ביצה לד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

בערב שבת בשנה השביעית, שאינו צריך לעשר בה מעשר, ^[1] ואומר, כדי להזמין: מכאן אני אוכל למחר!

וטעמו של דבר שמועיל זימון שכזה, על אף שאינו מזמין גרוגרות מסוימות, משום ד"יש ברירה". שאנו אומרים, יתברר הדבר למפרע, שאותן גרוגרות שיקח ויאכל בשבת, מתחלה היו עומדים לאכילה, ואותן הוא זימן. ^[2]

וחכמים אומרים: אין זימונו זימון עד שירשום בסימן, ויבדיל גרוגרות מסוימות, ויאמר: מכאן ועד כאן [כפי שרשם] אני נוטל למחר. ואותן בלבד יקח, כי סוברים חכמים ש"אין ברירה". ^[3]

גמרא:

א. פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שעדיין לא נתמרחה בכרי, או תאנים העומדות לייבש, אינם טבל, ומותר לאכול מהן אכילת ארעי.

ב. ואסרום חכמים באכילת קבע, אך עדיין מותרים הם באכילת עראי, עד שיראו פני הבית או החצר.

ג. משנכנסו דרך הפתח לבית או לחצר - הוקבעו להאסר באיסור טבל מן התורה, ונאסרו אז אף באכילת עראי. ^[4]

ד. בנוסף ל"ראיית הבית" הקובעת את הפירות באיסור טבל מן התורה, יש ששה דברים נוספים הקובעים את הפירות לטבל מדרבנן.

אחד מששת הדברים הקובעים לטבל מדרבנן היא השבת.

שהיות ואכילת שבת "אכילת קבע" היא נחשבת, ודבר זה נלמד מן הפסוק "וקראת לשבת עונג", כפי שיתבאר בגמרא, הרי אפילו רק חשב על הפירות להכינם לאכילת שבת, הרי הם נקבעים לטבל ולחיוב מעשר.

[ובהמשך הסוגיא יתבאר שאף הפרשת תרומה מהפירות קובעת לענין שאר ההפרשות, וכן טבילת המאכל במלח, או שעשה בו מקח, כל אלו קובעים למעשר].

ולפיכך: אפילו לא ראו הפירות את פני הבית, אלא שהכינם לאכילת שבת [או הפריש מהם תרומה או טבל אותם במלח, או עשה בהם מקח] - הרי הם אסורים באכילה עד שיפריש מהם תרומות ומעשרות.

ה. סוגייתנו דנה האם השבת מועלת לקבוע ולאסור באכילת עראי אפילו קודם שנגמרה מלאכתו, או רק משנגמרה מלאכתו [ובהמשך הסוגיא יתבאר דין שאר הדברים הקובעים, אם קובעים הם קודם שנגמרה מלאכתן].

תנן התם במסכת מעשרות ששבת היא אחד מהדברים הקובעים למעשר:

תינוקות שטמנו בשדה או בגינה תאנים שנגמרה מלאכתן אך לא הוקבעו עדיין למעשר לפי שלא הוכנסו לבית או לחצר, וטמנום התינוקות לתאנים מערב שבת כדי לאוכלם בשבת, ושכחו, ולא עשרו מהם, ולא אכלו מהם בשבת לפי שנקבעו למעשר. ^[5] הרי -

למוצאי שבת, כשבאין לאכול מהם [שהרי בשבת אין יכולים לעשר], לא יאכלו מהם אפילו אכילת עראי אלא אם כן עשרו מהם, ואף שלא ראו פני הבית, ואף שלא נאכלו בשבת.

שהיות והוטמנו הפירות הללו לאכילת שבת, שהיא חשובה אכילת קבע, הם נקבעו לגמרי למעשר, ואין אוכלים גם בימות החול אפילו אכילת עראי!

הרי למדנו שהשבת קובעת למעשר. ^[6]

ותנן נמי במסכת מעשרות: אף על גב שהבית והחצר קובעים למעשר, אין זה אלא לאחר גמר מלאכה.

ולכן, המעביר, השוטח, ^[7] תאנים בחצרו כדי לקצות אותן [ליבשן כדי לעשות מהן קציעות], הרי אף שנכנסו כבר דרך פתח החצר [שהיא הקובעת למעשר], בכל זאת בניו ובני ביתו ^[8] אוכלין מהן אכילת עראי, ופטורים מן המעשר.

כי הואיל ופירות אלו עדיין לא נגמרה מלאכתן, אין "ראיית פתח ההחצר" קובעת אותם למעשר.

הרי למדנו שאין קביעות החצר מועלת בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ^[9]

ובעא מיניה רבא מרב נחמן: שבת - מהו שתקבע את ה"מוקצה", למעשר?

והיינו, בדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו, כקציעות העומדות לייבוש, והגיעה השבת? ^[10]

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן: כיון דכתיב "וקראת לשבת עונג", ונקראת אכילת השבת "עונג", שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע, אם כן קבעה השבת למעשר, ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

או דלמא: רק בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה השבת למעשר, אבל בדבר שלא נגמרה מלאכתו - לא קבעה!

אמר ליה רב נחמן לרבא: שבת קובעת למעשר בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אמר ליה רבא לרב נחמן: ואימא: שבת קובעת למעשר דומיא דקביעות החצר - מה חצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, אף שבת לא תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו?!

אמר ליה רב נחמן לרבא: לימוד ערוך הוא [קבלה היא] בידינו, שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: אף אנן נמי תנינא כן במשנתנו:

שהרי שנינו: ועוד אמר רבי אליעזר: עומד אדם על המוקצה [שהוא דבר שסתמו לא נגמרה עדיין מלאכתו] ערב שבת בשנה השביעית, ואומר: מכאן אני נוטל למחר.

הרי משמע: טעמא דשנה זו שביעית היתה, ולכן יתכן בה שיהיו מותרים באכילה בלי מעשר, כיון דהמוקצה בשביעית - לאו בר עשורי הוא.

הא בשאר שני שבוע שהפירות חייבים בהם במעשר, הכי נמי דאסור לאוכלם עד שיעשרום. ^[11] ועל כרחך מאי טעמא אין יכול לאוכלם בשאר שני שבוע אכילת עראי, למרות שלא נגמרה מלאכתן האם לאו משום דשבת קבעה!

הרי למדת שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

ודחינן: לא, אין להוכיח מכאן שהשבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אלא שאני התם במשנתנו, שאין יכול לאכול את הפירות אכילת עראי בשאר שני השבוע, מטעם אחר, שכיון דאמר: מכאן אני "אוכל" למחר וקראו "אכילה" - קבע ליה עילויה, חשובה היא בעיניו כל אכילתו מהפירות הללו כאכילת קבע, ולכן אסור לאוכלה אפילו שלא נגמרה מלאכתו. ואין השבת "קובעת" את הפירות למעשר, אלא הוא עצמו קבע את אכילת הפירות הללו לעצמו כאכילת קבע. ^[12] ולפיכך לא משכחת לה היתר בפירות שלא נתעשרו אלא אם כן היתה השנה שנת שביעית.

ותמהינן: אי הכי, שטעם איסור הפירות בשאר שני שבוע הוא משום דיבורו, שעשה את אכילתו לאכילת קבע -

מאי אריא שהתנא משמיענו חידוש דין זה בשבת, והרי אפילו בחול נמי היה יכול להשמיענו שדיבורו קובע לעצמו את אכילתו כאכילת קבע?!

והיה לו לתנא, להשמיענו חידוש זה ביום חול, ובמקומו בסדר זרעים. ואילו את עיקר חידוש רבי אליעזר במשנתנו בדין הזמנה, לא היה צריך התנא להשמיענו בפירות הטעונים מעשר ובאופן שהיה שביעית, אלא בגוזלות, וכעין שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין הכנה בגוזלות בדין ברירה, לעיל י א. ^[13]

ומשנינן: הא קא משמע לן תנא דמשנתנו, וחידש חידוש גדול בכך ששנה את המחלוקת של רבי אליעזר וחכמים בפירות שכאלו ולא בגוזלות, דטבל - מוכן הוא אצל שבת!

לפי, שאם עבר אדם על איסור הפרשת תרומות ומעשרות בשבת, ותקנו לטבל על ידי שהפריש ממנו מעשר - הרי הוא מתוקן.

והשמיענו התנא, שאם עבר אדם על איסור חכמים והגביה מהם תרומות ומעשרות בשבת, הפירות מותרים, ואינם מוקצה עתה, על אף שבין השמשות היו אסורים מחמת איסור טבל, והוו להו אז "מוקצה מחמת איסור", ולא אמרינן "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא", אלא נחשבים הם "מוכנים" כבר מערב שבת לאכילה, על הצד שיתקנום בשבת [אפילו שתיקון זה תלוי בעבירה על איסור דרבנן!].

וטעמו של דבר, היות שאוכל מצד עצמו הוא דבר המוכן לאכילה, ורק אם חל עליו איסור מן התורה הוא מבטל את "מוכנותו", אך לא איסור הגבהת תרומות ומעשרות בשבת, שאינו אלא מדרבנן. ^[14]

הערות

^[1] נפקא לן במכילתא, מדכתיב גבי שביעית "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה". מה חיה אוכלת שלא במעושר אף אדם אוכל בפירות השנה השביעית שלא במעושר, רש"י בגמרא.

^[2] כתב רש"י: והוא הדין בפירות מעושרים ובשאר שני שבוע. אלא אורחא דמילתא נקט, דסתם מוקצה לא מעושר הוא, דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה, ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה.

^[3] הבית יוסף בסימן תקיח תמה על הרמב"ם שפסק כחכמים, שהרי קיימא לן שבדינים שהם מדרבנן יש ברירה, ואין צריך לרשום, וראה מגן אברהם סימן תצח.

^[4] מרן רי"ז הלוי בהלכות מעשר ביאר בדעת הרמב"ם דבר מאד מחודש, שענין גמר מלאכה וקביעות למעשר על ידי ראיית פני הבית הם שני ענינים נפרדים. גמר המלאכה כבר מחייב את הפירות במצות מעשר, אך אין עליהם שם טבל כתוצאה מהמצוה עד שיקבעו כטבל. וראיית פני הבית היא הקובעת את הפירות ל"טבל" האסור באכילה, ראה שם.

^[5] כתבו התוספות והמאירי: דוקא בתינוקות אין מחשבתם לאכול בשבת מועילה כל כך וצריכים מעשה של הטמנה, אבל הגדולים אין צריכים מעשה, ובמחשבה בעלמא לאוכלם בשבת נקבעו למעשר.

^[6] כתב המאירי: ולקצת גאונים ראיתי שהיום טוב כשבת לענין זה ואף אנו כתבנוה כן בפרק ראשון. והצל"ח כתב, שיום טוב אינו קובע, כי לא מצינו "עונג" ביום טוב אלא רק מצות שמחה, שהיא בשלמים, והם אינם חייבים בתרומה ומעשר.

^[7] ראה רש"ש שכתב לפרש שלא פירש רש"י כפשוטו, שהעבירם בחצירו, משום דאם "העביר" בחצר שלא על דעת להניחם שם, אין החצר קובעת. ולמד כן מדברי רבי נתן לקמן לה א, הובאו דבריו בהערה שם, וראה שם.

^[8] כתבו התוספות בשם הירושלמי, דוקא בניו ובני ביתו, אבל הוא עצמו לא, ומשום "דבאכילתו אקבעינהו, ודעתו להניחם כך ולא לייבשן". מהר"ם שיף. וראה מסורת הש"ס.

^[9] אף שבמשנה זו סתם רבי שאין החצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו, וכן נוקטת סוגייתנו, וכן אמר רבי יוחנן בהמשך הסוגיא, מכל מקום במחלוקת תנאים היא שנויה, וכמבואר בגמרא לה ב. ונחלקו הראשונים, האם ראיית פני החצר קודם שנגמרה מלאכתו, לדעת הסובר שאינה קובעת עכשיו, אם על כל פנים היא מועילה לקבוע את הפירות למעשר לאחר מכן, כשתיגמר מלאכתן, או שאינה מועילה אף לכשתיגמר מלאכתן. ראה מאירי כאן.

^[10] כתב רש"י על "דבר שלא נגמרה מלאכתו", אין זה אלא פירוש ל"מוקצה", והכניסוהו בספרים.

^[11] רש"י הוסיף כאן: הא בשאר שני שביעית לא קבע למעשר בלא ראיית פני הבית, ואפילו בבית אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים, וזה כשנכנס לא נקבע, דהא לא נגמרה מלאכתו, ואמר לעיל דאין חצר קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ולפי דברי רש"י במשנה, שפירש הטעם שדיבר התנא בשביעית ולא בפירות מעושרין, משום דמסתמא אינם מעושרים כיון שלא נגמרה מלאכתן - פירוש ראיית הגמרא הוא: אילו היו הפירות מותרים באכילת עראי, שוב לא היה צריך התנא להעמיד דינו בשביעית, אלא בשאר שני שבוע ובאכילת עראי. אלא שהיה מקום לפרש באופן אחר [ויש מי שפירש כן בדעת התוספות בתירוץ הגמרא] שעיקר מה שהוצרך התנא לומר ששביעית היתה ולא בפירות מעושרים, אינו מהטעם שכתב רש"י במשנה כי מסתמא לא נתעשרו, אלא משום שהתנא רוצה להשמיענו שבשאר שני שבוע אסור, ולהשמיענו דרך אגב שהשבת קובעת. וזה הטעם שבדחיית הגמרא שאמירתו קובעת ולא השבת, מקשה הגמרא: אם כן למה השמיענו התנא דין זה במסכת ביצה ולא בסדר זרעים, וכדפירש רש"י שם. הרי משמע שפשיטא לגמרא שהתנא בא להשמיענו את עיקר דין הקביעות.

^[12] המאירי הוסיף: כלומר: שהזכיר שם "אכילה", ולא הספיק לו במחשבה או במעשה המוכיח. ורבינו חננאל פירש: דאמירתו קבעתו, דגלי דעתיה דגמרה בהכי כמה שהיא עכשיו גמר מלאכתו.

^[13] התוספות חלקו על פירושו של רש"י, ומשום שבבעלי חיים לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים, דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי, וכמו שהוכיחו. ולכן פירשו, שהיה לו לתנא להשמיענו דינו בפירות מעושרים.

^[14] ברש"י הוסיף לבאר, האיך משתמע מלשון התנא שבשאר שני שבוע הפירות אסורים רק משום איסור טבל העכשוי, ולא משום שטבל היה בין השמשות ומוקצה מחמת איסור הוא. וכתב: אילו היה הדין שבשאר שני שבוע הרי הוא אסור משום שאינו מן המוכן ומוקצה, היה לו לתנא לומר: העומד על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר, והרי זה מן המוכן. אי נמי יאמר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר, והרי זה מן המוכן. ולפי לשונות אלו היה משתמע שבשאר שני שבוע אינו מן המוכן. והואיל ולא נקט לשונות אלו, משמע שאף בשאר שני שבוע הרי הוא מן המוכן, ואיסור אחר יש בו משום טבל.

ערב שבת בשנת השביעית שבשנה זו אין מעשרים, ואפשר למחרת ליטול מן הפירות ולאוכלם בלא תיקון נוסף, ואומר: מכאן מפירות אלה אני אוכל למחר. וחכמים אומרים: לא יאכל עד שירשום (יסמן) בתוך ערימת הפירות מבעוד יום ויאמר במפורש: מכאן ועד כאן אני לוקח.

א גמרא תנן התם [שנינו שם במשנה]: תינוקות שטמנו תאנים לעצמם בשדה מערב שבת כדי לאכול מהן בשבת, ושכחו ולא עשרו — לא יאכלום בשבת, לפי שאכילת שבת נחשבת תמיד כאכילת קבע המחייבת במעשר, ואפילו למוצאי שבת לא יאכלו, אלא אם כן עשרו. ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן]: המעביר תאנים בחצרו כדי לקצות (לעשות אותן קציעות – תאנים מיובשות) — בניו ובני ביתו אוכלין מהן בינתיים אכילת עראי ופטורים מן המעשר, שכן ראיית הפירות את פני החצר אינה קובעת את הפירות למעשר ואינה כדין בית.

ועל סמך שני מקורות אלה בעא מניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: שבת, מהו שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו? האם נאמר שעצם העובדה שהמאכל מוכן לשבת עושה אותו כמאכל קבע וכמי שנגמרה מלאכתו, או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דכתיב [שנאמר]: "וקראת לשבת ענג" (ישעיהו נח, יג), לומר שכל אכילה בשבת נחשבת כעונג ואינה כאכילת ארעי, ולכך קבעה השבת את הדברים ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו שייחשב כגמור וראוי לאכילת קבע, או דלמא [שמא] בדבר שנגמרה מלאכתו — קבעה השבת, אולם בדבר שלא נגמרה מלאכתו — לא קבעה?

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: שבת קובעת, בין בדבר שנגמרה מלאכתו, בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אמר ליה [לו] רבא והקשה: ואימא [ואמור] שתהא שבת דומיא [בדומה] לדין החצר, מה חצר — אינה קובעת שיחשב מאכל הנמצא בה כסעודת קבע לענין מעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, אף שבת — לא תקבע (תחשיב כאכילת קבע) אלא בדבר שנגמרה מלאכתו! אמר ליה [לו] רב נחמן: אין אני אומר זאת בגלל סברה שהעלתי אני בדעתי שאתה יכול להציג כנגדה סברה אחרת, אלא לימוד ערוך הוא בידינו: שהשבת קובעת, בין בדבר שנגמרה מלאכתו, בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין זה במשנתנו, ועוד אמר ר' אליעזר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן מכאן אני אוכל. טעמא [הטעם, דווקא] משום שהוא פרי שביעית, דלאו בר עשורי הוא [שאינו בן מעשר], שאין חובה לעשרו באותה שנה, הא [אולם] בשאר שני שבוע [שנות השמיטה] — הכי נמי [כך גם כן תאמר] שאסור לאוכלם בלא לעשר, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — לאו [האם לא] משום שהשבת קבעה אותם למעשר ואסור לאוכלם בלעדיו?

ודוחים: לא משם אין ראיה, שאני התם [שונה שם] כיון שאמר: "מכאן אני אוכל למחר" אם כן מיד קבע ליה [לו] סעודה עלויה [עליהם] והרי בכך גילה דעתו שאינו רוצה לעשות בהם תיקון נוסף. ושואלים: אי הכי מאי אריא [אם כך מה שייך] מדוע נאמרה הלכה זו דווקא בשבת, שהרי אז אין יחוד בשבת, אפילו אם אמר כך ביום חול נמי [גם כן], שהרי מאחר שיחדם לסעודתו — נעשו כגמורים וחייבים במעשר! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שטבל אין אומרים עליו שהוא מוקצה במהותו כיון שאסור לתקנו ולאוכלו, אלא מוכן הוא אצל שבת, שכן אם עבר על דברי חכמים ותקנו — מתוקן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

on Shabbat eve during the Sabbatical Year, during which no tithes are separated, which means one may take fruit on the following day without the need for any corrective measure, and say: From here, from these fruits, I will eat tomorrow. And the Rabbis say: He may not eat unless he marks the pile of fruit the day before and explicitly says: From here to there I will take.

GEMARA: We learned in a mishna there: (Ma'asrot 4:2) Children who hid figs for themselves in a field on Shabbat eve in order to eat them on Shabbat, and they forgot and did not separate tithes, not only are they prohibited from eating them on Shabbat, for eating on Shabbat is always considered a fixed meal that obligates the produce in tithes, but even after the conclusion of Shabbat, they may not eat until they have separated tithes. And we also learned in a mishna: One who transfers figs in his courtyard in order to make them into dry figs, his children and the members of his household may in the meantime partake of them in a casual manner, and they are exempt from tithes. The fact that the fruit has reached his courtyard, as opposed to his house, is not enough to cause it to be liable for tithing.

Based on these two sources, Rava inquired of Rav Naḥman: With regard to Shabbat, what is the halakha in terms of whether it establishes an obligation to tithe food that has been muktze on Shabbat? Specifically, in the case of an item whose labor has not been completed, does the fact that the food is muktze on Shabbat give it the status of completely prepared food, or not? Do we say that since it is written: “And call Shabbat a delight” (Isaiah 58:13), this implies that any food one eats on Shabbat is considered a delight and not a casual meal, and therefore Shabbat establishes an obligation to tithe, as if the food were fully completed and fit to be eaten as a fixed meal, even for an item that has not had its labor completed? Or perhaps Shabbat establishes an obligation to tithe an item whose labor is completed, but regarding an item whose labor is not completed it does not establish an obligation to tithe?

Rav Naḥman said to Rava: Shabbat establishes the obligation for tithes, both with regard to an item whose work is completed and things whose work is not completed. Rava said to Rav Naḥman and challenged: But say that the law of Shabbat should be similar to that of a courtyard: Just as a courtyard establishes food placed inside it as a fixed meal with regard to tithes only when the work on an item is completed, so too, Shabbat should establish only an item whose work is completed as liable for tithing. Rav Naḥman said to Rava: I did not say this based on my own logic, which can be countered by logic of your own. Rather, we have it as an ordered teaching that Shabbat establishes both things whose work is completed and things whose work is not completed.

Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: We, too, have learned in the mishna: And Rabbi Eliezer further stated that a person may stand over objects in the storage area on Shabbat eve during the Sabbatical Year and say: I will eat from here and here. The reason is that it is fruit of the Sabbatical Year, with regard to which one is not obligated to separate tithes. However, if it occurred in the other years of the Sabbatical cycle, so too, you will say that it is prohibited to eat them without separating tithes. What is the reason for this? Is it not because Shabbat establishes them with regard to tithes, and consequently they may not be eaten until tithes have been separated?

The Gemara refutes this: This is no proof, for there it is different: Since he said: From here I will eat tomorrow, he has immediately established for himself a meal with them, by stating his intention to eat the food as it is. The Gemara asks: If so, why does the mishna mention particularly Shabbat? Even if one said so on a weekday the same should also apply. Since he has set them aside for his meal, they are considered finished and are liable to tithes. The Gemara answers: This comes to teach us the following: One should not conclude that untithed produce is inherently muktze because one may not separate the tithes and eat it; rather, it is considered prepared with regard to Shabbat, in that if one transgressed the words of the Sages and corrected it by separating the tithes, it is considered corrected.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' א"ר אלעזר עומד אדם על המוקצה ע"ש כו' בעא מיניה רבא מרב נחמן דבר שלא נגמרה [מלאכתו] ועדיין פגין הן ולא נתחייבו במעשר. כדתנן (מעשרות פ"א) מאימתי הפירות חייבין במעשר התאנים משיבחילו כו' ונכנסה השבת ונכנסה לענגה לכל דבר הראוי לו לשבת. ואפילו אלו הפגין וכיוצא בהן וכגון הקשואין קודם שיפקסו והאבטיחין קודם שישלקו אע"פ שלא נתחייבו למעשר כיון דלענין עונג אוכל הן כמו שנגמרה מלאכתן לענין מעשר דמי וחייב לעשר או לא.

א"ל שבת קובעת כי האי גוונא וחייב לעשר. ואקשינן עליה שבת קובעת וחצר קובעת כשם שהחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו דתנן במעשרות פרק ג' המעביר תאנים בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין כך שבת לא תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. אמר (לך) [ליה] תלמוד ערוך הוא בידינו ששבת קובעת את המוקצה למעשר ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

ואמרינן אף [אנן] נמי תנינא ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' ודייקינן מדקתני בשביעית ש"מ משום דלאו בת עשורי היא ולפיכך שרי למיכל מיניה אפילו בשבת. הא בשאר שני שבועי אסור לאכול בשבת עד שיעשר משום דשבת קבעה. ופרקינן לאו משום דשבת קבעה אלא משום דפירש ואמר מיכן אני אוכל למחר. אמירתו היא שקבעתו דגלי דעתיה דגמרה בהכי כמה שהוא עכשיו היא גמר מלאכתו והאי אפילו בחול אמירתו קובעתו למעשר ואמאי לא תני בחול אלא בע"ש קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן.

גמרא: תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת. הא דנקט (תאנים) [תינוקות] לאשמעינן רבותא דאפילו קטנים יש להם מחשבה מתוך מעשה המוכיח כדאמרינן בפרק הכל שוחטין (חולין יג, א), ומתוך מעשיהם ניכרת מחשבתן שבדעתן לאכלן למחר וכיון שכן נגמרה מלאכתן, ולפיכך שבת קובעת לגמרי שלא לאכול בהן עראי אף על פי שלא ראו פני הבית משום דשבת קבעה לגמרי בדבר שנגמרה מלאכתו ואפילו שלא לאכול ממנו עראי ואפילו למוצאי שבת.

ותנן המעביר תאנים בחצרו לקצות כלומר שלא נגמרה מלאכתן

בניו ובני ביתו אוכלים מהם עראי ואפילו לאכול בחצר עצמה דסתם קתני שאף על פי שהחצר קובעת אינה קובעת כלל אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, ובניו ובני ביתו לאו דוקא אלא הוא הדין [הוא] עצמו לפי שאין החצר קובעת מה שלא נגמרה מלאכתו, ולכן שאל רבא מרב נחמן

שבת מהו שתקבע וכו' כלומר מי אמרינן שאינה אלא כחצר ואוכל אפילו בשבת עראי או דלמא חמירא טפי ובשבת מיהא אינו אוכל.

אמר ליה שבת קובעת דכל אכילת שבת היא עצמה קבע דכתיב וקראת לשבת עונג, אבל למוצאי שבת אוכל עדיין ממנו עראי, ונראה לי ראיה מדמייתי מר זוטרא בריה סייעתא לדברי אביו ממתניתין דעומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבוע לא, [ולא] קאמר [אלא] שלא לאכול בשבת אבל למוצאי שבת מנ"ל, ובהא נמי [מיתרצא הא דקאמר] רב נחמן תלמוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואלו לקמן אמר רבי יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת לאפוקי מדהלל דתניא המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליו היום הלל לעצמו אוסר, ואם כן היאך רב נחמן [אומר] כתלמוד ערוך בידו שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ועוד דאם איתא דמתניתין דרבי אליעזר דעומד אדם על המוקצה דייקינן מינה הא שאר שני שבוע אסור אפילו למוצאי שבת לימא שבת לאפוקי מדרבי אליעזר, ומיהו הא לאו ראיה היא דאם כן תיקשי לן נמי אמאי לא אמר לאפוקי מדרבי יהושע דהא לרבי יהושע קבעה לגמרי שלא יגמור אפילו למוצאי שבת קאמר, ומכל מקום מדאמר רבי אליעזר יגמור ואקשינן מדר' אליעזר לרבי אליעזר ופרקינן התם כדקתני טעמא אמר רבי נתן לא כשאמר רבי אליעזר יגמור לא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת יגמור, אלמא מתניתין דעומד אדם על המוקצה לא דייקא דבשאר שני שבוע קבעה לגמרי אלא כדאמרן, ואפ"ה (אסור) [אתינן] למידחי ולמימר דשבת כחצר ולא קבעה כלל ואפילו באוכל בשבת עצמה. אלא שאני מתניתין דכיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה שבת עילויה. ולגמרי קאמר דהיינו גמר מלאכתו וכמתניתין דתינוקות שטמנו תאנים ואפילו בחול נמי, וכדאקשינן אי הכי מאי איריא שבת אפילו בחול נמי.

אין הטבל נקבע למעשר אע"פ שהגיעו הפירות לעונת המעשרות עד שתגמר מלאכתן כיצד תבואה שקצרה ודשה ועדין לא זירה ולא מירח מותר לאכול מהם אכילת עראי אבל השלים את מלאכתה ומירחה אסור לאכול ממנה עראי במה דברים אמורים כשגומר בדעתו שלא להכניסן לבית אלא למכרן לשם או לשוק אבל אם היה בדעתו להניח בבית אינו נקבע ליאסר באכילת עראי אע"פ שנגמרה מלאכתו עד שיכניסנו לבית דרך הפתח כדכתיב ואכלו בשעריך אבל אם הכניסו אחר מירוחו דרך גגות וקרפיפין או שהכניסו דרך הפתח קודם מירוחו לא הוקבע למעשר מן התורה וכשם שהבית קובע מן התורה בדבר שנגמרה מלאכתו כך יש שאר דברים שקובעין ליאסר אכילת עראי מדברי סופרים וכלם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ודברים אלו הקובעים מדברי סופרים נתבארו בכאן שלש מהן והן השבת והתרומה והמקח ובסדר זרעים נתבארו עוד שנים והם האש והמלח ונמצאו ששה דברים קובעין לאסור את התבואה שלא במעשר אף באכילת עראי אחד מהם דבר תורה והוא הבית או החצר והשאר מדברי סופרים וחצר שאמרנו דוקא שהכלים נשמרים בתוכה כמו שיתבאר במקומו:

ומה ששאלו בסוגייא זו שבת מהו שתקבע מוקצה בדבר שלא נגמרה מלאכתו לענין ביאור פירוש מוקצה בכאן הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו ומה שסומך לו בדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו אלא ביאור ותוספת דברים:

הבית כיצד נגמרה מלאכתן של פירות והכניסן דרך הפתח הוקבעו כמו שביארנו אבל אם הכניסן קודם שנגמרה מלאכתן אפילו גמר מלאכתן אח"כ בבית לא הוקבעו הוציאן מן הבית אחר שנגמרה מלאכתן וחזר והכניסן דרך הפתח יראה לי שהוקבעו וגדולי הדורות שלפנינו חולקין בדבר נגמרה מלאכתן והכניסן בבית אלא שבשעה שהכניסן חישב עליהן להכניסן על מנת ליבשן בגגו או בחצרו והוא שקרוי כאן לקצות לא הוקבעו שהרי לפי מחשבתו לא נגמרה מלאכתן עד שייבשו ולכשייבשו מיהא יראה לי שהוקבעו הואיל ובשעת הכנסתן נגמרה מלאכתם אלא שמחשבתו עכבתם וגדולי עולם חולקין עלי הואיל ובשעה שהכניסם לא הוקבעו וכמו שאמרו במערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה שאף אם יחזור וימרח לא יתחייב וכמו שאמרו בפסחים ט' א' חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ונגעו בה במקומה מטעם הכנסה במוץ שלה וכשאומ' מלאה פירות משמע שנתמרחו אחר כן אלא שמ"מ אני אומר בזו הטעם מפני שכשהכניסם אין בהם סרך חיוב אבל זו שנכנסו לכלל חיוב אלא שמחשבתו מעכבת בהם כשהושלמה מחשבתו מיהא יראה שיחזרו לחיובן ומ"מ במסכת ברכות חזרנו וכתבנוה שאם מירחן אח"כ חייב שאין חלוק אם מירוח קודם אם ראיית פני הבית קודמת אלא שאם נקרם בלא מירוח אינן באות עוד לכלל חיוב ואחר שנתנקרו מ"מ קרויים הם פירות וגדולי המחברים כתבו שאם הכניסן לבית קודם גמר מלאכה מכיון שהתחיל לגמור מלאכתן הוקבעו אע"פ שלא סיים:

השבת כיצד נגמרה מלאכתן של פירות ועדין הם בשדה ונכנס שבת אסור לו לאכול אף אכילת עראי שכל אכילת שבת קבע הוא ולמוצאי שבת חוזר ואוכל ואם חישב עליהן מערב שבת לאכילת שבת הוקבעו ליאסר אף לאחר השבת אע"פ שלא עשו מעשה ומכל מקום תינוקות אין מחשבתם מועלת כל כך אא"כ יש בו מעשה כיצד תינוקות שטמנו זיתים שלא נתעשרו מערב שבת בשדה או בגינה לצורך אכילת שבת קודם שנכנסו לבית שלא הוקבעו מצד ראיית פני הבית אלא שהוקבעו מצד השבת והרי שאסורים לאכול מהם בשבת ולעשר אינו רשאי שאין מעשרין בשבת אף למוצאי שבת לא יאכלו עד שיעשר ולקצת גאונים ראיתי שהיום טוב כשבת לענין זה ואף אנו כתבנוה כן בפרק ראשון בשמועת מי שהיו לו שתי כלכלות של טבל:

אכילת עראי זו כבר ביארנו בשעורים בפרק (שני) [ראשון] שהוא מקלף אחת אחת ואוכל ובזיתים התבאר בכאן שאם נטל זיתים מן המעטן והוא כלי גדול שצוברין בו את הזיתים קודם עיצורן כדי לחממן ולבשל שמנן לתוכן ולא הניחן לפניו אלא שהניחן בכלי נוטל מהן אחת אחת וטובל במלח ואוכל ומלח לאו דוקא אלא שדרכן היה בכך או שבא ללמד שאין טבולין במלח קובען אבל אם מלחן הרבה ונתן לפניו עשרה הרי זו אכילת קבע ואסורה ואפילו היה יכול להחזיר המותר למעטן כגון שהיה הוא טהור ואין מותרו מטמא את שבמעטן או שהיה הוא טמא והמעטן גם כן טמא:

בערב שבת בשביעית. פירוש שאין מעשר נוהג בה שהרי פירותיה הפקר והפקר פטור מן המעשר. אבל בשאר שני שבוע בעינן לתקונינהו. וכתב רש"י דהוא הדין במעושר ובשאר ימי שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הוא סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עד כאן לשונו. כלומר ליתני בהדיא עומד אדם על המוקצה שהוא מעושר ערב שבת ומצינן למידק מאי דדיקינן עלה בגמרא מעושר אין שאין מעושר לא מלישנא יתירא. אף על גב דאילו תני סתמא הוה במשמע פירות מתוקנין דסגו בהזמנה. אלא אורחא דמלתא נקט ותנא איירי במה שהוא מוקצה לדברי הכל כגרוגרות וצמוקים ולא בעי לאוקומי נפשיה בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון. ואף על גב דבמוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר' שמעון לא שכיח ולא שייך באוכלין. והילכך נקט גרוגרות וצמוקים דמסתמא אינן מעושרין ולא סגי להו הזמנה אלא בשביעית שאין צריך לעשרן. ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה. אלא מתניתין נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני ייתורא ולמידק כולה מתניתין מאי שייכה דשביעית הכא. ואילו נקט על המוקצה הוה אמינא דלאו לדיוקא נקטה אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להכין לשבת אלא דבר המעושר.

גמ' תנן התם תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת כו'. אוקימנא לה בירושלמי כגון שלקטן עם דמדומי חמה דהמעשה מוכיח על מחשבתן דלצורך שבת הן נלקטין. אבל בלא דמדומי חמה לא. פירוש משום דבמחשבה ניכרת בלא מעשה לא מהניא מידי דאין מחשבה גרידא לתינוק אפילו להחמיר. ואפילו אמירה לא מהניא להו דמעשה מוכיח בעינן.

למוצאי שבת לא יאכלנו. פירוש מפני שייחדה מבעוד יום לשבת קובעתם אפילו למוצאי שבת. אבל אם הם פירות סתם ולא ייחדם לשבת אינן אסורין אלא לבו ביום אבל במוצאי שבת מותרין כדאיתא בגמ'. וחומרא דרבנן הוא דאילו מדאורייתא אינן אסורין ואינן נקבעין למעשר אלא במירוח.

המעביר תאנים בחצרו לקצור. פירוש דוקא חצר שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא דאיכא למיחש דלמא ממליך ולא מיבש להו והוי גמר מלאכה.

בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי. ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אימוראי אי דוקא בניו ובני ביתו אבל הוא עצמו לא או אפילו הוא עצמו. ואמרו בתוס' דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דסבירא ליה דלגבי בעל הבית הוי כנגמרה מלאכתן משום שאם ירצה לאוכלן עכשו יאכל. אבל בניו לא עד שיתיבשו.

שבת מהו שתקבע בדבר שלא נגמרה מלאכתן כו'. ורש"י גורס מהו שתקבע מוקצה למעשר ופירש דמוקצה היינו דבר שלא נגמרה מלאכתן. וא"ת ותפשוט לה ממתניתין דתינוקות. וי"ל דהתם סתמא קתני ולא תניא בה לקצות ואפשר דבנגמרה מלאכתן מיירי שאין דעתו ליבשן. והא דקתני טמנו כבר פירש רש"י ז"ל כגון שטמנו בשדה או בגנה ולומר דדוקא טמנו אבל בגמר גרירה אין קובע עד שיראה פני הבית או החצר.

כיון דכתיב וקראת לשבת ענג. כלומר דחשיבות השבת עושה אותן פירות מתוקנים. ויש מפרשים דלא קא בעי אלא בזמן שייחד לשבת שהשבת קובעו מכאן ואילך אפילו לחול אף על פי שלא אכל מהן בשבת כלל. אבל במה שהוא אוכל בשבת פשיטא שהשבת קובעתן אפילו בפירות דלא נגמרה מלאכתן דאכילת שבת רחמנא אחשבה.

או דלמא בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה כו'. פירוש ובשלא ראו פני הבית דבחול אינן נקבעין למעשר כן נראה לי. דאי לא מאי איריא שבת אפילו בחול נמי. וכגון שלא מירחן וכיון שאדגן תבואתו בחול מן המוץ שלה שפיר קרינן בהו נגמרה מלאכתן כן פירש הריטב"א ז"ל.

אימא שבת דומיא דחצר. פירוש כיון דאמרת פסקא לדינא בלא טעמא נימא איפכא דהוי מלתא בטעמא טפי. אמר ליה תלמוד ערוך הוא בידינו. כלומר מגמרא אמינא לך ולא מסברה וכן הלכה.

אף אנן נמי תנינא ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה כו'. כתב רש"י וסתמא לא נגמרה מלאכתן עד עתה עד כאן לשונו. והקשה מורי נר"ו ואם עתה בשבת נגמרה מלאכתו מאי סייעתיה דרב נחמן מיהא והא איהו הוא דאמר דשבת קובעת ואף על פי שלא נגמרה מלאכתו בשבת. ותירץ נר"ו דרש"י ז"ל הכי קאמר שלא נגמרה מלאכתו עדיין. והכי מוכח מאי דפירש במתניתן מוקצה דאיחזי ולפי זה אין זה בכלל נגמרה מלאכתו. ומה שכתב משאר שני שבוע דלא מיקבע למעשר בלא ראיות פני הבית ואפילו הוא בביתו אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים וזה כשנכנס לא נקבע דהא לא נגמרה מלאכתו לאו למימרא שאם יכנס דרך שערים עכשו יקבע דהא עדיין לא נגמר. אלא הרב ז"ל לריבותא קאמר שאף על פי שתהא נגמרה מלאכתו לא נקבע שאינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים עד כאן תורף דברי מורי נר"ו. וא"ת ולפי מה שפירש במתניתין מנלן דבשלא נגמרה מלאכתן מיירי. ולפירוש רש"י ז"ל ניחא אלא לאידך פירושו קשיא. וי"ל מדקתני סתמא מוקצה דמשמע כל מוקצה אף על פי שלא נגמרה מלאכתן כגרוגרות וצמוקים.

כיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה עלויה. כתב רש"י ז"ל דאיהו אחשביה בדבוריה שקראו אכילה עד כאן לשונו. פירוש לפירושו אבל כל שלא אמר כן אפילו אמר יהו פירות אלו לצורך שבת אינן נקבעין כל היכא דאמרת דשבת גופה לא קבעה בכניסתה. דהכא שאני שייחדם לעיקר אכילתו בדיבורו ובלשון הזה אפילו בחול קובעין כדאקשינן אי הכי מאי איריא שבת אפילו בחול נמי. פירוש לאו למימרא דליתני הא מתניתין הכא בחול דהא לא אפשר דעיקר דין מוקצה דאיפליגו בה ר' אליעזר ורבנן לא שייך אלא ביום טוב או בשבת. אלא הכי פירושה אמאי טרח למתני יתורא דשביעית לאשמועינן אגב אורחיה דין זה של מעשר הכא גבי הלכות שבת. אי אמרת בשלמא שהשבת גורם דין זה שפיר. אלא אי אמרת שאין השבת גורם אלא דבורו הוא הקובע ואפילו בחול מאי שיאטיה הכא כלל לישמעינן האי דינא התם בזרעים או בדוכתא אחרינא ולא ליתני הכא שביעית כלל והכא ליפלגו בהכנה אחריתי. וכן פירש רש"י ז"ל. ולישנא דאפילו לא דייק שפיר דהא ליכא למיתנייה להלכות שבת. ואפשר דלישנא קלילא נקט דמאי איריא דנקטיה בשבת דאפילו בחול דגריע מיניה איתיה להאי דינא וכיון שכן אין לה ענין בכאן כלל. ואמרו בתוס' דהוא הדין דמצי למיפרך הכין גבי תינוקות מאי איריא שבת כו'. ולא הבנתי דהתם איכא למימר דמיירי בדבר שנגמרה מלאכתן ועוד דלא יחדם לעיקר אכילתו בדבורו כי הכא.

הא קא משמע לן דטבל מוכן הוא אצל שבת. פירוש לעולם קביעותה משום דבורו הוא ולא משום שבת. והא דנקטיה בשבת ולא בחול לאשמועינן דינא אחריתי אגב אורחיה כו' כמו שפירש רש"י ז"ל. וא"ת ומנא ליה דאם עבר ותקנו מתוקן דילמא הכין לידוק הא בשאר ימי שבוע אפילו עבר ותקנו אסור משום דלא מהניא ליה הזמנה כיון שלא היו מתקנין מבעוד יום. תירץ הריטב"א ז"ל שכבר נשמר רש"י ז"ל ופירש דאי הא אתא לאשמועינן ליתני העומד על המוקצה בלשון דיעבד ונידוק מינה איסור דיעבד שאם עבר ותקנם אסורין. אבל מכיון דתני עומד לשון לכתחלה למידק הא בשאר שני שבוע לא יעמוד אם לא יתקנם מבעוד יום. כלומר דלישנא דעומד הוא לשון שאינו מתוקן וכי חייב הוא לעמוד לא יעמוד ולא יאכל אלא למידק שאם עמד וכו'. ולולי שהוא ז"ל אמרה הייתי אומר שרש"י לא כיון לזה אלא ליתני העומד על המוקצה כו' הרי זה מוכן כלומר דליתני במתניתין הרי זה מוכן ולמידק הא בשאר שני שבוע לא הוי מוכן. וכל דיוקיה מלשון מוכן הוא ולא מלשון העומד. ואמר ז"ל העומד משום דלא מצי תני הרי זה מן המוכן בלא לישנא דהעומד.

תוספות בד"ה הא בשאר שני שבוע לא דשבת כו' כמו אם הכניסן דרך שערים עכ"ל מהרש"ל הגיה דצריך להיות דרך גגות וקרפיפות עכ"ל ואין צריך וכי לא סגיא בלאו הכי דבלא ראיית פני הבית כלל כגון בשדה שבת נמי קבעה כההיא דתינוקת אבל ר"ל דכללא דשמעתין דשבת קובע אף בלא ראיית פני הבית כלל כגון בשדה כאילו הכניסן דרך שערים לבית דבכולה שמעתין אית לן למימר הכי דהא לרבי יוחנן דאמר לקמן דשבת קובע בדבר שנגמר מלאכתו לא נפקא לן מינה אלא בלא ראיית פני הבית וה"נ הכא למאי דמוקמינן מתני' דשבת קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו כר"א ע"כ נמי בלא ראיית פני בית דהא לר"א חצר נמי קובע אפילו בדבר שלא נגמר מלאכתו כדקתני רבי נתן לא כשאמר ר"א יגמור בחצר אלא חוץ לחצר ואע"ג דחצר אינו קובע ביוצא אחר כך חוץ לחצר ה"נ שבת אינו קובע למ"ש בדבר שלא נגמר מלאכתו לחד תירוץ של התוס' לקמן ודברי התוס' לקמן אמימרא דר"י שכתבו וא"ת ומאי נ"מ כיון כו' הם בעצמם דברי התוס' דהכא ושפת יתר כתבו לקמן ובתוס' ישנים אינו:

ד"ה בניו ובני ביתו וכו' עד אבל איהו אפילו אקבעינהו דגילה בדעתו להניחם שם כך נ"ל לימחק תיבת שם אלא צ"ל דגלה בדעתו להניחם כך ור"ל כשהוא בעצמו אוכל מהם א"כ הוא מגלה דעתו שטובים הם לו כך כמו שהם עתה ואינם צריכים להתייבש עוד יותר וא"כ נגמרה מלאכתן ואסור לאכול מהן עוד אפי' עראי ואקבעינהו ר"ל לאו דוקא אלא דגמר מלאכה גורמת שאפי' אכילת עראי נקרא קבע וכן לקמן דאמר תרומה קבעה ע"כ ר"ל הואיל והוא מפריש תרומה מהן גילה בדעתו שנגמר מלאכתן ולכך אסור לאכול מהן אפי' עראי:

ד"ה אי הכי וכו' עד א"נ ה"פ נ"ל לגרוס ובקונטרס פירש וכו' ולא נהירא וכו' וק"ל:

גמ' מהו שתקבע מוקצה למעשר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תינוקות כו' דיש להם מחשבה ע"י כו' כצ"ל:

בד"ה מהו שתקבע מוקצה למעשר מוקצה כו' הד"א. בד"ה מאי טעמא כו' כדאמרינן בהשוכר את הפועלים וזה כשנכנס כו' בהשוכר כצ"ל והס"ד:

בד"ה שאני כו' אכילה הס"ד:

תוס' בד"ה הא בשאר כו' שערים צ"ל דרך גגות וקרפיפות. (עיין במהרש"א):

בד"ה אי הכי כו' כדפרישית לעיל כו' כצ"ל:

גמ' לאו משום שבת קבעה. א"ל דלמא מתני' עומד ואוכל אכילת קבע קאמר וכ"ת אפילו בחול נמי קמ"ל טבל מוכן אצל שבת אבל לעולם שבת לא קבע. דסתמא קאמר אבל זה ל"ק דלמא מכאן אני אוכל למחר [דההיא אכילת בעה"ב ואכילות בעה"ב אקבעינהו] וכמ"ש התוס' בד"ה בניו וב"ב בשם הירושלמי דהכא אין כאן סברא דלמה יהי' קובע אכילתו יותר מבני ביתו בשלמא התם טעמא כו' [דכבר נגמרה מלאכתן כמות שהן אלא דכיון שחשב ליבשן עשאן ללא נגמרה מלאכתו והשתא שנוטל הבעה"ב לאכול גילה בדעתו שחזר ממחשבתו הראשונה ואיגלאי מלתא דנגמרה מלאכתן משא"כ במתניתין]:

בתוס' בד"ה אומר מכאן כו' אבל קשה דמיחלפא שיטתייהו דב"ה כו'. אבל הא ל"ק להו דהא ב"ה ל"ל מוקצה בשבת כדלעיל ריש מכילתין. דהיינו לר"נ לחודא וניחא להו למיפרך לכולהו ולא רצו לתרץ [לאידך אמוראי דל"ל דר"נ נוכל לומר] חילוק בין שבת ליו"ט דיו"ט סגי בעומד ואומר. דניחא להו לתרוצי מלתא דשויא לתרוייהו [כדי שיתורץ גם לר"נ]:
ואחר עיוני בדיבור הלז לעניותי דבריהם תמוהים האחד דטעמא דב"ש לעיל בגוזלות מבואר שם דדלמא חס עלה וכו' וכיון דמנענעם לא חס עלה וכדאמר בבריכה שניה כ"ע מודו בעומד ואומר סגי' [א] שנית מה שהקשו דמיחלפא שיטתייהו דב"ה. דהא לעיל איפכא קאמר עומד ואומר זה וזה אני נוטל ודייק עלה דל"ל ברירה [ופריך התם ממת בבית כו' ומתרץ] דהתם לטהר את הפתחים מכאן ולהבא ודאי זה וזה דהתם עדיף כירשום דהכא ונאמר [על קושיא שניה] דלתי' דרבא דלעיל כתבו כן [ב] מ"מ הוא גופא קשה למה לרבא הך סברא דלמא מטלטל כחושים וכו' נימא לב"ה כדמתרצו התוס' לב"ש דמוקצה דבע"ח חמירי להו לב"ה לענין ברירה כמו שתי' התוס' כאן דכיון דאקציי' בידים חמירי לענין ברירה דהא לא שמעי' דל"ל לב"ה מוקצה דבע"ח. ועוד תקשי לב"ש דהכא אית לי' ברירה עומד ואומר מכאן כו' ולעיל לית להו ברירה לשני האוקימתות [ג] ועיין. ואם הירושלמי כתב זה אפשר שהיה שיטתן באופן אחר מסוגיא דילן ולא הו"ל לתוס' להביאו:

בתוס' בד"ה בניו ובני ביתו כו'. דגילה בדעתו להניחם כך כצ"ל וכן הגיה מהר"ם ז"ל ור"ל שהבע"ה אסור לאכול דבאכילתו אקבעינהו ודעתו להניחם כך ולא ליבשן:

בתוס' בד"ה הא בשאר כו' מהרש"ל הגיה כמו אם הכניסן דרך גגות וקרפיפות. ואין בו צורך כלל שר"ל דהוי כאלו הכניסן דרך שערים. אבל תוכן כוונתם לא ידעתי:

רש"י במשנה ד"ה ע"ש ואין רגילין לעשר קודם ג"מ. איסורא נמי איכא (ספ"א דתרומות):

רד"ה ותנן המעביר. השוטח תאנים בחצרו. אולי הכריחו הא דלקמן כפי מה שפי' ר' נתן דברי ר"א דיצא חוץ לחצר ויגמור דמשמע דאין החצר קובע אם הכניס לתוכו לשעה ואח"כ הוציא משם אכן מהירושלמי שהביא הר"ש שם בטעמא דהוא עצמו אסור (עי' תד"ה בניו) משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו מוכח דלא כפירושו:

תד"ה ואומר. מקשה בירושלמי כו'. לכאורה לפום גמרא דילן שם דמוקי לה בבריכה ראשונה וטעמא משום אמלוכי לק"מ. ולכן נדחה גם הלא נהירא שבדבריהם לקמן בס"ד א"ה די"ל דכונת רש"י בבריכה שניה. רק לי קשה על פרש"י שם דהא בגוזלות איכא טעמא דרבא שם דמטלטל ושביק ואפשר דגם ר"א יודה:

תד"ה בניו בגליון. צ"ל יש מוחקין תיבת שם. עי' מהר"ם:

גמ' אף שבת לא תקבע. עיין פסחים דף קה ע"א:

וקראת לשבת עונג. רוצה לומר בשלמא קביעות דחצר בפירי תלי' וכיון שלא נגמרה מלאכתן לא נקבעו ע"י החצר משא"כ קביעת דשבת באדם האוכל תלי' שהוא לו לעונג וכיון שהוא מתענג בפירות שלא נגמרה מלאכתן היינו עונג שלו:

אהודנו לאל משגבי ומושיעי. אשר הי' עמדי בפרק רביעי. אנא אלקי קדושי. כבודי ומרים ראשי. עזרני בפרק חמישי:

משילין וכו'. א"נ התם היינו טעמא ד' וה' קופות שרי משום שבת דחמירי וכו'. להרז"ה ריש מכילתין דליכא למימר הכי אלא במאי דאסר בלא"ה בשבת ע"ש אבל המותר בשבת פשיטא דאסור בי"ט דליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור צריכי' לדחוק ולחלק דהכא בין בשבת ובין בי"ט שרי אלא דהקילו בשיעורא בשבת ד' וה' קופו' ובי"ט רק קופה א' אבל גוף הטורח והטלטול שרי' הכא והכא ולא דמי למוקצה דמותר לגמרי בשבת ולא שייך למיסרי' בי"ט לגמרי ודוחק:

ונ"ל דלא שייך למימר י"ט דקיל וכו' ושבת דחמיר וכו'. אלא בדבר דשבת וי"ט שוין מן התורה כגון הכא בטירחא יתירה דלענין מ"ע של מנוחה ושביתה שבת וי"ט שוין הכא והכא כתיב תשבות וכל הטלטולים והטרחות אסמכוה רבנן אהני קראי ובזה שבת וי"ט שוין דתרווייהו דאורייתא. א"כ י"ל רבנן החמירו בי"ט טפי מבשבת דלא ליתי' לזלזולי בי"ט אבל לקמן בסמוך גבי אשווי גומות דמשום בנין הוא ובשבת איסור דאורייתא הוא. ובי"ט ליכא אלא עובדא דחול כמ"ש תוס' שבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה אין סברא להחמיר בי"ט מבשבת וליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור ע"כ אמרי' בהיפוך שבת דחמיר אסור וי"ט דקיל שרי ואפשר ליישב גם הרז"ה הנ"ל בזה דמוקצה עיקרו מטעם הוצאה דבשבת איכא איסור דאורייתא ובי"ט שרי' מטעם מתוך וא"כ יפה כתב הרז"ה דלענין מוקצה ליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור. ויש לדחות דנהי דמוקצה דטלטול שרשו משום הוצאה אבל מוקצה דביצה דאכילה שרשו משום הכנה וי"ט ושבת שוין בקרא דוהכינו עתו"ס פ"ק ב' ע"ב ד"ה והיה וכו' ע"ש:

בתוספות בד"ה הוא אומר מכאן אני נוטל. מקשה בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב"ש וכו' אבל קשה מחלפא שיטתייהו דב"ה דלעיל קאמר מכאן אני נוטל למחר סגי ולכאורה לשון אבל קשה תמוה דהא בירושלמי גופא מקשה נמי הך קושיא דמחלפין שיטתן דרבנן וכן במ"ש התוס' דלעיל קאמר מכאן אני נוטל למחר סגי והא ליתא דהא לעיל במשנה קאמרי ב"ה להדיא זו"ז אני נוטל ובהאי לישנא מקשה לה בירושלמי. ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי בירושלמי משמע ליה משנה דלעיל כפשטה דלב"ה לעולם צריך שיאמר זו"ז אני נוטל משום דס"ל אין ברירה והיינו כשינויא קמא בתלמודא דידן לעיל בפ"ק דבמת בבית ולו פתחים הרבה נמי סברי ב"ה דאין ברירה אלא מה שמטהר הפתחים היינו מכאן ולהבא דוקא א"כ לפ"ז מקשה בירושלמי שפיר משום דמשמע ליה זה וזה אני נוטל עדיף טפי מהא דקאמרי חכמים הכא שיאמר מכאן ועד כאן והיינו משום דכשאומר זו"ז אני נוטל הרי שבירר בפירוש מה שצריך לו ורוצה לאוכלן בי"ט ולא יותר כמ"ש הש"ע שם דבזימון כל השובך לא מהני והוא מל' רבי' ירוחם וע"ש בט"ז ובמ"א משא"כ הכא שאומר מכאן ועד כאן נראה שהכין יותר ממה שצריך לו ועוד דאפשר דאיכא דחזי ואיכא דלא חזי ואפ"ה סגיא בהכי לחכמים א"כ מקשה בירושלמי שפיר דמחלפי שיטתייהו דהתם לב"ה בעינן דוקא שיאמר זו"ז אני נוטל ועל זה משני שפיר בירושלמי דלב"ה נמי מוקצה דב"ח חמירי טפי אלא דבהא פליגי אדב"ש לענין שאין צריך לנענעו מבע"י נמצא דכל זה לפי שיטת הירושלמי דס"ל כשינוייא קמא דלעיל בפ"ק משא"כ דברי התוס' כאן הם להיפך והיינו לפי המסקנא דלעיל בפ"ק דמסיק רבא דלב"ה ודאי הוי סגי במכאן אני נוטל למחר כיון דלרבא ס"ל ב"ה יש ברירה מדמטהרי במת בבית ולו פתחים הרבה אפי' למפרע אלא הא דבעי ב"ה זו"ז אני נוטל ביוני שובך היינו משום חששא דמשתכחי כחושים דמטלטל שלא לצורך וא"כ לפ"ז מקשו התוס' הכא שפיר דמחלפו שיטתייהו דב"ה לאידך גיסא דכיון דבעלמא מכאן אני נוטל סגי דיש ברירה וא"כ למה החמירו כאן במשנתינו שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ואמאי לא סגי להו באומר מכאן אני נוטל כל זה נראה לי נכון וברור ליישב שיטת התוס' ושיטת הירושלמי כל אחד לפי שיטתו. ולפ"ז בחנם נדחק המפרש לירושלמי וכתב דהכא דמשני הירושלמי אליבא דב"ה סיומא דקושיא היא ודו"ק. מיהו כל זה לפי סברת התוס' דמשמע להו דפלוגתא דר"א וחכמים במשנתינו בענין ברירה ממש פליגי כדמשמע נמי מפירש"י ומש"ה הוצרכו התוס' לחלק בין מוקצה חמור למוקצה קל לענין ברירה וזה דוחק גדול דהוי דלא כסוגית הש"ס לקמן בכמה דוכתי בדיני ברירה כמ"ש יש"ש ולולי דבריהם היה נראה לי עיקר כמ"ש מהרש"ל אלא שלא פירש דבריו היטב והם כמעורבבים ולע"ד נראה להוסיף על דבריו דפלוגתא דר"א וחכמים דהכא היינו נמי מה"ט גופא דמסקינן לעיל בפ"ק ביוני שובך דהא דבעי לב"ה זו"ז אני נוטל היינו משום חששא דכחושים ושמנים ואסור לטלטל מידי דלא חזי ליה מש"ה מצרכו חכמים נמי הכא שירשום ויאמר מכאן ועד כאן דכיון דהכא באחזי ולא אחזי איירי איכא נמי הך חששא גופא דמטלטל ושביק לחזור אחר אותן שנגמרו וראוין לאכילה ביותר והיינו כסברת ב"ה לעיל ור"א לא מצריך כולי האי אלא מכאן אני נוטל סגי ואפ"ה לא מחלפי שיטתייהו אדב"ש דלעיל דהא מוקמינן לעיל לדב"ש בבריכה ראשונה דוקא ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א ז"ל בחידושיו בהא דלא מייתי לעיל בפרק אין צדין הך מתניתין דהכא למיפשט מינה דיש מוקצה לחצי שבת למאי דלא אסיק אדעתיה הך אוקימתא דאחזי ולא אחזי ולמאי דפרישית א"ש דודאי הוי ידע שפיר דכיון דמתניתין דהכא ע"כ באחזי ולא אחזי איירי וכדפרישית דעיקר פלוגתייהו היינו משום חששא דלמא מטלטל ושביק ולאו משום מוקצה א"כ תו ליכא למיפשט מידי לענין מוקצה לחצי שבת משא"כ בהך ברייתא דהתם דקתני לא יאכל מהם עד שיזמין ולשון לא יאכל ע"כ היינו משום איסור מוקצה ומש"ה לא הוי משמע ליה לאוקמי הך ברייתא באחזי ולא אחזי משום דקס"ד דבכה"ג לא בעי הזמנה כיון דאיכא אינשי דאכלי ליה תו לא הוי מוקצה ואפ"ה דחי התם שפיר דאפי' בכה"ג דאחזי ולא אחזי נמי בעי הזמנה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה תינוקות שטמנו וכו' ואע"ג דקי"ל אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה וכו' בב"מ בהשוכר את הפועלים וכו' עס"ה. האי לישנא דלאוכלו אכילת עראי ליתא התם בסוגיא דפ' הפועלים דכולה סוגיא דהתם לענין חיוב מעשר מדאורייתא איירי דבהכי פליגי ר' ינאי ור' יוחנן דלר' ינאי בעינן פני הבית דוקא ולר' יוחנן בפני החצר סגיא וא"כ לענין חיוב דאורייתא לא שייך לחלק בין אכילת קבע לאכילת עראי דאפילו אכילת קבע מותר קודם שראה פני הבית או פני החצר כמו שפירש"י להדיא בברכות בר"פ אין עומדין ובפסחים דף ט' גבי הא דאמר ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ע"ש וזה ברור בכמה דוכתי בש"ס אלא כיון דלקושטא דמילתא מדרבנן אסור' אכילת קבע אפילו קודם שנקבע למעשר כלל אלא דאכילת עראי מותר כל זמן שלא נקבעו במעשר בא' מהדברים שקובעין במעשר דאיירי בהו כולה שקלא וטריא דשמעתין לכך הוצרך רש"י לפרש כאן דבאכילת עראי איירי והא דבעי למיפשט בסמוך ממתניתין דהכא דשבת קובע ולא מוקי לה לענין אכילת קבע נראה דכיון דבאחזי ולא אחזי איירי כולהו אכילת עראי מיקרי ועוד דא"כ תיקשי מאי איריא בשבת אפילו בחול נמי כדמדייק הש"ס בסמוך כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה מהו שתקבע מוקצה היינו לא נגמרה מלאכתו וכו' לישנא יתירה הוא וכו' עס"ה. ולכאורה טפי הו"ל לרש"י למימר דמוקצה לישנא יתירה הוא מיהו למאי דפרישית בסמוך שפיר שייך לישנא דמוקצה בדבר שלא נגמרה מלאכתו דנראה דעיקר איבעיא דרבא מרב נחמן אמוקצה דמתניתין קאי דאיירי באחזי ולא אחזי דלעולם אכילת עראי היא ומספקא ליה נמי אי איכא למיפשט הך מילתא ממתניתין או לא כן נראה לי ודו"ק:

בגמ' ואימא שבת דומיא דחצר מה חצר וכו' ולכאורה טפי הו"ל למימר ואימא שבת דומיא דבית דהא ראיית פני הבית מדאורייתא הוא אליבא דכ"ע ואפ"ה אינה קובעת אפילו מדרבנן אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כי האי דר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אלא כיון דהכא בשמעתין לענין חצר איירי כדקאמר ותנן נמי המעביר תאנים בחצרו דבני ביתו אוכלין מהן עראי דמינה שמעינן דאין קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו מש"ה קאמר שפיר ואימא שבת דומיא דחצר דלענין בית לא קתני לה בהדיא במתניתין אלא מדר' אושעיא שמעינן לה. ועוד דאפשר דר' אושעיא גופא לא איירי אלא בחצר אלא דלקושטא דמילתא ממילא משמע דאין חילוק בין בית לחצר דאפי' בית אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדמשמע בכמה דוכתי:

ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה''ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה: ואומר מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי דיש ברירה: עד שירשום. בסימן דאין ברירה: גמ' תינוקות שטמנו תאנים. בשדה או בגנה לאכילת שבת ושכחו ולא עשרו כו' לא יאכלו ואף על גב דקי''ל אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית או פני החצר בב''מ בהשוכר את הפועלים (דף פח.) אכילת שבת חשובה ועראי שלה הרי הוא קבע והרי הוטמנו לאכילת שבת והוקבעו והאי דנקט תינוקות רבותא היא דאשמעינן דיש להם מחשבה ע''י מעשה המוכיח כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין דף יג.) ותאנים דבר שנגמרה מלאכתן הוא אא''כ חשב עליהן לקציעות או לגרוגרות ושמעינן מינה בדבר שנגמרה מלאכתו שבת קובעת למעשר בלא ראיית פני הבית ובדבר שלא נגמרה מלאכתו לא שמעינן אי קבעה אי לא קבעה: ותנן המעביר תאנים. השוטח תאנים בחצרו: לקצות. ליבשן לעשות מהן קציעות ולאחר שנעשו קציעות דורסן בעגול: בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין. מלעשר דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומבעיא ליה לרבא שבת מי הוה כחצר או עדיפא מיניה: מהו שתקבע מוקצה למעשר. מוקצה היינו לא נגמרה מלאכתו: בדבר שלא נגמרה מלאכתו. לישנא יתירא הוא והוא פי' של מוקצה ונכתב בספרים: כיון דכתיב וקראת לשבת עונג. כיון דאקרי אכילה דידיה עונג קבעה שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע: שבת קובעת. אם יחדה לשבת אסורה אף למוצאי שבת ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתה לעולם קבע היא קרויה אבל למוצאי שבת מותר כדלקמן: על המוקצה. וסתמיה לא נגמרה מלאכתו עד עתה: שביעית. לאו בר עשורי היא נפקא לן במכילת' מואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה (שמות כג) מה חיה אוכלת שלא במעושר אף אדם אוכל שלא במעושר: הכי נמי דאסיר. לאכול למחר משום מעשר: מאי טעמא. בשאר שני שבוע לא הא בשאר שני שביעית לא קבע למעשר בלא ראיית פני הבית ואפי' בבית אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פח.) וזה כשנכנס לא נקבע דהא לא נגמרה מלאכתו ואמר לעיל דאין חצר קובעת אלא בדנגמר ובית וחצר שוין כדאמרי' התם בהשוכר ואמאי נקט מתניתין שביעית למיסר שאר שנים לאו משום קביעות דשבת: שאני התם כו'. דאיהו אחשבה בדבורו שקראה אכילה: אי הכי. דטעמיה משום דבוריה הוא. מאי אריא שבת. מאי אריא דאשמעינן הך בשבת לשמעינן בחול ובסדר זרעים והכא ליפלגו בהכנה דגוזלות כדאפלגו ב''ש וב''ה בברירה: הא קמ''ל דטבל מוכן הוא כו'. להכי נקט גבי שבת לאשמועינן מלתא אחריתי אגב אורחיה דאצטריך לאפלוגי בהכנה תנא נמי הא בהדיה דבשאר שני שבוע אינו אסור משהזמינן אלא משום מעשר בלבד אבל הכנה איתא שאם בא אדם אחד ועבר ותקנו מתוקן ומותר לאכול ולא אמרינן לא מהניא ליה הזמנה כל זמן שלא נתקן דהא מוקצה מחמת אסור טבל הוא ואסחיה מדעתיה קמ''ל כיון דהגבהת תרומה ומעשר מדאורייתא בשבת שרי אין זה מוקצה מחמת איסור והכי שמעינן ליה ממתניתין מדקתני עומד אדם על המוקצה לכתחלה בשביעית ולא מצי למידק מינה איסור בשאר שני שבוע אלא הכי קאמר הא בשאר שני שבוע לא יעמוד ויאמר כן דקבע ליה בדבוריה ומחייב במעשר ולמחר אכיל ליה בטבליה דאי ס''ל לתנא דאיסור מוקצה נמי לא פקע מיניה הכי הוה ליה למתני העומד על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר הרי זה מן המוכן ודייקינן מיניה הא בשאר שני שבוע אינו מוכן אי נמי עומד אדם על המוקצה ע''ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר והרי זה מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מוכן אבל השתא לא שמעינן מדיוקא דנתסר משום מוקצה אלא משום מעשר:

ואומר מכאן אני נוטל. מקשה בירושלמי מחלפא שטתייהו דב''ש לעיל. קאמר לא יטול אא''כ נענע והכא קאמר דבאמירה בעלמא סגי דהא ר''א שמותי הוא [א] וי''ל דלא קשה דלא מחלפא שטתייהו דמוקצה דבעלי חיים. עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שטתייהו דב''ה דלעיל קאמר דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי שירשום ויש לומר דשאני הכא דאקצייה בידים: תינוקות שטמנו וכו'. ואע''ג שיכולין לאכול אכילת עראי עד שיראו פני הבית או פני החצר מ''מ אכילת שבת חשובה ועראי שלו קבע וכיון שטמנו. בשבת לאכול הוקבעו אע''פ שעבר שבת ונקט תינוקות לרבותא אע''פ שאין להם מחשבה גרידא מעשה יש להם: בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי. פי' בירושלמי דוקא בניו אבל איהו גופי' אקבעינהו דגלה בדעתו להניחם שם כך: הא בשאר שני שבוע לא. דשבת אקבעינהו וכללא דשמעתין כל היכא דר''ל שקובע קובע בלא ראיית פני הבית כמו אם הכניסן דרך (שערים) [דרך גגות וקרפיפות]: אי הכי מאי אריא שבת אפי' בחול נמי. אי הכי דטעמא משום דקבעי' בדבורו אפילו בחול נמי וכ''ת משום דאצטריך לאשמועינן הכנה ומכאן אני נוטל לפיכך נקט שבת והא מתני' קמשמע לן תרתי דדבורו קובע ואשמועינן דין הכנה דא''כ לשמעינן בחול דבורו קובע דהוי רבותא טפי ופלוגתא דהכנה לשמעינן במקום אחר בפירות מתוקנים אם כנסן לאוצר בצריך שירשום ולומר סגי לומר מכאן אני נוטל משמע מדנקט שבת לענין טבל דשבת קובע בטבל בשאר ימי שבוע א''נ ה''פ לשמעינן בחול דדבורו קובע ובהכנה לפלגו פלוגתא דב''ה וב''ש גבי גוזלות כדאיתא לעיל ולא נהירא כדפרישית לעיל דלא שייך פלוגתייהו בבעלי חיים: הא קמ''ל דטבל מוכן הוא אצל כו'. לכך נקטינהו לענין שבת דאגב אורחיה דהכנת שבת אשמועינן חדוש אחר דהיכא דהזמינו לשבת דאינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרינן הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן והכי דייק ליה מדתני עומד אדם על המוקצה וכו' משמע הא בשאר שני שבוע לא יעמוד לכתחלה הא אם עבר ותקנו מתוקן אבל אי ס''ל לתנא דמשום איסור מוקצה לא תקנו כשעבר ותקנו הכי הל''ל . העומד על המוקצה ע''ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר הרי הוא מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מן המוכן:

דף לד - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד