם ר"י לא נמצא בתוס' שלפנינו אלא דלע"ד מ"ש דמפירש"י משמע דאיירי דוקא בי"ט אבל לא בשבת אין זה מוכרח מפירושו כלל דכיון דעיקר מתניתין בי"ט קאי מש"ה ניחא ליה לפרש דאפילו בי"ט איכא רבותא דמכסין פירות דסד"א דאסור משום דהוי טירחא שלא לצורך ומה שלא הוצרכו לפרש כן ברישא דמתניתין דמשילין פירות דהתם ודאי איכא רבותא טובא אפילו בי"ט משום דמסברא הוי אמינא דאסור משום דהוי עובדא דחול ועוד דאיכא נמי טרחא וקמ"ל דאפ"ה שרי משא"כ בהאי דמכסין פירות דלא שייך טעמא דעובדא דחול דבשבת נמי אורחא דמילתא לכסות פירות הצריכין לו וטרחא נמי ליכא כל כך לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה איכא רבותא לענין י"ט גופא כן נראה לי וק"ל:

בפירש"י משילין פירות וכו' וראה גשמים ממשמשין ובאין. נראה דאע"ג דלא קתני הכא מפני הדלף כדקתני בבבא דמציעתא בהאי דמכסין פירות נראה דהתם דוקא שייך למיתני מפני הדלף משום שלא הותרה לו לכסות אלא משום הפסד ממון ואין דרך לכסותן בדליכא הפסד אם לא לצורך אכילה שלא יטנפו ובהא פשיטא דשרי בי"ט ואפילו בשבת משא"כ בהאי דמשילין דשייך להתיר אפילו בלא הפסד ממון כגון כשצריך למקומן מפני אורחין ומפני ביטול בית המדרש דנראה דכ"ש דשרי מש"ה לא קתני מפני הדלף ורש"י מיהא אורחא דמילתא נקיט דסתם השלות פירות היינו מפני הגשמים ואפ"ה מותר משום הפסד ממון כן נראה לי:

בגמ' ודלמא שאני התם וכו' אבל היכא דליכא ביטול בית המדרש לא אי נמי וכו' אבל י"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל וכלל לא. ולכאורה הלשון אינו מדוקדק דלמה שינה בלשונו בהאי לישנא דאי נמי דקאמר כלל וכלל לא ובלישנא קמא לא קאמר הכי ובלא"ה יש לתמוה במאי דקאמר כלל וכלל לא דהא בהדיא קאמר משילין. ויש ליישב משום דהתוס' בר"פ מפנין כתבו בשם הירושלמי דהנך ד' או ה' קופות היינו שכל קופה היא ג' סאין וא"כ משמע דהתירו לו לפנות בד' או ה' פעמים בכל פעם קופה אחת כדמשמע התם בגמרא אלא דמיבעיא לן נמי התם אם רוצה לפנות הנך ט"ו סאין בפחות מד' וה' פעמים או ביותר הי מינייהו עדיף אי למעוטי בהילוכא עדיף או למעוטי במשוי עדיף וקא פשיט התם דלכ"ע למעוטי בהילוכא עדיף אע"ג דמפיש במשוי והשתא לפ"ז א"ש דבלישנא קמא דתלי טעמא בביטול בה"מ ולא מספקא ליה אלא היכא דליכא ביטול בה"מ א"כ ע"כ הא דקאמר היכא דליכא ביטול בה"מ לא היינו שלא התירו לו ד' או ה' קופות אלא קופה אחת של ג' סאין ולא יותר דלא ליפוש בהילוכא דאיכא טרחא טובא ולא ליפוש במשוי משום עובדא דחול כמו שפירש"י לעיל בפרק המביא וע"ש בתוס' ובחידושינו בשם הר"ן משא"כ בלישנא בתרא דמספקא ליה נמי אם יש להחמיר בי"ט יותר מבשבת כיון די"ט קיל א"כ שפיר קאמר דבי"ט כלל וכלל לא וכוונתו דבי"ט אפילו מפני ביטול בה"מ לא הותר לו אלא קופה אחת של ג' סאין והיינו דנקיט סתמא משילין משום דבכל ענין אין משילין אלא קופה אחת של ג' סאין דתפסת מרובה לא תפסת כן נראה לי ודו"ק:

והלא מותרו חוזר. היכי מצית למימר דקביעותא משום דבורא הוא והלא אפי' נוטל הרבה מן הטבל בחול ונותן לפניו דמחזי דקביע ליה באכילה מרובה אם דבר הראוי להחזיר המותר אחר אכילתו למקום שנטלו משם הא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר לא קבע בנטילה קמייתא וכל שכן בדבורא בלא מעשה לא מקבע: מעטן. כלי גדול שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן ויהא נוח להוציאו בבית הבד: טובל אחת אחת במלח ואוכל. בלא מעשר ולא אמרינן טבולן במלח משוי ליה קבע הואיל ואחת אחת אוכלן מיד: מן המעטן טהור חייב. לעשר שאין ראוי להחזיר מותרו כדמוקי לה לקמיה בגברא טמא שנטמא במגעו וכשמחזירן מתערבין הטמאים עם הטהורים ומטמא השמן וכיון דאין ראוי להחזיר מותרן ודאי כי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל לכולהו שקלינהו ושוייה אכילת קבע: מן המעטן טמא פטור. מפני שראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא ברישא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי מותר שקל: מאי שנא רישא. דאין יכול להחזיר משום דמעטן טהור והא אפשר להיות גם אם האדם טהור: וא''ר אבהו. כולה בגברא טמא מתוקמא רישא דמעטן טהור לא מצי למהדר וא''ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא טמא אלא מקום מגעו ויכול לסלקן משם: ה''ג רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר סיפא בגברא טמא ומעטן טמא דמצי למהדר: ומשנינן מתניתין נמי. דקבע בדבוריה במוקצה טהור וגברא טמא עסקינן דלא מצי למהדר מותרו: ופרכינן והלא מוחזרין ועומדין. והלא לא נטלן אלא דבורא בעלמא הוא וכיון דכי נטלן ואפשר בחזרה מהניא ליה חזרה ולא מקבע כי לא אפשר בחזרה נמי ולא נטלן אלא דבורא בעלמא אין לך חזרה כזו דאפילו משקל נמי לא שקלינהו: ה''ג אלא אמר רב שימי בר אשי כו'. אלא לעולם שבת הוא דקבעה במתני' וכי מסלקת ליה למר זוטרא מסייעתיה דלא לסייעי' לאבוה ממתני' הכי תסלקיה: ר''א קא אמרת. מיניה מייתית סייעתא דשבת קבעה אף בשלא נגמרה מלאכתן: ר''א לטעמיה דאמר תרומה קובעת. דבר שלא נגמרה מלאכתו שאם הגביה תרומתו נאסר לאכילת עראי עד שיפריש שאר מעשרות: וכ''ש שבת. דחשיבא אכילתה אבל רבנן אימא לך כי היכי דפליגי בתרומה פליגי בשבת: ת''ש מסיפא. דלא אפלוג רבנן עליה אלא לענין ברירה אבל מודו ליה דדוקא ע''ש בשביעית הא בשאר שני שבוע אסור משום מעשר: דטבל מוכן הוא כו'. כדפרי' והכא לא מצי למפרך והרי מותרו חוזר כדפריך לעיל אליבא דר''א משום דרבנן שמעינן להו דאפילו מותרו חוזר דחיילא עליה קביעותא הלכך איכא למתלי טעמייהו דרבנן במתני' נמי משום דאיהו קבעיה ולא משום שבת: ורמינהי. דר''א אדרבי אליעזר: היה אוכל באשכול. וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי: ונכנס מגנה. שלקטם משם ובא לו לחצר: ר''א אומר יגמור. אם רצה לגמור בחצר ויגמור אכילתו דאין חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו: רבי יהושע אומר לא יגמור. קסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו: הכי גרסינן חשכה לילי שבת רבי אליעזר אומר יגמור. אם רצה לגמור כי היכי דאמר בחצר אמר בשבת יגמור אכילתו דאין שבת קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ומתניתין אוקימנא טעמא דר''א דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה דמשום דבוריה לא מצינא למימר דהא לרבי אליעזר מותרו חוזר: הכי גרסינן רבי נתן אומר לא כשאמר רבי אליעזר יגמור בחצר יגמור אלא יצא חוץ לחצר ויגמור ולא כשאמר יגמור בשבת יגמור אלא ימתין כו'. ותרוייהו אדרבי אליעזר קאי דאית ליה לרבי אליעזר שבת קבעה ומיהו למוצאי שבת יגמור דלא דמיא לתינוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למוצאי שבת לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום הלכך קבעה עלייהו אבל זו לא יחדה לשבת יש ספרים שהיא כתובה בהם בשבוש וכן גרסינן לה במשנה דמסכת מעשרות דרבי נתן בתוספתא דמעשרות הכי איתמר: ואחד מקח. אם מכרן לחבירו קודם גמר מלאכה לא אמרינן אחשבינהו בהכי ואצטריכא ליה לרבי יוחנן לאשמועינן משום דאיכא למאן דאמר קבעה כדלקמן: שבת. איצטריך לרבי יוחנן למימר: לאפוקי מדהלל. דלית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה: הלל לעצמו. הלל לבדו אוסר משמע דכל דורו חלוקין עליו:

והלא מותרו חוזר. ולרבי אליעזר אפי' נטל הרבה מן הטבל בחול לא הוי קביעות כדמוכח בסמוך בדבר הראוי להחזיר מותר וכל שכן דדבורו אינו קובע: רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר. וא''ת והרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן וי''ל דלא טמא אלא מקום מגעו ויכול לסלקו מלמעלה שלא יגע באחרים ומ''מ אינו ראוי להחזיר המותר לפי שמתערבים הטהורים עם הטמאים כך פ''ה אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ או שנתן לו חברו: והלא הן מוחזרין ועומדין. דלא נטלן אלא בדבורא בעלמא ואין לך חזרה גדולה מזו דאפי' בראוי להחזיר לא מקבע כ''ש בלא נטל כלל: אלא אמר רב שימי וכו'. ודאי לר' אליעזר קובע שבת אפילו בלא נגמרה מלאכתו כמו גבי תרומה אבל לרבנן דמתירין גבי תרומה לא ידעינן גבי שבת: תא שמע מסיפא. דלא פליגי רבנן אלא דוקא בברירה: [שאני התם כיון דאמר מכאן]. והכא לא שייך למפרך והלא מותרו חוזר דלרבנן לית להו הך סברא דלעולם מותרו קובע: רבי אליעזר אומר יגמור בשבת אלא כו'. וא''ת מ''ש מתינוקות שטמנו דלמוצאי שבת לא יאכלו ויש לומר דהתם יחדום לאכילת שבת אבל הכא לא יחדום לשבת כפי' רש''י אי נמי דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול שלא נגמרה מלאכתו: אחד שבת אינו קובע וכו' אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואם תאמר מאי נפקא מינה כיון דאינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וי''ל דנפקא מינה דקובע אפי' קודם ראיית פני הבית: שבת לאפוקי מדהלל. ובדין הוא דהו''מ למנקט לאפוקי מדרבי אליעזר דאמר קובע אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומשום הכי לא נקטיה משום דלאו רבותא הוא דבלאו הכי אין הלכה כמותו דשמותי הוא ומ''מ קאמר בסמוך תרומה לאפוקי מדרבי אליעזר דלא אשכח תנא דאמר תרומה קובעת במעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא רבי אליעזר:

דף לה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד