דף סג - א
ואימא, הר הבית דאסור במנעל, לילפא לרקיקה שאסורה בו, בקל וחומר ממנעל. אבל בית הכנסת דשרי במנעל, אדיליף בו רקיקה ממנעל, ולהיתר, הרי כיון שיש סברא להחמיר ברקיקה ממנעל, כי רקיקה מאוסה, אם כן נילף בבית הכנסת רקיקה מקפנדריא, ולאסור?
אלא אמר רבא: מה שהתירו רקיקה בבית הכנסת, הוא משום שלא הקפידו בו אלא רק כי [כמו] ביתו, מה בביתו, אקפנדריא קפיד איניש, שלא יעברו דרכו, אבל ארקיקה ומנעל לא קפיד, אף בית הכנסת כן, [1] ולפיכך רק קפנדריא הוא דאסור לעשות בו, אבל רקיקה ומנעל שרי. [2]
שנינו במשנה: כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים "עד העולם". והעונים היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" [כמבואר בתענית טז ב].
דנה הגמרא: וכל כך למה האריכו המברכים?
מבארת הגמרא: לפי שאין עונין אמן במקדש, אלא אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכיון שהעונים מאריכים, ראוי שגם המברכים יאריכו בברכתם. [3] מבררת הגמרא: ומנין שאין עונין אמן במקדש? - שנאמר [נחמיה ט ה] "ויאמרו הלויים וגו' קומו ברכו את ה' אלקיכם מן העולם ועד העולם", ומיד אחר כך הכתוב אומר, "ויברכו שם כבודך, ומרומם על כל ברכה ותהלה!", כלומר, שגם על העונים מוטל לברך [4] ולומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". [5]
יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת, ואחר הברכה האחרונה יענו פעם אחת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בשביל כל הברכות יחד?
תלמוד לומר: ומרומם על כל ברכה ותהלה", ללמד, שעל כל ברכה וברכה תן לו תהלה בפני עצמה.
שנינו במשנה: התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ה', שנאמר "והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'". ואומר [שופטים ו יב] "ה' עמך גבור החיל", ואומר [משלי כג כב] "אל תבוז כי זקנה אמך", ואומר [תהלים קיט קכו] "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
דנה הגמרא: מאי ואומר? למה הוצרכו ללמוד מכל הפסוקים האלו? מבארת הגמרא: כוונת המשנה להוסיף, וכי תימא שאי אפשר להוכיח ממה שבועז שאל בשלום הקוצרים בשם, כי יתכן שבעז מדעתיה דנפשיה קאמר, ובאמת אין לעשות כן [6] - תא שמע שגם המלאך אמר לגדעון "ה' עמך גבור החיל".
וכי תימא, שגם מפסוק זה אין להוכיח שאפשר לשאול בם, כי המלאך הוא דקאמר ליה לגדעון כך, לא בדרך שאילת שלום, אלא בשליחות המקום בישרו שהשכינה תשרה עמו - תא שמע: "אל תבוז כי זקנה אמך" כלומר, אל תבוז לבועז ותאמר שמדעתו עשה, ושלא כדין, שהרי מזקני ישראל היה, ויש לסמוך על מה שאמר "ה' עמכם".
ועל כך מוסיפה המשנה להביא את המקור שעליו סמך בועז עצמו כששאל לשלום הקוצרים בשם: ואומר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ומשמעו שכדי לקיים את רצון ה', כגון במצוות "בקש שלום ורדפהו", מותר לעשות דבר הנראה אסור, כהוצאת שם שמים לבטלה.
אמר רבא: האי קרא "עת לעשות לה' הפרו תורתך" נדרש בשני אופנים, מרישיה לסיפיה מדריש, וגם מסיפיה לרישיה מדריש.
מרישיה לסיפיה מדריש כך: "עת לעשות לה'" [יש עת לה' לעשות] פורענות בעוברי רצונו, מאי טעם? - משום ש"הפרו תורתך". [7]
ומסיפיה לרישיה מדריש כך: לפעמים הצדיקים עושי רצון ה' "הפרו תורתך", ומאי טעמא? משום שהיא "עת לעשות לה'", והיינו שיש עת שצריך לבטל בה דברי תורה לצורך שמים, כגון אליהו שהקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות, כדי להוכיח לנביאי הבעל כי ה' הוא האלקים, ובאופן זה דרש בועז את הפסוק לענין שאילת שלום בשם. [8]
תניא: הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין פזר, בשעה שחכמי הדור מכניסין [מכונסין לעצמם] ואין מרביצים תורה לתלמידים, פזר אתה דברי תורה לשנותם לתלמידים. [9] ואילו בשעת המפזרין כנס! כלומר, בשעה שגדולים שבדור מפזרין ומרביצים תורה, כנס את עצמך, ואל תטול שררה להרביץ תורה לתלמידים. וכיון שתאחוז במדת הענוה, תרבה בכך כבוד שמים, וגם זה בכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך". [10]
ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר והרבץ תורה ברבים, שנאמר [משלי יא כד] "יש מפזר ובכל זאת הוא נוסף עוד, ו[אילו] חושך [חוסך] מיושר אך למחסור".
ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו, כנס, ואל תרביץ תורה, כי כשאתה מפזר תורה ואין השומעים חפצים בכך, הרי אתה מטיל דברי תורה לביזיון, שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" והיינו שמוטב לבטל תורה ולא לפזרה, בשעה שכונסה בקרבו לשם שמים.
דרש בר קפרא: אם ראית סחורה שהיא זלת [נמכרת בזול], קבוץ וקנה מינה, אסוף אותה, מפני שסופה להתייקר. וכוונתו שהגדל בדור שאינו מייקר את התורה, ילמד הרבה לעצמו, כי לבסוף כולם יכירו בערכה. [11]
ועוד דרש [12]: באתר דלית בו גבר [אדם חשוב] המורה הוראה לעם, תמן הוי אתה גבר והורה לרבים את ההלכה. [13]
אמר אביי: מדברי בר קפרא שראוי להורות הוראה באתר דלית ביה גבר, שמע מינה, כי באתר דאית בו גבר שמורה הורה, תמן לא תהוי גבר, ואל תורה לרבים. [14]
מקשה הגמרא: פשיטא שאם יש באותו מקום אדם גדול שמורה הוראה, הקטן ממנו לא יורה, שהרי הוא עובר על איסור "מורה הלכה בפני רבו"?! [15]
מתרצת הגמרא: לא נצרכה לדברי אביי, אלא בששניהם שוין, באופן שהוא והתלמיד חכם שנמצא באותו מקום, שוים בחכמתם, בכל זאת לא יטול ממנו את העטרה, לדרוש במקומו, אחר שכבר הורה בקביעות [16].
דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה, שכל גופי תורה תלוין בה? - זהו מה שנאמר [משלי ג ו] "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחותיך" שתדע בידיעה אמיתית ממציאות הבורא, ושהוא משגיח על כל דרכיך, והוא נותן שכר לצדיקים ועונש לרשעים, ואז "הוא יישר אורחותיך", כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. [17]
אמר רבא: בכל דרכיך דעהו, ואפילו לדבר עבירה! שאף אם אתה נצרך לעשות מעשה שיש לו השלכות לטוב ולרע, [18] תן לבך לכוון בעשייתו לצורך מצוה, ואם כך אתה עושה, הרי הוא יישר אורחותיך. [19]
דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. [20] מבררת הגמרא: ומה היא אומנות זו?
אמר רב חסדא: מחטא דתלמיותא - אמנות מחט, שתפירותיה עשויות שורות שורות כתלמים. [21]
תניא: רבי אומר: לעולם אל ירבה אדם רעים [חברים] בתוך ביתו, שנאמר [משלי יח כד] "איש רעים להתרועע", כי אדם שיש לו רעים רבים, סופו שהוא מתקוטט עמהם, והם מריעין לו. [22]
תניא: רבי אומר: אל ימנה אפוטרופוס בתוך ביתו, שאלמלי לא מינה פוטיפר את יוסף לאפוטרופוס בתוך ביתו, לא היה בא לאותו דבר של מעשה אשתו עם יוסף [23].
תניא: רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? - לומר לך, כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין. [24]
אמר חזקיה בריה דרב פרנך, אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשה סוטה לפרשת תרומות ומעשרות שנאמרה לפניה? - לומר לך, כל מי שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, לבסוף הוא נצרך לכהן על ידי אשתו, כי סופו שתשטה אשתו עליו, ויצטרך להשקותה, [25] שנאמר [במדבר ה י] "ואיש את קדשיו לו יהיו", ודרשה על מי שמעכב קדשיו [תרומות ומעשרות] לעצמו, ואינו נותנן לכהן, וסמיך ליה "איש איש כי תשטה אשתו" וכתיב עוד בסמוך "והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'". [26]
ולא עוד, אלא שאם מעכב אצלו את המתנות, סוף שהוא עצמו נצרך להן. שנאמר [שם בהמשך הפסוק]: "איש את קדשיו לו יהיו" כי לבסוף ירד מנכסיו, ויזדקק ליטול מעשר עני ושאר מתנות עניים.
אמר רב נחמן בר יצחק: ואם נתנן את המתנות לכהן, לבסוף הוא מתעשר, שנאמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה". וכיון שבתחילת הפסוק הנסוב על "קדשיו" נאמר "לו יהיו" בלשון רבים, ואילו בסופו נאמר "לו יהיה" בלשון יחיד, משמע שסופו עוסק בשכרו, שיהיה לו ממון הרבה. [27]
אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר: כל המשתף שם שמים בצערו, ומברך על הרעה "דיין האמת", [28] כופלין לו פרנסתו, [29] שמצויה היא לו תמיד בהרוחה, שנאמר [איוב כב כה]: "והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך", ודרשו "צריך" מלשון צרה וצער, שאם בשעה זו יהיה שם שדי בפיו, תיכפל פרנסתו. כי "תועפות" הוא לשון כפילה [30] שהרי תרגום "וכפלת" הוא "ותעיף" [אונקלוס שמות כו ט].
רבי שמואל בר נחמני אמר: מי שמשתף שם שמים בצערו, פרנסתו מעופפת לו כצפור ובאה אליו בלא קושי, שנאמר: והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לו", ו"תועפות" הוא מלשון מעוף.
אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר [משלי כד י]: "התרפית ביום צרה, צר כחכה", ודרשו, אם התרפית מהתורה, אז יהיה כוחך צר ביום צרה, כי המלאכים התומכים באדם בעת צרה, אינם עוזרים למתרפה.
אמר רב אמי בר מתנה אמר שמואל: ואפילו אם נתרפה ממצוה אחת בלבד, ולא חש להתעסק בה כשבאה לידו, יהיה כוחו צר ומועט ביום צרה. שהרי נאמר "התרפית", ומשמע רפיון מכל מקום, ואפילו ממצוה אחת בלבד.
אמר רב ספרא: רבי אבהו הוה משתעי [מספר], שכשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שם שנים וקובע חדשים [אם יהיה החדש חסר או מלא] בחוצה לארץ, ועשה שלא כדין, כי אין מעברין [31] את השנה בחוץ לארץ [32] שגרו אחריו חכמים שבארץ ישראל שני תלמידי חכמים למחות בו, והם, רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם חנינא, אמר להם: למה באתם?
אמרו ליה: ללמוד תורה באנו! [33]
הכריז עליהם חנינא: אנשים הללו, גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בכהונה בבית המקדש. כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר, הרבה פעמים קריתי לפניו [לפני כהן גדול בליל יום כפור, בשביל שלא יישן] בספר דניאל! ופרחי כהונה היו קורין אז לפני כהן גדול, הרי שזכריה בן קבוטל שימש בבית המקדש.
התחיל חנינא להורות הלכות, ומה שהיה הוא מטמא, היו הם [רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל] מטהרים, ואילו מה שהיה הוא אוסר, היו הם מתירים, ורצו בכך לגרום שיחשדו בו. [34]
הכריז עליהם חנינא: אנשים אלו, של שוא הם, של תוהו הם!
אמרו לו: הרי קודם אמרת שאנחנו גדולי הדור, ומה שכבר בנית, אי אתה יכול לסתור, ולומר שאנו "שוא" ו"תוהו", וכן מה שכבר גדרת, אי אתה יכול לפרוץ!
אמר להם: מפני מה, אני מטמא ואתם מטהרים את מה שטימאתי? ומפני מה, אני אוסר ואתם מתירים!?
אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ! ואסור לעשות כן, וכיון שעשה שלא כהוגן, סתרו את דבריו, כדי להודיע לרבים שאין ללכת אחרי הוראותיו. [35]
אמר להם חנינא: והלא גם עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ כשירד לנהרדעא? [36]!
אמרו לו: הנח לרבי עקיבא, שלא הניח חכם כמותו בארץ ישראל, לפיכך, גם כאשר ירד לחוץ לארץ יכל לעבר שנים ולקבוע חדשים. [37]
אמר להם: והרי אף אני לא הנחתי חכם כמותי בארץ ישראל! ואם כן, אף אני ראוי לעבר שנים בחוץ לארץ.
אמרו לו: אף שבשעה שעזבת את ארץ ישראל לא הנחת כמותך, [38] אבל עתה יש שם כמותך. לפי שגדיים שהנחת, נעשו תישים בעלי קרנים [כלומר, אותם תלמידי חכמים שהנחת שם, נעשו גדולים ממך, ויש להם כח לנגחך בנידוי, כדלהלן]. והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו לחנינא בשמנו, "אם שומע הוא בקולנו ויפסיק לעבר שנים, מוטב, ואם לאו, יהא בנדוי!".
הערות
[1] הפמ"ג תמה הרי כל אדם אוכל בביתו, ואם כן למה אסור לאכול בבית הכנסת. וכבר הבאנו [סב הערה 63] שהרמב"ם [תפלה יא ח] כתב "לא יעשנו קפנדריא שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה", ומסתבר שלא נטה מטעם הגמרא, אלא שסבר כי דבר שיש בו בזיון [כגון אכילה], אסור אף שעושהו בביתו, ואילו שאר השימושים במקום, תלויים בקפידתו [כי אין בהם בזיון, כדלהלן], ובכל בית אין מקפידים כשעושה בו את תכליתו, וכיון שבית הכנסת תכליתו לדבר מצוה, לפיכך יש בו קפידא שלא ישתמש בו כקפנדריא שלא לדבר מצוה.
[2] המג"א [קנא ט] כתב שהאר"י היה נזהר מרקיקה, וביאר הפמ"ג שלא הותרה רקיקה אלא לצורך, כגון כשמונעת את הכוונה בתפילה, שהרי כל אדם מקפיד על חברו שלא ירוק בביתו להנאתו. אך בשער הציון [שם טו] כתב שמדת חסידות היא שלא לירוק, וראה בערוך השלחן [שם ט] שרק האר"י גופו הקדוש יכל לעמוד בזה. ובשעה"צ שם צידד שהעשירים המקפידים על רקיקה בביתם, יהיו אסורים בה אף בבית הכנסת, והיינו למסקנת רבא שהאיסור משום שמוש שמקפידים עליו, ותלוי בדעת כל אדם, כי אם האיסור משום בזיון, ודאי הוא תלוי בדעת רוב הציבור. [ומסתבר שבימינו שהבתים מרוצפים והכל מקפידים ברקיקה, יאסר לירוק, ראה משנת יוסף סי' כו]. עוד הביא המג"א [צא ה] שמהר"ם מינץ תיקן שלא יכנסו עם מנעלים לביהכנ"ס, וביאר הפמ"ג שכוונתו למגפיים, שאין נוהגים לעמוד בהם לפני הגדולים, אך בנעל אין לחוש לבזיון שמחמת הטיט הנדבק בה, ובערוך השלחן [קנא ט] כתב שהנוהגים לחלוץ נעליהם למדו זאת מהישמעאלים ואינו מנהג יפה.
[3] המהרש"א נקט שנידון הגמרא על אריכות ענייתם על הברכה, ולכן תמה למה הביאה הגמרא את המקור מהפסוק על המשנה, והרי לא הוזכר בה ענין ענית אמן במקדש, [והובא רק בתוספתא כענין בפני עצמו]. אמנם בפנים ביארנו כהריטב"א, ש"אין עונין אמן במקדש" הוא הטעם לנוסח הברכה במקדש, כי היות והעונים מאריכים, בדין הוא שגם המברכים יאריכו, וראה רש"י בתענית [טז ב] שמפסוק זה למדו על אריכות הברכה והעניה, ועי' הג' הגרא"מ הורביץ.
[4] הריטב"א ביאר שהפסוק מלמד כי במקדש היה חיוב על העונים להוסיף וברך בענייתם, ושלא ככל עניית אמן שהיא רק הסכמה עם שבח המברך. וראה תוס' רי"ד [יומא סח א]. והצל"ח ביאר, על פי מהרש"א [סוטה מב ב], ש"אמן" כולל שני שמות, "הוי"ה" שהוא השם בכתבו, ו"אדנ"י" שהוא השם בקריאתו, ויחד הם בגימטריה צ"א, כמנין "אמן". ובמקדש שלא היו עונים אמן, אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", לא נכללו שני השמות בדברי העונים, וגם בדברי המברך לא נכללו, כי במקדש אומר את השם ככתבו, לכך תקנו לומר "ברוך ה' אלוהי ישראל" שהוא מעין שם אדנות המורה על כבוד מלכותו, כי שם אדנות הוא בחינת מלכות [ראה זהר ויקרא], נמצא שבדברי המברך נכללים שני השמות יחד.
[5] הרשב"א הביא שהראב"ד נקט כי רק בברכות שבתפילה ענו כך [וראה רש"י במשנה שנקט לדוגמא ברכת חונן הדעת] אך בשאר ברכות היו עונים אמן, כפי שמצינו [נחמיה ח ו] שעזרא ברך בתורה וענו אחריו אמן, ויתכן שעניית בשכמל"ו לא נתקנה אלא לצבור, ושייכת רק בתפלה התלויה בצבור, ולא בשאר ברכות. והרע"ב [תענית ב ה] כתב "שבמקדש לא היו עונין אמן אחר כל ברכה אלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה", ומשמע שכך נהגו בכל הברכות, אך התוי"ט [סוטה ז ו] כתב שאין אומרים בשכמל"ו אלא כשהמברך אמר בברכתו "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם" שכן היתה תקנת עזרא במקדש, ויתכן שכוונתו שעונים כך רק על תפלה שנתקנה במקדש דוקא, [וראה רמב"ם תענית ד טו שבתענית היו עונין כך על ההוספה בברכת "גואל ישראל" הנאמרת במקדש. וראה גם רש"י שמות כ כא שאין רשות להזכיר שם המפורש אלא בברכת כהנים במקדש, ומקורו מסוטה לח א]. ותוס' בסוטה [מ ב] כתבו שבברכת כהנים עונים מיד בהזכרת השם, ולא בסוף הברכה [ובכתבי הגר"ח תלה הוכיח שהיו עונים רק אחר ההזכרה, ולא בעת ההזכרה], וביאר התוי"ט [שם] שנאמר בה "כה תברכו" כמו שנכתבה בתורה, ואין המברכים יכולים לומר "ברוך ה' אלוהי ישראל וגו"', לפיכך גם העונים לא אמרו בשכמל"ו [ובזה יש סברא נוספת, שאין ברכתם נסובה כלפי הקב"ה, ולא שייך לומר בשכמל"ו על הברכה, אלא על עצם השם].
[6] לכאורה תמוה, הרי מנהג זה נזכר במגילת רות שנכתבה ברוח הקדש, ואילו נעשה שלא כדין, ודאי לא היה נכתב במקרא. וביאר ביד דוד שכוונת הגמרא שעל מקרא זה ניתן לומר שלא נתקן לדורות, ועל כך מוכיחה ממעשה המלאך, ומסיקה, שניתן ללמוד מזקני הדורות שהמשיכו ונהגו כך.
[7] רש"י, והרמב"ם בפיה"מ ביאר שכאשר יבא העת להפרע מאדם, יזדמנו לו סיבות להפר התורה, כדי שיבא עליהם העונש במשפט, וכך הוא נדרש: בעת שהקב"ה עושה משפט, הוא מקדים לכך ביטול תורה, וראה מהרש"א.
[8] בסוף המשנה שנינו "ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך, רבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה"', וביאר הרמב"ם בפיה"מ שבעת שהפרו תורתך ועברו על התקנה, יהיה עת לעשות לה' להפרע מהם ולהענישם. והריטב"א נקט שתקנו כך כדי שלא ישכחו שם השם, ושלא יהיה שם ע"ז שגור בפי העם. ולביאוריהם התקנה היתה חיוב לברך בשם, ולכן כשלא יעשו כן יענשו. ואילו רש"י פירש שלפעמים הפרו תורתך, כגון בשאלת שלום בשם, שנראית תקנתם כדבר האסור, וביאר הגר"א שכוונת המשנה לפרש שלא נדרוש את "עת לעשות" כזמן נקמה בחוטאים, אלא כרי נתן שבעת תקנה ניתן להפר את התורה, ולכן היתירו לברך בשם, ולא לחוש לזלזול, וראה רש"י במכות [כג ב].
[9] רבינו יונה [אבות ב ה] נקט שאף זה בכלל "עת לעשות לה"', כי כיון שחכמי הדור "הפרו תורתך" ולא למדוה, הרי מוטל עליך לעשות לה' וללמדה.
[10] רש"י, והמהרש"א הביא מירושלמי שגם מימרא זו [כמו המימרא דלהלן] עוסקת במצב התלמידים, שאם רצונם לכנוס תורה לקרבם, ראוי ללמדם, ואם אם מפזרים אותה ואינה חביבה עליהם, יכנוס הרב את תורתו בקרבו, ולא ילמדם. ובתוי"ט [אבות א ו] הביא ממהר"ל [דרך החיים] שלכן שנינו "קנה לך רב" ולא "קנה לך תלמיד" כי אין ראוי לאדם לעשות עצמו לרב וליקח לעצמו שם חשיבות לומר תלמוד ממני כמו שעושים בארצות הללו. וכתב שאין צורך לביאור זה, כי משנה זו נאמרה אחר דברי אנשי כנסת הגדולה, והם כבר אמרו "והעמידו תלמידים הרבה" וזה אינו שייך אלא כשהתלמידים חפצים ברב, כי בעל כרחם לא יבואו, ומי שאינו ראוי להעמיד תלמידים לא יכול לקנותם.
[11] בספר חסידים [רסא] כתב "אהוב את המצוה הדומה למת מצוה, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים, כגון שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים, תלמוד סדר קדשים, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, וראה תנחומא [משפטים ה].
[12] בעין אליהו ביאר שדרש זה הוא כהמשך לקודמו, וכוונתו, כי אף במקום שהמצוות בזול, אם יש אדם אחר שיעשם, יעסוק הוא בתורה והמצוה תעשה ע"י אחר.
[13] רבינו יונה [אבות ב ה] נקט שאף זה בכלל "עת לעשות לה"', כי כיון שהראויים להוראה "הפרו תורתך" ולא הורוה, הרי מוטל עליך לעשות לה' ולהורות.
[14] באבות [ב ה] שנינו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", וביאר המהרש"א דהיינו לגבי עיסוק בצרכי ציבור, אבל כאן מדובר לגבי ללמד תורה, ולכן דייק אביי ש"באתר דאית גבר לא תהוי גבר". והוסיף, שבהכרח כל כוונת בר קפרא היתה לדיוק זה, שהרי עצם דבריו אין בהם חידוש, כי כך דרשו מהכתוב "עצומים כל הרוגיה", זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, וראה הגהות הגרא"מ הורביץ:
[15] משמע מקושיית הגמרא שהאיסור להורות בפני רבו נוהג בכל אדם הגדול ממנו, שהרי לא תירצה הגמרא שחידושו של אביי הוא במי שלא למד ממנו תורה, וראה חכמת שלמה [יו"ד רמב].
[16] ראה תוס' בסוטה [כב ב] שאם שניהם קבועים באותו מקום, והם שוים בחכמה, יכול גם השני להורות, וכן פסק הרמ"א [יו"ד רמה כב]:
[17] ע"פ מהרש"א. ובשפתי חיים [מועדים ח"ג עב] ביאר שבכל מעשיו, אפילו המותרים, יכוון לעבודת ה', ומתוך כך יתקרב לה', כי "דעהו" מלשון קורבה, כמו שפירש רש"י [בראשית יח יט] "כי ידעתיו", שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו.
[18] רש"י כתב "אם צורך מצוה הוא, כגון אליהו [שהקריב קרבן בשעת איסור הבמות] בהר הכרמל, עבור עליה", ומהר"ץ חיות נקט שכוונתו להתיר עשיית עבירה לצורך מצוה, אך כבר כתב בנפש החיים [א כב] שמיום שנתנה תורה, אין היתר לעבור עבירה לשמה [והרחבנו בזה בחברותא להוריות י ב]. ויתכן שכוונת רש"י רק לקיום הוראת שעה של נביא, שהיא מצוה אף כאומר לעבור על דבר תורה. אכן הרמב"ם [בשמונה פרקים, פ"ו] ביאר שהכוונה על העושה מעשה שיש לו תוצאה לטוב ולרע, והוא תלוי בכוונתו [כגון שהורג רודף והוא גם שונאו], שצריך להזהר בכוונתו שתהיה לתכלית טובה. ובמשך חכמה [ויקרא ו כג] ביאר שהכוונה לכח התאוה אשר באדם, כי אף שבכללו הוא עבירה, אינו ראוי להסירו לגמרי, שהרי זה עצם השלמות, לזכך את כוחות החומר, שלא יאכל אלא לשם שמים לקיום עצמו, ומקורו מהרמב"ם [דעות ג ב].
[19] בעין יעקב גרס כאן "אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי: גנבא אפום מחתרתא, רחמנא קרי", וביאר במכתב מאליהו [ח"ד 289] שמדובר באדם שמעשה גניבה הוא למטה מנקודת הבחירה שלו, אך לגבי תפילה עדיין יש לו בחירה, ובאופן שדינו של הנגנב אינו מעכב, כגון שמגיע לו נזק, יתכן שתתקבל תפלת הגנב, כדי שיתעלה וירגיש את הסתירה שבנפשו, ואולי ישוב בתשובה.
[20] ביאר הגר"א שהרי בכל אומנות יש עניים ועשירים, ולמה יטרח ללמוד אומנות קשה, ולפיכך עדיף ללמוד אומנות קלה.
[21] הערוך [תלמיותא] פירש, שהיא "נקיה" מחשש גזל, ו"קלה" שאין בה חסרון כיס. ובחובת הלבבות [בטחון ג] ומהרש"א [קידושין פב א] ביארו שהכוונה לאומנות כזו שישאר לו גם פנאי ללמוד תורה.
[22] רש"י סנהדרין [ק ב], וביאר המהרש"א [שם] שבמכלול הידידים ודאי יהיו גם כאלו שאינם הגונים, והם ירעו לו. וראה דבריו ביבמות סג ב.
[23] כמבואר ברש"י [בראשית לט ו] "כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו" ומתוך כך "ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו"'.
[24] בעקידת יצחק [עג], ביאר שכשאדם רואה נס מפורסם, הוא מתפעל, ונדמה לו שאין צריך עוד להתרחקות יתירה, לכן נאמר, שאז יזיר עצמו מן היין. ויש שביארו שרצון התורה ללמד, שלא יסתפק בהתפעלותו בלבד, כי ההתפעלות עצמה אינה כלום, אלא היא הכנה לקבל עליו אז סייגים והרחקות מהחטא. ואחרים ביארו שאדם סבור שראיית העונש מונעו מלחטוא, אך האמת היא שגם בראיה זו הוא מתעורר להרהר בחטא שגרם לעונש [או שעצם הידיעה על מציאות חטא היא פסולה], ולכן עליו לקבוע לעצמו סייג שלא יחטא.
[25] הגר"א [קול אליהו] ביאר, כיון שהמעכב מעשרותיו סוף שנצרך להם, יתכן שאשתו תחשוד שסיבת עניותו היא ככתוב [משלי כט] "רועה זונות יאבד הון", וכיון שאם האיש חטא אין המים בודקין אותה, לא תחשוש משתייתם, ותזנה תחתיו. והחתם סופר ביאר שעל שני דברים אמרו שמביאים לעשירות, א. מעשר, כמו שדרשו "עשר בשביל שתתעשר". ב. המכבד את אשתו [ב"מ נט א]. וכדי שלא ימנע אדם ממעשר ותחת זה יקשט את אשתו, נקבע שהעושה כן, קישוט אשתו יעשנה סוטה. ובגבול בנימין ביאר ע"פ דברי רב יהודה [ב"מ נט א] שאין מריבה מצויה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, וכיון שהמעכב מעשרותיו סוף שנצרך להם, הרי תמשך קטטה לתוך ביתו, ותסטה אשתו. ויתכן לפרש שאין הכוונה שתסטה ממש, אלא שעיכוב המעשר ימנע ממנו פרי בטן, שהרי שנינו [מע"ש ה יג] שברכת הבנים באה בזכות המעשרות, ושמא תסתר אשתו, כדי שישקנה, ותזכה לברכה של "ונזרעה זרע" כטענת חנה לעיל [לא ב], וראה של"ה [במדבר תורה אור יא].
[26] הצל"ח הביא רמז לכך מדברי רש"י על הפסוק "ויקחו לי תרומה" - "לי לשמי", שאם תשטה אשתו, ימחק השם לתוך המים המאררים, ועל ידי נתינת התרומה, לא תשטה אשתו ויציל את שם ה' מידי מחיקה.
[27] ע"פ מהרש"א והגר"א.
[28] רש"י. ותמה המהרש"א, שאין זו משמעות לשון "המשתף". ופירש, שמתפלל כביכול על הקב"ה עצמו, שיעשה עמנו למען שמו, כי הוא עמנו בצרה. והגר"א ביאר שיודע שאין צערו בא בדרך מקרה, אלא משתף בכך גם את הטעם שה' גזר עליו כך.
[29] בנפש החיים [ב יב] ביאר שהשכינה מצטערת בצערו של ישראל [ראה סנהדרין מו א], ונמצא שחוטא שהתייסר, כיון שהצטער על צער השכינה מפני חטאיו ומפני יסוריו, הרי כיון שחטאיו הפכו לזכויות, יש בהם כפלים, על שני חלקי הצער שנגרם בעטיו, וראה רוח חיים [ג ב] ושפתי חיים [מועדים ג שמט].
[30] מצינו "תועפות" מלשון חוזק בפסוק [במדבר כג כב] "ותועפות ראם לו", והכפילות גורמת לחזק את הדבר, וכן מעוף הציפור מורה על חוזק. וראה רש"י [שם] "וכסף תועפות לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף, המעופף ברום וגובה ותוקף רב הוא זה".
[31] דעת הרמב"ם [קידוה"ח א ח] שגם אין מחשבים את חשבון הראיה בחו"ל, אך תוס' [יבמות קטו א] נקטו שאם יש קצת אונס אפשר לחשב בחו"ל ולקבוע ע"פ חשבון זה בארץ ישראל, וראה הערה 40.
[32] רש"י כאן הביא שבסנהדרין [יא ב] דרשו דין זה מ"לשכנו תדרשו", והיינו שכל דרישות שאתה דורש, לא יהיו אלא בשכנו [בשכנותו] של מקום, דהיינו ביהודה שבה היה המקדש, וראה הערה 40. ורש"י בקדושין [לז ב ד"ה תבעי] כתב שגם אין מקדשין את החדש בחו"ל, ותמה המנחת חנוך [ד] א"כ איך קדשו משה ואהרן את החדש במדבר [תוספתא ר"ה א י], והעלה מכך שקודם שנתקדשה ארץ יראל, היו מקדשין ומעברים גם בחו"ל, ותמוה מפרקי דרבי אליעזר [ח] שהקב"ה אמר ליעקב כשיצא לחו"ל, שלא יעבר את השנה. ויתכן שהקידוש הנלמד מ"כי מציון" לא נעשה בחו"ל אפילו קודם שהתקדשה א"י, ורק הקידוש הנלמד מ"לשכנו תדרשו" יכלו משה ואהרן לעשותו במדבר, כיון שהיו שכני המשכן, וכדלהלן.
[33] האור החיים בספרו חפץ ה' ביאר שאמרו כן כדי שיחשיבם בעיני העם, ואז ישמעו דבריהם, ולכן כשגלה מטרתם אמר שהם "שוא" דהיינו שאמרו שקר, כי לא באו ללמוד ממנו אלא לחלוק עליו, וגם שהם "תוהו" דהיינו שאינם חכמים עד כדי שיהיו ראויים לחלוק עליו.
[34] המהרש"א ביאר שלא היו מטהרין אלא כדי לסתור את דבריו, ולהראות לו שאם לא ישמע לדבריהם, יכולין הם לחלוק עליו אף שלא כהלכה, וכן נקט הרמ"ע מפאנו [קח]. אולם הגר"א והיעב"ץ נקטו שדעתם היתה לטהר במקרה שבא לפניהם, אלא שלולי היו צריכים להתנגד לו, לא היו מטהרים אחר שכבר הורה חכם לאסור.
[35] בהגהות חתם סופר ביאר שעשו לו כן, כי בעיבור השנה יש נפקא מינה לטומאה, שאיו קטן מטמא בקרי עד ט' שנים, וגילו תלוי בתאריך, וכן לאיסורים כגון ערלה ורבעי שהיתרם חל אחר שעבר זמן האיסור. ועוד כתב [ח"ז כז] שנחלקו עמו בחלב של בן ט' חודשים, שהולכים בו אחר חדשי לבנה, שלפי קביעתו כבר היה אסור, והם התירו כי עדיין לא התקדש החודש לחשבונם.
[36] רש"י הביא שהמקור למעשה זה הוא ממה שאמר רבי עקיבא במשנה [יבמות קכב ב] "כשהלכתי לעבר שנים בנהרדעא". ותמה במלא הרועים שהרי באותו זמן עדיין היו שם חלק מרבותיו, כרבי אליעזר ורבי טרפון ועוד [עי"ש הוכחותיו], והעלה מכך שמעשה המובא כאן ארע בתקופה מאוחרת יותר [וכן משמע ממה שכתבו תוס' ביבמות שם, שקדש בחו"ל כי היה אונס, ושלא כסוגיין, וראה שרידי אש ח"ד קמח]. ובאור שמח [קידוה"ח ד טז] כתב שאף אם הניח חכמים גדולים ממנו בתורה, כיון שאינם יודעים לחשב חשבונות הראיה כמוהו, יכול לקדש בחו"ל, וראה אבני נזר [או"ח שיד].
[37] הרמב"ם [קידוה"ח יא יז] כתב שהביא את חשבון זמני ראית הלבנה רק לפי אופק ירושלים, כי קידוש החודש לפי הראיה שייך רק בארץ ישראל, וכוונתו כדברי בעל המאור [ר"ה ח], שגם גדול הדור שיכול לקדש בחו"ל, אינו מקדש אלא לפי זמני הראיה בארץ ישראל. וביאר בשקל הקדש [בה"ל פ"א ד"ה ואם, פ"ה ד"ה על וד"ה זה] שרק ראית הלבנה בארץ ישראל קובעת, ולכן רק עדים מארץ ישראל יכולים להעיד לצרכה. ומכאן מקור דברי הרמב"ם [סהמ"צ עשה קנג] שאם לא יהיה שום אדם מישראל בא"י, יבטלו כל המועדות. והיינו, אפילו אם יהא גדול הדור בחו"ל. כי הקידוש תלוי בראיית ארץ ישראל, ובלא עדים מא"י מקדש על פי חשבון מתי חלה הראיה בארץ ישראל. ובמנחת חנוך [ד] כתב שאם יש אדם גדול בחו"ל שלא הניח כמוהו בא"י, עדיף שהוא יקדש, ולא בי"ד קטן ממנו שבארץ ישראל. ובמשך חכמה [שמות יב ב] ביאר הטעם שבזמננו שאין ב"ד סמוך, הקידוש תלוי רק בבני א"י, כי אם ירצו ישראל שבא"י לסמוך זקנים הרי הם מוסמכים, ונמצא שדי בחשבון בני א"י לקידוש, כי היות ויש כח לקיבוץ הכללי שבארץ ישראל להסמיך זקנים, הרי חשבונם נחשב כחשבון ב"ד סמוך.
[38] ואז באמת יכל לעבר שנים בחו"ל, אלא שמאז ועד עתה קמו חכמים גדולים ממנו בא"י, ושוב אינו יכול לעבר בחו"ל.
עת לעשות לה' הפרו תורתך. פירשו טעמו בגמרא דבני מערבא ר' יוסי אומר אם נתישנו דברי תורה בפיך אל תבוז להם מאי טעמא (משלי כ״ג:כ״ב) ואל תבוז כי זקנה אמך אמר ר' זעירא אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים מה טעם (שמואל א א׳:ג׳) ועלה האיש ההוא מעירו:
ת"ר מנין שאין עונין אמן במקדש שנאמר קומו (ו)ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם (נחמיה ט, ה) ואומר (שם) ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת, ת"ל ומרומם על כל ברכה ותהלה. על כל ברכה וברכה תן לו תהלה. וכתב הראב"ד ז"ל הני מילי דוקא לתפלה, אבל לשאר ברכות לא היו המברכים מאריכין ולא העונין, שהרי מצינו בעזרא עצמו כשברך על התורה ענו אחריו כדכתיב (שם ח, ו) ויברך עזרא את ה' הגדול ויענו כל העם אמן [אמן] במועל ידיהם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן (תהלים פט, נג).
סליק פרק הרואה ושלימה מסכתא בד"ח לב"א [בריך דיהב חילא לעבדיה בר אמתיה] ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
נשלם זה הספר חידושי דהרשב"א דמסכת ברכות ברביעי בשבת בי"ג בכסליו שנת חמשת אלפים וקס"ד לבריאת עולם על ידי שלחיה בכ"ר יהודה מקנדיאה נ'ב'ת'ו'י'א' [=נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ (תהלים כה, יג)], וכתבתיו הנה בפדוואה למורי היקר כמ"ר אברהם הרופא י"ל יצ"ו בכה"ח ר' יהודה הרופא נ'ב'ת'ו'י'א', השם יזכיהו לקיים מה שכתוב בתוכו ויקיים עליו מקרא דכתיב (ישעיה נט, כא) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, ולהיות מן הנכתבין לחיים בירושלם ובמהרה בימינו יבוא הגואל ויבנה בניין בית אריאל ואז יגל יהודה וישראל בעגלא ובזמן קריב אמן ואמן סלה ועד, חזק הכותב ואמיץ הקורא בו אמן סלה ועד.
כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם. פירוש בסוף כל ברכה היו אומרים ברוך אתה מן העולם (וכו' או עד העולם) ומשקלקלו המינין תקנו מן העולם ועד העולם, וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש. פי' במקדש לא היו עונין אמן אלא כל העונין אומרים ברוך שם כבודו לעולם ועד וכיון שהעונין מאריכין ואומרים ברוך וכו' לעולם כדאיתא במס' תענית בדין הוא שיאריכו המברכין ויאמרו מן העולם ועד העולם: ומנין שאין עונין אמן במקדש דכתיב בעזרא ויקם על מעלה הלוים ישוע וקדמיאל וכו' ויצעקו וכו' ויאמרו קומו וברכו וכו' ויברכו וכו' קומו וברכו אמרו למברכים ויברכו לעונין והיינו ברוך שם כבוד והיינו ויברכו ולא סגי בעניית אמן. ודוקא לתפלה אבל לשאר ברכות אמן היו עונין שהרי מצינו בעזרא עצמו כשבירך על התורה ענו אחריו אמן כדכתיב ויברך עזרא את ה' הגדול ויענו כל העם אמן במועל ידיהם וכו':
ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך. כתב הר"א ז"ל נ"ל כי בעבור שבטל המנהג ונעשה כזקן שתשש כחו הביא זה הפסוק: ואומר עת לעשות לה' וכו'. פירוש ומפני חשש שלא ישכחו שם שמים ויהא שם עבודת כוכבים שגור בפיהם אנו מתירין להזכיר שם שמים לבטלה:
והא דאמרינן שהיו מעברין בחוצה לארץ. לאו דוקא מעברין דהא אמרינן בסנהדרין דאין מעברין את השנה אלא בארץ אבל מחשבין היו והעיבור לא היה אלא בארץ ואפילו על החשבון היו מקפידין כדכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:
המשנה העשירית כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם וכו' ביאור הדברים הוא שפירשו במסכת תענית שמנהגם היה במקדש שלא היו עונים אמן אלא שבסוף כל ברכה וברכה היה אומר המברך סמוך לחתימתו ברוך ה' מן העולם וחותם כגון ברוך ה' מן העולם מגן אברהם והדומה לזה ובמקום עניית אמן היו השומעים אומרים ברוך שם כבוד מלכותו וכו' והביאוה בגמ' מדכתיב קומו וברכו וכו' ויברכו שם כבודך, קומו וברכו נאמר על המברך, ויברכו את שם כבודך נאמר על העונים, ומשקלקלו המינים לומר לית דין ולית דיין ולית עולם אוחרן התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם, וגדולי המפרשים כתבו לשא היה מנהג זה אלא לתפלה הג"ה [עי' בסוטה ד' מ' בנשיאת כפים לא היו עונים אמן במקדש, וצ"ל דכיון שג"כ בתוך תפלה הוא דינו כתפלה עצמה]: אבל בשאר ברכות היו עונים אמן שהרי בברכת התורה נאמר בעזרא ויברך עזרא את וגו' ויענו כל העם אמן במועל ידיהם, והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם כדי שיודו שהשלום ושאר הברכות מגיעות מכבודו והרי מצינו כן בבעז שאמר ה' עמכם ואומר אל תבוז כי זקנה אמך כלומר למוד ממה שנהגו באמך זקנים שבאומתך ואע"פ שיש פתחון פה שלא להזכיר את השם לבטלה ודרך הדיוטות הרי כתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך, ונוח לנו להזכיר יותר מן הראוי משלא יזכירוהו כלל כדי להרגילו בפי הבריות, זהו פי' המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
כל תלמיד חכם שרואה בדורו שחביבים עליהם דברי תורה יפזר דבריו להם ואם ראה דורו שאין דברי תורה חביבים עליהם יתעסק בהם בעצמו, ואל ימנע עצמו מדברי תורה לסכלותם אלא יזהר שלא ישחית דבריו להשליכם בפניהם אחר שהם מתנכרים עליהם הוא שאמרו בשעת המכנסים פזר ובשעת המפזרים כנס:
לעולם ילמד אדם את בנו אמונות שאם יצטרך לו תהא הזמנת חייו מצויה בידו ולעולם ילמדנו אומנות היותר מסולסל שיוכל:
לעולם אל ירגיל אדם בתוך ביתו אנשים שאינם מהוגנים ואף המהוגנים לא יעשם כבעלי בתים מכל וכל שהלשונות מרובות ומצויות לחטוא בדבורם וראוי לאדם ליזהר שלא להלכד ברשתם:
לעולם יזהר אדם שלא להמשך אחר התאוות יותר מדאי ואם נמשך בהם ישתדל ברפואתו על דרך נטייה אל הקצה האחרון כמו שנודע מדברי החכמים ואף הרואה באחרים שמרוב המשכם אחר תאותם הביאם לידי דברים מגונים ראוי לו להזהר מן הדברים שסבבו לחבריו אותן הדברים המגונים והוא שאמרו כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין:
עבור שנה במסכת סנהדרין שאינו נעשה על ידי מי שיזמן אלא במזומנים לה במקום סנהדרין ואין צריך לומר שלא היו מעברים בחוצה לארץ אלא שאף לחשוב אם ראוי לעבר אם לאו ולעבר בארץ על פי אותו חשבון אסור אלא א"כ על ידי גדול שלא נשאר כמותו בארץ ובזמן הזה אין מעברין כלל אלא אותן העבורים הנמנים ע"פ חשבון העבור להשואת שנת החמה עם שנת הלבנה על סדר גי"א י"א י"ח ע"ז י"ט ודבר זה יתבאר במס' סנהדרין בע"ה:
ואסיקנא דקפנדריא אסירא בבית הכנסת ורקיקה שריא. ומשום הכי איבעי ליה למיעבד כר' מונא דירושלמי דהוי רקיק ושאיף:
כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם - פירוש בסוף כל ברכה היו אומרים ברוך אתה מן העולם (וכו' או עד העולם). ומשקלקלו המינין תקנו מן העולם ועד העולם:
וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש - פירוש במקדש לא היו עונין אמן אלא כל העונין אומרים ברוך שם כבודו לעולם ועד. וכיון שהעונין מאריכין ואומרים ברוך וכו' לעולם כדאיתא במסכת תענית בדין הוא שיאריכו המברכין ויאמרו מן העולם ועד העולם:
ומנין שאין עונין אמן במקדש דכתיב בעזרא ויקם על מעלה הלוים ישוע וקדמיאל וכו' ויצעקו וכו' ויאמרו קומו וברכו וכו' ויברכו וכו' - קומו וברכו אמרו למברכים ויברכו לעונין והיינו ברוך שם כבוד. והיינו ויברכו ולא סגי בעניית אמן. ודוקא לתפלה אבל לשאר ברכות אמן היו עונין שהרי מצינו בעזרא עצמו כשבירך על התורה ענו אחריו אמן כדכתיב ויברך עזרא את ה' הגדול ויענו כל העם אמן במועל ידיהם וכו':
תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך - כתב הר"א ז"ל נראה לי כי בעבור שבטל המנהג ונעשה כזקן שתשש כחו הביא זה הפסוק:
ואומר עת לעשות לה' וכו' - פירוש ומפני חשש שלא ישכחו שם שמים ויהא שם עבודת כוכבים שגור בפיהם אנו מתירין להזכיר שם שמים לבטלה:
והא דאמרינן שהיו מעברין בחוצה לארץ - לאו דוקא מעברין דהא אמרינן בסנהדרין דאין מעברין את השנה אלא בארץ. אבל מחשבין היו והעיבור לא היה אלא בארץ. ואפילו על החשבון היו מקפידין כדכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:
גמרא אדיליף ממנעל ולהיתרא נילף מקפנדריא ולאיסורא כו' והר הבית נמי ה"מ למילף רקיקה מקפנדריא לאיסור אלא דניחא ליה למילף ממנעל בק"ו וק"ל:
שם אקפנדריא קפיד איניש ארקיקה ומנעל לא קפיד כו' מה"ט ה"מ למילף נמי במתניתין ובברייתא קפנדריא בק"ו לאיסורא ממנעל וק"ל:
שם וכ"כ למה לפי שאין עונין אמן במקדש כו' למאי דקאי אמתני' הוא מגומגם דלא הוזכר במתני' כלל מעניית אמן אלא ברכת המברך קאמר במתני' שנשתנה במקדש וראיתי בתוספתא דתני לה מלתא באנפי נפשיה אין עונין אמן במקדש שנאמר קומו וברכו כו' ע"ש וק"ל:
פירש"י בד"ה מעבר שנים וכו' אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לכך דהא בשמעתין מייתי לה מקרא אחרינא כי מציון תצא תורה ודבר ה' וגו' ומיניה ממעט כל א"י אלא דוקא בירושלים ומקרא דלשכנו תדרשו לא ממעט אלא גליל כדאמרי' התם ע"ש ודו"ק:
לפי שאין עונין אמן במקדש כו'. מפורש בס"פ אלו נאמרין:
וכ"ת בעז מדעתיה דנפשיה כו'. וה"ה דהמ"ל דבעי לאתויי קרא דגדעון לאשמעינן דהסכימו ב"ד של מעלה ע"י כדאמרי' בסוף מסכת מכות אלא דלא נחית הכא להכי ומה שיש לדקדק עוד בזה ע"ש ודו"ק:
ואומר עת לעשות וגו'. הכא לא פריך מאי ואומר משום דמקרא דאל תבוז כי זקנה וגו' דהיינו שיש לנו ללמוד מזקנים הראשונים אימא דהיינו דוקא בדבר שאין בו שום גמגום לאיסור משא"כ הכא דהוי הזכרת ש"ש לבטלה ת"ש עת לעשות לה' וגו' וק"ל:
מסיפיה לרישיה כו'. ר"ל הכא בשני ענינים מדריש ופירש"י מסיפיה לרישיה כו' משום הפרו תורתך עתים הם לה' לעשות משפע פורענות כו' ע"ש והוא קצת דחוק דהיכן הוזכר משפט ונראה לפרש כדבסמוך אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר עת לעשות וגו' דהיינו עת לעשות לה' לכונסה לש"ש משום דהפרו תורתך וק"ל:
ואם ראית דור כו'. נראה מפירש"י שהם ב' ענינים בשעת המכנסים פזר ובשעת המפזרים כנס איירי בחכמי הדור ואם ראית דור כו' איירי בתלמידים וקרא דמייתי עת לעשות לה' וגו' קאי אתרווייהו אשעת המפזרים כנס עת לעשות לה' במדת ענוה הפרו תורתך מללמד לתלמידים כיון שיש חכמי הדור אחרים המפזרים וקאי נמי אאם ראית דור דהיינו שאין התורה חביבה עליהם עת לעשות לה' מללמדם משום בזיון התורה כך נראה מפירש"י אבל בירושלמי מוכח דחדא מלתא היא ובשעת המכנסים פזר קאי נמי אתלמידים שחביבה התורה עליהם להכניסה אליהן פזר ללמוד להן ובשעה שהתלמידים מפזרים אותה ואינה חביבה להן כנס אתה ללמוד להן ודו"ק:
תמן הוי גבר כו'. יש לדקדק מאי אשמעינן בר קפרא הא מתני' היא במקום שאין איש השתדל להיות איש גם אביי דדייק ליה ש"מ באתרא דאית כו' אמאי לא דייק ליה הכי אמתני' דאבות ש"מ במקום שיש איש כו' וי"ל דהתם לא בתורה קאמר אלא במקום שאין איש לעסוק בצרכי צבור השתדל את עצמך להיות איש עוסק בצרכי צבור והיא גופא אשמעינן שיהיה אדם עוסק בצרכי צבור גם שהוא קצת ביטול ללמודו אבל הכא נלמד מענינו דלעיל מיניה דבד"ת קמיירי באתרא דלית גבר להיות מורה הוראה הוי גבר להיות מורה להם ולגופיה לא אצטריך דדבר פשוט הוא כדאמרי' ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה אלא דאתא לדיוקא כדאמר אביי הא באתרא דאית גבר להורות תמן לא תהוי גבר להורות ופריך דהא נמי פשיטא דאסור להורות בפני רבו ומשני בששווין כפירש"י אם באת במקום ת"ח כו' דכבר תרוייהו בעיר א"כ מי יורה כיון דכל אחד מהם לא יורה ודו"ק:
שכל גופי התורה תלוין כו' שנאמר בכל דרכיך דעהו כו'. לא קאמר זכרהו אלא דעהו ידיעה אמתית במציאותו ושהוא יכול ומשגיח בכל דרכיך לתת שכר טוב לצדיקים ולענוש רשעים ומסיים והוא יישר אורחותיך ע"ד שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך כו' הבא לטהר כו' וק"ל:
לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה כו'. ברייתא הוא נמי בספ"ב דקדושין בשם ר"מ ומפרש לה מחטא דתלמיותא שהיא נקיה פי' בערוך שהיא נקיה מגזל וקלה שאין בה חסרון כיס עכ"ל:
לא ירבה אדם רעים כו'. וכמ"ש בפרק חלק לא הכל תביא אל ביתך כו' והוא מפורש שם ומייתי ליה הכא מקרא דאיש רעים להתרועע משמע להתרועע בב' עייני"ן מלשון כותל רעוע וק"ל:
לא ימנה אדם אפוטרופוס כו'. ויפקד פקידים על הארץ וגו' תרגום ירושלמי אפוטרופוס:
כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר כו'. מפרשינן בסוטה שהיין מביא לידי ניאוף וכמ"ש זנות יין וגו':
לפרשת תרומות כו'. דכתיב לעיל מיניה וכל תרומה לכל קדשי וגו' ולא עוד אלא סוף שנצרך להן שנאמר ואיש את קדשיו וגו' לכאורה אינו מובן כיון דלפי זה את קדשיו לו יהיו מתפרש שיהיה נעשה עני עכשיו ולו יהיו היינו שנצרך להם א"כ לא הוזכר בקרא את מעשיו שכבר היה מעכב קדשיו לו ודוחק לומר בכה"ג שמושכת עצמו ואחרת עמו כמו שכתבו המפרשים במלה אחת וי"ל דסמך בהך דרשה אקרא דלעיל מיניה וכל תרומה וגו' אשר יקריבו לכהן לו יהיה דההוא קרא מתפרש דכל תרומה וגו' אשר דרך להקריב לכהן והוא מעכבו שלו יהיה וקאמר בקרא דבתריה ואיש אשר יעשה כן סופו את קדשיו לו יהיו שיהיה נצרך להם כשיהיה נעשה עני ודו"ק:
סוף מתעשר כו'. כמ"ש (תענית ט.) עשר בשביל שתתעשר ומייתי ליה דכתיב אשר יתן (קדשיו) לכהן לו יהיה מדלא כתיב נמי הכא לו יהיו בוי"ו כדלעיל דכינוי דיהיו קאי אקדשיו שזכר אבל הכא כתיב לו יהיה בה"א דלא משתמע דקאי אקדשיו וע"כ דרשו ביה יהיה לו ממון הרבה וק"ל:
כל המשתף כו'. עיין פירש"י ואין לשון המשתף משמע כן וי"ל ע"ד מ"ש עמו אנכי בצרה והיינו שמתפלל שיעשה למען שמו שהוא עמנו בצרה והשתא הוי ממש משתף ש"ש והיינו ממש והיה שדי בצריך וגו'. ואמר
פרנסתו כפולה שנאמר וכסף תועפות וגו'. דהיינו שיש בידו כסף פרנסתו מצויה לו בכל עת בהרוחה לכל דבר לקנות לו ומ"ד פרנסתו מעופפת לו כצפור שע"י עפיפתו מזונותיו מצוים לו בכל עת ומשמע להו תועפות מלשון עוף יעופף ממש וכפירש"י בחומש גם לפי פשוטו ע"ש:
כל המרפה עצמו מד"ת כו'. גם שלומד ומקיימה אם הוא ברפוי ובדרך עראי קאמר דאין בו כח לעמוד ביום כו' כמ"ש פרק אין עומדין (ברכות לב:) באלו צריכין חיזוק תורה ומעשים טובים כו' ע"ש:
כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל כו'. במס' יומא שהיה קורא בליל יוה"כ לפני כה"ג בספר דניאל:
מפני שאתה מעבר שנים כו' בחו"ל כו'. ומעיקרא דהתחילו הוא מטהר והם מטמאין כו' ולא א"ל כן היינו משום דהראו לו מעיקרא אם לא ישגיח בדבריהם יוכלו הם לסתור דבריו אף בדבר שאינו אמת כדמשמע שלא היו הם מטהרין אלא כדי לסתור דבריו:
הנח רע"ק כו' ומקרא יליף ליה לקמן ובפ"ק דסנהדרין (יא: ד"ה דאין) דאין מעברין אלא בא"י מ"מ היכא דלא הניח כמותו בא"י שרי אף בחו"ל דזיל בתר טעמיה דקרא כי מציון תצא תורה וגו' משום דשם איכא מופלא שבב"ד מסנהדרי גדולה כמפורש בפרק זקן ממרא וכיון דר"ע אחר החורבן היה שבטלו סנהדרין והוא היה בחו"ל והוא היה המופלא שבדור שהרי לא הניח כמותו בא"י הותר לו לעבר בחו"ל:
נעשו תישים בעלי קרנים כו'. ר"ל שיש להם כח לנגחך בשמתא כדקאמרי ואם לאו יהא בנידוי וק"ל:
[רש"י ד"ה תהלה אחת וד"ה על כה"ב. צ"ל הד"א] :
גמ' הנח ר״ע שלא הניח כמותו נא״י. נ״ב עמ"ש בס"ד בלח״ש שילהי יבמות וסנהדרין (די"א ב):
כָּל כַּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵּן בַּמִּקְדָּשׁ. נראה לי כוונת השואל כך, דקאמר במתניתין משקלקלו המינים וכו' התקינו וכו', ושואל למה צריך לשנות במקדש נוסח חתימת הברכה שהוצרכו לעשות לה תיקון אחר קלקול המינין ולמה הוכרחו לכך, הלא הוה עדיף לנהוג אחר קלקול המינין לחתום כאשר אנחנו חותמין בברכות ולא יאמרו נוסח זה כלל? והשיב לפי שאין עונין אמן במקדש אלא אומרים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, ולכן אם אחר קלקול המינין יבטלו נוסח חתימה הראשון ויחתמו כאשר חותמין אנחנו לא היה מזה תועלת, כי עדיין יאמרו המינין אין עולם אלא אחד, מפני נוסח בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד שבו גם כן מזכירין עולם אחד, ובמקדש אומרים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בקול רם, לכך הוצרכו להניח נוסח הראשון ותיקנו לומר בו מן העולם ועד העולם, שבזה נתברר דאיכא עולם חדש ובטלו דברי המינין, ואז אף על פי שאומרין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד לא אתו למידק מינה דאין עלם אלא אחד, והא דאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בבית המקדש בכל רם, מפני דהטעם שאנו אומרים אותו בלחש הוא מפחד קנאת המלאכים כמ"ש בלבוש סי' תרי"ט יע"ש, והעומדים בבהמ"ק שהם קרובים למקום השראת שכינה בבית קודש קדשים אין להם פחד מקנאת המלאכים, דנחשב כאלו עומדין בשמים ממעל.
וְכִי תֵּימָא בּוֹעַז מִדַעֲתָּא דְנַפְשֵׁיה קָאָמַר. פירש רש"י ולא גמרינן מיניה. הדבר יפלא איך סלקא דעתך דלא גמרינן מיניה, וכי מי זוטר בועז שהיה ראש הסנהדרין ושופט ישראל דאמרו רבותינו ז"ל אִבְצָן זה בּוֹעַז? ונראה לי בס"ד דהוה אמינא בּוֹעַז לא בתורת שלום אמר כן אלא בתורת ברכה, כי הפועלים היו עוסקים במלאכתו וברכם ה' עִמָּכֶם כדי שתתברך מלאכתו שהיא מעשה ידיהם, והוא מדעתו עשה זאת לקבוע ברכה זו לטובתו, ולהכי לא גמרינן מינה לענין שלום, לכך הביא מ"ש המלאך לְגִדְעוֹן [ה' אִתְּךָ] דהתם ודאי בתורת שלום קאמר ליה, וחזר ודחה זה דילמא לכך היה שלוח המלאך לבשר את גִדְעוֹן, כמ"ש ליעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ, ומשני (משלי כג, כב) וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ, רצונו לומר אַל תָּבוּז דברי בּוֹעַז לומר בעבור טובתו נתכוון שתתברך מלאכתו ולא בתורת שלום אמר להו, אלא בודאי באמת בתורת שלום דבר בּוֹעַז וגמרינן מיניה, וא"ת אעיקרא דדינא איך יתיישב דבר זה על הלב להזכר ש"ש בעבור שלום אדם, דנראה כמזלזל חס וחלילה בכבוד שמים, לזה אמר עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' וכו' כמ"ש רש"י ז"ל ודוק.
בִּשְׁעַת הַמְּכַנְּסִים פַּזֵּר, בִּשְׁעַת הַמְּפַזְּרִים כְּנֵס. נראה לי בס"ד דבר זה על הצדקה, שיש ימים ידועים בשנה שדרכן של בני אדם לחלק בהם מעות לעניים, ויש ימים שכיסם של בני אדם סגור ומסוגר מן הצדקה שאין נותנים כלום לעניים והם מתים ברעב, לכן החכם יעשה בדעת שהוא יחלק הצדקה הראוי לו ליתן כפי ממונו בעת שאין בני אדם נותנים כלום, אבל בעת שמצויה הרבה הוא יכנס וישמור אותה לעת הצורך.
מעשה באחד שהיה מדקדק לחלק מעות לעניים ביום ראשון בשבת, אבל ביום שישי לא היה נותן אלא שומרה ליום ראשון, יען כי רואה ביום שישי יש הרבה מחלקים לעניים אבל ביום ראשון אין מי שיתן להם פרוטה. ונראה לי בס"ד לעשות רמז לדבר, אות כף שרומז לצדקה שיתן האדם מלא כפו, שאם תתמלא אות כף אז ביושר תהיה ראשי תיבות כינוס פיזור, כלומר בשעת כינוס תעשה פיזור, ולמפרע תהיה ראשי תיבות פיזור כינוס, רצונו לומר בשעת פיזור תעשה כינוס.
וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו פַּזֵּר. נראה לי בס"ד אם ראית הדור חביבה עליו התורה, אם כן ירבו התלמידים מאד ואין מלמדים כדי הצורך, אז אתה לא תאמר עדיין אני צריך ללמוד ואין לי פנאי ללמד, אלא פַּזֵּר לעת עתה מה שלמדת ומה שיש בידך, ובזה הלימוד שאתה מלמד תתחכם ותוסיף חכמה, כמ"ש יש מפזר ונוסף, עוד כי אמרו ומתלמדי יותר מכולם, ואם ראית שאין חביבה עליו התורה אם כן אין תלמידים ללמד, ומלמדים בטלים כי אין להם תלמידים, אז אתה כנס מה שיש בידך ולא תלמוד לאחרים, אלא תלך ותלמוד לעצמך מן המלמדים המובהקים שיש להם פנאי ללמדך, ובזה יובן גם כן מ"ש זלת [הוזלה הסחורה] קפוץ קנה מינה, פירוש אם תראה התורה עומדת בזול אצל בני אדם, שאין חביבה להם ללמוד על כן התלמידים מועטים והמלמדים הם ת"ח שבדור הם פנויים, ואתה קפוץ לקנות בזה הזמן שתלך אצל המלמדים ללמוד מהם בהרווחה, כי אינם טרודים ללמד אחרים. ונראה לי רמז לדבר (תהלים יב, ז) אִמֲרוֹת הֳ' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם, מְזֻקָּ"ק ראשי תיבות זלת קפוץ קנה מנה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש 'זלת קפוץ קנה מינה' על דרך מנהגו של אותו חסיד שהיה משתדל ומתאמץ ביותר לקבוע לעצמו לימוד תורה בערב שבת מחצות היום עד שעה עשרה וחצי, וכן בכל ערב יום טוב וכן בחול המועד, כי אמר בימים ועתים אלו אין אדם פותח ספר והתורה בטילה בהם לכן אני אקיימנה, ולזה אמר זלת קפוץ קנה מינה דקאי על עתים ידועים שהעולם טרודים ואין משגיח על עסק התורה. אי נמי קרוב לזה קאי על מסכת מועד קטן וכיוצא בה, שאין העולם רודפים אחר לימודה אתה תשדל ללמוד אותה.
בַּאֲתַר דְּלֵית גֶּבֶר תַּמָן הַוֵי גֶּבֶר. י"ל תיבת תמן הוא יתור לשון? ונראה לי בס"ד אפילו אם הוא בעצמו גבר בגוברין וראוי ושלם, אך לפי המקום אינו ראוי הן מחמת רבויים הן מחמת מזגם דקשה ואין מזג יוכל להתערב עם מזגם הרי זה כאלו ליכא גבר ותהוי את גבר. אי נמי רצונו לומר דוקא אם הוא מאנשי המקום יהיה הוא עיקר, אבל אם זה הוא גם כן נכרי שם אין לו קדימה עליך.
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ אָמַר רָבָא אֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה. עיין פירוש רש"י ז"ל [בכל דרכיך, אפילו לעבור עבירה. דעהו, תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה], ולפי דבריו קשה להבין מה שאמר אחר כך היינו דאמרי אינשי וכו'? ונראה לי בס"ד מ"ש (משלי ג' ו') בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, הכונה שיאמין כל מה שנעשה בעולם הזה אינו מקרה המסור לטבע, אלא הכל נעשה בהשגחתו יתברך והוא המשגיח והוא נותן חיות בכל רגע לכל הנבראים 'מקרני ראמים ועד ביצי כינים' וא"ד אפילו לדבר עבירה, כלומר אפילו כשעשה עבירה יזכור דבר זה שכוחו וחיותו באותה רגע בא לו בהשגחתו יתברך, וזה יועיל לו אולי יבוש ויכלם מקונו יתברך ויפרוש, ואפילו אם גברה תאותו ולא פירש תועיל לו אמונה וזכרון הזה שיתחרט אחר כך תכף, ולפי זה מובן שפיר מאי דמייתי אח"ז היינו דאמרי אינשי וכו'.
לָעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. יש להקשות מאי מרבה בתיבת לָעוֹלָם? ונראה לי בס"ד על דרך המעשה בעשיר אחד שהיה לו בן יחיד, וכשהיה בן י"ח שנה קודם שנשא אשה רצה אביו ללמדו מלאכה, ובחר במלאכת הצורף, והביא לו לביתו צורף אחד אומן גדול אשר מלאכתו שוה פי שלשה על שאר צורפין לרוב יופיה, והבן לא רצה ללמד מפני הטורח, ויאמר לאביו וכי למלאכה זו אני צריך הלא יש בבתינו עושר גדול ויש כמה בני אדם נזונים בחינם, ומה לי לצרה הזאת להטריח עצמי בלימוד המלאכה הקשה הזאת, א"ל אביו בני כך הוא רצוני ודעתי שתלמוד מלאכה, וימאן הבן והוכרח אביו לשחד אותו בממון ויתן לו בעד כל יום חמשה זהובים כדי שישב וילמוד, והואיל וזה האומן יודיע בזה המלאכה חכמה גדולה הוצרך לעסוק בה עם הבן שנה אחת עד שלמד אותה בכל הצורך, ובאותם הימים שהיה האב נותן לבנו חמשה דינרים ליום, ולאומן שני דנרי זהב בכל יום, היה הבן אומר בלבבו כי אביו שוטה הוא בזה הדבר לפזר ממון זה בשביל המלאכה בחינם מאחר שאין לו צורך בה, אחר כך השיאו אביו אשה, ואחר כך נפטר אביו, ויכנס הבן לאוצר הממון של אביו ויפתח התיבות המלאים צרורות זהובים ויסירם משם ויביאם אל חדר שלו ואשתו היתה עמו בכל זאת, אחר שנים אבד העושר כולו מיד הבן, וגם מטלטליו מכר ונשאר הוא ואשתו ובניו בחוסר כל, ויזכיר הבן אשר אביו למדו מלאכה הנזכרת והכלים של המלאכה היו מונחים בחדר אחד, ויפתח הבן החדר ויוציא את הכלים בשמחה גדולה כי בהם יתפרנס עתה בריוח, וכשהוציא הכלים בירך את אביו ויאמר תהיה מנוחתו כבוד ונמשתו בצרור החיים, ואשתו היתה גם כן עמו ושמעה דבריו, אחר כך ישב ועסק במלאכה ובכל פעם שמכה בפטיש על הסדן היה אומר על אביו מנוחתו כבוד, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, בגן עדן ואשתו שומעת כל זה. והנה יום אחד אמרה לו אשתו פליאה גדולה יש לי עליך, הלא בעת שנכנסת לאוצר הממון שהוריש לך אביך ולקחת הממון הרב ההוא, הייתי אני עמך ולא שמעתי שברכת את אביך, ועתה בעת אשר לקחת כלים של העמל ויגיעה האלה מן החדר ברכת לאביך, ובכל עת שאתה עוסק בהם ויגיע אתה מברך לאביך, מה זה ועל מה זה, אמר לה כשהייתי קטן בשנים בא אבי ללמדני מלאכה זו מאומן חשוב, וסרבתי והוכרח לפזר ממון הרבה ולשחד אותי בממון עד שלמדתי, ובכל יום הייתי חושב בלבי ששטות היתה בו בדבר זה דלמאי אצטריך לי אומנות זו, ועתה שנהפך הגלגל וכל אותו הממון שהניח הלך לו ולא נשאר דבר וסיבה להתפרנס ממנה כי אם רק מלאכה זו אשר למדני אבי בעל כרחי, הנה לעת עתה ידעתי שאבי חכם היה וטובה גדולה עשה עמי בלימוד המלאכה, כי זו היא תעמוד לנצח קרן קיים להתפרנס ממנה, ולולי היא הייתם מתים ברעב כולכם, על כן אני מזכירו לשבח ומברך אותו ומכבדו בדברים תמורת מה שהייתי מבזהו בלבבי בעת שלמדתי האומנות, בחשבי דבר זה לשטות חס וחלילה! עד כאן.
ובזה יובן דברי בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו', פירוש אפילו אם רואה שיש לו עושר רב אשר יוכל לפרנס מאה בני אדם בכל יום מן העושר שלו, לא יסמוך על עושרו אלא ילמדהו אומנות, אולי יצטרך לה באיזה זמן וכמו ענין המעשה הנזכר.
מָה הִיא אָמַר רָב חִסְדָא מַחְטָּא דְתַלְמִיוֹתָא. נראה לי הכונה דרכם היה אחר שתופרים הבגד בשלימות עושים בו תפירות קטנות עשויות שורות שורות הרבה, ועושין בתפרות אלו מעשה ציור לנאת הבגד, ועד עתה ימצא כזאת במקומות אלו, וזו המלאכה נקיה מן הגזל כי אין בה שיורים של חתיכות בגד כאשר נמצא אצל התופר, וגם קלה על העוסק בה.
לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. נראה לי בס"ד בין רֵעִים לְרָעִים לא יש הפרש באותיות כי אם רק בניקוד, זה צר"י וזה קמ"ץ, ואם כן בנקל יהיו הרעים בצר"י רעים בקמ"ץ, ולכך צריך להזהר ביותר.
לְסוֹף נִצְרָךְ לְכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. יש להקשות מאי מדה כנגד מדה יש בזה? ונראה לי בס"ד דהכא לאו בגוזל תרומות ומעשרות איירי, כי הגוזל ענשו רב מאד, אך איירי במפריש תרומות ומעשרות ומנחם אצלו, וזילא ביה מלתא לבקש כהן שיתנם לו אלא יהיו מונחים אצלו, ואומר עד שיבא הכהן לבקש תרומות ומעשרות אז יקחם, ולזה אמר כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנם לכהן, לאו שרוצה לגוזלם אלא זיל אביה מלתא לחזר אחר הכהן ליתנם לו, אלא אומר עד שיבא הכהן מאיליו אצלי אז יקחם, על כן מדה כנגד מדה שיהיה נצרך לכהן על ידו שהכהן יושב במקומו והוא יטלטל עצמו מעירו ומשער מקומו ויבא אצל הכהן להשקות לאשתו מי סוטה.
וְאִם נָתְנָן לְסוֹף מִתְעַשֵּׁר. יש להקשות למאי נקיט לסוף? ונראה לי בס"ד הכונה שלא יקח עושר אשר משותף בו טורח שלא תהיה עיקר הברכה במחובר, שאז תרבה יגיעתו בקצירה ודישה ואסיפה, אלא עיקר הברכה שיתעשר ממנה תהיה אחר שיהיה הדגן באוצר שלו, שאז ברכה יש ויגיעה לא יש, ולזה אמר לסוף מתעשר, כלומר בברכה שבאה לבסוף אחר גמר כל העסק הצריך לדגן שכבר הוא מונח באוצר.
אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה, יִהְיֶה מָמוֹן הַרְבֵּה. יש להקשות מהיכא מפיק לה? ונראה לי בס"ד דידוע חסד דרועא ימינא גבורה, דרועא שמלא נמצא חסד וגבורה נרמזים בשתי ידים, ובכל יד יש ט"ו פרקים שהם אצבעות וכף כמנין י"ה, ושני ידים הם יִהְיֶ"ה, וכל השפעה שתהיה משני ידים שהם חסד וגבורה היא גדולה מאד, לזה אמר לו יִהְיֶ"ה, ודריש לו יִהְיֶה מָמוֹן הַרְבֵּה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא מב.) אין הברכה מצויה אלא בעבור אשתו של אדם, וקשא למה בשביל אשתו ולא בשבילו, אדרבה האשה זכותה מועט שיש כמה מצות דלא שייכי בה? ופרשתי בס"ד הכונה כי ידוע בני חיי ומזוני נמשכים מן חכמה בינה דעת, חיי מחכמה, מזוני מבינה, בני מדעת, נמצא המזונות באים מן אות ה"א ראשונה שבשם, שהיא סוד בינה, ואמרו רבלותינו ז"ל איש ואשה שזכו שם יה ביניהם, והיינו אות ה"א ראשונה שממנה המזונות היא באשה, ולזה אמר בעבור אשתו של אדם, כלומר בשביל אות הרמוז ומונח אצל אשתו שהוא אות ה"א ראשונה שבשם, ולכן כאן אמר הפסוק לוֹ יִהְיֶה קרי בה לו 'יהי ה"א', היא אות ה"א ראשנה שממנה המזונות והעושר, ולכך דריש לוֹ יִהְיֶה ממון הרבה כי משם נמשך שפע רבוי הממון, רמז לדבר (בראשית מז, כג) הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה.
או יובן כל שפע מצומצם יבא מן הפשוט, וכל רבוי שפע יבא מן המילוי, וכנזכר בערבי נחל ז"ל ודיו לעולם שישתמש בחצי השם שהוא שם י"ה אך מלוי שם יה הוא גם כן מספר יה, כזה יו"ד ה"ה, ולכן כיון שאמר לוֹ יִהְיֶה, שהוא שם יה כפול כנגד הפשוט והמלוי, לזה דרוש יהיה ממון הרבה.
כֹּל הַמְּשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ כּוֹפְלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל מאי שמים? אש ומים שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם שמים. נמצא שם של שמים, רמוז בו חסד וגבורה שהם מים ואש, וידוע המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד, ולכך זוכה שיבא לו שפע משתי מידות חסד וגבורה הנרמזים בשם של שמים, שהוא אש מים, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו פירוש ממתק הגבורה בחסד הנרמזים בשם שמים בתוך הצער שלו שמקבל היסורין באהבה, אז כופלין לופרנסתו שיבא לו שפע כפל ממדת החסד וממדת הגבורה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שמים כינוי לשם הוי"ה ב"ה שנקרא שמים, ושם הוא כינוי לשם אדני בסוד (שמואל ב' ח, יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם, ובזה פירשו הראשונים וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם (פרקי אבות ב, יב), פירוש ליחד שֵׁם שהיא סוד אֲדֹנָי עם שָׁמַיִם שהיא סוד הוי"ה עד כאן דבריו.
וידוע ששם אֲדֹנָי נזכר בפה אבל שם הוי"ה בלב ובזה פירשו המקובלים (תהלים קל, א) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ הֳ', שם הוי"ה בלב דוקא, אך שם אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי בפה בגלוי עד כאן דבריו.
וידוע מה שכתבו הראשונים בפסוק (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, יש מתפלל בפיו שיתן לו הקב"ה אלף דינר, אך בלבו רוצה עוד אלף דינר כדי לקנות בהם חצר, וּבִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ שֶׁיִתֶּן לוֹ מִשְׁאֲלֹת לִבּוֹ הוא החצר, וגם אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו שבקש בגלוי על אלף דינר, בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה עד כאן דבריו. וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו, רצונו לומר גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שָׁמַיִם שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד נסתר בלב דוקא ואחד נגלה בפה, אז כופלין לו פרנסתו מדה כנגד מדה, שיתן לו הקב"ה תַּאֲוַת לִבּוֹ הנסתרת, וגם אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו הנגלית, וכמו שכתב על פסוק תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ.
או יובן בס"ד הכונה שאינו דואג בעבור חסרונות הגופניים בלבד אלא בעבור חסרונות הנפשיים גם כן, שהם ענין תורה ומצות, אז כופלים לו פרנסתו שישפעו לגופו וגם לנפשו.
כֹּל הַמַּרְפָּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בַּיּוֹם צָרָה. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ברכת טוב ז"ל בפסוק (דברים לב, כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בשם המקובלים כי מָה מורה על העדר היש והפכו, וְהֵם מורה על ההויה, וישראל אם אין עושין רצונו של מקום המה בכלל ההעדר וכו', עיין שם. גם ידוע שהתורה נקראת חָכְמָה כמ"ש רבותינו ז"ל על פסוק (קהלת ז, יט) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, וידוע מ"ש בתיקונים חָכְמָה היא כֹּחַ מָה יעיין שם. ולפי זה אם תסיר כח מן חכמה ישאר מה שהם מורים על ההעדר וז"ש כֹּל הַמַּרְפָּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בַּיּוֹם צָרָה פירוש מדה כנגד מדה, יסתלקו אותיות כֹּחַ מן חָכְמָה שהיא כינוי לתורה וישאר מָה המורה על ההעדר של הטובה, שהוא עת צרה שנעדר הטוב בר מינן.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, והוא דידוע אם אדם לומד תורה בהתרשלות ועצלות שוטלת בו שכחה שישכח לימודו, וגם ממילא לא יעשה פירות בתורה שאינו יכול להוציא חידושים מן התורה. מה שאין כן הלומד בזריזות בכל כוחו תהיה קבועה בלבו ויזכה להוציא ממנה פירות הם חידושי תורה. עוד ידוע מ"ש הראשונים ז"ל הא דנהנה האדם מן התורה בעולם הזה לאו מן הקרן אלא רק מן הפירות, ועיקר הלימוד הוא קרן, וחידושי תורה שהאדם מחדש זה נקרא פירות, ובזכות חידושי תורה יוכל לקבל טובה בעולם הזה, ולכן אמר (תהלים א' ב') כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ, זה עיקר הלימוד, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, אלו חדושי תורה שיתייחסו לאדם המחדש אותם, ואז שיש לו קרן ופירות, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, שאז כל אשר יעשה בעולם הזה יצליח בזכות הפירות שהם תורתו של אדם שמחדש אותם. גם ידוע דכתיב בתורה (משלי ה, יט) דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, והיינו שזוכה לחדש בה חידושים, והשגה זו שמשיג בתורה שיוכל להוציא ממנה חידושים נקראת בשם דַּד המרווה את התינוק ומוצא בו טעם חדש בכל עת, גם ידוע מ"ש בגמרא הַדַדִים נקראין כֹּחַ שכן בערבייא קורין לדד כֹּחַ, ובזה פרשתי בס"ד (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, כלומר נותן לך השגה בתורה שהיא תכונה בשם כֹּחַ שהוא דַּד, ככתוב (משלי ה, יט) דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, כדי לַעֲשׂוֹת חָיִל הם חידושי תורה אשר בכל חידוש נברא אור חדש הנקרא מלאך, וז"ש כֹּל הַמַּרְפָּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שלומד בהתרשלות ועצלות ורפיון אז אין בו כח, רצונו לומר השגה שמכונית בשם דַּד כדי להוליד חידודים אשר זכותם יגינו עליו בעת צרה, כי זכות תורה המגן על האדם בעולם הזה בעת צרה הוא רק מן הפירות שהם החידושין הבאין לאדם על ידי השגה המכונית בשם דד שהוא כֹּחַ.
ובאופן אחר יובן בס"ד, דידוע שיש באדם עור ובשר וגידין ועצמות והם כנגד ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה], וכנגד ד' לימודים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] והעצמות הם כנגד האצילות, וכן הסוד, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, ועוד איתא בתיקונים כי לימוד הסוד הוא המגין על ישראל להוציאם מן הגלות, ולכן אלו המתרחקים מלימוד הקבלה גורמין אריכות הגלות ורבוי הצרות, וז"ש כֹּל הַמַּרְפָּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה עַצְמוֹ דייקא, שהוא מתרפה בלימוד הסוד שהוא כנגד העצמות, שה"ס אצילו אין בו כח לעמוד בעת צרה, כי הלימוד הזה הוא המגין בעת צרה ובגלות.
או יובן בס"ד אומרו אין בו כח כי למוד הפרד"ס הוא כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה שיש במילואם ומילוי מילואם כ"ח אותיות, וזה המתרפה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שאינו לומד בכולם אין בו כח הוא הארת שם הוי"ה ב"ה לעמוד בעת צרה, דכתיב (תהלים לד, ב) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ הֳ', וכתיב (תהלים כ' ב') יַעַנְךָ הֳ' בְּיוֹם צָרָה, ולכן בחרבן דכתיב בהו, (ירמיהו ט, יב) עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי, נאמר בהם (איכה א' ו') וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף, כֹחַ דייקא, ונרמזה תורה באות תי"ו של (משלי כד, י) 'הִתְרַפִּיתָ' בְּיוֹם צָרָה, וקרי בה 'ת' רפית' רצונו לומר ת' שהיא תורה רפית ממנה.
פַּרְנְסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר. נראה לי בס"ד שיש הצלחה נסית ויש טבעית, והנסית היא תרדוף אחריו, והטבעית הוא ירדוף אחריה, וזה פַּרְנְסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר שהיא תרדוף אחריו.
או יובן בס"ד על פי מ"ש רבותינו ז"ל למה נקראת [אשת משה] צפורה? שטיהרה בית אביה כצפור! נמצא הטהרה מדמין אותה כְּצִפּוֹר, והנה יש אדם שנטמא בפרנסה שלו כמ"ש (דברים לב, טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, ויש מקדש עצמו בפרנסתו ומוסיף טהרה לנפשו כי יהיה שלחנו מכפר עליו, ולזה אמר מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר שתרגום לו רוח טהרה.
הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים. נראה פשוט דלא טהרו דבר שהוא טמא מן הדין, אלא רק טהרו דבר שהוא טמאו מכח חומרא ויש בו צדדין להיתר, והמקשה ידע שכך הוה ועם כל זה מקשי מן הברייתא דחכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר, דפשיטה ליה דאיירי בכהאי גוונא שהחכם טמא מצד חומרא ויש צדדין להיתר, דאל"כ לא אצטריך לאשמעינן תנא שלא יטהר הטמא בודאי, ומשני דעברו משום עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' כדי דלא נגררו אבתריה.
אֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁל שָׁוְא הֵן שֶׁל תֹּהוּ הֵן. הֵן נראה לי בס"ד כפל הלשון כנגד ב' עניינים שטהרו מה שטימא והתירו מה שאסר. אי נמי יש מטהר השרץ ומראה לו פנים שאין אתה יכול לדחות דבריו, ויש מטהר השרץ בדברי תוהו שהוא מגבב דברים שהם נדחים בנקל, ולזה אמר של שוא הן שהתירו האסור, ואל תחשבו שהביא ראיות כאותו שהיה מטהר השרץ ומראה פנים אלא של תוהו הן שאין בהם ממש שהאדם תוהה ובוהה בהם.
ועוד נראה לפרש מה שאמר הני תרי לישני שוא ותהו, כי ידוע שתלמיד חכם נקרא אִישׁ ונקרא אִשָּׁה, והיינו בעת שלומד מאחרים יש לו תואר אִשָּׁה, ובעת שהוא מלמד לאחרים יש לו תואר אִישׁ, כי כל משפיע נקרא אִישׁ וכל נשפע נקרא אִשָּׁה כנודע, גם ידוע שיעור הלמוד של תליד חכם שבטוח בו שלא ישכח לימודו הוא עד מאה ואחד, והנה מספר אִשָּׁה ש"ו [306], לקח אות א' מן שיעור הלימוד שהוא ק"א והניח בש"ו וקראן שָׁוְא [307], ומספר איש שי"א [311] לקח אות ק' מן שיעור הלמוד והניח עם שי"א נעשה מספר תֹּהוּ [411], ולזה אמר שֶׁל שָׁוְא הֵן שֶׁל תֹּהוּ. והנה בירושלמי בנדרים פרק שישי הלכה ח' הובא מעשה כזו באופן אחר ואפשר דבתחלה שלח לו רבינו הקדוש כפי מ"ש בירושלמי ולא חזר בו, ואחר כך נעשית שליחות זו הכתוב בבבלי, ובזה השליחות האחרונה דברו קשות כנגדו וכנגד הציבור.
גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם. נראה לי בס"ד תלמיד חכם נקרא טוֹב על שם התורה שנקראת טוֹב, ולכן קראו את החכמים בשם גדים, כי גְּדִי [17] גי' טוֹב [17] ואם תוסיף על מספר גְּדִי מספר מזל התורה שהוא תרצ"ג [693] נעשה מספר תְּיָשּ [710], ולזה אמר נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים. ומ"ש בַּעֲלֵי קַרְנַיִם נראה לי בס"ד, כי שם חכם קרנות של שמו הם מ"ח [חכם] רמז למ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם, ולכן קראום בעלי קרנים כלומר שלמים הם במ"ח מעלות הרמוזים בקרנות שלהם. או יובן רצונו לומר יכולים להעניש את האדם המסרב כנגד ולהמיתו כאשר ימית השור בנגחו בקרנים שלו.
תַּנְיָא הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר בִּשְׁעַת הַמַּכְנִיסִין פַּזֵּר בִּשְׁעַת הַמְּפֻזָּרִים כַּנֵּס. נראה לי בס"ד, רמזו לפי דרכם על פי מה שכתוב במדרש פליאה בבלעם, בקש לפתוח פיו – בא מלאך וסתמו, בקש לסתום – בא מלאך ופתחו. ופירשו המפרשים ז"ל הכונה: שרצה להזכיר עליהם שם אלקים שהוא דין, וכשהתחיל להזכיר אחר שהוציא מפיו אותיות 'אל' דשם אלקים, בא מלאך וסתם פיו ולא הניחו לגמור שם אלקים, ונמצא שלא הזכיר אלא אותיות אֵל שהם חסד. וכן רצה להזכיר עליהם שם י"ה בלבד שהוא דין, בא מלאך ופתחו שהניחו להשלים שם הוי"ה כולו שהוא רחמים. ולזה אמר: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם הֳ' (במדר כג, ה) עכ"ד.
וכן הענין כאן, רמז הלל עליו השלום לפי דרכו בשעת המכנסים, אם תראה מקטרגים שרוצים להזכיר על ישראל אותיות י"ה בלבד, וזהו מכנסים שאין מזכירין השם כולו, אתה פזר, תזכיר עליהם השם כולו שהוא רחמים. ובשעת המפזרים, שתראה המקטרגים רוצים להזכיר שם אלקים כולו שהוא דין, אתה כנס שלא תזכיר אלא אותיות אל שהוא חסד.
או יובן: הקליפה רוצה לכנס אותיות שקר לחברם יחד לעשות עליהם בנין רע של יצר הרע, ואתה תשתדל לפזרם ולהפרידם. וזהו: בשעת המכנסים פזר. גם עוד רוצה הקליפה להפריד אותיות אמת זה מזה, ואתה תשתדל לכנסם ולחברם כדי לעשות עליהם בנין, שהאמת היא יסוד הבנין.
ובזה יובן: אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר (משלי כג, כג). 'קְנֵה' לשון בית ודירה, כמו: קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה (בראשית ו, יד), וחיבור האותיות ביחד נקרא 'בית' כמה שכתוב בס' יצירה ג' אבנים בונות תשעה בתים. וְאַל תִּמְכֹּר לשון מך שלא תשפילם ח"ו אלא תחברם ותעשה עליהם בנין כי האמת היא יסוד בנין.
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ (משלי ג, ו) אָמַר רָבָא אַפִּילוֹ לִדְבַר עֲבֵירָה. פירוש: צריך שתאמין שהכל נעשה בהשגחתו יתברך, דהיינו אפילו אם יצא ממך נזק לרבים או ליחיד, הן בממון הן בנזקי הגוף, תאמין שדבר זה הוא גזור על הנזק מן השמים, ורק נעשה על ידך משום דמגלגלין חובה על ידי חייב, לזה אומרים: היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי. פירוש: הגנב רואה עצמו שליח ההשגחה, באומרו: דבר זה הוא גזור על אדם זה, ואם לא הייתי אני עושה היו אחרים עושים, ואם כן אין לי עון כל כך בזה.
כל חותמי וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש. הדבר תמוה ומה נתינת טעם הוא זה לדברי משנתינו כאן שהרי לא נזכר במשנתינו מעניית העונים רק מאריכות חתימות הברכה. והמהרש"א הרגיש בזה והנלע"ד ע"פי מ"ש המהרש"א בח"א במס' סוטה דף מ"ב ע"ב דאמן כולל יחד שני שמות שם הו' ושם אדני כי אמן מספרן צ"א כמספר שני השמות ועיין בחידושינו בפסחים דף נ"ו ע"א שביארתי שם כי שם אד' מורה על מלכותו של הק"בה כי אדון מורה על שש לו עם ועבדים ואין מלך בלא עם ולכן במקדש שאין עונין אמן היו עונין בשכמל"ו כי המברך הי' מזכיר במקדש השם ככתבו ולזכר שם אד' היו עונים אחריו בשכמל"ו והוא ע"פי מה שביארתי שם בפסחים כי בשכמל"ו מורה על שם אד' שהוא כבוד מלכותו ואמנם אעפ"כ לא נכללו שני השמות יחד כי המברך לא הזכיר רק שם הנכתב ככתיבתו והעונים לא ברמז בענייתם רק שם אד' והמהרש"א שם בסוטה כתב שלכן אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך כי באמן בכללו שני השמות משא"כ בדברי המברך ומעתה במקדש לא בזכרו שניהם יחד לא בדברי המברך ולא בעניית העונים ולכן תיקנו שהמברך יאמר בא"י אלקי ישראל הרי הזכיר שניהם כי אלקי ישראל היינו כבוד מלכותו שהוא אלקינו ואנחנו עמו ועבדיו והרי הוא כמו שם אד':
למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומה וכו' לסוף נצרך לכהן ע"י אשתו וכו' איש כי תשטה וגומר שמעתי בשם זקן זקני גאון הגאונים ורבן של כל הגולה מוהר"ר העשיל זצלה"ה שוה רומז לנו רש"י בפירוש התורה בפ' תרומה ויקחו לי תרומה ופירש רש"י לי לשמי והיינו לפי שאם תשטה אשתו אז השם הנכתב בקדושה ימחה על המים שמשקין את האשה אבל אם יתן תרומה לא יבא לידי מדה זו שיצטרך להשקות אשתו מים המאררים וזהו לי לשמי בשביל כבוד שמי שלא ימחה על המים:
דרש בר קפרא איזו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך. רבינו האר"י ז"ל פירש בפסוק במ"ש בזהר הקדוש דדרך הוא דרך פתוח לכל וארח הוא דרך נעלם וז"ש בכל דרכיך כל הדברים הגלוים וידועים אתה מעצמך דעהו שבידך הוא לעשות כל הדברים על פי התורה. וכיון שהקב"ה יודע שבכל הדברים אתה מכוין לעשות לו נחת רוח ולקיים מצותיו. על כן הוא יישר ארחותיך הדברים שהם נעלמים ממך הוא יאיר עיניך שתזכה ללכת בם ביושר עכ"ד הרב ז"ל. ואתי שפיר דרשת בר קפרא שכל גופי תורה תלוים בזה שכל עניניו כתורה יעשה ויהיה לו עזר מן השמים על הכל:
ואפשר לרמוז שיכוין בכל דבריו ליחד קב"ה ושכינתיה וזה בכל דרכיך דע ה"ו דע לשון וידע אדם ה"ו הוא יחוד קב"ה ושכינתיה. וכמו שפירשנו בעניותנו מאי דתנן וכל מעשיך יהיו לשם שמים כי שם רומז לשכינה והוא בגימטריא שד"י הוי"ה שמים קב"ה בסוד ואתה תשמע השמים. מעשיך יהיו לשם שמים ר"ת שלים שיהיה ביחודא שלים. ואמר מעשיך כלומר אפילו הגופניים כמו אכילה ושתיה ושינה יהיו בכונה לעבוד ה' כמ"ש בש"ע א"ח סימן רל"א וזהו בכל דרכיך דעהו וא"ש שכל גופי תורה הם תלויים בה:
כל המשתף שם שמים בצערו. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קע"ז ע"א בס"ד:
א"ר הונא בר ברכיה משום ר' אליעזר הקפר כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו וכו' [אפשר לומר שהכונה כל המשתף שם שמים בצערו היינו שמקבל היסורין באהבה ומכוין למתק הדינין והגבורות ולכן עם הדין של יסורין מצד הגבורה יהי לו מושך חסד זו אהבה לעורר מיתוק הגבורות בהמשכת החסדים וליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה וזה רמז באומרו כל המשתף ש"ם שמי"ם שכינה עם קב"ה בצערו שמכוין בצערו אהבה למתק הגבורות כדי שיהיה יחוד עליון כופלין לו פרנסתו כי מן הבא"ר ההיא השב"ע השבי"ע והשפיע בצחצחות מן הבריכה העליונה] פירש הרב עיון יעקב דאף שיש לו דוחק בפרנסתו נותן צדקה לעניים אחרים ע"ש וכפי זה יש להמתיק דברי המאמר דהצדקה הוא ליחד קב"ה ושכינתיה וידוע כי שם הוא רמז לשכינה כמ"ש ויעש דוד שם ושמים הוא קב"ה כמ"ש ואתה תשמע השמים וז"ש כל המשתף מחבר שם שמים קבה"ו שמיחדם ע"י הצדקה כופלין פרנסתו שנאמר והיה אותיות השם המיוחד המתיחד במעשה הצדקה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל וכמ"ש והי"ה מעשה הצדקה שלום וגם הכא והיה על דרך זה שד"י בצריך ישפיע לך שאם תעשה צדקה ויתיחד השם בצערך ירבה השפע וכס"ף תועפות לך:
באתר דלית גבר תמן הוי גבר וכו' אמר אביי וכו' בששניהם שוין. ראיתי למופת הדור הרב ישרש יעקב שכתב וז"ל וא"ל דבפ"ק דע"ז אמרינן וכו' והא רבא אורי ותי' בשוין וכו' הרי דבשוין שרי הפך סוגיין וכו' ויראה דה"ט דההיך דרבא אורי שהוא היה מבני עירו וכו' משא"כ בר קפרא מיירי באכסנאי הבא לעיר וכו' ע"ק [על]מורם י"ד סי' רמ"ה דחכם שבא לעיר שיש בה חכם יכול להחזיק ברבנות אם ראוי לכך וכו' ואלו סוגיין צווחת שאסור להורות גם בשוין אא"כ גדול ממנו והוא התיר כיון שראוי לכך הפך סוגיין וצ"ע עכ"ל ועם האדון הסליחה דלא זכר שר שקושיתו ואופן תירוצו היא קושית ותירוץ התו' בסוטה דף כ"ב ע"ב דשם הקשו התוס' מסוגיין לההיא דפ"ק דע"ז ותירצו דהכא בסוגיין מיירי באכסנאי ע"ש באורך. ואשר תמה על מור"ם בי"ד לק"מ דמור"ם מיירי כשהחכם הבא מחדש קבע דירתו בעיר כמו החכם של העיר ובהא שרי בשוין ובר קפרא מיירי באכסנאי שאינו תושב והכי דייקי דברי התוס' בסוטה שכתבו אבל אם קבוע בעיר כמותו ושוה לו מותר והך דבר קפרא באדם שנכנס לעיר וכו' ע"ש. ומפורש בדברי מהר"י וייל ומהרא"י שמהם מקור דברי מור"ם דנ"ד היה על מהר"י מברונא שקבע דירה ברגנשפורק והיה שם מהר"ר אנשיל ע"ש באורך ועיין בדרכי משה ואין להאריך כאן:
אפילו לדבר עבירה עיין מה שפירש רש"י והרשב"ץ בפירושו לאבות דף ל"א פירשו כפשוטו והאריך בזה ע"ש:
(סג א) לא נצרכה אלא בששניהם שוין.—עי' סוטה כב א: והא רבה אורי בשוין.
(סג סע"א) א"ל הנח ר"ע שלא הניח כמותו בא"י א"ל אף אני לא הנחתי כמותי בא"י.—פרש"י: דתנן ביבמות (קכב א) א"ר עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר שנים ע"כ. וזה תימה דביבמות שם מבואר דכשחזר ר"ע לא"י הרצה דבריו לפני ר"ג, וכיון שר"ג היה קיים הרי גם ר"א ור' יהושע רבותיו של ר"ע היו קיימים, וא"כ איך אמרו כאן על ר"ע שלא הניח כמותו בא"י (עי' ב"מ נט ב). ומוכרח דזה ששנינו ביבמות דר"ע ירד לעבר שנים בנהרדעא היה בשליחות החכמים וברשותם מפני ששעת השמד היתה ולא יכלו לעבר שנים בא"י; אבל זה שאמרו כאן על ר"ע, שעיבר שנים בחו"ל מפני שלא הניח כמותו בא"י - לאחר זמן היה כאשר מתו רבותיו ונהרגו רוב חכמי א"י, והנשארים נתפזרו לכל רוח, וגם ר"ע ברח לבבל. על זמן זה אמרו כאן "שלא הניח כמותו בא"י", וכ"כ בהגהות מלא הרועים. וכן צ"ל על חנינא בן אחי ר' יהושע, דאיתא בסוכה כ ע"ב: א"ר חנניה כשירדתי לגולה וכו' וכשבאתי אצל ר' יהושע אחי אבא הודה לדברי. ופרש"י שם: כשירד לגולה לעבר שנים כדאמרינן בברכות בהרואה ע"כ. וגם שם השיג ע"ז בהגהות מלא הרועים דעל כרחך דכשעבר חנניה בן אחי ר' יהושע בגולה כבר נפטר ר' יהושע, ואפי' ר"ע משמע מדבריו שכבר נפטר בזמן זה, אלא שזה היה מעשה פעם אחרת אחר פטירת ר"ע. ועי' במדרש קה"ר פ"א כ"ה, דר' יהושע שלח את חנניה בן אחיו לבבל מפני יראת המינים ושם נפטר לשלום. ורואים אנו מזה שגם בפעם האחרונה שירד חנניה לבבל, אשר לא שב עוד משם לא"י, עוד היה ר' יהושע דודו קיים, אלא שבזמן שעיבר השנה שם כבר נפטר ר' יהושע וגם ר"ע אחריו.
(חידושי אגדה)
גמ'. וז"ל אל תבוז כי זקנה אמך עכ"ל. פירש רש"י (ד"ה ת"ש אל תבוז וכו') "אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה'".
והנה ישנם ב' גדרים בדין מנהג ישראל תורה. א) מנהג שנקבע ע"י הוראה ופסק בית דין, ומקורו מיוסד בקרא ד"ועשית ככל אשר יורוך", וכדמבואר בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ב) וז"ל הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם עכ"ל, וכגון חיבוט ערבה בהושענא רבא, הלל בר"ח, ויו"ט שני. ב) מנהג שהנהיגו כלל ישראל בעצמם ומקורו בקרא ד"שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך", וחל בו דין מסורה של כלל ישראל.
ונראה דגדר דיני מנהג מיוסדים בשני דיני מסורה: א) דין מסורה של לימוד תורה ומשא ומתן ועמידה למנין בבי"ד שמקורה בפרשת זקן ממרא, ב) מסורה של הנהגת כנסת ישראל בקיום המצוות שמיוסד בפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ובפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" דמוסר אביך היינו ההלכות והדינים הנמסרים במסורת התורה. ואילו תורת אמך היינו המנהגים דכנסת ישראל הנמסרים מדור לדור ע"י כלל ישראל עצמם, דמנהג ישראל תורה. ולמשל ידוע שמרן הבית הלוי זצ"ל טען להגאון האדמו"ר מראדזי"ן (בעל התכלת) שאי אפשר לזהות את התכלת עפ"י ראיות וסברות, דלגבי חפצא של מצוה בעינן המסורה של כלל ישראל שכך נהגו, ואם נפסק המסורה אי אפשר להחזירה מבלי קבלה ומסורת של כלל ישראל20. ונראה דבשני סוגי המנהגים אמרינן "אל תבוז כי זקנה אמך", דמנהג ישראל תורה, ואף במנהג של הנהגה ומסורה של כנסת ישראל אמרינן "אל תבוז כי זקנה אמך" וכמש"כ רש"י במשנה (דף נד. ד"ה ואומר אל תבוז) וז"ל למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם עכ"ל, ואפילו אם זה מנהג שקשה להבינו.
(חידושי אגדה)
גמ'. וז"ל ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך אמר רבא האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש מסיפיה לרישיה מדריש, מרישא לסיפיה מדריש עת לעשות לה' מאי טעם משום הפרו תורתך, מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך מאי טעמא משום עת לעשות לה' עכ"ל. ופירש רש"י (ד"ה מרישיה לסיפיה עת לעשות לה' משום הפרו) "עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו משום דהפרו תורתך". ונראה דר"ל שלפעמים הקב"ה מאריך אף מלהעניש את הרשעים וממתין עד שתתמלא סאתם בכדי להענישם. וכשנתמלא סאתם באה עת הפורענות וה' מענישם.
ועיין בפירוש המשניות לרמב"ם (סוף פירקין) וז"ל אבל מי שיעזוב הפסוק על סידורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבוא העת ליפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבוא עליהם העונש במשפט עכ"ל. והיינו דבשעה שרוצה הקב"ה להעניש לרשעים יסבב שיחטאו עוד בכדי שיענשו. וצ"ב דאם ראויים ליענש מחמת חטאם הראשון מדוע צריך להכשילם עוד בכדי להענישם. ונראה דמבואר בדברי הרמב"ם יסוד דלפעמים אדם עושה עבירה וראוי ליענש על זה מיד אבל מכיון שיש לו איזו זכות אינו נענש מיד עד שתתבטל זכותו, ומשום הכי מסבב הקב"ה סבות שיפרו התורה ותתבטל זכותם בכדי שיענשו.
ועיין ברש"י (ד"ה מסיפיה לרישיה) "הפרו תורתך עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא". ונראה לבאר את הענין על פי דברי הרמב"ם (פ"ב מהל' ממרים ה"ד) וז"ל ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אע"פ שהוא קטן מן הראשונים וכו' כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם עכ"ל. ונראה שזהו יסוד הענין של עת לעשות לה' הפרו תורתך, דלפעמים צריך להפר התורה כדי לעשות סייג וגדר בכדי שתתקיים התורה כולה וכמו אליהו בהר הכרמל. והיינו המשל של הרמב"ם שהרופא חותך אבר אחד בכדי שיחיה החולה ויקיים את כל גופו.
(חידושי אגדה)
גמ'. וז"ל תניא הלל הזקן אומר בשעת המכניסין פזר בשעת המפזרים כנס ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר שנאמר יש מפזר ונוסף עוד ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה בשעת המכניסים) שפירש וז"ל שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים פזר אתה לשנות לתלמידים עכ"ל. וצריך ביאור מדוע אין חכמי הדור ההוא מלמדים תורה לתלמידים. ונראה לבאר דפליגי בית שמאי ובית הלל בלימוד תורה לתלמידים, דב"ש סוברים אין מלמדים אלא לתלמיד הגון צנוע וירא שמים וכשר, וב"ה אומרים מלמדים לכל אדם (עיין בפירוש רבינו יונה למס' אבות פ"א מ"א). ולפי"ז נראה שבסוגיין דוקא הלל הוא שאמר שבשעת המכניסים פזר, דהיינו שבשעה שחכמי הדור נוהגים כב"ש ואין מרביצים תורה לתלמידים משום שסוברים שאין מלמדים אלא לתלמיד הגון, פזר אתה לשנות לתלמידים כלומר תלמד תורה לכל אדם.
ועיין בדברי רבינו יונה (שם) "ובית הלל אומר מלמדים לכל אדם, מאה שיצאו עשרה טובים, עשרה בשביל שימצאו שנים, שנים לפי שאינכם יודעים איזה יכשר הזה או זה וכו' וכההוא מעשה של הלל (ירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ו) שכנס לכל תלמידיו אמר להם תלמידי ישנן כלם, א"ל הן, א"ל אחד מתלמידיו כלם באו חוץ מקטן שבהם, אמר להם יבוא אותו קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו, והביאוהו לר' יוחנן בן זכאי, הנה כי אין הקטנים נדחים מפני הגדולים כי הגדיים יעשו תיישים".
ועיין בגמרא לעיל (דף כח.) דביום שהושיבו ראב"ע סלקוהו לשומר הפתח ואיתוספו ספסלי בית המדרש וחלש דעתו של ר"ג ואמר דלמא ח"ו מנעתיו תורה מישראל שהיה ר' גמליאל מכריז שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ואף שהראו לרבן גמליאל חצבי חיורי דמליין קטמא דהיינו שלא היו תלמידים ראויים, היינו רק ליתובי דעתיה, דבאמת קיי"ל כשיטת ראב"ע ובית הלל דמלמדין תורה לכל אדם, והיינו דאמרינן במשנה באבות (פ"א מ"א) והעמידו תלמידים הרבה.
ועוד נראה להציע פירוש המאמר "בשעת המכניסים פזר", דבשעה שאין ת"ח מלמדים תורה לתלמידים משום דחושבים שזה ביטול זמן לגבי עצמם, פזר, כלומר שצריך אתה ללמד לאחרים. ומבואר בגמרא יסוד דלפעמים ללמד תורה לאחרים הוי ביטול תורה למלמד, וכגון באופן שמלמד דברים פשוטים ומאבד זמן שהיה הוא עצמו יכול ללמוד ביתר שאת לעצמו. ואעפ"כ אמרינן לו שילמד תורה לאחרים. ודבר זה נלמד ממשה רבינו שקיבל את התורה מפי הגבורא ואעפ"כ היה רבן של ישראל ולימד כלל ישראל תורה (עי' בגמ' עירובין נד ב) ואף שהוצרך לירד ממדרגתו, וזהו כוונת הכתוב "וירד משה מן ההר אל העם". 7 (חידושי אגדה)
גמ'. וז"ל דרש בר קפרא זלת קבוץ קנה מינה באתר דלית גבר תמן הוי גבר עכ"ל. ונראה לבאר דהך מימרא דבר קפרא הוי המשך לגמ' דלעיל דאמרינן "ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס", דר"ל שבדור שאין התלמידים מחשיבים התורה כנס ואל תלמדם שלא יהא בזיון התורה, וכדפירש רש"י וז"ל ואל תטיל דברי תורה לבזיון עכ"ל, ובר קפרא חלק ע"ז ואמר "זלת קבוץ קנה מיניה באתר דלית גבר תמן הוי גבר", כלומר דאם יש דור שהתורה היא זול בעיניהם דהיינו באתר דלית גבר - תמן הוי גבר - אז חלה אחריות יותר גדולה על היחיד ללמד תורה לאחרים, שהתורה נמסרה לכלל ישראל וחל על כל יחיד ויחיד האחריות של לימוד התורה לכלל ישראל. והיכא דיש רבים העוסקים בתורה והתורה חביבה על הדור אזי יחיד יכול לומר שימצאו אחרים ללמד ולהרביץ תורה, אבל כשאין התורה חביבה על הדור ורק יחידים עוסקים בתורה אזי מוטלת עליהם כל האחריות של לימוד התורה והרבצת התורה לכלל ישראל. ודמי להלואה שיש לה ב' ערבין דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה ובפשטות ישלמו כל אחד כפי חלקו ואם אין אחד רוצה לשלם אזי גובין הכל מהערב השני דהוא אחראי על כל ההלואה, וה"נ כל יחיד ויחיד אחראי בעד לימוד התורה של כלל ישראל.
ועיין במהרש"א שהקשה דמאי אשמעינן בר קפרא, והרי זוהי משנה מפורשת באבות (פ"ב מ"ה) "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". ונראה דהמשנה מיירי לענין לימוד לעצמו, וכדפירש הרמב"ם (שם בפיה"מ) וז"ל השתדל - הרגל נפשך ומשוך אותה לקנות המעלות. ואחר שאין שם אנשים חכמים שילמדוך - הוה אתה מלמד את עצמך עכ"ל. ומדברי ר' יונה שם נמי משמע דהמשנה איירי לענין האדם עצמו, וז"ל במקום שאין אנשים לעוררך במצות וליסרך תשתדל להיות איש ויסר את עצמך שלא לעשות כי אם הישר בעיני ה' עכ"ל, ומבואר דהמשנה מיירי לענין עבודת האדם כלפי עצמו. משא"כ המימרא דבר קפרא דמיירי לענין חובת האחריות עבור כלל ישראל, דכשאין אחרים חל חיוב אחריות על היחיד עבור הכלל כולו. אמנם עיין ברש"י שם שפירש "השתדל ותעסוק בצרכי ציבור, אבל במקום שיש איש אתה תעסוק בתורתך", ומשמע דהמשנה מיירי לענין חובת אחריות לציבור, וצ"ע מהו א"כ חידושו של בר קפרא. וי"ל דקמ"ל בר קפרא דיש חיוב אחריות מסוימת להרבצת תורה, ואילו המשנה באבות מיירי לענין לעסוק בצרכי ציבור21.
(חידושי אגדה)
גמ'. וז"ל דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' דעות הל' ב' - ג') וז"ל צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודיבורו הכל לעומת זה הדבר וכו' אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' וכו' נמצא המהלך בדרך זו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא דרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' וכו' ועל ענין זה ציוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דמהך קרא נלמד דאין גדר של דבר הרשות בחיי יהודי, דכל מעשי האדם צריכים להיות מכוונים לעבודת השי"ת. וי"ל דזהו ביאור הגמ' דידן דבכל דרכיך דעהו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה.
(חידושי אגדה)
גמ'. וז"ל תניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין עכ"ל. ונראה לבאר דיין הוי מן המותרות ואינו צורך דאדם כלחם ומים, ומבואר בגמ' שהרדיפה אחר המותרת מביאה לידי חטא, ולכן אמרו שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין - כלומר שיזיר את עצמו מן הרדיפה אחר המותרות.
והנה כתוב בקרא (שמות טז, ז - ח) "ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו. ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינים עליו ונחנו מה לא עלינו תלונתיכם כי על ה'". ועיין ברש"י שם שפירש "אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאוותכם ובשר יתן אך לא בפנים מאירות יתנה לכם כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך בירדתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חבה בבקר שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח מקופסא". ומבואר דהבקשה ללחם היתה שאלה הגונה, שלחם הוא מן ההכרחיות, משא"כ הבקשה לבשר היתה בלתי מהוגנת, ולכן ניתן הבשר בשעת טורח שלא כהוגן (עיין ברש"י עה"ת שמות טז, ח). ולכן כתוב (במדבר יא, ד) "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' ויאמרו מי יאכלנו בשר וגו'", דהבקשה לבשר נבעה מתאוה, ומשו"ה בשר חולין נקרא בשר תאוה.
והנה מקריבים בכל יום שני תמידים, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. ויש להבין מדוע תמיד של שחר נקרא בשם תמיד, ואילו התמיד של בין הערביים נקרא מנחה, דהרי הקריבו מנחה גם עם התמיד של שחר. ונראה דהשם מנחה הוא משום דכתיב באליהו "ויהי בעלות המנחה" (מלכים א' יח, לו) והיה אז בשעת הקרבת התמיד של בין הערביים. וכתיב (תהלים קמ"א, ב') "תכון תפלתי קטרת משאת כפי מנחת ערב" (ועיין בתוס' בפסחים קז א ד"ה סמוך למנחה). ומבואר דהתמיד של בין הערביים נקרא בשם מנחה וכנגדה אנו מתפללים תפלת מנחה. וצ"ב מדוע נקרא תמיד של בין הערביים בשם מנחה והרי תמיד של בין הערביים הוא ג"כ קרבן עולה כתמיד של שחר דלא נקרא מנחה.
ונראה לבאר דעולה הוא דורון, ושני התמידים מהווים דורון והודאה להקב"ה, אך חלוקים הם מהדדי בזה, דתמיד של שחר מהווה דורון והודאה על צרכי החיים ההכרחיים כגון לחם לאכול ובגד ללבוש וכו', וכנגדה אנו מתפללים תפלת שחרית שכוללת ברכות השחר שהן הודאה על צרכי החיים. ואילו התמיד של בין הערביים מהווה דורון והודאה על המותרות, וע"כ קרוי בשם מנחה, שהקרבן מנחה הוא מיין שמן וסולת שהן מותרות, וקרבן תמיד של בין הערביים דורון הוא שכלל ישראל מביא כל יום להודות לה' יתב' על המותרות. ובגמ' (דף י:) איתא דאסור לאכול קודם שמתפלל שחרית משום "לא תאכלו על הדם - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם", ואילו במנחה אמרינן "לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה". אך אין באכילה קודם מנחה איסור "לא תאכלו על הדם". וי"ל שהטעם בזה הוא דשחרית היא תפלה על החיים עצמם ועל הצרכים ההכרחיים של האדם דהיינו "על דמכם", וע"כ אסור לאכול לפני שנותן הודאה לה' יתב' על עצם החיים וההכרחים, משא"כ מנחה שהיא תפלה כנגד המותרות. ומשום כך אמרינן דלעולם יזהר אדם בתפלת המנחה, דאדם ליזהר ביותר ליתן הודאה על המותרות שנותן לו השי"ת.
ונראה לומר דלכן המתין אליהו עד שעת המנחה שהיא שעת תפלה על המותרות, וטען "ואתה הסבות את לבם אחרנית" (מלכים א' י"ח, ל"ז) דהיינו שטען שהמותרות שנתת לישראל גרמו להם לחטוא. ועיין בגמ' (לב.) "ואמר ר' אלעזר משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר ויתפלל משה אל ה' אל תקרי אל ה' אלא על ה' וכו', דבי ר' ינאי אמרי מהכא ודי זהב, מאי ודי זהב אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני ה' ריבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שיאמרו די הוא גרם שיעשו את העגל, אמרי דבי ר' ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר". ומבואר כנ"ל דמשה רבינו טען שהמותרות שקיבלו כלל ישראל - הכסף והזהב - הביאם לידי חטא. והיינו דאמרינן בסוגיין דהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהרדיפה אחר המותרות מביאה לידי חטא, וכדאמרינן דאין ארי נוהם (פ' היצר הרע), מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.
ובדרך דרוש יש להוסיף דהרואה סוטה בקלקולה היינו שאם רואה חורבן הבית והמשפחה - יזיר עצמו מן היין - מן הרדיפה אחרי המותרות, שזה מביא לידי חורבן וקלקול המשפחה היהודית.
(חידושי אגדה)
גמ'. וז"ל אמר ר' יוחנן למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן וכו' עכ"ל. ובדרך דרוש י"ל דחז"ל כיוונו לומר דקלקול הבית היהודי בא כשיש לאדם יכולת להיטיב עם אחרים, וליתן צדקה ולעסוק בצרכי ציבור והוא עוסק רק בצרכי עצמו ומשפחתו. וזה כוונת המאמר הנ"ל "כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצטרך לכהן", דאין הכוונה לתרומות ומעשרות דוקא אלא לצדקה ולהיות עוסק בצרכי הכלל, דמי שאינו נותן צדקה ואינו עוסק בצרכי הכלל מביא לידי הרס ביתו - זוהי כוונת המאמר "סוף נצטרך לכהן".
ועיין בלשון הרמב"ם (פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב) וז"ל לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום עכ"ל. ונראה דר"ל דהנותן צדקה זוכה לשלום, ואילו מי שאין נותן צדקה סופו יצטרך לכהן.
(חידושי אגדה)
גמ'. וז"ל אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אליעזר הקפר כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו שנאמר והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך ר' שמואל בר נחמני אמר פרנסתו מעופפת לו כצפור שנא' וכסף תועפות לך עכ"ל. ופרש"י (בד"ה המשתף שם שמים בצערו) וז"ל שמברך על הרעה דיין האמת אי נמי שמבקש רחמים מלפניו עכ"ל. ועוד יש להוסיף על פירוש הראשון ברש"י שהמשתתף שם שמים בצערו ר"ל שאפילו כשאדם שרוי בצער עדיין יש לו בטחון בהקב"ה ומקיים את התורה והמצוות. ובביאור הפירוש השני שברש"י י"ל ע"פ דברי הגר"ח מוולאז'ין בספר נפש החיים (שער ב' פי"א) וז"ל וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר, יש מקום ג"כ לבקש לפניו יתברך על גדל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה כמאמרם ז"ל (סנהדרין מו א) אמר ר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו' וזהו "עמו אנכי בצרה" היינו שמן המצר משתף אותו יתברך שמו, אז אחלצהו וכו' עכ"ל. ומבואר שעיקר כוונת התפלה היא על צער השכינה, וזוהי הכוונה שמשתף שם שמים בצערו - שמתפלל על הצער שיש לשכינה גופה מזה שיש לאדם צער. (ועיין במהרש"א בחידושי אגדה).
ויש להוסיף עפי"ז שעיקר השמחה והודאה שיש לאדם על הטבתו אינו מהנאת עצמו אלא מקידוש ה' שבישועה. וענין זה יש ללמוד מאברהם אבינו שכתוב "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". ויש לעיין מדוע שמח אאע"ה, דאם עיקר שמחתו היתה שיהיה לו ולד ולא יהיה ערירי, הול"ל הכי להדיא בקרא, ומשמעות הפסוק הוא שאאע"ה שמח על זה גופא שיהיה לו ולד כשהוא בן מאה שנה. ובטעם הדבר י"ל ששמח משום שלידת בנו היה למעלה מדרך הטבע ויצא מזה קידוש ה'. ולא שמח על בשורת בנו שמחת עצמו אלא דעיקר שמחתו היתה על הנס וקידוש ה' שבלידת בנו, ולכן הדגיש הכתוב "ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו'". וכן חזינן ממרע"ה בשירת אז ישיר שכל השירה היא הודאה וקילוס על הקידוש ה' שבקריעת ים סוף וכדכתיב "אשירה לה' כי גאה גאה", וכדומה, ורק בפסוק אחד בסוף השירה "כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים" מזכיר את הצלת כלל ישראל - דעיקר ההודאה היא על קידוש ה' שבהצלת כלל ישראל בקריעת ים סוף.
ונראה לפרש דלדברי ר' אלעזר הקפר המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו ר"ל שיקבל פרנסה בריוח יותר מכדי צרכו, ואילו לר' שמואל בר נחמני "פרנסתו מעופפת לו כציפור" היינו שתהיה לו פרנסה בנקל. ואלו ב' ברכות נפרדות כנגד ב' קללות שנתקלל אדם הראשון "בזעת אפיך תאכל לחם" דהיינו שתהא פרנסתו ע"י עבודה קשה, "וקוץ ודרדר תצמיח לך" היינו שלא תהא פרנסתו מרובה - וכנגדן אמרינן דהמשתף שם שמים בצערו זוכה לפרנסה בקלות ובריוח22.
גמ'. וז"ל רב אבהו הוה משתעי כשירד חנניא בן אחי ר' יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל שגרו אחריו שני ת"ח וכו' אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל אמר להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל אמרו לו הנח ר"ע שלא הניח כמותו בארץ ישראל א"ל אף אני לא הנחתי כמותו בא"י אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו לכו ואמרו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר אחיה יבנה מזבח חנניא ינגן בכינור וכו' וכל כך למה משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים עכ"ל.
א.
עיין ברש"י (ד"ה מעבר שנים) וז"ל ותנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום עכ"ל. וצ"ע מה סבר חנניא שעיבר שנים בחו"ל, והרי קיי"ל דאין מעברין את השנה אלא ביהודה. ואפילו נימא דסבר שלא הניח כמותו בא"י צ"ע דבמס' סוכה (דף כ:) איתא "א"ר חנניא כשירדתי לגולה מצאתי זקן אחד ואמר לי מסככין בבודיא וכשבאתי אצל ר' יהושע אחי אבא הודה לדבריו" ופרש"י (שם בד"ה כשירדתי) וז"ל כשירד לגולה לעבר שנה כדאמרינן בברכות בהרואה (סג.) עכ"ל. ומבואר שדודו ר' יהושע בן חנניא היה בחיים והאיך סבר שהוא גדול ממנו ויכול לעבר שנים בחו"ל. ובסוגיין משמע דר' עקיבא עדיין היה בחיים וא"כ חנניא לא היה גדול הדור והיאך עיבר שנים בחו"ל.
ועיין בהגהות מלא הרועים שהעיר דצ"ע איך עיבר ר"ע שנים בחו"ל והא ר"ג הנשיא היה עוד בחיים כדמוכח מסוגיית הגמ' (יבמות קכב א), ור"ג מת קודם ר"א וא"כ ר"א רבו של ר"ע היה בחיים ואיך קאמר שלא הניח כמותו בא"י. ונראה לתרץ דר"ע ירד לעבר שנים בחו"ל פעמיים, דבסוגיא דיבמות דעיבר בזמן שר"ג ור"א היו בחיים צ"ל שעיבר עפ"י רשות ב"ד הגדול דאז מותר לו לעבר אע"פ שיש כמותו בא"י, ואילו בסוגיין מיירי שעיבר ר"ע שנים בחו"ל לאחר חורבן ביתר שמתו גדולי התנאים, וע"ז קאמר שהותר לו לעבר משום שלא הניח כמותו בא"י.
והנה עיין ברמב"ם בספר המצוות (מ"ע קנ"ג) וז"ל היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשוב חדשים ושנים וכו' אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד עכ"ל. ובהל' קדוש החדש (פ"ה הל' א' - ב') כתב "כל שאמרתי מקביעות ראש החדש על הראייה ועבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא הסנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות, שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום, ודבר זה הלל"מ הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה". ומבואר מדברי הרמב"ם שנאמרה הלכה מסוימת דקדוש החדש ועבור השנים נקבעים ע"י סנהדרין הגדול בלבד וברשותם.
ועיין עוד ברמב"ם (פ"ד מהל' קדוש החדש ה"י) וז"ל שנים אומרים צריכה עיבור ושלשה אומרים אינה צריכה בטלו שניים במיעוטן שלשה אומרים צריכה עבור ושניים אומרים אינה צריכה וכו' אם גמרו כולם לעבר או שלא לעבר עושין כמו שגמרו וכו' וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה של שבעים ואחד מכלל השבעה ואם גמרו בשלשה לעבר הרי זו מעוברת והוא שיהא הנשיא עמהן או שירצה עכ"ל. ומשמע שדעת הנשיא מעכבת לעבר השנה. אמנם ע"ש ברמב"ם (פ"ד הי"ב) וז"ל היה ראש בית דין הגדול והוא הנקרא נשיא בדרך רחוקה אין מעברין אותה אלא על תנאי אם ירצה הנשיא, בא ורצה הרי זו מעוברת לא רצה אינה מעוברת עכ"ל. וצ"ע דאי נימא שדעת הנשיא מעכבת בחלות העיבור מדוע צריך להתנות תנאי זה. והרי אפילו אם לא התנו להדיא ועיברו ואח"כ לא הסכים הנשיא יבטל העיבור.
ונראה דהרמב"ם סובר דהדין דבעינן רשות נשיא אינה הלכה דרשות נשיא מעכבת בחלות העיבור, אלא הלכה היא בעצם מעשה העיבור שצריכים לעבר ע"פ דעת הנשיא, ואילו עיברו ב"ד השנה מעצמם ואח"כ היה מסכים הנשיא לא היה העיבור חל משום דעצם מעשה העיבור צריך ליעשות עפ"י רשות הנשיא. ומשום כך נקט הרמב"ם (בהל' י') דמיירי שהתנו ע"פ דעת הנשיא דמועיל התנאי ליחשב שעצם מעשה העיבור נעשה ע"פ דעת הנשיא. ומבואר דדעת הנשיא מעכבת בעצם מעשה העיבור.
ולפי"ז י"ל דר' חנניא עיבר שנים בחו"ל לאחר שחרבה הסנהדרין ביבנה, ולא היה אז סנהדרין ונשיא, וקא סבר דמכיון דנתבטל הסנהדרין בא"י, ממילא הותר לו לעבר שנים בחו"ל.
ועיין בירושלמי (סנהדרין פ"א הל' ב') "חנניא בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ, שלח ליה רבי שלשה איגרין גבי ר' יצחק ורבי נתן, בחדא כתב לקדושת חנניא, ובחדא כתב גדיים שהינחת נעשו תישים, ובחדא כתב אם אין אתה מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהי שוחט ונחונין זורק וכו', קם ר' יצחק וקרא באורייתא אלא מועדי חנניא בן אחי ר' יהושע אמר אלא הם מועדי ה', אמר לון גבן קם ר' נתן ואשלים כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד אמרין ליה כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. אמר לון גבן, אזל קבל עליהן קמי ר' יהודה בן בתירא לנציבין א"ל אחריהם אחריהם. א"ל לי נא ידע מה תמן מה מודע לי דאינון חכמין מחשבה דכוותי. מכיון דלא ידעי מחשבה דכוותיה ישמעון ליה ומכיון דאינון חכמין מחשבה דכוותיה ישמע לון". (ועיין בפירוש הפני משה וקרבן העדה שם א)
ונראה לבאר את השקלא וטריא שבירושלמי בין ר' חנניא לר' יהודה בן בתירא, דר' חנניא סבר דמשנתבטל הסנהדרין הותר לו לעבר בחו"ל, ור' יהודה בן בתירא השיב דנשארו חכמים בא"י. והנה בירושלמי ובסוגיין מבואר דשלחו לר' חנניא שהמעבר שנים בחו"ל דומה למי שמקריב בבמה בשעת איסור הבמות23, וצ"ב בהשוואה זאת.
ונראה דשלחו לר' חנניא דכמו שאיסור במות אינו תלוי בחפצא של בית המקדש בנוי במקומו, ואף לאחר שנחרב הבית נאסרו הבמות, דאיסור במות חל משום קדושת המקדש, ואע"פ שנחרב הבית מ"מ קדושת המקדש קיימת (עיין רמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז), דהוא הדין לגבי עיבור השנים שאין קיום הסנהדרין בפועל אוסר לעבר שנים בחו"ל, דנימא דמשנתבטל הסנהדרין הותר לעבר שנים בחו"ל, אלא שכל זמן שנמצאים חכמי התורה בא"י אסור לעבר שנים בחו"ל.
ועיין בתוס' (סנהדרין דף יא: ד"ה אין מעברין) שהקשו דבסוגיין ילפינן שאין מעברין שנים בחו"ל משום דכתיב "כי מציון תצא תורה" ואילו בסנהדרין דרשינן ליה מקרא ד"לשכנו תדרשו ובאת שמה", וצ"ע למה צריכים ב' פסוקים. ולפי מה שנתבאר י"ל דהאיסור במות נלמד מהך קרא "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה", והך קרא הוא גילוי בדרשה ד"כי מציון תצא תורה" שהאיסור לעבר שנים בחו"ל דומה לאיסור במות, דאע"פ שנתבטל הסנהדרין אסור לעבר שנים בחו"ל כל זמן שחכמי הדור עדיין קיימים בא"י.
ועוד נראה דאע"פ דבטלה ישיבת הסנהדרין הגדול באותם הזמנים דרדיפות הדת אחרי חורבן ביהמ"ק וחורבן ביתר, מ"מ היו עדיין מסמיכים סמוכים וממנים אותם לסנהדרין (כדמבואר בשיעורים למס' סנהדרין) בחלות שם דיין ממונה, ומשו"ה היו הממונים ההם מעכבים לחנניה מלעבר חדשים בחו"ל.
ב.
והנה מבואר בסוגיין דכשלא הניח כמותו בא"י מותר לעבר שנים בחו"ל, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' קידוש החודש ה"ח) וז"ל ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בא"י ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוצה לארץ. ואם נודע לו שנעשה בא"י אדם גדול כמותו ואין צריך לומר גדול ממנו הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחו"ל ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום עכ"ל. ולכאורה צ"ע דהרי בסוגיין ילפינן מקרא דכי מציון תצא תורה שאין מעברין שנים אלא בא"י, ומדוע א"כ יכול לעבר שנים בחו"ל כשלא הניח כמותו בא"י. ועוד יש לעיין דבסוגיין ילפינן מגזירת הכתוב דכי מציון תצא תורה שאין קדוש החודש ועיבור שנים בחו"ל, וצ"ע דלא מוזכר בהך קרא קידוש החודש וקביעות השנה דוקא, דמיירי בהוראה בכלל ואיך נלמד מפסוק זה דאין מעברין שנים בחו"ל.
ונראה דבאמת אף קביעות החדשים ועיבור השנים בא"י תלויים בגדול הדור. דלא נאמר דין מסוים דבעינן דוקא א"י לקידוש החודש ועיבור השנה, כי הפסוק "כי מציון וגו'" לא מיירי דוקא מענין קידוש החודש. ועיקר ההלכה הנלמדת מהך קרא הוא דקידוש החודש ועיבור השנה תלויין בהוראת גדול הדור. וגדול הדור עפ"י דין הוא נשיא הסנהדרין הגדול, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) "והוא העומד תחת משה רבינו". ונתחדש מקרא ד"כי מציון תצא תורה" הלכה בקביעת חלות שם גדול הדור, דבזמן שאין נשיא סנהדרין ויש שני חכמים השקולים בחכמת התורה ואחד מהם הוא בא"י והשני בחו"ל, שחל חלות שם גדול הדור על החכם שבא"י מגזירת הכתוב ד"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", דמפקיע מהחכם שבחו"ל שם גדול הדור, ולכן רק הגדול שבא"י יכול לקדש חדשים ולעבר שנים. אמנם כל זה היכא ששניהם שקולים דאז חל חלות שם גדול הדור על החכם שבא"י, אבל אם לא הניח כמותו בא"י אז חל חלות שם גדול הדור על החכם שבחו"ל ושפיר יכול לעבר שנים בחו"ל.
ולפ"ז ניתן לבאר את הא דבעינן הסכמת הנשיא לעבר השנה (וכדמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' קידוש החודש הל' י', י"ד וכדנתבאר לעיל באות א'), וצ"ע דמאי שנא דין עיבור השנה וקידוש החודש דתלוי בבית דין הגדול וצריכים דוקא הסכמת הנשיא, ואילו בשאר הדינים התלויים בבית דין הגדול אין הלכה שצריכים להסכמת ורשות הנשיא. ולפי מה שנתבאר י"ל דחל דין דבעי הסכמת ורשות הנשיא דוקא בעיבור השנה משום דנאמר דין דעיבור השנה תלוי בהוראת גדול הדור, וחלות שם גדול הדור חל בנשיא וכדמבואר מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו חכמים נשיא עכ"ל. ומבואר שהנשיא הוא הגדול בחכמה מכל הסנהדרין וחל בו שם גדול הדור, ומשו"ה הסכמתו מעכבת, דעיבור השנה הויא הוראה התלויה בהוראת גדול הדור.
וע"פ יסוד הנ"ל נמי יש לבאר אף את שיטת הרמב"ן (סה"מ מ"ע קנ"ג) דכל זמן שב"ד הגדול קיים אי אפשר לשום בית דין לקדש את החודש, אמנם לאחר שנתבטל ב"ד הגדול יכולים לקדש את החודש אפילו בשלשה. וצ"ע דאם נאמרה הלכה מסוימת דבעינן בית דין הגדול לקידוש החודש איך אפשר לקדש את החודש מבלי בית דין הגדול. ונראה דהרמב"ן סובר שלא נאמר דין מסוים דבעינן חפצא של בית דין הגדול לקדש חדשים אלא דהדין הוא רק דגדול הדור מעכב אחרים מלקדש החודש ולעבר שנים. וכל זמן שיש בית דין הגדול חלות שם גדול הדור חל דוקא בנשיא ובבית דין הגדול שמעכב מב"ד אחר מלקדש את החדשים. ואילו לאחר שבטלה בית דין הגדול שוב ליכא חלות שם גדול הדור המעכב מבית דין אחר לקדש את החדשים24.
20 וע"ע בשיעורים לזכר אבא מרי בענין שתי דיני מסורה.
21 ועיין במהרש"א דף סג. ד"ה תמן הוי גבר.
22 ולפי"ז יש לבאר את הקשר שבין המשתף שם שמים בצערו לבין ברכת הפרנסה, כי קללת אדם "בזעת אפיך תאכל לחם" הגיעה לו מזה שקצץ בנטיעות, כלומר דבחטא אכילה מעץ הדעת הוציא את עצמו מהשגחת ה' ית', דחשב שבאכילה מן העץ יהיה כאלוקים ולא יהיה תלוי בהשגחת הבורא יתברך. ומשו"ה נענש מדה כנגד מדה שנתקלל בזעת אפיך תאכל לחם - דהיינו דבלי השגחה מלאה מהקב"ה פרנסת האדם קשה ולקויה. ומאידך אדם המשתף שם שמים בצערו, דהיינו שעושה את הכל למען קידוש שמו יתברך, ורואה ומכיר את יד ה' ית' בכל עניניו ומאמין שהכל בהשגחת השי"ת עליו ומשום כך ראוי לשבחו, זוכה משום כך להשגחת השי"ת מלאה, ולכן פרנסתו קלה ושוטפת, ומשום שתיקן את החטא דאכילת עץ הדעת, ולכן במקום לסבול קללת האדם בעניני הפרנסה זוכה לברכת השי"ת לפרנסה קלה ומבורכת.
23 עיין בקרבן העדה שם ד"ה ותהא שוחט ונחונין זורק וז"ל כלומר כמו שעשה נחוניא בן שמעון כהן הגדול שבנה מזבח במצרים כך מעשיך שאתה קובע שנים בחו"ל ויש ב"ד בא"י.
24 ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ב מהל' שופר ה"י, ופ"ה מהל' קה"ח ה"ב באריכות. ויל"ע האם בב"ד דשלשה דמקדשים את החדש בא"י צ"ל א' מהן גדול הדור או לא. ואי חל קידוש החדש בב"ד של ג' אע"פ שאין א' מהן גדול הדור יל"ע האם גדול הדור יכול לבטל את קדה"ח שלהם או לא. ועוד צ"ע, שאם יכולים בדיעבד לקדש את החדש בלי רשות גדול הדור, מה יהיה הדין אם שני בתי דינים של ג' יקדשו את החדש בב' ימים שונים ואכמ"ל. אמנם בשיעורים אחרים ביאר רבינו זצ"ל את שיטת הרמב"ן באופן אחר דס"ל שדין ב"ד הגדול אינו דין בעצם הוראת עיבור השנה וקידוה"ח, אלא הוי דין דנטילת רשות מפאת כבוד הב"ד הגדול. דמשום כבוד ב"ד הגדול אסור לב"ד אחר לעבר שנים. ולכן כשב"ד הגדול בטל אף הדין לכבדם נמי בטל, ורשות ניתנה לב"ד אחר לעבר השנים. ועיין ברשימות שיעורים למס' יבמות (עמ' תקכ"ה).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
ואימא הר הבית דאסור במנעל. ילפינן רקיקה מיניה לאיסורא בקל וחומר אבל בית הכנסת דשרי במנעל לא נילף רקיקה להתירה דרקיקה מאיסא אלא ילפינן מקפנדריא לאיסורא: ויברכו שם כבודך. בשכמל''ו עונים והמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה''ז לפני העוה''ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלומר הנהיגו ברכותיו בעוה''ז כדי להיות רגילים לעוה''ב שכולו ארוך: תהלה אחת. שיענו פעם אחת בשכמל''ו: על כל הברכות. בסוף ברכה אחרונה: וכי תימא בועז מדעתיה עבד. ולא גמרינן מיניה: תא שמע. דגמרינן ממלאך שאמר לגדעון: וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון. כלומר לא שאל בשלומו ולא ברכו אלא בשליחות קאמר מאת המקום לבשרו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה: תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה': מסיפיה לרישיה כו'. אם באת לדרשו למקרא זה יש לך לדרשו יפה בין בכתיבתו בין בהפוך: מרישיה לסיפיה עת לעשות לה' משום הפרו. עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו משום דהפרו תורתך: מסיפיה לרישיה. הפרו תורתו עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל (מלכים א יח) שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא: בשעת המכניסים. שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים: פזר. אתה לשנות לתלמידים: בשעת המפזרים. שהגדולים שבדור מרביצים תורה: כנס. אתה ולא תטול שררה עליהם דאף זו לכבוד שמים היא לאחוז במדת הענוה וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך: ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס. ואל תטיל דברי תורה לבזיון: הפרו תורתך. מלפזרה בשעה שהכנוס לשם שמים: הכי גרסינן זלת קבוץ קנה מינה. אם ראית פרקמטיא בזול קבוץ וקנה מינה ואסוף שסופה להתיקר: פשיטא. הא דאביי למה לי פשיטא שלא יורה אדם הלכה בפני רבו למה ליה לאביי למשמע מכללא: בששניהן שוין. אם באת במקום תלמיד חכם ואינך גדול ממנו אל תטול עטרה לדרוש במקומו: בכל דרכיך. אפילו לעבור עבירה: דעהו. תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה: מחטא דתלמיותא. ברושי''ד שלגבויי''ש שהתפירו' עשויות שורות שורות כתלמי מענה: להתרועע. להתרוצץ: אפוטרופוס. מכניס ומוציא נכסיו: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף שנצרך לו על ידי אשתו שנעשית סוטה: ה''ג ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וכתיב והביא האיש את אשתו: איש את קדשיו לו יהיו. שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים: סוף שנצרך להן. שנעשה עני וצריך לכך ליטול מעשר עני: לו יהיו. לעצמו יצטרכו: המשתף שם שמים בצערו. שמברך על הרעה דיין האמת אי נמי שמבקש רחמים מלפניו: בצריך. בצרתך: תועפות. לשון כפילה כדמתרגמינן וכפלת ותעיף (שמות כו): התרפית. מדברי תורה ביום צרה צר כחכה: ואפילו מצוה אחת. אם נתרפה ממנה כשבאה לידו ולא חש להתעסק בה צר כחו: התרפית מכל מקום אף במצוה אחת משמע: מעבר שנים וכו'. ותנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום בפ''ק דסנהדרין (דף יא:): שגרו אחריו. למחות בידו: כבר בנית. שהגדלת שמנו לומר גדולי הדור הם: והלא עקיבא בן יוסף עשה כן. דתנן ביבמות. א''ר עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר שנים בפרק בתרא האשה שהלך בעלה וצרתה (דף קכב.):
210ימים לסיום הש״ס