ביצה כח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף: הוה קאימנא קמיה דרבא, והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדקולא. ראיתיו מעביר את הסכין על פי הסל.

ואמרי ליה, ושאילתיו: האם כדי לחדדה קא עביד מר, או להעביר שמנוניתה?

ואמר לי: להעביר שמנוניתה.

וחזיתי לדעתיה, הבחנתי כי לפי האמת - דלחדדה קא עביד.

אלא, וקסבר: הלכה כרבי יהודה שמכשירי אוכל נפש מותרים, ואין מורין כן. כדי שלא יזלזלו אף במכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מאתמול, ולא התיר רבי יהודה אלא מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מאתמול.

ואמר אביי: הוה קאימנא קמיה דמר [רבה], והוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא, על שפת הריחיים.

ואמרי ליה ושאילתיו: האם לחדדה קא בעי מר או להעביר שמנוניתה?

ואמר לי: להעביר שמנוניתה.

וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד,

וקסבר: הלכה ואין מורין כן.

איבעיא להו: מהו להראות סכין לחכם ביום טוב?

שיש על כל שוחט להראות את סכינו לחכם לפני שחיטה. והסתפקו האם להראות את הסכין לחכם גם ביום טוב, כי שמא אם יראה לחכם יהיה פרסום לדבר, ויראה הענין כעובדא דחול, כאילו שוחטים בכונה למכור באיטליז?

רב מרי בריה דרב ביזנא שרי,

ורבנן אסרי.

ורב יוסף אמר: תלמיד חכם רואה לעצמו, ומשאילה לאחרים.

ואמר רב יוסף: סכין שעמדה מלחתוך חד, אך לא נפגמה - מותר לחדדה ביום טוב.

והני מילי שמותר לחדדה הוא באופן דפסקא מלחתוך אגב דוחקא, בדבר שהוא דחוק וקשה, אבל אם הפסיקה לחתוך בכלל, אסור לחדדה. כיון שיש בחידוד שכזה טירחה רבה.

דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף: אחד סכין שנפגמה, ואחד שפוד שנרצם, שראש השיפוד נשבר, ואינו נתחב בבשר, ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב מהטיח שנפל בתוכו ולא היה ידוע ממנו מבעוד יום - באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן בדין מכשירים.

דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא מלאכת אוכל נפש בלבד.

רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

מאי טעמא דתנא קמא?

אמר קרא [שמות יב טז] "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".

"הוא" - ולא מכשיריו.

ורבי יהודה: אמר קרא "לכם" -

לכם - לכל צרכיכם.

ותנא קמא, הא כתיב "לכם"?

אמר לך: ההוא "לכם" בא למעט: לכם ולא לנכרים.

ואידך רבי יהודה, נמי, הא כתיב "הוא"!?

אמר לך: כתיב הוא, וכתיב לכם.

ולא קשיא:

כאן - במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, נאמר "הוא" למעט.

כאן - במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב נאמר "לכם" לרבות.

אמר שמואל: שפוד שנרצף שנמעך והתעקם אך לא נשבר, ועדיין אפשר להשתמש בו - אסור לתקנו ביום טוב, אפילו לרבי יהודה.

ופרכינן: פשיטא! שהרי אפשר להשתמש בו עדייין וטירחה ביום טוב שלא לצורך היא !!

ומשנינן: לא צריכא לחדש זאת אלא שאפילו תיקון קל אסור, דאף על גב דמפשיט בידיה ולא צריך תיקון בפטיש, אסור לעשותו.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שצלו בו בשר - אסור לטלטלו ביום טוב היות והוא מאוס, והוי מוקצה מחמת מיאוס.

רב אדא בר אהבה אמר רב מלכיו: שומטו לשיפוד מיד על ידי טלטול מהצד אך לא בטלטול רגיל, ומניחו בקרן זוית.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב הונא: והוא, זה שיכול לטלטלו הוא כשיש עליו כזית בשר. [עיין בהרחבה בביאור הלכה תקי"ח ביאור הענין והגירסא].

רבינא אמר: אף על פי שאין עליו בשר מותר לטלטלו, כדי שלא ינזקו בו אנשי ביתו. מידי דהוה כמו הדין אקוץ שמותר להוליך קוץ ברשות הרבים פחות מארבע אמות כדי שלא יזיק.

כיון שהוזכרה כאן הלכה בשם רב מלכיו ויש גם אמורא בשם רב מלכיא, אמר רב חיננא בריה דרב איקא את הרשימה, שלא נחליף את השמות בכל הלכה שנאמרה בשמם:

ההלכות בענין שפוד, שפחות, וגומות - רב מלכיו אמרן.

בלורית, אפר מקלה, וגבינה - רב מלכיא אמרן.

רב פפא בא לחלוק על כך שרב מלכיו אמר את ההלכה בענין שפחות, ולכן אמר סימן במקום הרשימה של רב חיננא:

הלכות המתייחסות לענינים שהוזכרו במתניתין ומתניתא, במשניות ובברייתות - רב מלכיא אמרן.

שמעתתא, שמועות בפני עצמן, שאינן מתייחסות לאמור במשנה או בברייתא - רב מלכיו אמרן.

וסימניך: מתניתין - מלכתא. שהמשנה היא בלשון נקבה וגם רב מלכיא דומה לשם נקיבה. [והמשנה, שהיא דברי תנאים היא, סמכותית כמלכה רש"י בעבודה זרה כט א].

מאי בינייהו?

איכא בינייהו השמעתתא בענין שפחות, שמתייחסת לדברי המשנה, ולכן לפי רב פפא לא רב מלכיו אמרה אלא רב מלכיא.

מתניתין:

לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר, היות ואסור להזכיר פיסוק דמים.

אבל אלא שוחט הטבח, ומחלק ביניהם.

גמרא:

ומסתפקת הגמרא: היכי עביד, איך יעשה אדם שאינו רוצה לקחת בשר אלא רק בדינר אחד או שנים?

ומבארת: יש לו לומר אם רוצה חתיכה או חצי חתיכה מהחתיכות הקבועות שהיו הקצבים חותכים [שהיה דרכם לחתוך את כל הבהמה לחתיכות בשר שוות], ובכל מקום היה שם אחר לאותה חתיכה.

ומביאה הגמרא את שמות החתיכות בכמה מקומות, וכיצד צריך לבקשן מהטבח ביום טוב: כי הא דבסורא אמרי קראו לחתיכה הקבועה: תרטא, ופלגו [או חצי] תרטא.

מעבר לסכינא אפומא דדקולא [והיה מעביר סכין על פי הסל] ביום טוב ואמרי ליה [ואמרתי לו]: האם לחדדה קא עביד מר [עושה אדוני], או כדי להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה [וראיתי בכל זה את דעתו] שלחדדה הוא עושה כן. כלומר: הבנתי שזו היתה כוונתו, ועם כל זה לא אמר לי את כוונתו כפי שהיא, כי קסבר: [סבור הוא] שזו, שיטת ר' יהודה, הלכה לרבים היא ואין מורין כן, ולכן לא התיר במפורש.

ובדומה לכך אמר אביי: הוה קאימנא קמיה דמר [היייתי עומד לפני אדוני מורי, רבה] והוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא [והיה מעביר סכין על שפת אבן הרחיים] ביום טוב. ואמרי ליה [ואמרתי לו]: האם לחדדה קא בעי מר [רוצה אדוני], או כדי להעביר את שמנוניתה? ואמר לי: כדי להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה [וראיתי את דעתו] שלחדדה קא עביד [הוא עושה], וקסבר [אלא שהוא סבר]: הלכה ואין מורין כן.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: מהו להראות סכין לחכם ביום טוב כדי שיבדוק אותה אם אינה פגומה, וראויה לשחוט בה? רב מרי בריה [בנו] של רב ביזנא שרי [התיר], ורבנן אסרי [וחכמים אסרו], שהדבר נראה קצת כמעשה חול. ורב יוסף אמר: תלמיד חכם רואה סכין לעצמו לצרכו שלו. ומשאילה אחר כך לאחרים וגם הם יכולים לשחוט בה. ואז אין הדבר נעשה בפומבי ואינו כדרך חול.

א ואמר רב יוסף: סכין שעמדה, כלומר: נעשתה קהה, אף שלא נעשה בה פגם — מותר לחדדה ביום טוב. והני מילי הוא דפסקא אגב דוחקא [ודברים אלה הם כאשר הסכין עדיין חותכת בדוחק] שאז אין החידוד כעושה כלי חדש, אלא רק משפר כלי ישן. אבל אם אינה חותכת כלל — אסור.

דרש רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב יוסף: אחד סכין שנפגמה ביום טוב ואחד שפוד שנרצם (שנשבר חודו) ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב, שמוציאים מהם את האפר כדי להכשירם לאפות ביום טוב — באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן [חכמים] בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד. ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

ומסבירים: מאי טעמא דתנא קמא [מה טעמו של התנא הראשון] שאוסר — אמר קרא [הכתוב]: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז), והדיוק הוא: "הוא" שהותרה לכם עשייתו ביום טוב — ולא מכשיריו. ור' יהודה לדעתו מביא ראיה ממה שאמר קרא [הכתוב]: "לכם" ומשמע: לכם — לכל צרכיכם, והכנת המכשירים אף היא לצורך האדם.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] הא כתיב [הרי כתוב] "לכם" ומה לומד הוא מביטוי זה? אמר לך [יכול היה תנא זה לומר לך]: ההוא [אותו ביטוי] כוונתו: לכם ולא לגויים.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' יהודה נמי [גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] "הוא" ולשון זו בא לכאורה להגביל ולצמצם את הדבר, אמר לך [יכול היה ר' יהודה לומר לך]: כתיב [נאמר] אומנם לשון "הוא" שהוא לצמצם, וכתיב [ונאמר] לשון "לכם" שפירושו לכל צרכיכם, ולא קשיא [ואין זה קשה] ואין בכך כל סתירה. כי יש לומר כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב ואותם אסרה התורה לעשות ביום טוב, כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב ואותם מותר לתקן ביום טוב עצמו, שכמו הבישול עצמו אף הם בכלל צורך אוכל נפש.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שנרצף (שנתעקם) — אסור לתקנו ביום טוב. ותוהים פשיטא [פשוט] מובן מאליו, הלא אסור לתקן כלי ביום טוב! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה מסויים; אף על גב דמפשיט בידיה [אף על פי שהוא יכול להתיישר בידיו של אדם] ואין צורך בכלי מלאכה לשם כך, שבכל זאת אסור.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שצלו בו בשר — אסור לטלטלו ביום טוב. שהרי צורך יום טוב כבר נעשה בו, והשיפוד עצמו שוב אינו ראוי למלאכה. רב אדא בר אהבה אמר בשם רב מלכיו: שומטו את השפוד הזה ומניחו בקרן זוית, שלא יגרום נזק בהיותו מונח באמצע הבית.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב הונא: והוא שיש עליו עדיין כזית בשר אז מטלטל את השפוד אגב הבשר, תוך כדי גרירתו וטלטולו מן הצד, שלא כבימות החול. ואם אין עליו כזית בשר — אסור לטלטלו כלל. רבינא אמר: אף על פי שאין עליו בשר מותר לטלטלו בטלטול גמור, ולהניחו בקרן זוית, מידי דהוה [כשם שהוא הדין] לגבי קוץ המוטל ברשות הרבים, שמותר לטלטלו פחות פחות מארבע אמות ולהזיזו הצידה, באופן שלא יזיק את הרבים, ואף שפוד זה, כיון שיכול לגרום נזק אם לא יניחוהו במקומו — מותר להזיזו ולהניחו בקרן זוית.

כיון שהוזכר שמו של רב מלכיו, שלא נאמרו בשמו הלכות רבות, אמר רב חיננא בריה [בנו] של רב איקא, הלכות שנאמרו בענין שפוד שצלו בו בשר וכבר אין עליו כזית בשר, שמותר להזיזו ולהניחו בקרן זוית. וכן בענין אשה שאף שהיא עשירה ביותר והכניסה לו בנדונייתה מאה שפחות, מכל מקום יכול בעלה לכפות אותה לעשות מלאכה כלשהיא, כדי שלא תבוא בשיעמומה לידי חטא (כתובות סא, ב). ובענין שתי גומות שיער שנמצאו באשה, שאף על פי שאין בהן שיער — גדולה היא, וחולצת — את שלוש ההלכות הללו אמר רב מלכיו, ואילו ההלכות שנאמרו בענין

בלורית. שנאמרה ברייתא בענין ישראל המספר את שערו של כותי (שומרוני), שכשמגיע סביב למקום בלוריתו, חייב הוא להפסיק. וזאת משום שהיו הכותים מותירים את בלוריתם לשם עבודה זרה. ועל זה נאמרה ההלכה שצריך להרחיק שלוש אצבעות מכל צידי מקום הבלורית, שאם יספרו עד למקום הבלורית ממש, נראה הדבר כאילו תיקן את בלוריתו לשם עבודה זרה. ובענין האיסור להניח אפר מקלה על גבי מכה, מפני שנראה הדבר ככתובת קעקע. ובענין איסור אכילת גבינה שעשאה גוי, לפי שהגויים מחליקים את פני הגבינה בשומן חזיר — את ההלכות הללו אמר חכם אחר ששמו רב מלכיא.

רב פפא אמר כלל אחר: מתניתין ומתניתא [כל הדברים השייכים למשנה ולברייתא] — אותם אמר רב מלכיא. שמעתתא [הלכות] שאינן מן המשנה — אמרן רב מלכיו. וסימניך [וסימנך] לזכור את הדבר: מתניתין מלכתא [משנתנו מלכה היא], והסימן הוא שהמעיר על המשנה נקרא רב מלכיא (כמו מלכה). ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין דברי רב חיננא ורב פפא? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין בעל המאמר בענין שפחות, שלדעת רב חיננא, רב מלכיו אמר הלכה זו, ולדעת רב פפא רב מלכיא אמר הלכה זו, שכן היא קשורה למחלוקת שבמשנה.

ב משנה לא יאמר אדם לטבח (שוחט) ביום טוב: שקול לי בדינר בשר. שאם מזכיר סכום כסף, נראה כמקח וממכר. אבל שוחט הטבח בהמה ומחלק ביניהם בין קוניו מבלי להזכיר את מחירו.

ג גמרא ושואלים: היכי עביד [כיצד עושה] אדם שרוצה לקחת חלק מבהמה ביום טוב ואינו יכול להזכיר שם דמים? ומשיבים: כי הא [כמו זה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

running a knife over the rim of a basket on a Festival. And I said to him: Is the Master doing so in order to sharpen it or in order to remove its fat? And he said to me: To remove its fat. And I nevertheless perceived his intention, that he did so in order to sharpen it. He concealed this from me, however, because he holds that Rabbi Yehuda’s opinion is the halakha but a public ruling is not issued to that effect; therefore he did not wish to permit the practice explicitly.

Similarly, Abaye said: I was standing before my Master and teacher, Rabba, and he was running a knife over the edge of a millstone on a Festival. And I said to him: Does the Master wish to sharpen it, or is he doing this in order to remove its fat? And he said to me: To remove its fat. And I perceived his intention, that he did so in order to sharpen it, but he holds: This is the halakha, but a public ruling is not issued to that effect.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to showing a slaughtering knife to a Sage on a Festival so that he may examine it for nicks and imperfections that would render it unfit to be used for slaughtering? Rav Mari, son of Rav Bizna, permitted it, whereas the Rabbis prohibited it, as this is somewhat similar to a weekday activity. And Rav Yosef said: A Torah scholar may examine a knife for himself in his own home and then lend it to others, who may also slaughter with it. Since the examination is not performed in public, it does not appear similar to a weekday activity.

§ And Rav Yosef said: With regard to a knife that became blunt without being nicked, it is permitted to sharpen it on a Festival. And this applies only if the knife still cuts, albeit with difficulty, so that when he sharpens it he is seen not as making a new utensil but merely as improving an old one. However, if the knife no longer cuts at all, it is prohibited to sharpen it.

Rav Ḥisda taught, and some say it was Rav Yosef who taught: A knife that became nicked on a Festival, a roasting skewer [shappud] that was crushed on a Festival and its point broke off, and the sweeping of the coals in an oven and a stove on a Festival to prepare them for baking, with regard to all of these we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis. As it is taught in a baraita: The difference between a Festival and Shabbat is only with regard to the preparation of food. Rabbi Yehuda permits even actions that facilitate preparation of food on a Festival.

The Gemara explains: What is the reason of the first tanna for prohibiting actions that facilitate food preparation? The verse states: “Save that which every person must eat, that alone may be done for you” (Exodus 12:16), from which it may be inferred: “That” may be done on a Festival, but not actions that facilitate it. And Rabbi Yehuda adduces proof for his view from the fact that the verse states: “For you,” indicating: For you, for all your needs, and that which facilitates food preparation is also a need.

The Gemara asks: And according to the first tanna, is it not written “for you”? What does he learn from this phrase? The Gemara answers: That tanna could have said to you that that phrase comes to teach: For you, but not for gentiles.

The Gemara asks: And according to the other tanna, Rabbi Yehuda, too, isn’t it written: “That,” which indicates a limitation? The Gemara explains that Rabbi Yehuda could have said to you: The limiting word “that” is written, and the expansive phrase “for you,” indicating all your needs, is written as well, but this is not difficult and no contradiction is involved. One can say that here, it is referring to actions that facilitate food preparation that can be performed on the eve of the Festival; the Torah prohibits these on a Festival. There, it is referring to actions that facilitate food preparation that cannot be performed on the eve of the Festival. The latter may be performed even on the Festival itself, as they too are part of the preparation of food, similar to cooking.

Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to a roasting skewer that became bent, it is prohibited to repair it on a Festival. The Gemara asks: This is obvious; it is clear that one may not fix a utensil on a Festival. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha with regard to a particular case: Although the skewer can be straightened by hand and no special tool is needed for this task, it is nevertheless prohibited.

And Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to a skewer upon which one roasted meat, it is prohibited to move it on a Festival, as it has already served its purpose on the Festival, and it is not fit for any other use. Rav Adda bar Ahava said that Rav Malkiyu said: He may pull the skewer out and place it in a corner so that it will not endanger anyone, as it could if it were left in the middle of the house.

Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav Huna said: And this ruling applies only where the skewer has an olive-bulk of meat on it; in such a case he may move the skewer on account of the meat and drag it into the corner in an unusual manner. However, if it does not have an olive-bulk of meat on it, he may not move it at all. Ravina said: Although it does not have an olive-bulk of meat on it, it is permitted to move it in the regular manner and place it in a corner, just as in the case of a thorn lying in the public domain. For the sake of public safety, it is permitted to remove such a thorn by moving it in increments, each less than four cubits. The same applies to this skewer; since it might harm someone where it is, it may be moved to a corner.

Apropos Rav Malkiyu, to whom only a few halakhot are attributed, the Gemara mentions that Rav Ḥinnana, son of Rav Ika, said: The halakha with regard to a skewer that had been used for roasting meat but no longer has an olive-bulk of meat on it, that it may be moved to a corner; and likewise, the halakha concerning maidservants, that even if a woman brought one hundred maidservants into the marriage as her dowry, her husband may nevertheless compel her to perform some sort of work so that her boredom not bring her to sin (Ketubot 61b); and finally, the halakha with regard to follicles, that if a girl has two hair follicles in her pubic region, even if there are no hairs growing from them, she is considered to have reached majority and may perform ḥalitza; these three halakhot were all stated by Rav Malkiyu.

However, the halakha concerning a forelock, that a Jew who cuts the hair of a gentile must stop before he reaches his forelock at a distance of three fingerbreadths on every side, as the gentiles would grow their forelocks for idolatry, and the Jew must not appear as if he were dressing the forelock for idolatrous purposes; and likewise, the halakha concerning burnt ashes, that one may not place them on a wound, as it looks like a tattoo; and finally, the halakha with regard to cheese made by a gentile, that it is forbidden because gentiles smooth the surface of their cheese with lard; these three halakhot were all stated by a different Sage named Rav Malkiya.

Rav Pappa said a different principle: The teachings mentioned above that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiya, whereas halakhot that are not related to a mishna or baraita were taught by Rav Malkiyu. And your mnemonic to remember this is: The mishna is a queen [malketa]; the comments that are referring to a mishna were made by Rav Malkiya, whose name is similar to the Aramaic term for queen. The Gemara asks: What is the practical difference between Rav Ḥinnana and Rav Pappa? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the halakha concerning maidservants. According to Rav Ḥinnana, this halakha was stated by Rav Malkiyu, whereas Rav Pappa holds that it was taught by Rav Malkiya, since it is referring to a dispute in a mishna.

MISHNA: A person may not say to a butcher on a Festival: Weigh for me a dinar’s worth of meat, since if he mentions a sum of money, it looks like a commercial transaction. But the butcher may slaughter an animal and apportion it among his customers without stipulating a price.

GEMARA: The Gemara asks: What should one do if he wishes to take part of an animal on a Festival, but is barred from mentioning its price? The Gemara answers: As

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תני אין מרגילין ביו"ט ולא בחול בבכור ולא בפסולי המוקדשין א"ר בון שלא יהא כעובד עבודה בחייו ועברי סכינא אפומא דדיקלא או אפומא דריחים לחדדה הלכה ואין מורין כן:

להראות סכין לחכם ביו"ט. רב מרי בריה דרב ביסא שרי ורבנן אסרי אמר רב יוסף ת"ח רואין לעצמן ומשאילין לאחרים.

סכין שעמדה אי פסק' אגב דוחקא שרי לחדודה בפומא דרחייא או בפומא דדיקולא או כיוצא בהן אבל במשחזת לא.

דרש רב חסדא סכין שנפגמה ושפוד שנרצם וגריפת תנור וכיריים מחלוקת ר' יהודה ורבנן דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

ואסיקנא מ"ט דת"ק דייק אך אשר יאכל לכל נפש וגו' ולא תימא לכל נפש דאפילו נפש בהמה משמע כדכתב מכה נפש בהמה דהא כתב לכם למעט העובדי כוכבים והכלבים. ור' יהודה דייק לכם לכל צרכיכם ואפילו מכשירי אוכל נפש והני מילי מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט.

אבל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אפילו ר' יהודה אוסר דאתא הוא לבדו ומיעטן:

אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצם אסור לתקנו ביו"ט ואע"ג דיכיל למיפשטיה בידיה וכן שפוד שצלה בו בשר אם הוציא הבשר ממנו אסור לטלטלו ביו"ט.

רב מלכא ואיתימא רב אדא בר אהבה אמר שומטו ומניחו בקרן זוית כו' אמר רבינא אע"פ שאין בו בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ ברה"ר הלא קוץ ברה"ר מטלטלין אותו ומניחין אותו בצידי רה"ר כדי שלא יזוקו בו רבים. גם זה השפוד לא גרע מקוץ:
פי' שמועות של רב מלכא שפוד הא דאמרן שפחות בכתובות אפילו הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר גומות בנדה גומות אע"פ שאין שערות ואלו שמועות של רב מלכיה. בלורית וגבינה במס' ע"ז אפר מקלה במס' מכות ומי שאמר מתני' מלכתא אמר שפחות בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיה. שאלו כולן מתני' נינהו אבל שפוד וגומות שמועות הן והן בלבד לרב מלכא איכא בינייהו שפחות רב פפא אמר שפחות רב מלכיה היא ורב אמר לך לרב מלכין היא:

מהו להראות סכין לחכם. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ט) דמפני זה אסרו שמא תמצא פגימה ויאמרו לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה וילך ויחדדה במשחזת ע"כ, ולפי דבריו אינו אסור אלא בעם הארץ וכן ביאר הוא בעצמו, וזה קשה דאם כן הוי להו לפרושי ועוד שלא היה להם לומר מהו להראות אלא מהו לראות סכין לעם הארץ. והרי"ף ז"ל פירש גזירה שמא [יוציא] מחוץ לתחום, והרז"ה ז"ל הקשה עליו דבפרק משילין (ביצה לו, ב) משמע דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לגזור משום תחומין. והוא ז"ל פירש דראיית סכין כראיית בכור הוא שהן מעכבות השחיטה ונראה כמתקן ודן את הדין, ואינו נראה בעיני דאם כן אף תלמיד חכם לא יראה בעצמו כמו שאינו רואה את הבכור אפילו לעצמו. ורש"י ז"ל פירש משום דאוושא מילתא ומיחזי כעובדין דחול דמיחזי שדעתו למכור באטליז ותלמיד חכם רואה לעצמו בביתו, וגם זה צריך עיון [ו]עוד שלא אסרו לטבח לשחוט ולמכור לרבים ותנן שוחט ומחלק ביניהם ולהוליך סכין ובהמה אצל טבח (אסור) [מותר] (לעיל ביצה יא, א).

ורבי יהודה אמר [קרא] לכם לכל צרכיכם ורבנן אמרי לך ההיא מיבעי ליה לכם ולא לנכרים. ורבי יהודה נמי אית ליה לכם ולא לנכרים דאפילו בית הלל דרשי ליה הכי לעיל (ביצה כ, ב) וקיימא לן לדידן הכי, אלא דר' יהודה תרתי שמע מינה שפיר לכם לבדכם לכם לכל צרכיכם.

שפוד שנרצם. דרש רב חסדא דלר' יהודה מותר, פרש"י ז"ל כשנתקלקל ביו"ט או שלא היה יודע מבעוד יום דמכשירי אוכל נפש הוא, ופירש נרצם נשבר ראשו כלומר שאינו ראוי לצלות בו אלא אם כן יתקנו, ומה שאמרו בפרקין דלקמן (ביצה לד, א) אין מתקנים את השפוד ואין מחדדין אותו פירשה הוא ז"ל שם דלא כר' יהודה, אי נמי בנרצם מערב י"ט ודברי הכל, והא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך שפוד (שנרצם) [שנרצף] אסור לתקנו בי"ט אף על גב דמפשט בידיה פירש הוא ז"ל שנתמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר ואסור לתקנו בי"ט שהם יכולים להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא ואף על גב דמפשט בידים ואין צריך להכות עליו בפטיש, ומכלל דבריו דבנרצם אפילו לתקנו בפטיש מותר לרבי יהודה והרז"ה ז"ל פירש בהיפך דנרצם הוא שנעקם מעט וזהו שמתיר רבי יהודה, ונרצף הוא שנשבר כדאמרינן (שבת טז, ב) דרצפינהו מרצף זה אסור אפילו לר' יהודה, דמודה ר' יהודה שאין עושין פחמין לעשות כלי, ואינו מחוור בעיני שאם נרצף הוא שנשבר ראשו היאך אמרו אף על גב דמפשט בידא, ואם הוא שנכפף ונעקם כעין שבירה אי אינו יכול לפשטו ביד או אם יכול לפשטו אין זה עושה כלי.

אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אמר רב [מלכיו] ואיתימא רב אדא בר אהבה שומטו ומניחו בקרן זוית. פירש רש"י ז"ל שומטו מלפניו מהר בגרירא ובטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור דבהכי שרי וכדאמר ר' חייא בר אשי משמיה דרב [הונא] מטלטלו ומשנה בו שלא לטלטלו טלטול גמור אלא בגרירא בעלמא. וא"ת כיון שיש עליו בשר אפילו בהדיא יטלטלנו, דמאי שנא (מנער) [מעור] שמטלטלו אפילו לבית שמאי אם יש עליו כזית בשר (לעיל ביצה י, א). יש לומר דהכא אין צריך כזית בשר אלא אפילו פחות מכזית. אבל בתוס' פירשו דשומטו משמע אפילו בטלטול גמור, וכל שמותר לטלטלו מותר להניחו בכל מקום שירצה וכדמוכח בשבת פרק כירה (שבת מג, א).

רבינא אמר אף על גב דלית ליה בשר מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. ואם תאמר למה לן מהאי טעמא והא כלי שמלאכתו להיתר ביו"ט הוא, ובתוספות נדחקו בזה ואמרו שהשפוד אין לו תורת כלי (וניטל) [ואינו ניטל] בשבת כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א), וזה דבר תימה הרבה בעיני שאפילו קנים ומקלות יש להם תורת כלי וניטלים בשבת, כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכג, ב) אמר רבי אלעזר קנים ומקלות וגלוסטרא ומדוכה כלם קודם התרת כלים נשנו, כלומר אבל לאחר התרת כלים שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אף אלו מותרים. ואפשר לומר דשפוד אסור לטלטלו משום דמוקצה מחמת מיאוס הוא, ואף על גב דרבינא גופיה פסק בשלהי פרק בתרא דשבת (קנז, א) כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ואפילו במוקצה מחמת מיאוס וכן נמי שמואל בשלהי פרק קמא דשבת (יט, ב) בכרכי דזוגי הא (ד)אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה (לעיל ביצה ב, א), ורבינא ושמואל אית להו הכין, וזו ראיה לרי"ף ז"ל שפסק (בסוף מכילתין) כר' יהודה ביו"ט. אלא שעדיין נצטרך לומר דאף קערות שאכל בהן אסור לטלטלן ביו"ט אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, ומיהו אם [הם] בבית שעומד שם מותר לטלטלן בין שפוד בין קערות ולהוציאן משום גרף של רעי וכדגרסינן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א) אמר ליה אביי לרבה למר אליבא דר' נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן להו אמר ליה רב ספרא חברין כבר תרגמה מידי דהוה אגרף של רעי.

לא נאמרו דברים להתיר חדוד הסכין אלא בסכין שנפגמה או שעמדה מחדוד שלה ומ"מ יכולה היא לחתוך על ידי הדחק אבל אם אינה יכולה לחתוך על ידי הדחק כלל אין משחיזין אותה כלל שהרי אין זה אלא עשיית כלי מתחלתו וכל שוויי מנא אסור:

אין עם הארץ רשאי להראות סכין לחכם ביו"ט וכן אין תלמיד חכם רשאי לבדקו לעם הארץ וטעם האיסור נחלקו בו מפרשים והוא שגדולי המחברים פי' הטעם שמא תמצא פגומה ויאסור לו לשחוט בה ויבא להשחיזה וראיה אצלי בפירוש דבר זה הלמד מענינו וגדולי הרבנים פי' מפני שהוא הרעשה ואוושא מילתא שהדבר דומה כרוצה לשחוט למכור באיטלין והרי הוא כמעשה חול וי"מ שראיית סכין כראיית בכור שנראה כדן את הדין וכל זה אינו נראה ועקר הדברים באיסור זה הוא שהיו החכמים באותו זמן קובעים להם פרק וישיבה בשדות חוץ לתחום ושמא ילך עם הארץ זה חוץ לתחום בלא עירוב להראותו ואע"פ שהתחומין מדרבנן ונמצאת גזרה לגזרה מ"מ בדבר הקרוב כל כך יש להסתרך באיסור או שמא יצא חוץ לשלש פרסאות כמו שאמרו בערובין שכל מי שצריך להוראה צריך לילך שלש פרסאות ובדיקת סכין הוראה היא ומכאן אני אומר שבזמן הזה שהחכמים מצויין בבתיהם מותר להראות סכין לחכם ולואי ומ"מ חכם שראה סכין לחכם הרי זה משאילה לעם הארץ:

כבר ביארנו שאין היתר מכשירי אוכל נפש שוה להיתר אוכל נפש עצמו וכלל הדברים בענין זה הוא שאוכל נפש הגמור אפילו אפשר לו מבערב מותר לדברי הכל אע"פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה שוה מבערב כמהיום הואיל ועקר אכילתו בדרך תקון ואף כשאין עקר אכילתו בדרך תקון כל שאין בתקונו כעין מלאכה אחרת שלא מעין אוכל נפש שכל שהוא כן אסור כדרך שביארנו בפרק שני בסוף סוגיית המשנה הששית בענין הגבון אלא שיש דברים שאף אם שוים יותר כשנעשים ביומן אסור לעשותן ביו"ט והם כל אותן המלאכות שדומות למלאכות הנעשות בדגן משעת לישה ולמפרע כמו שביארנו בראש הפרק אבל מכשירי אוכל נפש אם אפשר לו מבערב אסור לעשותן בכל שאין עשייתן מבערב פוגמת בהן אלא בקצת דברים שמניעת הכנתן קלה כגון סכין שהיא עומדת ליפגם תמיד ואפילו נפגם מבערב כל שלא במשחזת שלה מותר לדעתנו אלא שיש חולקין בדבר וכן בקוע עצים והבאת עצים מן השדה מפני שאין קצבה להיסקן ואי אפשר להעלות על לב כל הצריך לו ואף זה על ידי שנוי בקפיץ ובכיוצא בו הואיל והיה אפשר מבערב וכן בכתישת המלח מפני שהוא דומה כאוכל נפש עצמו הואיל ואין לאוכל תקון בזולתו אבל אם אי אפשר לו בהם מבערב כגון שפוד שנרצם ביו"ט ר"ל שניטל ראש חדודו או סכין שנפגמה ביום טוב או תנור שנפל בתוכו ביום טוב מטיח הכותלים וצריך לגרפו קודם שיתן עליו את הקדרה או שאירע כן מערב יו"ט והוא לא ידע כל אלו מותרין אלא שבקצתם אין מורין כן וכל שכן שמתירין במכשירין שעשייתן ביו"ט שוה יותר כגון שחיקת תבלין כמו שהתבאר ולא נאמרו הדברים להתיר אלא בזמן שלא יהא במכשירין טורח יתר או עשיית כלי מתחלתו ובגמרא שבת התבאר על פי מפרשים בפרק תולין קל"ז ב' שאיסור מלאכה מדברי סופרים כגון מה שאמרו שם שתולין את המשמרת מותרת ביום טוב במכשירי אוכל נפש אע"פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה חשוב מבערב כמהיום זו היא שטתנו בענין זה על היותר שאפשר לנו לפסוק כר' יהודה ומ"מ כבר כתבנו למעלה שיש דברים שאנו פוסקים כר' יהודה אף בדרשא ודברים שאין מורין כן ויש שאין פוסקים כמותו כלל כדרך שכתבנו בפרק שני בסוגיית המשנה החמשית ואתה צריך לצרפם בדיני' אלו וכשתתבונן במה שכתבנו שם עם מה שביארנו כאן יצא לך דין זה כהלכתו ותבין בכל מקום באיזה ראוי לפסוק כן בפרהסיא ובאיזה בצנעה ובאיזה אין פוסקין כמותו כלל ובאיזה דוקא כשאי אפשר לו מבערב ובאי זה אף באפשר לו מבערב ובאיזה על ידי שנוי ובאיזה כדרכו:

זה שביארנו בשפוד שנרצם וניטל ראש חדודו ואינו ראוי לצלות בו אא"כ יתקננו כך פרשוהו גדולי צרפת אבל בשפוד שנרצף שאמרו עליו בסוגיא זו אסור לתקנו פירשו הם שנתמעך ונדרס ונתעקם אבל לא נשבר וטעם איסורו מפני שאפשר להשתמש בו כמות שהוא ואין צורך בטרחו אבל כשניטל ראש חדודו אי אפשר להשתמש בו ולפיכך התירו תקונו ויראה מכלל דבריהם שאף הכאה בפטיש עליו מותרת הואיל ולא נשבר מערב יום טוב או שלא ידע בו עד היום טוב ומה שאמרו בפרק הבא שאין מתקנין את השפוד פירושו בנרצף מבערב וידע בו והדברים זרים להתיר הכאה בפטיש ויראה עקר הדברים שזה שהתירו בכאן לר' יהודה שהלכה כמותו הוא כשנעקם ואין צריך תקון גדול וזה שאסרוהו הוא כשנקטם ראשו שתקונו צריך פטיש וכיוצא בו וכן מה שאמרו בפרק המביא שאין מתקנין וכו' בדרך זה וי"מ זו שבפרק המביא בשפוד של עץ שתקונו הוא החלקתו בסכין והרי הוא כעשיית כלי:

שפוד שצלו בו בשר אע"פ שאינו צריך לו עכשו מותר לטלטלו ולהסירו מאמצע הבית ולשמטו טלטול מן הצד בקרן זוית שלא יזוקו בו בני הבית ואע"פ שאין עליו שום בשר אבל אינו נוטלו בהדיא ובשבת מיהא אסור ואם היה צריך לו לצורך גופו או לצורך מקומו נוטלו בהדיא אף בשבת ויש שואלין ביו"ט יטלטלהו בהדיא שהרי לגבי יו"ט מלאכתו להיתר הוא ובתוספות פי' שדינו כאבן ואין זה כלום שהרי קנים ומקלות דינן ככלים לטלטול כמו שיתבאר בפרק כל הכלים ועקר הדברים שהוא מוקצה מחמת מיאוס לענין קערות אחר שאכל בהם כבר פי' בפרק כל הכלים קכ"ד א' שמתוך שמיאוסן גדול מותר לטלטלן להדיא כדי לפנותן וכן הדין בכל דבר המאוס ביותר והוא שאמרו בכמה מקומות מידי דהוה אגרף של רעי ולצורך גופו ומקומו מיהא אף במלאכתו [לאיסור] מותר:

היה קוץ ברשות הרבים ומתירא שמא יזוקו בה רבים מטלטלה אף בשבת בהולכת פחות פחות מארבע אמות עד שמסלקה לצדי רשות הרבים כמו שיתבאר במסכת שבת ומה שנתגלגל בכאן בענין שפוד ושפחות וגומות ואפר מקלה ובלורית וגבנת הגוים יבאר ענינם בזה החבור במסכת עבודה זרה פרק שני:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפני לפניה ר"ל משנת אין נמנין על הבהמה וכו' ואמר שלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר שהרי אסור לו להזכיר שם דמים ואע"פ שבמשנת אין נמנין וכו' למדנו איסור הזכרת שם דמים הייתי אומר שלא נאסר שם אלא בשאומר בכמה תתן לנו פרה זו עד שיבא לכלנו חלק כל אחד בסך כך וכך ונושאין ונותנין עמו בזה ועכשו הפליג להשמיענו שאף בשאין נושא ונותן כלל אלא שאומר תן לי בדינר בשר כלומר מה שתתיר בדעתך שיהא שוה דינר אעפ"כ אסור אבל שוחט מאליו ומחלקה ביניהם ומפרש בגמ' שרשאין לומר לו תן לי רביע אחד או חצי רביע וכן כל כיוצא בזה מהזכרת הנתחים הידועים אצל בני העיר בנתוח אברי הבהמה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא את מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב אבא שאול אומר במועד עושה כן מפני בירורי המדות וחכ"א אף בחול עושה כן מפני מיצוי המדות אמר הר"ם רוצה בו אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל אם היה כלי מוכן להיות מדה ועדין לא נעשית בדיוק ולא שמוה מדה מותר לתת בה ור' יהודה אוסר לפי שהוא כלי ידוע למדה והיה עושה אבא שאול בן בטנית מה שאמרו עליו מפני בטול בית המדרש כדי שלא יתבטל בעת המשקל ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ופירוש הדבר כגון שחברו מוכר יין ובא לו חברו ליקח ממנו יין לצורך יום טוב והרי אין המוכר בקי בכליו של לוקח לידע כמה הוא מחזיק כדי שימלא בו כליו והוא צריך למסור לו את יינו בכלי שלו שהוא יודע בו כמה הוא מחזיק ואמר על זה שרשאי הלוקח להראות למוכר איזה כלי מכלים שלו המיוחדים לו למדה ואומר לו מלא לי כלי זה ושפוך לתוך כלי שלי ומה שאמר אבל לא במדה לפי מה שפירשו בגמרא בלשון אחרון האמור שם פירושו שלא יזכור לו שום מדה כלומר מלא לי כלי זה המחזיק רביע או חצי רביע או כך וכך אלא שאם הוא רוצה במדת כך אוחז בידו את שמחזיק במדה הצריכה לו ואומר לו מלא לי כלי זה ור' יהודה חולק לומר שאם אותו כלי מיוחד למדה לא ימלאנו אף בדרך זה ומפרש בגמרא שאם היה עומד למדה אף ר' יהודה מתיר וענין עומד למדה הוא שיש הרבה כלים שאין מיוחדין למדה עדין אלא שעומדים בביתו לאחריות שאם תשבר תעמוד זאת במקומה ומ"מ הלכה כחכמים ואפילו במיוחד למדה מותר שאף המיוחד למדה אינו דרך מקח לגמרי שהרבה בני אדם נוהגין לשלוח יין בכלי המיוחד למדה ומ"מ אם אין שם מדה אל יחזר אחר מדה שנראה כמכוין למדוד אלא ימלא לו כלי הנמצא לו וימדדהו למחר וכן אמרו בתלמוד המערב מלא לי אהן מנא ולמחר אנן מכילן ליה זו היא שטתנו ומ"מ יש אומרים שכל שהלוקח אומר למוכר מלא לי כלי זה שלך אסור אלא משנה זו פירושה שהלוקח אומר מלא לי כלי זה שלי ומותר אע"פ שהוא יודע מדתו ואפילו היה מיוחד למדה אצלו ובנארבונאה נהגו שהמוכר לוקח המדה ומוציא יין ואינה ממלאה על גדותיה אלא עושה אותה חסרה עד כאצבע או אצבעיים ושופך לתוך כליו של לוקח ואח"כ מוציא מן היין ומשלים לו באומד הדעת:

מעשה באבא שאול וכו' כלומר מעשה זה היה מביא ר' יהודה ראיה לדבריו לומר שאבא שאול לא היה מוציא היתר למדוד את יינו בכליו אחר שמיוחדין למדה והיה ממלא מדותיו מערב יום טוב והיו לו הרבה מדות והיה ממלא את כליו והשיבו לו שאין לו ראיה משם שאף בחולו של מועד היה עושה כן ופי' הטעם בגמ' מפני בטול בית המדרש אבל בחול לא היו רבים באים אצלו ללמוד מפני שהיו עסוקים במלאכתם ויש גורסין במשנה עצמה מפני בירורי המדות ופירושו העלאת רתיחות שהיין מעלה כשממלאין אותו עד שינוח ואם יריקוהו מיד יש הפסד ללוקח ונקראין בירורין על שם שאדם בוררן מכוסו ושופכן ואע"פ שטעם זה אף בחול הוא לא היה עושה כן אלא במועד שהקופצים מרבים ליקח יין ואין פנאי להניח את הכלי מרתיחתו קודם שיערה לכליו של (מוכר) [לוקח] ויש גורסין בירוצי המדות ופירושו לשון הטאה וחכמים אומרים אף בחול היה עושה כן מפני מצוי המדות וענין זה הוא בשמן ודבש והוא שכשאדם מריק את השמן מכלי של מוכר לכליו של לוקח אם אינו מעמיד את הכלי על כלי חברו מעט הרי נשאר מן השמן בשולי כליו של מוכר ומפני זה היה ממלאן מבערב וכשמשהא האחד במצויו היה מוסר לאחר אותו שנתמלא וכשהשלים זה את מצויו חוזר וממלא:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ומה שבא תחתיה בגמרא כך הוא:

אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט והיא דפסקה אגב דוחקא אין לפרש כגון שעמד ביו,ט דאם כן אע"ג שלא פסקה כלל שרי לחדדה דומי' דסכין שנפגמה ביו"ט שמחדדין אותו אלא ודאי כגון שעמדה מקודם לכן כדמפרש המורה ומושם הכי מותר לחדדה דהוה סבר מערב יו"ט לא צריכין לחדודי אלא אשתמש בה כמות שהיא אבל מה שפירש המורה דאי לא פסקה אגב דוחק אסור משום טירחא יתירא אינו נראה לי דהא כשנפגמה איכ' טירח' יתירא ושרי לא אערב יו"ט קאי והיא דפסקה אגב דוחק נתייאש מלחדדה דסבר משתמיש בה הכי ביו"ט ועכשיו שאינו יכול להשתמש בה מורת לחדדה אבל אם מערב יו"ט לא הוי פסקה אגב דוחק' אי בעי לי' לחדדה מאתמול וכיון דאפשר לחדדה מאתמול אין לחדדה ביו"ט:

אמר רב יהודא אמר שמואל שפיד שצלו בו בשר אסור לטלטלי ביו"ט אי קשי' הא בשילהי מסכת שבת אמרו הלכה כר' שמעון וכן שמואל עזירא ור' יוחנן והכא היכא אסור ליה להאי שפוד ועלה בלבי לתרץ כאן כדתרצית בשלהי מסכת שבת קשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דבפרק כירה אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהוד' והכא אמרי' אמר הלכה כר' שמעון ותרצתי דתרתי מוקצה ננהו ובמוקצה לטלטול סבירא ליה לר' יוחנן כר' יהוד' ובמוקצה לאכילה סבירא ליה כר' שמעון והכא נמי מה דפסק שמואל הלכה כר' שמעון היא מקצה באכילה אבל במקצה לטלטול סבירא ליה כר' יהוד' אבל קשי' לי מאי דאמרינן בפ' קמא דשבת מחצלאות של בדדין רב אסור שמואל שרי אלמא גם במוקצה לטלטול הי' סבירא ליה כר' שמעון ואין לומר דשמואל סבירא ליה כר' נחמן ובשבת פסק הלכה כר' שמעון וביו"ט ככר' יהודה והם ה"נ שמואל בשבת סבירא ליה כר' שמוע בין במקצה לאכילה ובין במקצה לטלטול וביו"ט סבירא ליה כר' יהוד' בין במקצה לטלטול כגון השפוד ובין במוקצה לאכילה כדאמרן בריש מסכת גבי אפרוח שנולד בי"ט דשמולא שרי מתוך שמתיר עצמו לשחיטה וטעם דהואיל ומתיר עצמו בשחיט' הא לאו הכי הוי אסיר אלמא אית לי' מקצה אין לומר כן דר"נ אל פסק וחולק בין יו"ט לשבת אלא במקצה לאכילה ומשום דאשכח סתמא דמוכחא הכי כדכתבית בשילהי שבת במהדור' קמא אבל במקצה לטלטול מצי לן לחלק לאסור ביו"ט ולהתיר בשבת והא כולהו סתמא דשבת מוכחא דמקצה לטלטול אסור כדכתבית התם והנכון בעיני דלא גרסי' הכא שמאל אלא אמר רב יהוד' לחודיה ומשום דאמרי' לעיל עיני' אמר ר' יהוד' אמר שמואל שפיד שנרצף אסור לתקנו ביו"ט אשתבש וגרסי' ה"נ אמר ר' יהוד' אמר שמואל ושמואל סבירא ליה כר' שמעון:

אבל שוחט הוא ומחלק ביניהן הכי גרסי' דבריש' תני שוחטין ומחלקין ביניהן והכא תני שוחט הוא הטבח ומחלק ביניהן:

מהו להראות סכין לחכם. פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל דרבנן דאסרי משום דמחזי כדן את הדין וכעין ראית מומין. והקשה עליו הרשב"א ז"ל דאם כן אף לעצמו אינו רואה כמו שאינו רואה הבכור לעצמו. ותירץ הריטב"א ז"ל דלגבי אחרים שאינן יכולין לשחוט זולתי הוראתו הוי כמתקן ודן את הדין אבל לראות לעצמו אינו אלא כראית טרפה. ומורי נר"ו תירץ יותר נכון דשאני בכור שאפילו בחול אינו רואה לעצמו ואפילו הוא מומחה וכדתניא בבכורות פרק עד כמה כל הבכורות ארם רואה חוץ משל עצמו ואוקמה ר' יוחנן ביחיד מומחה. וכיון שכן כשהוא רואהו ביום טוב לאו משום דמחזי כדינא הוא שהרי אפילו בחול אינו רואה. אבל רואה הוא הסכין לעצמו ביום טוב שכן בחול רואהו לעצמו וכיון דבחול רואהו לעצמו לא מחזי כדינא שהרי אין אדם דן את עצמו. אבל כשאחרים מראין לו ודאי מחזי כדינא דדמי לבכור שצריך להראות לו ונראה כמתקן ודן את הדין. והוא נכון ומתישב. ואפילו תאמר שדעת הרשב"א ז"ל שחכם לא יראה סכין לעצמו בחול כמו שאינו רואה את הבכור הא ליתא דהא דאין חכם רואה את הבכור משום חשדא הוא שלא יאמרו שהתיר לעצמו מום עובר ולא משום דהוי כדן את הדין. וכדמוכח סוגיא דהתם דפריך אי לימא בחד ומי מהימן אלא בתלת ומי חשידי. ואי טעמא משום דינא מאי קושיא וכי בעל דין יכול להצטרף עם שני הדיוטות על דינו משום דלא חשידי. אלא ודאי משום חשדא הוא הלכך בסכין דליכא משום חשדא שאם נמצא פגום אפשר לתקנו וליכא דחשדי ליה רואה לעצמו. אבל בבכור אין בידו לעשותו מום קבוע. והלכך כשרואה הסכין לאחרים אסור כדאמרן. ואף על פי שמראין לו את הטרפה ביום טוב התם שאני לפי שאפשר לו לשחוט ולהראות לחכם מה שאין כן בסכין שאף על פי שיודע הטבח שהוא יפה אסור לו לשחוט עד שיראנו לחכם. ונראה דמכח קושיות אלו חזר בו הרשב"א בספר עבודת הקדש שכתב ואינו מחוור פירוש בעל המאור ז"ל משום דקשיא הא דאמר חכם רואה לעצמו ומאי קא משמע לן פשיטא עד כאן לשונו. הרי שהקשה בהפך דפשיטא דשרי. והרי"ף ז"ל פירש שמא ילך חוץ לתחום להראות לו. וקשה לאומרו דהא משמע לקמן דלמאן דאמר תחומין דרבנן לא גזרינן. דאמרינן פרק אין משילין אין רוכבין על גבי בהמה שמא יצא חוץ לתחום. ואמרינן עלה שמע מינה תחומין דאורייתא דמשמע דאנן דקיימא לן שהן דרבנן לא גזרינן. וי"ל דהכא גזרינן שמא ילך חוץ לתחום דאורייתא שהם שלש פרסאות דמודו בהו רבנן לר' עקיבא. אבל לרכוב על גבי בהמה אין לחוש שיצא שלש פרסאות שלא מדעת ומשום הכי מקשה שמע מינה תחומין דאלפים אמה דאורייתא כר' עקיבא דלאלפים אמה יש לחוש שיצא שלא מדעת.

ואחת גריפת תנור ביום טוב. פירש רש"י שופל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום עד כאן. פירוש לפירושו שנפל הטיח ביום טוב והיה בענין שלא היה יודע מבעוד יום שראוי ליפול שאילו כן היה לו לתקן מערב יום טוב ואפילו לר' יהודה אסור. ומה שלא פירש ז"ל לגרוף הגחלים מפני שלא התיר כבוי גחלים אלא גריפת אבנים שאינן בתורת כבוי. וכן פירש ז"ל פרק המביא גריפת תנור וכירים שנפל לתוכן מן הטיח ומן הטפלה. וכן פירש הא דרבא דאמר ליה לשמעיה טוי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכא גרוף התנור שלא יהא בו בשוליו דבר הנכוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו. וכן הא דאמר ר' חייא לדביתהו ריפתא מעלייתא בעינא פירש ז"ל גרפי התנור והוציאי האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפני התנור. ואף על גב דמשמע דלאו גריפת אבנים הוא מדלא קאמר להוציא האריח מכל מקום מדקאמר והוציאי האריח משמע דגריפת טיח וטפלה הוא שתגרפם עד שתוציאם עם האריח. והא דקאמר והוציאי האריח מפני שעיקר צוויו על הגריפה לא היה אלא מחמת אותו אריח שנפל. וכבר גלה דעתו פרק יום טוב שחל וכתב המסתפק ממנו חייב משום מכבה וכבוי ביום טוב לא אשתרי ולא אמר ז"ל לא אשתרי אלא לצורך אוכל נפש אלמא סבירא ליה דלא אשתרי כלל. ואי משום ר' יהודה דאמר דבשביל שלא תתעשן הקדרה מותר הא פריק בגמרא דאיהו סבירא ליה כרבנן בהא. כל זה כתב מורי נר"ו. אבל בתוס' התירו לגרוף הגחלים ואף על פי שיכבה מכל הני מימרות כיון שהן לצורך אוכל נפש. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מצילין גחלים מן התנור לכירה ומכירה לתנור אבל לא מערבית לשחרית. כלומר מן התנור לכירה לצורך אוכל נפש ולשעתו מותר דלא שכיחא בכי הא כבוי כל כך. אבל להצניעם מערב כדי שימצא מהם שחרית וישתמש בהן אסור שהרי יכבו רובם על כל פנים ואין לו לגרום להם כבוי בידים שלא לצורך שעתו.

לכם ולא לנכרים. פירוש ור' יהודה תרתי שמעת מיניה דלכם רבויא לגבי דידן ומעוטא לגבי נכרים. ויש מפרשים דלר' יהודה פשיטא דאפילו מכשירין בשאפשר אסר לנו הכתוב כל שכן לנכרים.

ואף על גב דמפשיט ליה בידיה. פירוש שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא עקום וטרחא דלא צריך טרחינן. ומהאי טעמא אסרו בירושלמי להפשיט הבהמה מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם משום דהוי טרחא דלא צריכא ליום טוב.

אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב. יש מפרשים בשנרצף מערב יום טוב דאז אסור לתקנו לכולי עלמא. והיינו דאיכא ספרי דגרסי פשיטא דהא אפשר לתקנו מערב יום טוב ובהא אפילו ר' יהודה מודה. ופרקינן לא צריכא אף על גב דפשיט ליה בידיה מהו דתימא לא חשיב תיקון קא משמע לן. ולא נהיר דהא סתמא קאמר אפילו נרצף ביום טוב. והנכון פירוש רש"י.

מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. וא"ת והא כלי הוא ובלאו (מ)הך טעמא לישרי. ויש מפרשים דבשפוד של עץ מיירי דאינו מקבל טומאה ואין תורת כלי עליו. ולא נהיר דאי בשייחדו מבעוד יום הא איכא תורת כלי עליו לגמרי. ואי לא ייחדו מבעוד יום אלא שנטלו היום לצלות הא לקמן מספקא לן טובא גבי חזרא אי שרי או לא והיכי נקט לה הכא להדיא. והנכון משום דהוי מוקצה מחמת מיאוס הוא.

תוס' בד"ה גריפת תנור וכירים כו' ומ"מ קשה כו' ת"ל דהוי אסור משום מוקצה כו' עכ"ל ואשפוד שנרצף לא תקשי להו דיאסור נמי משום מוקצה דכיון דבין השמשות לא היה מוקצה שעדיין לא נרצף השתא נמי דנרצף בי"ט לאו מוקצה הוא כיון דמכשירין שא"א לעשותן בעי"ט מותר לעשותן בי"ט משא"כ הכא בגריפת תנור שהיה מוקצה בבין השמשות ומיהו לקמן גבי שפוד שצלו בו בשר אע"ג דלא הוי מוקצה בין השמשות אסור משום מוקצה היינו משום דכבר נעשה בו צורך י"ט ואין צריך לו עוד וקושטא דאי הוה צריך לו עוד לצלות בו בי"ט לא הוי מוקצה וק"ל:

בד"ה רבינא אמר כו' וי"ל דשאני שפוד כו' ולהכי אוסר שמואל כו' עכ"ל גם אקושיא דרבינא יש לתרץ כך וכ"ה בתוספות ישנים:

בתוס' ד"ה רבינא וכו' עד אבל קשה מדשמואל אדשמואל כו' וי"ל דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו להכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה וכו' דכבי התוס' צ"ע דמה לי לר"ש אם יש עליו תורת מוקצה הא לר"ש לית ליה מוקצה כ"א בגרוגרות וצימוקים וכל הדומה להו ומה טעם שכתב דשפוד לאחר מלאכתו אין עמו תורת כלי יותר מכל הכלים ונראה שלפי פי' התוס' לא איירי שמואל בשפוד המיוחד לצלייה אלא כגון שנטל עץ וחדדו בראשו וצלה עליו והשתא א"ש דלאהר מלאכתו זורקו ואין עליו אח"כ תורת כלי כ"א כשאר קוץ בעלמא ולכך מודה בו ר"ש דיש עליו תורת מוקצה כי הוא דבר המזיק ואי לא מסתפינא אמינא דט"ס בספרים וצ"ל ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת קוצים וכו' וכן פירשתי כוונת התוס' בדבור זה לתלמידי בישיבתי הרבה בכמות ובמעלות ועיין לקמן במה שכתבתי בדף ל"א ע"ב ד"ה ונפחת כו' כי שם הוכחתי דטלטול אבנים שאין עליהם תורת כלי אסורים לטלטל אף לר"ש ואחר זה מצאתי כטור א"ח סימן תקי"ח שכתב וז"ל שם לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וצלה בו בשר אסור לטלטלו אח"כ שאינו כלי וכ"כ שם הב"י על דברי הטור שכן נראה מדברי התוס' דהכא ושמחתי בדבריו שכוונתי לדעת הגדולים וגם הוספתי בו בהסברת לשוני שכתבתי לעיל בטוב טעם ודעת וכתב עוד הב"י וז"ל אבל רבינו ירוחם כתב דמאחר שאינו עושה מעשה כלי אלא מעשה קוץ בעלמא לא התירו לטלטלו אלא לצורך גופו וכ"נ סברת התוס' עכ"ל ונראה מדבריו שאפי' בשפוד המיוחד לצלות בו מיירי עכ"ל ב"י:

ד"ה איכא בינייהו שפחות בסוף הדבור ולכך אינו סימן רק למתני' נ"ל להגיה ולכך אינו נותן סימן רק למתני' ור"ל שאמר וסימנך מתני' מלכתא דנתן סימן על מתני' ולא נתן ג"כ סימן על השמעתתא אלא ר"ל דשמעתתא יש מהן רב מלכיו ויש מהן רב מלכייא וגם לפי גירסת הספרים שלפנינו עכ"פ כך הוא כוונת התוספות:

רש"י בד"ה שפוד שפחות כו' השמועות שפוד הא דאמרן שפחות כו' כרבי אליעזר גומות כו' שנשרו בלורית כו' הד"א:

תוס' בד"ה רבינא אמר כו' גבי כרכי דזוזי והכא כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מחצלת העשויה לספינות לכסות פרקמטיא שבתוכן וזוזי הוא ספינות בלשון ארמי מצאתי בתשובת הגאונים רש"י:

גמ' מהו להראות סכין לחכם. לפירש"י דוקא [טבח העשוי] למכור באטליז עיין בהגהת אשר"י. ובב"י מביא טעמים אחרים י"א משום דהוי כדן דין דלא שרי די"ל ראיית חכם הוי כראיית מומין דבכור והרמב"ם מפרש שמא ימצא בה פגימה וילך וישחיזנה במשחזת שלה דאסור לכ"ע ע"ש:

בתוס' בד"ה גריפת תנור כו' ותיפוק לי' דאסור משום מוקצה. ושפוד שנרצם לא הוי מוקצה כיון דאיירי שנרצם ביו"ט דדוקא מכשירין שאי אפשר לעשותם מעיו"ט שרי' [וא"כ מסתמא משום דנרצם ביו"ט וכיון דבין השמשות לא היה מוקצה השתא נמי לא שוינן ליה מוקצה כיון דמותר לתקן משום אוכל נפש מה שאין כן גריפת תנור חדש דהיה מוקצה בהש"מ וצ"ל דלא היה אפשר לעשותו מעיו"ט כגון שהיה טרוד ועיין במהרש"א]:

בא"ד ומכאן יש להביא ראיה למאי דאמר בפ"ק. הוא בדף חי"ת אצל אפר כירה מוכן הוא:

בתוס' בד"ה רבינא וכו' וי"ל דשאני שפוד כו'. והשתא אין צריך לתירוצם קמא [וכ"ה במהרש"א ז"ל בשם ת"י] ועיין בב"י שהביא ב' דעות י"א דאיירי דוקא כשנטל עץ בעלמא לצלות בו דלאחר צליה הוי מעשה קוץ בעלמא ואין עליו תורת כלי רק קוץ בעלמא ואפי' ר"ש מודה דאל"כ מ"ש משאר מוקצה דשרי ר"ש חוץ מגרוגרות וצמוקים ורבינו ירוחם ז"ל כתב אף בשפוד המיוחד לכך לאחר צליה לא הוי תורת כלי כיון דאין שמושה רק תחיבה ע"ש:

בתוס' בד"ה איכא בינייהו כו' ולכך אינו נותן סימן וכו'. כצ"ל:

גמרא אפומא דדקולא. עפרש"י ויל"פ קלחת כדפרש"י בחולין (צח) וע"ש בתוס':

שם והוא שיש עליו כזית בשר. בר"ן מוכח דלא היה גורס כזית דבכזית הי' מותר בטלטול גמור:

רש"י ד"ה באנו למחלוקת נכנסנו בד"ז כו'. כצ"ל:

בגמרא איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם בי"ט גם בזה פירש"י דהיינו משום דהוי כעובדא דחול כיון דאוושא מילתא אבל הרמב"ם ז"ל כתב טעם אחר דאסור להראות סכין לחכם שמא ימצא בו פגימה וילך וישחיזנה במשחזת וע"ש במ"מ שכתב שהרשב"א ז"ל הסכים לפירש"י אלא שהרב אלפס כתב עוד טעם אחר בשם בה"ג דהא דאסור להראות סכין לחכם היינו שמא לא ימצא חכם וילך חוץ לתחום ולכאורה יש לתמוה דאם כן יהא אסור להראות טרפה מטעם זה. ויש ליישב כיון דראיית טרפה גופא מילתא דלא שכיח היא דרוב בהמות כשירות הן מש"ה לא גזרו שמא ילך חוץ לתחום דהוי נמי מילתא דלא שכיחא משא"כ להראות סכין לחכם דלא סגיא בלא"ה שייך שפיר הך גזירה כן נראה לי:

בתוס' בד"ה רבינא אמר מידי דהוי אקוץ בר"ה וכו' אע"ג דהוי מלאכה. נראה שכוונתם בזה היינו ממאי דמסיק רבינא התם בפ' כירה (שבת דף מ"ב) דקוץ בר"ה שרי בכרמלית אפילו טובא היינו יותר מד' אמות מש"ה כתבו שפיר דהוי מלאכה אע"ג דד' אמות דכרמלית לא הוי מלאכה דאורייתא מ"מ איקרי שפיר מלאכה שהיא משום שבות דמשמע להו דחמיר טפי מאיסור טילטול דמוקצה אבל אין לפרש דבריהם מהא דשרי רבינא לטלטל פחות פחות מד"א בר"ה דאיסורא כי האי נראה דקיל טפי מאיסור מוקצה דהא אפילו משום פסידא דממונא שרינן לה ולא מיקרי מלאכה כלל כן נראה לי:

בא"ד וקשה דמשמע הכא דרבינא וכו' אבל קשה מדשמואל אדשמואל וכו' עס"ה ועיין ביש"ש שהוסיף ביאור דשפוד שצלו בו הוי כמו נולד ע"ש באריכות. ולענ"ד לא ידעתי למה נצרך לכל זה דהא ודאי הא דשרי ר"ש במוקצה היינו דוקא לצורך גופו או מקומו אבל מחמה לצל מודה דאסור כמ"ש התוס' בס"פ כירה וכ"ש שלא לצורך כלל א"כ שפיר איצטריך מילתא דשמואל ורבינא לאשמעינן דשפוד שצלו בו מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך כלל אלא כדי שלא יזוקו בו כן נ"ל ועדיין צ"ע:

מעבר לסכינא אפומא דדקולא. משפשף סכין על פי הסל: הלכה. כרבי יהודה ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין לרבים כן שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו מבעוד יום דכל הני דשרינן כגון שנתקלקלו ביו''ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן דלא התיר ר' יהודה אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו''ט: מהו להראות. הטבח סכין לחכם בי''ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי''ט מי מחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באטליז או לא מחזי: רואה לעצמו. בביתו סכין שלו דלא אוושא מלתא: שעמדה. מחריפות שלה שאינה חותכת יפה אבל לא נפגמה: מותר לחדדה ביו''ט. ואע''ג דמאתמול ומשלשום התחילה לקלקל ולילך דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה מאתמול דסבר לא צריכנא אבל נפגמה מאתמול לא הוי שרי דמוכחא קלקול שלה והוה ליה למעבד מאתמול: והני מילי דפסקא אגב דוחקא. אבל אם אינה חותכת כלל אסור לחדדה דטרחא יתירא הוא: אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם. בי''ט אשפויינטי''ר בלע''ז שנשבר ראשו: ואחד גריפת תנור. שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום: באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. נכנסנו בדבר זה למחלוקתן שממחלוקתן אנו יכולים ללמוד שאף אלו ממכשירי אוכל הן: שפוד שנרצף. נמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר: אסור לתקנו ביו''ט. שהרי יכול להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא: ואע''ג דמפשיט בידיה. שמתפשט בידים ואינו צריך להכות עליו בפטיש: שפוד שצלו בו. בשר ביו''ט: אסור לטלטלו. מיד לאחר שנצלה הצלי לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך יו''ט: שומטו ומניחו בקרן זוית. שומטו מלפניו מהר בגרירא וטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור: שרי לטלטולי. בטלטול גמור ולסלקו שלא יזוקו בו אנשי ביתו: מידי דהוה אקוץ ברה''ר. דאמר בפרק כירה שהסיקוה (שבת דף מב.) דמותר להוליכה פחות פחות מד' אמות עד שמסלקנה לצדי רה''ר כדי שלא תזיק: שפוד שפחות וגומות רב מלכיו. אלו שלש הלכות רב מלכיו אמרן ולא רב מלכיא מפני ששמותיהן דומין זה לזה ויש שמחליפין שמועה של זה בשל זה נתנו בהם סימן לסדר השמועות שפוד הא דאמרן שפחות משנה היא בכתובות ר''א אומר אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה ואמר רב מלכיו הלכה כר''א גומות שמעתא היא ולא נאמרה על המשנה ולענין שתי שערות דאם נמצאו לה גומות של מקום שער אע''פ שאין שם שער גדולה היא וחולצת דאין גומא אא''כ היה בה שער אלא שנשרו: בלורית. במס' ע''ז ועל ברייתא נאמרה הא דרב מלכיא לפרושא לברייתא דת''ר כותי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו מפני שהכותי כשהוא מסתפר מניחה לשם ע''ז ואמר עלה וכמה אמר רב מלכיא שלש אצבעות לכל רוח ורוח לכל סביבותיה לא יגע שאם יגלח וילך עד הבלורית נמצא מניח לו בלוריתו ותיקנה לו לשם ע''ז: אפר מקלה. שמעתא היא במסכת מכות אמר רב מלכיא לא יתן אדם אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע: גבינה. אפירושא דמתניתין אתמר במס' ע''ז מפני מה אסרו גבינות במשנתנו ואמר רב מלכיא מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר: מתניתין ומתניתא רב מלכיא. אסימנא דאתנח ברב מלכיא פליג רב פפא: שפחות. דמתניתין היא ומשוית ליה ברב מלכיו לאו דידיה היא דכל מתניתין ומתניתא דאית בהו רב מלכיא אמר פירושן אבל שמעתתא דאמרת ברב מלכיו כגון שפוד וגומות דידיה נינהו: מתני' שקול לי בדינר בשר. שאסור להזכיר שם דמים: אבל שוחט. הוא בלא פסוק דמים והן חולקין ביניהן: גמ' היכי עביד. כשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים מה יאמר לו:

גריפת תנור וכירים. פר''י אשוויי גומות ולא נהירא דאם כן לא הוי דומיא דהני אחריני דחשיבי משום דהוי תקון כלי לכן נ''ל דמיירי בתנור חדש ועדיין יש בו אבנים ועפר שלא פינו וכשיסיר אותם אבנים ועפר הויין כמו גמר מלאכתן וחייב משום מכה בפטיש דכל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ומכל מקום קשה דבלא טעמא דמשום מכה בפטיש תיפוק ליה דהוי אסור משום מוקצה דאפר ואבנים שבתוכו מוקצות הן ומכאן אומר ריצב''א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ומכאן יש להביא ראיה למה דאמר בפ''ק (דף יב:.): רבינא אמר וכו' מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. דשרי לטלטל אצדדים אע''ג דהוי מלאכה וקשה דמשמע הכא דרבינא אית ליה מוקצה מדקאמר מידי דהוה אקוץ ברה''ר דאי לאו הכי הוה אסור מטעם מוקצה ובפרק מי שהחשיך (שבת דף קנז.) משמע דאית ליה כר' שמעון דלית ליה מוקצה דפליגי התם רב אחא ורבינא חד אמר לקולא וחד אמר לחומרא ובכל מקום רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וי''ל דהכא קאמר רבינא אליבא דרב יהודה אמר שמואל דאסר שפוד לטלטלו אבל איהו ס''ל דשרי אבל קשה מדשמואל אדשמואל דהתם פרק מי שהחשיך אמר כר' שמעון דלית ליה מוקצה גבי כרכי דזוזי והכא משמע דאית ליה מוקצה וי''ל דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה ולעולם ס''ל כרבי שמעון: [גם אקושיא דרבינא יש לתרץ כך. ת''י]: איכא בינייהו שפחות. גבי משנה אתמר בכתובות (דף סא:) וא''ת א''כ נימא אפר מקלה דהיינו שמעתא במכות (דף כא:) דלרב פפא רב מלכיו אמרה ולרב חיננא רב מלכיא אמרה וי''ל דה''פ שפחות ושכנגדה פירוש האמצעית דהיינו אפר מקלה אי נמי ה''פ מתניתין ומתניתא דוקא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל שמעתתא יש מהם רב מלכיו ולעולם רב מלכיא אמרה אותה שמעתא דאפר מקלה ולכך אינו נותן סימן רק למתניתא:

דף כח - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד