ביצה לד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא במשנתנו ברעפים חדשים עסקינן, מפני שצריך לבודקן, טעונין הן בדיקה אם ראויים הם לקבל ליבון. כי אפשר שאין הרעפים מקבלים ליבון, וייפקעו כשילבנן, ונמצא שטרח שלא לצורך, לפיכך אסרו ללבן רעפים חדשים.

ואמרי לה, יש אומרים טעם אחר מדוע אין ללבן רעפים חדשים: מפני שצריך לחסמן [להקשותם], ובהיסק הראשון הם מתקשים ונעשים כלי. והלכך, אע"ג שההיסק הוא גם לצורך יום טוב, שהרי צולים עליהם, כיון שבהיסק זה נעשה כלי, הרי זה אסור.

ומביאה עתה הגמרא את דברי המשנה במסכת חולין [נו א] ביחס לבדיקת טריפה, ומשוה אותם לעניננו:

תנן התם בפרק אלו טרפות:

דרסה אדם לעוף ברגליו, או שטרפה [זרק עוף וחבט אותו] בכותל, או שרצצתה בהמה לעוף.

והעוף מפרכסת ואינה יכולה לעמוד. ^[1]

שבשלשה מקרים אלו יש לחוש לריסוק אברים [רש"י חולין].

ולאחר שאירע בה אחד מהמאורעות הללו שהתה מעת לעת [יום אחד שלם], שהוא סימן שלא נתרסקו אבריה, ושחטה לעוף - הרי העוף כשרה.

ואמר על משנה זו רבי אלעזר בר ינאי משום רבי אלעזר בן אנטיגנוס: אף ששהתה מעת לעת אין די בכך להכשירה, אלא צריכה גם בדיקה לאחר שחיטה, שמא נשתברו רוב צלעותיה, או נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, או שאר מיני טרפות, כתוצאה ממה שאירע. ^[2]

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: מהו לשחטה לעוף שכזו ביום טוב?

וצדדי הספק הם:

מי מחזקינן רעותא בעוף לחוש שמא טריפה היא ביום טוב, דהיינו, משום חומר יום טוב. ^[3]

האם נאמר, כי הואיל וצריכה בדיקה, ונולד בה ריעותא, חוששים אנו שמא טריפה היא, ונמצא עושה מלאכה ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש.

או לא מחזקינן ריעותא, ומותר לשוחטה.

אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: תנינא לבעיה שלך פתרון במשנתנו:

שהרי שנינו: אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן.

והוינן בה לעיל: מאי קא עביד?

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא ברעפים חדשים עסקינן, ומפני שצריך לבדקן שמא אין ראויים לקבל ליבון, ונמצא טורח שלא לצורך.

הרי למדת שמחזיקים ריעותא ברעפים, שמא אינם ראויים לליבון, משום חומר יום טוב. והוא הדין שמחזיקים בריעותא וחוששין שמא נטרף העוף.

אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: לדידי אין ראיה ממשנתנו. כי אנן - "מפני שצריך לחסמן" מתנינן לה! שלדעתי טעם המשנה הוא כמו הביאור השני הנזכר בגמרא לעיל: מפני שהוא מקשה את הכלי, ולא משום חשש פקיעה. ולכן אין משם ראיה.

תניא בברייתא בענין בישול בשבת:

אם הסכימו כמה אנשים ביניהם לבשל בשבת.

והיה אחד מהם מביא את האור [גחלת דלוקה], ובהליכתו התלבתה הגחלת מרוח הליכתו -

ואחד היה מביא את העצים לשימה על גבי הגחלת הדולקת, ומבעירן - ואחד שופת מניח את הקדירה הריקנית על גבי האש [ולקמן יבואר איזה איסור יש בכך] -

ואחד מביא את המים ונותנן בקדירה שעל גבי האש, והם מתבשלים -

ואחד נותן בתוכו תבלין, ומבשלו -

ואחד מגיס [מערב בכף] את התבשיל -

כולן חייבין!

מביאי האור והעצים משום מבעיר, שופת הקדירה יתבאר חיובו לקמן, ומביאי המים והתבלין, וכן המגיס, חייבים משום מבשל.

ותמהינן: והתניא בברייתא אחרת: אחרון בלבד חייב, וכולן פטורין?!

לא קשיא:

הא, ברייתא הראשונה המחייבת את כולם, עוסקת בכגון דאייתי אור מעיקרא [שהובאה האש בתחילה], ואחר כך נעשו כל השאר, כסדר השנוי בברייתא.

הא, ברייתא השניה המחייבת את האחרון בלבד, עוסקת בכגון דאייתי אור לבסוף, שאז רק מביא הגחלת בלבד עובר, גם משום מבעיר וגם משום מבשל, והאחרים לא עשו כלום, ופטורים.

ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא, שמחייבת גם את השופת קדירה ריקנית: אמאי חייב השופת את הקדירה?

והרי בשלמא כולהו האחרים שנזכרו בברייתא, קא עבדי מעשה מלאכה.

אלא שופת את הקדרה - מאי קא עביד, וכי מה איסור יש בנתינת קדרה ריקנית על גבי האור?!

אמר פירש רבי שמעון בן לקיש: הכא בקדרה חדשה עסקינן, שנותנין אותה ריקנית על גבי האש כדי להקשותה. ומשום לבון רעפים שבמשנתנו נגעו בה, לומר, כשם שאסור בזה כך אסור בזה. ^[4]

תנו רבנן: תנור וכירים חדשים, וכל שכן ישנים, הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. שאינם מוקצה, על אף שמלאכתם לאיסור, ומותר לטלטלן בשבת כשאר כלים שבחצר, הואיל וראויים הם לתת בהם איזה דבר.

אבל אין סכין אותם שמן, ואין טשין [שפין] אותם במטלית. שדרכן היה לסוך את התנורים בעודם חדשים בשמן, ולשפשף אותם כדי להחליקן ולצחצחן. ואסור לעשות כך ביום טוב משום תקון כלי [משנה ברורה].

ואין מפיגין אותן [מוציאים את חומם] בצונן - לאחר שהסיקו בהם היסק ראשון כדי לחסמן, להקשותם על ידי הצונן.

ואם מפיג את חום התנור בצונן בשביל לאפות בו פת, שאם לא יקררנו חושש שתישרף הפת, הרי זה מותר.

תנו רבנן: מולגין את הראש ואת הרגלים של בהמה שנשחטה ביום טוב.

דהיינו, מסירים את השיער ואת הנוצות הדקות, על ידי שנותנים מים רותחים לאחר המליחה, ^[5] כדי להשיר את השיער.

ואף מהבהבין אותן באור כדי להשיר את השיער, הואיל ומלאכת אוכל נפש היא [מ"ב].

אבל אין "טופלין" [מכסים במריחה] אותם, כדי להשיר שערן, בחרסית, מין סיד שמשיר את השיער כשמורחים אותו עליו, ולא באדמה, ולא בסיד, מפני שהוא דרך העבדנין, ונראה כעיבוד.

ואין גוזזין אותן במספרים מפני שנראה כעושה לצורך השיער.

ואין גוזזין את הירק התלוש להוריד את העלין הכמושין בתספורת שלו בכלי שגוזזין בו מן המחובר, מפני שנראה כאילו לקטן היום.

אבל מתקנין את הקונדס ואת העכביות [מיני ירקות הן], אף על פי שטורח יתר יש בתיקון ירקות אלו.

ומסיקין ואופין בפורני [תנור גדול שפיו בצידו], ואף על פי שצריך היסק גדול וטירחתו מרובה, וגם אין חוששין שמא יאמרו לצורך חול הוא אופה; ובלבד שצריך הוא לפת הרבה שנזדמנו לו אורחים וכדומה, או שאין לו תנור קטן [משנה ברורה].

וכן מחמין חמין באנטיכי [יורה גדולה], וכמו בתנור גדול.

ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת על ידי ההיסק מתוך שחדשה היא, ונמצא טורח שלא לצורך. ^[6]

תנו רבנן:

אין נופחין את האש ביום טוב במפוח משום שדומה למלאכת אומן, אבל נופחין בשפופרת.

ואין מתקנין את השפוד שצולין בו ונשבר ראשו ביום טוב. ^[7]

ואין מחדדין אותו.

תנו רבנן: אין מפצעין את הקנה [חותך קרומיות מן הקנה] כדי לצלות בו מליח, להניחם תחת הדג בשעת צלייתו כדי שלא יישרף מחום האסכלא עליו הוא צולה את הדג, שכל דבר העשוי להשתמש בו הוי תיקון כלי [רש"י].

אבל מפצעין [שוברין] את האגוז במטלית בין שיניו, כדי שלא ירגישו שיניו בקושי האגוז [מאירי], ואין חוששין שמא תקרע המטלית. שהרי אפילו תיקרע, אין זה קורע על מנת לתפור שחייבים עליו [רש"י]. ^[8]

מתניתין:

ועוד [מלבד הקולא של רבי אליעזר במוקצה במשנה הקודמת], ^[9] אמר רבי אליעזר קולא אחרת בדיני מוקצה:

עומד אדם על [בסמוך אל] ה"מוקצה", שהן גרוגרות וצמוקין העומדים כדי לייבשם, שיבשו ולא יבשו כל צרכן, ויש האוכלים מהם כמות שהם ויש שאינם אוכלים. ואם מזמינם בערב שבת ומגלה דעתו שרצונו לאכול מהם, מותרים הם, וכפי שנתבאר לעיל כו ב.

הערות

^[1] בתפארת ישראל במשנה בחולין פירש, אף שמנענעת את עצמה וזוחלת ממקומה, אבל אינה יכולה לילך הילוך יפה. ולשון רש"י בחולין: ועדיין מפרכסת.

^[2] כתב רש"י לבאר הטעם שצריך גם בדיקה וגם שהייה מעת לעת, משום שאם לא שהתה, הרי אף על פי שבדקה ולא מצא סימן טרפות, טרפה, שזו היא אחת משמונה עשרה טרפות הנקראת "רסוקי אברים", שאבריה מתפרקין כולן, אף על פי שאין רושם ניכר בה. וזהו סימנה: אם שהתה מעת לעת בידוע שלא נתרסקו אבריה, דקים להו לרבנן מסיני, שאחרי ריסוק אברים אינה חיה מעת לעת. אבל שאר מיני טריפה חיה כל שנים עשר חודש.

^[3] כתב רש"י: בשלמא שאר בהמות, אע"ג דמחמרינן אנפשין ובדקינן, מיהו סמכינן ארובא, ורוב בהמות אינן טרפות. וצריך ביאור, והרי לענין טריפה אנו חוששים לאוסרה בלא בדיקה, ולמה לא נחוש משום איסור מלאכה ביום טוב?! ואולי הצד להתיר הוא, משום שזה גופא שיש לו ספק שיוכל להשתמש, לא גרע מצורך קצת, שאנו אומרים "מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך". שעורי "אשר לשלמה". וראה עוד בענין "מתוך" בענין זה בצל"ח כאן, בפרי חדש ובפרי מגדים בסימן תצח סעיף ח.

^[4] שיטת רש"י היא, שאין איסור בתיקון הקדירה אלא בשפיתת קדירה ריקנית על גבי האש, אבל אם יש בה תבשיל אין איסור [שיטמ"ק]. וכן היא שיטת התוספות שלפנינו. אבל בשיטה מקובצת הביא בשם התוספות, שאפילו יש בה תבשיל אסור לשופתה מצד תיקון הקדירה. ולפיכך יש ליזהר בפסח, שרגילין העולם לקנות כלים חדשים, שיבשלו בהם תחילה בערב הפסח.

^[5] אבל לפני המליחה אסור אפילו בחול.

^[6] ובשולחן ערוך כתב: שמא תיפחת, ויפסד הלחם, וימנע משמחת יום טוב.

^[7] כתב רש"י: היינו שלא כדעת רבי יהודה לעיל כח ב, שמתיר. אי נמי, שנשבר ראשו מערב יום טוב, ואסור אף לדעת רבי יהודה.

^[8] תמה רבינו עקיבא איגר בגליון הש"ס: הרי מכל מקום אסור מדרבנן אפילו בקורע שלא על מנת לתפור?! ועוד, למה לא כתב רש"י הטעם כפשוטו, משום שאינו מתכוין, דהא קיימא לן כרבי שמעון שמותר. והרי אינו פסיק רישיה, שאינו אלא חשש שמא תיקרע?!

^[9] הקשה רש"י: הרי מן הסוגיא בעירובין כג א משמע, שאין שייך לומר "ועוד", אם יש הפסק בין הדברים בענין אחר, והרי כאן יש הפסק ביניהם בדין "אין מוציאין את האור" שבמשנה הקודמת? ! וכתב רש"י: "ואומר אני, שגירסת המשנה שלא כסדר". ואכן, דינו של רבי אליעזר במשנתנו צריך להיות סמוך לדבריו שבמשנה הקודמת, אחר דברי חכמים שחלקו עליו.

שצריך לבדקן אם אינם מתפוצצים בשעת חימומם, ואם אכן יתפוצצו אלה תוך כדי ליבונם, נמצא שטרח ביום טוב שלא לצורך. ואמרי לה [ויש אומרים]: מפני שצריך לחסמן (להקשות אותם) על ידי חימום יתר בפעם הראשונה ובלא חיסום זה עדיין אינם ראויים למלאכתם, וממילא יש בכך משום יצירת כלי ואסור לעשות כן ביום טוב.

אגב כך מביאים: תנן התם [שנינו במשנה שם]: תרנגולת שדרסה אדם ברגליים או שטרפה (זרקה) על הכותל, או שרצצתה (דרסה אותה) בהמה והיא מפרכסת אבל אינה יכולה לעמוד, אם שהתה מעת לעת בחייה ושחטה — כשרה אם לא נמצא מום אחר הגורם לה להיות טריפה. אמר ר' אלעזר בר ינאי משום ר' אלעזר בן אנטיגנוס: צריכה בדיקה לאחר שחיטה שמא אירע בה מום.

על דבר זה בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: מהו לשחטה ביום טוב? מי מחזקינן רעותא [האם מחזיקים אנו שיש בה פגם] ביום טוב, או לא? כלומר, האם מותר לסמוך על כך שאין בסתם תרנגולת פגם, או שמא זו כיון שטעונה בדיקה ויש בה חשש, אין אנו שוחטים אותה שמא תימצא טריפה ונמצא שעשה מלאכה שלא לצורך.

אמר ליה [לו]: תנינא [הלא למדנו]: אין מלבנין את הרעפים כדי לצלות בהן. והוינן בה: מאי קא עביד [והיינו עוסקים בה, דנין בשאלה: מה הוא עושה בכך]? ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכא [כאן] ברעפים חדשים עסקינן [עוסקים אנו], ואסרו לעשות כן מפני שעדיין הוא צריך לבדקן ויתכן שבחימומם יתפוצצו ויוכח שאינם ראויים למלאכתם ונמצא שעשה מלאכה שלא לצורך. משמע שאין נכנסים לספק בדבר שעלול להיות בו פגם ביום טוב, וכשם שאסורה ברעפים כך יש לאסור אף בחשש טריפות.

אמר ליה [לו]: אם מכאן אין זו ראיה, אנן [אנחנו] מפני שצריך לחסמן כדי שיהיו נחשבים ככלי גמור מתנינן לה [שונים אנו אותה] ואין לאיסור עשיית כלי ולדבר הטעון בדיקה כלום, ולכן אין לאסור את שחיטתה ביום טוב.

תניא [שנויה ברייתא]: אנשים אחדים שעשו יחד מלאכת בישול אחת בשבת ומתחייבים כולם, כיצד; אחד מביא את האור (האש), ואחד מביא את העצים, ואחד שופת (מניח) את הקדרה על הכיריים, ואחד מביא את המים לקדירה ואחד נותן בתוכו של התבשיל תבלין, ואחד מגיס (בוחש) בקדירה — כולן חייבין משום בישול. ועל כך תוהים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שבה נאמר: אחרון חייב וכולן פטורין! ומתרצים: לא קשיא [קשה]: הא דאייתי אור מעיקרא [כאן, ששנינו שכולם חייבים, מדובר כשהביא אש מתחילה], מפני שכל אחד מהן עשה מעשה של תיקון בבישול זה, אולם הא [זה] ששנינו שרק האחרון חייב, מדובר באופן דאייתי אור [שהביא אש] לבסוף, שכל האחרים לא עסקו קודם כלל בתיקון תבשיל והמלאכה עצמה החלה רק משעת הבאת האש.

ושואלים: בשלמא כולהו קא עבדי [נניח כולם עשו] מעשה שיש בו מלאכת עבודה, ולכן הם שותפים במלאכת האיסור ובחילול השבת, אלא השופת את הקדרה מאי קא עביד [מה עשה] מלאכת איסור בכך? אמר ר' שמעון בן לקיש: הכא [כאן] בקדרה חדשה עסקינן [עוסקים אנו] ומשום אותו איסור שיש בלבון רעפים נגעו בה. שאינו עובר משום בישול האוכל שבקדירה, אלא משום תיקון הקדרה עצמה, כדרך שאסרו בליבון רעפים.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: תנור וכירים חדשים — הרי הן ככל הכלים הנטלין בשבת בחצר ומותר לטלטל אותם, שהרי ראויים הם להניח בהם דברים. אבל אין סכין אותם בשמן, ואין טשין (משפשפים) אותן במטלית, ואין מפיגין אותם בצונן להתיז עליהן נוזלים קרים, כדי שלא יתחממו מדי — שכל אלה יש בהם משום מלאכה של תיקון כלי, ואסור לעשותה ביום טוב. ואם בשביל לאפות בתנור ביום טוב עצמו עושה את כל אלה — הרי זה מותר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מולגין את הראש ואת הרגלים. כלומר: מותר לשפוך מים רותחים על ראשה ורגליה של בהמה כדי להשיר את השערות מעליהם, ומהבהבין (חורכים) אותן באור (באש) לשם כך, אבל אין טופלין (מורחים) אותם בחרסית, ולא באדמה, ולא בסיד לשם הסרת השערות, שיש בכך משום טירחה יתירה, והרי זה נראה כדרך עיבוד. ואין גוזזין אותן את השערות הללו במספרים, שנראה כאילו עושה מלאכת גזיזה ורצונו בצמר עצמו.

וכן אין גוזזין את הירק, כלומר: את ראשי העלים הדבוקים בו בתספורת (במספריים המיוחדים) שלו. אבל מתקנין את הקונדס ואת העכביות שהם צמחים מרים שאינם נאכלים אלא לאחר בישול מרובה, ומכינים אותם לאכילה למרות הטירחה הרבה שבכך. ומסיקין ואופין בפורני (בתנור גדול של נחתום) ומחמין (ומחממים) חמין באנטיכי (מין מיחם גדול) אבל אין אופין בפורני חדשה — שמא תפחת, כי אולי לא היה תנור זה עשוי כראוי ובהדלקת האש בתוכו יישבר ונמצא טורח ביום טוב שלא לצורך.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא כיוצא בו: אין נופחין במפוח ללבות את האש, משום שהוא כדרך מלאכת חול, אבל נופחין באש בשפופרת בדרך שינוי. ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו.ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא : אין מפצעין (שוברים) את הקנה כדי לעשות מעין שפוד לצלות עליו מליח, אבל מפצעין את האגוז במטלית שעוטפים סביבו בשעה שמכים עליו ואין חוששין שמא תקרע המטלית על ידי כך, שגם אם נקרעה אין בכך משום מלאכת איסור.

ד משנה ועוד אמר ר' אליעזר להקל: עומד אדם על המוקצה, כגון פירות שמפני טעם כלשהו הקצה אותם קודם משימושו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is necessary to test them to ensure that they do not burst when heated. If they are heated for the first time on a Festival, he will be thereby testing them, which is a prohibited labor. And some say: Because it is necessary to harden them by overheating them the first time to make them fit for use, which is considered preparing a vessel for use and is prohibited on a Festival.

In relation to the above, the Gemara cites the following teaching: We learned in a mishna there: If one trampled fowl with his foot, or threw it against a wall, or if an animal crushed it, and it is twitching but cannot stand; if the animal waited, i.e., remained alive, from the time of the injury until the same time twenty-four hours later, and he subsequently slaughtered it, it is kosher, provided no other defect is found in it that would have caused it to die within twelve months, which would render it a tereifa. Rabbi Elazar bar Yannai said in the name of Rabbi Elazar ben Antigonus: It requires examination after slaughtering, to make sure it does not have a defect.

In relation to the same issue, Rabbi Yirmeya inquired of Rabbi Zeira: What is the halakha with regard to slaughtering it on a Festival? Do we assume on a Festival that it has a flaw or not? In other words, may one rely on the assumption that a typical chicken has no defect? Or perhaps, since there is concern with regard to this particular bird and it requires examination, one should refrain from slaughtering it lest it turn out to be a tereifa. If so, he will have performed labor for no purpose.

He said to him in response: We already learned that one may not whiten tiles in order to roast on them. And we discussed it: What does he thereby do? And Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Here we are dealing with new tiles, and the Sages prohibited heating them because one first needs to test them, and they might crack when heated. If they were heated for the first time on a Festival and cracked, it would show that they were unfit for use, in which case heating them would have been an unnecessary labor. This indicates that one may not take a chance on a Festival with regard to something that might be flawed, and therefore a possible tereifa should be similarly prohibited.

He said to him: This is no proof; we learned that the reason for that halakha is because it is necessary to harden them in order to make them into proper vessels. Therefore, there is no connection between making a vessel and conducting an examination. Consequently, there is no reason to prohibit the slaughter of such a chicken on a Festival.

It is taught in a baraita: It is possible for several people to perform a single act of cooking on Shabbat, and all will be liable. How so? One brings the fire, and one brings the wood, and one places the pot on the stove, and one brings the water for the pot, and one puts spices into the food, and one stirs the pot; they are all liable for cooking. The Gemara wonders at this: But wasn’t it taught in a different baraita that the last one is liable and all the rest are exempt? The Gemara responds: This is not difficult. This case, where all are liable, is referring to a situation in which he brought fire at the outset, and therefore each of them performed part of the act of cooking; that case, where only the last one is liable, is referring to a situation in which he brought fire at the end. In that case, none of the earlier people performed any aspect of cooking at all, as the labor of cooking begins only from when fire is brought.

The Gemara asks: Granted, all of them performed an action that constitutes a prohibited labor, and they are therefore partners in a prohibited act and the desecration of Shabbat. But the one who places the pot on the stove, what prohibited labor has he performed? Rabbi Shimon ben Lakish said: Here we are dealing with a new pot, and due to whitening tiles they applied the same prohibition to it. This means that one is not liable for cooking the food in the pot but for strengthening the pot itself, as is the case with heating tiles.

§ The Sages taught in the Tosefta: New ovens and stoves are similar to all vessels that may be carried in a courtyard on a Festival, as one can place items on them. However, one may not anoint them with oil, nor rub them with a rag, nor cool them with cold liquids to harden them, as all these actions are considered preparing the vessel for use, which may not be done on a Festival. And if one did so in order to bake in the oven on the Festival itself, this is permitted.

§ The Sages taught in the Tosefta: During a Festival one may scald the head and the feet of a slaughtered animal with hot water in order to remove the hairs from them, and one may singe them in fire for this purpose, but one may not smear them with clay, nor earth, nor lime in order to remove the hairs because this involves great effort, and it appears as though he is processing the skin. And one may not shear those hairs with scissors, as it appears as though he is performing the labor of shearing in an effort to obtain the hairs themselves.

Similarly, one may not trim the top of the leaves connected to the vegetable with its special shears, but one may prepare kundas and akaviyot, bitter vegetables that can be eaten only after extensive cooking, although this involves great effort. And one may kindle fire and bake in a large baker’s oven [purnei], and one may heat water in an antikhi, a kind of large urn, but one may not bake in a new baker’s oven lest it break. If the oven cracks when heated because it was not properly made, one will have performed unnecessary work on a Festival.

§ The Sages taught similarly in the Tosefta: One may not blow a fire with bellows, because this is the manner of a weekday activity, but one may blow a fire with a tube, in an unusual manner. And one may not mend a skewer nor sharpen it. The Sages further taught in the Tosefta: One may not break a reed in order to make a kind of skewer upon which to roast salted fish, but one may crack a nut covered with a rag, and there is no concern lest it tear, for even if this occurs, no prohibited labor has been performed.

MISHNA: And Rabbi Eliezer further stated the following leniency: A person may stand over objects in storage, such as produce that he has for some reason previously set aside from use,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובעינן למפשט מהא [בהא] דתנן דרסה או שטרפה בכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה ותני עלה ר' אלעזר בן אנטיגנס אומר משום ר' אליעזר בן ינאי אפי' שהתה מעת לעת צריכה בדיקה וכיון שצריכה בדיקה לא שחטינן לה ביו"ט כשם שאין מלבנים הרעפים. ואוקימנא משום דצריך לבודקן. ודחה ר' זירא ואמר אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה.

ת"ר אחד המביא את האור ואחד שופת קדירה חדשה בלא מים.

ומשום ליבון נגעו בה. ואחד נתן בה מים ואחד נתן בה בשר ואחד נתן בה תבלין ואחד מגיס בה כולן חייבין והוא שהיה אור מקודם לכן שכולן עשו מעשה הנותן עצים משום מדליק והנותן מים משום מחמם והנותן בשר משום מבשל כו'. ואם לא הביא האור אלא אחר כולן אינו חייב אלא הנותן האור בלבד:

ת"ר תנור וכירים חדשים נטלין בחצר כשאר הכלים אבל אין סכין אותן בשמן. ואין טשין אותן במטלית ואין מפיגין אותן בצונן לחסמן כדי לתקנן ואם בשביל לאפות מותר.

ת"ר (אין) מולגין את הראש ואת הרגלים. פירוש מרתיחין אותן בחמין להעביר השיער מעליהן ומהבהבין אותן באור אבל לא טופלין אותם בחרסית ולא באדמה. ואין גוזזין אותן במספרים ואין גוזזין הירק בתספורת שלו אבל מתקנין את הקונדס ואת העכביות.

ומסיקין ואופין בפורני ומחמין חמין באנטיכי. פירוש אנטיכי כדתנן אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין ממנה והני מילי בשבת אבל ביו"ט מותר. ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת:

ת"ר אין נופחין באור במפוח אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנין השפוד ואין מחדדין אותו ואין פוצעין קנה לצלות בו מליח אבל פוצעין אגוזים במטלית ואין חושש משום קריעה:
אלו כולן פשוטות הן והלכות הן:

(א"נ) [אמר ליה] אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה. ואיכא מאן דפסק כרבי זירא דאסור ומפרש לההיא מפני שצריך (לחמן) לבדקן, ויש מי שפוסק להתיר כרבי ירמיה דמפרש לה מפני שצריך לחסמן, וכן נראה לי חדא דספק בשל דבריהם היא ולקולא, ועוד נקיט בסמוך ברעפים טעמא דצריך לחסמן דאמרינן שופת את הקדרה מאי קא עביד אמר רבי שמעון בן לקיש הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה, והיינו משום חסימה דאיכא חטאת בשבת משום מכה בפטיש, דאי משום בדיקה ליכא חטאת בשבת דבין נמצאת שלימה בין נשברה לאו מידי דאית ביה חטאת קא עביד, כך נראה לי.
ומכל מקום לדידן דקיימא לן במוקצה כרבי יהודה נראה שאין בודקין אותו אלא במקום שאינו צריך לטלטלו משם אם ימצא טריפה, דאפילו לראות את הטריפה בעלמא אסרו בירושלמי בפרק אין צדין (ה"ה) לראות אלא במקום שאין צריך לטלטלו, דגרסינן התם בעון קומי [לוי] מהו להראות את הטריפה בבית אפל אמר לו אפיק לבר רבי אמי [בעי] שמעינן אין רואין את הנגעים בבית אפל שמעינן אין רואין את הטריפה בבית אפל אמר רב יוסי בר בון ולא מטעם הזה אלא שמא ימצא טריפה ויהא אסור לטלטלה, וכן אמרו בשבת בשלהי פרק מי שהחשיך (שבת קנו, ב) דלוי סבר במוקצה [כר"י] ולא חזי ביומא טבא אלא אקיקלתא. ותמה אני שלא ראיתי לאחד מן המחברים שהביאה בחיבורם.

ואחד מגיס הקדרה כולן חייבין. משום דאף המגיס מקרב את בישולו, בשבת פרק כירה כתבתי יותר.

תנור וכירים אין סכין אותן [ב]שמן ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן. ואם תאמר תיפוק לי דאסור לחסמן על האש ולאפות ולבשל בהן מפני שמתחסמין, יש לומר דאין אלו צריכים חיסום דאפייה אלא אפילו בצונן מתחסמין ואסור. ומיהו מההיא דשופת את הקדרה שמעינן שאסור לבשל ביו"ט בקדרה חדשה שלא הוחזרה לכבשונות, וגרסינן בירושלמי במועד קטן (פ"א ה"ט) רבי יודן ברבי ישמעאל אורי מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן ולשפות עליה קדרה ביו"ט. והא דאמרינן ואם בשביל לאפות הרי זה מותר לא להפיגן בצונן קודם שיוסקו קאמר שהרי מתחסמין ואין מתירין משום צורך אפייה שזו היא ששנינו אין מלבנין את הרעפים, אלא שאם הוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת בתנור מותר וכן פירש רש"י ז"ל. ומיהו קשיא לי דאם כן מאי למימר פשיטא, ועוד דמסתמא מאי דאסר התיר משום לאפות, אבל במקצת התוספות ראיתי שכתבו דליבון רעפים הוי תיקון גמור אבל בתנור ליכא תיקון גמור אלא תיקון מועט ולצורך אפייה התירו.

מתני': ועוד אמר ר' אליעזר. כתב רש"י ז"ל [וקשיא לי] דהא אפסקוה רבנן במילי טובא באין מוציאין את האור והנך דבהדיה והני מילתא אחריתי לאו מלתיה, ואמאי לא אותביניה בעירובין (כג, א) גבי ועוד דר' יהודה בן בבא דאותביה מרבי אליעזר דסוכה ושנינן התם לא אפסקוה אלא במלתיה ואלו אותביניה מהא לא הוה מצי לשנויי הכי, ועמד זה לרבינו ז"ל בקושיא. והרז"ה ז"ל תירץ דהכא לא אחשביה הפסקה דכיון דאמר רבי אליעזר מגבב ומדליק כל הני אחריני בהוצאות אור ובלבון רעפים הכל בענין אחד, (וכל) [וכיון] שהתחיל בהדלקה סדרו אחריו ענייני הדלקה.

בהמה שנולד בה ספק עד שמתוך אותו הספק תהא אותה בהמה צריכה בדיקה לאחר שחיטה כגון נפלה מן הגג ולא עמדה ושחטוה אחר שהיית מעת לעת שצריכה בדיקה כנגד כל החלל עד הקדקוד עד הירך אם ימצא בה טרפות אם לאו כמו שיתבאר בשלישי של חולין וכן ספק דרוסה וכיוצא באלו הואיל ובשעת שחיטה שוחט על הספק מפני הריעות שנולד בה ושראוי להעלות איסורה על לב אין שוחטין אותה ביום טוב אע"פ שהתירו בבהמה מסוכנת טעם הדבר מפני שרובן לחיים ולא יצאה מחזקתה לחוש לה שמא לא תפרכס ומגדולי המחברים התירו וכבר רמזתי לך בפירוש המשנה הדבר שמחלוקת זו תלויה בו ושחיטה זו אף בחול יש מי שאומר שאין מברכין עליה עד שתבדק וכן נראה מלשון תלמוד המערב באחרון של ברכות שאמרו שם שחיטה מאימתי מברכין עליה ר' יוחנן אומר עובר לשחיטה ר' יוסה אומר משישחוט למה שמא תתנבל בשחיטה מעתה משיבקר בסימנין כלומר בניחותא שלא יברך עד שיבדוק בסימנין ואמר אח"כ שחזקת בני מעיים כושר כלומר אין צריך להמתין עד שתבדק הריאה שחזקתה כושר ואע"פ שבשחיטה אין אנו פוסקין כר' יוסה מפני שאף בה אנו אומרין חזקתה כושר שאין הקלקול בשחיטה דבר מצוי הא כל שאינו בחזקת כושר יראה שאין לברך עד שיתברר המעשה וחכמי הדורות שלפנינו דוחין את הירושלמי ומתירין לברך קודם שחיטה כשאר שחיטות ולא נראו לי דבריהם:

היה שבת ונסכמו רבים לעבור ולבשל והביא האחד את האור ואחד את העצים ואחד שפת את הקדרה והיא חדשה ואחד הביא את המים ואחד נער את הקדרה בכף אם בא האור תחלה כלן חייבין המביא את האור והעצים חייבין משום מבעיר והמביא את המים והמגיס חייבין משום מבשל והשופת את הקדרה חייב משום שהוא מחסמה ועושה אותה כלי אבל בקדרה ישנה פטור זה המביאה שאינו עושה כלום ואם מפני מגע האור איסור יש בו חיוב אין בו ואם עשו כלם את שלהם קודם שיבא האור ובא האור לבסוף האחרון חייב וכולן פטורין ואם בא האור באמצע כל שמן האור ולהלן חייבין שמן האור ולמפרע פטורין:

תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר שהרי אע"פ שאין ראויין לישב עליהן עדין ראויין הם להניח איזה דבר בתוכם ואין צריך לומר בישנים שהרי ראויים הם אף לישב עליהם אבל אין סכין אותן שמן כדי להחליקן ולצחצחן ואין חופפין אותן במטלית כדי לנגבם קודם שיצרפום בכבשן הגדול שמצרפין אותם בתוכו ואין מפיגין אותן בצונן אחר צרופם כדי לחסמן והוא שעל ידי צונן הבא להם אחר היסק בעוד שהוא בחומו ומתכבה על ידי אותו הצונן הוא מתחזק יותר שהחום מתכנס בתוכו על ידי הפכו הבא לו מבחוץ ואין הסק לבד מחסמן כראוי אלא על ידי המים הבאים אח"כ ומניעת כל אלו מפני שיש בעשייתן תקון כלי ואם צירפו קרוב לחשיכה ועדין חם ביותר ורוצה לאפות בו ביום טוב אחר שחשיכה ומתירא שמא ישרף הפת לרוב חומו ומפיגו בצונן להפיג את חומו מותר הואיל ואין כונתו לחסם ובראשון של מועד קטן אמרו בתלמוד המערב ר' יודן הורה מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה את הקדרה כתחלה ביום טוב:

מולגין ביום טוב את הראש ואת הרגלים ברותחין ופירשו בהלכות גדולות שאין עושין כן בכל הגדי אלא בראש ורגלים שאין הפשט עורן נוח כל כך ואפילו היה מכוין לאכול את העור כמו שנוהגין בכמה מקומות וכן כתבו חכמי התוספות ומצד טורח יתר וחכמי פורווינצא התירו בחבוריהם אף בכלו ולא אמרו ראש ורגלים אלא מנהג ומה שיש לחוש במליגה משום דם ביארנו במסכת חולין והזהרנו שם שלא לעשות כך בכלי ראשון ולא על ידי ערוי עליהם אלא בכלי שני וכן מהבהבין אותה באור אם לא רצו למלוג והבהוב הוא באש קל כדי שלא יתבשל הדם שבתוכו עמו ועכשו נהגו הנשים למלוח הרגלים קודם הבהוב כדי שיפלטו את הדם קודם ההבהוב אבל אין טופלין אותו בסיד ובחרסית להשיר את השער שזהו דרך עבוד ולא באדמה והוא מין אדמה שהוא לענין זה כסיד וחרצית ואין גוזזין שער שלהם במספרים שנראה כמי שהשער צריך לו וגוזזו וירק התלוש שקצת העלים שבו כמושים וצריך לגזוז את הכמוש שבהן אין גוזזין באותו תספורת העשוי לגזוז את הירק כשהוא מחובר שהרי זה נראה כמי שלקטו היום ומתקנין את הקונדיס ואת העכבית שלא בתספורת והן מיני ירקות שיש טורח בתקונן ואעפ"כ הואיל וטרח כדרכו הוא מותר ומגדולי המחברים מתירין בהם אף בתספורת ולא יראה כן ופרימת הכרוב והסילקא והכרתי ושאר התבשילין לענין שבת אמרו עליהן חייב משום טוחן וביום טוב מיהא לצורך אוכל מותר ואף בשבת דוקא להצניע לאחר שעה אפילו ליומו אבל לאכול מיד מותר וזהו שתפשו שם בפרק כלל גדול ע"ד ב' האי מאן דפרים סילקא שהסילקא אינה ראויה היום שאינה ראויה לאכלה חיה ואין לומר שלא יהא חייב אלא פורם לצורך מחר כעין סילקא שהרי אמרו שם בבורר להניח על השלחן מותר ולהניח אף לבו ביום חייב חטאת ובתלמוד המערב אמרו אהן דשחיק תומא כד מפריך ברישיה חייב משום דש כד מבחר בקליפתיה משום בורר כד שחיק במדוכתיה משום טוחן כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתו משום מכה בפטיש וודאי לא נאמרה אלא להצניע שאין אסור לאכול שום בשבת ולברור את קליפתו והרי אם שחקו מאתמול אמרו שנותן בשבת פול וגריסין כמו שהתבאר פרק תולין והילכך ביום טוב שוחק ונותן משקין ופורס את האוכלין לבשל ולאכול וכן כתבוה גדולי הדור:

זו שכתבנו במנהג הנשים שלנו שהן (מולגות) [מולחות] את הרגלים קודם הבהוב להשרת השער בראש אי אפשר כן אלא בבית השחיטה ומתוך כך צריך להחמיר בו וכן אמרו במסכת חולין ברישא בכיבשא ליתן את בית השחיטה למטה או ליתן קיסם בנחיריו כדי שיפתחו ויצא הדם דרך שם וכן במליגת התרנגולים צריך לעשות בכלי שני ולמלוח תחלה בית השחיטה:

מסיקין ואופין בפורני והם תנורים גדולים שלנו ופיהם בצדם וטורח היסקן יתר ואעפ"כ מותר וכן מחמין חמין באנטיכי והיא יורה גדולה של נחשת ויש טורח גדול בכך ואעפ"כ הואיל ודרכו בכך מותר ואין חוששין לצירוף ואין אופין בפורני חדשה שעדין לא הוסק בו שמא תפחת ונמצא טורח שלא לצורך ואפילו למי שמתיר מלאכת יום טוב על הספק בדבר שחששתו קרובה ומצויה כל כך לא התירו ויש מפרשין שמא תפחת ויפול על הפת ונמצא מפסידו:

בתוספתא התבאר שאין חפין את הכלים בנתר ביום טוב ואין מגררין אותן אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן ואפילו בשברו ואין חפין כלי כסף בגרתקון והוא מין עפר שהצורפים מלבנין בו את הכסף אחר שיוצא מן הכור שהשחירו שזה מעשה אומן ומגדולי המחברים התירו לחוף את הכלים בנתר אפילו בשבת:

במסכת תמורה התבאר שהמפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב והרגל זה הוא להפשיט את הבהמה דרך הרגל ומוציא כל הבשר מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם לעשות ממנו נאד והפשט זה יש בו טורח גדול ואינו דרך הפשט שאין רוב בני אדם רגילין בהרגל זה ומפני זה אסור ולא עוד אלא שמתכוין לעשות כלי:

אין נופחין במפוח ביום טוב שזהו דרך האומנין אבל נופחין בשפופרת שאין זה מעשה אומן ויש אומ' שבזמן הזה שבעלי בתים נוהגין במפוח מותר ואין מתקנין את השפוד מתחלה ואין מחדדין אותו אם ניטל ראשו מבערב וידע בו על הדרכים שביארנו למעלה וי"מ אותה אף בלא ידע מבערב וכגון שאינו ראוי לכלום והוה ליה שוויי מנא ואין פוצעין את הקנה לתת קרומיות שלה על האיסכלא כדי להניח צלי עליהן שכל שמחדש דבר להשתמש בו תקון כלי הוא ואסור אבל פוצעין את האגוז במטלית בין שניו שלא ירגישו שניו בקושי האגוז ואין חוששין לקריעת הבגד שהרי אף אם קרע מקלקל הוא ואין זה קורע על מנת לתפור:

שנינו במסכת בכורות בפרק הלוקח בהמה כ"ד ב' השוחט את הבכור עושה מקום לקפיץ כלומר שמפנה צמר הבהמה בתלישה אילך ואילך עד שיתגלה לו מקום השחיטה במקום חתך הסכין שלא יהא בה חלדה ובלבד שלא יזיז אותו הצמר ממקומו שאע"פ שבכור אסור בגיזה תלישה כזו שהיא ביד ולא בכלי אינה קרויה גיזה ומ"מ הזזה ממקומה מכל וכל אסירא שהיא כעין גיזה אלא שישאר הצמר מסובך ושאלו בגמרא ביום טוב מהו כלומר אם שוחט את הבהמה מהו לעשות כן ביו"ט טעמא דמתניתין בבכור משום דתולש לאו גיזה הוא הא ביו"ט אסור דהוה ליה עוקר דבר מגדולו או דילמא טעמא דמתניתין משום דבר שאין מתכוין כלומר דתלישה ודאי גזיזה היא אלא שמאחר שאינו מתכוין בה הוא מתירה ואף ביום טוב מותר והשיבו בה שמותר כלומר משום דבר שאין מתכוין והקשו בה מדידיה אדידיה דרב פסיק כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור ועוד דהא פסיק רישיה הוא אלא דטעמא דמתניתין דתולש לאו הינו גוזז ואף ביום טוב עקירה כלאחר יד היא ואקשי ליה מדתנן התולש את הכנף חייב משום גוזז ותירץ שאני כנף דהיינו ארחיה אבל הצמר והשער אין דרכו בתלישה והרי היא כלאחר יד ומותרת ביו"ט ומכאן כתבו גדולי המחברים השוחט את הבהמה ביום טוב מותר לתלוש צמר במקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא שישאר שם מסובך אבל השוחט את העוף לא יתלוש מפני שהוא דרכו ומ"מ אנו סוברים שמריטת הצואר של עוף לשחיטה מותר שמריטת הנוצה אסורה אף לאחר מיתה כמחיים וכן הגזיזה וכדתנן הגוזז את הצמר או את השער בין מן החיה בין מן המתה חייב שאין איסור הגזיזה משום עוקר דבר מגדולו שנאסרה מחיים ונתירה לאחר מיתה אלא אף לאחר שחיטה חייב ומשום גוזז ומ"מ בבהמה ודרך תלישה פטור דתולש לאו היינו גוזז אבל בעוף תלישה שלו היינו גיזה ואסור אף לאחר מיתה ונמצא מחיים ולאחר מיתה שניהם שוים לאסור בעוף וליפטר בבהמה והילכך ביום טוב מיהא שלאחר מיתה הותרה הגזיזה הוא הדין מחיים דהשתא נמי אפילו מריטה כלה מחיים צורך אכילה הוא ואותה סוגיא כך אנו מפרשין בה היאך אתה אומר שתולה התולש בשער הבהמה או בצמרה אינו גוזז והתנן התולש את הכנף חייב משום גוזז ויש לך לדון כן בבהמה ולאסור בבכור ותירץ דהיינו ארחיה ומשום הכי בשבת חייב ובצמר מיהא לאו ארחיה ולא מיקריא גיזה ובבכור מותר ולמדת שהעוף הואיל וכל נוצתו עומדת לימרט אחר שחיטה מותר למרטו ביו"ט לשחיטה אף מחיים אבל צמר הבהמה שאינו עומד ליתלש אחר שחיטה אלא להפשיט את העור מן הצמר נאסרה גיזתו והותרה התלישה בלא גזיזה ומה ששאלו שם כנגדו ביום טוב מהו פירושו בבהמה ואין דרכה ליתלש לאחר שחיטה והיה אסור לשחוט בלא תלישה שיהו אחרים מפנים אותה אילך ואילך שלא בתלישה והיה ראוי לאסור אלא שהתירו אי משום שאין מתכוין אי משום שתלישה כלאחר יד היא ומשום שמחת יום טוב מותר אבל בעוף וביום טוב לא נשאלה כלל ומותר בלא פקפוק ואף בתוספות התירו כן בהדיא ויש באים (בסתר) [בהיתר] זה מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה שהותרה משום שמחת יום טוב כמו שביארנו בגומא של חפירת דקר אלא שיראה שלא נאמרה אלא במקום שאי אפשר לו בדרך אחרת:

המשנה העשירית ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר עד כאן אני אוכל למחר וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אמר הר"ם מוקצה הוא משטח ששוטחין שם תאנים וענבים וזולתם ליבש ומה שהתנה בשביעית לפי שבשנה אחרת שלא תהיה שביעית אסור לאכול מן הנמצא באותו משטח ביום שבת עד שיוציאו מעשרותיו כי העקר אצלנו שבת קובעת למעשרות כמו שביארנו במקומות מסדר זרעים ושביעית אינה חייבת במעשרות כמו שביארנו במקומות מסדר זרעי' ואין הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי המשנה העשירית משנה זו יצאה מכלל סדור הפרק והיא מכלל סדר הפרק הקודם ובאה בכאן אגב גררת מה שאמר ר' אליעזר נוטל אדם קיסם וכו' והכונה בזאת המשנה לבאר בקצת דברים המוקצים על אי זה צד תועיל בהם הכנה ואמר ועוד אמר ר"א וכו' כלומר כשם שהיה מיקל בענין מוקצה בדין קיסם כך היה מיקל בזו ואע"פ שמשנת אין מוציאין את האור מפסקת בין משנת הקיסם לזו וכבר אמר בשני של עירובין שאין לומר ועוד אלא כשאין שום שמועה מפסקת בנתים זו אינה קרויה הפסקה שזו של הוצאת האור דברי הכל היא ולא נאמר כן אלא כשמפסיק במה שאין הוא סובר כן או שמשנת הוצאת האור לא באה אלא אגב גררת מה שדברו במשנה שלפניה בענין גיבוב והדלקה שנחלקו חכמים עליה נקט ליה איסור הוצאת אור ולבון רעפים שהם כעין הדלקה ואין זה קרוי הפסק:

ומשנה זו צריכין אנו לפרשה בדבר שלא נגמרה מלאכתו לפי סוגיית הגמרא ועקר הדברים לפרש בה שהדברים אמורים בפירות שהוקצו על הגג ליבשן עד שייבשו שזהו גמר מלאכתן כגון גרוגרות וצמוקין והלך לראותם מערב שבת ומצאן שאינן ראויות בין השמשות אלא שמכיר בהן שיהיו ראויות למחר וכבר ביארנו לשיטתנו בפרק אין צדין שכגון זאת אם עמד מבערב ורשמן שהרישום מועיל בהם לצורך מחר אחר שיבשו והזמנה בלא רישום אין מועלת בהם ועל מוקצה זה באה משנה זו ואמר שעל דעת ר' אליעזר די לו בהזמנה שיאמר מכאן אני אוכל למחר ולדעת חכמים אינו מותר בלא רישום והלכה כחכמים ולמי שפוסק למעלה שכגון זאת די לו בהזמנה הלכה כר' אליעזר ולפי מה שנשתנו דעות הפוסקים באותו הפסק הנזכר למעלה נשתנו בפירוש משנה זו כל אחד לשיטתו כמו שפירשנוה גם כן לפי שיטתנו והוא שיש פוסקים למעלה שלדעת חכמים רישום מועיל אף בשאין ראויות כלל ומפרשים משנתנו בשאינן ראויות אלא שרבים פירשוה בדין יש ברירה ואין ברירה וצריכים לפסוק כר' אליעזר שהרי בדרבנן יש ברירה ולא נראו לי דבריהם ומ"מ ענין דבריהם הוא שלדעת ר' אליעזר יש ברירה וכשנוטל למחר [מה שנוטל הוברר הדבר דהוא הוא] מה שהזמין ואע"ג דביוני שובך בעינן זה וזה אני נוטל התם איכא למיחש דילמא מטלטל ושביק אבל פירי דחזי להו דיו בהזמנה ולרבנן בעי רישום שירשום מכאן עד כאן אני נוטל וכל שכן אם יאמר זו וזו אני נוטל או שמא בזו וזו לא שרי בלא רישום דגבי יונים דסגי ליה בתרי ותלת יש לו בהם טביעות עינא אבל בפירות לא יזכור עד איזה מקום הכין אלא בסימן ומ"מ אם בטוח הוא בזכירתו רשאי שלא נאמר רישום אלא למעט מכאן אני נוטל ולא בירר איזו מהם:

ומה שאמר בשביעית לאו דוקא שאף בשאר שני שבוע כן אלא מן הסתם אין אדם מעשר פירות הראויין להתיבש עד שייבשו ויראו לאכילה שזהו גמר מלאכתם והילכך פירות אלו מן הסתם אינן מעשרין ומפני זה תפש לשון שביעית שאדם אוכל מתורת הפקר ושלא במעשר כמו שדרשו במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת שלא במעשר אף אדם וכו' והזמנה או רישום מועילין למוקצה אבל לא לטבל ומ"מ הוא הדין לשאר שני שבוע אם היה מעשר או עבר ותקנו בשבת שהוא מתקן ואע"פ שהיה מוקצה מחמת איסור טבל כבר ביארנו שכל שהוא מוקצה מחמת איסור חכמים נסתלק האיסור אף ביום טוב עצמו או בשבת הותר לאלתר ולמדנו עוד במשנה זו שבשאר שני שבוע אם לא עשרם אינו אוכל בשבת אפילו אכילת עראי שהשבת קובעת למעשר אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא שאין הלכה כן כמו שיתבאר.

זהו ביאור המשנה לפי שיטתנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תנרו וכיריים חדשים פ'י אע"פ שהם חדשים דלא חזו לאפות ולבשל בהם ביו"ט מפני שהם נחתמין והוי ליה מתקן מנא אפילו הכי מותר לטלטלן משום דחזי לאישתמושי בהו במילי אחרינייתא:

ועדו אמר ר' אלעזר עומד אדם על המקצה ערב שבת בשביעית ואומר מיכן אני אוכל למחר וחכמים אמור עד שירשום ואומר מיכן ועד כאן עיין בפרק בכל מערבין במהדורא תנינא הלכות הברירה ועיין בפרק עושין פסין מה שהקשיתי ותרצתי על האי ועוד:

הא קמ"ל טבל מוכן אצל שבת פיש מדנקט הזמנה אצל המקצה ואע"ג דליכא איסור מעשר דהיינו בשבייעת שמע מינה דוקא מוקצה צריך הזמנה אבל מידי דלא הוה מוקצה אע"ג דהאי טבל לא בעי הזמנה ולא מיתסר אלא משום איסור טבל אבל אם עבר ותקנו או ששכח שהיום שבת מוכן הוה כדתנן המעשר בשבת בשוגג יאכל:

הכא בקדרה חדשה עסיקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה. וכתבו בתוס' דמכאן נראה שאסור לבשל תחלה בכלים חדשים ביום טוב משום דחסומי מחסם לה. והילכך יש ליזהר בפסח שרגילין העולם לקנות כלים חדשים לבשל בהם דבר מערב הפסח עד כאן. והכי איתא בירושלמי דמועד קטן ר' יודן בר' ישמעאל הוה מרוחק להביא כירה חדשה מבית האומן ולשפות עליה קדרה ביום טוב עד כאן. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה לי דכל זמן שיש בה תבשיל לית בה האי טעמא. שהוא ז"ל כתב בקדרה חדשה עסקינן שנותן אותה על האור ריקנית לחסמה עד כאן. ועוד שמעינן מדבריו דלחששא דפקעה אפילו נותן אותה ריקנית לא חיישינן ומעשים בכל יום דלא שכיחי דפקעי. וכן התיר הרא"ה ז"ל לבשל בקדרה חדשה ביום טוב.

תנו רבנן מולגין את הראש ואת הרגלים. פירוש לאחר מליחה דאילו קודם מליחה אפילו בחול אסור. וכתב רבינו (שמעון) שמשון ז"ל דדוקא ראש ורגלים אבל כולה בהמה אסור לפי שיכול להפשיטה. ולא נהיר שהרי ראש ורגלים נמי אפשר בהפשט. אלא אורחא דמלתא נקט וכן כתב בעל העיטור בעשרת הדברות שלו.

והא דאמרינן אין גוזזין אותן במספרים ואין גוזזין את הירק כו'. פירושו משום עובדין דחול. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן.

תנו רבנן אין נופחין במפוח אבל נופחין בשפופרת כו'. והילכך יש ליזהר שלא לנפוח אש במפוחים קטנים של צורפי כסף ביום טוב. אבל בשפופרת מותר אבל מכיון שאין אנו בקיאין מהו שפופרת צריך לשנות מעט ולהפוך המפוח.

הא דאמרינן לעיל ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת איכא למידק אמאי לא מוכח מהא לעיל דמחזקין ריעותא. וי"ל דאפשר דהוי משיב דמיירי הכא בשרגילה ליפחת.

מתני' ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה. וא"ת מאי ועוד דהא אפסקוה רבנן במידי דלאו מילתיה והכין בעינן בעירובין. פירש רש"י ז"ל דודאי גרסת המשנה שלא כסדר. אבל בתוס' תירצו דלעולם לא בעינן מאי ועוד אלא כשאומר חומרא והדר אמר חומרא אחריתי. אבל בקולא בתר קולא כי הכא אף על גב דאפסקוה רבנן במילתיה שפיר קאמר ועוד דכח דהיתרא עדיף.

עומד אדם על המוקצה. פירוש כגון גרוגרות וצמוקים לר' שמעון דאחזו ולא איחדו. דאי חזו למה להו הזמנה. אי לא חזו לא מהני בהו הזמנה. וכן פירש רש"י ז"ל. והוא הדין בתמרי דעיסקא וכיוצא בהם לר' יהודה אי נמי במוקצה מחמת חסרון כיס לכולי עלמא. ואקשי עלה בירושלמי מחלפה שטתיה דר' אליעזר דתני בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ור' אליעזר לאו שמותי הוא. ופריקו חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. כלומר דהתם בעי הכנה גמורה דלמא משכח להו כחושין וחייס לחורבן שובכו אבל הכא בדבור בעלמא סגי. וחכמים דפליגי אדרבי אליעזר אליבא דבית הלל הוא דקאמרי הכין. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מיחלפא שיטתהון דרבנן תמן תניא בית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ומשני חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. ונראה שיש שבוש בגרסה משום דמשמע דהכנה גדולה הוי עומד ואומר זה וזה אני נוטל טפי מרושם וזה אינו. אלא הכי גרסינן התם לית לן חומר בבעלי חיים כלומר דהתם שאני דכל אחד ואחד גוף חלוק לעצמו. אבל הכא שהפירות הם גוף אחד ובא להכין מקצתו צריך שירשים. ומהכא שמעינן דר' אליעזר וחכמים בהכנה אי זו חשובה פליגי ולא בדין ברירה כמו שפירש רש"י ז"ל. דאם כן הוו חכמים דלא כהלכתא דהא קיימא לן בדרבנן יש ברירה ומוקצה דרבנן הוא כדפירש רש"י ז"ל. וכן עיקר. ועוד שלא הוזכר הך פלוגתא בשום מקום דמייתי דין ברירה בתלמודא (הך פלוגתא). ועוד למה ירשום לרבנן לאפוקי מדין ברירה באומר מכאן ועד כאן אני נוטל סגי וכדאמרינן בפרק קמא.

בפרש"י בד"ה עומד אדם על המוקצה כו' כגון אחזי ולא אחזי כו' עכ"ל ותלמודא התם דבעי לאוכוחי דאין מוקצה לחצי שבת מברייתא דהיה אוכל בענבים והותיר כו' ולא ידע הך סברא דמסיק התם כגון אחזי ולא אחזי ה"ה דאהך מתני' דהכא דקתני עומד אדם על המוקצה כו' ה"מ לדקדק הכי ה"ד אי דחזי ל"ל הזמנה אי דלא חזי כי אזמין להו מאי הוי כו' כדדייק התם אברייתא אלא דהברייתא מפורש ליה טפי דאיירי בכה"ג וק"ל:

ד"ה ואין מפיגין אותם בצונן וכו' ותימה דאמר לעיל אסור לחסמן וכו' הלשון אינו מדוקדק ור"ל הא דקתני לעיל במתני' ואין מלבנים את הרעפים ומפרשינן לה משמיה דר' יוחנן מפני שצריך לבודקן ואמרי ליה מפני שצריך לחסמן:

גמ' תנן התם צ"ל תניא אחד מביא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואמרי לה כו' להקשותה בהסק ראשון כו' כצ"ל:

בד"ה מי מחזקינא כו' טרפות הכא מאי כו' הס"ד והד"א:

בד"ה ועוד כו' אותביניה בעירובין כו'. נ"ב בפ"ב דף כ"ג:

בא"ד בן בבא דאותבי מרבי אליעזר דסוכה ושני ולא אפסקיה אלא במילתיה ואלו אותביה מהא כו' שלא כסדר כצ"ל והס"ד:

בד"ה עומד אדם כו' דאמר באין צדין כצ"ל. ונ"ב דף כ"ז ע"א:

תוס' בד"ה למלוג נמחק למלוג וצ"ל הדבור מולגין הראש כו':

בד"ה ועוד א"ר אליעזר כו' חדא כו' לעיל כו' כצ"ל:

גמרא ואין מפיגין אותן בצונן. וא"ת כיון דחדשים הם מדמצריך עדיין חיסום א"כ בלא הפגת צונן אפילו היסק ראשון אסור כדאמר לעיל ברעפים חדשים מפני שצריך לחסמן כבר תירץ האשר"י ע"ש [דתנור לא נגמר בהיסק עד שיפיגו בצונן]:

ברש"י בד"ה ועוד אמר ר"א כו' שגירסת המשנה שלא כסדר וצ"ל קודם הך דאין מוציאין את האור וכו'. ולעיל (ביצה דף ד') דמוכיח רש"י מהכא דאית לי' לר"א מוקצין הו"ל להוכיח ממשנה קמייתא דמן החצר מפני שהוא מן המוכן ועוד דאין ראיה ממשנה זו כלל דאפילו ר"ש מודה במוקצה דגרוגרות וצמוקים [ועיין מ"ש מזה למעלה בדף ד']:

ברש"י בד"ה עומד אדם על המוקצה כו' כגון אחזי ולא אחזי כו'. ולעיל בפרק אין צדין (ביצה דף כ"ו ע"ב) הו"ל לאוכוחי ממתני' דהכא וכן רש"א העיר בזה:

רש"י ד"ה ואין גוזזין הירק דמאן דחזי סבר כו'. כצ"ל:

תד"ה ועוד (בסופו) היינו היכא כו'. וחדא לקולא. עי' מה שתמה עליהם התוי"ט וכן המהרש"א בעירובין שם כ' דדבריהם דהכא מגומגמין ול"נ ליישבם דהא מוכח בדבריהם שם ד"ה אילימא דהא דסוכה דאר"א מי שלא אכל כו' הויא קולא דיש לו תשלומין ולכן הוקשה להם הכא לתירוץ ר"ת דבקולא משום כח דהתירא (כ"כ שם) שייך למתני ועוד אף דאפסקינהו במילי אחריני א"כ מאי מקשה שם מסוכה ואהא תירצו דהתם הוי חדא לחומרא ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה ואין חוששין כו' דאין זה קורע ע"מ לתפור. קשה לי הא מ"מ אסור מדרבנן ואמאי לא כתב רש"י כפשוטו דהא קיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה לא הוי דהא הוי רק חשש שמא תקרע:

גמרא ת"ר אין מפצעין כו' ואין חוששין שמא תקרע.
משום דקיי"ל כרשב"ג דדשא"מ שרי ופסיק רישא ליכא דמדאמרינן א"ח שמא תקרע אלמא דאינו ודאי שתקרע, ורש"י ז"ל פירש אפילו נקרעת לא אכפת לן דאין זה קורע ע"מ לתפור, ואיני מבין דהא מ"מ איסור דרבנן מיהו איכא:

ואמרי לה מפני שצריך לחסמן הרמב"ם ס"ל אפי' בישני' נמי שייך חיסום דבכל פעם מתחסמן יותר ומשו"ה לא כ' דמיירי ברעפי' חדשי' וגם בהלכות שבת לא כ' דבקדרה חדשה עסקי' ועיי' ה"ה ולח"מ על השגת הראב"ד בזה. ולפע"ד נהי דמתחסם לעולם מ"מ בחדשי' הוה מלאכה שצריכה לגופה דאי לאו שיתחסם לא יכול לצלות עליו ולא לבשל בקדרה דעבידי דפקעי ואסור לכולי עלמא משא"כ בישני' נהי שמתחסם טפי ממה שהי' מ"מ אין המלאכה צריכה לגופי' ואינינו צריך לו עתה כלל ולר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור לא מחייב לכן מוקי לי' בשמעתין בחדשי' כי היכי דתיתו ככ"ע אבל הרי"ף ורמב"ם דפסקו מלאכה שאצ"ל חייב אפי' בישני' נמי לא וא"ש פסק הרמב"ם:

מהו לשוחטה בי"ט. בפני יהושע הקשה תפשוט ממסוכנת לעיל דשוחטה בי"ט אע"ג דלמא לא תפרכס בסוף השחיטה וה"ל ספק נבלה וי"ל התם בחבורה ה"ל מקלקל בעור ורק בפסחי' ע"ג ע"א אמרי' דה"ל מתקן להוציא מידי טומאת נבלה ומידי אבמה"ח לב"נ והכא לא שייך זה דממ"נ אם לא תפרכס תהי' נבלה ומטמאה ומ"מ נתקלקלה העור ע"י שחיטה ואם תפרכס הרי יפה שחט ויאכל ממנה. ואי משום תיקון אבמה"ח לב"נ הרי כל עצמה שוחטה בי"ט שמתירא שלא תמות טרם שתחשך ויפסיד נמצא עכ"פ הי' מותר לב"נ ע"י מיתה ולא הועילה לו שחיטתו בזה וק"ל:

מפני שצריך לחסמן מתנינן לה והכי הילכתא דמותר לשחוט עוף הנדרס ומה שקשה על זה מ"ש בש"ע מוהל לא ימול פעם ראשון בשבת עיי' תשו' חו"י והארכתי בקונטרס מיוחד וכן מה שקשה ממ"ש רמ"א בעגל שנולד בי"ט ועיי' פ"י בשמעתין הכל מבואר אצלינו באריכות בעזהי"ת ועמ"ש רמ"א משום דהעוף הנדרס הי' לו חזקת היתר משא"כ עגל והקשה מג"א הא חזקת היתר היינו רוב בהמות כשרי' וה"נ בעגל. ועיי' ספ"ק דעירוכי' ולפע"ד לאו חזקת היתר אכילה קאמר דהרי נדרס לפנינו וצריך בדיקה אך חזקת היתר שחיטה בי"ט ומספיקא לא תיפקע מיני' האי היתר משא"כ עגל שנולד היום לא הי' לו עדיין חזקת היתר שחיטה דמה ששוחטי' אמו והוא ניתר בשחיטתה דנחשב כא' מאיבריה ולא מיקרי חזקת היתר ואפי' למ"ד דיכול להושיט ידו למעי בהמה ולשחוט העובר מ"מ לא מיקרי זה חזקת היתר שחיטה בי"ט עמ"ש תוס' לעיל וי"ו ע"א ד"ה מה בין וכו' א"נ י"ל הואיל ולכתחלה וכו' ע"ש וק"ל:

ועוד אר"א מ"ש תוס' דהיכי דהוו תרווי' קולא שייך ועוד כוונתם משום דכח דהתירא וקולא חשוב טפי משא"כ תרווי' לחומרא ע"ש בעירובי' וק"ל. מ"ש מהרש"א מלעיל כ"ו ע"ב י"ל התם עיקר הק' מדנקט הי' אוכל בענבי' וכו' עיי' מסכת שבת מ"ה ע"א ותוספת דברי המתחיל ואוכל איצטרכא לי' וק"ל:

בגמ' תנן התם דרסה או שטרפה בכותל וכו' בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחטה בי"ט מי מחזקי' ריעותא וכו' ופירש"י דבשלמא בשאר בהמות סמכינן ארובא וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי מאי קמיבעיא להו דמאי שנא מבהמה מסוכנת דתנינן לעיל בפ' אין צדין (ביצה דף כ"ה) דמותר לשחטה בי"ט אם יש שהות לאכול ממנה כזית אע"פ דאתיליד ריעותא טובא דהא קי"ל בחולין דף ל"ז דבהמה מסוכנת אסורה עד שתפרכס בשעת שחיטה וכל כמה דלא קים לן שפרכסה בודאי הוי ספק נבילה ואפ"ה מותר לשחטה בי"ט אע"ג דאתרע לה רובא מיהו אפשר דשאני התם דהא דמותר לשחטה היינו משום הפסד ממון דמתיירא שמא תמות אם ישהנה לשחטה עד לאחר י"ט משא"כ הכא לענין ספק טרפות לא שייך לומר כן דלאחר שכבר שהתה מעת לעת ולא מצרכינן לה בדיקה אלא משום דחיישינן לפסיקת חוט השדרה או נשתברו רוב צלעותיה כמו שפירש"י וכיון דלא הוי אלא ספק טרפה הא קי"ל דטרפה חיה י"ב חדש א"כ ליכא פסידא אם ימתין לשחטה עד לאחר י"ט ולבודקה מספק טרפות הללו כן נראה לי. מיהו נראה דלא שייך הך איבעיא אלא בכה"ג שטרפה או דרסה בכותל דוקא דכיון שכבר שהתה מעת לעת ורוב בהמות שנתרסקו אבריהם קים להו לרבנן דאינה חיה מעת לעת א"כ איקלשא הך ריעותא טובא מש"ה מיבעיא להו אי אפ"ה מחזקינן ריעותא או לא משא"כ בשאר ספק טרפות שצריכה בדיקה אחר שחיטה אפשר דפשיטא דאסור לשחטה בי"ט כיון דאיתרע טובא הך רובא דרוב בהמות כשירות הן מתוך מה שכתבתי יש ליישב מ"ש בש"ע בהלכות י"ט סי' תצ"ח דעגל שנולד בי"ט אע"פ דקים לן שכלו לו חדשיו אסור לשחטו בי"ט עד שתפריס על גבי קרקע והקשו כל האחרונים שהיא נגד סוגיא דשמעתין דהכא עיין בד"מ ומהרש"ל ובט"ז שנדחקו ליישב ולמאי דפרישית שפיר מצינן לחלק בין האי דהכא דתו לא אלים הך ריעותא כיון שכבר שהתה מעת לעת משא"כ בעגל שנולד בי"ט דלא שייך לומר כן מש"ה סברו הנך פוסקים דאסור לשחטו בי"ט אא"כ הפריס ע"ג קרקע ועיין מ"ש שם בשם הב"ח כן נראה לי ודו"ק:

משנה ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה והקשו רש"י והתוספות דבערובין דף כ"ג משמע דלא שייך למיתני ועוד היכא דאפסקה במילתא אחריתי והכא אפסקה במילתא טובא כבר כתבתי במשנה הקודמת דלפי' הרמב"ם הך דאין מוציאין את האור לא הוי הפסקה במילתא אחריתא כיון דלר"א מותר להוציא את האור דלא גרע ממכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט ומה"ט גופא נראה דמתיר ר"א ללבן את הרעפים אלא דלפירש"י והתוס' שכתבו לעיל דהאי אין מוציאין את האור לא הוי טעמא משום דאפשר לעשותן מעי"ט אלא כפשטא דלישנא דגמרא דאסור משום דמוליד אור והיינו משום איסור נולד אפ"ה נראה דלא הוי הפסקה במילתא אחריתי דכולה חדא מילתא היא והכי קאמר דאע"ג דמיקל ר"א לענין מוקצה דעצים אפ"ה מודה דאין מוציאין את האור משום דהוי נולד גמור כן נראה לי:

דין דאין מבשלין בי"ט בקדרות של חרם החדשות אא"כ הרתיחן מתחילה מעי"ט מפני שהבישול הראשון מחזיקן והוא גמר תיקונן:

תניא א' מביא את האור וא' מביא את העצים וא' שופת את הקדרה וא' מביא את המים וא' נתן בתוכה תבלין וא' מגיס כולן חייבין והתניא אחרון חייב וכולן פטורים ל"ק הא דאייתי אור מעיקר הא דאייתי אור לבסוף בשלמא כולהו קעביד מעשה מביא האור משום מבעיר את הגחלת דכשהוא מוליכה היא מתלבה מרוח הליכתו ומביא את העצים לאור נמי משום מבעיר נותן מים ותבלין ומגיס ושום מבשל שאף הוא אב מלאכה אלא שופת את הקדרה מאי קא עביד אר"ל הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה פי' משום הך גזירה גופא שאסרו ללבן רעפים נגעו בה ופ' התוספות ה"ל ויש נזהרין שלא לבשל בתחילה בקדרה חדשה ולא היא דהכא בקדירה ניקנית דאז שייך בה ליבון רעפים ששפתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון רעפים ע"כ והסמ"ג כמי כ' ח"ל גר' בירושלמי רבי יודי בר' ישמעאל הורה מדוחק להביא כירה חדשה מבית אומן לשפות עליה קדירה בי"ט ויש רוצין ללמוד אבל שאסור לבשל בקדירה חדשה בי"ט וצריך ליתנה על האש מעי"ט אבי יש לחלק בין קדירה שלנו לכירה אבל בהגמ"י כ' בפ"ג דברי סמ"ג ואח"כ כ' אמנם הר"ם היה מזהיר לבשל בכל קדרה חדשה מעי"ט אם רוצים לבשל בה בי"ט וכ"כ התוספות וכן נמצא בתוספ' הר"ם לאסור אם לא מדוחק כגון שאין לו מה לאכול וכ"כ הרוקח עכ"ל ומכאן יראה שהתוספת שלפנינו אינן תוס' דר"א מטוך אלא ליקוטים מאחרונים וכ"י כמי כ' בשם תוספת לאסור וכ"כ הרא"ש לקמן ת"ר תנור וכיריים חדשים וכ"ש ישנים הרי הן ככל הכלים ועולין בשבת בחצר אבל אין סכין אותן בשמן פי' להחליקן ולצחצחן ואין עשין אותו פירוש שפין במטלת ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות מותר וכ' התוס' והרא"ש אחריהם וא"ת כיון דבחדשים הן (מיירי) מדצריכי עדיין חיסום א"כ בלא הפגות צונן אפי' היסק ראשון אסור כדאמרינן לעל ברעפים חדשים מעני שצריך לחסמן וי"ל דתנור אינו נגמר בהסקה עד שיפוג בצונן עוד כ' הרא"ש ומכאן יש ללמוד שאין לבשל בקדרה חדשה בי"ט דחסומי קא מחסם ליה וקא חזינן דמדייתי פי' מזיעין ואין מחזיקין בה חום עד שיבשלו בה פעם אחד עד כאן וכבר פירש' שדבריו עיקר וכן המנהג:

דין מותר למלוג הראש והרגלים ברותחין להסיר השער ומהבהבים אותן באור אבל אין טופלין אותן בסיד ולא בחרסית ולא באדמה ואין גוזזין אותן שמספרים ואסור למלוג כל הגדי אפי' מכוין לאכול העור ואין גוזזין הירק במספרים שרגילין לחותכן בהן מן המחובר ומתקנין את הקונדס והעכביות ודין דאופין בפורני ובלבד שלא תהא חדשה ומחממין חמין ביורה גדולה ואין חוששין שומא יאמר לצורך חול הוא:

ת"ר מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותן באור אבל אין טופלין אותן בחרסית פירש להסיר שערן ולא באדמה ולא בסיד דהוי דרך העבדנין ואין גוזזין אותן במספרים דמחזי כצריך לשער וכ' הרא"ש בשם בה"ג וז"ל אסור למלוג את כל הגדי כדי לאכול העור משום שקל יותר להפשיט ואיכא טירחא יתירה וכ"כ התוספות ז"ל כל גופו של גדי אסור הואיל ויכול בהפשטה הקלה לעשות טעי ע"כ ומשמע להדיא שהמליגה אינה קלה והטור כ' וז"ל אם רצה למולגה כדי לאכול עורה מפני שיש בו טורח יותר בהפשט שרי ותימה הוא בעיני להיות המליגה קלה מהפשט גם הטור הביא דברי בה"ג בע"א שהביא הרא"ש ע"כ נראה שט"ס הוא אלא (הכי) ראוי להיות אפי' אם רצה למולגו כדי לאכול עורה ממני שיש בו טורח יותר מבהפשטה והיינו כדברי הרא"ש וכן עיקר נחזור לברייתא ואין גוזזין את הירק עי' ירק תלוש שיש בו ראשי העלין נוקבין בתספורת שלו שגוזזין בה מן המחובר דמאן דחזי סבור שלוקטין היום אבל מתקנים את הקונדס ואת העכביות הוא מיני ירקות שיש טורח בתיקונן ומסיקין ואופין בפורני עי' הן תנורים שלנו הגדולים ופיהן בצידן ולא חיישינן לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי בתנור ומחמי' חמין באנטיכי פירוש יורה גדולה ואין חוששין שמא יאמרו לצורך חול הוא עושה א"נ אף על פי שמשמר חומו הרבה לאחר י"ט ואיכא למיחש טפי שיאמר לצורך חול הוא אע"ה לא חיישינן ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת פי' ע"י שחדשה היא ונמצא דטרח שלא לצורך והרמב"ם כ' שמא תפחת ויפסיד הלחם וימנע משמחת י"ט וכ"כ הטור אחריו וכ' התוספ' וז"ל וא"ת הא אמרינן לעיל ואם בשביל לאפות מותר י"ל דהכא שאני שפורני שהוא גדול ויש לחוש יותר שמא תפחת אבל בפורני קטן שרי:

דין דאין נופחין במפוח אפילו הוא קטן של בעה"ב אבל בשפופרת מותר כדרכו אין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לעלות בו אבל פוצעים האגוז במטלת דהיינו שמכה על המטלית לשכור הרבה אגוזים:

ת"ר אין נופחין במפוח דמחזי כאומן עושה מלאכה אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנים השפוד ואין מחדדין אותה פי' בנרצם מעי"ט וד"ה אבל בנרצם בי"ט שרי לר"י כך יראה מפרש"י ולפי מה דק"ל הלכה כר"י שרי לתקנו ולחדדו בנרצם בי"ט אלא שאין מורין כן אכן לפי מ"ש לעיל בע' א"צ סי' י"ט גבי השחזת סכין שפוד שנרצם אסור לתקנו אפי' לר"י א"כ מתני' אתי' לכ"ע וכ' התוספות שלפנינו וז"ל פר"י מדלא מפליג בין מפוח של אומנין למפוח של בעה"ב כי היכר דמפליג בשל אומן בין מפוח לשפופרת משמע דכל המפוחים אסורים אפילו של ב"ה נמי ויש ליזהר שלא לנפח בו כלל מיהו העולם נהגו בו היתר ע"י להפכו מלמעלה ואמר מורי הר"פ נ"ע דיש לדחות מ"ש מדלא מפליג וכו' דשמא הא עדיפא ליה דכולה בשל אומן קא מיירי ע"כ אכן הרא"ש כ' שאין להקל מדלא אשכח היתירא אלא בשפופ' מכלל דכל מפוחים אסורים ע"כ וכ"כ הסמ"ג וז"ל אין נופחין במפוח בי"ט כדי שלא יעשה כדרך שהאומנים עושין אבל נופחין בשפופרת כ' ר"ש ובמפוחים קטנים שלנו מותר הרגילין לבע"ב בלבד ולא לאומנים לא למלאכת נפחין ולא לצורפי זהב וכסף מ"מ אין להקל מדלא שרי אלא בשפופ' היינו שפופרת של קנה ארוך נקוב' מעבר לעבר ראשה אחר בפיו וראשו א' בקרב אצל האש ונופח ע"כ וי"מ מה צריך הספר ללמדינו איך מנפחין בשושפרת ונ"ל שבא לומר שא"צ לשנות כלומר מקרב אצל האש ונופח כדרכו כמ"ש התוספת גבי מפוח שנהגו היתר ע"י שינוי ע"כ כ' הספר דבמפוח אפי' ע"י שינוי אסור וגבי שפופרת א"צ שינוי כלל תו שנינו לשם אין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח פרש"י לתת קרומותיו תחת הצלי על האסכלא לפי שעושה אותה כלי דכל מידי להשתמש בו הוי תיקון כלי והרמב"ם פי' אין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח אבל פוצעין את האגוז במטלית פי' ומכה על המטלית כדי לשבור הרבה אגוזים בבת א' ואין חוששין שומא תקרע המטלית אפי' קורעת לא איכפת לו דאין זה קורע ע"מ לתפור:

דין דשבת אינו קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אפי' ראה פני הבית אבל דיבור שפיר קבע וש"ש יחוד ודבר שנגמרה מלאכתו קובע בשבת וכן תרומה וחצר ומקח ואש ומלח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וראב"ד אומר אף הכובש בחומץ וביאר דרוב ע"ה מעשרין ומעשרין דמאי מע"ה אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו לחומרא בעלמא (א"ה כ"ז לא היה רשום בהעתק אולי כשגגה היוצאת מלפני השליט או להיותו בלתי נהוג ומ"מ כתבתי ורמזתי ואם אולי טעיתי אתי תרין משוגתי והשם היודע ועד כי לטובה כוונתי ואתה דורש הנקודה בכל כבודה):

מתני' ועוד אר"א עומד אדם על המוקצה פי' הצריך הזמנה והזמנה מועלת כגון אחד ולא אחזי כדאי' בפ' א"צ ע"ש בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה ואומר מכאן אני אוכל למחר פי' וסגי בהכי דיש ברירה וחכ"א עד שירשם בסימן ואומר מכאן ועד כאן דס"ל אין ברירה כך פרש"י משמע דבברירה ממש פליגי ותימא א"כ לפי מה דק"ל דבדרבנן אמרינן ברירה בכל ענין כמ"ש בע' הפרה בשמעתת' דברירה וא"כ הוא נגד הלכה דהא ק"ל בכל דוכתא הלכה כחכמים לגבי יחיד אלא נראה דלאו דוקא בברירה פליגי דהא לעיל גבי קן בפ"ק עריך הא איפכא שמעינן דלב"ה יש ברירה ולב"ש לית להו ברירה ומסיק במסקנא דפלוגתייהו לאו בברירה תליא אלא הכל תלוי בזימון אי סגי בזימון כדי לסמוך עליו למחר או לא וכ' התוספות ז"ל בירושלמ' מקשה מיחלפא שיטתייהו דבית שמאי לעיל קאמר לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום והכא קאמר דבאמירה בעלמא סגי דהא כבי אליעזר שמותי הוא מתלמידי שמאי הוא ויש לומר דלא קשיא דלא מחלפי שיטתייהו דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמרינן טפי אבל קשה דחלפי שיטתייהו דבית הלל דלעיל קאמר דאומ' מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר חכמים דהלכה כוותייהו בעינן שירשם ויש לומר דשאני הכא דאקצייהו בידים עד כאן ומסיק בסוגיא דוקא ערב שבת בשביעית דלאו בר עשורי הוא הא שאר שני שבוע הכי נמי דאסור משום ומעשר אף על פי דאיירי במוקצה דהיינו תאנים שהעלן לייבשן ומשום הכי מוקצה הוא ואפילו הכי שבת קובעת למעשר דא"ל מה שאומר מכאן אני אוכל למחר הוא דקבע יה עלויה הא סבירא ליה כל דבר הראוי להחזיר המותר דהיינו ממה שנוטל לאכילה והמותר ראוי להחזיר אליו אינו קובע ולא אשכחן דקבע כי אם נטל טמא מכלי טהור שנטמא מה שנטל דלא מצי להחזיר אליו את הנותר כדי שלא יטמא את הכל וכ"ש היכא שלא כטל כלל אלא שקבע בדיבורי' דחשבינן כאלו מוחזרין ועומדין אלא בע"כ שבת קובעת אפילו דבר שלא נגמרה מלאכתו אבל חכמים דפליגי עליה בברירה משמע הא לכל שאר מילי מודו ליה לרבי אליעזר וא"כ איכא נמי לדיוקא טעמ' דשביעית כו' מכל מקום איכא למידחי שאני הכא דקבע בדיבורים אבל שבת אינה קובעת היכא שלא נגמרה מלאכתו וחכמים לא סבירא ליה הא דרבי אליעזר כל דבר הראוי להחזיר וכן הלכה דשבת אינה קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אפילו ראה פני הבית אבל דיבור שפיר קבע וכ"ש יחוד ופריך בסוגיא ומי סבר רבי אליעזר דשבת קובעת ורמינהו היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור דסבירא ליה דחצר אינו קובעת דבר שאינו נגמר מלאכתו וסתם אשכול לאו גמר מלאכה הוא דלדריסה קיימא כך פירש רש"י ר' יהושע אומר לא יגמור דקסבר חצר קובעת כו' חשכה ליל שבת רבי אליעזר אומר יגמור דאין שבת קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ור' יהושע אומר לא יגמור פי' דסבירא ליה קובעת אלמא דרבי אליעזר ס"ל שבת אינה קובעת ומשני התם כדקתני טעמא רבי נתן ואומר לא כשאמר רבי אליעזר יגמור בחצר יגמור אלא יוציא חוץ לחצר יגמור ולא כשאמר רבי אליעזר יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למוצאי שבת ויגמור אבל בשבת לא דסבירא ליה שבת קבעה ופירש רש"י דה"ג ולא כספרים שכ' בהן בשבוש ולפ"ז צ"ל דר' יהושע ס"ל אף במ"ש לא יגמור והלכה כר' יהושע לגבי כ"א ורש"י כתב ולא דמי לתינוקות שטמנו דלמ"ש לא יאכלו די"ל התם יחדום לאכילת שבת אבל הכא לא יחדום לאכילת שבת אי נמי דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול שלא נגמרה מלאכתו היינו אליבא דר"א היא דדחיק לחלוקי בהכי כדי שתהא סתמה דמתני' דתאנים מיתנייא אף אליביה אבל לפי האמת דהלכה כר' יהושע אין חילוק ולעולם קובעת אף למ"ש כדברי ר' יהושע דהלכת' כוותי' לגבי כ"א וק' דמסקינן לקמן דר' יוחנן אמר להדיא דשבת אינו קובעת כלל דבר שלא נגמרה מלאכתו ודוחק לומר דפליג אתרווייהו ועוד אמאי קאמר לקמן גבי ר' יוחנן לאפוקי מהלל ולא אמר לאפוקי מר"א ור"י ע"כ נראה דהאי דאשכול בנגמרה מלאכתו קאמר וראוין לדריכה וגמ' דפריך מוכח ב"ש הוא דפריך דאלמ' שמעינן לר"א דאפילו דבר שנגמרה מלאכתו שבת אינה קובעת והרמ"בם יש גירסא אחרת בפ"ח דתרומה וה"ג חשכה ליל שבת ר' יהושע אומר יגמור ור"א אומר לא יגמור וא"כ לפי מה שפירש ר' נתן יגמור למ"ש היינו אליבא דר' יהושע דהלכתא כוותיה וכן עסק הרמ"בם להדיא דיגמור במ"ש בה' מעשרות ומפי' כ"ש דזרעים משמע נמי דס"ל האי גירסא שהקשה לשם מהא דאמר ר' יוחנן בע"ב דמעשרות בירושלמי בשבת טובלות בפירות שלקטן לאכילת שבת וצ"ל דלא אמרו יגמור למ"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר ע"כ ואי הוי ס"ל גירסת ספרים שלפנינו דהיינו גר' רש"י מה הקשה מר' יוחנן הא ס"ל כר' יהושע דהלכתא כוותיה ותימא הוא דהא מוכח מסוגיא דהכא להדיא דגרסי' ר"א אומר יגמור דאל"כ מאי מקשה מר"א דהתם אר"א דהכא ומ"מ איכא ליישב לפי ר"ש דזרעים דס"ל מה דקאמר כ' נתן לא כשאמר ר"א יגמור כו' היינו דלא פליגי ר"א ור' יהושע אהדדי כי מה דאמר כ"א יגמור היינו במ"ש ומה שאמר ר' יהושע לא יגמור היינו בשבת אבל מ"מ מה שפי' נמי לשם דאיירי באשכול שלא נגמרה מלאכתו ואפ"ה שבת קובעת וליתא כמו שפי' ומ"מ קשה אף לפירושו מנ"ל דלא פליגי ר"א וכ"י דלמא שפיר פליגי ור' יהושע סבר אף במ"ש לא יגמור והרמ"בם עי' נמי דפליגי ופסק בתרווייהו כר' יהושע וגם לא עי' הכ"ש דאיירי בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא שמהפך הגי' דברי ר"י לדברי ר"א וליתא כדפי' שוב מצאתי בעי' המשניו' של ר' עובדיה שכתב להדיא כדברי וזה לשונו חשכה ליל שבת והיה אוכל אכילת ארעי ושבת קובעת למעשר ואפי' אכילת ארעי אסורה יגמור למ"ש אבל בשבת עצומו מודה דאסור לא יגמור אפילו למ"ש עד שיעשר והלכה כר' יהושע ע"כ תו כי אתא רבין א"ר יוחנן א' שבת ואחד תרומה וא' חצר ואחד מקח כולן אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואין לומר אם נגמרה מלאכתו למאי נ"מ כל הני קובעין וי"ל דקובעות אף כשלא ראה עני הבית כן פר' התו' והרמב"ם כתב וזה לשונו א' מששה קובע העירות למעשרות הבית והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולן אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כיצד פירות שדעתן להוליכין לביתו אע"פ שנגמרה מלאכתו אוכל מהן אכילת ארעי עד שיכנסו לבית נכנסו לבית נקבעו למעשר' ואסור לאכול מהן עד שיעשר וכן אם מכרן מבושלין באור או כבשן או הפריש מהן תרומה נכנס השבת עליהן לא יאכל עד שיעשר אע"פ שלא הגיעו לבית ע"כ והראב"ד השיגו ואמר אף הכובש בחומץ דבמשנה מנאו שנים תו מסקינן בסוגיא תנן הלוקח תאינים מע"ה במקום שרוב בני אדם דורסין בעיגולים אוכל מהן ארעי ומעשרין דמאי ש"מ תלת ש"מ מקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וש"מ רוב ע"ה מעשרין הן וש"מ מעשרין דמאי מע"ה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתן ולא אמרינן אין ע"ה מעשרין קודם גמר מלאכתן וא"כ צריך לעשר ודאי אלא מעשר דמאי ולחומרא בעלמא הוא עצמו:

הדרן עלך המביא פרק רביעי

שצריך לבודקן. אם יוכלו לקבל לבונה הלכך ביו''ט לא דלמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך: ואמרי לה שצריך לחסמן. להקשותם בהסק ראשון הם מתחזקין ומתקשים הלכך אע''ג דלצורך יו''ט נמי הוא דהא צולין עליהם מיהו כיון דבהסק זה נעשה כלי אסור: תנן התם. באלו טרפות: דרסה וטרפה בכותל. אדם שדרס על העוף או שזרקו וחבטו בכותל: או שרצצתה בהמה ומפרכס'. ואינה יכולה לעמוד: ושהתה מעת לעת. יום א' שלם ושחטה כשרה: ה''ג א''ר אלעזר בר' ינאי משום ר''א בן אנטיגנוס צריכה בדיקה. כי שהתה מעת לעת נמי צריכה בדיקה לאחר שחיטה שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסק החוט שלה או אחד משאר מיני טרפות ושהייה דמעת לעת אצטריך דאי לא שהתה אע''פ שבדקה ולא מצא סימן טרפות טרפה שזו היא אחת משמנה עשרה טרפות ונקרא רסוקי אברים שאבריה מתפרקין כולן ואע''פ שאין רושם ניכר בה וזהו סימנה אם שהתה מעת לעת בידוע שלא נתרסקו אבריה דקים להו לרבנן מסיני דרסוק אברים אינה חיה מעת לעת אבל שאר מיני טרפה חיה כל שנים עשר חדש: מהו לשחטה ביו''ט. מי חיישינן הואיל וצריכה בדיקה ואיתיליד בה רעותא: מי מחזקינן רעותא. בגוה משום חשש איסור מלאכה ביו''ט דלמא משתכח טרפה ונמצא שוחטה שלא לצורך בשלמא שאר בהמות אע''ג דמחמרינן אנפשין ובדקינן מיהו סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן טרפות הכא מאי: ביו''ט. כלומר משום חומר מלאכה ביו''ט: מפני שצריך לבדקן. וחיישינן דלמא פקעי אלמא מחזקינן רעותא משום חומר יו''ט שלא ללבנן: מפני שצריך לחסמן. ולא משום חשש פקיעה אלא דודאי משוי ליה מנע בהסק זה: שופת את הקדרה. מושיבה רקנית על האור: מגיס. מנער בכף שקורין קומיבר''א: כולן חייבין. מביא את האור משום מבעיר את הגחלת דכשהוא מוליכה היא מתלבנה מרוח הליכתו ומביא את העצים לאור משום מבעיר שופת קדרה לקמיה מפרש מאי עביד נותן מים ותבלין ומגיס משום מבשל שאף הוא אב מלאכה: דאייתי אור מעיקר'. כולהו עבדי מעשה כדפרישי': דאייתי אור לבסוף. איהו הוא דעבד והנך לא עבדי מידי: בקדירה חדשה עסקינן. שנותנין אותה רקנית על האור לחסמה: ומשום לבון רעפים נגעו בה. משום הך גזירה גופה שאסרו ללבן רעפים נגעו גם בזו: חדשים. וכ''ש ישנים: הרי הן ככל הכלים הנטלין. בשבת בחצר דחזו למיתב בגוייהו מידי: אין סכין אותן שמן. להחליקן ולצחצחן: טשין. שפין: ואין מפיגין אותן. לאחר הסקן אין מפיגין הסקן בצונן לחסמן שמתקשין ע''י הצונן וכולהו משום דמתקן מנא: ואם. להפיגה בשביל לאפות שהוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת מותר: מולגין. ברותחין: אין טופלין אותן. בסיד להסיר שערן דהוי דרך העבדנין: ואין גוזזין אותן במספרים. דמחזי כצריך לשער: ואין גוזזין הירק. התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין וכמושין אין גוזזין אותן בתספורת שלו שגוזזין בה מן המחובר דמאן דחזי סבר שלקטן היום: קונדס ועכביות. מיני ירקות הן שיש טורח בתקונן: פורני. הן תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם ולא חיישינן לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור: שמא תפחת. ע''י שחדשה היא ונמצא טורח שלא לצורך: אין נופחין במפוח. דמחזי כאומן עושה מלאכה: ואין מתקנין את השפוד. ודלא כר' יהודה אי נמי בנרצם מערב י''ט ודברי הכל: אין מפצעין את הקנה. לתת קרומיותיו תחת המליח על האסכלא שעושה כלי דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תקון כלי: ואין חוששין שמא תקרע. ואפי' נקרעת לא אכפת לן דאין זה קורע על מנת לתפור: מתני' ועוד אמר ר' אליעזר. משום דתנא אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי קאמר ועוד וקשיא לי בגוה והא אפסקוה רבנן במילי טובא באין מוציאין את האור והנך דבהדיה והיינו מלתא אחריתי דלאו מלתיה ואמאי לא אותביניה בעירובין (דף כג.) גבי ועוד דר' יהודה בן בבא דאותביה מר''א דסוכה ושנינן לא אפסקוה אלא במלתיה ואלו אותבינה מהא לא הוה ליה לשנויי הכי ואומר אני שגרסת המשנה שלא כסדר: עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי דאמר באין צדין (לעיל דף כו:):

הכא בקדרה חדשה עסקינן. ומשום לבון רעפים נגעו בה ויש נזהרים שלא לבשל בתחלה בקדרה חדשה ולא היא דהכא בקדרה רקנית דאז שייך בה לבון רעפים ששופתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה לבון רעפים: מולגין הראש והרגלים. אבל כל גופו של גדי אסור הואיל ויכול בהפשט הקלה לעשות טפי: ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות הרי זה מותר. ותימה דאמר לעיל אסור לחסמן אע''פ שהוא עושה נמי כדי לצלות עליהם וי''ל דשאני בין רעפים לתנור דתנור (שאני) כיון דהוא עושה ע''י משקין שאני דאינו ודאי חוסמן: ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת. וא''ת והא אמרינן לעיל ואם בשביל לאפות מותר וי''ל דהכא שאני בפורני שהוא גדול ויש לחוש יותר שמא תפחת: אין נופחין במפוח כו'. פירש ר''י מדלא מפליג בין מפוח של אומנין ובין מפוח של בעל הבית כי היכי דמפליג בשל אומן בין מפוח לשפופרת משמע דכל המפוחין אסורים אפילו של בעל הבית נמי ויש ליזהר שלא לנפח בו כלל מיהו העולם נהגו בו היתר ע''י להפכו מלמעלה למטה ואומר מ''ו הר''ר פרץ נ''ע דיש לדחות מה שפיר' מדלא מפליג וכו' דשמא הא עדיפא ליה דכולי בשל אומן קא מיירי: ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם כו'. פרש''י דמשום דקאמר ר''א חדא לעיל גבי נוטל אדם קיסם קאמר הכא ועוד אחריתי לקולא והקשה רש''י הא אפסקו במילי טובא באין מוציאין האור והיינו במלתא אחריתי דלא. אמרו בה רבי אליעזר ורבנן וא''כ לא שייך ביה למימר ועוד דהכי מוכח בעירובין (דף כג. ושם) דכל היכא דאפסקוה בדבר דלא איירו בה לא שייך למימר ועוד ע''כ נראה לפירוש רש''י דהגרסא מהמשנה משובשת היא בספרים והא דאמר ר' אליעזר עומד אדם כו' יש להיות קודם ההיא דאין מוציאין וכו' וקשה דא''כ גם סדר הגמ' אינו כמשפט ור''ת אומר דהיכא דהוו תרוייהו לקולא שפיר קאמר ועוד אע''ג דאפסקו במילי אחריני והא דאמרינן בעירובין דלא שייך למימר ועוד היינו היכא דהוו חדא לחומרא וחדא לקולא והא דאפסקוה זהו לפי שרוצה לשנות מילי דאור גבי הדדי:

דף לד - א

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד