ביצה לב ע"א

דף לב - א

ומשנינן: הוא, שמואל, האוסר להפקיע ולחתוך בחותמות שבקרקע אפילו ביום טוב - דאמר כי האי תנא.

דתניא בהדיא כדבריו:

חותמות שבקרקע: מתיר את קשריהן, אבל לא מפקיע, ולא חותך - אחד שבת ואחד יום טוב. וכדברי שמואל.

וחותמות שבכלי: בשבת - מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך.

ואילו ביום טוב - מתיר, ואף מפקיע וחותך.

ואכתי תמהינן אדשמואל: אמנם תרצת לך רישא של דברי שמואל, לענין חותמות שבקרקע, שדבריו הם כדברי הברייתא.

אלא סיפא של דברי שמואל, שאמר חותמות שבכלים אף בשבת מפקיע וחותך - קשיא מהברייתא שהבאנו עתה, שהרי מבואר בה כי בשבת אסור להפקיע ולחתוך אפילו חותמות שבכלים.

ומשנינן: לעולם אפשר לתרץ כשמואל, שאין איסור סתירה בחותמות שבכלים אפילו בשבת. והברייתא האוסרת לעשות זאת בשבת, לא משום איסור סתירה הוא, אלא משום האיסור שבטלטול הסכין הדרוש לחיתוך, וכפי שיבואר מיד. אבל אם יכול להפקיע ולנתק ביד, מותר לו לעשות זאת גם לדעת התנא בברייתא.

והא מני ברייתא זו האוסרת טלטול הסכין - רבי נחמיה היא!

דאמר רבי נחמיה: כל הכלים, אין ניטלין בשבת אלא דרך תשמישן.

וכאן, הרי אין דרך השימוש בסכין לחתוך בו חבלים, ולפיכך אסור לטלטלו לצורך זה.

ושמואל אינו סובר בדין הטילטול כרבי נחמיה, ולכן מתיר שמואל.

וכאן המקום להדגיש, כי רבי נחמיה אינו עוסק כלל בשאלה העקרונית שנחלקו בה רבי שמעון ורבי יהודה אם יש דין מוקצה בדבר הראוי לשימוש או לאכילה שמקצה אותו האדם מדעתו, אלא הוא סבור שהגזירה שנגזרה בזמן נחמיה [שבת קכג] על כל הכלים שלא ליטלם בגלל שזלזלו בדיני הוצאה, הותרה לאחר מכן רק בטלטול לצורך תשמישו המיוחד לו, ותו לא.

והרי אי הברייתא הזו לדברי רבי נחמיה היא, ומשום טלטול הסכין הוא שאסרו בשבת - מאי איריא מדוע מדברת הברייתא רק בענין שבת?

והרי טילטול הסכין שלא לצורך שימושו הרגיל ביום טוב, לפי רבי נחמיה - אפילו ביום טוב נמי אסור?!

וכי תימא לתרץ, כי שניא ליה יש הבדל לרבי נחמיה בין "שבות" של שבת ל"שבות" של יום טוב, ולא אסר טלטול כלי שלא לצורך תשמישו הרגיל אלא בשבת ולא ביום טוב.

אי אפשר לתרץ כך!

וכי מי שניא ליה לרבי נחמיה לחלק בין טלטול בשבת לטלטול ביום טוב?!

והרי מתוך תירוץ שנאמר בבית המדרש על סתירת שלשת הברייתות דלהלן, יש ללמוד לא כן: שהרי שנינו שלש ברייתות שלכאורה הן סותרות האחת את השניה:

א. והתני ברייתא חדא: מסיקין את התנור ביום טוב בכלים, שאינ מוקצה, שהרי ראויים הם לשימוש, ואין מסיקין ביום טוב בשברי כלים שנשברו ביום טוב.

מפני שבמצבן החדש כשברי כלים, שהתהוה ביום טוב, הן בגדר "נולד" ביום טוב, היות שמעיקרא מערב יום טוב הם נועדו לשימוש של כלי, ואילו עתה הם מיועדים לשימוש של שבר כלי.

ומכח היותם "נולד" הם אסורים הן בטלטול, והן בהסקה, ואפילו אין מטלטלן אלא שורפן במקומן, לפי שבאיסור נולד נכלל גם שלא לעשות בו שימוש. [אבל המשנה ברורה כתב שהסקתו במקומו נחשבת לטלטולו. עיין בהקדמה בענין שימוש במוקצה בלי טלטול].

ב. ותניא אידך: מסיקין בין בכלים בין בשברי כלים, ואין חוששין משום מוקצה.

ג. ותניא אידך: אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים.

ומשני ותירצנו על הסתירה בין שלשת הברייתות: לא קשיא סתירתן. כי:

א. הא - הברייתא הראשונה, המתירה הסקה בכלים ואוסרת בשברי כלים - רבי יהודה היא, דאית ליה מצד אחד מוקצה, אבל מצד שני הוא חולק על רבי נחמיה, ומתיר טלטול כלי גם שלא לצורך תשמישו.

ולפיכך, מותר להסיק בכלי ולטלטלו למרות שאין זה צורך תשמישו המיוחד לו, שהרי אין זה שימוש רגיל ואין זה טלטול רגיל בכלים להסיק אותם.

אבל לא מסיקים בשבר כלי שנשבר ביום טוב היות והוא אסור לרבי יהודה מצד "נולד".

ב. הא - הברייתא השניה המתירה להסיק בין בכלים בין בשברי כלים - רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה. והרי כלי זה היה ראוי להסקה בין לפני שנשבר ובין לאחר שנשבר. וכל איסור ה"נולד" נובע מכך שהאדם הקצה מדעתו את הכלי הזה משימוש להסקה כשבר כלי, היות ולא העלה בדעתו שישבר הכלי ביום טוב ויעשה בו שימוש של הסקה בתורת "שבר כלי".

ולפי רבי שמעון אין ההקצאה שהקצה אדם מדעתו את השימוש בכלי הזה להסקה בתורת שבר כלי אוסרת אותו, כיון שאין הקצאתו מוחלטת, שהרי יודע הוא שיתכן והכלי ישבר ביום טוב ויוכל לעשות בו שימוש כשבר כלי להסקה.

ג. הא - הברייתא השלישית האוסרת את ההסקה בין בכלים בין בשברי כלים - רבי נחמיה היא, האוסר טלטול כלי שלא לצורך תשמישו, וכל שכן שאוסר טלטול שברי כלים שנשברו ביום טוב משום נולד, שלא היה זה דרך טילטולו של הכלי בהיותו שלם.

הרי למדנו מכאן שרבי נחמיה אוסר טלטול כלי שלא לצורך תשמישו אפילו ביום טוב! ואין לתרץ את התירוץ האמור שיש חילוק בין שבת ליום טוב.

[כי הברייתא האוסרת הסקה בכלים, על כרחך ביום טוב היא מדברת, שההסקה מותרת בו]?!

ומשנינן: לא קשיא.

לעולם הברייתא האוסרת חיתוך חותמות בשבת בסכין רבי נחמיה היא, אך התנא זה סובר שרק בשבת אסר רבי נחמיה לטלטל כלי שלא לצורך תשמישו המיוחד, ולא ביום טוב.

ומה שהוכחנו מתירוץ הברייתות שלרבי נחמיה נוהג איסור זה גם ביום טוב, דעתו של תנא אחר בדעת רבי נחמיה היא.

כי שתי הברייתות החלוקות בדברי רבי נחמיה אם אסר זאת גם ביום טוב - תרי תנאי הם, ונחלקו בדבר אליבא דרבי נחמיה.

מתניתין:

ה"נר" בזמן המשנה היה מיוצר כך: היוצר של הנרות היה מגבל עפר, ועושהו חמרים חמרים קטנים עגולים ושטוחים, הנקראים בלשון תלמוד "ביצים".

אחר כך היה לוקח את ה"ביצים" אחד אחד, תוחב אגרופו בתוכו, ועושה בו חקק על פני כל עגולו, עד שמקבל את צורתו כ"נר".

לאחר מכן צורפים את הנר בכבשן, ואז הוא נעשה כלי להדליק בו, על ידי שמן ופתילה המונחים בתוכו [מאירי].

אין פוחתין ביום טוב את הנר. אין חוקקין בביצת היוצר לעשות בה צורת נר, אפילו אינו מצרפו בכבשן, מפני שהוא עושה בכך כלי. [ואסור מצד מלאכת מכה בפטיש או מצד מלאכת בונה].

ואין עושין פחמין ביום טוב. אין להבעיר עצים עד שנעשים גחלים ולכבותם בשלב הזה כדי שישמשו כפחמים. וטעם האיסור, הואיל והפחמים נחשבים כ"כלי", המשמש לצורפי זהב למלאכתם.

ואין חותכין את הפתילה הארוכה לשנים ביום טוב.

אין צורך לומר שאין עושין את הפתילה מעיקרה, כיון שעשיית כלי גמור היא, אלא אף אם עשה מערב יום טוב פתילה ארוכה, אין רשאי לחותכה לשנים, שהרי הוא מחדש כלי [מאירי].

רבי יהודה אומר: אין חותכין את הפתילה בסכין. אבל חותכה באור, שורפה באש באמצעיתה, והיא נחלקת. ויתבאר טעמו בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: אין פוחתין את הנר. מפני שעשיית כלי הוא.

ומפרשינן: מאן תנא, מי הוא התנא הסובר דבפחיתת נר גרידא - מנא [כלי] הוא עושה.

כלומר: שאפילו נר חקוק, שעדיין לא צירפו בכבשן, חשוב כלי?

אמר רב יוסף: רבי מאיר היא, המחשיבו כלי לענין קבלת טומאה. ^[1]

דתניא: כלי חרס - מאימתי מקבל טומאה?

משנגמרה מלאכתו, שחקקו, אפילו עדיין לא צירפו בכבשן, דברי רבי מאיר.

רבי יהושע אומר: רק משעה שיצרפו בכבשן הוא מקבל טומאה, אבל בחקיקה בלבד אין הוא חשוב עדיין כלי, ואינו ראוי לקבל טומאה.

הרי למדנו לדעת רבי מאיר, שהחקיקה לבדה עושה כלי, ואף תנא קמא של משנתנו רבי מאיר הוא.

אמר ליה אביי לרב יוסף, לדחות את הדמיון בין שאר כלי חרס לנר:

ממאי? וכי מנין לך שלדעת רבי מאיר אף נר חקוק שלא נצרף בכבשן כלי הוא?!

והרי דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם, שבחקיקה לבד נעשה כלי, אלא בשאר כלי חרס שחוקק בהם חקיקה גדולה, הואיל דחזי לקבולי ביה מידי, ראויים הם אף קודם צירופם בכבשן להניח בהם דברים יבשים [שאין צורך בצירוף הכבשן אלא בכלים העשויים להניח בהם דברים לחים], ולפיכך כלי הם.

אבל הכא, במשנתנו, המדברת בנר שבית קבולו קטן, הרי כל שאין מצרפו בכבשן וראוי ליתן בו שמן - למאי חזי [לאיזה תשמיש ראוי הוא]?! וכיון שאינו ראוי לשום תשמיש אין זה כלי.

ומשנינן: אף נר חקוק ראוי הוא לקבולי ביה פשיטי [להניח בו מעות].

איכא דאמרי אמר רב יוסף: תנא של משנתנו הסובר שאף נר שאין בו אלא חקיקה כלי הוא - רבי אליעזר ברבי צדוק היא.

דתנן: אלפסין חרניות [גושים שטוחים של חימר עשויין כמידת קערות [צלחות], אלא שעדיין לא נחקקו ונצרפו בכבשן, ובני עיירות אין מקפידים על כלים נאים, ומשתמשים בהם לקערות כמות שהן], הרי אלו:

טהורות באוהל המת, היות וכלי חרס שאין לו תוך אינו מקבל טומאה באוהל המת.

וטמאות במשא הזב. שאם נשא אותן הזב הרי הן נטמאות כשאר כלים הנטמאים במשאו, שאף אלו כלים הם. ^[2] [חידוש מיוחד אמרה תורה בטומאת זב, שאם הוא נושא או מסיט כלי, אפילו בלי שיגע בו, נטמא הכלי].

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אף טהורות במשא הזב, לפי שלא נגמרה מלאכתן

ועל כרחך, אין טעמו של רבי אליעזר ברבי צדוק אלא משום שעדיין לא נחקקו, אבל אם נחקקו אף שלא נצרפו בכבשן כלי הם. שאם לא כן למה נחלקו באלפסין חרניות שאין להם תוך, הרי היה להם לחלוק בכלים חקוקים שעדיין לא נצרפו בכבשן.

ומשנתנו, כדעת רבי אליעזר ברבי צדוק.

אמר ליה אביי לדחות את הדמיון מקערות לנר:

דילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר ברבי צדוק התם בקערות חקוקות, אלא משום דחזי לקבולי ביה מידי, אבל הכא בנר למאי חזי?!

ומשנינן: אף נר חקוק ראוי הוא לקבולי ביה פשיטי [לשים בו מעות].

תנו רבנן: אין פוחתין את הנר, ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב, מפני שהוא עושה כלי.

רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין חרניות.

ומפרשינן: מאי חרניות?

אמר רב יהודה: ערניות, כדמפרש ואזיל.

מאי ערניות? אמר אביי: צעי חקלייתא [קערות של בני העיירות], וכפי שנתבאר.

שנינו במשנה: ואין עושין פחמין ביום טוב:

ותמהינן: והרי פשיטא שאין עושין אותן ביום טוב! כי למאי חזי איזה צורך יום טוב יש בהן?!

תני רבי חייא: לא נצרכה אלא לאסור עשיית פחמין כדי למוסרן לאוליירין [בלנים מחמי חמין ומרחצאות] בו ביום. וקא משמע לן מתניתין שאף לצורך יום טוב אסור לעשותן.

ותמהה הגמרא על תירוץ זה:

ובו ביום - מי שרי!?

כלומר: וכי יש איזה היתר שימוש בו ביום בפחמין?! והרי אף לחמם מים לרחיצה אסור, שהרי אסרו רחיצה בחמין ביום טוב ואפילו הוחמו מבעוד יום, וכל שכן להחם חמין ביום טוב לרחיצה, שלא הותר מעולם.

ואם כן, חוזרת הקושיה: פשיטא?! ^[3] ומשנינן: כדאמר רבא: להזיע, וקודם גזרה.

הכא נמי יש צורך בפחמין כדי להזיע על ידם, שמכניס פחמים למרחץ לחממו, ונכנסים אנשים לשם כדי להזיע.

ואף שגזרו על ההזעה, יש לפרש משנתנו שהיא נשנתה קודם גזרה. ^[4]

שנינו במשנה: ואין חותכין את הפתילה לשנים, רבי יהודה אומר חותכה באור:

ותמהה הגמרא על שיטת רבי יהודה, שמחלק בין חיתוך בסכין לחיתוך באור:

אין פוחתין את הנר מפני שעושאו כלי ואמרינן מאן תנא דפחיתת הנר משוי ליה מנא אמר רב יוסף ר' מאיר היא דתנן כלי חרס מאימתי מקבל טומאה ר' מאיר אומר משתגמר מלאכתו וכיון שפחת לו מקום לצוק בתוכו שמן כבר נגמרה מלאכתו וחכ"א עד שיצרפנו בכבשן ויכשר להדליק בו ודחה אביי להא דרב יוסף ואמר דלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם משנגמרה מלאכתו הוי כלי ומקבל טומאה אלא משום דאע"ג דלא חזי למיכל ביה ולאשתמושי בגויה עד שיצרפנו בכבשן השתא מיהא חזי לאנוחי בגויה מידי הכא האי נר קודם שיצרפנו בכבשן למאי חזי ופרקינן הכא נמי כיון שעשה לו פתח חזי לקבולי ביה פשיטי רב אשי מתני' לה הכי אמר רב יוסף ר"א ב"ר צדוק [היא] דתנן אלפסין חרניות טהורות [באהל המת טמאות] במשא הזב ר' אלעזר בר' צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן פירוש אילו אלפסין חרניות סתומות הן דתניא אין פוחתין הלפסין סתומים רשב"ג מתיר. גרסינן בירושלמי תני לפסין סתומין שעשאן מעיו"ט לא יפחתם ביו"ט מפני שהוא כמכשיר [כלי] ביו"ט ורשב"ג מתיר תמן תנינן.

ועל אלפסין חרוניות שהן טהורות כו' אתייה דיחידאה דהכא כסתמא דתמן ודיחידאה דתמן כסתמא דהכא. וקי"ל כלי חרס סתום אינו מטמא באהל המת שנאמר וכל כלי פתוח אבל מטמא במשא הזב כי כלי הוא אע"פ שאין פתוח ור' אלעזר ב"ר צדוק אומר אינו כלי עד שיפתח ופתיחתו היא גמר מלאכתו צעי חקלייתא פירוש קדירות של בעלי כפרים:
ירושלמי ר' בא בשם רב יהודה בקעת סומכה בכותל בשביל שלא תסכסך פירוש מלשון ליחכה נירו וסכסכה אבניו תני אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא תעשן הבית או הקדירה מותר א"ר חנינה בשאין שם אויר אבל יש שם אויר משליכה לאויר ודיו.

אין עושין פחמין אפי' לאוליירין שצריכין לחמם המרחץ בו ביום כדי להזיע שהיתה שנויה קודם גזירה מותר:
ירושלמי א"ר נסא ויאות כן אנן אמרין הדא קלוריתא שרי מושיף ומכחל מינה ביו"ט. א"ר מנא כאן לשימור כאן לרפואה:

ר' נחמיה היא דאמר כל הכלים אינן ניטלין [אלא לצורך] תשמישן. פירש רש"י ז"ל לצורך תשמיש שמיוחדין לו וסכין אינו מיוחד אלא לאוכלים ולא לחתוך חותמות, וכהאי גוונא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לה, א) גבי נתנו במגדל ונאבד המפתח דלר' אליעזר אינו עירוב ומוקי לה במנעול דקטיר במיתנא ובעי סכינא למפסקיה ור' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. והקשה על זה ר"ת ז"ל דסכין מיוחד הוא לכל חתיכה בחול, ועוד הקשה רבינו שמשון ז"ל דתנן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א) כל הכלים הניטלים לצורך ניטלים לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך, ופריש רבא דהכי קאמר כל הכלים ניטלין לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ושלא לצורך דאפילו מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא, ואתא ר' נחמיה למימר דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין לצל לא. ואם איתא האיך שרי ר' נחמיה לצורך מקומו והלא אין מיוחד לכך בחול, ור"ת ז"ל פירש דלצורך תשמישן היינו תשמיש הרגיל בו בחול, ומודה הוא דאפילו כלי שמלאכתו לאיסור ניטל לצורך תשמיש הרגיל בו בחול וכן קרדום לחתוך דבילה דקתני במתניתין דכל הכלים (קכב, ב), אבל סכין אין (בכך) [דרך] תשמישו בחול לחותמות ומנעול דקטיר ואסור לר' נחמיה אף על פי שמלאכתו להיתר. ור"ת ז"ל פירש שם בבכל מערבין במנעול דקטר, דבעי סכינא ונאבד הסכין ויש מר או פסל (או) למפסקיה ולפיכך לר' נחמיה אסור שאין דרך תשמיש זה למר ופסל.

מתני': אין פוחתין את הנר. פירש רש"י ז"ל פחיתת הנר ששוקע אצבעו בביצים ועושים בהן בית קיבול. ואינו נראה לרבינו תם ז"ל, מדאמרינן בגמרא מאן תנא פתיחת הנר מנא היא ר"מ היא דתנן כלי חרס מאימתי מקבלים טומאה משעה שנגמרה מלאכן דהיינו חקיקתן, ואי כפרש"י ז"ל אין זה כלי חרס אלא כלי אדמה וכלי אדמה אינו מקבל טומאה, על כן (פרש"י ז"ל) [פירשו ז"ל] דאופין היו קצת כלי חרס כדי ליבשן ואחר כך חוזרים ומצרפין אותן פעם שנייה בכבשן כדי לחסמן וכדרך שאמרו לקמן (ביצה לד, א) ברעפים, וכן נמי משמע מדאמר רב יהודה משיצרפם בכבשן ולא אמר משיסיקם בכבשן, ואפילו בכלי מתכות עושין כן שמצרפין אותן פעם שנייה כדי לחסמן וכדאמרינן הסכין והאמום והפגיון מאימתי מקבלים טומאה משיצרפם בכבשן, ועד שיצרף ויחזק כלי חרס אינן ראויין לקבל מים ודבר לח אלא שראויין לקבל פירות ודבר יבש, לפיכך הקשה אביי דעל כרחך לא קאמר ר' מאיר אלא בכלים אחרים שראויין לקבולי המים אלא נר למאי חזי אלא לנר ושמן, ואמר ליה דחזי לקבולי ביה פשיטי.

איכא דאמרי הא מני ר' אליעזר ברבי צדוק היא. ואפשר דלאו דוקא רבי אליעזר ברבי צדוק דכל שכן תנא קמא, דהא תנא קמא מחמיר טפי מיניה, אלא מדלא ידעינן תנא קמא דידיה מאן ניהו אמר ר' אליעזר בר' צדוק.

דתנן אלפסין חרניות טהורות באהל המת ומטמאות במשא הזב. פירש רש"י ז"ל דלגבי אהל בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח משמע שיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע, וטמאות במשא הזב שהזב מטמא כלי חרס בהיסט ואף על פי שאין לו תוך דכיון דמטמא ליה בהיסט מאבראי לא בעינן תוך, וכלי נינהו הואיל וכמות שהן משתמשים מהם לענין דבר הראוי לטמאן. ורבינו תם ז"ל הקשה על זה דפשוטי כלי חרס אין מקבלים טומאה כלל דתנן (פ"ב דכלים משנה ג) הטהורין בכלי חרס טבלא שאין לה לבזבז והמטה והספסל והשלחן והמנורה של חרס הרי אלו טהורין זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס (אחוראין) [אין לו אחוריים], משמע שאין לו טומאה כלל ואפילו מהיסטו של זב, וכדמשמע נמי בפרק ר' עקיבא (שבת פד, ב וע"ש ברש"י ד"ה ודין הוא), ושנינו בתורת כהנים (מצורע פרשתא זבים פרשה ג א) נאמר כאן [ו]כלי חרס אשר יגע בו הזב ונאמר להלן (וכל כלי פתוח) [אשר תבושל בו] מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו. אלא בין נר בין אלפסין חרניות תוך היה להם אלא שהיו סתומין מלמעלה ואחר כך (פותחים) [פוחתים] אותן, וכן משמע בתוספתא (פ"ג ה"י) דקתני רש"א אין פוחתין אלפסין סתומין ביו"ט, ות"ק היה עושה אותן כמוקפין צמיד פתיל ולפיכך טהורות באהל המת אבל טמאות במשא הזב דכלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט וכדאמרינן בפ"ק דנדה (ה, ב) דאין ניצלין במעת לעת שבנדה, ואמרינן (גיטין סא, ב) וליחוש דילמא תסיטם אשתו נדה. וטעמא שסופן ליפתח ועתידים לבוא לידי מגע ואינו דומה לקולית של נבלה שאמרו בהעור והרוטב (חולין קכה, א. קכו, ב) מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דשאני התם דאין עשויין לינקב, ורבי אליעזר ברבי צדוק דמטהר אפילו ממשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן ואין דומים לכלי חרס המוקף צמיד פתיל שנגמרה מלאכתו.

למוסרה לאוליירין בו ביום להזיע. שהוא צורך קיום לכל נפש, ואף על פי שאסור להחם חמין לרחוץ כל גופו ואפילו לבית הלל, היינו לפי שאין הרחיצה שוה אלא (למפקעין) [למפונקין] אבל הזיעה שוה היא לכל נפש.

כל הכלים שמותרין לטלטל בשבת כגון אותם שמלאכתם להיתר ניטלין אף שלא לצורך תשמישן המיוחד וכן אף שלא לצורך תשמיש אלא אף מחמה לצל כמו שיתבאר במקומו:

כלים שנשברו ביו"ט אין מסיקין בהם שהרי הם נולד אבל מסיקין בכלים שלמים הואיל ומותרין לטלטל מותרין להיסק ואף בכלים שנשברו ביום טוב פירשו בתלמוד המערב דוקא בשאין עליהם תאר כלי אבל יש עליהם תאר כלי מותר פירוש שהרי ככלי הם ובמסכת שבת פרק שני התבאר בזו כל שהן ראוין למעין מלאכתן ומ"מ פירשו שם שלא יהפך בהם משהסיקן או ירבה עליהם עצים מוכנים שאם לא כן הרי משהסיקן נעשו שברי כלים וכן מסיקין בכלים שנשברו מערב יו"ט ובמסכת שבת התבאר לדעת ר' יהודה שאין מסיקין בגרעיני תמרים ובקליפי אגוזים שנתחדשו היום אבל מסיקין באגוזים ותמרים:

מה שביארנו שקשרי כלים מתיר ומפקיע וחותך יש אומרים שלא נאמר כן אלא לצורך אכילה וכגון מה שאמרו שובר אדם את החבית בשבת ליטול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ולמדנו מכאן שמותר לחתוך את התלוש לצורך אכילה וכן שמותר לחתוך את החוטין שהנשים תופרות בהם את העוף אחר שמלאוהו ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו על מלוי זה שבתוך העוף שאסור לעשותו ביו"ט שמא יפסיק את החוט והוא שאמרו הדין סיקריא אסור למיעבדה ביומא טבא דילמא מפסיק בנימיה מגדולי המפרשים פירשו שלא מפני חתיכה שבשעת אכילה הוא אוסר אלא שמא יפסיק בשעת עשייה וראיה לדבר לדעתי שירושלמי זה בא על משנת אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים שהוא ממה שאפשר לעשותו מערב יו"ט וכן בזה בתיקון החוט וכשטת גדולי המחברים כמו שיתבאר והוא הענין לדעתי שאמרו אסור למעבדיה ולא אמרו אסור למפסקיה ומפני זה כתבו גדולי המפרשים שיש להם לתקן את החוט מערב יום טוב ולהכניסו ביום טוב בחרירה של מחט ויזהרו שלא לכפול את כל החוט שיהא צריך לחתכו אחר התפירה אלא יכפול מעט ממנו וכשישלם תפירתו ישמט החוט מן המחט וחכמי הצרפתים התירו גדילת החוט ושזירתו לצורך כך ביום טוב שאינו דומה לגדילת הפתילה שאנו אוסרין שזו אין שם כלי עליה כפתילה ומכל מקום ראוי ללמדן שלא יהיו גודלות ושוזרות כדרך שהן עושות בחול:

הרבה דברים מתבארים במסכת שבת בענין פתיחת החבית ליטול ממנה יין והוא שאסור לנקוב החבית כדי לעשות לה ברזא להוציא היין ממנה שזהו תקון כלי אלא יתיז ראש החבית בסייף שהרי שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות או יסור מגופתה וכן פירשו שם שאם מגופתה בצדה אין נוקבין אותה אבל למעלה מותר וכן פירשו שם שאין חותכין שפופרת ביו"ט ואין צריך לומר בשבת ואם נפלה מחזירין אותה בשבת וכל שכן ביו"ט ואפילו אינה מתוקנת לגמרי הואיל וחתוכה היא מותר ודברים אלו יתבארו במקומן בע"ה ומ"מ כל הגאונים מסכימים שלא לשבור מנעולי תיבות שיש בהן אוכל נפש שלא הותר במנעול גמור כשלנו אלא בשלהם וכמו שאמרו בעירובין ל"ה א' במנעול דקטיר במתנא וצריך סכינא למיפסקיה אבל מנעול גמור לא ובתלמוד המערב שבמסכת עירובין אמרו הדא דתימא במגדל של אבן אבל בשל עץ נעשה כשובר את החבית ושמא לא במנעול גמור הוא נעול:

המשנה הששית אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי אין עושי' פעמים אין חותכין את הפתילה לשנים ר' יהודה אומ' חותכה באור לשני נרות אמר הר"ם נר ידוע והנרות שלהם היו עושין אותן זוגות וחותכין אותה אחר עשייתן חותכה באור לשתי נרות הוא שיתן הפתילה קצתו בנר אחד וקצתו בנר אחר ויתן האור בנתים ויתחלק ותהיה פתילה דולקת בזה הנר ואין חתיכת הפתילה בתנור או במספרים לפי שהוא מתקן מנא ולמעכה ביד מותר והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה שיש מלאכות שאסור לעשותן אף לצורך אוכל נפש ואמר על זה שאין פוחתין את הנר וענין פחיתת הנר הוא שהיוצר מגבל את העפר ועושהו חמרים חמרים קטנים עגולים ושטוחים וקורין להם בלשון תלמוד ביצים ואח"כ לוקחן אחד אחד ותוחב אגרפו בתוכו ועושה בו חקק על פני כל עגולו ואח"כ אופה בכבשן ונעשה כלי להדליק בו את הנר על ידי שמן ופתילה המונחים לתוכו ואמר עכשו שאין פוחתין וכו' והוא ענין חקיקתו על ידי תחיבת האגרוף מפני שבחקיקתו הוא עושה כלי אע"פ שלא נאפה בתנור שאע"פ שאין ראויין להדלקה ראויים הם להשתמש בהם לאיזה דבר ואע"פ שכיון בזה לצורך יום טוב כגון ליתן בו תבלין אסור:

ואין עושין פחמין והוא שצורפי זהב בוררין להם גחלת גסה ומכבין אותה במים ונעשית פחם וחוקקין בו ועושין אותו כלי וצורפין בו ואמ' שאין עושין כן אפילו שלא לכונת צירוף ושלא בחקיקה ואע"פ שמתכוין בה לכבוד יו"ט כגון שיקבץ מהם הרבה ויסיקם תחת תבשיל שאין ראוי לאפותה אלא בפחמין או לבעלי מרחצאות שאין מחמין את המים אלא בפחמין ומחממין בהם את המים לצורך יום טוב ואע"פ שרחיצה ביום טוב אסורה מחמין אותה לאותם שרוצין להזיע ומשנה זו נשנית קדם גזרת איסור זיעה וכל שכן שאסור אחר גזרה וי"מ איסור עשיית פחמין אף בלא כבוי שאם בכבוי פשיטא אלא פירושה כגון שלקח הגחלים והניחן לצד אחר שלא במקום הבערה ונמצאו כבין מאליהן ונעשין פחמין ואף בזה אסור הואיל ולכונת כבוי נעשה וי"מ כבוי דוקא ולא במים אלא שמכסה אותם בעפר:

ואין חותכין את הפתילה לשנים כלומר אין צריך לומר שאין עושין את הפתילה מעקרה שכלי גמור הוא אלא אף אם עשה מערב יו"ט פתילה ארכה אין רשאי לחתכה לשנים שהרי הוא מחדש כלי ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות פי' בגמ' חותכה באור בפי שתי נרות כלומר שאף חתיכה באור לצורך שתי נרות אסורה שאין לנו בין חתיכה בסכין לחתיכה באור כלום אלא מה שהתיר ר' יהודה הוא כגון שהיה צריך לשתי נרות זו אצל זו ואין לו אלא פתילה אחת והיא ארכה שכופל את הפתילה ונותן חציה בנר זה וחציה בנר זה ומדליק באמצעה ונעשית מאליה שתי פתילות בשתי נרות ופירשו בתלמוד המערב דוקא בשצריך לשתיהן והלכה כר' יהודה ושאר דברים שבמשנה הלכה הם:

וזהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שפחיתת הנר נדונת כעשיית כלי לענין יו"ט כמו שביארנו לענין טומאה מיהא לא נגמרה מלאכתה להיות חשובים כלי עד שיצרפם בכבשן כדין כלי חרש וכל שלא צרפן בכבשן נקראין כלי אדמה שאין מקבלין טומאה ויש אומרים שמשעה שגבלו גבול יפה ובעפר הראוי לעשות כלים מקבל טומאה ולא נקרא כלי אדמה אלא שנטל צרור וחקקו ועקר הדברים כדעת ראשון וכן יראה במסכת שבת בשמועת כיבלא דעבדי נ"ח א' שאף במגובל הוא נקרא כלי אדמה אלא שהם פירשו שלא נאמר שם אלא בטיט המגובל לחותם של עבד שאינו מגולגל כל כך שיהא ראוי לעשות ממנו כלי:

אילפסין חירניות והם נקראות צעי חקליאתא כלומר קערות של בני כפרים שאינם מכונים לכלים נאים והם קערות של חרס שעושין אותן חלולות ועגולות בלא שום פתח אלא שהם כעין כדור וכשמתנגבות מעט חולקין אותן לשנים והם שתי קערות וי"מ שנעשה החצי התחתון קערה והחצי העליון כסוי וזהו שקראום צעי חקליאתא שמביאין אותם בשדות וצריך להביאן מכסות ואמר על אלו שקודם שנחלק כסויין טהורות באהל המת שהרי אין מקום ליכנס טומאה באוירם וטמאות במשא הזב מתורת היסט כדין כלי חרש המוקף צמיד פתיל שאין מטמא באהל המת ומיטמא במשא הזב הואיל ויש לו תוך ויש פוסקי' כר' אלעזר בר' צדוק לומר שאף במשא הזב טהורות ואין הדבר דומה למוקף צמיד פתיל שהמוקף חל עליו שם כלי מעקרו אבל זה לא חל עליו שם כלי עד שיחלק וכן שמאחר שאינו מיטמא במגע שהרי אינו מיטמא מגבו אינו מיטמא במשא ומ"מ בשני של עדויות מפורשת כדברינו בהדיא ונראה הטעם שמאחר שעומדות ליחלק הרי הן כמוקף צמיד פתיל כך נראה לי וכן כתבנוה בראשון של נדה ולא עוד אלא שמתחלתן עשויות לכך ר"ל שעושין שריטה עמוקה במקום שראוי לחלקן כדי שיהא חלוקן נעשה לשעתו וכשנצרפו מחלקן ומ"מ ביו"ט חשובות הן כלי ואסור לעשותן או לחלקן לשנים שחלוקן הוא תקון כלי ואע"פ שלענין טומאה לא חששנו למה שהן עתידות עדין להתחלק לומר שעדין לא נגמרה מלאכתן בזו מפני שכלי חרס בשולו הוא הוא גמר מלאכתו כמו שביארנו על זו בשני של עדיות וי"מ באלפסין חירניות שעושין שטחים גדולים כעין אלפס בלא בית קבול ואח"כ חוקקין בהם מעט ואפילו קודם החקק משתמשין בהם הכפרים ואוכלין שם פתם שרוי במים ומלח ושמן וקאמר דאע"ג דלא מיטמאי באהל המת הואיל ואין להם בית קבול טמאות הן במשא הזב מתורת היסט דומיא דמוקף צמיד פתיל שאין מיטמא באהל המת ומיטמא במשא הזב ור' אלעזר מטהרן אף ממשא הזב הואיל ואינה כלי של קבול ואין נראה לפרש כן שאי אפשר לטמא במשא הזב מה שאין לו בית קבול דבמשא הזב נמי בעינן תוך מגזרה שוה דבו בו דכתיב במשא הזב וכל כלי חרש אשר יגע בו וכתיב וכלי חרש אשר יבושל בו מה להלן יש לו תוך וכו' כדאיתא בהדיא בספרי אלא מחוורתא כדמעיקרא אלא שהם מקשים לפירושנו היאך אמר דחזי לקבולו בהו מידי ומאחר שהם עגולות וסתומות היאך ישתמש אלא שאנו מפרשין שראויות לפרסן או לחתוך כסויין עדין הרי הכסוי כמגופת חבית כלינטל קאי ואין גורסין עירניות ולשון עירניות הוא שמתוך גדלן אדם מערה מן הקערה לתוכן ואין צריכין לכף:

מאן תנא דפתיחת הנר מנא היא פירש משום דתניא במתניתין מפני שהיא עושה כלי קא בעי דאי לא הוה תני סתם אין פותחין את הנר הוי אמינא אע"ג דפחית' לאו גמר מלאכה היא אסור לעשותו ביו"ט ומתני' רבנן הוא דאסרו פתיחת הבית אפילו באויר' דלבני דלאו מלאכה היא אבל השתא דתני מפני שהיא עושה כלי משמע דמתיניתין ר"מ היא דמתיר פתיחת הבית באויר' דליבני משום דלאו סתיר' דמור' האי ופתיחת הנר דאסר משום דחשיבי גמר מנא משום הכי בעי מאן תנא דפתיחת הנר מנא היא:

איכא דאמרי אמר ר' יוסף ר"א בר צדוק האי פירש וכ"ש ת"ק דידיה דר' אלעזר בר' צדוק בעי שתגמר כל חקיקתן ואז חשובה כלים ות"ק מחשיב להו כלים בחקיקה כל דהו כ"ש כשנגמרו חקיקתן:

ר' שמוען בן גמליאל מתיר באולפסין חורניות פירש דכיון דעדיין לא נגמר חקיקתן לאו מנא נינהו וסבירא להי כרב מאיר דאמר אף פוחת לכתחילה ות"ק דאסר כרבנן דאסרו פתיחת הבית ואע"ג דלאו מלאכה חשיבי:

מתני' אין (פותחין) פוחתין את הנר כו'. פירש רש"י אסור ליטול מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו ולחקוק מפני שעושהו כלי. ולהאי פירושא לישנא דפוחתין הוא לשון חקיקה מלשון פחד ופחת. והכי פירושו אין עושין פחת בנר וקרי ליה נר על שם סופו. והקשה רבינו תם ז"ל דכל זמן שלא הוסק כלי אדמה הוא ואינו מקבל טומאה וכדתנן כלי אדמה כלי גללים אינן מקבלין טומאה. ולפי מה שפירש רש"י ז"ל במסכת שבת דכלי אדמה הוא מן האדמה קשה שחוקקין אותה ועושין אותה כלי לא קשיא דהכא מיירי בשגיבל הטיט דבהא חשוב כלי אי נמי במין אדמה שאינו להסק ולעשות ממנו כלי חרס. על כן כתב רבינו תם ז"ל דודאי כך היה מנהגם שהיו עושים מתחלה הכלי עם תוכו ואחר כך מכניסין אותו בתנור ומשהין אותו שם ליבש הלחלוחית שבו כדרך שמיבשין אותו היום בשמש ומתקנין אותו ואחר כך חוזרין אותו לתנור לחסמו עד כאן. וראיתי רבים חולקים לישב המשנה והגמרא לפירוש רבינו תם. יש מפרשים דלאותה חקיקה ותיקון שעושין כדי להשוותו כשמוציאין אותו מן התנור קתני מתניתין אין פוחתין דאותו תיקון משוי ליה מנא אף על פי שאינו ראוי עדיין ליתן בו דבר לח שעדין הוצרך להחזירו לתנור פעם שניה. ור' יהודה פליג עליה דאינו כלי עד שיסיקנו פעם שניה. וכן היו עושין אלפסין חירניות אלא דתנא קמא סבר דכיון דהוסקו פעם ראשונה ויש להם תוך אף על פי שלא נתקנו עדין תורת כלי עליהן שהרי אוכלין בהן בלא תיקון אחר. ור' אלעזר ברבי צדוק סובר שאין אלו כלים עד שיתקנם אותם. ויש מפרשים דאפילו לא תקנו מיד בהסק ראשון חשוב כלי. והאי אין פוחתין אין אופין קאמר משום דעל ידי אפיה הוא מתייבש קצת ונראה כנפחת. מורי נר"ו. ומוקמינן לה כר' מאיר משום דבהסק ראשון חשוב כלי וקרינן ביה גמר מלאכה ור' יהודה בעי הסק שני. וכן מפרשין אלפסין חירניות. והנכון שבפירושין שדרכם של יוצרים היה לעשות כסויי לכלי חרס שיש להם בית קבול ומסיקין אותם בכבשן עד שמתייבשין ואחר כך נוטלין הכסוי ומתקנין אותם וחוזרים ומסיקין אותם. ועל נטילת הכסוי תניא אין פוחתין כלומר אין פוחתין ונוטלין הכסוי דבנטילת הכסוי נעשה כלי חרס. וכן אלפסין חירניות היו עושין להן כיסוי וכדאמרינן בירושלמי דמסכת עדיות גבי פלוגתא דביום ברא שמים וארץ ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים כדלפס וכסויו. ור' יהודה לא חשיב ליה כלי עד שיסיקנו פעם שניה. ורבנן דאלפסין אפילו לא ניטול הכסוי חשיבי ליה כלי ליטמא במשא הזב דהיינו היסט. וא"ת והא אמרינן לקמן כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט ומהאי טעמא פכין קטנים טהורין. וי"ל דשפיר הן באין לכלל מגע אחר שעומדין ליפתח. ומהאי טעמא כלי עץ המוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט לפי שראוי הוא ליפתח ולבא לכלל מגע.
גמרא הא דאמרינן חזי לקבולי (פשיטא) פשיטי לאו דוקא אלא הוא הדין דבר יבש לצורך המועד כגון פלפלין וכיוצא בהן. דאי לא נהי דבפחתת נר לר' יהודה לא משוי ליה כלי מכל מקום היכי שרי ליה לעשותו ביום טוב דהא איכא טרחא דלא צריך. ונמצא שלש מחלוקות בדבר: ר' מאיר ור' אלעזר בן ר' צדוק סברי דהסרת הכסוי אחר שנתנו בתנור פעם ראשונה משוי ליה מנא. ולרבנן דר' אלעזר בר צדוק משנתנו בתנור פעם ראשונה הוי ליה כלי ואפילו לא הוסר הכסוי מעליו. ולר' יהודה אפילו הוסר הכסוי לא הוי כלי עד שיצרפנו בכבשן דהיינו פעם שנית. ולפי זה מתניתין דאין פוחתין את הנר דהיינו נטילת הכסות לא אתיא כרבנן דרבי אלעזר ב"ר צדוק דאילו לדידהו אפילו לא הוסר הכסוי הוה ליה כלי ולתנא דמתניתין דוקא בשהוסר הכסוי. וזה שלא כדברי הרשב"א ז"ל.

תנו רבנן אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חירניות. כלומר אין פוחתין כסוי האלפסין. ולפי שבפחיתתן הוא חשוב גמר עשייתן קרי להו עושין כן נראה לי.

רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין כו'. פירוש משום דחזו לכמה תשמישין אחר פחיתתן שרי דבפחיתתן לא משוי מנא עד שיצרף. אבל נר דלא חזי אלא לפשיטי אסור. הרא"ה ז"ל. אבל הריטב"א ז"ל פירש דרבן שמעון בן גמליאל סבר דתשמיש בני עיירות ובני כפרים הוי מלתא דחשיבא ליום טוב ושרי אבל נר אין תשמישו עיקר ולא חשיב אלא לשמן לפי שקיבולו מועט.

ואין עושין פחמין. פירש רש"י ז"ל משום עשיית כלי בהדי אידך דמתניתין. והא דאקשינן בגמ' פשיטא הכי קאמר דבלאו מהאי טעמא איכא למיסר דהא לא חזי לצורך יום טוב אלא לצורפים. ואסיקנא דחזי ליום טוב והלכך איצטריך. והרא"ה פירש דלא נאסר פחמין אלא משום מראית העין שמא יאמרו דלצורך אומנין הוא עושהו. ואף בזמן הזה שדרך להשתמש בו לצורך בישול אסור הואיל ונאסר נאסר. וכל שכן לפירוש רש"י ז"ל שאסור דהא איכא משום עשיית כלי.

שם חזי לקבולי ביה פשיטי כו' והכא ליכא למפרך כיון דלא חזי כלל בי"ט פשיטא דאסור כדפריך לקמן גבי פחמין דהכא טובא אשמועינן דתורת כלי עליו אע"ג דעדיין לא נצרף באש ולאפוקי מר"י דבעי בכלי חרס משיצרפו וק"ל:

גמ' טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה חותכן באור בגמ' כו' הד"א:

בד"ה וממאי דס"ל לרבי מאיר בנר כשאר כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מסיקין בכלים דבני טלטול נינהו כו'. כצ"ל:

גמרא מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אר"י ר"מ היא כו'. לכאורה יש לתמוה על הפוסקים שסתמו משנתנו להלכה ושם לית הלכתא כר"מ. ומצאתי בב"י סי' תקי"ד דהגמי"י בשם איזה ראשונים דחוה באמת מהלכה מטעמא דאמרן. ונ"ל דמפרשי דלאו אעיקר דינא קאמר מאן תנא דזה לכ"ע אסור וכמו שתמהו התוס' על פרש"י רק על לשון מפני שהוא עושה כלי דמשמעו דכלי גמור הוא ואף לענין טומאה ומדויק הלשון מאן תנא דפח"נ מנא הוא וראי' לדבר דבברייתא דלקמן דתני נמי הא דאין פוחתין אה"נ לא מסיימא טעמא דמפני שהוא עושה כלי (ואף דדרך ברייתא לפרושי יותר מהמשנה) והיינו משום דאתיא כחכמים (עי' ספ"ד דכלים) דאינה כלי עד שיצרפוה ואפ"ה אסור ביו"ט ונכון בס"ד:

שם ר' יהושע אומר משיצרפו בכבשן. עמש"כ בפסחים (עז) בס"ד. אבל בתוספתא הגי' ר' יהודה וכן העתיק הר"ש בכלים שם:

רש"י במשנה ד"ה ואין עושין שצריכה עשייה ותיקון. כצ"ל:

רד"ה משיצרפו בין ביד כו'. התוי"ט בכלים שם העתיק בין במים ונכון מאד עי' שבת (מא ב) ונראה הא דהשאילו חז"ל לקישוי וחזוק לשון צירוף הוא מפני דסבת קשיות וחזוק כל גשם הוא דבוק וצירוף חלקיו זה בזה ביותר:

רד"ה לפי של"נ מלאכתן. מדאפלוג באלפסין. מזה אין הכרח לכאורה די"ל דנקטן לרבותא דת"ק אבל י"ל דפי' גמר מלאכה הוא מלאכת חקיקתן קודם צירוף כדמוכח לעיל מפלוגתת ר"מ ור"י:

תד"ה אין. לכן נראה לפרש כו'. כצ"ל:

במשנה ואין חותכין את הפתילה "לשנים" כצ"ל (וכ"ה במשניות וירושלמי ורי"ף ורא״ש ובגמ׳ לקמן):

גמ' אר"י ר' מאיר היא. עיין ר"ש פ"ב מ"ד דכלים:

במשנה אין עושין פחמין ופירש"י דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב עכ"ל. ולכאורה אין לשון רש"י מדוקדק לפי סוגית הש"ס בסמוך דהא במאי דהוי כלי לצורפי זהב מקשה בגמרא פשיטא למאי חזי ומש"ה הוצרך לאוקמי כדתני רבי חייא דהיינו למוסרן לאוליירין וא"כ בפשיטות הוי מצי רש"י לפרש דהוי כלי להך מילתא גופא לאוליירין. והנראה בזה בכוונת רש"י דאי לא הוי חזי אלא לאוליירין לחוד אכתי לא דמי לכלי ולמתקן מנא משו"ה הוצרך רש"י לפרש דעיקר מלאכת הפחמין היינו לצורפי זהב וא"כ דמי שפיר לכלי משו"ה אסרו חכמים אפילו למוסרן לאוליירין משום דמיחזי כמתקן מנא וכעושה פחמין לצורפי זהב:

אלא דלפ"ז יש לדקדק במ"ש התוס' בפ' כירה (שבת דף ל"ט ע"ב) בד"ה מתירין דמוכח מסוגיא דשמעתין דלעשות הבערה כדי להזיע שרי מדאורייתא טפי מרחיצה ע"ש באריכות ובחידושינו ולמאי דפרישית אין דבריהם מוכרחים דשפיר מצינן למימר דאסור לעשות הבערה מדאורייתא להזיע כמו ברחיצה ואפ"ה א"ש סוגיא דשמעתין דהא דמוקמינן לה למוסרן לאוליירין לאו בעושה הבערה בי"ט לצורך פחמין איירי אלא בענין שהאש מובער מעי"ט ובי"ט מטיל הפחמין לתוכו ועיקר האיסור אינו אלא משום דמיחזי כמתקן מנא. ולולי פירש"י היה נראה דאין עושין פחמין לאו משום תיקון מנא אסרוהו משום דאפילו לצורך הצורפין נמי לא דמי לכלי ממש וכ"ש למאי דקי"ל אין בנין בכלים אלא בכלי גמור אלא דעיקר איסור עשיית פחמין היינו משום שעושה הבערה בשבילן כדמשמע מל' התוס' בפרק כירה ועדיין צ"ע:

מיהו לשיטת רש"י יש ליישב מ"ש שהוא כלי לאו משום בנין שעושה כלי אסרינן לה אלא משום דהוי גמר מלאכתו בכך ואסור משום מכה בפטיש ולפ"ז הא דנקיט רש"י דהוי כלי לצורפי זהב ולא נקיט דהוי כלי לאוליירין היינו לפי סברת המקשה בסמוך דלא אסיק אדעתין הך דלאוליירין ועיין מ"ש מ"ז ז"ל כיוצא בזה בלשון התוס' ד"ה אין פוחתין ודו"ק:

דין דאין עושין פחמין ואין חותכין את הפתילה אלא באור בפי ב' נירות ומדליק באמצע והוא שצריך להדליק שתיהן:

מתני' ואין עושין פחמין ואין חותכין את הפתילה לב' כ"י אומר חותכו באור מ"ש בסכין דלא דקא מתקן מנא באור נמי קא מתקן מנא תני ר' חייא חותכה באור בפי ב' נירות פרש"י נותן ראשיה בתוך ב' נירות אם צריך להדליקין כא' ומדליק באמצע וכ' הרא"ש ז"ל משמע דאם א"צ להדליק שניהם לא והכי אית' בירושלמי כשצריך לשתיהן כו' וכ' עוד מדהביא רי"ף הגמ' שמפ' דברי כ"י מכלל דס"ל דהלכתא כר"י ולא ידענא טעמא מאי עסק פסק הלכה כיחידאה במקום רבים דמשמע רבנן אסרי לגמרי ע"כ והנה מ"ש דהרי"ף ס"ל כר"י מדהביא דבכי הגמ' שעי' אותו אין זה ראי' דשמא מש"ה הביא הפי' דר"י לא שרי אלא בפי ב' נירות וממילא לת"ק דהילכת' כוותי' אסור לחתוך (באור) אפי' בפי ב' נירות ולענין הלכה כ' הרמב"ם להדיא דהלכה כר"י ותמיהתו אינה תמיה כלל בעיני דמש"ה פסק כר"י דר' חייא תנא כוותיה וכן בר קפרא נמי תנא נמי כוותי' לקמן גם אפשר לומר דאף ת"ק לא פליג עליה בזה אלא דלא איירי בכה"ג כלל ומאחר דלא שרינן כ"א להדליקו בעי שתיהן כא' א"כ עיקר ההתיר בזה תלוי ה"ה נמי דשרי לחתוך הקנדיל"א באור כדי להדליק שתיהן כא' אבל נר שהוא דולק אין לנו לחתוך אפי' באור כדי לנתק חלק הראשון ממנו שלא חילק בצד הב' וכמ"ש לעיל בפ' י"ט סי' כ"ח:

הוא דאמר כי האי תנא. שמואל דאמר לעיל דאפי' ביו''ט אינו מפקיע דאמר כי האי תנא דאמר נמי בחותמות שבקרקע דאפילו ביו''ט אין מפקיע: תרצת לך רישא. דמלתא דשמואל בחותמות שבקרקע דמסייע ליה האי תנא: סיפא קשיא. דאמר שמואל ושל כלים אפילו בשבת מתיר ומפקיע וחותך והאי תנא תני ושל כלים בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך: הא מני רבי נחמיה היא. כלומר לעולם מותר להפקיע ולחתוך דאין בהם משום סתירה ולהאי תנא גופיה אם יכול להפקיע ולנתק בידו שרי והא דקאסר משום טלטול סכין קאסר ורבי נחמיה היא דאמר בערובין (דף לה.) אפילו תרווד ואפילו טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמיש שהן מיוחדין לו וסכין לאוכלין הוא דמיוחד ולא לחותמות ובהא לא סבירא ליה לשמואל כוותיה: אי הכי. דרבי נחמיה היא: שבות שבת. דטלטול שבות הוא ולא החמיר בטלטול יום טוב כבשל שבת: מסיקין בכלים. דבני טלטול נמי נינהו ומטלטלן נמי להסיקן: אין מסיקין בשברי כלים. שנשברו בי''ט דהשתא לא חזי לטלטול ואי משום דחזו להסקה אתמול לא להכי קיימי: מסיקין בין בכלים כו'. דלית להו מוקצה: אין מסיקין לא בכלים. דאין ניטלין אלא לצורך תשמישן וכ''ש בשברי כלים דנולד הוא והא רבי נחמיה היא ומציעתא ר''ש וקמייתא רבי יהודה וש''מ ביו''ט א''ר נחמיה דהא הסקה ביו''ט קאי: תרי תנאי. חד אמר שני ליה שבות שבת משבות י''ט וחד אמר לא שני ליה: מתני' אין פוחתין את הנר. ליטול אחד מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר קרוייזי''ל בלעז מפני שעושה כלי: ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותקון: חותכן באור. בגמרא מפרש מאי שנא אור מסכין: גמ' דפחיתת נר מנא הוא. קודם שצרפו בכבשן: משנגמרה מלאכתן. חקיקתם: משיצרפו. משיחזקם ע''י צירוף האור בכבשן מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בדבר המחזקן בין (ביד) [במים] בין באור: וממאי. דס''ל לר''מ בנר כשאר כלי חרס בשלמא שאר כלי חרס גדולים הם ואם אינן ראויין למים וליין ולדבר לח מפני שממחן חזו מיהו לדבר יבש כגון פירות אבל נר קטן הוא וכי לא חזי למלתיה למאי חזי ומשני חזי לקבולי ביה פשיטי: איכא דאמרי אמר רב יוסף. מתני' דקתני פחיתת הנר מנא הוא ר''א ברבי צדוק היא דאמר לפני חקיקה לאו מנא הוא אבל חקיקה משוי ליה מנא: אלפסין חרניות. מפרש לקמן קערות של בני עיירות שאינן בני כרכים גדולים ואין מקפידין על כלים נאים ומשנפשטה הקערה של חרס אוכלין בה בשר ואין ממתינין עד שתתחקק ותצרף בכבשן: טהורות באהל המת. דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח (במדבר יט) משמע דיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע: וטמאות במשא הזב. שהזב מטמא כלי חרס בהסט דנפקא לן בתורת כהנים מוכל כלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' (ויקרא טו) ודרשינן התם זה הסטו וכיון דמטמי ליה הסט מאבראי לא בעי תוך וקסבר ת''ק כלי נינהו הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן הלכך מקבלין טומאה בדבר הראוי לטמאן: ר''א אומר. אין להם שום טומאה דלאו כלי נינהו: לפי שלא נגמרה מלאכתן. חקיקתן הא נחקקו מטמאות מדאפלוג באלפסין אלמא לר''א חקיקה משויא להו מנא: דחזי לקבולי מידי. משנחקקו ומיהו קודם חקיקה לא דסופן ליחקק: לאוליירין. מחמי חמין ומרחצאות ואע''ג דלצורך י''ט הן עושין: מי שרי. להחם והלא גזרו על הרחיצה במסכת שבת (ודף מ.) ואפילו הוחמו מבעוד יום וכל שכן להחם חמין לא הותר מעולם: להזיע. מכניס הפחמים לתוכו ובני אדם נכנסין ומזיעין וקודם שגזרו על הזיעה נשנת משנה זו:

אין פוחתין את הנר. פירש רש''י ליטול אחד מן הגולמים של יוצר ולתחוב אגרופו בתוכו ולחקוק נר שעושה כלי ותימה א''כ פשיטא דאסור דאפילו אין עושה כלי גמור מ''מ אסור להתחיל את הכלי וע''ק מאי קא אמר עלה בגמרא מאימתי מקבלין טומאה משעה שנגמרה מלאכתן הואיל והוי כלי והא כיון דהוי קודם אפייתו בתנור אם כן הוי כלי אדמה וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לכן נראה לפרש דאין פוחתין את הנר שכך רגילין לשום באוירו קודם אפייתו קש או דבר אחר כדי לשמור האויר בשעת אפייה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו ועל זה קאמר אין פוחתין את הנר כלומר שאין מסירין מה שבתוכו דהוי כמו גמר כלי ונגמרה מלאכתו ולפי שרגילין לאחר שסלקו מה שבתוכו שמחזירין אותו לתנור כדי לצרפו היטב קאמר בגמרא מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא וקאמר ר''מ היא דקאמר דמקבלין טומאה כשסלק מה שמשימין בתוכו אע''פ שלא החזירו אותו עדיין לתנור אלמא דפחיתת נר היינו גמר כלי ורבי יהושע קאמר משיצרפו בכבשן דאינו כלי עד שיחזיר אותו לתנור כדי לצורפו אם כן לדידיה פחיתה הוה שריא: אלפסין חרניות טהורות באהל המת. פי' רש''י קערות של עיירות ואינן מקפידין על כלים נאים ומיד כשנפשט הכלי של חרס אוכלין בה ואין ממתינין עד שתתחקק ותצרף באש והן טהורין באהל המת שאין להם תוך ובעינן כלי פתוח וטמאות במשא הזב דהזב מטמא כלי חרס בהסט כדנפקא לן מכלי חרס אשר יגע בו איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה הסטו דלא בעינן תוך ותימה דהואיל דאין להם תוך היכי מטמא בהסט הא אמרינן כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל הסט לכך פי' ר''ת ערניות יש להן תוך אלא שמכוסות למעלה ועומדות ליפתח ואותם של כפרים אין מקפידין ואוכלין כך עליהן וטהורות באהל המת דהא כלי צמיד פתיל טהור באהל המת ומיהו טמאים בהסט הואיל ועומדין ליפתח כדאמרינן. גבי צמיד פתיל שמא תסיטם אשתו וקאמר נמי כלי צמיד פתיל נצול באהל המת ואינו נצול במעת לעת שבנדה: