דף יב - ב
אמר ליה רבי יוחנן: פוק, תני לברא! צא ושנה דין זה בחוץ, ולא כאן בבית המדרש!
כי מה ששנית, שהוא לוקה משום הבערה ומשום בשול ביום טוב - אינה "משנה"! לא נשנתה ברייתא כזו, כי ודאי אינו לוקה עליהן, לפי שהותרו מלאכות הבערה ובישול גם שלא לצורך, מתוך שהותרו לצורך.
ואם תמצא לומר על ידי התנאים השונים את הברייתות שאכן נשנתה משנה בלשון זו - בהכרח שלפי בית שמאי היא נשנית, דאמר במשנתנו שלא אמרינן "מתוך שהותרה הוצאה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך".
ולפי בית שמאי, הכא נמי במלאכת הבערה לא אמרינן "מתוך שהותרה הבערה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך". ולכן הוא לוקה כדבריך, על הבערה שלא לצורך אוכל נפש.
דאי בית הלל, כיון דאמרי במשנתנו "מתוך שהותרה הוצאה לצורך - הותרה נמי של לצורך ".
לדבריהם, הכא נמי בהבערה, אמרינן "מתוך שהותרה הבערה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך", ואינו לוקה עליה [1].
ומוכח כי גם דעת רבי יוחנן, שמחלוקת בית שמאי, ובית הלל במשנתינו היא לגבי ההיתר במלאכה הנעשית שלא לצורך, "מתוך" שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש.
מתניתין:
אין מפרישים תרומות ומעשרות מן הטבל ביום טוב, משום שהוא נראה כ"מתקן" או
כמקדיש [2], וכיון שהיתה לו אפשרות להפריש מערב יום טוב, לא התירו לו לעשות מלאכה זו ביום טוב.
אבל התירו חכמים להפריש חלה מן העיסה ביום טוב, כדי שיוכל אדם ללוש לו עיסה ביום טוב ולאכול פת חמה. ואם יחייבוהו ללוש את עיסתו בערב יום טוב כדי להפריש את החלה בערב יום טוב לא תהיה לו פת חמה ביום טוב.
וכמו כן התירו חכמים להרים [להפריש] מן הבהמה שנשחטה ביום טוב את המתנות הניתנות ממנה לכהן, שהם הזרוע והלחיים והקיבה, כי אף שאין שאר הבשר אסור באכילה לפני הפרשתם, צריך להפרידם ממנו, כדי שלא יאכלום עמו ויבטלו עשה של מתנות כהונה [3].
ונחלקו בית שמאי ובית הלל במשנתנו האם התירו חכמים גם להוליך את החלה ואת המתנות אל הכהן.
בית שמאי אומרים: אין מוליכין [4] חלה ומתנות לכהן ביום טוב, בין שהורמו כבר מאמש, בין שהורמו מהיום,,
כיון שגזרו חכמים גזירה כללית שלא להפריש תרומות ומעשרות בשבת וביום טוב, ובכלל הגזירה אמרו, שלא להוליכם, ואף לא ליתנם לכהנים וללויים בבית הנותן.
ולא התירו חכמים לצורך אוכל נפש, אלא את הפרשת החלה כדי להוציא את העיסה מידי טבל, ואת הרמת המתנות מן הבהמה כדי שלא יאכלום עם בשר הבהמה. אבל הנתינה וההולכה נשארו באסורן הכללי שלא להפריש ולא להוליך ולא ליתן כל מתנות כהונה בשבת וביום טוב.
ובית הלל מתירין אפילו להוליך ולתת חלה ומתנות בהמה לכהן, בין שהורמו היום ובין מאמש.
אמרו להם בית שמאי לבית הלל: יש לנו ללמוד ב"גזרה שוה", דהיינו, לדמות את ההלכות מדרבנן [שהרי כל הדין שלא להפריש ולא ליתן ולהוליך הוא רק מדרבנן] כך:
חלה ומתנות - הן מתנה לכהן, וגם תרומה - היא מתנה לכהן.
כשם שהנכם מודים לנו כי אין מוליכין ביום טוב את התרומה שהוגבהה מאתמול אל הכהן - כך גם תודו לנו שאין מוליכין את המתנות אל הכהן, אפילו אם הוגבהו היום, כי אין צורך יום טוב להוליכן לו [5].
אמרו להם בית הלל, לא תדמו את ההלכות הללו! כי אם אמרתם בתרומה שאין מוליכין אותה ביום טוב, הרי זה משום שאינו "זכאי" בהרמתה ביום טוב, שלא נתנו לו חכמים זכות וכח להפרישה ביום טוב, ולכן גם אין נותנים ואין מוליכין אל הכהן את התרומה שהופרשה מאתמול.
אולם איך תאמרו במתנות חלה ובהמה, שזכאי בהרמתן ביום טוב, הרי כשם שיש לו זכות בהרמתן כך נתנו לו חכמים זכות בהולכתן ובנתינתן לכהן!
גמרא:
מצינו לקמן בברייתא, שנחלקו כמה תנאים כיצד להעמיד את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל בהולכת חלה ומתנות ביו"ט. ובאה הגמרא לדון כדעת אלו תנאים סברה המשנה בהעמדת מחלוקתן, ולבאר כיצד מתבארת משנתנו לפי אותם התנאים:
בתחילה, קא סלקא דעתך, הניחה הגמרא, שכונת המשנה בדברי בית שמאי ש"אין מוליכין ביום טוב מתנות שהורמו בין מהיום ובין מאמש", היא כפשוטה:
בין שהורמו מהיום מבהמות שנשחטו מהיום, ובין שהורמו מאמש, ו [היינו מבהמות] שנשחטו מאמש.
והיינו, שסוברים בית שמאי שאפילו מתנות שהורמו מבהמה שנשחטה היום או חלה מעיסה שנילושה היום - אין מוליכין אותן לכהן.
ולפי הנחה זו מצדדת הגמרא: מני מתניתין? - לא רבי יוסי היא, ולא רבי יהודה היא, אלא - אחרים היא.
דתניא שלשה תנאים נחלקו בהעמדת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל:
א. אמר רבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המתנות של בהמה [והוא הדין לחלה] שהורמו מערב יום טוב - שמוליכין אותן לכהן ביחד עם המתנות שהורמו מהיום ושנשחטו מהיום.
והמתנות שהורמו ממה שנשחט היום - פשיטא אפילו לבית שמאי שמוליכין אותן, שהרי מותר להרימם ביום טוב, ואינו צריך לשומרם אצלו עד למחר.
לא נחלקו, אלא להוליכן למתנות שהורמו מבהמה שנשחטה אתמול, בפני עצמן:
שבית שמאי אומרים: אין מוליכין, ובית הלל אומרים: מוליכין.
וכך היו בית שמאי דנין: חלה ומתנות הן מתנה לכהן, וגם תרומה היא מתנה לכהן.
כשם שאין מוליכין ביום טוב את התרומה, שהרי אין מרימין אותה ביום טוב - כך אין מוליכין את המתנות ביום טוב.
אמרו להם בית הלל: לא! אם אמרתם בתרומה שאין מוליכין אותה - לפי שאינו זכאי בהרמתה של התרומה ביום טוב. תאמרו במתנות בהמה, שזכאי בהרמתן ביום טוב, ולכן הותרה גם הולכתן לכהן.
וכיון שהותרה הולכתן הותרה גם הולכת כל מתנות בהמה, גם אלו שהורמו אמש, ואפילו להוליכן בפני עצמן מותר.
ובברייתא זו מצינו עוד שיטה במה נחלקו בית שמאי ובית הלל:
אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המתנות של בהמה, בין שנשחטו היום ובין שנשחטו אמש, שמוליכין אותן אפילו בפני עצמן. כי התירו להוליך אפילו מתנות שהורמו מערב יו"ט, מאחר ומותר להרים ולהוליך ביו"ט. [כדעת בית הלל לפי רבי יהודה].
לא נחלקו אלא על התרומה -
שבית שמאי אומרים: אין מוליכין תרומה.
ובית הלל אומרים: מוליכין אפילו תרומה.
וכך היו בית הלל דנין: חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן.
כשם שמוליכין את המתנות - כך מוליכין את התרומה ביום טוב.
אמרו להם בית שמאי: לא! אם אמרתם במתנות שמוליך אותן לפי שהוא שזכאי בהרמתן ביום טוב, וכי תאמרו כך בתרומה, שאין זכאי בהרמתה!? וכשאסרו לתרום ביום טוב אסרו גם להוליך את התרומה ביום טוב לכהן.
ושיטה נוספת נשנתה בברייתא זו בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
אחרים אומרים: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על התרומה שאין מוליכין. לא נחלקו אלא על המתנות, בין במתנות שהורמו היום ובין שהורמו מאמש.
שבית שמאי אומרים: אין מוליכין, ובית הלל אומרים: מוליכין.
ולאור הנחת הגמרא שבית שמאי אינן מתירים להוליך אפילו מתנות מבהמה שנשחטה היום, ברור הדבר מצד אחד, שמשנתנו אינה כדעת רבי יוסי [שסבר שבית שמאי מתירין להוליך מתנות, ובית הלל מתירים להוליך אפילו תרומה], ומאידך ברור, שהמשנה מתאימה עם שיטת אחרים.
ועתה דנה הגמרא: האם לימא, יש לנו לומר בהכרח שמשנתנו היא רק לפי אחרים היא, ולא לפי רבי יהודה!? שהרי רבי יהודה אמר כי בית שמאי מודים שמוליכין מתנות שהורמו ביום טוב, [ואף התיר להוליך עמם מתנות שהורמו מערב יום טוב].
אמר רבא: לא, אין הכרח שהמשנה דוקא כשיטת אחרים, ובאמת אפשר להעמידה גם כשיטת רבי יהודה, אלא שיש לשנות את ההנחה שהנחנו בתחילה שלפי בית שמאי לא יתכן להוליך כלל מתנות ביום טוב, אפילו אלו שהורמו היום.
כי מי, האם קתני במשנתנו שלפי בית שמאי, הדין שאין מוליכין את המתנות שהורמו אמש או ביום טוב, נאמר אפילו במתנות שגם "הורמו מהיום" ושגם "נשחטו מהיום"?
והרי "אין מוליכין את המתנות שהורמו מהיום" בלבד קתני, ולא נאמר שמדובר אפילו באלו שנשחטו היום.
ולעולם - שחיטתן היתה מאמש ורק הרמתן היתה מהיום, ולכן אין מוליכין אותן, לפי שיכלו לעשות זאת אמש, לאחר שחיטתן אמש.
אבל אם נשחטו היום, ביום טוב, הרי כיון שלא היתה אפשרות להביאן מאתמול, מותר להביאן היום גם לבית שמאי.
ולאור ההנחה החדשה הזאת, מתאימה משנתנו כדברי רבי יהודה.
והוינן בה לפי ההנחה החדשה שהעמיד בה עתה רבא את משנתנו:
אם כן, לימא משנתנו רק כפי רבי יהודה היא, ולא אחרים!? כי לשיטת אחרים בית שמאי אוסרים להוליך אפילו מתנות שהורמו היום.
ומסקינן: אפילו תימא, בכל זאת ניתן לומר, כי משנתנו - גם לפי שיטת אחרים היא נשנית!
ומה שאסרו, לדברי אחרים, בית שמאי להוליך מתנות, זה רק בהנך דנשחטו מאמש, אבל את המתנות מהבהמות שנשחטו היום מותר להוליך גם לבית שמאי.
ומקשינן: אי הכי, שיטת אחרים - היינו כשיטת רבי יהודה, ובמה נחלקו!?
ומתרצינן: איכא בינייהו טפלה - האם לפי בית שמאי מותר להוליך יחד עם המתנות מהבהמות שנשחטו היום, גם מתנות מהבהמות שנשחטו אמש [6].
לדעת רבי יהודה בית שמאי מתירין "לטפול" ולצרף אותן להולכה לכהן, ולדעת אחרים אסור.
ומשנתנו, שאינה עוסקת ב"טפילה", אלא רק באיסור הולכת מתנות של בהמה שנשחטה אתמול, היא בין לרבי יהודה ובין לאחרים.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, לפי בית הלל, שמותר להוליך אפילו תרומה [7].
רב טובי בריה דרב נחמיה הוה ליה גרבא דחמרא כד יין דתרומה.
אתא לקמיה דרב יוסף. אמר ליה: מהו לאמטויי להביא כד זה של תרומה לכהן האידנא, עתה ביום טוב? אמר ליה: הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי שאמר כי לפי בית הלל מותר להוליך אפילו תרומה.
אושפזיכניה בעל האכסניה דרבא בר רב חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא חבילות של שרביטי [תרמילי] חרדל, ובהם זרעונים של חרדל.
אמר ליה לרבא בר בר חנן: מהו לפרוכי, האם מותר לפרק, על ידי מעיכה ביד, את גרעיני החרדל מתוך התרמילים שהם מצויים בתוכם, ומיכל מנייהו ולאכול מהם ביום טוב, על אף שפירוק זה הוא תולדת מלאכת דישה!? והנידון הוא, האם מלילה מותרת ביו"ט כי היא צורך אוכל נפש כבישול, או כיון שיכל לעשותה מערב יו"ט אסורה משום תולדת דישה. [8]
לא הוה בידיה דרבא בר בר חנן תשובה על שאלה זו.
אתא בעל האכסניה לקמיה דרבא, ושאלו.
אמר ליה רבא: מוללין ממעכים על ידי שפשוף בידים "מלילות" רכות של חיטין, להוציא את הגרעינים של החיטה מהקליפות שסביבם, וכן מפרכין, משפשפים בכח, את תרמילי הקטניות, להוציא מתוכם את הקטניות, ביום טוב. ואף שמלאכות שיכל לעשותן מערב יו"ט לא התירו לעשותן ביו"ט אפילו לצורך אוכל נפש, שונה דין המלילה והפריכה ביד שהן נחשבות למלאכה "כלאחר יד" [9], ולכן בשבת אסור לעשותן רק מדרבנן [10], ואילו ביום טוב מותר לעשותן לצורך אוכל נפש [11].
איתיביה אביי לרבא מברייתא ששנינו בתוספתא:
דתניא: המולל מלילות מערב שבת [12] ואחר שמלל נשארו הגרעינים והקליפות בתערובת - למחר מנפח בשינוי, שלא כדרך הניפוח בימי החול, והיינו שנופח אותם ברוח פיו, ומעבירם בניפוח מיד אחת ליד שניה, ובכך מתבררים הגרעינים מהפסולת - ואוכל את הגרעינים לאלתר.
אבל לא יברור אותם בשבת מתוך הקליפות לא בקנון ולא בתמחוי, שהם כלי הפרדה של פסולת מאוכל, העשויים להפרדת כמות מועטת [13].
המולל מלילות מערב יום טוב - למחר ביום טוב מנפח "על יד על יד", מעט מעט, ואוכל, כי מותר לברור ביום טוב בלא שינוי כדי לאכול בו ביום.
ולכן יכול לברור אפילו בקנון ואפילו בתמחוי, שבורר בהם מעט לצורך היום, אבל לא באמצעות טבלא, ולא בנפה ולא בכברה, שהם כלים העשויים לברירה מרובה, והבורר בהם נראה שעושה זאת לצורך מחר, ואסור לעשות מלאכה ביום טוב לצורך מחר אפילו אם היא לצורך אוכל נפש.
ומשמע מהברייתא, שמלילת המלילות רק מערב יום טוב - אין, מותר לעשותה, אבל ביום טוב עצמו לא התירו למלול, כיון שאפשר לעשותה מערב יום טוב.
ומוכח לכאורה כנגד דברי רבא, שהתיר למלול ביום טוב.
אמר רבא לתרץ: אפילו תימא, יתכן לומר שמותר למוללן ביום טוב.
ומה ששנינו בסיפא של הברייתא "המולל בערב יום טוב", אין הכוונה לאסור למלול ביום טוב, אלא איידי היות דתנא ברישא של הברייתא לגבי שבת, "מולל מערב שבת" - והוצרך לשנות כך משום שאסור למלול בשבת - תנא אגב כך בסיפא נמי "מולל מערב יום טוב".
והוינן בה: אם כן - שמותר למלול מלילות כדי לאוכלם ביום טוב - לכאורה מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ביום טוב! שהרי במלילתן נגמרת מלאכתן וחל עליהם דין טבל, ומתחייבות בהפרשת תרומה, [כי אין דרך בני אדם להפריש בעודן בשיבלים, שפטורים אז מהפרשה], ואם אינו יכול להרים מהן תרומה ביום טוב אינו רשאי למלול, שהרי לא הותרה מלילה אלא לצורך אכילת יום טוב, ובהכרח שהתירו להפריש תרומה ממלילות ביום טוב, כיון שחיוב תרומה חל עליהם בו ביום.
ואילו אנן תנן במשנתנו שאומרים בית הלל לבית שמאי: "לא, אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה וכו'", ומשמע שבכל אופן אסור להפריש תרומה ביום טוב!?
ומתרצינן: לא קשיא
לעולם לדברי הכל מוללים מלילות ביום טוב, אך לא לדברי הכל מפרישים תרומה ביום טוב.
הערות
[1] כתב הרמב"ם [יו"ט א ד] כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה, לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביו"ט להוציא קטן או ס"ת או מפתח וכיו"ב מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה. ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר, כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיו"ב, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור, כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיו"ב. ובהבנת כוונתו רבה המבוכה. המגיד משנה ביאר שכל מלאכה הנעשית בגוף האוכל, כשחיטה אפיה ובישול, אפילו אם עשאן שלא לצורך אכילה אינו לוקה. ואילו מלאכות שאינם באכילה, כאריגה ובנין, אפילו אם עשאן לאכילה לוקה, חוץ מהוצאה והבערה שאף שאינן נעשות בעצם האוכל, אינו לוקה אף אם עשאן שלא לצורך אכילה, כיון שההוצאה נצרכת באוכל ומשקה, ובהבערה כתוב לא תבערו ביום השבת, ודרשינן להתירה ביו"ט אפילו שלא לצורך, [כך הביא הגר"א את דבריו בביאורו תצה א, וראה טעם לדבריו בע"א הערה 1]. [ועיין בבית יוסף סוף תקט שהביא תשובת הרשב"א ח"א תקעו שהתיר גם עשיית שאר המלאכות לצורך אכילה, וכן הסיק בשו"ע שם סעיף ג לגבי תפירת עופות ממולאים, אולם הגר"א שם נקט כי טעם ההיתר הוא דהוי כמכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט, וטעם זה מועיל גם בשאר מלאכות, (אך יתכן שכוונתו שהתסירה אינה צורך האוכל אלא לבישול). ובחיי אדם כלל פז צידד שלדעת הרמב"ם יהיה אסור לתפור את העופות, ובקהילת יעקב נקט שאין זו תפירה כלל]. ודברי המגיד משנה טעונים ביאור, שהרי ממה נפשך, אם כוונתו להתיר שחיטה ובישול אפילו בלא "מתוך", לכאורה תמוה, שהרי בסוגין לא מצינו חילוק בין הוצאה לשחיטה, ומנין לו ששחיטה נחשבת כמלאכה לצורך אכילה ומותרת בלא סברת מתוך, ומאידך, אם כוונתו שסברת "מתוך" מועילה רק בשחיטה ובישול ולא בשאר מלאכות, [והוצאה והבערה התרבו מקרא], שוב יקשה מסוגיין שהשוו שחיטה להוצאה, ואף חילוקו טעון ביאור מה נפקא מינה אם ההיתר משום מתוך או מצד עצמו. ועיין בלחם משנה ופני יהושע שתמהו כן, וגם העירו שביאורו אינו עולה יפה בלשון הרמב"ם, כי פשטות לשונו היא שאין "מתוך" אלא בהוצאה והבערה, ובשאר מלאכות החילוק תלוי רק אם הן לצורך אכילה, או שהן מלאכות שאינם לצורך אכילה, ואין כוונתו לשלשת הדינים שהעלה המגיד משנה, וכן השיגו בפרי חדש [תקיח]. ובאבי עזרי [יו"ט ג ג] ביאר כוונת המגיד משנה, שבין בשחיטה ובין בהוצאה ההיתר הוא משום "מתוך". אלא שבשחיטה יש סברא להתיר כי היא נעשית בגוף האוכל, ואילו הוצאה אף אם מעביר אוכלין, תלוי בדעתו אם מוציאן לאכילה או לא, ולפיכך אינה חשובה כמלאכה בגוף האוכל, אלא כיון שהתירוה לצורך אוכלין, הותרה גם במוציא שאר דברים, כי אוכל שהוציאו שלא לאכילה חשיב כשאר חפצים, וכלן הותרו "מתוך" שהותרה לצורך אוכלין. ונמצא שבהוצאה התחדש היתר בכל המלאכה מפני מעשה המותר. ואם כן ראוי להתיר בה יותר משאר המלאכות, כיון שהותרה אף שאין גוף המלאכה נעשה בעצם האוכל אלא תלוי ברצונו. ודו"ק. ויתכן להגדיר את החילוק בין הוצאה והבערה לשאר מלאכות באופן נוסף, כי כל המלאכות נחשבות למלאכה כתוצאה מהשינוי שפועלות בחפץ, ולפיכך ההיתר חל רק באופן שבו נעשית המלאכה באוכל, [והיינו כמו שהתבאר לעיל בע"א הערה 7, כי היתר "מתוך" נאמר במלאכה שמהותה להיתר, אולם במקום שנשתנית מהותה לא הותרה]. אך הוצאה והבערה הן מלאכות מחמת עצמן, ולכן חל ההיתר בכל המלאכה, כי בכל חפץ שהן נעשות אין שינוי בצורת המלאכה, ולפיכך הותרו אף שלא לצורך. וגם בביאור הלכה [תקיב] משמע שבכל המלאכות מועיל "מתוך", אולם הוצאה והבערה עדיפות ש"מתוך" מועיל בהם אף שלא לצורך כלל ולצורך עכו"ם. ובמשנה ברורה [תצח י] התיר הוצאה ביו"ט אף אם אפשר מאתמול, ואפילו לדעת האוסרין מלאכת אוכל נפש שיכל לעשותה מאתמול, וביאר טעמו בשעה"צ, כי לענין הוצאה אמרינן "מתוך", ומוכח שהיתר "מתוך" בהוצאה שונה משאר מלאכות, שהרי בשאר המלאכות אין אומרים "מתוך" להתירם כשאפשר לעשותן מערב יו"ט, אלא רק בהוצאה התירו. ובפשטות הטעם מפני שהיא מלאכה גרועה, אך במחצית השקל לא משמע כן. ועיין עוד לענין הבערה בשער הציון [תקז לז]. וראה בהערות על תוס' שהחתם סופר לא התיר מתוך במכשירין אלא בהוצאה שהיא מלאכה גרועה. ובפרי חדש [תצה] הקשה על המגיד משנה מדברי הרמב"ם [יו"ט ד ו] שהתיר כיבוי לצורך עישון הפירות, אף שנקט [שם ה"ב] שהכיבוי כאריגה, ואינו מלאכה שמהותה לצורך אכילה, ואם כן למה אין היתר "מתוך" בכיבוי. [וראה מג"א תקז ח ורעק"א בעין הגליון שם ולעיל יא ב הערה 6]. ולכן נקט שדעת הרמב"ם להתיר "מתוך" רק בהוצאה, וטעמו מפני שהיא מלאכה גרועה, [ונוספה הבערה שנאמר בה להדיא "ביום השבת"]. והוכיח מהסוגיא לקמן [כב א] שסוגיין נדחתה להלכה, ולא אמרינן "מתוך" בשאר מלאכות. אכן, לפי המבואר בהערות לעיל, יש לדחות ראייתו מכיבוי, שהרי הכיבוי עצמו אינו עושה אוכל נפש, אלא העשן העולה ממנו, ונמצא שאין מהות המלאכה מועילה לצורך אוכל נפש, וכל היתר הכיבוי רק משום ה"צורך" שבו, וכיון שדעת הרמב"ם כרש"י שאין עושין מתוך אלא מ"מלאכות הנאה" שמהותן לצורך אוכל נפש, לפיכך לא מועיל "מתוך" להתיר כיבוי. [ולכאורה זו כוונת הב"ח תקז ח וכ"כ בתקיד ב, אולם מדבריו בסי' תצה המובאים בסמוך לא משמע כן, ואכן באגרות משה או"ח ד קג הטה כוונתו לסברא אחרת, עיי"ש]. ברם, הפרי חדש לשיטתו, שנקט בדעת הרמב"ם כי אין אומרים "מתוך" אלא לצורך קצת, [כמבואר לעיל הערה 6], בהכרח סבר שה"צורך" מתיר, ולכן תמה למה לא נאמר "מתוך" בכיבוי. והנה בפרי מגדים [בפתיחה להל' יו"ט פ"א אות ז] נקט בדעת הרמב"ם כעין הבנת הפרי חדש [ודחק כן גם בכוונת המ"מ], והיינו דסוגיין נדחתה להלכה, ואין אומרים "מתוך" בשחיטה ובישול אלא בהוצאה, אלא שטעמו לחלק כי הוצאה נעשית בגוף האוכל אחר שהוא מושלם, ונחשבת כעצם פעולת האכילה, ואילו שחיטה ובישול הן רק תיקון האוכל להכשירו לאכילה, וחשובין כמכשירין, והיתרן רק משום "הואיל" שגורם להתיר את כל המלאכה. [וכ"כ בראש יוסף כאן. וקצת תימה שהרי גם בורר וטוחן נעשין בגוף האוכל עצמו, ולא מועיל בהם "מתוך", שהרי לעיל ז ב אסרו כתישה. ויתכן לחלק כמבואר, שאין אומרים מתוך אלא במעשה אחד, ולא בכתישת עפר מתוך טחינת אוכל]. [וראה מג"א תקיח א, ובמחצית השקל שם נקט סברא לאידך, כי רק בישול נחשב כמלאכה בגוף האוכל, ואילו הבערה נחשבת כמלאכה בעצים והם מכשירי אוכל נפש, ולא הותרו מדרבנן אלא במקום צורך קצת אף להרמב"ם. [ומה דילפינן בגמרא להתיר הבערה מ"יום השבת", היינו רק להתיר מדאורייתא], ועיין בדברי הפני יהושע בסמוך]. ובנשמת אדם [כלל פ] ביאר על פי דרכו, שמלאכות הנעשות באוכל, הם המלאכות שלא נאסרו כלל ביו"ט, ואפילו שלא לצורך אינו לוקה בהן, ואין צריך לטעמא ד"מתוך" אלא להתיר הוצאה והבערה שהם אינן מיוחדות לאוכל, והתירן הוא מפני שאי אפשר למלאכת קוצר לעשות אוכל אלא עם הוצאה, ואי אפשר למלאכת מבשל בלא הבערה, ולפיכך הותרו גם שלא לצורך משום "מתוך", וביאר כי "מתוך" פירושו שבאותו פסוק שנלמד היתר לצורך נלמד גם שלא לצורך. ושאר מלאכות אפילו לצורך אוכל נפש לוקה, שלא התירה התורה אלא מלאכות הרגילות להועיל לאוכל נפש. והב"ח [תצה ב] הבין כי כוונת הרמב"ם והטור שרק הוצאה והבערה הותרו שלא לצורך, ותמה על כך מסוגיין שהתירו גם שחיטת עולת נדבה, ובכתובות [ו ב] התירו עשיית חבורה, ואפילו במלאכת בונה צידדו תוס' [בשבת צה א] להתיר בנפל ביתו ביו"ט מתוך שהותר בנין לצורך מגבן, [ואסרו רק משום עובדין דחול. וגם הרמב"ם לא אסר מגבן אלא מפני שאפשר לעשותו מערב יו"ט, אף שמהות המלאכה, דהיינו בונה, אינה לצורך אוכל, וזה תימה על המ"מ], הרי שכל המלאכות הותרו מסברא ד"מתוך". אכן, הקושיא ממגבן מיושבת היטב לפי המהלך המבואר לעיל, כי רק תוס' מתירין בונה מתוך מגבן, כיון שלדעתם ה"צורך" מתיר, אך להרמב"ם לא אמרינן מתוך אלא ממלאכה שמהותה לצורך אוכל נפש, וכיון שמגבן מהותו בונה, אין עושין ממנו "מתוך" לבניה, שהרי מגבן גופו לא הותר אלא לצורך, [וכבר התבאר כי מפני סברא זו אין אומרים מתוך אלא באופן שבו נעשית המלאכה באוכל נפש]. ובפני יהושע ביאר על פי דברי המגיני שלמה, שהיתר "מתוך" גדרו הוא, שלא נאסרו מלאכות הראויות לאוכל נפש, ולכאורה לרבי יהודה שמתיר עשיית מכשירי אוכל נפש, יהיו כל המלאכות בכלל, כי אפילו בונה שייך בתיקון כלי אכילה, ובהכרח שהיתר זה אינו אלא במלאכות הנעשות באוכל ממש, ורק בהוצאה והבערה התחדש להתירן אף שאינן נעשות באוכל עצמו ודומין למכשירין. [וכן ביאר בקובץ שיעורים אות מג]. ואמנם בשאר המלאכות אם עשאן בגוף האוכל יהיה מותר אף שלא לצורך אכילה. ועל עצם קושייתו להתיר כל המלאכות מתוך שהותרו מכשירין, עיין מה שכתב נשמת אדם [שם], ולפי המבואר לעיל יש לחלק בפשטות, כי מכשירין הותרו רק לצורך, ולא אמרינן מתוך אלא ממלאכות שכל עצמן עומדות לאוכל נפש, ולא נאסרו כלל ביום טוב. ועיין בדברי המגן אברהם [תקיח סק"א], וביאור דבריו נראה כיסוד הפני יהושע, שמלאכות הנעשות בגוף האוכל הותרו. [ומה שכתב דלא אמרינן "מתוך" בכתיבה ואריגה, ומשמע כי לצורך אוכל נפש ממש, הותרו, לכאורה תמוה, כיצד כתב כן בשם המגיד משנה, והרי המגיד משנה כתב להדיא שאסורין. ויש ליישב על פי ביאור הפרי מגדים [פתיחה ליו"ט א יב] שכל דברי המגיד משנה הם לשיטתו שנקט כי הרמב"ם [יו"ט ב ב] פסק לאסור מכשירי אוכל נפש אף אם אי אפשר לעשותן מערב יו"ט, אבל המגן אברהם כתב בדעת השו"ע דפסקינן כרבי יהודה [בסי' תצה] שהתיר מכשירי או"נ, ולכן התיר כל המלאכות לצורך אוכל נפש, אף דלא אמרינן בהם מתוך]. אולם הגר"א [תקט] הבין בדעת הרמב"ם דפסק כרב יהודה, ובכל זאת נקט בדעתו לאסור כתיבה לצורך אוכל נפש, וביאר באבי עזרי [יו"ט ג ג] שמכשירין כתיקון שפוד, הוי מלאכה שמהותה מועילה לאוכל, אך כתיבה להביא אוכל אין מלאכת הכתיבה חשובה כמתקנת האוכל. ועיין עוד בהערות על תוס' [ד"ה ה"ג] בענין מתוך במכשירין.
[2] כבר הבאנו לעיל [בהערות לדף ג א ולדף ט א] שהרמב"ם [שבת כג ט, יד] כתב שני טעמים לאיסור ההפרשה בשבת, א. נראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן, והיינו כמלאכת מכה בפטיש, ומקורו בשבת [קמב א] וכן נקטו תוס' בחגיגה ה א] ורש"י ובעל המאור והרא"ש [לעיל ט א] נקטו טעם זה גם לגבי הפרשה ביו"ט. וכן נקט הרשב"א בסוגיין ובעבודת הקדש [א י] עיין להלן הערה 7. ב. שדומה למקדיש, שהוא כמקח וממכר, ומקורו לעיל [ט א] כמבואר באור שמח [שם הי"ד] ובהלכות יו"ט [ג ח, ד כו] לא הזכיר הרמב"ם טעם האיסור. וכתב בתשובות מהרלב"ח [טז] שלדעת הרמב"ם ביו"ט אין חשש מתקן, כי נחשב למכשירי אוכל נפש, ואף אם לא הותרו מכשירין, הפרשה וטבילת כלים הותרו כי אין עושה תיקון בגוף הכלי. וכן הסיק האור שמח [שם]. ובתוספות יום הכיפורים [יומא פג א] דן במשמעות דברי הגמרא שם, שאיסור הפרשת תרומה בשבת ויו"ט הוא משום טלטול מוקצה דטבל, וגם הגרעק"א בגליון הש"ס העיר על לשון הגמרא שם. אך שניהם הסיקו כי אין זה טעם איסור ההפרשה. עי"ש.
[3] כך משמע מדברי רש"י והר"ן. אולם הראש יוסף כנראה הבין שכוונתם כי אם לא יפרישם עובר על עשה באכילת הבשר, ולכן תמה מגמרא בחולין [קלב א] שהתירו לאכול את הבשר באופן זה כי הזרוע והלחיים ניכרים הן. וכן פסק הרמב"ם [בכורות ט יד], ורק הטור כתב [יו"ד סא] שמצוה להפרישם. ועיין בתוס' בחולין [שם ד"ה ה"ג] שכתבו כי יש איסור לאכול מבשר הבהמה לפני ההפרשה, וביאר הב"ח [שם] שכוונתם שבאכילתו הוא מבטל את המצוה להפרישם מיד, ואין זה איסור בעצם האכילה, ועיין עוד בתוס' חולין [טז ב ד"ה שלא] דמשמע שאין איסור באכילת הבשר, וראה בהערות לחברותא חולין [קלב ב הערה 10].
[4] רש"י פירש שהתירו רק להפרישה ולא התירו הולכתה. והיינו מחמת הגזירה שלא להפריש תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט, ועל כך למדו בית שמאי חלה ומתנות מתרומה. וכן ביאר הרשב"א, וכתב שאין חילוק בין הולכה ברשות הרבים לרשות היחיד. אולם באור זרוע [שלח] גרס בדברי רש"י לא התירו הוצאתה, והיינו כביאור שהביא הרשב"א בשם תוס', שאין מוליכין דרך רשות הרבים, ולכאורה תמוה, שהרי הוצאה הותרה לצורך אוכל נפש, וגם אין מקום ללמוד חלה ומתנות מתרומה. ושמא כוונתם משום דאתי לאמלוכי כדלקמן [יד ב], והבינו שזה טעם האיסור בתרומה לפי בית הלל, וענו בית הלל כי בתרומה אסרו מפני גזירת ההפרשה. ובתוס' כתבו שהאיסור הוא אפילו אם הכהן בא לביתו, כיון שיסברו העולם שהוא תרם אותם ביו"ט, [ובחלה יאמרו שלש אמש ותרם היום] ולכן הוא אוכל היום בביתו, אולם אם רגיל הוא לאכול אצלו יכול לתתם לו כשבא לביתו ביו"ט. [ולכאורה לדעתם הגזירה היא שמא הרואים ילמדו להפריש ביו"ט ממה שלש אתמול, והמאירי נקט שהגזירה היא מפני הרואים, שילמדו להוליך ביו"ט ועיין בהערות על תוס']. ובים של שלמה [לז] כתב שבית שמאי אסרו את ההולכה משום טירחא, ותמוה אם כן איך שייך לחלק בין חלה לתרומה, [ולדעת רבי יוסי, בית שמאי חילקו ביניהם]. ובראש יוסף צידד עוד, שגזרו על ההולכה אטו הפרשה, והיינו שסיים רש"י "וכולן משום גזירה דאין מגביהין תרומה", ולכאורה כוונתו שאם תתיר הולכה יבואו להתיר גם הפרשה. וכתב, שכל הטעמים האחרונים לא מועילים לאסור מתנות, שהרי מותר להפרישן ביום טוב, אלא רק טעמו של רש"י [כפי שהתבאר בתחילת ההערה] שהגזירה הכללית נשארה על הולכה, וזה קיים אף במתנות, וכן הסיק גם בפני יהושע.
[5] ביאר הפני יהושע כי לבית שמאי היה ברור שבית הלל התירו הולכת חלה ומתנות ביו"ט אף אם הורמו מאתמול, שהרי לדעתם חלה ומתנות לא נכללו בתקנה שאין מגביהין ביו"ט, ומה לי מתי הופרשו, הרי כל האיסור להוליך הוא כחלק מגזירת ההפרשה. ולכן הוכיחו בית שמאי מתרומה, שעיקר התקנה נאמרה בה, ולעולם הוגבהה מאתמול, ובודאי יודו בית הלל שאסור להוליכה לכהן מפני הגזירה הכללית. וטענו כי גם בחלה ומתנות ראוי להשאירם בכלל התקנה לענין הולכה ביו"ט, והיינו אפילו אם הופרשו היום. אולם בהגהות חכמת מנוח דייק מרש"י שראית בית שמאי רק לגבי מתנות שהופרשו מאמש. שהרי כל ראייתם מתרומה שאיסורה מפני שהורמה מאמש.
[6] ביאור היתר הטפילה, לכאורה תלוי בטעמי האיסור המבוארים בהערה 4, כי לפי פשוטו של רש"י, כהבנת הראש יוסף, הרי האיסור משום חשש שיבואר להפריש ביו"ט, וצריך לדחוק כי כיון שטופל להוליך של אתמול עם מתנות היום, יזכור שלא להגביהן. ולביאור שהסיקו האחרונים ברש"י, כי האיסור מחמת הגזירה הכללית, או לביאור תוס' שאסרו את הנתינה, [לפי בית שמאי], צריך לבאר שטופל בנתינתן יחד ולא נאסרה אלא נתינה מיוחדת. ולפי ביאור האור זרוע שהאיסור בהוצאה, או לביאור היש"ש שהאיסור בטירחא, צריך לומר שטופל בהולכתן, ולא חוששין שימלך ואין זו טירחא מיוחדת לתרומה. ולפי המבואר בהערות על תוס' בשם מהר"ם, כי לפי בית הלל יש איסור הולכה מפני החשד, צריך לומר שאם מוליכן יחד, אין שמים לב לחילוק הפרטים שמוליך ואינו מעלה חשד.
[7] מסקנת הגמרא כי לבית הלל מותר להוליך מתנות אפילו אם נשחטו מאמש, ולהלכה פסקינן כרבי יוסי שמותר להוליך אפילו תרומה. והקשה הרשב"א הרי לעיל [ט א] מסקינן כאבוה דשמואל שאם גלגל עיסה מערב יו"ט אין מפרישין ממנה ביו"ט, ואם אסור להפרישן אסור להוליכן. ולכן הסיק כי כל סוגיין דנה רק לענין מתנות זרוע ולחיים ולא לענין חלה, שגלגל העיסה מאתמול, שהתירה להוליך הוא רק באופן שכבר הורמה מאמש. [וראה גירסאות שונות במהדורות הרשב"א] ודלא כרש"י שכתב [בד"ה על], דהוא הדין לחלה וחדא מינייהו נקט. וביאר, כי החילוק בין חלה למתנות, כי מתנות אינן טובלות את הבשר, וגם הן ניכרות כבר לפני הפרשה, ולכן אין הפרשתן חשובה כתיקון ומותרת ביו"ט, מה שאין כן בחלה, ובמגיד משנה [יו"ט ד כו] הוסיף עוד שמתנות אינן אסורות לזרים כחלה. וגם הרשב"א הוסיף טעם זה בעבודת הקדש [א י] ובאו לאפוקי מתנות ממה שאמר רבא [לעיל ט א] לגבי חלה, שאם קרא עליה שם אסורה לזרים. ויש לעיין אם צריך את כל הטעמים כדי להתיר הפרשה בשבת. ובטור [או"ח תקו] כתב, וכן מתנות כהונה יכול להוליכם אפילו הורמו מאמש, ובבית יוסף הסיק כי גם חלה שהורמה מאמש בכלל ההיתר, שהרי מסקינן להתיר לפי בית הלל הולכת מתנות שהופרשו מאמש, ורבי יוסי אמר שנחלקו בתרומה, וגם היא מותרת אפילו הופרשה אמש. [וכן נקט המגיד משנה שם]. והביא מהר"י אבוהב שאסר. ועיין ט"ז שתמה עליו הרבה, ובאליהו רבה כתב שאין הוכחה מהגמרא להתיר הולכה אלא במתנות שמותר להפרישם ביו"ט, וכן חלה לא הותרה אלא אם לשה ביו"ט. אך הלש בערב יו"ט שנאסר להפריש ביו"ט, גם אינו יכול להוליך ביו"ט. וההיתר להוליך תרומה נאמר רק כשעבר והפרישה. ולכאורה נמצינו למדים, כי באופן שעבר והפריש ביו"ט, נחלקו הראשונים אם יכול להוליך לכהן. כי מדברי הרשב"א משמע שאסור, ומביאור שיטת מהר"י אבוהב משמע להתיר, והפרי מגדים הסתפק בזה במשב"ז שם סק"ה]. ובראש יוסף כתב דבסוגיין רבא הוא המתיר כשנשחטו מאמש, והוא לשיטתו לעיל [שם] שהתיר גם הפרשת חלה מעיסה שנתגלגלה מאתמול, ואם כן לדידן באמת תאסר הפרשת מתנות ביו"ט מבהמה שנשחטה מאמש.
[8] רש"י פירש שהשאלה היתה אם מלילה מותרת ביו"ט כבישול, או כיון שיכל לעשותה מערב יו"ט אסורה משום תולדת דישה. ולכאורה תמוה אם כן למה הוצרך לבאר בתשובת רבא שההיתר הוא מצד מלאכה כלאחר יד. וצריך לומר כפי שיבאר המגיני שלמה בדעת רש"י לקמן [יג ב] שהאיסור לעשות מלאכת אוכל נפש שיכל לעשותה מערב יו"ט, הוא רק מדרבנן, וזה גופא היה הצד להתיר מלילות כבישול ביו"ט, כי במלאכה לאחר יד לא אסרו רבנן אף שיכל לעשותה קודם. אולם בפני יהושע [שם] נקט כי לדעת רש"י מלאכת אוכל נפש שיכל לעשותה מערב יו"ט אסורה מן התורה, ולדבריו לכאורה תמוה כיצד רצה להתיר כבישול, והרי בישול עצמו אסור באופן זה. ולכאורה מוכח כדעת החתם סופר [הובא לעיל ב ב] שכל מלאכה שהדרך לעשותה באותו יום, כגון שחיטה ובישול שאין מקדימין לעשותן כדי שלא יתקלקל הבשר, הותרה לגמרי ביום טוב ואפילו אם אפשר לעשותה מערב יו"ט, כי ההיתר תלוי בגוף המלאכה ולא באדם שיכול לעשותה. וכל דברי רש"י להלן הם רק במלאכות שהדרך לעשותן מערב יו"ט. ולדבריו, הספק במלילה הוא, אם דינה ככל מלאכת דישה שעושין אותה מערב יו"ט, או שהקלו במלילה הנעשית לאחר יד, והתירו לעשותה כשחיטה ובישול אף שאפשר לעשותה מערב יו"ט, כיון שרגילות לעשותה ביו"ט ואינה בכלל דישה דאורייתא. ועיין פני יהושע לעיל [ג א] לחלק בין דישה למלילה. אמנם, הרמב"ם כתב [שבת כא יד] שהאיסור למלול הוא רק מדרבנן מפני שנראה כדש, ולכן דעתו שההיתר בשינוי נאמר אפילו בשבת, וביו"ט התירו למלול אפילו בלא שינוי, כיון שהאיסור רק מדרבנן. [ועיין לקמן יג ב שהראשונים נחלקו בביאור המסקנא].
[9] הט"ז [תקי א] כתב שהמלילה גופא נחשבת שינוי, ובפשטות כוונתו שעצם עשייתן ביד נחשבת כלאחר יד כי אין דרכם לדוש ולפרק בידים, אך בשבת [קכח א] מצינו שדעת רבי יהודה להתיר גם מלילה בכלי ובלבד שלא ימלול הרבה, ומאידך מצינו בשבת [עג ב רש"י ד"ה אין] שדרך תלישה ביד. ויתכן שהשינוי הוא במה שאינו דורס עליהם כדרך דישה אלא מולל. ובשו"ע הגר"ז [תקי] נקט שמלילה אפילו כדרכה נחשבת דישה כלאחר יד, כי אינו מוציא את הזרע מהשרביט אלא מולל את השרביט והזרע מתפרק ויוצא מאליו, ואין הדרך לעשות כן אלא בכלי המיוחד לדישה, ונמצא שאיסורה רק מדרבנן [וכמכואר בסמוך ש"נראה כדש"] ולכן מותרת בשינוי. ובאגלי טל [דש כח ג-ז, זורה ה] דחה שאילו אופן זה כשנעשה בכלי הוא אב מלאכה, ביד יהא תולדה. ולכן ביאר שאין חיוב דישה אלא אם פירק את כל הקליפות, ורק רבנן אסרו, ולכן התירו בשינוי. וראה עוד להלן [יג ב הערה 15].
[10] כך פירש רש"י, וכן משמע מדברי הרמב"ם [שבת כא יד] שמולל בשינוי כדי שלא יראה כדש, והיינו שגם בלי שינוי רק "נראה כדש". אך רבינו חננאל [שבת עד א] ביאר כי "מנפט" שהוא תולדת מלאכת דש היינו מלילת שבלים, וכן פירש הערוך [ערך פץ] ובשער הציון [שיט יא] העלה מדבריהם שסברו כי מלילה היא מלאכה דאורייתא, ועיין להלן [יג ב] בתוס' ד"ה ואם קלף ובהערות. ולכאורה לדבריהם אין היתר למלול בשינוי אלא ביו"ט ולא בשבת. אולם בתוס' רי"ד [שבת קמד ב] נקט כי אף שהאיסור מן התורה מועיל שינוי להתיר מלילה בשבת, וכן משמע גם מדברי רבינו חננאל להלן [יג ב "ואוקמה רבא למלילה וכו"'], ולגבי יו"ט יתכן שמותרת בלי שינוי מטעמו של רבינו תם בספר הישר [הובא במאירי] שאין הנמללות מערב יו"ט כאותן הנמללות ביו"ט. וראה אגלי טל [דש כח ד-ט], ולהלן יבואר. והרמב"ן [במלחמות ה' שבת קכח א] כתב כי מתשובת רבא לבעל האכסניא משמע שביו"ט מתר למלול אפילו כדרכו, שהרי לא הזכיר לו שצריך לשנות, והוכיח כן ממה שהתאחרה מסקנת הגמרא בנידון השינוי, ועברו בנתיים לדון בעיני תרומות ומעשרות, ומשמע שכל הנידון במסקנא היה רק לגבי מלילה בשבת, אך ביו"ט מולל כדרכו. ובעל המאור [שם] והרשב"א [במסקנת סוגיין] דייקו שלא התירו בסוגיין למלול אלא "בערב שבת", אבל בשבת אין היתר אף בשינוי. וכתבו הראשונים כי בתחילת הסוגיא מדובר ללא שינוי, ולכן נאמר ההיתר רק על ערב שבת. ועיין עוד לקמן.
[11] כך פירש רש"י, וכדרכו להלן [כג ב במשנה] שלא הותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש אלא אם לא יכל לעשותה בערב יו"ט, ולכן פירש רש"י להלן [יג ב] שנידון הגמרא "כיצד מולל" הוא על יו"ט, כי יש בו היתר מיוחד וטעון שינוי, [וגם שם אין הכוונה שההתר משום שינוי, אלא אף שמותר לצורך אוכל נפש, טעון שינוי]. אך שאר הראשונים בריש פרק שלישי סברו שלצורך אוכל נפש מותר לעשות גם מלאכות שעכל לעשותן מערב יו"ט, אלא שלא הותר אלא אם עשייתן ליום טוב ולא לזמן רב, ולדבריהם מלילה מותרת כיון שאין דרכה להעשות לימים רבים אלא ליומו בלבד, ולדבריהם הנידון להלן הוא רק בשבת, כי ביו"ט מותר מעיקר הדין שהרי הוא עושה לצורך אוכל נפש, וראה שם בהערה 14.
[12] ביאר הרמב"ן [שם], שהברייתא נקטה אופן שמלל מערב שבת, כדי להשמיענו שאפילו אם היו לו הרבה מלילות מותר לנפחן ביד אחת, אך באמת אפילו אם מלל בשבת מעט מלילות [שזה הותר לדעתו, וכדלהלן] גם אותן מותר לנפח בידו אחת.
[13] הרמב"ם [שבת כא יז] כתב שהאיסור לנפח בקנון ותמחוי הוא גזירה שמא ינפה בנפה וכברה, שעליהן חייב חטאת. ובמשנה ברורה [שיט כו ובשעה"צ] נקט כן גם בשם רש"י, וכוונתו לדבריו בשבת [עד א ד"ה פטור] "דכלאחר יד הוא, דעיקר ברירה בנפה וכברה. אבל ביד לא דמי לבורר כלל". וראה בית יוסף [שכא] בשם שבלי הלקט שמלאכה הנעשית לאחר יד מותרת בשינוי, כי רחוקה היא מצורת המלאכה, ולכן שינוי בקנון ותמחוי פטור אבל אסור, וביד מותר לגמרי, מובא בהרחבה להלן [יג ב הערה 15]. ובאגלי טל [זורה ט] ביאר כי אף לדעות הראשונים שאסרו מלילה אפילו בשינוי, מותר לנפח בשינוי, כיון שזורה חיובו משום מלאכת מחשבת, כמבואר בב"ק [ס א, וצ"ע שהרי כאן מדובר שמנפח בפיו, ומסתבר שאי"צ למלאכת מחשבת]. והחלקת מחוקק ובית שמואל כתבו [באבן העזר קכג] שמלאכה כלאחר יד פטור עליה משום שאינה מלאכת מחשבת. ובמקום שינוי הותרה דהוי כגרמא, עיי"ש. [ויתכן שנחלקו אם ניפוח בלי שינוי איסורו משום גזירה שמא יזרה ברוח, או רק משום עובדין דחול, ראה רש"י ד"ה מיד, ולהלן יד א הערה 1]. ולהלן [יג ב הערה 13] יתבאר עוד, שיש לחלק בין מלילה שעושה בה שם חדש מ"שבלת" לחטה" ונעשית מצמח לאוכל, משא"כ בניפוח שרק בורר ומועיל שינוי להתירו, עי"ש ועיין ברמב"ן [שבת עד א] שהוכיח מסוגיין כי אף לברור לצורך אכילה לאלתר, אסור בכלי, שהרי אסרו לנפח בקנון ובתמחוי, ואמרו [להלן יג ב] שאם נפח ונתן לתוך חיקו חייב, ומשמע שהאיסור בקנון ותמחוי נאמר אף כשאינו מניח. וכן כתב תוס' רי"ד בספר המכריע [כג] שההיתר לנפח בידו אחת הוא רק כשאוכל לאלתר. ועיין באגלי טל [שם י] ולהלן יג ב הערות 14-12. ולהלן [יג ב] מסקינן שההיתר לנפח הוא "בידו אחת ובכל כוחו", וכתבו הרשב"א והמגיד משנה [שם] כי בשתי ידיו המדובקות יחד אסור לנפח, [ומה שאמרו שהאיסור ב"קנון ותמחוי", היינו לצורך החידוש שביו"ט מותר לנפח גם בהם], וכן נפסק בשו"ע [שי"ט ז]. ולענין ניפוח מיד אחת לחברתה נחלקו הרמב"ם והטור, ולהלן נרחיב בזה.
גמרא פוק תני לברא הבערה ובישול אינו משנה.
מסתפקנא אם יש חילוק מלאכות ביוה"כ או לא, דאמרינן בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כג) יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט, ויש לחקור מה דינו של יוה"כ, לשבת דמי ויש חילוק מלאכות, או ליו"ט דמי ואין חילוק מלאכות.
והנה בביצה (דף יב ע"ב) א"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה וא"ת משנה ב"ש היא דלא אמרינן מתוך וכו', ולכאורה תמוה, הא י"ל דברייתא זו כרע"ק דס"ל פ"ק דפסחים דלא אמרינן מתוך, וביותר דתוס' ביצה שם בתחילת הסוגיא גבי השוחט עולת נדבה דאמרינן דאמר לך מני ב"ש, כתבו דס"ס דהו"מ למימר רע"ק היא, אבל התמיה במקומה עומדת, איך שייך לומר פוק תני לברא, נהי דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, הא י"ל דאתיא כרע"ק.
ולכאורה יש ליישב, בהקדם מ"ש תוס' בפסחים פרק אלו עוברין (דף מז ע"ב ד"ס ועייל) דהקשו דליחשוב אוכל ג"ה של נבילה והניחו בקושיא, ולכאורה קשה על קושייתם, הא מצינו לרבנן דר"מ בחולין (דף קא) דג"ה של נבילה אינו חייב משום נבילה, דלא אמרינן איסור כולל, אבל ג"ה של עולה חייב ג"כ משום עולה דהוי כולל בחמור דעולה אסור בהנאה, א"כ דלמא הך ברייתא דמבשל גיד ס"ל ג"כ הכי, ואינו חייב משום נבילה דאינו חייל על גיד, אבל משום בב"ח שפיר חייל, דהוי כולל בחמור, דמגו דחל על החלב חל נמי אגיד, והוא אסור בהנאה:
אולם באמת מפורש בהרמב"ם (פט"ו ה"ו) אבל המבשל בשר מתה או חֵלב בחָלב, אינו לוקה על אכילתו משום בב"ח, שאין בב"ח חל על נבילה, דאין כאן לא כולל ולא מוסיף עיי"ש, ובאמת טעמא בעי, אמאי לא הוי כולל במגו דחל על החלב, דהא הרמב"ם סובר דבטעמא בלא ממשו הוי רק איסור דרבנן וא"כ החלב נאסר משום בב"ח [ובשלמא להסוברים דטעם כעיקר דאורייתא, אף דמ"מ לגבי החלב הוי איסור חלב ואיסור בב"ח איסור בת אחת, מ"מ י"ל דכולל מקרי רק מגו דהאיסור פעל לאסור המותר, אבל היכא דבלאו איסור זה היה ג"כ אסור, דהיינו החלב אף בלא איסור בב"ח היה אסור משום חלב אף דהחלב אסור ג"כ משום בב"ח דהוי איסור בת אחת מ"ע לא אמרינן בזה כולל, וראיה דא"כ נבילה ביוה"כ ליהוי איסור מוסיף, דבודאי יש אחד בעולם דנעשה גדול ביוה"כ ונימא מגו דחל יוה"כ על נבילה זו, להנולד ונעשה גדול ביוה"כ, דלדידיה הוא איסור ב"א חל נמי על אחרים.
(אאב"ה עיין בתשובות אבא מארי (סי' קע' בדברי אחי הג' נ"י שם בד"ה אף כי רחוק). אע"כ דכה"ג לא מקרי מוסיף כיון דמ"מ בלא איסור יוה"כ היה אסור להנולד משום נבילה, ופרט זה עדיין צ"ע].
גם קשה אם בישל נבילה ושחוטה יחד בחלב, יהא חייב על הנבילה משום בב"ח, דהוי כולל מגו דחל על השחוטה חל ג"כ על הנבילה.
ולזה נראה דהסברא כך הוא, דבאמת הענין דבב"ח דטעם הבשר שנכנס בחלב אינו אוסר רק החלב ולא הבשר, אלא דטעם החלב הנכנס לבשר הוא דאוסר להבשר והוי ב' ענינים ולא מקרי כולל, ומש"ה גם בבשלו נבילה ושחוטה בחלב לא הוי כולל, דטעם החלב שנכנס לבשר השחוטה אותו הטעם אינו אוסר להנבילה, אלא דטעם החלב הנכנס לנבילה משוי אותו לבב"ח, והוי ב' ענינים ולא מקרי כולל, ונכון.
ולפ"ז שפיר הקשו תוספות דכיון דברייתא ס"ל דבב"ח חייל אגיד אף דלא הוי אפילו כולל, אפ"ה איסור חל על איסור מכ"ש דנבילה חל על גיד דהוי כולל.
וראיתי להרב הצל"ח בפסחים כתב לתרץ קושית תוס' הנ"ל, דלמ"ד בחולין דמבשל חלב בחלב חייב על אכילתו משום בב"ח, כיון דאפקיה בלשון בישול, כל דחייב על בישולו חייב ג"כ על אכילתו ממילא בפשוטו ל"ק קושית תוס' די"ל דהברייתא ס"ל דאין איסור חל על איסור ולא חל נבילה על ג"ה, והא דחייב משום בב"ח, היינו כיון דחייב על בישולו חייב גם על אכילתו, ולאידך מ"ד דס"ל דמבשל חלב בחלב לוקה על בישולו ואין לוקה על אכילתו, ומוכח דהברייתא ס"ל דגם בעלמא איסור חל על איסור, י"ל דהך מ"ד ס"ל כר' ירמיה ביומא (דף לו) דקאמר ריה"ג ורע"ק פליגי בלאו דנבילה אי הוי ניתק לעשה וס"ל לריה"ג דמקרי ניתק לעשה, א"כ י"ל דהך ברייתא כריה"ג וליכא חיוב מלקות על נבילה עיי"ש.
ולפ"ז ניחא סוגיא דביצה, והיינו דר"י ס"ל כפי ההלכה דלא אמרינן מדלוקה על בישולו, וא"כ מדלא קתני נבילה ע"כ דהברייתא ס"ל כריה"ג דנבילה מקרי ניתק לעשה, א"כ שפיר קשה דלא לילקי אהבערה משום מתוך דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואי דאתיא כרע"ק הא יקשה כיון דרע"ק ס"ל דנבילה לא מקרי ניתק לעשה ליחשוב ג"ה של נבילה וק"ל.
אך אחרי שהתוס' ז"ל עמדו בקושיא ולא ניחא להו לומר דברייתא כריה"ג אזדו דברינו.
על כן נראה ליישב סוגיא דביצה באופן אחר, ויתישב ג"כ דקדוק. דר"י אמר הבערה ובישול אינה משנה מתחיל בהבערה ובישול וסיים דנימא מתוך שהותרה הבערה לצורך, ואמאי לא נקט ג"כ דנימא מתוך שהותרה בישול לצורך, ואמאי פתח בתרתי וסיים בחדא, והוא בהקדם דברי המג"א (סימן שכ"ה ס"ט) שכתב ובפסחים (דף מז) משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה עיי"ש, והיינו מדאמרינן אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה, ובספר תוספות שבת השיג, דהא בפסחים קאי לפי הס"ד דמוקצה דאורייתא מש"ה אסור לבשל, אבל לדידן דקי"ל מוקצה דרבנן י"ל דמותר לבשל בעצי מוקצה, ולכאורה י"ל יותר דלא די דיש לדחות ראיית המג"א, גם אפילו סתירה איכא, דלכאורה קשה אמאי נקט הגמרא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה דמוקצה דאורייתא, דבזה קשה אמאי לא חשיב גם הבערה, דהא כיון דמיירי בעצי מוקצה ממילא ליכא הואיל, דהא האורחים לא יבשלו בהבערה זו מחמת איסור בישול בעצי מוקצה וממילא איכא ג"כ חיוב בהבערה, ואי דמיירי דמצא האש בוער והוא לא עשה ההבערה רק הבישול, מ"מ היא גופא תיקשי ליתני בהבעיר הוא וחייב ג"כ משום הבערה.
ויותר הו"ל לומר דלא אפיק הבערה ומיירי בעצי מוקצה ומוקצה לאו דאורייתא, אלא כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לבשל בעצי מוקצה ממילא אי יקלעו אורחים לא יעברו על איסור דרבנן לבשל אצל ההבערה זו, ואזדא סברת הואיל, וחייב ממילא משום הבערה, אע"כ מוכח דאלו מוקצה דרבנן מותר לבשל בעצי מוקצה ואיכא הואיל, וא"כ הוי תיובתא לכאורה על המג"א. אולם למ"ש הגאון רבי ליב בספרו שאגת ארי'. דאיסור מדרבנן שייך ביה הואיל דיעברו האורחים על איסור דרבנן ולא מקרי מלאכה דאורייתא, דגבי דאורייתא קיימא הואיל, א"כ שפיר י"ל כהמג"א דגם אי מוקצה דרבנן אסור לבשל בעצי מוקצה, ומ"מ אינו חייב על ההבערה. דמדאורייתא קיימא סברת הואיל מש"ה הוצרך לומר דמוקצה דאורייתא.
וכבר כתבתי בתשובה שדברי השאגת אריה צריכין ראיה (אב"ה בתשובתו להרב דפראנקפורט הלא הוא בחלק א' מפסקים סימן ה').
ונראה להביא ראיה מסוגיא דביצה (דף כה ע"א) בהמה מסוכנת וכו' והתנן מתני' כדר"ה וכו' מאי לאו מבית טביחתה ממש, ולכאורה קשה הא אף אי איתא לדר"ה יקשה דהא טעמא דר"ה דבהמה בחזקת היתר עומדת, והיינו דכשנולדה היה לה חזקת היתר מכח רובא דרוב בהמות כשרות, א"כ עדיין יקשה איך אמר רע"ק מבית טביתה, הא רע"ק ס"ל בפ"ק דמכות דחיישינן למיעוטא דקאמר אלו הייתי בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, דאמרינן להו ראיתם דלמא במקום סייף נקב הוי וכיון דחיישינן למיעוטא ליכא חזקת היתר דבהמה, ואיך מותר בלא בדיקת האיברין:
ולכאורה היה נראה ליישב דרע"ק לשטתיה דסבר בביצה (דף כא) דנפש אפי' נפש בהמה במשמע, א"כ אף אם היא טרפה יכול לשחוט משום הואיל דאי מקלעי לו כלבים להאכילן, ואף דבה"ש היה מוכן לאדם, י"ל דס"ל כר"ש דל"א מוקצה, וביותר למ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ג דביצה דהא דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, זה תליא בפלוגתא אי אמרינן נפש אפילו נפש בהמה, אמרי' בודאי דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים כיון דהוי תרווייהו נפש, עיי"ש, א"כ לרע"ק מותר לשחוט להאכיל לכלבים, ומה דמוכחים בסוגיא ממתני' כדר"ה היינו דמשמע דגם לת"ק אמרי' מבית טביחתה דלא פליגי רק אם משערים לכזית צלי או לכזית חי אבל לכולי עלמא אמרינן מבית טביחתה והראיה מת"ק, אבל לרע"ק הטעם משום דחזיא לכלבים.
אמנם נראה דליתא, דא"כ יקשה בהיפוך למה דמשני ממקום שטובחת אכילתה, היא גופא יקשה על רע"ק למה צריך כולי האי דיש שהות לאכול מטובחת אכילתה, בפחות מזה לסגי דיכול להאכיל לכלבים בלא בדיקה, אע"כ אף לר"ע דסבר נפש בהמה במשמע, מ"מ ס"ל מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, ואסור להאכילה לכלבים, ולפ"ז יהא מוכח ג"כ דר"ע סבר כר"י דנתנבלה בשבת אסור לכלבים, דאף למ"ש המג"א (סי' שח סנ"ו) בשם הראשונים דבשר חי היכא דלא חזיא לאומצא אסור לדידן, אף דקיי"ל כר"ש, דאינו עומד להאכילה לכלבים אלא לאוכלו אחר שבת מבושל עיי"ש, א"כ ה"נ י"ל דבהמה קודם בדיקתה אסורה לכלבים אף לר"ש, דגרוע מנתנבלה דאינו עומד לכלבים אלא לבדקה ולאכלה, מ"מ נ"ל דדברי המג"א רק כ"ז שאינו מיחדה להאכילה לכלבים, בזה אסור בטלטול דלא חזיא למידי, דאנן אמרינן מסתמא לא ישליכנה לכלבים, אבל מ"מ מותר להאכילה לכלבים, דמשעה שמסכים להשליך לכלבים נעשה מאכל כלבים, ואין חסרון רק דבה"ש לא היתה עומדת לכך, ושוב הוי כמו נתנבלה דשרי לר"ש, וא"כ מוכח שפיר לכאורה דרע"ק לא סבר כר"ש.
אמנם י"ל דבאמת תליא בזה, והיינו דאם מפרשינן בית טביחתה ממש, כיון דרע"ק חייש למיעוטא מוכח דר"ע סבר כר"ש דלא אמרינן מגו דאיתקצאי, וא"כ יכול להאכיל חי לכלבים, ומ"מ הראיה מת"ק, דת"ק מיירי מבית טביחתה אלא דפליגי בחי או צלי, וכיון דת"ק ס"ל דוקא צלי מוכח דס"ל דלכם ולא לכלבים או דס"ל דאמרינן מגו דאיתקצאי, א"כ מדמותר מבית טביחתה מוכח כדר"ה, אבל לפ"מ דמשני ממקום שטובחת אכילתה מוכח באמת דרע"ק ס"ל דאמרינן מגו דאיתקצאי.
ולפ"ז יהא נסתר סברת שאגת ארי' שכתב שם היכא דאסור רק מדרבנן שייך ביה הואיל ואי מקלעי אורחים דאפשר דיאכלו האיסור דרבנן, דא"כ עדיין יקשה לר"ע יהיה סגי ביש שהות להאכיל חי לכלבים, דאמרי' הואיל ומקלעי אורחים שיאכילו לכלבים באיסור מוקצה יהיה שחיטתו למפרע כהוגן, והרי משום הפסד ממון שרי כן ע"י הואיל, כדאמרינן פסחים בפ"ג עלה דהך מתני' דמסוכנת, דיכול לאכול אע"ג דאינו אוכל:
האומנם דמדברי תוס' שבת (דף לט ד"ה אא"כ ראוים לשתיה וכו') אע"ג דראוין לשתיה אסרי, דהא לית להו מתוך וכו', ודבריהם תמוהים, דמה ענין ראוים לשתיה לענין מתוך, וע"כ צ"ל כונתם כמו דלית להו לב"ש דאמרי' מתוך ה"נ ל"ל הואיל, (וכן הוא במפורש בחידושי הרשב"א שם שכתב ועוד דב"ש לית להו מתוך וכ"ש דלית להו הואיל וכו') וא"כ לר"ע דס"ל פסחים (דף ה) דלא אמרי' מתוך ה"נ לא ס"ל הואיל, ולפ"ז נצטרך לדחוק במה דדייקינן פ"ג דפסחים עלה דמתני' דבהמה מסוכנת יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל דשרי משום הואיל היינו לת"ק, אבל לר"ע דאמר כזית חי לא קאי על יכול לאכול, דלדידיה בעי שיאכל, דהא לר"ע לית ליה הואיל:
ומיושב בזה דברי תוס' פסחים (דף ה ד"ה ואומר וכו') ואור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו, ולכאורה קשה הא אף דהוא א"צ, מ"מ מותר מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויצטרכו לגחלתו, ואם נימא דר"ע לית ליה הואיל, א"כ הו"ל למחשביה שמע מינה ד', ולפי דברינו ממילא נכלל כיון דש"מ דלית ליה מתוך, ממילא ג"כ לא אמרי' הואיל.
אמנם באמת נפלאו ממני דברי תוס' והרשב"א הנ"ל, דהא בפ"ג דפסחים פריך מברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט כו', ואי אמרינן הואיל אהבערה לא מחייב, והרי הך ברייתא מוקמי לה בפ"ק דביצה דלית ליה מתוך ואף עפ"כ פרכינן דלימא הואיל, הרי דלא תלי זה בזה, ומה דהקשינו בדברי תוס' פסחים (דף ה) הא אף בא"צ לגחלתו לישתרי מטעם הואיל, והו"ל לומר שמע מיניה דר"ע לא ס"ל הואיל, אפשר לומר דלכאורה קשה על תירוצם הב' שם, כיון דבתחלת הבערה א"י ליהנות ממנו וכו', הא יכול ליהנות ממנו דהוי זה וזה גורם, החמץ והעצים שניהם ממנו בחימום ובבישול, ויהיה מוכח דר"ע סבר דזה וזה גורם אסור, והו"ל לומר שמע מינה ד', ולזה י"ל דבאמת ב' תירוצים המה לאחד, והיינו די"ל דפעמים דא"צ לגחלתו ויהא מוכח דר"ע לא ס"ל הואיל, ומה דקתני במתני' דביצה בדר"ע כזית חי, היינו באמת בגמר לאכול ממנו, או כיון דבתחלה א"י ליהנות, ויהיה מוכח דר"ע ס"ל דזה וזה גורם אסור, וא"כ לא הומ"ל שמע מיניה ד', דאינו מוכח איך סבר רע"ק, אי ס"ל דלא אמרינן הואיל או ס"ל דזה וזה גורם אסור וצ"ע.
וכיון שכן דאפשר דר"ע אע"ג דל"ל מתוך, מ"מ ס"ל הואיל, מוקמינן כפשטא דגם ר"ע ס"ל בהא כת"ק, דיכול לאכול אעפ"י שאינו אוכל מטעם הואיל, ומדלא מיקל ביותר להאכיל כזית חי לכלבים ע"י הואיל דמקלעי אורחים שיאכילו מוקצה לכלבים, ע"כ כיון דאיסור דרבנן עלה מסתמא לא יקלעו אורחים שיעשו כן, ודלא כסברת שאגת אריה הנ"ל, ול"ל דוקא במידי דחזי לאכילת אדם, שפיר י"ל אף דמדרבנן אסור מ"מ דלמא מקלע חולה שאב"ס, דהא יותר מזה הקשו תוס' פסחים דכל מלאכת שבת לישתרי מכח הואיל דמקלע חולה שיש בו סכנה, ותירצו דלא שכיח, א"כ הואיל דמקלע חולה שאב"ס שפיר אמרינן, משא"כ להאכיל לבהמה באיסור ל"ש לומר כן, דזה אינו, דהא באמת קיי"ל חולה שאב"ס אסור לאכול איסורי דרבנן כדאיתא בש"ע יו"ד (סי' קנה).
[ומה"מ דנתי באם יו"ט אחרון דפסח בשבת, דנוהגים להטמין בתנור לשבת פשטידא בצמוקים דנוהגים לאכול בי"ט אחרון, ולכאורה הי' ראוי לאסור, כיון דההיתר דבישול מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין הוא מטעם דמדאורייתא מותר מטעם הואיל כמבואר בפ"ג דפסחים, והא בזה מה שייך הואיל, דהא האורחים בודאי לא יאכלו היום דביום ז' אין אוכלים צמוקים, ויהא מוכח ממנהג זה כסברת השאגת אריה דאמרינן הואיל דיקלעו אורחים ויעברו איסור דרבנן, אך בזה י"ל כדברינו דחומרא דצמוקים בודאי שרינן לחולה דקיל מאיסורא דרבנן שפיר אמרינן הואיל דיקלע חולה שאב"ס ויאכלנו בהיתר].
ומ"מ יש לדחות, די"ל מה דאוקימנא כזית חי ממקום שטובחת. קאי באמת לאותו צד דאמרינן בפסחים דלא אמרינן הואיל אלא דגמר בלבו לאכול כזית, ולמאן דס"ל הואיל ס"ל באמת כמסקנא דמבית טביחתה ממש קאמר, ואין זה זמן ארוך יותר מזמן אכילתו לכלבים, ולת"ק דאמר כזית צלי סבר באמת כריה"ג דלכם ולא לכלבים.
ובלאו דברינו צ"ל הכי לשיטת השאגת אריה דבאיסור דרבנן אמרי' הואיל, דאל"כ היכי אמרי' ממקום שטובחת, למ"ל שהות כ"כ, הא קודם בדיקה ג"כ אינו אסור רק דרבנן, דמדאורייתא הא אזלינן בתר רוב בהמות כשרות, ונימא הואיל אי מקלעי אורחים ויאכלו קודם בדיקתה, אלא ע"כ דהסוגיא קאי למ"ד דלא אמרי' הואיל.
ועדיין דחיקא לי טובא, דא"כ למה צריך לשינויי ממקום שטובחת, לוקמי בפשוטו מבית טביחתה ממש, ומ"מ לא קשה מאי קמ"ל לאפוקי מדר"ה וכו' והאנן תנן מתני' כדר"ה וכו', הא י"ל דרמי בר אבא ס"ל כהלכתא דאמרינן הואיל, וא"כ ממתני' לא נפשוט לדר"ה, דהא אף אם ליתא לדר"ה ואסור מדרבנן, מ"מ שרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויאכלו בלא בדיקתה.
[זולת עפמ"ש בשיטת תוס' והרשב"א דר"ע לית ליה הואיל, וכבר כתבנו דדבריהם צ"ע], א"כ מוכח לכאורה היכא דהאיסור מדרבנן לא אמרינן הואיל ודלא כהשאגת אריה.
ואפשר לומר כיון דמצינו דאכילת איסור לא מקרי אוכל נפש, כדקתני בברייתא המבשל ג"ה ביו"ט ואכלו לוקה משום מבשל, אלא דאמרינן עלה דאינה משנה דלב"ה אינו לוקה משום מתוך, והיינו דמ"מ מקרי צורך קצת, עכ"פ למאן דלית ליה מתוך לוקה עלי', א"כ י"ל דבאיסור דרבנן אם בשלו ביו"ט ואכלו, מדרבנן לא מקרי אוכל נפש והוי איסור מלאכת יו"ט מדרבנן עכ"פ [ואפשר כיון דסוף סוף א"א לאכלו מכח איסור דרבנן דרביע עלה לא מקרי אוכל נפש כלל ועבר אדאורייתא], וא"כ לר"ע דלית ליה מתוך, מוכח שפיר ממתני' כדר"ה, דהא א"א לומר דההיתר מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויאכלו איסור דרבנן בלא בדיקה, דהא מ"מ עבר על השחיטה עכ"פ מדבריהם, ודברי השאגת אריה עולים יפה למאי דקיי"ל דאמרי' מתוך, ואם יאכלו האורחים באיסור לא היה כאן חילול יו"ט דהותרה משום מתוך.
ואולם לכאורה ליתא לפמ"ש לעיל דמדרע"ק ממילא ליכא ראי' כיון דסבר נפש אפילו נפש בהמה במשמע וי"ל דס' כר"ש במוקצה ומותר לשחוט מטעם הואיל דאם יזדמנו לו כלבים להאכילם, והוכחת הש"ס דתנן מתני' כדר"ה על כרחך מת"ק במשמע דס"ל גם כן בהא כר"ע דמבית טביחתה ולת"ק ע"כ לא שרינן משום כלבים מדבעי' דוקא בצלי, וישאר הקושיא דהא לת"ק י"ל דס"ל הואיל וגם מתוך ומותר לשחוט מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויאכלו באיסור דרבנן מקודם בדיקה והוי אוכל נפש מטעם מתוך, ולר"ע דלית ליה מתוך מותר דאי אזדמנו כלבים יאכילם בהיתר דס"ל במוקצה כר"ש, וביותר דאף אם יסבור במוקצה כר"י מ"מ הוי הואיל דאורחים יאכילו באיסור מוקצה לכלבים דבזה ל"צ למתוך דהא באכילת כלבים הוי א"נ ממש דלדידהו ל"ש אכילת איסור אלא דהמאכילם עובר על איסור מוקצה ויהיה מוכח מדאמרינן דתני מתני' כדר"ה דל"א הואיל שיעברו על איסור דרבנן וההוכחה מת"ק דמתיר בשהות לאכול מבית טביחתה.
והנה לכאורה יש לקיים דברינו הנ"ל דהרי באמת התמיה חזקה על דברי הרמב"ן הנ"ל דמאן דסבר נפש אפי' נפש בהמה ממילא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים דהכל חד, א"כ היכי משנינן ממקום שטובחת אכילתה לר"ע למה צריך כולי האי הא מיד יכול להאכילה לכלבים ובהיתר דהא לדידיה מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, ולגודל התמיה מוכרחנו לדחוק כיון דמסוכנת היא ומסתמא תמות מיד אין צורך לכלבים לשחיטה עבור הכלבים ולא הותר השחיטה עבורם וא"כ שפיר י"ל כנ"ל דמה דאמרינן דתני מתני' כדר"ה היינו מדר"ע דמצד כלבים ליכא היתר דא"צ לשחיטה עבורם ומצד אורחים שיאכל בלי בדיקה באיסור הא לר"ע דלית ליה מתוך מה שיאכלו אורחים באיסור לא הוי אוכל נפש.
ואך לפ"ז הדרא קושייתנו לדוכתיה דאיך אמרינן דתנן מתני' כדר"ה הא לר"ע בודאי ליתא לדר"ה דהא ס"ל דחיישי' למיעוטי.
ואולי י"ל דהא באמת לא מצינו דלר"מ דחייש למיעוטא דצריך בדיקת בהמה בכל איברים וע"כ הטעם כיון דסוף סוף צריכים לסמוך על הרוב מחששא דבמקום נקב קשחיט ומותר מטעם כיון דלא אפשר סמכי' ארובא וכיון דמוכרחים אנו לסמוך באכילה זו על הרוב סמכינן לגמרי ול"צ לטורח בדיקת הבהמה וא"כ י"ל דאף דר"ע ס"ל חיישינן למיעוטא מ"מ ס"ל כדר"ה דמותר בלא בדיקה.
אמנם נראה למנוע מהדוחק הנ"ל דמאן מפיס דתמות מיד שלא ניתן לשחוט לצורך כלבים ומה דהקשינו על הרמב"ן דלר"ע למה צריך לשהות כדי ממקום שטובחת י"ל דלהך שינויא ל"א הואיל ויכול לאכול היינו דגמר בדעתו לאכול ומש"ה נקט רש"י ממקום שטובחת דבזה הוי מלתא דפסיקא דיכול לשחוט ולגמור בדעתו למיכל מיניה אבל בליכא שהות כל כך לאו מלתא דפסיקא להתיר דלפעמים אסור באין לו כלבים או שיש לו נבילה לפייסן.
ולפ"ז הדרן לדברינו דדיוקא דהש"ס דתנן מתני' כדר"ה אינו מדר"ע די"ל דס"ל הואיל ומותר דאי מקלעי כלבים ויאכילם בהיתר דס"ל במוקצה כר"ש ובפרט להרמב"ן לא הוי מוקצה לר"ע דלדידי' מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וע"כ הראיה מת"ק ויקשה דלמא הת"ק ס"ל הואיל ומתוך ומותר מדין הואיל דאורחים יאכלו באיסור מדרבנן בלא בדיקה ומקרי אוכל נפש משום מתוך, אע"כ דל"א הואיל שיעברו איסור דרבנן כאשר מסברא ראוי להיות כן ואפשר דגם השאגת אריה ס"ל כן ודבריו בסי' ס"ד רק למ"ש שם דהרבה טרפות בריאה מצד חומרות בעלמא ולהרבה פוסקים ס"ל דהוי השחתת ממון בחנם בזה אפשר אי מקלעו אורחים ויאכלו כיון דמדינא מותר ורק בדרך חומרא הוא אפשר שלא יחושו לחומרא זו אבל בדבר שאסור מדינא אף שהוא רק דרבנן ל"א הואיל דמסתמא לא ירצו האורחים לאכול איסור דרבנן.
ואדאתינן להכא י"ל דבאמת לר"מ וכן לר"ע דחיישינן למיעוטא צריכין בדיקה בכל האיברים א"כ מוכח דס"ל לר"ע דאמרי' הואיל דאף דמלישנא דיכול לאכלו י"ל דהיינו גמר בדעתו לאכול מ"מ הא למה דמסקי' דתני ר"ח מבית טביחתה ממש וכדר"ה עדיין יקשה לרע"ק דחייש למיעוטא א"י לאכול בלא בדיקה ואי דשרי לכלבים הא ודאי ל"ש לפרש דיכול לאכול היינו דגמר בדעתו להאכיל לכלבים דהיה צריך למנקט אם יכול להאכיל לכלבים וגם הא סתמא קתני אף באין לו כלבים להאכילם אע"כ דמותר מטעם הואיל דיזדמנו כלבים ויאכילם.
ולפ"ז דמוכח דס"ל לר"ע הואיל מיושב סוגיא דביצה דנקט הקושי' דנימא מתוך שהותר הבערה ולא נקט הקושי' גם על בישול דנימא מתוך, היינו דמבישול ליכא קו' די"ל דה"מ ר"ע היא דלית ליה מתוך אבל מהבערה פריך שפיר דאי כר"ע הא ר"ע ס"ל הואיל לא ליחייב אהבערה מטעם הואיל, ומה דפתח בתרתי הבערה ובישול אינה משנה, היינו דגם על הבערה היה מקום לומר דאתיא כר"ע, ואי דנימא הואיל דלמא מיירי בעצי מוקצה ומוקצה דאו', ואי דלחייב עוד מלקות, דכיון דאורחים לא יבשלו בזה משום איסור בישול בעצי מוקצה וליכא הואיל לחייב על הבערה ועל המוקצה, הא אפשר לומר דאין חילוק מלאכות ליו"ט, לזה קאמר הבערה ובישול אינה משנה, היינו דאם חשיב בחשבון המלקיות הבערה ובישול, ומוכח דאמרי' דיש חילוק מלאכות יקשה על הבערה דנימא מתוך, דאי אתיא כר"ע נימא הואיל כיון דיש חילוק מלאכות ע"כ לא מיירי בעצי מוקצה, דא"כ לחייב משום הבערה ומשום בישול ומשום עצי מוקצה וע"כ דלא מיירי מעצי מוקצה, או דסבר מוקצה דרבנן, א"כ מדלא פטור על הבערה משום הואיל ע"כ דלא אתיא כר"ע ושפיר יקשה דנימא מתוך, ודוק היטב.
אמנם כיון דיש מקום לומר כפי הנ"ל דלר"מ ור"ע אף דחיישי למיעוטא א"צ לבדיקת כל האיברים כיון דבלא"ה אי לאו תלייה ברוב א"א לאכול מחשש דלמא במקום נקב שחט וממילא ליכא הוכחה דר"ע סבר הואיל:
לזה נראה ליישב סוגיא דביצה דהבערה ובישול אינו משנה בדרך אחר ונשוב אל המקום שהתחלנו בו, והוא הספק אם יש ביוה"כ חילוק מלאכות אם לא, דהנה יראה דזהו ודאי למאן דדריש חילוק מלאכות מקרא דעושה מאחת מהנה, ממילא אין חילוק בין שבת ליוה"כ, דאטו הא קרא דוקא בשבת כתיב, (ואין להקשות לפ"ז איך משנינן דאין חילוק מלאכות ליו"ט, הא מ"מ לנקוט חורש תלם א' ביוה"כ ויתחייב משום חורש ומשום זורע, דאף דלפי האמת דמשני הש"ס על פרכא דלחשוב שבועה שלא אחרוש ביו"ט וחול דהאי תנא איסור כולל ל"ל וקשה דא"כ איך חל איסור יו"ט על שביעית וצ"ל דמיירי ביו"ט של ר"ה דהוי איסור ב"א שבת ויו"ט, וכ"כ בספר שאגת ארי', וא"כ ממילא לא מצי למנקט חורש ביוה"כ דלא חייל אשביעית, מ"מ יקשה עדיין להמקשן דפריך משבועה שלא אחרוש אמאי לא פריך בפשוטו לינקט חורש ביוה"כ וחייב משום חורש ומשום זורע דהוי כולל על שביעית, דמגו דנאסר במלאכת תלוש משום יוה"כ נאסר ג"כ במלאכת מחובר משום יוה"כ, אמנם מעיקרא לק"מ דמה דאנן אמרינן דיש חילוק מלאכות ביוה"כ היינו לענין חיובי חטאת דשוגג דאתיא מקרא אחת מהנה, אבל לענין מלקיות דיוה"כ שוה ליו"ט דליכא חילוק מלאכות):
אולם יש להעמיד ספיקא דידי למאן דיליף חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו איך הדין ביוה"כ ואופן הספק אם מה דאמרינן אין חילוק מלאכות ליו"ט, היינו דלא ילפינן יו"ט משבת דשבת חמיר יותר, א"כ גם יוה"כ לא מצינו למילף משבת דשבת חמיר יותר דבסקילה, או מה דאמרינן אין חילוק מלאכות ליו"ט היינו דלאוין מחטאת לא ילפינן, דקרא דלא תבערו ע"כ אתיא רק לחילוק מלאכות לענין חטאת, דלענין מלקות הא ליכא מלקות בשבת, דקיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, וא"כ ע"כ לא תבערו אתיא רק לחילוק מלאכות לחטאת, ומש"ה אין חילוק מלאכות ליו"ט דלאוין מחטאת לא ילפינן, וא"כ י"ל דלענין דיוה"כ ילפינן משבת דיש חילוק מלאכות:
מעתה אומר בישוב קושייתי בביצה (דף יב) דלימא רע"ק היא, דלכאורה לפמ"ש דטעמא דאין חילוק מלאכות ליו"ט היינו דלא ילפינן מלקיות מחטאת, יקשה מאי פריך אביי עלה מההיא דמבשל ג"ה ביו"ט דמוכח דיש חילוק מלאכות ליו"ט דלמא הברייתא אתיא כר' ישמעאל דס"ל (מכות דף יג) דלאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד לוקין, ועי' יבמות (דף ז) ובשבת (דף יב) א"ר ישמעאל אני קריתי והטיתי לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה, הרי דר' ישמעאל ס"ל דבהבערה איכא חטאת ולא ס"ל דהבערה ללאו יצאת, וא"כ מוכח דס"ל הבערה לחלק וממילא לדידיה דס"ל דיש מלקות בשבת הקרא דלא תבערו לחלק יצאת גם לענין מלקות הוא, דהא לא נזכר בקרא דמיירי דוקא בחטאת מש"ה ס"ל לברייתא יש חילוק מלאכות ליו"ט דילפינן מלקיות די"ט ממלקיות דשבת. אבל מתניתין דחורש תלם אחת אתי' כר"ע דקיי"ל כוותיה דס"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין. וע"כ לא תבערו אתיא רק לענין חטאת מש"ה אין חילוק מלאכות ליו"ט דלא ילפינן לאוין מחטאת.
ואי דיקשה אם הברייתא דמבשל גיד אתיא כר"י דלאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין לחשוב לאוין יותר, דמבשל ביו"ט שחל בשבת ויתחייב על הבערה ובישול תרתי משום שבת ותרתי משום יו"ט, זה אינו, דהא מדקתני דחייב על הבערה מוכח דלא אמרינן הואיל, וכדדייק כן אביי עצמו בפסחים, א"כ י"ל דמש"ה נקט יו"ט לחודיה דהוי רבותא דאלו ביו"ט שחל בשבת הוא דחייב משום הבערה דיו"ט דליכא בזה הואיל דהא האורחים לא יבשלו להם משום שבת, אבל ביו"ט גרידא הוי רבותא דחייב משום הבערה דלא אמרינן הואיל.
ולזה י"ל דהיה קשה לאביי על הברייתא דלא לחייב על הבערה משום מתוך, דהא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, וע"כ דאתיא כרע"ק דס"ל דלא אמרינן מתוך. וכיון דע"כ אתיא כרע"ק, ואתיא קרא דלא תבערו לחילוק מלאכות היינו לחטאת, דהא לרע"ק בשבת ליכא מלקות, כיון דניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ואעפ"כ מחוייב שתים משום יו"ט ומוכח דילפינן מלקות מחטאת ושפיר פריך:
ולפ"ז הסוגיא דביצה הנ"ל אתיא לנכון, דר"י ס"ל ג"כ כרבא דממתני' דיש חורש תלם אחת מוכח דאין חילוק מלאכות ליו"ט. ולזה קאמר דהבערה ובישול אינו משנה דאם הוא משנה מדס"ל להברייתא דיש חילוק מלאכות ליו"ט ע"כ משום דאתי כר' ישמעאל דיש מלקות בשבת וקרא לא תבערו לחלק יצאת מיירי ג"כ במלקות מש"ה ילפינן מלקות דיו"ט ממלקות דשבת, וא"כ שפיר קשה דנימא מתוך דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, וכרע"ק ע"כ לא אתיא, דלרע"ק דליכא מלקות בשבת וקרא דלא תבערו מיירי רק לענין חטאת והוא הדין דאין חילוק מלאכות ליו"ט, כדמוכח ממתני' דחורש תלם אחת:
ולפ"ז יהיה מוכח דהיסוד דאין חילוק מלאכות ליו"ט משום דלא ילפינן מלקיות מחטאת, וממילא ביוה"כ יש ג"כ חילוק מלאכות לחטאת:
213ימים לסיום הש״ס