ביצה כה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

אבל, אם הובא לו הדורון ממקום שהוא חוץ לתחום - אסור להשתמש בו, כדין כל דבר שנעשה עבור ישראל על ידי נכרי [בדבר שאסור לישראל לעשותו בשבת] שאסור לישראל להנות ממנו, מתקנת חכמים.

ודורון הבא על ידי נכרי מחוץ לתחום בשביל ישראל זה - מותר לישראל אחר להשמש בו, על אף שעשה זאת הגוי לצורך ישראל. היות ובאיסור תחומין, שאין זה איסור מלאכה אלא תקנת חכמים, לא החמירו בו חכמים לאסור להשתמש, אלא רק למי שעשה לו הנכרי, ולא אדם אחר.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הסוכר אמת המים מערב יום טוב [ובתוכה דגים], כדי למנוע כניסת דגים לאמת המים ביום טוב, הרי בסכירת האמה כאילו הזמין את הדגים המצויים בה מערב יום טוב.

ולכן, כאשר למחר השכים ומצא בה דגים, שהיו בה מערב יום טוב, בשעה שסכר את אמת המים - מותרין הדגים מכח הזמנתו.

אמר רב חסדא: מדברי רבינו [רב] אלו נלמוד: ולד חיה [כשירה, כגון עופר קטן של צבי] שקננה, שמצאה לה מקום שישמש לה כמו "קן", שתוכל לגדל בה ולדה, בפרדס, שהוא מקום שולד חיה משתמר בו - אינה צריכה זמון, היות וקל לתפוס את הולד הגדל בפרדס, והרי הוא נחשב "מזומן", כמו הדגים שבאמת המים.

ויתבאר לקמן מהו הדימוי לזימון שבסכירת אמת המים.

אמר רב נחמן: נפל הכניס ראשו רב חסדא חברין חברנו - ברברבתא, במחלוקות גדולות, שיחלקו עליו על הדימוי וההשואה בין זימון ולד החיה שקננה בפרדס לזימון הדגים בסכירת אמת המים.

איכא דאמרי לא רב חסדא נפל במחלוקת, אלא רבה בר רב הונא:

אמר רבה בר רב הונא: מדברי רבינו רב נלמוד: ולדה של חיה שקננה בפרדס - אינה צריכה זמון.

ועל כך אמר רב נחמן: נפל רבה בר רב הונא חברין חברנו ברברבתא.

ועתה מבארת הגמרא מה היא המחלוקות הגדולות שלדברי רב נחמן "נפלו" בהן רב חסדא או רבה בר רב הונא.

א. הרי יש לחלק בין דינו של רב בסוכר אמת המים, ובין חיה שקיננה בפרדס:

הרי התם, בחיה שקיננה, לא קא עביד בעל הפרדס כל מעשה לזמן את הולד שבפרדס.

אבל הכא, בסוכר אמת המים, קא עביד מעשה של זימון, שמזמין את הדגים האלה בכך שמבודדם מהדגים שאינם מזומנים, על ידי חסימת האמה בפני כניסתם.

ב. עצם הדין של חיה שקיננה בפרדס קשה:

וכי לא בעיא ולד החיה שבפרדס זמון?

והתניא: חיה שקננה בפרדס - צריכה לזמן. דהיינו, צריך לזמן את ולדה מערב יום טוב אם רוצים לשוחטו ביום טוב.

והמזמן צפור דרור - צריך לקשור בכנפיה, שיהיה לו סימן שזאת היא הציפור המזומנת, כדי שלא תתחלף באמה הדומה לה, שלא זימנה.

והלכה זו של חיה שקיננה בפרדס - היא עדות שהעידו אותה מפי שמעיה ואבטליון.

ומסקינן: אכן מברייתא זו יש תיובתא לדברי המתירים ולד חיה שקיננה בפרדס ללא זימון.

ועתה מקשה הגמרא לכיוון ההפוך: ומי בעיא ולד חיה שקיננה בפרדס זמון!?

והתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על יונים שהזמינן מערב יום טוב בתוך הקן, ומצא יונים ביום טוב לפני הקן - שאסורין.

במה דברים אמורים שהזימון מעכב, ביוני בר המשוטטים לתור אוכל בחוצות, ומוצאים להם מקום מחסה בשובך, ויוני עליה, שגם הם יוני בר המוצאים להם מקום מחסה בעליות הבתים, וצפרים צפרי בר שקננו בטפיחין בתוך פכים הניתנין בחומות שמסביב הבירה [בית גדול, ארמןן].

אבל עופות הגדלים בבית, כמו אווזים ותרנגולים, ויוני הרדסיאות, יוני בית, וחיה שקננה בפרדס - מותרין, ואין צריכין זמון!

וצפור דרור - צריכה לקשר בכנפיה, כדי שלא תתחלף באמה הדומה לה.

והמקושרים והמנוענעין - בבורות ובבתים ובשיחין ובמערות - מותרין.

והנמצאים באילנות - אסורין, שמא יעלה ויתלוש. והמקושרין והמנוענעין בכל מקום - אסורין משום גזל!

אמר רב נחמן: לא קשיא.

הא בה, אינה צריכה זימון לפי שהיא משתמרת ודעתו עליה.

הא - באמה, צריכה זימון לפי שאינה משתמרת.

ופרכינן: וכי אמה רק בזמון סגי די לה?

והרי אמה - צידה מעליותא בעיא!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אידי ואידי איירי בדידה.

הא - בגנה הסמוכה לעיר, שדעתו עליה,

הא - בגנה שאינה סמוכה לעיר, שאין דעתו עליה.

מתניתין:

בהמה מסוכנת - לא ישחוט, אלא אם כן יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי.

רבי עקיבא אומר: אפילו אם יש שהות ביום לאכול ממנה כזית בשר חי מבית טביחתה, ממקום השחיטה, שממנו ניתן לחתוך בשר מיד, ללא צורך בהפשטת העור.

ואם שחטה בשדה - לא יביאנה במוט ובמוטה, דהיינו בנשיאה של שני אנשים, היות והנשיאה בצורה שכזו היא זלזול ביום טוב.

אבל מביא בידו אברים אברים.

גמרא:

אמר רמי בר אבא: מצינו שחייב הכתוב הפשט ונתוח בעולה - והוא הדין לקצבים.

מכאן למדה תורה דרך ארץ: שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח.

והוינן בה: מאי קא משמע לן רמי בר אבא?

אילימא לאפוקי מדרב הונא, דאמר רב הונא: בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת, ואם יש לך ספק בשחיטתה, הרי היא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה. דהיינו, שנשחטה כראוי.

אבל משעה שנשחטה - בחזקת היתר היא עומדת, ואין לך לחשוש שנטרפה, עד שיודע לך במה נטרפה. ואם התעורר ספק, כגון נמצא נקב בריאה או בבני המעים, ויש לסתפק בו אם נעשה הנקב לפני שחיטה והיא טריפה, או לאחר שחיטה והיא כשירה, מעמידים אותה על חזקת כשרותה משעת שחיטה.

ובא רמי בר חמא לחלוק, ולומר שמספק נאסרנה עד שינתח אותה ויבדוק את איבריה הפנימיים אם אינם טריפה.

והאנן תנן מתניתין במשנתנו כדרב הונא! ואם כן, הלכה כמוהו!?

דתנן, רבי עקיבא אומר: אפילו כזית חי מבית טביחתה.

מאי לאו - תותך ממנה מבית טביחתה ממש, ללא הפשט וניתוח!

ודחינן: לא מבית טביחתה, אלא ממקום שהבהמה טובחת אכילתה. והיינו, מהקיבה, שהמאכל נחתך שם.

ופרכינן: והא תני רבי חייא: נוטל ממקום טביחתה ממש!

אולם אם הביאם מחוץ לתחום שנעשה בו מלאכה של הוצאה מחוץ לתחום — אסור. והבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה — מותר לישראל אחר, שכיון שלא נתקיימה מחשבתו של הגוי — לא חל האיסור על המקבל השני, שדין תחומים הוא מדברי סופרים ולא גזרו אלא על זה שהביא הגוי לשמו, ולא על השני.

א ועוד מענין צייד ביום טוב. אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הסוכר (הסותם) אמת (תעלת) המים המובילה מים מן הנהר להשקות את השדה, אם סכרה מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים — מותרין, שהרי דגים אלה באו עם המים מערב החג ולא יכלו לצאת כיון שהתעלה היתה סכורה, והרי הם נחשבים כמוכנים מערב החג.

אמר רב חסדא: מדברי רבינו (רב) אלה נלמוד: חיה שקננה בפרדס הסמוך לביתו של אדם אינה צריכה זמון מיוחד, והרי היא נחשבת כמוכנה. אמר רב נחמן על מסקנה זו: נפל חברין [חברנו], רב חסדא, ברברבתא [בדבר גדול], כלומר, בענין שאיננו פשוט כלל, ושיש בו כמה מחלוקות. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון שונה קצת, שאמר רבה בר רב הונא, מדברי רבינו נלמוד: חיה שקננה בפרדס אינה צריכה זמון. ועל כן אמר רב נחמן: נפל רבה בר חברין [בן חברנו] רב הונא, ברברבתא [בדבר גדול] כי רב הונא היה כבן גילו של רב נחמן ושניהם מתלמידי רב היו, ולכך קרא לו חבר, ולבנו רבה קרא בן חבר.

ומסביר את ההבדל: התם [שם] בחיה שקננה בפרדס לא קא עביד [אינו עושה] מעשה כלל, אלא החיה מעצמה באה, ואילו הכא [כאן] בסוכר אמת המים קא עביד [הוא עושה] מעשה בידיו, בכך שסוכר את המים.

והוא מסיים את הקושיה, ולא בעיא [וכי אינה צריכה] זמון נוסף, והתניא [והרי שנינו במפורש בברייתא]: חיה שקננה בפרדס — צריכה לזמן, וצפור דרור — צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה שמא יקח צפור דרור אחרת, כגון אמה, במקומה. וזו היא עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון. ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] על החכמים שהוציאו מסקנה זו מדברי רב.

ושואלים: ולגוף הענין, ומי בעיא זמון [והאם צריכה חיה שבפרדס זימון]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על יונים וכיוצא בהן שהזמינן מערב יום טוב כשהיו בתוך הקן ומצא אותם בחג עצמו כשהן לפני הקן — שהם אסורין, שיש לחשוש שמא אין אלו אותן יונים שהזמינן אלא אחרות שבאו מבחוץ. במה דברים אמורים — ביוני שובך, ויוני עליה, וצפרים שקננו בטפיחין (בכרים, כעין שובכים שבתוך הבנינים) ובבירה (בתוך הבנין). אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות (יוני בית) וחיה שקננה בפרדס — מותרין בכל מקרה, ואין צריכין זמון מראש, וצפור דרור צריכה לקשר בכנפיה, כדי שלא תתחלף באמה.

והמקושרים בכנפיהם על יד אדם כסימן והמנוענעין מראש כזימון לצורך החג, שהיו בבורות בבתים ובשיחין (בורות מאורכים) ובמערות, אלה — מותרין ביום טוב, ואם היו באילנות — אסורין. והטעם מחשש איסור אחר: שמא יעלה באילן ויתלוש ממנו. והמקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורין משום גזל. שבקשירה או נענוע אלו זכה בהם גם לענין קנין ואסור לאחר לקחתו ממנו. ומכל מקום למדנו כאן שחיה בפרדס אינה צריכה זימון!

אמר רב נחמן: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שמותר בלי זימון הוא בה בחיה צעירה שאינה יכולה לברוח, הא [זה] שאסור ללא זימון, מדובר באמה שיכולה לברוח. ותוהים: וכי אמה בזמון סגי [די] לה? הלא צידה מעליותא [מעולה, גמורה] בעיא [צריכה היא] כדי לתופסה, שהרי חית בר היא!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אידי ואידי בדידה [זה וזה מדובר בה], כלומר, בצעירה שאינה יכולה לברוח. ויש לחלק כך: הא [זה] שמותר בלא זימון, הוא בגנה הסמוכה לעיר, שהוא יודע בבירור את המקום המדוייק בו נמצאת החיה ויכול לקחתה בכל עת, ולכן אינה צריכה זימון מיוחד, הא [זו] שצריכה זימון — בגנה שאינה סמוכה.

ב משנה בהמה מסוכנת שיש חשש שמא תמות ותהיה נבילה, ורוצה להקדים ולשחוט אותה שמא תימצא כשירה לאכילה ולא יפסיד בה — לא ישחוט ביום טוב, אלא אם כן יש עדיין שהות בו ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי, שבאופן כזה אפשר לומר ששוחטה לצורך יום טוב. ר' עקיבא אומר: אין צורך בכדי זמן שיוכל לצלות, אלא אפילו לאכול כזית בשר חי מבית טביחתה (ממקום שחיטתה), שאינו צריך להוסיף לטרוח לא בהפשטה ולא בצלייה.

וכל בהמה אשר שחטה בשדה — לא יביאנה לביתו במוט ובמוטה (מערכת מוטות) בשני בני אדם, שנראה הדבר כדרך חול, אבל עושה שינוי ומביא בידו אברים אברים.

ג גמרא אמר רמי בר אבא: מצוות הפשט ונתוח כתובה בתורה בעולה, והוא הדין לקצבים, כלומר, מכאן יש לקצבים ללמוד שצריכים להפשיט את העור ולנתח תחילה את הבהמה לנתחיה, ומכאן למדה תורה דרך ארץ: שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך, איזה חידוש הלכה יש בענין זה? אילימא לאפוקי [אם תאמר שהוא רוצה להוציא] מדברי רב הונא, שאמר רב הונא: בהמה בחייה — בחזקת איסור אבר מן החי היא עומדת, עד שיודע לך במה נשחטה, וכל עוד לא נתברר שנשחטה כדין — הרי היא נשארת בחזקת איסור, ואסורה.

ואילו בהמה שנשחטה כדין — בחזקת היתר היא עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה, ואין צורך בבדיקה מיוחדת לדעת אם יש בבהמה פגם או טריפה, שחזקתה שהיא כשרה ואף אם נמצא בה פגם כלשהו — אינה נטרפת בכך, שיש לומר שהדבר אירע לאחר שחיטתה.

ומדברי רמי בר אבא אפשר היה להבין כי הוא דורש שבכל זאת תיבדק הבהמה, אולם, והאנן תנן מתניתין [והרי אנו שנינו במשנתנו] כשיטת רב הונא! דתנן [שכן שנינו בה] ר' עקיבא אומר: אפילו כזית חי מבית טביחתה. משמע שאין צורך לפשוט את עורה או לבדקה, ונוטל מיד ואוכל! מאי לאו [האם לא] הכוונה מבית טביחתה ממש וקודם הפשט!

ודוחים: לא, אפשר לפרש: ממקום שטובחת [מבשלת] אכילתה כלומר מבני מעיים שלה, ועדיין יתכן לומר שצריך להפשיט את העור טרם אכילה.

אולם והא תני [והרי שנה] ר' חייא: מקום טביחתה ממש. אלא יש לדחות מה שפירשנו, ולומר כי רמי בר אבא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If, however, the gift was brought from outside the limit, it is prohibited. And an item that came from outside the limit for one Jew is permitted to another Jew. No prohibition applies to the second recipient, as the gentile’s intention was not fulfilled. Since the halakha of limits is a rabbinic prohibition, the Sages decreed that the object is prohibited only to the one on behalf of whom it was brought, but not to others.

§ The Gemara continues its discussion about trapping animals on a Festival. Rabba bar Rav Huna said that Rav said: If one dammed a water channel that was used to irrigate a field on the eve of a Festival, and the following day he arose and found fish in it, they are permitted. These fish presumably arrived with the water before the Festival and were unable to escape, as the channel had been obstructed. Therefore, the fish are considered as having been prepared before the Festival.

Rav Ḥisda said: From this statement of our teacher, Rav, we learn that an undomesticated animal that nested in an orchard near one’s house does not require special designation but is considered prepared. Rav Naḥman said in response to this conclusion: Our colleague, Rav Ḥisda, has fallen upon a great matter, i.e., an issue that is not at all straightforward but is the subject of various disagreements. Some say a slightly different version of this statement, that Rabba bar Rav Huna said: From this statement of our teacher, Rav, we learn that an undomesticated animal that nested in an orchard does not require special designation, and with regard to this statement, Rav Naḥman said that Rabba, son of our colleague, Rav Huna, has fallen upon a great matter. Rav Huna was a contemporary of Rav Naḥman’s, and they were both students of Rav; consequently, Rav Naḥman referred to Rav Huna as his colleague and called Rabba the son of his colleague.

Rav Naḥman explains the difference between the cases: There, in the case where the undomesticated animal nested in an orchard, the person performed no action at all, as the animal came of its own accord, whereas here, in the case where he dammed the water channel, he performed an action when he blocked the water from leaving the channel.

Rav Naḥman concludes his challenge: And does the animal not require further designation? Isn’t it taught explicitly in a baraita: An undomesticated animal that nested in an orchard requires designation. And as for a free bird, one is required to tie its wings so that it will not be mistaken for its mother, i.e., so that he not take a different bird, such as its mother, in its place. And this is a testimony that was reported in the name of Shemaya and Avtalyon. The Gemara comments: Indeed, this is a conclusive refutation of the Sages who drew an inference from Rav’s statement.

The Gemara asks: Does an undomesticated animal in an orchard really require designation? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar said: Beit Shammai and Beit Hillel concede with regard to doves and the like that one had designated on the eve of a Festival when they were inside the nest, and on the Festival itself he found them in front of the nest, that they are prohibited, as these doves might not be the same ones that he had designated but rather others that came from somewhere else? In what case is this statement said? It is with regard to doves of a dovecote, doves of a loft, and birds nesting in pitchers or in a building. However, geese, chicken, domestic doves, and an undomesticated animal that nested in an orchard are permitted in all cases, and they do not require designation in advance. In the case of a free bird, one is required to tie its wings so that it is not mistaken for its mother.

And with regard to those birds whose wings were tied as a sign, and similarly, those that were shaken in advance in order to designate them for the Festival, if they were in cisterns, in houses, in trenches, or in caves, they are permitted on the Festival. However, if they were in trees, they are prohibited, lest one climb up the tree and detach something from it, which is prohibited. And those birds whose wings were tied by another, and similarly, those that were shaken by another are prohibited in all places, even not on a Festival, due to the prohibition against stealing. Tying or shaking is considered an act of acquisition, and therefore others may not take them. In any case, this baraita clearly states that an undomesticated animal that nested in an orchard does not require designation.

Rav Naḥman said: This is not difficult. This baraita, which teaches that an animal nesting in an orchard is permitted even without designation, is referring to it, a young animal that cannot escape; whereas that baraita, which states that designation is required, is referring to its mother, which is larger and can escape. The Gemara asks: But is mere designation sufficient for its mother? Doesn’t it require complete capture, as it is an undomesticated animal?

Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak said that both this baraita and that one are referring to it, a young animal that is unable to escape, and the difference between them is as follows: This baraita, which does not require designation, is referring to a garden situated near the city, so that one knows precisely where the animal is located and he can take it at any time. That baraita, which requires designation, is referring to a garden that is not located nearby.

MISHNA: If an animal is in danger of dying, in which case its meat would be prohibited as the animal had not been properly slaughtered, and one wishes to slaughter it in the hope that it will be found fit for eating and he will be spared a loss, he may not slaughter it on a Festival unless there is still time in the day for him to eat an olive-bulk of roasted meat from the animal, so that it is possible to say that he slaughtered the animal for the sake of the Festival. Rabbi Akiva says: There need not be enough time for him to roast it; rather, it is sufficient even if there is only time to eat an olive-bulk of raw meat from the place where the animal is slaughtered, i.e., from its neck, without going to the trouble of removing its hide and roasting it.

If one slaughtered an animal on a Festival in the field, he may not bring it to his house on a pole or on a set of poles carried by two people, as this appears similar to a weekday activity. Rather, he must alter his usual weekday manner of performing this action and bring it in by hand, limb by limb.

GEMARA: Rami bar Abba said: The mitzva of flaying and cutting the animal into pieces is mentioned in the Torah with regard to the burnt-offering, and the same is true for butchers. That is to say, we learn from the halakhot of the burnt offering that a butcher should first remove the hide and cut the animal into pieces. From here the Torah taught proper etiquette, that a person should not eat meat before flaying and cutting the animal into pieces.

The Gemara asks: What new halakha is Rami bar Abba teaching us? If we say that he wishes to exclude the opinion of Rav Huna, there is a difficulty, as Rav Huna said: An animal, while alive, retains its presumptive status of being subject to the prohibition against eating a limb from a living creature, and it retains that status after slaughter until it becomes known to you how it was slaughtered. As long as it has not yet been clarified that the animal was slaughtered properly, it is presumed to be prohibited.

However, once the animal has been slaughtered properly, it retains its presumptive status of being permitted until it becomes known to you how it became a tereifa, an animal suffering from a wound or illness that would cause it to die within twelve months, which is prohibited to be eaten even after ritual slaughter. There is no need to conduct a special examination of the animal to determine if it had a defect or illness, as it is presumed to be permitted. Even if a defect is found, this does not necessarily render the animal a tereifa, as one can say that it appeared only after the animal was slaughtered.

One might have understood from Rami bar Abba’s statement that he disagrees with Rav Huna and requires that the animal be examined. However, this is difficult, as didn’t we learn in the mishna in accordance with the opinion of Rav Huna? As we learned in the mishna that Rabbi Akiva says: It is sufficient even if there is only time to eat an olive-bulk of raw meat from the place where the animal is slaughtered. What, is it not referring to meat from the actual place where the animal is slaughtered, from which it follows that one need not remove the hide or examine the animal?

The Gemara rejects this argument: No, the mishna can be understood as follows: From the place where the animal slaughters its food, i.e., from its intestines, where digestion takes place. The hide must still be removed and the animal must be examined before it can be eaten.

But didn’t Rabbi Ḥiyya teach: From the actual place where the animal is slaughtered? Rather, the Gemara rejects the previous explanation and says that Rami bar Abba

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הבאים מתוך התחום מותרים. וחוץ לתחום אסורין והבא בשביל ישראל זה מותר לאכול אותו ישראל אחר.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הסוכר אמת המים מעיו"ט ומחר השכים ומצא בה דגים מותרין ואמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חיה שקינתה בפרדס אינה צריכה זימון פי' הבנים שלה הקטנים השרויין בקן מוכנים הן לפיכך אין צריך זימון.

אמר רב נחמן נפל חברין ברברבתא דהוא רב חסדא. בר חברין רבה בר רב הונא דרב הונא ורב חסדא חברים היו לרב נחמן והיה קורא לרב הונא הונא חברין. פי' ברברבתא כלומר בקושיות התם בהסוכר אמת המים עשה מעשה וכאילו זימן אותן הדגים בידים. הכא גבי חיה שקינתה בפרדס לא עשה מעשה כלום. ועוד התניא עדות מפי שמעיה ואבטליון חיה שקינתה בפרדס צריכה זימון וצפור דרור צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תחליף באמה ואיך תפרש דלא בעיא זימון.

והתניא ר' שמעון בן אלעזר מודין ב"ש וב"ה על שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורים. בד"א ביוני שובך וביוני עלייה וצפרים שקיננו בטפיחין ובבורות. אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיות מותרין שהן ברשות אדם חיה שקינתה בפרדס מותר. ואינה צריכה זימון. וצפור דרור שאינה מקבלת מרות צריך לקשור בכנפיה שלא תחליף באמה והמקשר והמנענע בבורות בטפיחין בשיחין ובמערות מותרין ובאילנות אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש.

המקושרים והמנוענעים בכל מקום אסורין משום גזל.

ופרקינן ל"ק הא דתניא אינה צריכה זימון בפרדס הסמוך לעיר משום דחזו לה כל יומא ודעתיה עילויה והא דתני צריכה זימון בפרדס שאינו סמוך לעיר אי זימן אין ואי לא לא דאסוחי מסח דעתיה מינה והני מילי בבת הקטנה אבל באם צידה מעלייתא בעיא:

מתני' בהמה מסוכנת כו'. פי' כגון גוססת וזהו האמור בשר כוס כוס כלומר שחוט מהר קודם שתמות לא ישחוט אותה ביו"ט אלא אם נשאר שהות ביום כדי שיאכל הימנה כזית צלי מבע"י ר' עקיבא אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה.

אמר רמי בר אבא כתיב בתורה והפשיט את העולה וגו' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא אחר הפשט וניתוח כשם שאין מקריבין העולה למזבח אלא אחר הפשט ונתוח ואסיק' הני מילי לענין מוסר וד"א כדתניא לא יאכל אדם שום ובצל מראשו שנראה רעבתן אלא מעלין.כיוצא בו כו' אבל איסורא ליכא כדרב הונא דאמר בהמה שנשחטה כהלכתה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך שנטרפה ובמה נטרפה והאוכל ממנה אין בו איסור ור' עקיבא קאי כוותיה דתנן ר"ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה ואוקימנא כדתני ר' חייא מבית טביחתה ממש כלומר קודם הפשט וניתוח.

המקושרין והמנוענעין אסורים משום גזל. פירש רש"י ז"ל מפני שהראשון שקשרן והגביהן קנאן בהגבהתם שההפקר נקנה בהגבהה. ובתוספות הקשו אי בשהגביהן פשיטא, ופירשו (הא) דמיירי כגון דלא אגבהינהו אלא קשרן קשר בעלמא ואשמועינן דחבטה בהפקר קניא (ב"מ קיח, א עיי"ש) אף על גב דלא הגביהן.

היה אותו הדורון מאותם הפירות שאין במינן במחובר לקרקע שאין כאן ספק תלישה כלל אם באו מחוץ לתחום אסורין לזה שנשתלחו לו שמא יאמר לך והבא לי ואע"פ שאם יביא הוא בעצמו אין כאן אלא שבות של תחומין וכשיאמר לגוי אין כאן אלא שבות דשבות הרבה פעמים מחמירין בענינים אלו לפי שהענין קרוב לטעות בו והעמידו דבריהם אף בשבות דשבות לאסרו לכתחלה ולערב מיהא מותרין לו מיד בלא המתנה ויש חולקין לומר שאף בזו צריך להמתין בכדי שיעשו ממה שאמרו במסכת שבת קנ"א א' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב כלומר ששהו כשיעור זה אלא שאפשר שבמת החמירו שמא מתוך מרירותם יקלו בכך ומ"מ הם מביאים עוד ראיה מזו שמכשירין כמו שכתבנו למעלה ואינה ראיה שבזו מתוך שאתה צריך לכדי שיעור תלישה אתה צריך לידי שיעור הבאה:

זה שאסרנו בהובא מחוץ לתחום כל אותו היום דוקא לאותו שבאו לו אבל לישראל אחר מותרין מיד שהרי אין כאן איסור מוקצה בגופו שיאסר לכל אדם מצד עצמו אלא מגזרת לך והבא לי וחששא זו אינה אצל אחר:

שמא תאמר אחר שאתה מחמיר בענינים אלו כל כך הנח לנו מקום להחמיר בו עוד לאסרו לכל מספק מוקצה שמא דורון זה אם תרנגולת היא לגדל ביצים היא עומדת ואם מן העז קרבנו שמא אף היא לחליבה היתה עומדת אצלו ואם מיני פירות הן שמא לסחורה הן עומדות והרי הן מוקצה כדין תמרי דעיסקא וא"ת שאלו היה כן לא היה מביאן הגע עצמך שנודע כן ר"ל שהן ממין אלו שהזכרנו תדע שגדולי המפרשים נוטים בזו לאסור אם נודע כן בודאי אלא שמתירין בו מן הסתם וממה שאמרו בתלמוד המערב אין הגוי צריך הכן ר"ל מן הסתם פירותיו מותרין הואיל ואין במינן במחובר ושלא הביאם בשבילו מחוץ לתחום ולא עוד אלא שאף הם עצמם החמירו במקום אחר במה שעלה בדעתך תחלה אף מן הסתם ולא אמרו לדעת זה אין הגוי צריך הכן אלא כשנודע שלאכילה היו בידו והוצרך לומר כן שמא היה עולה בדעתך שכל שביד הגוי מוקצה הוא לישראל שאין דעת ישראל על מה שביד הגוי בא להודיענו שאין צריך הכן ומ"מ דוקא בשנודע לנו שהיו בידו לאכילה ולא לסחורה ואין זה נראה לי כלל שלא אמרו אין הגוי צריך הכן אלא במה שכיוצא בו בישראל צריך הכן ונראין הדברים שלא חששו במה שבידי הגוי אלא בדבר שיש בו חשש איסור מלאכה ושהיתה שם אותה המלאכה בודאי אלא שמא לא היתה שם היום כגון מינו במחובר ודבר הניצוד אבל איסור שאפשר שלא היה בו כלל אין חוששין לו עד שיודע כך נראה לי ויש לגדולי הדורות שלפנינו דעת שלישי שאף ביודע בודאי שלסחורה הן עומדות מותר שאין מה שביד הגוי מוקצה לישראל ר"ל מחמת הכנה ומה שאמרו אין הגוי צריך הכן פירושו אף במוקצה ודאי מחמת הכנה ומ"מ גרוגרות וצמוקין יראה לי שיצאו מן הכלל מפני שהקצאתן בעצמן מצד מיאוסן:

ולמדת מ"מ שהבא בשביל ישראל זה מותר לאחר ושמא תאמר ויחול שם מוקצה עליהם אמר שאין דעתו של אדם על מה שבא מחוץ לתחום אין זה שוה בכל ואין מוקצה אלא בדבר שבגופו שבשבילו איסורו שוה לכל ואין לחוש שמא יאמר הישראל לך והבא לחברי שאין אדם חוטא ולא לו וכל שכן שכשרואה איסור עצמו מגזרה זו לא יטעה בה בשל אחרים מעתה אין צריך לומר שאם הביאם הגוי לעצמו שמותר לישראל לאכלן בביתו או אף להביא אם נתן לו מהם שאין גזרת לך והבא לי אמורה אלא בדורון שהוא הוראת אהבה וחבה יתרה והרי זה לא נעשה האיסור בשביל ישראל והרי אף בנר וכבש שעשאן הגוי לעצמו מותר לישראל להשתמש בהם בלא טלטול מ"מ כל שהתרנו בא מחוץ לתחום לישראל אחר דוקא בתוך העיר אבל בחוץ לעיר אפילו תוך התחום אסורות הן לכל מצד אחר והוא שהתבאר בעירובין פרק מי שהוציאוהו מ"ז ב' שנכסי הגוי קונין שביתה במקומן ביד הגוי ואין להם אלא אלפים אמה וכשבאו מחוץ לתחום אין להם אלא ארבע אמות אלא שכל העיר נידונת כארבע אמות וכן התבאר שם בפירות של ישראל שיצאו חוץ לתחום שלא יאכלו במקום שיצאו ולא סוף דבר למי שהוציאם לו אלא אף לאחר הואיל ונעשה בהם איסור על ידי ישראל אבל אם הוציאם גוי אסורות לזה שבאו בשבילו ומותרות לאחר בתוך ארבע אמות חזרו במקומן אף במזיד יאכלו שהרי כאנוסים הם ולא הפסידו מקומם ואפילו הבעלים עצמן הוציאו והביאו מותרין ואע"פ שמבשל בשבת במזיד לא יאכל בזו נעשית שם איסור מלאכה על ידי ישראל אבל זו אין כאן מלאכה שהרי ביום טוב הוא שאם בשבת הרי כל שהעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אסורין לפי דרכך למדת שכל שהתרנו ביום טוב לישראל אם היה שבת אסורות לכל מצד מה שהובאו דרך רשות הרבים ומ"מ אחרוני הרבנים כתבו במסכת שבת שכל שהוא רשאי לילך לשם ולאכול בביתו של גוי אם הביאם לו מותר הא מ"מ בחוץ לתחום שאי אפשר לו לילך לשם נאסרו לדברי הכל:

אלו שאסרו בכל העברה דרך רשות הרבים לא סוף דבר רשות הרבים גמורה אלא אף במקום שדלתות העיר ננעלות בלילה ואין שם רשות הרבים אלא כרמלית דרבנן ואע"פ שבהבאת ישראל עצמו אינה אלא שבות אמירתו לגוי אסורה אע"פ שהיא שבות דשבות שהרי אף חוץ לתחום דרבנן היא ואמירה לגוי שבות דשבות ואע"פ שאפשר לפרשה בלך והבא לי מחוץ לשלש פרסאות כמו שכתבנו למעלה מכל מקום אין השיטה מוכחת כן והרי אמרו לא יאמר לגוי שישכור לו פועלים אע"פ שאם ישכור הוא עצמו אין כאן אלא שבות וכן אין אומרין לגוי כבה אע"פ שכבוי אף אצל ישראל מלאכה שאינו צריך לגופה היא וכן הרבה:

זה שאסרנו בבא מחוץ לתחום מיהא לאותו שבאו בשבילו דוקא בשהוא ודאי שבאו מחוץ לתחום אבל אם היה ספק מותר ואע"פ שדבר שיש לו מתירין הוא כבר ביארנו שלא נאמר אלא בדבר שאיסורו שוה בכל זהו דעת גדולי הרבנים וראייתם ממה שאמרו במסכת שבת גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ונאמר עליה בגמ' רב אמר קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופי' הם ז"ל רב אמר קרוב ממש שנודע שממקום קרוב באו ובדרך זה מותר בהמתנת שיעור מקום קרוב אבל ספק אסור עד שימתין בכדי שיבאו ממקום רחוק ושמואל אמר אפילו בספק חוששין שמא מערב שבת באו ולנו חוץ לחומה ומה שאמרו אא"כ באו ממקום קרוב פירושו אא"כ יש לתלות בקרוב ר"ל שלא נודע שבאו ממקום רחוק ואע"פ שלשון חוששין לא נאמר אלא לחומרא כבר מצינו לשון זה לקולא כמו שאמרו בחגיגה חוששין שמא באמבטי עיברה וכן חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין כמו שכתבנו במסכת גיטין והלכה כשמואל שנסתייע מן הבריתא כמו שנזכר שם ואפילו אין אותו המין מצוי בתוך התחום חוששין שמא חוץ לחומה לנו מ"מ גאוני ספרד וגדולי הפוסקים אחריהם מפרשים דברי שמואל לחומרא ופי' הדברים רב אמר קרוב ממש שכיון שראינוהו בא בבקר אומרים מתוך ביתו הביאן ואין חוששין לרחוק ושמואל אמר אפילו בא בבקר חוששין שמא חוץ לחומה לנו הלילה וממקום רחוק הביאן משחשיכה וברייתא שנסתייע ממנה שמואל אתה יכול לפרשה על שני הצדדין כמו שיתבאר שם ולדעת זה ספק באו חוץ לתחום אסור ומ"מ גדולי האחרונים כתבו שאף לדעת זה דוקא בחלילין שדרכן להביאם מחוץ לתחום וכן הדין בגוי שהביא דורון מפירות שאין מצויות כאן או בגוי שדר בחוץ לעיר ותחומה אבל גוי שרוי עמו בעיר ופירות מצויין בעיר ודאי מותרין לדברי הכל והדברים נראין וזהו שלא חששו לשמא באו מחוץ לשלש פרסאות שהן מן התורה וספק תורה להחמיר שאין דרך הבאת פירות חוץ לשלש פרסאות:

זה שהתרנו הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לא סוף דבר במה שלא נעשית בו מלאכה על ידי גוי כגון הבאת דורון באין במינו במחובר אלא אף במה שנעשית בו מלאכה כגון גוי שהדליק את הנר בשביל ישראל או מלא מים לבהמת ישראל או עשה כבש בשבת לירד בו ישראל כלם מותרין לישראל אחר וכן הביאוה גדולי המפרשים ממה שאמרו בתוספתא שהזכרנו לא יקבור אותו ישראל הא אחר מותר אפילו בשבת וגדולי הרבנים אסרו בכל מה שנעשה בו איסור תורה על הדרך שביארנו בשמם למעלה במינם במחובר בהמתנת בכדי שיעשה אף לאחר:

כל מה שביארנו להיתר באין במינן מחובר הוא הדין במינן במחובר וצורתם מוכחת שמאתמול נלקטו וכל מה שביארנו לאיסור לבא בשביל ישראל לאותו ישראל או לאותם שבא בשבילם הוא הדין בגוי שהביאם למכור שאם בא על דעת שימכור לגוים מותר ואם הדברים מוכיחים שהוא בא על דעת שימכור לישראל אסור ושני דינין אלו התבארו במסכת עירובין ממה שאמרו שם הנהו ליפתי דאתו למחוזא חזוהו רבא דכמישי אמר הני ודאי מאתמל עקירי מאי אמרת מחוץ לתחום אתו הבא לישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן הני דאדעתא דגוים קא אתו שרא להו כיון דחזא דמפשי ומייתו אסר להו כלומר שחשש שמתוך שראו שקפצו עליהם היו מכוונים להביאם בשבילם וא"כ זה שאמרו הולך אדם אצל חנוני ולוקח ממנו וכו' דוקא חנוני ישראל כמו שיתבאר למטה בסוף הפרק:

כל שכתבנו שמותר לערב אם לאלתר אם בשיעור בכדי שיעשו כבר ביארנו דוקא בשל גליות אבל ראש שנה ושבת ויו"ט כל האסור בזה אסור בזה ומ"מ חכמי לוניל הסכימו דוקא בחשש איסור מוקצה כגון מינו במחובר ושאר המוקצים אבל כל שאין איסורו מצד עצמו אלא מגזרת לך והבא לי כגון אין במינן במחובר שבא מחוץ לתחום הואיל ואין כאן איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדשה אינו אלא כעין קנס ואף בראש שנה ושבת ויום טוב מותר למחרתו דיו שקנסת עליו יום אחד וגדולי המפרשים חלקו עליהם בשבת ויו"ט כמו שכתבנו בפרק ראשון שבת ויו"ט מי גרם לזה שתהא מותרת בשבת הבאתן ביום טוב והרי אין יו"ט מכין לשבת אלא שהודה להם בשני ימים של ראש השנה ויש שחלקו אף באלו ממה שאמרו כל האסור בזה אסור בזה אלא שמ"מ נהגנו היתר על פיהם:

יש מי שהורה בישראל ששלח לעיר אחרת דורון דגים או פירות מערב יו"ט ולא הגיע שליח לשם עד שקדש היום שאין כאן אלא איסור תחומין מותר לו לאכול לאלתר שהרי אין כאן לך והבא לי שהרי אין לאותו ישראל שייכות עם הגוי שהביאם לו ויש חולקין בה לומר שענין לך והבא לי בהרבה צדדין נאמר או קח והבא לי ואתן שכרך או הבא משלך ולפיכך כל שבא מחוץ לתחום אסור עד לערב אפילו שלח יין על ידי חותם הראוי שאין לחוש להבא לי משלך ולא מחברך אסור שלא חלקו בענין זה ליתן דבריהם לשעורין ודעת ראשון נראה יותר שלא נאמר לך והבא לי אלא למכירו ומתאהב עמו:

מקצת חכמים הורו שלא לאסור בא מחוץ לתחום לאותו ישראל אלא בחוץ לארבע אמות אבל בתוך ארבע אמות מותרין אף לזה והיו מביאין ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב אלו ואלו שנכנסו לתחום משחשיכה מותרין לשחוט ואלו הן מדבריות הגדלות באפר אמ"ר זעירא הדא אמרה כלי שבא מחוץ לתחום משחשיכה מותר לטלטלו ר' שמעון בר ביסנא בלבד בארבע אמות כהדא גמול זוגא אוקריה חד גוי כמהין שאיל לר' מונא אמר קבלן מגו מגרין דידך ואוכלן בארבע אמות ובמחילה מהם נשתבשו בפירושו ולא כיונו בתלמוד המערב להתיר אלא לאחרים כלומר קבלם בשביל שכניך והאכילם בתוך ארבע אמות על הדרך שביארנו למעלה וכגון שאין העיר מוקפת חומה שאינה נדונית כארבע אמות הא עיר המוקפת כלה כארבע אמות:

הסוכר אמת המים מערב יו"ט והוא שהיתה אמת המים באה לאיזה מקום וסתם את מעברה שלא תעבור דרך שם ולא יכנסו עוד דגים לשם ואותם שהיו שם באותה זימן לצורך מחר על ידי מעשה זה והשכים למחר ומצא בה דגים מותרים אע"פ שהם מכוסים מן העין הואיל ואינם מחוסרי צידה הכנה מועלת בהם:

חיה שקננה בפרדס כגון איל וצבי ויחמור ודומיהן וילדו עפרים ועדין הם קטנים וכן שפרדס זה מקום המשתמר אין אותם הוולדות צריכין זימון שהרי מתוך שהם קטנים ובמקום המשתמר אין צריכין צידה במה דברים אמורים בפרדס הקרוב לעיר שעינו נשואה עליהם תמיד אבל פרדס שאינו קרוב לעיר צריכין זימון ובאמן או הם עצמם אחר שגדלו הואיל וצריכין צידה אין זימון מועיל בהם אא"כ היו בביבר שלהם ובביבר קטן כמו שפירשנו למעלה וכל שקננו באילנות אסורים שמא יעלה ויתלוש:

עופות המפרחין כבר ביארנו בפרק ראשון שאין זימון מועיל בהם אלא בקשור כנפים ומי שמצא עופות מקושרין בכנפיהם אסורין לו אף בחול משום גזל ואפילו לא מצאן מקושרים אם ידע בודאי בחברו שנענען מבערב והכינן אע"פ שאין נענוע מועיל להכנתן כמו שביארנו בפרק ראשון מ"מ אסורין לזה משום גזל:

המשנה השלישית בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ ידוע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום ר' עקיבא אומר אפי' כזית חי מבית טבחתה שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמטה אבל מביאה בידו אברים אברים אמר הר"ם ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה על איזה צד הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש אע"פ שאין צריך לה ביומו ואמר על זה בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ וכו' פי' מי שיש לו ביום טוב בביתו בהמה מסוכנת ומתירא שמא תמות ומחמת יראה זו רוצה לשחטה וכבר סעד ואין צריך לו לסעודת יום טוב אומר עליה שאין יכול לשחטה אא"כ יש שהות ביום שיהא ברור לו שיהא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום אע"פ שאין שהות לאכלה בקדרה שהצלי קל יותר משאר הבישולים ואינו טעון שהייה למליחה ובשיעור זה שוחט וגומר בדעתו לאכול ממנה כזית ואע"פ שהחמירו בהערמה בכאן הקלו שמתוך הפסדו גומר הוא בדעתו לאכול כזית זה בלא שום הערמה ומכיון שגמר בלבו לאכול הימנה אע"פ שלא אכל אין קפידא בכך כמו שהתבאר בפסח ראשון וכל שכן שאחר שגמר לאכול כזית אין צריך לחשב באכילת הנשאר שהרי טעון שחיטה לכזית כשחיטה לכלה ור' עקיבא מיקל ביותר אפילו כשאין שהות ביום אלא לאכול כזית חי ר"ל שאין שהות לצלותו וכן מבית טביחתה שהוא מופשט מאליו ר"ל שאין שהות ביום כדי להמתין אף ההפשט אלא שיש שהות מעט כדי לשחטה וליטול כזית חי מבית טביחתה שהוא מופשט מאליו ועומד מצד פריעת השחיטה גומר בדעתו לעשות כך ושוחט ואע"פ שאין לו שהות למליחה מפני שדם האיברים כל זמן שלא פירש מותר אא"כ הוא בשר שיש בו וורידין מלאים דם ומכל מקום הלכה כחכמים וכל זמן שאין שהות ביום לכזית צלי אסור ויש פוסקים להקל כר' עקיבא ובהמה בריאה מיהא אין מתירין בכך שמחשבתו נראית כהערמה אלא שמ"מ כל שאומר ועושה ר"ל שאוכל ממנה כזית מותר לגמרי שאין לאחר מעשה כלום ומכאן היו רבותי מנהיגין להתיר לבודק בשעת הדחק לשחוט ביום טוב לצורך מחר לצבור ומזהירו לאכול ממנה או להאכילו לתינוק מן הכבד או מאיזה מקום כזית צלי מבעוד יום:

שחטה בשדה ר"ל שבהמה זו המסוכנת היתה בשדה ומתוך שנתירא עליה לא רצה להמתין לה עד שתגיע לעיר ושחטה במקום שהיא לא יביאנה לעיר דרך חול במוט או במוטה ועל ידי כתפים אלא שמביאה בידו איברים איברים הואיל ומתוך הסכנה שחטה ולא לעקר צורך יו"ט אם יביאנה בפרסום יש זלזול בדבר ומכל מקום אם שחט בהמה בשחרית לצורך יו"ט בשדה מביאה אף במוט ובמטה ובסיעה של בני אדם וכן הלכה ומגדולי המחברים פוסקים שאף בבהמה בריאה ושנשחטה בשחרית לעקר צורך יו"ט לא יביאנה דרך חול אלא שמביאה בידו איברים איברים ואע"פ שבהבאה זו מרבה בהלוך ואתה צריך לומר שתוספת משאו חמור מתוספת הלוך ובפרק המביא ל' א' אנו נותנין להם דין אחד וכמו שאמרו שם היכי ליעביד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא הא קא מפשא נמי בהילוכא תדע שלא הושוו המדות בין הרבאת הלוך ומיעוט משאוי להרבאת משאוי ומיעוט הלוך אלא בששניהם דרך חול אבל הבאת איברים אינה דרך חול ולפיכך לא חששנו בה להרבאת הלוך שבה:

ולענין עורה יש אומרים שאין יכול ליטלו שלא הותר אלא משמחת יום טוב וסופו משום תחלתו אבל זו על כרחו הוא שוחטה ובתלמוד המערב אמרו משייר ממנה אבר אחד ומביאה עמו אלא שמ"מ יראה שלא חלקו חכמים בין שחיטתה של זו לשחיטת האחרת והואיל והותר לרוב שחיטות הותר לשחיטה זו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולא בחזקת איסור אבר מן החי כמו שפרשו רבים שהרי היא מתה לפנינו ואיך נעמידה בחזקת אבר מן החי אלא פירושו בחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אמרה תורה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח אל תאכל והרי היא בחזקת שאינה זבוחה אע"פ שמתה עד שיודע לך שנשחטה כראוי ומתוך כך כל שנולד ספק בשחיטה כגון מצא סכין פגומה ולא ידע אם בעור או בעצם וכיוצא באלו אסורה נתברר לנו שנשחטה כראוי הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך בבירור שנטרפה ואם בא זאב ונטל בני מעין והחזירן כשהן מנוקבין ולא נודע אם ניקבו קודם שחיטה וטריפה ואם לאחר שחיטה ועל ידי זאב תולין בזאב ומכשירין אותה ואף בריאה אע"פ שעלולה בטריפות אנו דנין כן אלא שיש חולקין בדבר ואף לדבריהם לא תאסר אלא בשהחזירה בשהיא מנוקבת אבל אם נאבדה מכל וכל הדבר פשוט להיתר שאף בדיקת הריאה אין אנו צריכין לה אלא שתקנת אחרונים היתה לבדקה על שהיא עלולה ודבר זה יתבאר במסכת חולין:

למדת לענין ביאור שזה שאמרו בסוגיא זו הפשט ונתוח לעולה והוא הדין לקצבים לא לענין איסור נאמרה כלומר שכמו שנתחי העולה אסורים ליקרב בלא הפשט כך תהא הבהמה אסורה עד שתופשט כדי לראות אם יש בה טרפות אם לאו ומה שמזכיר בה קצבים הוא הדין לשאר בני אדם [אלא] ששאר בני אדם אין דרכן ליקח עד שתופשט ויראו הנתחים לפניהם אבל קצבים דרכם ליטול ממנה תכף לשחיטה ולאכול כמאכל בן דרוסאי קודם שילכו להם באיטלין וכן שנפרש במה שאמרו במשנתנו כזית חי מבית טביחתה לא מבית טביחתה ממש ר"ל קודם שהופשטה אלא ממקום שטובחת אכילתה ר"ל שמכשרת אכילתה ר"ל אחר הפשט ובדיקה בריאה אינו כן שהרי אין חוששין לטרפות כמו שביארנו ולא אמרו הפשט ונתוח לקצבים אלא מצד דרך ארץ כלומר שאין למהר באכילתה שלא יראה כרעבתן וכמי שאינו ממתין עד שתצא נפשה וכעין מה שאמרו ללמד דרך ארץ לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן שנים דרך ארץ שלשה הרי זה מגסי הרוח שמא תאמר והיאך היה עולה על הדעת לומר שמחמת איסור נגעו בה והרי בהדיא אמרו עליה למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח ודרך ארץ אמרו איסור לא אמרו שמא היית סבור לומר שמצד שאינו איסור מפורש הוא קוראו דרך ארץ הא מ"מ סרך איסור יש בדבר עד שהעלה בסוף הסוגיא שאין שום איסור בדבר שמן הדין אין לנו לחזר לבדוק בטרפיות אלא שאח"כ בזמן האחרונים החמירו בבדיקת הריאה כמו שיתבאר במקומו:

וצפור דרור צריך לקשה בכנפיהם בפרק אלו טריפות אמרי' דצפור דרור שכריסה לבינה האי טהורה: אלא כדי שיאכל ממנה כזית צלי בפרק אלו עוברין אמרי' כדי שיכול לאכול ואע"ג דלא אכל ר"ע אומר אפ'י כרת חי מבית טביחתה פי' גם ת"ק מודה בזה דכזית מבית טביחתה בעי' ואל פליגי אלא בצלי דת"ק סבר דוקא צלי אבל אבל חי לא שאין דרך בני אדם לאכול בשר חי ור"ע מתיר אפ'י חי ודוקא לשחוט התירו לו שלא יפסיד בהמתו משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ונמצאת שחיטתו לצורך יו"ט אבל להפשיט נראה לי שלא התירו לו להפשיט ביו"ט לצורך חול וסיפ' דקתני שוחטה בשדה דמשמע שהמפשיטה ומביאה בידו איברים איברים לאו ארישא קיימא אלא מילתא באנפי נפשא וכגון ששוחטה לצורך יו"ט:

מיכן למדה תורה דרך ארץ כמו שמצינו בעולת העוף שמקריב אותה עם הנוצה כך יצוה גם בעולות בהמה א"נ ימלגו אותה ויסירו צמרה ויקריבנה בעורה ולמה צוה להפשיט אלא משום חשש טריפה:

חוץ לתחום אסורין. פירש הרא"ה ז"ל דאין אסורין לאותו שבאו בשבילו אלא לבו ביום אבל לערב מותרין לאלתר מדלא קאמר ולערב אסורין כדקאמר ברישא. דכשם שהקלו בתחומין דרבנן להתירו בו ביום לישראל אחר הקלו להתירו למי שבא בשבילו לאוכלן לערב לאלתר. ועוד פירש ז"ל דשיעור בכדי שיעשו דהיינו בכדי שתעשה המלאכה דהיינו התלישה שהיא איסור תורה. ואין הרשב"א סובר כן. ועוד כתוב בספר המצוות דמותר לטלטלן לאותו שבאו בשבילו כיון שהן מותרין באכילה לאחרים קל וחומר מן הלוף דכיון שראוי לעורבים התירו לטלטלו.

מותר לישראל אחר. פירוש שאינו מבני ביתו כי כל בני ביתו דינם כמוהו דכי מייתי ליה אדעתא דבני ביתיה מייתי ליה. והכי מוכח התם בעירובין בפלוגתא דאמרינן אדעתא דריש גלותא מייתו או אדעתא דכולהו רבנן וזה ברור. וכן פירש הריטב"א ז"ל וכן מורי נר"ו בתשובה דאי לא ליפלוג בין דידיה לאנשי ביתיה ואנא אמינא כל שכן אחר. ואלא מיהו פירות שיש במינן במחובר ובאו לישראל ביום חמישי שהוא יום ראשון של ראש השנה אמר הרב ר' שלמה דמונפשלייר שמותר לאוכלן בשבת שאין אומרים הכנה משני ימים. ולא נהיר שהרי עשאום כיום אחד והרי הוא כאילו באו ביום ששי וראוי לאוסרם. וכן דעת הרשב"א בתשובה.

נפל חברין ברברבתא. פירש מורי נר"ו נפל ונכשל חברין בסברתו דרב ובברייתא דמייתי. והיינו לבתר דסתר ראייתו מרב ואמר מי דמי השלים להביא לו ראיה שנכשל ונפל עוד במה שאמר בעל הברייתא. והיינו דאמר ולא בעיא זימון והא תניא כו'. ואיתותב משום דהוה שרי בין גנה הסמוכה בין גנה שאינה סמוכה. דאי לא הוה דחי ברייתא בגנה שאינה סמוכה. ולולא שהוא נר"ו אמרה הייתי אומר שאין הסוגיא הולכת על זה הדרך אלא הכי קאמר נפל חברין ברברבתא כלומר במחלוקות גדולות שהוצרך להביא שתי ברייתות דקשיין אהדדי. דראיה שהביא מרב אינה ראיה דהתם בחיה שקיננה בפרדס לא קא עביד מעשה לשם הזמנה והלכך בעיא הזמנה מבעוד יום. והכא באמת המים קא עביד מעשה לשם הזמנה והלכך לא בעי זימון אחריתי. והא תניא בניחותא דחיה שקיננה בפרדס צריכה זימון. והא תניא גרסינן וכן הוא בספרים ולא גרסינן והתניא משום דאין קושיא אלא סיוע הוא שמביא רב נחמן לדבריו מן הברייתא והכל עולה לענין אחד. אלא דלישנא דגמרא קצת קשה דאמר ולא בעיא זימון דמשמע דאחיה קאי ולא אדגים שבאמת המים דאם כן הוה ליה למימר ולא בעו זימון. ומתוך הדחק נראה לי דאאמת המים קאי דלא בעי זימון אחריתי אלא סכירה בעלמא.

ובאילנות אסורים גזרה שמא יעלה ויתלוש. פירוש אפילו באילנות שבביתו ואפילו נפלו מעצמן או שנטלם על ידי דבר אחר אסור גזרה שמא יעלה כו'.

אסורין משום גזל. פירשו בתוס' ואשמועינן דבהבטה בעלמא קנאה ואף על גב דלא הגביהן אלא שקשרן קשר בעלמא משום דהבטה בהפקר קניא. וקשה למורי נ"ר דהא פרק קמא דמציעא דייק אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה בראיה בעלמא קני כו'. ועוד תנן התם היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי זכה בה. אלמא בראיה לא קני דהא חזייה אידך וקני ליה הלה. ובפרק הבית והעליה דייקי אי הבטה של שומר וכגון שומר שדה של הפקר כגון ספיחין בשביעית או תבן וקש שדבר של טורח גדול הוא ועל ידו נשמר אי קני ליה או לא. ואסיקו התם דאפילו בכי הא לא קני ולא מדכר הא דמקושרים ומנוענעים כלל ואף על גב דמשמע הכא דהיא הלכה פסוקה דלא מדכר בברייתא שום פלוגתא. ועוד דאמרינן התם דכולי עלמא הבטה בהפקר אינו קונה. והיכי אמרינן דכל עלמא והא לדבריהן ז"ל ר' שמעון בן אלעזר אית ליה דקונה. והנכון מה שפירש רש"י ז"ל דהראשון הגביהן וקנאן בהגבהה. וא"ת אי בהגביהן פשיטא. וי"ל דמשום המוצאן שהם אסורין לו איצטריך דאף על גב דלא ידע אם הגביהן זה שקשרן או לא אפילו הכי אסירי לפי שרגלים לדבר שכיון שקשרן או נענען הגביהן. וכן נראה מפירוש של רש"י ז"ל ועיין. ועוד דלישנא דגמרא מוכח הכין דאי בעינן הגבהה בודאי הוה ליה למימר המקושרין והמנוענעין אסורין אם הגביהן. וכל שכן למה שכתב רש"י פרק קמא דקדושין דהגבהה לא קניא עד שיגביה שלושה טפחים שצריך לומר כן. וא"ת אכתי אמאי איצטריך הגבהה כלל דהא ודאי כיון שקשרן או שנענען תוך ארבע אמותיו היו וארבע אמותיו של אדם קונות לו. ותירץ נ"ר דהא אסיקנא פרק קמא דמציעא דאין קונות אלא בשדה דעלמא ופירש רש"י שם סימטא. הא ברשות הרבים ובשדה חברו אף על פי שלא קנה בעל השדה שאינה משתמרת לדעתו אפילו הכי לא קנה הלה. והלכך כיון דקתני הכא בכל מקום אסורין וכלל אפילו המקומות שאין ארבע אמות קונות לשם הוצרכנו לטעמא דהגבהה. ואפילו לרב אלפסי ז"ל שפירש שם סימטא ושדה דעלמא אפילו לדידיה דוקא שדה דדמיא לסימטא דהיינו שדה בימות החמה. עד כאן תורף דברי מורי נר"ו.

הא בה הא (באה) באמה. כלומר ברייתא דקתני דבעיא זימון באמה לפי שהיא גדולה ואין דעתו עליה.

בגנה הסמוכה לעיר. כלומר דהא הוי מוכן משום דחזי ליה כל יומא וכאלו זמין ליה דדעתיה עלויה. וכתב הריטב"א דמסתברא דכשהוא תוך עיבורה של עיר קרי סמוך לעיר ושאינו סמוך לעיר היינו שהוא חוץ לעיבורו. דאי חוץ לתחום פשיטא דאסור. ודכותה בפרק המביא עד כאן.

מתני' בהמה מסוכנת לא ישחוט כו'. לאכול הימנה כזית. פירוש אף על גב דלא אכיל כיון שיש שהות ביום לאכול כזית שרי. ולמאן דאית ליה הואיל. ואף על גב דלא שרי לכתחלה מכל מקום כיון דלית בה אלא איסורא דרבנן הכא משום הפסד ממונו התירו לכתחלה. ומכאן ראיה דכל היכא דאמרינן הואיל שרי מדאורייתא. ואפילו למאן דלית ליה הואיל אוקימנא לה למתניתין התם פרק אלו עוברין דכיון דגמר בדעתו לאכול אף על גב דמימליך ולא אכיל שרי כדאמרינן אם הותיר הותיר לשבת. והוא הדין דאם הניח כל סעודתו לשבת דשרי הואיל ועל דעת יום טוב עשאה.

ר' עקיבא אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה. ומכאן שמעינן דבשר באומצא לא בעי מליחה. דאי לא הרי כתבו הגאונים ז"ל דשיעור מליחה כשיעור צלי ומאי איכא בין שיעורא דתנא קמא לשיעורא דרבי עקיבא דהא ר' עקיבא מקל הוא יותר מתנא קמא דבעי שיהא שהות ביום כדי לצלותה. והלכתא כתנא קמא.

גמרא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. פירש רש"י בחזקת אבר מן החי. ולא נהיר דאחר שהיא שחוטה לפניך אף על פי שאין אנו יודעים במה נשחטה הרי יצתה מכלל אבר מן החי. והנכון בחזקת איסור שאינה שחוטה היא עומדת. נשחטה בחזקת היתר עומדת. פירוש ואפילו בריאה שמצוי בה טרפות לא מחזקינן איסורא מסתמא. והא דאמרינן בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן מנוקבין דתלינן בזאב אפילו בריאה מיירי ורמי בר חמא אתא לאשמועינן דחיישינן לריאה שמצוי בה טרפות. אבל לשאר טרפיות כולי עלמא מודו דלא חיישינן וכדמוכח התם להדיא. ובהא נמי אסיקנא הכא דלא פליגי אדרב הונא. ורבנן הוא דאצרוך בדיקה לריאה מפני קדושה וזריזות שמא תמצא טרפה. והכא משום הפסד ממונו אוקמוה אדינא דאורייתא ומשערינן כדי אכילת כזית בלא בדיקה.

בפרש"י בד"ה חוץ לתחום כו' טעם אחר נ"ל כו' גזירה שמא ישלח בשבילו כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה וכתב דנ"ל שאין זה לשון רש"י כי רש"י תופס הטעם משום שלא יהנה ולא משום שלא יאמר כו' עכ"ל [א] ואין זה הכרע למחוק כל ספרים הישנים דודאי גבי יש במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת שבת ומש"ה לא חילקו בינו לחבירו אבל גבי חוץ לתחום דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו אלא משום שמא ישלח בשבילו ולהכי מותר לאחר דליכא למגזר ביה שאינו מכירו וכן נראה מדברי הרז"ה שהוא מפרש גבי יש במינו במחובר כפרש"י וגבי מחוץ לתחום פי' הטעם שמא יאמר לו ומש"ה מותר לישראל אחר וק"ל:

בגמ' בד"א ביוני שובך ויוני עליה וכו' וצ"ל דכל זה מיירי ביונים קטנים שלא פרחו דאל"כ אסורים משום צידה וכדאיתא לעיל בברייתא (ביצה דף כ"ד) הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ועיין לעיל בתוס' (ביצה דף ט') ד"ה אין מוליכים וכו':

ברש"י ד"ה חוץ לתחום אסורים וכו' עד טעם אחר נראה לי וכו' בספר הכמת שלמה מוחק כל זה ונתן טעם לדבריו משום דטעם זה הוא לפי דעת התוס' שכתבו דטעם דכדי שיעשו הוא דנזרינן שמא יאמר לנכרי להביא אבל לרש"י לא הוי אלא מטעם כדי שלא יהנה ממלאכה י"ט ולא ס"ל דגזרינן שמא יאמר לנכרי להביא:

ד"ה מאי קמ"ל דרך ארץ או איסור וכו' לא ירענא למאי נקט רש"י השתא טעמא דדרך ארץ דהא לפי משמעות סוגיית הנמ' משמע דהשתא ס"ד דאיסורא יש בדבר משום דיש בה איזה סימן טריפות ולאפוקי מרב הונא דאמר בחזקת היתר עומרת משנשחטה עד לבסוף דמסיק אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה חוץ לתחום אסורין כו' טעם אחר נ"ל כו' עד ס"ה נמחק. ונ"ב נ"ל שאינו לשון רש"י כי רש"י תופס הטעם משום שלא יהנה ולא משום שלא יאמר וכן התוס' הביאו התירוץ ראשון ושום תלמיד מבעלי תוס' הגיה פי' זה וק"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה ומצא לפני כו' כלום שאסורין דחיישינן שמא כו' כצ"ל והד"א:

גמרא וצפרין שקננו בטפיחין בבירות. כן גריס רש"י לעיל (כד) ע"ש:

שם והמקושרין והמנוענעים כו'. לכאורה אתי כב"ש לעיל (י) במשנה אבל עי' בתוספתא פ"א (בציון הגרי"פ ט"ס פ"ג) דקודם מאמר רשב"א זה נשנה רש"א בש"א לא יטול כו' עד שיקשר בה"א עד שינענע ודע שבגי' התוספתא שם איתא וחיה שקננה בפרדס צריכה זימון כו' וע"כ ט"ס הוא:

רש"י ד"ה מדברי רבינו ור"ן דקרי ליה כו'. כצ"ל:

בהמה מסוכנת לא ישחוט וכו' ר"ע אומר כזית חי מבית טביחתה בשיטה מקובצת מוכיח מכאן דלאומצא לא בעי מליחה דאלת"ה כיון דשיעור מליחה כשיעור צלי א"כ מה בין שיעורא דר"ע לדת"ק דדוחק לומר שיעורא דהכנת עצים ואש איכא בינייהו. והנה הרמב"ם ס"ל דלאומצא בעי מליחה. וצ"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דחולין אהא דאמרי' הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטה ע"ש דהוכיח דבשר ממקום בית שחיטה צריך מלח ושיהוי במלח אפי' לצלי ואהא קאמר התם מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה דכיון שהוא מלוכלך בדם הרבה גם לצלי צריך מליחה ע"ש וא"כ לק"מ דלת"ק כזית צלי בעי שיעור מליחה וצלי'. ולר"ע חי סגי בחד שיעורא דמליחה. ולמאי דבעי לפרושי מקום שטובחת אכילתה היינו בני מעי' פשיטא דלק"מ דהני לא בעי מליחה כלל דהא קיי"ל אין מחזיקי' דם בבני מעי'. אדרבא יש מכאן קצת ראי' לשיטה הנ"ל דאלת"ה להס"ד דמקום שטובחת אכילה מאי שייכות לכאן לענין י"ט הא כל שוחט בעי הפשט וניתוח. אע"כ להורות נתן דיאכל ממקום דלא בעי מליחה חי וסגי בזמן קצר:

הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבי' וכו' אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וכו' עיי' פני יהושע ולפענ"ד לא נסתפקו מעולם דאזלי' בתר רובא ולא בדקי' אחר י"ח טריפו' ואדרבא נפקא לן כן מרישא של עולה ואיך נילוף מהפשט וניתוח דעולה ההיפוך מזה אלא ידוע קי' רש"י אתמול אכלנו מחלבה ואיך נחוש לה השתא אחר שחיטה ונבדוק הריאה ותי' הראשונים השתא דנשחטה לפנינו והריאה גלוי לפנינו וסופינו למצוא בה סירכות ונבוא להטריף למפרע אין ראוי לאכול על הספק. ונראה זה יש ללמוד מהפשט וניתוח דעולה דאע"ג דסמוך ארובא ברישא של עולה מ"מ אין רשות להקטיר שום אבר ממנו עד אחר הפשט וניתוח דכיון שסופנו להפשיט ולנתוח ואם יהי' בה שום טריפו' נמצאהו יהי' מגונה מה שהקרבנו תחלה איברי טריפה לגבי מזבח וה"ה לקצבי' אלא שהש"ס מסופק אם זה הוא מדינא דאין חזקת כשרות אלים כל כך והיכי דאיכא לברורי בנקל צריך לברורי מדינא ודלא כר"ה דמשמע שחזקה גמורה היא אפי' איכא ריעותא כגון זאב שנטל בני מעים והחזירם נקובי' נמצא רמי בר אבא דלא כר"ה או דילמא אורח ארעא בעלמא הוא שיהי' מגונה ורעבתנותא להכניס עצמו בספק שעתיד לידע אחר שעה:

בפירש"י בד"ה חוץ לתחום אסורין לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר. ולכאורה יש לדקדק בתחלה מאי קסבר רש"י דאסור משום מוקצה והא כתב רש"י לקמן בפרק המביא דף ל"א ע"ב במשנה בבית שמלא פירות דכל דבר שאין בו אלא איסור דרבנן לא מיתסר משום מוקצה ואם כן ה"נ כיון דתחומין דרבנן הוא אין כאן מוקצה ונראה דהשתא לא פסיקא ליה לרש"י הך מילתא שכתב לקמן בפרק המביא שהרי הקשו שם התוס' עליו וגם הרמב"ן ז"ל השיג עליו שם כמו שאבאר לקמן במקומו אי"ה וא"כ אי הוי מפרשינן הכא טעמא דר"פ ע"כ משום מוקצה א"כ ממילא הוי אמרינן דליתא לסברא זו לחלק באיסור מוקצה בין דאורייתא לדרבנן וע"כ היינו מפרשין מתניתין דלקמן בעניין אחר משא"כ לבתר דמסיק רש"י הכא דע"כ טעמא דר"פ הכא בחוץ לתחום לאו משום איסור מוקצה דא"כ אמאי מותר לישראל אחר אע"כ ר"פ מטעמא אחרינא קאסר להו כדמסיק רש"י וא"כ אדרבה מוכח להדיא מהך מילתא גופא מדלא אסר ר"פ אפי' לישראל אחר משום מוקצה ע"כ שמעינן כסברת רש"י לקמן דיש לחלק באיסור מוקצה בין איסור דאורייתא לדרבנן כן נ"ל בשיטת רש"י:

בא"ד וי"ל לגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמירו כולי האי ודיין אם אסרוהו על זה עכ"ל. ואע"ג דלפמ"ש רש"י דהא דאוסר ר"פ ביש מאותו המין במחובר היינו משום מוקצה אלמא אע"ג דאיסור מוקצה אינו אלא מדרבנן אפ"ה אסרוהו לישראל אחר מ"מ איכא למימר דבאיסור מוקצה החמירו חכמים טפי כדאשכחן שהחמירו בספק מוכן טפי משאר ספיקא דרבנן אף לסברת המקשה לעיל בפ"ק דף ג' ע"ב גבי וספיקה אסורה ע"ש בתוספות ישנים ובחידושי מהרש"א ובחידושינו וא"כ לא דמי לאיסור תחומין דקילא טפי ואפשר דהיינו מהטעם שכתבו הר"ן והרמב"ן ז"ל דכיון דאיסור תחומין לא דמי לשאר איסורין שאסורין לכל אדם משא"כ תחומין אסור לזה ומותר לזה עד שמפני טעם זה משמע להו להתיר אפילו למ"ד דתחומין י"ב מיל הוי דאורייתא א"כ אף אנו נאמר דרש"י לא משמע ליה האי טעמא אלא משום דאיסור תחומין מדרבנן כן נראה לי:

בא"ד טעם אחר נראה לי וכו' גזירה שמא ישלח וכו' עס"ה. ומהרש"ל ז"ל מחק זה מלשון רש"י וכבר כתבתי לעיל שבחנם מחקו וכ"כ מהרש"א ז"ל דלרש"י נמי אפשר דאית ליה הך גזירה אלא משום דבשביל כך הוי מותר לישראל אחר במחובר כמו בחוץ לתחום מש"ה הוצרך לפרש כדי שלא יהנה אלא דאכתי אפשר דקשיא ליה למהרש"ל אי ס"ד דרש"י אית ליה הך גזירה א"כ למה כתב רש"י לעיל דבשני י"ט של גליות מותר בי"ט שני והא התם נמי שייך הך גזירה כמ"ש התוס' בשם הגאונים אלא שגם בזה כבר כתבתי לעיל בלשון התוס' ליישב שיטת רש"י דאפילו להאי טעמא דגזירה נמי לא שייך לאסור בי"ט שני ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א:

בגמ' אמר רבה בר"ה אמר רב הסוכר אמת המים מעי"ט וכו' מותרין. ופירש"י דכיון שסוכר אמת המים הו"ל כהזמנה. ולכאורה נראה מלשונו דרב סבר דהא דאמרינן לעיל הלכה כרשב"ג היינו דאפילו בדגים נמי שרי בביבר קטן כל שאין צריך לומר הבא מצודה ונצודנו וכמ"ש הרב המגיד בשיטת הרמב"ם ז"ל שמכאן הוציא דין זה אבל אי אפשר לפרש בשיטת רש"י כמ"ש הב"י בשיטת הראב"ד והרשב"א ז"ל לחלק בין אמת המים שהיא קצרה ובין ביבר קטן שהוא רחב דהא מלשון רש"י שכתב לעיל בריש פירקין דאיסור צידה אסור מדאורייתא היינו משום דאפשר לצודו מבע"י ויניחנו במצודתו אם כן לא משמע לחלק בין ביבר קטן לאמת המים דשייך נמי האי טעמא גופא ועיין ביש"ש ובט"ז סי' תצ"ז:

שם אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חיה שקננה וכו' אמר ר"נ וכו' התם לא קעביד מעשה וכו'. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי קס"ד דרב חסדא או רבה בר ר"ה לומר מדברי רבינו נלמד דאין צריך זימון כיון דהכא קעביד מעשה ואין לן זימון גדול מזה כמו שפירש"י להדיא תו יש לתמוה בזו הסוגיא דאמאי מסיק הש"ס לדר"ח ורבה בר"ה לתיובתא דמשמע דחיה שקננה לעולם צריכה זימון ובתר הכי מיד מקשה הש"ס ברייתות אהדדי ומסיק ר"נ ב"י לחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה וא"כ לפ"ז תו לא הוי תיובתא דהא איכא לאוקמי שפיר מילתא דר"ח ורבה בר"ה בסמוכה. והנלע"ד בזה ליישב חדא מגו חדא דהא דקאמר ר"ח ורבה בר"ה מדברי רבינו נלמד דחיה אין צריך זמון היינו משום דע"כ שמעינן ממילתא דרב דדגים שבאמת המים לא בעו זמון דאי ס"ד דבעו זמון לא הוי מהני בהו הך מעשה שסוכר האמה מעי"ט לשם זמון דהא בעיקר דין הזמון אמרינן בפ"ק דף יו"ד דאפילו לב"ה צריך לומר מעי"ט זה וזה אני נוטל ולא מהני מה שאומר מכאן אני נוטל למחר וקסברי ר"ח ורבה בר"ה דהא דלא מהני היינו משום דאין ברירה כדמשמע להדיא משינויא קמא דמשני הש"ס בפ"ק דטעמא דב"ה משום דאין ברירה דמש"ה מוקי הש"ס למתני' דהמת בבית דלא מטהר ב"ה אלא מכאן ולהבא ע"ש. נמצא דלפ"ז ע"כ הא דאמר רב דדגים מותרים היינו משום דלא בעי זמון אלא הא דקאמר הסוכר אמת המים מעי"ט היינו משום שעי"כ הם ניצודים ועומדים לפי שאין יכולין להשתמט וממילא דה"ה לחיה שקננה בפרדס כיון שאין יכולה לברוח כמו שפירש"י נמצא דכל זה לסברת ר"ח או רבה בר"ה משא"כ רב נחמן דאמר התם לא קעביד מעשה הכא קעביד מעשה היינו משום דסבר דהסוכר אמת המים הוי שפיר מעשה זימון גדול הוא כמו שפירש"י והיינו משום דלא גרע הך מעשה מאומר מכאן אני נוטל למחר דהוי שפיר זמון דהא קי"ל יש ברירה בדרבנן (ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק שם בחידושינו) והא דלא מהני מכאן אני נוטל למחר ביוני שובך ויוני עלייה אלא צריך לומר זו"ז אני נוטל סבר רב נחמן כאוקימתא דרבא בפ"ק דטעמא משום זימנין דמישתכחי כחושים ושמינים וכו' או כולהו כחושים וכו' והך מילתא לא שייך כלל לענין דגים דאף אם שבק זוטרי ושקיל רברבי לא איכפת לן בה כיון דכולהון ראויין ולא שייך בהו איסור טילטול מוקצה כלל כמ"ש להדיא בס' יש"ש בריש פירקין ובשמעתין וכ"כ הט"ז סי' תצ"ז ע"ש:

נמצא דלפ"ז לבתר דמקשה הש"ס מברייתא דחיה שקננה דצריכה זמון שפיר מסיק ליה לדר"ח או לרבה בר"ה בתיובתא ואף על גב דבתר הכי מייתי ברייתא אחריתי דלא בעו זמון מ"מ הא מסיק ר"נ בר יצחק דאידי ואידי בולד ומחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה סוף סוף משמע מיהו דבדעתי' עילויה תליא מילתא כמו שפירש"י א"כ לפ"ז מה שסוכר אמת המים ודאי מיקרי מעשה לענין זמון דהא ע"י מעשה זה ניכר דדעתיה עלויה והוי כאומר מכאן אני נוטל למחר ועדיף מינה כדפרישית משא"כ בסברת ר"ח או רבה בר"ה דטעמא דרב לאו משום זמון דאדרבה לא בעו זמון אלא דהא דמותרין היינו משום דהו"ל ניצודין ועומדין לפי שאין יכולין להשמט ומשמע להו ה"ה לחיה שקננה דהולד לא בעי זמון לפי שאין יכול לברוח דא"כ לפ"ז תו לא שייך לחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה מש"ה מסיק להו שפיר בתיובתא כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ובחנם נדחקו התוספות בד"ה כאן בשדה דלמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כלל ודוק היטיב:

בגמ' אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה וכו' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה וכו' ופירש"י מאי קמ"ל דרך ארץ או איסור וכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דלא ידע למה נקיט רש"י דרך ארץ דהא השתא הוי ס"ד דאשמעינן איסורא לאפוקי מדר"ה אלא דלפי המסקנא דרך ארץ קמ"ל וכו' ע"ש. ולענ"ד דברי מהר"ם בזה תמוהים דאדרבה טפי הו"ל לאקשויי אלישנא דגמרא גופא דבעי למימר לאפוקי מדר"ה והיינו איסורא והאיך אפשר לומר כן דהא רמי בר אבא גופא קאמר מכאן למדה תורה דרך ארץ והנלע"ד בזה ליישב לשון הגמרא לפי שיטת פירש"י אבאר בסמוך:

בתוס' בד"ה בחזקת איסור עומדת פירש"י בחזקת איסור אמ"ה ולא נהירא וכו' איסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים וכו' עס"ה. ונראה דהתוס' בזה לשיטתייהו שכתבו ביבמות פ' ד' אחים (יבמות דף ל' ע"ב) בד"ה אשה זו בחזקת היתר שדקדקו מזה דלא מהני חזקת איסור אמ"ה לשאר ריעותא דאיתיליד בבהמה מחיים כגון ספק דרוסה ומסקו התם דהא דחיישינן לספק דרוסה לאו משום חזקת איסור הוא אלא משום דשכיחי ע"ש וכבר הארכתי בדבריהם בדיני כללי חזקה בתכלית אריכות ולפמ"ש שם אפשר ליישב שיטת רש"י דהכא בשמעתין ואין כאן מקומו להאריך אלא דבלא"ה יש לי לדקדק על פי' התוספות דהכא שכתבו דחזקת איסור היינו בחזקת שלא נשחטה ומשום איסור שאינו זבוחה וכו' עכ"ל ולא ידענא אמאי פשיטא להו דאיסור שאינה זבוחה מיקרי חזקה כיון דאמר רחמנא שחוט ואכול דהא לפירושם כאן דבתחילת שחיטה נסתלק איסור אמ"ה א"כ מאי חזקת איסור שייך בספק שנולד בשחיטה ומאי חזקה יש בזה אלא הא דאסרינן כל ספק בשחיטה היינו כיון דרחמנא אמר שחוט ואכול א"כ כל כמה דלא ידעינן שנשחטה כראוי הוי ספק השקול דאין כאן לא חזקת איסור ולא חזקת היתר והרי התוספות כתבו בכמה דוכתא דכל ספק מדאורייתא היכא דליכא חזקה אמרינן לחומרא והוי מן התורה וכן שיטת רש"י והרשב"א והרבה מקדמונים לבד הרמב"ם וסייעתו שכתבו דלא הוי אלא מדרבנן כמ"ש בעל פרי חדש והאריך בזה בסי' ק"י ע"ש בכללים שלו וגם אני הארכתי בקונטרס כללי דיני חזקה ובכמה דוכתי בחיבורי על סוגיות הש"ס. ומקור הדין נובע מסוגיא דר"פ האשה רבה מברייתא דדריש וקדשתו בע"כ ע"ש:

נמצא דלפ"ז צדקו דברי רש"י כאן דמדאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפי' לענין ספק בשחיטה ע"כ לא מיקרי חזקת איסור אלא לפי שעדיין לא יצאה מחזקתה ראשונה שהיתה בחזקת איסור אמ"ה ודלא כסברת התוספות דפרק ד' אחים אלא כמו שהעליתי בקונטרסי. ויש לחלק בין חזקת איסור אשת איש לענין היתר לשוק ובין חזקת איסור אמ"ה לענין שחיטה ואין להאריך יותר ודו"ק:

(כה סע"א רש"י) ד"ה מאי קמ"ל דרך ארץ או איסור ולמימר וכו'.—עי' מהר"ם מה שדקדק בדבריו, ולדעתי יש להגיה בדברי רש"י "אי" במקום "או", ולפ"ז ענין דבריו מה ביאור דברי רמי בר אבא, שאמר "למדה תורה ד"א" אם כוונתו שאסור ולמימר וכו'.

חוץ לתחום אסורין. לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר ואי משום שנעשה בו איסור בשבילו א''כ לישראל אחר נמי אסור דנכרי שהדליק את הנר בשבת תנן (שבת דף קכב.) אם בשביל ישראל אסור ולא חלקו בינו לחברו וי''ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו על זה (טעם אחר נראה לי מחוץ לתחום אסורין גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למגזר בה שאינו מכירו): הסוכר אמת המים. סותמה שלא יכנסו בה דגים מבחוץ משתחשך ואת אלה הכין והזמין על ידי מעשה זה: בפרדס. מקום המשתמר ואין הולד יוצא שאינו יכול לברוח וקל לצודו ואינו צריך זמון דהא הכא מפני שהיא סתומה ואין יכולין לצאת קרי להו מוכנים ולקמיה פריך דזמון גדול הוא זה שעושה מעשה לשם הזמנה: מדברי רבינו. רב דשלשתן רב הונא ורב חסדא ורב נחמן דקרי ליה לרב חסדא חברין תלמידים של רב הוו: נפל חברין. רב חסדא: ברברבתא. נכנס ראשו למחלוקות גדולות שירבו עליו בזאת ולקמיה מסיים קושיא אלא מפסקא מלתא באיכא דאמרי דמחלפי רב חסדא ברבה בר רב הונא: נפל בר חברין. רב הונא חבריה הוה מתלמידיו של רב ורבה בריה קרי בר חברין: וצפור דרור. שזימנה מבעוד יום צריך לקשור בכנפיה להיות סימן לה: ומצא לפני הקן שאסורין. כדמתרצינן לה בפ''ק (דף י:) שהיו שני קנין וזימן את זו ולא זימן את זו ולמחר בא ומצא במזומנת ולא במקומן אלא בדף הבולט לפני הקן ובחברתה לא מצא כלום שאסורין דחיישינן שמא מקן שאינה מזומנת באו לכאן: במה דברים אמורים. דבעינן זמון: צפור דרור. קטנה היא והאם והבת שוות: והמקושרים. בכנפיהם סימן הוא להם: והמנוענעים. מאתמול לשם זמון והוא מכירן: בבתים ובבורות. ובכל מקום שאינו מחובר: מותרים. בי''ט: והמקושרים והמנוענעים. הנמצאים בכל מקום אף בחול אסורין למוצאן משום גזל שהראשון שקשרן או נענען קנאן בהגבהתם שהפקר נקנה בהגבהה: בה. בולד אינו צריך זמון שאינה יכולה לברוח ודעתיה עליה אבל אמה שהיא גדולה צריכה זימון: בדידה. בולד: בסמוכה לעיר. ידע בה ודעתיה עלויה: מתני' בהמה מסוכנת. שהוא ירא שתמות ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו אלא מחמת הפסדו הוא שוחט: לא ישחוט אא''כ. יודע שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה: מבית טביחתה. שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד: לא יביאנה במוט ובמוטה. בשני בני אדם משום דאוושא מלתא היא ומזלזל בי''ט: גמ' הפשט ונתוח. פי' הכתוב בעולה שהיא אכילת גבוה וה''ה יש ללמוד לקצבים באכילת הדיוט: מאי קמ''ל. דרך ארץ או איסור ולמימר דאסור לאכול ממנה עד שינתחה שמא ימצא לה סימן טרפה בסתר והחזיק לנו הבהמות בספק טרפות אף קודם שראה בהן טרפות: לאפוקי מדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור. אבר מן החי עומדת ונפקא מינה שאם אירע ספק בשחיטתה נעמידנה על חזקתה ואסורה עד שיודע לך ברור שנשחטה כראוי ומשנשחטה כראוי הרי היא בחזקת היתר דסתם בהמות אינן טרפות ואם נמצא בה נקב בריאה או בבני מעים ויש לתלותו לאחר שחיטה ולהכשיר ובקודם שחיטה ולאסור העמידנה על חזקתה שהיתה בה קודם שנמצא בה ספק זה ומותרת עד שיודע לך אמת שהיא טרפה: מבית טביחתה ממש. קודם הפשט: שטובחת אכילתה. מבני מעיה שהמאכל מתחתך ומתעכל שם:

הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. תימה מה טעם זה אי הוי מוקצה אפילו לישראל אחר אסור ואי אסור לישראל ראשון בשביל שנעשה בהן איסור בשבילו אם כן לישראל אחר נמי אסורין כדאמרי' (שבת דף קכב.) נכרי שהדליק הנר אם בשביל ישראל אסור וליכא חלוק בין אותו ישראל לישראל אחר ותירץ רש''י דשמא גבי איסור תחומין דליכא אסורא אלא מדרבנן לא אחמור כולי האי ודי אי אסרינן על זה שהובאו בשבילו: המקושרין אסורים בכ''מ מפני גזל. פרש''י שהראשון קנה אותן בהגבהה ולא נהירא דלא שייך כאן הגבהה אלא כדאמרי' דהבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק הוא בהן קצת: כאן בשדה הסמוכה וכו'. תימה אמאי לא משני לעיל כן וי''ל אמורא היה לו לפרש דבריו והואיל ולא פירש מיירי בין בסמוכה וכו': בחזקת איסור עומדת. פרש''י בחזקת איסור אבר מן החי ולא נהירא דאם כן למה לי עד שיודע במה נשחטה כיון דחזינא שמתה א''כ לא שייך בה איסור אבר מן החי דאיסור אבר מן החי לא שייך אלא מחיים לכן נ''ל דחזקת איסור ר''ל בחזקת שלא נשחטה עד שיודע לך וכו' ומשום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת שחוט ואכול ובזה ניחא אפילו למ''ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת:

דף כה - א

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד