ביצה יט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

ושוחטן ביום טוב אבל נדרים ונדבות - דברי הכל אין קריבין ביום טוב.

והני תנאי שלפנינו כי הני תנאי דלעיל.

דתניא: אין מביאין קרבן תודה בחג המצות - מפני חמץ בלחמים שבה.

ולא מביאים קרבן תודה בעצרת - מפני שהוא יום טוב.

אבל מביא אדם תודתו בחול המועד של חג הסוכות.

רבי שמעון אומר: הרי הוא אומר [דברים טז] "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות". הוקשו המועדות ללמדך:

כל קרבן שבא בחג המצות - בא בחג השבועות ובחג הסוכות.

וכל שלא בא בחג המצות - אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות.

והתמעט קרבן תודה מלהביאו גם בחג הסוכות.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה.

אמר מר: אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה.

ופרכינן: פשיטא!

אמר רב אדא בריה דרב יצחק, ואמרי לה רב שמואל בר אבא: הכא בארבעה עשר בניסן עסקינן, וקסבר שאין מביאים אותה היות וזמנה מצומצם, שהרי בערב פסח אפשר לאכול את לחמה רק עד שעה חמישית, וקסבר ש"אין מביאין קדשים לבית הפסול", והיינו שאם יש חשש לגרום פסול לקרבן אין מביאים אותו כלל.

עוד שנינו בברייתא: ואין מביאין תודה לא בעצרת מפני שהוא יום טוב.

ומבארינן: קסבר האי תנא שנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב.

עוד שנינו בברייתא: אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות.

אימת? אילימא ביום טוב עצמו, הרי אין מביאים בו קרבן תודה, כי והא אמרת "ולא בעצרת - מפני שהוא יום טוב"!

אלא בחולו של מועד.

רבי שמעון אומר: הרי הוא אומר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות כל שבא בחג המצות - בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות - אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות.

והניחה הגמרא שרבי שמעון שזורי בא לומר אין מביאים כלל נדרים ונדבות.

מתקיף לה רבי זירא: השתא סלתי מסלתינן, הרי אפילו מותר ללקוט עצים מן המחובר בחול המועד - נדרים ונדבות מבעיא שמותר להקריב!?

אמר אביי: בהקרבה - כולי עלמא לא פליגי דשרי.

כי פליגי - למיקם עליה בבל תאחר, אימתי הוא הזמן שעוברים על בל תאחר, באיחור הבאת הקרבנות שחייבים בהם, למקדש. שזמן האיחור הוא שלשה רגלים. והשאלה איך נקבעים שלשת הרגלים הללו.

תנא קמא סבר: שלש רגלים אמר רחמנא, שאחריהם מתחיל האיחור, ואפילו היו שלשת הרגלים שלא כסדרן [פסח שבועות סוכות].

ורבי שמעון סבר אם היה האיחור בכגון שעברו שלשת הרגלים כסדרן - אין, אז הוא עובר בבל תאחר.

אבל בשלש רגלים שלא כסדרן - לא עובר בבל תאחר.

עוד שנינו בברייתא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות.

והוינן בה: אימת? אילימא בחולו של מועד - היינו תנא קמא. אלא ביום טוב, וקסבר רבי אלעזר ברבי שמעון: נדרים ונדבות קריבין ביום טוב.

ומאי שנא חג הסוכות דנקט?

רבי אלעזר ברבי שמעון - לטעמיה.

דתניא: רבי שמעון אומר: לא יאמר הכתוב הזה, העוסק בבל תאחר, "חג הסוכות" ! שהרי בו, בחג הסוכות, הכתוב מדבר.

ולמה נאמר? - כדי לומר שזה יהיה הרגל האחרון לאיחור. והיינו, שאין עוברים על איחור של שלשה רגלים אלא אם הם כסדרם, שחג הסוכות הוא האחרון שבהם.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לומר שזה, חג הסוכות, גורם לבל תאחר, שאם נדר לפני חג הסוכות ועבר החג ולא הביא עובר על בל תאחר.

עוד שנינו: ויוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה.

פשיטא! הרי חגיגה דבר שבחובה היא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין!

ומשנינן: לא צריכא, דאף על גב דפריש בנדר מפורש, שיביא תודה על מנת שיצא בה ידי חובת חגיגה, חייב להביא תודה לחוד וחגיגה לחוד.

וכדבעא מניה רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן: האומר בנדר הרי עלי תודה ובתנאי שאצא בה ידי חגיגה. או האומר הריני ובשעה שאסיים נזירותי ואגלח, אני אביא את קרבנות הנזיר ממעות מעשר שני - מהו? האם כיון שכבר בתחילת נדרו אמר במפורש שרצונו לקיים את הנדר בכך שיביאו שלא מהחולין, אין כאן את הדין של "דבר הבא בחובה אינו בא אלא מן החולין".

כי יתכן שהכלל הזה נוהג רק כאשר האדם בא לצאת ידי חובתו בדבר שכבר הוקדש מכבר לדבר אחר, ולא במקרה שבתחילת ההקדש או בתחילת הנזירות הוא מייעד לעשות אותו בדבר שבחובה.

או שמא הכלל הזה נאמר בכל ענין, שדבר שבחובה אינו יכול לבוא אלא מן החולין.

אבל נדרים ונדבות — דברי הכל אין קרבין ביום טוב ממש כדעת עולא ורב אדא בר אהבה.

א ומעירים: והני תנאי כהני תנאי [ותנאים אלה שנחלקו בדבר הם כתנאים אחרים] שנחלקו כבר בו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מביאין קרבן תודה בחג המצות, מפני חמץ שבה שהרי יש בקרבן התודה גם חלות חמץ ואלה אסור לאוכלן בפסח. ולא מביאים קרבן תודה בעצרת (שבועות) — מפני שהוא יום טוב, וביום טוב אסור להקריב כל קרבן (אפילו קרבן נאכל) שאינו מחובת החג. אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות בימי חול המועד.

ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות" (דברים טז, טז) ללמדנו: כל קרבן שבא בחג המצות — בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות אינו בא גם בחג השבועות וגם בחג הסוכות. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות, ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה, שהרי יש מצות שמחה בחג, ושמחה זו באכילת בשר הקרבנות היא, ויכול לצאת ידי חובה זו בקרבן תודה. אבל ואין יוצא בתודה משום חובת הבאת קרבן חגיגה.

מעתה מבררים את דברי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא: אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא חמץ הוא, והחמץ אסור בפסח! אמר רב אדא בריה [בנו] של רב יצחק, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר אבא: הכא [כאן] בארבעה עשר בניסן עסקינן [עוסקים אנו] וקסבר [וסבור] אותו חכם שאין מביאין קדשים לבית הפסול. שהרי בערב הפסח עצמו מותר החמץ באכילה רק בשעות הבוקר הראשונות, ומחצי היום ואילך הוא אסור, וכיון שזמן אכילת קרבן תודה ולחמיו הוא יום ולילה, ובמקרה מסויים זה יש לבער את הלחם קודם לכן — נמצא שהוא מקרב את שעת הפסול של לחמי הקרבן, ואסור להביא קדשים למצב שבו יפסלו.

עוד שנינו בברייתא: ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב. ומסבירים: קסבר [סבור] תנא זה: נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב.

עוד שנינו בברייתא: אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות, ושואלים: אימת [מתי]? אילימא [אם תאמר] שמביאה ביום טוב של סוכות עצמו — והא אמרת [והרי אמרת]: ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב, הרי שאין מביאים קרבן תודה ביום טוב עצמו, והוא הדין אם כן לחג הסוכות! אלא יש לפרש שמביא בחולו של מועד.

עוד שנינו בברייתא, שר' שמעון אומר: הרי הוא אומר: "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" — כל שבא בחג המצות — בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות — אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות. ולכאורה נובע מדבריו שאסור להביא קרבן תודה בכל חג. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: השתא סלתי [הרי לקצוץ] עצים לצורך חול המועד בחול המועד עצמו מסלתינן [אנו קוצצים], ואם כן נדרים ונדבות מבעיא [נצרכה לומר] שמותר להקריבם בחול המועד? וכיצד אפשר לומר שר' שמעון אוסר הבאת קרבן תודה בחול המועד של סוכות?!

אמר אביי: בהקרבה של קרבנות אלה בחול המועד — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה לא לענין דיני יום טוב כלל, אלא לשאלה למיקם עליה [לעמוד, לעבור עליו על נדר] משום "בל תאחר". שאם נדר אדם להקריב קרבן ומתעכב מלהביאו, כמה זמן יעבור עד שיהיה עובר על האיסור של "לא תאחר לשלמו".

התנא קמא [הראשון] סבר ששלש רגלים אמר רחמנא [אמרה התורה] אפילו שלא כסדרן שהוא לפי חדשי השנה בתורה: פסח, שבועות, סוכות. ואם עברו שלושה רגלים כלשהם מיום שנדר ולא הביא את נדרו — הרי זה עובר משום בל תאחר. ולכך לדעת תנא קמא כדאי לנודר קרבן תודה להקדים ולהביאו בחג הסוכות אפילו שהוא הרגל הראשון הסמוך לזמן הנדר ואין זה כסדר ההרגלים האמור בתורה, שאם לא כן ייאלץ לבוא בשל כך לירושלים במיוחד. שהרי לא יוכל להקריבו בפסח משום הלחם שבו ולא בשבועות לפי שאין בו חול המועד,

ואילו ר' שמעון סבר: כסדרן — אין [כן], שלא כסדרן — לא. ואם נדר למשל בין חג המצות לחג השבועות יכול להמתין עוד עד חג הסוכות של השנה הבאה ואינו צריך לבוא בשל כך באופן מיוחד.

עוד שנינו בברייתא כי ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות. ושואלים: אימת [מתי]? אילימא [אם תאמר] שכוונתו בחולו של מועד — אם כן היינו [זהו] שיטת התנא קמא [הראשון]. אלא תפרש שכוונתו ביום טוב עצמו, וקסבר [וסבור הוא] שנדרים ונדבות קריבין ביום טוב.

ושואלים: אם כן מאי שנא [במה שונה] דווקא חג הסוכות דנקט [שאותו תפס], כדוגמה? ומשיבים: ר' אלעזר בר' שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ואף דבר זה קשור לדין "בל תאחר". דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר: לא יאמר הפסוק ויזכיר את "חג הסוכות" שבו הרי הכתוב מדבר קודם לכן באותה פרשה, ולא הוצרך להוסיף אלא רגלים אחרים, ואם כן למה נאמר "חג הסוכות" — לומר שזה חג הסוכות הוא אחרון לענין "בל תאחר", שאין עובר אלא על שלושה רגלים כסדרם.

ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לומר שזה גורם. שלדעתו אין "בל תאחר" תלוי במספר הרגלים, אלא שבחג הסוכות שהוא אחרון הרגלים לפי סדר הזמנים שבתורה, חייב לסיים להביא את כל מה שנדר באותה שנה. ואפילו נדר סמוך לחג — זהו סוף הזמן לשלם נדרו.

שנינו באותה ברייתא: ויוצא בה בקרבן תודה שמביא בחג, משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא קרבן חגיגה דבר שבחובה הוא שחייב כל עולה לרגל להביאו, וכלל בידינו: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואינו יכול לצאת ידי חובה בקרבן תודה שהוא חובה עליו מסיבה אחרת, שהרי כבר הקדישו לתודה ואינו חולין!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאף על גב דפריש [שאף על פי שפירש] בשעת נדרו שכוונתו להקדיש את תודתו בתנאי שייצא בה גם חובת קרבן חגיגה, בכל זאת אינו יוצא.

כדבעא מניה [כפי ששאל] ר' שמעון בן לקיש מר' יוחנן: האומר בנדרו: הרי עלי תודה ואצא בה גם ידי חובת חגיגה, או שאומר: הריני נזיר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, with regard to vow-offerings and gift-offerings, all agree that they may not be sacrificed on the actual Festival day, as stated by Ulla and Rav Adda bar Ahava.

§ The Gemara comments that in this matter, these tanna’im are like those tanna’im, who also disagreed about the same issue, as it is taught in a baraita: One may not bring a thanks-offering on the festival of Matzot due to the leavened bread included with it, as a thanks-offering must be accompanied by a meal-offering of forty loaves, ten of which are leavened bread, which may not be eaten on Passover. Nor may one bring this offering on Shavuot because it is a Festival, on which one may not bring any offering, even one that is eaten, if it is not part of the Festival obligations. However, a person may bring his thanks-offering on the festival of Sukkot.

The baraita continues: Rabbi Shimon says: But it says: “On the festival of Matzot, on the festival of Shavuot, and on the festival of Sukkot” (Deuteronomy 16:16), to teach: Any offering that comes on the festival of Matzot may come on the festival of Shavuot and on the festival of Sukkot, and any offering that does not come on the festival of Matzot may not come on the festival of Shavuot or on the festival of Sukkot. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: A person may bring his thanks-offering on the festival of Sukkot and fulfill with it his obligation to bring peace-offerings of rejoicing. One fulfills the mitzva to rejoice on a Festival by eating the meat of offerings, and this obligation can be fulfilled with the meat of a thanks-offering. But he does not fulfill with it the obligation to bring a Festival peace-offering.

The Gemara analyzes the baraita cited above. The Master said in the baraita that one may not bring a thanks-offering on the festival of Matzot due to the leavened bread included with it. The Gemara expresses surprise: It is obvious that one may not bring this offering on Passover, as it contains leavened bread. Rav Adda, son of Rav Yitzḥak, said, and some say it was Rav Shmuel bar Abba who said: Here, this baraita is not discussing Passover itself; rather, we are dealing with a thanks-offering sacrificed on the fourteenth of Nisan, i.e., on Passover eve, and this tanna holds that one may not bring consecrated offerings to a situation where the time that they may be eaten is restricted, thereby increasing the likelihood of disqualification. Although it is permitted to eat leavened bread until the sixth hour of the fourteenth of Nisan, one may not bring a thanks-offering on Passover eve. The reason is that a thanks-offering may usually be eaten for one full day and the following night, and if it is brought on the eve of Passover, the time available before disqualification is reduced.

It was further taught in the baraita: Nor may one bring a thanks-offering on Shavuot because it is a Festival. The Gemara explains: This tanna holds that vow-offerings and gift-offerings may not be sacrificed on a Festival.

The baraita continues: However, a person may bring his thanks-offering on the festival of Sukkot. The Gemara asks: When? If we say he may bring it on the Festival day of Sukkot itself, this is difficult, as didn’t you say: Nor may one bring a thanks-offering on Shavuot because it is a Festival, indicating that a thanks-offering may not be brought on an actual Festival day? The same should apply to Sukkot. Rather, it means that one may bring it on the intermediate days of the Festival.

The baraita further taught that Rabbi Shimon says: But it says: “On the festival of Matzot, on the festival of Shavuot, and on the festival of Sukkot,” to teach: Any offering that comes on the festival of Matzot may come on the festival of Shavuot and on the festival of Sukkot, and any offering that does not come on the festival of Matzot may not come on the festival of Shavuot or on the festival of Sukkot. This seems to indicate that thanks-offerings may not be brought on any Festival. Rabbi Zeira strongly objects to this: Now, if we may chop kindling wood on the intermediate days of the Festival for the sake of the Festival, is it necessary to state that it is permitted to sacrifice vow-offerings and gift-offerings on the intermediate Festival days? How can it be suggested that Rabbi Shimon prohibits bringing thanks-offerings on the intermediate days of the festival of Sukkot?

Abaye said: With regard to sacrificing these offerings on the intermediate days of a Festival, everyone agrees that it is permitted. When they disagree, it is not with regard to the halakhot of a Festival but with respect to determining when one is liable for violating the prohibition: You must not delay. If one vows to bring an offering but fails to fulfill his pledge, how much time must pass before he transgresses the prohibition: “You shall not delay to pay it” (Deuteronomy 23:22)?

The first tanna holds that the Merciful One states three Festivals in the Torah, even not in their proper order, meaning not in accordance with the yearly cycle found in the Torah: Passover, Shavuot, Sukkot. As soon as three Festivals have passed from the day a person took his vow, if he has yet to bring his offering, he has transgressed the prohibition against delaying. Therefore, the first tanna advises a person who vowed to bring a thanks-offering to do so on Sukkot, even if it is the first Festival after his vow, and even though it is not the first Festival listed by the Torah. If he fails to do so, he will have to make a special trip to Jerusalem in order to sacrifice the offering, as he will not be able to sacrifice it on Passover due to the leavened bread it contains, or on Shavuot because it does not have intermediate Festival days.

But Rabbi Shimon holds that if three Festivals have passed in their proper order, yes, he has violated the prohibition against delaying; but if they have passed not in their proper order, he has not violated the prohibition. If, for example, one vowed to bring an offering between Passover and Shavuot, he may put off bringing the offering until Sukkot of the following year, and therefore he would not be required to travel an extra time to Jerusalem specifically for this purpose.

The baraita further taught that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: A person may bring his thanks-offering on the festival of Sukkot. The Gemara asks: When? If we say that he means on the intermediate days of the Festival, this is identical to the opinion of the first tanna of the baraita. Rather, he must be referring to the Festival day itself, and he holds that vow-offerings and gift-offerings may be sacrificed on a Festival.

The Gemara asks: If so, what is different about the festival of Sukkot that he cited it specifically as an example of a Festival? The Gemara answers: Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, conforms to his standard line of reasoning, and this ruling too is related to the prohibition against delaying. As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: The verse did not have to say “the festival of Sukkot,” of which the immediately preceding verse was speaking; it was only necessary to add the other Festivals. Why, then, is “the festival of Sukkot” stated? It is to say that this Festival, i.e., Sukkot, must be the last one with regard to the prohibition against delaying; one transgresses the prohibition only if the three Festivals have passed in their proper order, so that Sukkot is the last of the three.

However, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: It comes to say that this Festival is what causes a person to be late in fulfilling his vow. In his view, the prohibition against delaying does not depend on the number of Festivals. Rather, it means that by the time of Sukkot, the last Festival according to the yearly cycle found in the Torah, one must have brought all of his vow-offerings of that year. Even one who vowed to bring an offering just before Sukkot must bring his offering before the Festival ends.

It is taught in the baraita: A person may bring his thanks-offering on the festival of Sukkot and fulfill with it his obligation to bring peace-offerings of rejoicing, but he does not fulfill with it the obligation to bring a Festival peace-offering. The Gemara expresses surprise: It is obvious that one does not fulfill his obligation to bring a Festival peace-offering with his thanks-offering. The Festival peace-offering is an obligatory matter, as everyone is obligated to bring this offering, and the principle is that anything that is an obligatory matter must come only from that which is non-sacred, meaning that one cannot bring an obligatory offering from an animal that has already been consecrated for another purpose. It follows that one cannot discharge his obligation to bring a Festival peace-offering with a thanks-offering, as he is already obligated to bring the latter and has consecrated the animal for this purpose.

The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha in order to teach that even if one specified at the time of his vow that he is consecrating the animal as a thanks-offering on condition that it may be used as a Festival peace-offering as well, he nevertheless does not fulfill his obligation with it.

This teaching is similar to the question that Rabbi Shimon ben Lakish asked of Rabbi Yoḥanan: With regard to one who vows and says: It is incumbent upon me to bring a thanks-offering, and I will also fulfill my obligation to bring a Festival peace-offering with it; or if he says: I am a nazirite,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כלומר שהן מרובין ונפסלין בלינה ואין מביאין קדשים לכתחלה ליפסל ולא בעצרת מביא תודה מפני שהוא יו"ט אבל מביא תודתו בחוש"מ בחג הסוכות ואם לא הביא עובר בבל תאחר.

ור' שמעון אומר הרי הוא אומר בחג המצות ובחג כו' ואוקימנה לר' שמעון בחוש"מ סלותי מסלתינן כלומר עושה אדם מלאכה כגון סלין וכיוצא בהן הקרבה מיבעיא דודאי (אין) מקריבין כי פליגי למיקם בבל תאחר ת"ק סבר שלש רגלים אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן כיון שעברו עליו ג' רגלים ולא הקריבו עובר במה שכתב כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו וגו' ור' שמעון סבר בעינן ג' רגלים כסדרן כדכתיבי באורייתא חג המצות חג השבועות וחג הסכות ר' שמעון לטעמיה דדייק חג המצות ואמר לא היה צריך לכתוב בפסוק חג המצות כאשר לא כתב בפרשת ראה אתה אומר אלי אלא הזכיר חג שבועות וחג האסיף ואמר שלש פעמים למה לא היה צריך מפני שבו פתח הכתוב תחלה וכתב שמור את חדש האביב ועשית פסח וגו' וכתיב בחג המצות לומר שזה ראשון לג' רגלים ואם הקדישו אחר הפסח אינו עובר עליו בבל תאחר עד שיעברו עליו אחר עצרת ואחר סוכות ג' רגלים כסדרן ור' אלעזר בר' שמעון אומר מביא אדם תודתו בחג הסכות ואוקימנה בי"ט עצמו ושמעינן מינה דקסבר נדרים ונדבות קרבין בי"ט ותוב ש"מ (דלא רבי) [דר'] אלעזר בר' שמעון [לטעמיה דס"ל] דחג הסכות לבדו הוא הגורם דאי ס"ד משום י"ט הוא ליתני עצרת מ"ט שביק עצרת ותני סוכות ללמד שזה גורם כלומר בין קודם הפסח הקדישו בין לאחר הפסח כיון שעבר עליו חג הסכות ולא הקריבו עובר עליו בבל תאחר ודייק מחג הסכות.

ואמר לא יאמר בחג הסכות דמיניה סליק למה נאמר לומר שזה גורם:
ויוצא בתודה זו שמקריבה משום שמחה.

ואין יוצא בה משום חגיגה אע"פ שאמר בשעה שנדר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה אסיקנ' המפריש בענין זה נדור ואינו יוצא כלומר נתחייב בנדרו וקידשה ושלמי חגיגה שהן עליו חובה שנאמר וחגותם אותו חג לה' ז' ימים אינן באין אלא מן החולין (וכיון) [וכמו] שאמר ר' יוחנן לר"ל האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח.

שלמי תודה והם שלמים הבאים על הודאה לנס שנעשה לו אינה באה בפסח אפי' בחולו של מועד מפני שהיא באה על חלות של חמץ ולא סוף דבר בפסח אלא אף בארבעה [עשר] הואיל ואין זמן אכילת הלחם אלא עד ארבע שעות הרי הוא מקצר זמן אכילתם ומתוך כך קדשים באים לבית הפסול ר"ל לידי נותר וכן אינה באה בעצרת שהרי יו"ט הוא ונדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט כמו שפירשנו במשנה אבל מביא אדם את תודתו בחג הסוכות בחול המועד שבו ויוצא בו מידי קרבן השמחה הואיל ואין עקר המצוה מצד הקרבן אלא מצד שירבו בשמחה אבל אינו יוצא בה משום חגיגה הואיל וחגיגה עקר מצותה מצד הקרבן שכל דבר שחובה עליו להביא ר"ל מצד שהתורה צותהו בכך הן לכפרה הן על חטא הן להביאו בזמן ידוע אינו רשאי לפרעו ממעשרותיו או מנדריו ונדבותיו ואינו בא אלא מן החולין אלא שאם עירב בו דמי מעשר לא הפסיד ובלבד שיספיקו דמי חולין שבו לאכילה ראשונה אע"פ שבעולת ראיה אינו יכול לערב בה מאלו כלום כמו שביארנו במסכת חגיגה ואפילו אם בשעה שנדר את התודה פרט ואמר על מנת שאצא בה ידי חגיגתי אין התנאי מועיל בכך והנדר נדר וכן מי שאמר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני ר"ל שאצא ידי חובת קרבנות שביום תגלחת בדמי מעשר שני הרי הוא נזיר ואין התנאי מועיל ואם הקדים את התנאי יראה לי שאין הנדר נדר ויש חולקין בדבר:

במסכת עירובין יתבאר שקוצצין עצים מן המחובר בחולו של מועד לצורך המועד והוא מה שנאמר כאן סלותי מסלתינן וי"מ טחינת חטים לעשות סולת והכל אמת כמו שיתבאר שם:

הנודר אינו עובר בבל תאחר אא"כ עברו עליו שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה כמו שיתבאר במסכת ראש השנה היה בין הרגלים הללו רגל שלא היה קרבן זה ראוי ליקרב בתוכו כגון שלמי תודה שאין ראויין ליקרב לא בפסח ולא בעצרת כמו שביארנו מ"מ עובר בבל תאחר בחג הסוכות שבו ראוי ליקרב ואע"פ שהלכה כר' שמעון בענין נדר מ"מ לשטה זו אין גורסין אלא תנא קמא סבר אפילו שלא כסדרן ור' שמעון סבר כסדרן אין וכו' ומ"מ יש גורסין תנא קמא סבר אע"ג דלא חזי להקרבה ור' שמעון סבר דחזי אין וכו' כלומר שאין רגל נמנה לחשבון שלשה אלא רגל שקרבן זה ראוי ליקרב וא"כ אינו עובר עד שיעבור עליו חג הסוכות שלשה פעמים ונמצא שאם נדר לפני הפסח אינו עובר עד שיעבור עליו תשעה רגלים ולא עוד אלא שיש מפרשים לדעת זה שאין כאן בל תאחר לעולם מפני שאין כאן סדר אלא שמ"מ יש מבעלי גירסא זו פוסקין כחכמים אע"פ שלענין כסדרן הלכה כר' שמעון וכן הדברים נראין:

סלותי מסלתינן. יש מפרשים ביקוע עצים מן התלוש. וא"ת אם כן אפילו ביום טוב לישתרו נדרים ונדבות דהא ביקוע עצים נמי שרי ביום טוב. וי"ל דלא התירו ביקוע אלא לאותו יום עצמו מה שאין כן בנדרים ונדבות דאין יכול לאוכלן לאותו יום. ולא נהיר. והנכון מה שפירש רש"י ז"ל דתולשין מן המחובר בחולו של מועד כדתנן קוצצין עצים במחובר לצורך המועד. והקשו בתוס' דהא איצטריך קרא למשרי נדרים ונדבות בחולו של המועד דגרסינן במסכת תמורה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם למד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד. ולמה לי קרא דהשתא סלותי מסלתינן כו'. וי"ל דהתם חיובא קאמר להרבות בשר לשמחת הרגל והשתא קא משמע לן דאפילו יש לו חייב להקריב. ולא נהירא לי דהתנן קוצץ עצים במחובר לצורך המועד ודוקא לצורך המועד הא לאו הכי אסור. אלא נראה לי איפכא דהכא מיירי כשהן לצורך יום טוב והכא לרוחא דמילתא לא בעי לאיתויי קרא דהתרא דשרי נדרים ונדבות אפילו אינן לצורך יום טוב כן נראה לי.

אית ספרי דגרסי לא יאמר בחג המצות שבו פתח הכתוב לומר שזה ראשון. ור' אלעזר בר' שמעון אומר לא יאמר בחג הסוכות (כ)לומר שזה גורם. פירוש חג הסוכות גורם לעבור בבל תאחר שאפילו נדר לפני החג ועבר החג ולא הביא הרי הוא עובר. ולאו דוקא בחג המצות אלא הוא הדין לאידך ונקט חג המצות משום דקדים. ואידך תנא סבר שלכך פרטם לומר שזה שעומד בו הכתוב דהיינו חג הסכות גורם. ורש"י ז"ל גריס בכולהו לא יאמר בחג הסוכות שבו הכתוב מדבר ולמה נאמר לומר שזה אחרון. ולהך גרסא אתי שפיר הא דר' אלעזר בר' שמעון דאמר דחג הסוכות גורם דעל הסוכות דאיירי תנא קמא דידיה קאי. אלא דקשיא קצת דכיון שאמר שלש פעמים היאך יזכיר חג המצות וחג השבועות ולא יזכיר חג הסוכות אם כן שלש פעמים אפסח ושבועות קאי.

פשיטא דבר שבחובה הוא. פירוש ואף על גב דשלמי שמחה נמי הוי דבר שבחובה ואפילו הכי יוצא בתודה. שאני התם דלהכי כתיב קרא סתם ושמחת בחגך לרבות כל שלמים לשמחה וכדכתב בהר גריזים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכן פירש רש"י ז"ל.

אף על גב דפריש. יש מפרשים שאמר על מנת שאצא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים. ואם כן הא דבעא ר' שמעון מר' יוחנן דכותה נמי בשאמר על מנת הוא. ולא נהיר דאילו אמר על מנת אף הנדר בטל שלא נדר אלא על מנת כן. והנכון דמיירי באומר ואצא בהדי חגיגה שלא (חלה) תלה הנדר בזה לגמרי והיינו עובדא דההוא גברא.

בד"ה רש"א הרי הוא כו' וכ"ת כל שאינו בא בחג המצות ר"ל בי"ט א"כ כו' ועוד דא"כ אמאי כתב בחג השבועות כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות דהיאך תלה תניא בדלא תניא דבעצרת תניא בדברי ת"ק דאין קריבין בו נדרים ונדבות ובחג המצות לא תניא אלא דאין מביאין תודה ודו"ק:

בא"ד ולפי המסקנא ה"ק כל שבא בחג המצות ובחג השבועות כלומר שראוי לבא בזמן שניהם כו' עכ"ל אבל לפרש"י א"א לפרש בא בחג השבועות ובחג הסוכות שבא בזמן שניהם דא"כ לא הוי בא בחג השבועות דומיא דבא בחג הסוכות דהיינו חובה להביאו בחג הסוכות גופיה דהיינו חוה"מ ודו"ק:

גמ' ראב"ש לטעמיה כו' לומר שזה גורם ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דראב"ש אית ליה נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ולא פליג עלייהו אלא בהך מלתא דזה גורם דא"כ לא הוי פלוגתא דראב"ש עם הת"ק מפורשת דהא ת"ק נמי קאמר האי לישנא מביא אדם תודתו בחג הסוכות אבל הך פלוגתא דנדרים ונדבות מפורשת דראב"ש סתמא קאמר מביא אדם תודתו בחג הסוכות דמשמע נמי בי"ט גופיה אבל ת"ק דקאמר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ע"כ בחוה"מ קאמר דהא קאמר ולא בעצרת וק"ל:

גמ' אין קרבין בי"ט אבל מביא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר אביי כו' בפסח כגון שנדר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ר"ש כו' דלקמן דגריס הכי כו' והשתא מעיקרא ס"ד כו' כצ"ל:

גמ' ראב"ש אמר מביא כו' אלא ביו"ט וקסבר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט. יש להקשות דלמא פליגי בקצרה ולכ"ע אין קריבין ות"ק תלי טעמא לפי שאין מביאין בחג הפסח משום חמץ ובחג השבועות לפי שאין קריבין ביו"ט ונותן עצה טובה שלא יצטרך להוליך ולהקריב לבלי יעבור על בל תאחר. ולראב"ש מוכרח להביא בחג הסוכות שלא יעבור בב"ת ואין מועיל הבאתו אח"כ וא"ל אלו הי' ס"ל כן [דאין קריבין ביו"ט] מנ"ל לומר מלמד שהסוכות גורם דלמא משום טעמא דלעיל [וכת"ק דמשום עצה טובה יביא בחג הסוכות] ז"א מכמה טעמים. והפסוק לא איירי מתודה ועיין ברש"א:

בתוס' בד"ה רש"א כו' דהיכי משמע ממילתיה דנדרים ונדבות כו'. אי קאי את"ק עדיפא הו"ל לאקשויי דהא קאמר בהדיא אבל מביא בחג (השבועות) [הסוכות] ואי לר"ש הא מוכרח דאל"כ מאי פליג את"ק:

בא"ד ורישא דוקא כו'. מקושר פשוט בעיני דלרש"י כל שבא וכו' בא בחג השבועות ר"ל יכול להביא ובחג הסוכות ר"ל צריך להביא וכן כל שלא בא בחג המצות אינו בא בחג השבועות ר"ל אינו יכול להביאם דאין קריבין ביו"ט ואינו מחויב להביא בחול המועד סוכות אבל לפי התוס' דשבועות קאי אדקמייתא ור"ל כל שבא בחג המצות ובחג השבועות מחויב להביא בחג הסוכות וכו'. ומ"ש רש"א ולא ניחא לפירש"י וכו' אין בו צורך:

גמרא וקסבר א"מ קדשים לבה"פ. ק"ל מדוע ל"פ ר"ש ע"ז לפי מאי דמסקינן בזבחים (עו) דס"ל מ"ק לבה"פ אף לכתחילה:

רש"י ד"ה לבה"פ ומתוך כך חמץ שבה בא לידי נותר. הא דלא פי' דיהא צריך לשרפנו בשעה ו' טרם שיבא לידי נותר הוא משום דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ומ"מ לריה"ג דאמר קק"ל ממון בעלים הוא ואפי' לאחר שחיטה חלק בעלים ממונו הוא כמש"כ התוס' בב"ק (יב ב). י"ל דעובר עליהם גם בב"י ובבי"מ. ועוד יש לעיין לרבנן דפליגי עלי' דריה"ג דלכאורה ודאי אינו עובר בב"י דשל גבוה הוא א"כ לראב"י בפסחים (כט) קודם חזרה דיליף שאור דאכילה משאור דראיה יהא מותר לאכול מחמץ דתודה בפסח ויל"פ דעלייהו כוון שם באמרו אבל אתה אוכל של גבוה והתוס' נתקשו שם בזה:

רש"י ד"ה כי פליגי למיקם עליה בבל תאחר וכו' כלומר א"צ להביאה. עיין טורי אבן ר"ה באבני שהם סד"ה כיון שעבר ובתשובת ח"צ סי' י"ב:

השתא סלותי מסלתינן נו"נ מיבעי' עיי' שיטה מקובצת ופני יהושע שהקשו מתמורה י"ד ע"ב כי אתא רב דימי אמר ר"י משום ר"ש בן יהוצדק וכו' מלבד מנדרכם ונדבותיכם לימד על נו"נ שקריבי' בחש"מ. ותיקשי התם למ"ל קרא הא אפי' סלותי מסלתינן ובשמעתין קשי' למ"ל סברא דסלותי מסלתינן תיפוק לי' מקרא הנ"ל ולפע"ד ליישב דלכאורה הסברא אינינו פשיטא כל כך דהא מלאכת חש"מ מסרה הכתוב לחכמי' להתיר בדבר שהוא אבד ולאסור בשאינו אבד. והשתא סלותי מסלתינן לתלוש מן המחובר לצורך אכילת היום דה"ל כדבר האבד דהא צריך לאכילת היום ולצורך חול אסור באמת כשם שאסור בי"ט משא"כ נו"נ שאינם נחשבי' לצורך היום דאל"ה אפי' בי"ט עצמו הי' מותר ודבר אבוד לא הוה דהא אין קבוע להם זמן א"כ אין כאן ק"ו סלותי מסלתינן. ואיצטרך התם שפיר קרא דנדריכם ונדבותיכם להתיר נו"נ בחש"מ אך תינח כשלא הגיע זמן בל תאחר אך אי הגיע זמן בל תאחר הוה לי' דבר האבוד הוה שפיר ק"ו מסולתי מסלתינן משו"ה בשמעתין דס"ד דקרא אוסר נו"נ בחש"מ והיינו אפי' הגיע זמן ב"ת דהרי כל שאינו בא בחג המצות אינו בא בשבועות וסוכו' כלל. לא צריך לאתויי קרא. דמן הסברא נמי ליתא להך דרשא דהשתא סלותי מסלתינן וכו' וק"ל:

בגמרא והני תנאי כי הני תנאי ופרש"י והני תנאי דלקמן פליגי כי האי תנאי דלעיל בנדרים ונדבות עכ"ל. ונ"ל כוונתו בזה שהוצרך לפרש כן טפי מבשאר דוכתי כי האי לישנא דאיכא בש"ס טובא משום דהכא בשמעתין לא שייך לומר דהנך תנאי דברייתא דלעיל פליגי בפלוגתא דהנך תנאי דלקמן ממש דהא ודאי ליתא דהך הנך תנאי דלעיל לא פליגי אליבא דנפשייהו אלא אליבא דב"ש וב"ה דלרשב"א פלוגתא דב"ש וב"ה היא נמי בנדרים ונדבות ולאידך תנא דלעיל משמע ליה מדלא פליגי להדיא בנדרים ונדבות לאשמעינן כחן דב"ה דהוי כחא דהיתירא ע"כ דב"ה נמי מודו דאין קריבין משא"כ הנך תנאי דלקמן פליגי מסברא דנפשייהו ולא איירי בפלוגתא דב"ש וב"ה כלל ובלא"ה נמי אשכחן תנאי אחרינא בס"פ אלו קשרים דפלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע היא לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה א"ש מיהא דהנך תנאי דלקמן פליגי בנדרים ונדבות ומסתמא תליא בפלוגתא דלעיל דלפ"ז כולהו תנאי דלקמן אליבא דב"ה פליגי כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל. אמנם בעיקר לשון הגמרא העליתי בישיבה דשפיר איצטריך לאסוקי והני תנאי כהני תנאי אע"ג דלא דמי והיינו משום דבהנך תנאי דלעיל לא סגי לשנויי למילתא דעולא דמדבריו משמע דלד"ה נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט היינו מדאורייתא מוחגותם כדפרישית משא"כ האי תנא דברייתא דמסיק אבל נדרים ונדבות לב"ה אין קריבין בי"ט הוי משמע לכאורה דלא הוי לב"ה אלא מדרבנן והיינו משום סמיכה דאיירי ברישא דלב"ש דחינן עיקר מצוה דתיכף לסמיכה משום איסור שבות ולב"ה לא דחינן כיון דעיקר מצותו בי"ט מקיימינן נמי מצוה דסמיכה תיכף לשחיטה ולא העמידו חכמים דבריהם דאיסור שבות במקום מצות עשה והיינו דוקא בקרבן שהוא חובת היום משא"כ בנדרים ונדבות מודו ב"ה דלכתחילה אין מביאין משום איסור שבות דסמיכה אבל מדאורייתא איכא למימר דלהאי תנא נמי לב"ה קריבין דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ובהכי הוי שפיר טובא לישנא דהא דלא נחלקו הוי דומיא דנחלקו בענין סמיכה ואם כן אכתי הוי תיובתא דעולא דלדידיה לא שייך הא מילתא דד"ה אין קריבין להא מילתא דפליגי בשלמים אלא אעולת ראיה הו"ל לאתויי הא מילתא דנדרים ונדבות דפליגי בעיקר הקרבה הא בנדרים ונדבות מודו ב"ה. לכך הוצרך לאתויי דהנך תנאי כהנך תנאי והיינו ברייתא דלקמן דהתם ודאי מדאורייתא איירי אף ע"ג דלמסקנא דקרא דבחג המצות לא איירי מאיסור הקרבה אלא לענין בל תאחר אפ"ה פשטא דלישנא דברייתא משמע דפלוגתא דנדרים ונדבות נמי משמע מדאורייתא דומיא דאין מביאין בחג המצות מפני חמץ דהוי דאורייתא ה"ה הא דאין מביאין בחג השבועות היינו נמי מדאורייתא וא"כ מסתמא פלוגתא דלעיל איירי נמי מדאורייתא דלא ליהוי ג' מחלוקות בדבר. ועוד יש לפרש דמהאי ברייתא דלעיל איכא למימר דהיינו מדרבנן משום שמא ישהה קרבנותיו כדלקמן ואכתי הוי תיובתא דעולא משא"כ ברייתא דלקמן ע"כ איירי מדאורייתא והיינו למאי דפרישית בסמוך דהא דשלמים דיוצא משום שלמי שמחה מביאין בי"ט לכ"ע היכא שהביאן לשם שלמי שמחה וא"כ ע"כ מדאורייתא איירי דאיכא לפלוגי שפיר משא"כ אי הוי מדרבנן משום שמא ישהה א"כ כ"ש דיש לאסור טפי להביאן משום שלמי שמחה מה"ט גופא דשמא ישהה ועוד דא"כ בח"ה נמי ליתסר מה"ט גופא אע"כ דליתא לטעמא דשמא ישהה כנ"ל נכון:

שם רבי אליעזר ברבי שמעון אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה כו'. לכאורה היה נ"ל דמילי מילי קתני דעיקר מילתא דרשב"א למאי דס"ד השתא דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט היינו היכא שלא הביאן לשם שמחה משא"כ היכא שרוצה לצאת בהן ידי שמחה אף בחג השבועות נמי רשאי להביא כדמשמע בפ"ק דחגיגה דף ז' ע"ב אלא דאחר העיון נ"ל דליתא לא מיבעיא לפירוש ר"י שם בד"ה עולות במועד דהא דאמרינן דיוצא אדם ידי חובתו בנדרים ונדבות לשם שמחה היינו דוקא כשהביאן לשם שמחה משא"כ היכא שהביאן לשם נדרו אין יוצא בהן ידי שמחה וכתב כן שם ליישב לישנא דשמעתין דמשמע דמילתא דפסיקא היא דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט א"כ כ"ש בקרבן תודה דמסתמא שוחטו לשם תודה דהא מביא עמו לחמי תודה ועוד דתודה נאכלת ליום א' ושלמי שמחה לשני ימים א"כ למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אין יכול להביא כלל קרבן תודה בחג השבועות אלא בח"ה דסוכות. אלא דאפילו לפי' רבינו אלחנן שם דלא נחית לסברת ר"י אלא דבכל ענין היכא שלא גמר עדיין חובת שמחה יכול להביא נדרים ונדבות בי"ט כיון שיוצא בהן ידי שמחה מ"מ נראה כוונתו ג"כ לענין שלמי נדבה שיכול להביאן לכתחילה ולשחטן כיון דאידי ואידי שלמים נינהו משא"כ בתודה נראה דרבינו אלחנן נמי מודה דלכתחילה אין להביאה ביו"ט אע"ג שרוצה לצאת בה ידי שמחה והיינו מהנך טעמי דפרישית. ולפ"ז אתי שפיר טפי הא דקאמר ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה דהיינו דוקא בחג הסוכות ובח"ה אבל בחג השבועות הוי מילתא דפסיקא דאין מביא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה רבי שמעון אומר כו' כך משמע מפ"ה כו'. וזה דוחק דהיכי משמע ממילתיה דנדרים ונדבות כו' עד סוף הדיבור ועיין בספר מג"ש למ"ז ז"ל באריכות. אמנם למאי דפרישית א"ש טובא דודאי עיקר מילתא דנדרים ונדבות אי קריבין בי"ט או בח"ה היינו לענין תודה דהוי מילתא דפסיקא דכיון שא"א להקריבו בחג המצות כלל כמו כן אין יכול להקריבו בשום ענין לשם חובת תודה בחג השבועות משא"כ בשאר נדרים ונדבות דשלמים לא הוי מילתא דפסיקא דזימנין דמקריבין בחג השבועות כגון לשם שלמי שמחה אם לא הקריב כבר כדי צורכו וכ"ש דמילתא דפשיטא היא שיכול להקריבו בכה"ג בח"ה אלא דאפ"ה ממילא ילפינן כיון דאין רשאין להקריב תודה כיון דלא שייך בשלמי שמחה א"כ מה"ט גופא שלמים נמי אין רשאי להקריב היכא שכבר שחט כל מה שצריך לשלמי שמחה וה"ה למאי דס"ד דאיירי לענין ח"ה ולפ"ז נתיישב נמי קושיא השלישית שהקשו על פרש"י דלמסקנא דאיירי לענין בל תאחר שפיר משכחת לה שיכול להקריב בחג השבועות עצמו והיינו בשלמי נדבה שיכול להקריבן לשם שלמי שמחה ושאר קרבנות כגון עולה ותודה יקריב קודם י"ט או אחר י"ט וכמו שאפרש עוד בסמוך בל' הגמרא ומה שהקשו בקושיא השניה ועוד דאם כן אמאי כתיב בחג השבועות כיון דלמאי דס"ד דאף בח"ה סוכות אין מקריב לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם דא"כ לפירושו נמי קשה להיפוך דלמאי דס"ד דאיירי אף בח"ה אם כן אמאי כתב רחמנא בחג המצות לא ליכתוב אלא בחג השבועות ובחג הסוכות לומר דמה שאינו קרב בחג השבועות אינו קרב בחג הסוכות והיינו כל נדרים ונדבות אם כן כ"ש דאין מקריבין תודה בחג הסוכות שהרי אינו קרב בחג השבועות אע"כ דעיקר קרא לא מייתר כלל אלא מהקישא הוא דיליף לה רבי שמעון וכמ"ש גם כן מורי זקיני ז"ל ולדעתי צ"ע ליישב דברי התוספות בזה ודוק היטב:

שם בגמרא מתקיף לה רבי זירא השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא. וקשיא לי טובא דטפי הו"ל לאקשויי דמקרא מלא הוא אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם ועולותיכם ומנחותיכם ונסכיכם ושלמיכם ואם כן אף לדברי האומר דאין נדרים ונדבות קריבין בי"ט עכ"פ צריך לאוקמי מיהא פשטא דקרא לענין ח"ה והכי איתא להדיא נמי בריש פ"ב דתמורה דכי אתא ר' דימי אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם ללמד דאף חובות נדרים ונדבות שאינן מחמת הרגל קריבין בח"ה ע"ש בגמרא דמצריך קראי טובא להכי. ונהי דלא קשיא לי נמי איפכא אסוגיא דהתם דכל הנך קראי ל"ל כיון דאפילו סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא אלא דבהא איכא למימר דעיקר קרא לקרבן חובה הוא דאתא שמחויב להקריבן דוקא בח"ה שבא ראשון דאע"ג דבלא"ה ילפינן לה במסכת ר"ה מובאת שמה והבאתם שמה מ"מ הו"א דאינו מחויב להביאן אלא מיד אחר הרגל דמיקרי נמי שפיר והבאתם שמה בביאה ראשונה קודם שמשכים והולך לו ועי"ל דעיקר קרא להנך דברים שהן חובה דלא שייך למילפינהו בק"ו מסלותי מסלתינן שהן לצורך המועד וה"ה לענין נדרים ונדבות דעולות אפשר דלא דמי לסלותי מסלתינן אלא דעיקר קושיא דר' זירא היינו דוקא לענין קרבן תודה דלא מיקרי קרבן חובה אלא כמו שלמי נדבה ונאכלין לבעלים א"כ שפיר קשיא ליה השתא סלותי מסלתינן כו'. אלא דקושיא הראשונה אכתי קשה דהו"ל לר' זירא לאקשויי מקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם ויש ליישב דקושטא דמלתא קאמר רבי זירא דאפילו קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לא איצטריך לנדרים ונדבות דשלמים ותודה דבלא"ה מסברא ילפינן לה דהשתא סלותי מסלתינן אלא עיקר קרא לשאר קרבנות אתא כדפרי' וכדמשמע שם בפ"ב דתמורה ועי"ל דמהאי קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לא פסיקא ליה לר' זירא לאקשויי אדרבי שמעון דאפשר דכיון דקרא לקבעו חובה הוא דאתא לענין עשה דרגל ראשון א"כ אפשר דהכי קאמר קרא דמלבד נדריכם ונדבותיכם צריך להקריב קודם שיגיע המועד דבכה"ג דרשינן נמי קרא דבחג המצות ובחג השבועות בירושלמי דפ"ק דראש השנה לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ע"ש ובחידושינו בפ"ק דר"ה הארכתי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כי פליגי למיקם עלה בבל תאחר כו' והיינו דקא אתא לאשמעינן עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנו בחג הסוכות כו' עכ"ל. והקשה הגאון מהר"ץ אשכנזי בתשובתו שאלה י"ג דמאי איריא עצה טובה דהא ודאי בלא"ה כיון שעבר עליו רגל ראשון עובר בעשה כדקאמר רבא בפ"ק דר"ה וליכא מאן דפליג עליה בהא. ובאמת היא קושיא עצומה ואדרבה לדעתי אין קושיא זו על פרש"י לחוד דלכאורה פרש"י בזה מוכרח מלשון הגמרא גופא וכ"ש שכן נראה ג"כ מלשון התוספות שכתבו להדיא פירוש סיפא דאינו בא בחג הסוכות היינו אם לא ירצה שהרי הוא יכול להמתין עד סוכות של שנה הבאה וא"כ קשה יותר הא עובר בעשה. אמנם כן לפענ"ד יש ליישב ולפרש דהא דקאמר רבא בפ"ק דר"ה כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה והיינו בעשה דובאת שמה והבאתם שמה א"כ מצינן למימר דהיינו דוקא באפריש ולא אקריב דבהכי מוקמינן לקרא דובאת שמה והבאתם שמה בפ"ק דר"ה אבל אמר ולא אפריש דילפינן לה התם מעשה דמוצא שפתיך תשמור ועשית דהיינו מצות עשה א"כ איכא למימר דלא עבר ברגל ראשון דמהיכי תיתי אדרבה פשטא דקרא משמע דעשה דמוצא שפתיך היינו דומיא דלא תעשה דתשמור והיינו בג' רגלים דוקא וכן נראה להדיא ג"כ מלשון רש"י כאן שכתב כל מי שיש עליו תודה ולא כתב מי שיש לו קרבן תודה ולמאי דפרישית א"ש דביש לו קרבן תודה היינו אפריש ולא אקריב אין כאן עצה טובה אלא לכ"ע עובר בעשה דובאת שמה אלא דעיקר פלוגתייהו הכא היינו לענין מי שיש עליו תודה דהיינו אמר ולא אפריש כן נראה לי נכון ומוכרח ודו"ק:

אבל נדרים ונדבות כו'. ועולא דקאמר כי האי תנא: והני תנאי. דלקמן פליגי כי הני תנאי דלעיל בנדרים ונדבות: מפני חמץ שבה. על חלות לחם חמץ וגו' (ויקרא ז): ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב. ותודה נדרים ונדבות היא: בחג הסוכות. בחולו של מועד: רבי שמעון אומר כו'. לקמיה מפרש לה: מביא אדם תודתו בחג הסוכות. לקמיה מפרש אפילו ביום טוב קאמר ויוצא בה משום שלמי שמחה ואף על פי שמחויב בתודה זו ועומד דתניא במסכת חגיגה (דף ח.) ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות של בשר לשמחה מדלא כתיב והבאת שלמים ואכלת שם ושמחת ומיהו פשיטא לן דכל זמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת והאי קרא בהר גרזים כתיב ולא בשלמי שמחת י''ט כתיב דשמחת י''ט אם יש לו בכורות ומעשר בהמה אין צריך להביא שלמים: ואין יוצא בה משום חגיגה. דדבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ותודה זו כבר מחויב הוא בה ואין זו מן החולין שיהא פוטר בה חגיגתו: אמר מר. השתא מהדר אמילתיה לפרושי מאי דאמר לעיל בהקרבת נדרים ונדבות פליגי: לבית הפסול. שממעט זמן אכילתן שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ארבע שעות ומתוך כך חמץ שבה בא לידי נותר: ר''ש אומר כו'. קס''ד למיסר נדרים ונדבות בחולו של מועד אתא: השתא. לרבי שמעון דאסר הני: סלותי מסלתינן. לוקטין עצים בשדה מן המחובר בחולו של מועד דתניא במועד קטן (דף יב:) קוצצין עצים מן המחובר במועד לצורך המועד: אמר אביי בהקרבה כ''ע ל''פ דשרי. בחולו של מועד: כי פליגי למיקם עליה בבל תאחר. וכולה הך מתני' לענין בל תאחר איירי תנא קמא סבר כל המאחר נדרו שלש רגלים אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר וטעמא יליף בר''ה (דף ד:) מהאי קרא שלש פעמים בשנה וגו' למה לי למיכתב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות כיון דכתיב שלש פעמים פשיטא דהני נינהו דהא מינייהו קסליק דלעיל מיניה כתיב שמור את חדש האביב שבעה שבועות תספור לך חג הסוכות תעשה לך ש''מ לבל תאחר לומר אלה קבעתי לך לתשלום מתנותיך ונדריך והיינו דקא אתא לאשמועינן עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל ראשון אחר נדרו שאם לא יביאנה עכשיו יצטרך לבא בשבילה לירושלים שהרי בעלותו ברגל בפסח לא יביאנה מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב נמצא שאיחרה ג' רגלים שלא כסדרן ואתא ר''ש למימר הרי הוא אומר כו' כסדרן אין שלא כסדרן לא הלכך הנודרה לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה''ק כל שבא בחג המצות כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועות שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שאינו בא בחג המצות שלא היתה עליו להביאה בפסח כגון שנדר אחר הפסח אינו בא כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד הסוכות של שנה הבאה שעברו שלש רגלים כסדרן: אלא ביום טוב וקסבר כו'. והיינו תנאי: לא יאמר חג הסוכות. כשהחזיר הכתוב להזכירן לשלש רגלים לבל תאחר לא היה צריך לכתוב ובחג הסוכות כיון שכתוב שלש פעמים בשנה וכתב בחג המצות ובחג השבועות דממילא ידענא דבו היה הכתוב מדבר שבפרשת סוכות הוא עסוק ובו נכתב כתוב זה: שזה אחרון. דבעינן כסדרן: שזה גורם. את בל תאחר שאפילו נדר לפני החג כיון שעבר עליו חג הסוכות עובר: דבר שבחובה הוא. דכתיב וחגותם: מן החולין. ולא ממעות מעשר שני ולא מנדרים ונדבות שהוא מחויב ועומד בהן: דאף על גב דפריש. דכשנדר התודה פירש על מנת שיוצא בה ידי חגיגתו:

רבי שמעון אומר הרי הוא אומר בחג המצות וגו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות. כך משמע מתוך פירוש הקונטרס דלקמן דגריס הכי וא''כ לפירוש זה מעיקרא דס''ד שבא לומר דנדרים ונדבות אין קרבין בחול המועד ה''פ כל שאינו בא בחג המצות כגון תודה וכיוצא בה דאליבא דתנא קמא תודה אינה קרבה בחג המצות ואפי' בחול המועד וזהו דוחק דהיכי משמע ממלתיה דנדרים ונדבות חוץ מתודה אינן באין בחג המצות וכי תימא כל שאינו בא בחג המצות ר''ל ביום טוב אם כן לא הוי דומיא דחג הסוכות ועוד דאם כן אמאי כתב בחג השבועות לומר שאינן באין בחג השבועות והא אף בחול המועד דסוכות אינן באין ועוד כי גם לפי המסקנא לא אתי שפיר דקאמר דלענין בל תאחר קאמר וה''ק כל שראוי לבא בחג המצות שנתחייב בו קודם חג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות שלא יאחר מלהביאו או בעצרת או בסוכות ועתה איך יביאנו והלא אין בו חול המועד וכי תימא דנדרים ונדבות קרבין בי''ט הא משמע דבהני תנאי ליכא מאן דסבר קרבין בי''ט רק רבי אלעזר בר' שמעון ודוחק הוא לפרש בא בחג השבועות שכשיבא לרגל יביאנו או קודם לכן ולאו בי''ט קאמר על כן נראה דגרס הכי כל הבא בחג המצות ובחג השבועות בא בחג הסוכות וכו' והשתא מעיקרא סלקא דעתך כל שאינו בא בחג המצות כגון תודה וכן שאר נדרים ונדבות שאינן באין בחג השבועות כדקאמר תנא קמא בהדיא אינן באין בחג הסוכות ואפילו בחול המועד ולפי המסקנא ה''ק כל שבא בחג המצות ובחג השבועות כלומר שראוי לבא בזמן שניהם כלומר שעברו שני רגלים כסדרן בא בחג הסוכות פירוש צריך שיביאנו בחול המועד של סוכות וכל שאינו בא וכו' כלומר שאינו ראוי לבא בשניהם רק בעצרת ולא בחג המצות אינו חייב להביאו בחג הסוכות זה ורישא דוקא פירוש בא בחג הסוכות כלומר חובה להביאו משום בל תאחר וסיפא לאו דוקא פי' סיפא דאינו בא ר''ל אם לא ירצה שהרי הוא יכול להמתין עד סוכות של שנה הבאה אבל לעולם אם ירצה יקריב בחול המועד וקל להבין:

דף יט - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד