ביצה ו ע"ב

דף ו - ב

אמר ליה אביי לרבה או לרב יוסף: אף אם נאמר שעגל הטריפה היה מוכן, בהיותו במעי אמו הטריפה, לכלבים, בכל זאת, בלידתו בטלה הכנתו, והוא נחשב מוקצה משום שלא הוכן למה שהוא עומד כעת - לאכילת אדם!

כי אילו כדבריך, שהוא נחשב מוכן אגב אמו לכלבים, הרי יקשה,  השתא, לדברי רבי יהודה [ששייך איסור מוקצה גם בדבר הראוי לאכילה, כשמקצה אותו האדם מדעתו], דבר שהוא מוכן מערב שבת אפילו לאדם - לא הוי מוכן לכלבים, שאם ישתנה מעמדו באמצע השבת או החג מ"מוכן לאדם" ל"מוכן לכלבים", יהיה בו את החסרון של "אינו מוכן", לפי שבערב שבת הוא לא היה מוכן לכלבים [ואף שההכנה לאדם יותר חשובה, בכל זאת היא איננה כוללת את ההכנה לכלבים].

דתנן במסכת שבת [קנו ב]: מחתכין את הדלועין, שנתלשו מערב שבת, לפני הבהמה. וכמו כן, מחתכין את הנבלה שנתנבלה בשבת לפני הכלבים, כדי שיוכלו לאכלם בקלות.

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת - אסורה לטלטלה בשבת כדי להאכילה לכלבים, לפי שאינה "מן המוכן", כי בהיותה בחיים, בערב שבת, היא היתה מוכנה ומיועדת לאכילת אדם בלבד, ולא היתה "מוכנה" לכלבים ^[1].

ואם כן, היתכן לומר שדבר אשר מערב שבת או חג היה מוכן רק לכלבים - הוי יהיה מוכן באמצע השבת או החג אפילו לאדם, שההכנה לצורכיו חשובה יותר [ובודאי

הכנתו לא נכללה בהכנה בערב שבת לצורך הכלבים]!? ^[2]

אמר ליה רבה או רב יוסף לאביי: אין, אכן יתכן הדבר, כי רק מוכן לאדם - לא הוי מוכן לכלבים, היות דמאי דחזי ליה לאיניש, כי דבר הראוי לו לאדם, לא שדי ליה, אינו משליכו לכלבים, וכיון שאינו חושב שיתקלקלו, הרי הוא מקצה מדעתו את האפשרות להשליכם לכלבים, ולכן נעשה מוקצה להם.

אבל דבר שהוא מוכן לכלבים, הרי אגב הכנתו להם, הוי מוכן גם לאדם, היות דדעתיה דאיניש היא אכל מידי דחזי ליה, על כל דבר הראוי לו לאכול, ואינו מקצהו לגמרי מאכילתו בשעה שהוא מיועד לכלבים.

ואף כאן, בהיות העגל במעי אמו, וראוי הוא באותה שעה רק לכלבים, אין האדם מקצהו מדעתו, אלא חושב גם על האפשרות שהוא יוולד ויוכל לאוכלו, והרי הוא "מוכן" גם לאדם ואילו אפרוח שאינו מוכן אגב אמו, נאסר משום מוקצה.

ומביאה הגמרא שתי ברייתות בדינו של האפרוח, שאחת מסייעת לרב והשנית לשמואל.

תניא בברייתא אחת כותיה דרב, ומאידך תניא בברייתא אחרת כותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן ^[3].

תניא כותיה דרב: עגל שנולד ביום טוב - מותר, אפרוח שנולד ביום טוב - אסור.

ומה הפרש בין זה לזה?

זה העגל - מוכן הוא לאכילה אגב אמו בשחיטה. וזה האפרוח - אינו מוכן אגב אמו.

תניא כותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן: עגל שנולד ביום טוב - מותר, ואפרוח שנולד ביום טוב - מותר.

מאי טעמא? -

זה, העגל, מוכן אגב אמו. וזה האפרוח מתיר עצמו בשחיטה, וכמבואר לעיל בדברי שמואל.

תנו רבנן: אפרוח שנולד ביום טוב - אסור.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף בחול אסור לאוכלו מיד עם הוולדו, לפי שלא נתפתחו עיניו, ודבר זה אוסרו באכילה, וכמבואר להלן ^[4].

ומבארת הגמרא: כמאן אזלא לפי מי הולכת הא ברייתא דתניא:

[ויקרא יא] "לכל השרץ השרץ על הארץ - בא יתור "כל" לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, שעדיין אינם יכולים להלך על הארץ עקב חוסר הראיה ^[5].

כמאן - כרבי אליעזר בן יעקב.

ומביאה הגמרא הלכה נוספת של רב בענין ביצה.

אמר רב הונא אמר רב: ביצה - רק עם יציאתה נגמרה! ולפני יציאתה, כשעודה במעי התרנגולת, אינה נחשבת לביצה גמורה.

והוינן בה: מאי, לאיזה ענין אמר רב שביצה רק "עם יציאתה נגמרה"?

אילימא "עם יציאתה נגמרה", ורק אז מותרת לאכלה בחלב, שרק מאז יציאתה אין בה משום איסור אכילת בשר בחלב, הא אם נמצאה במעי אמה נחשבת היא כבשר, כמותה, ואסורה לאכלה בחלב?

אין זה נכון. כי:

והתניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, שיש בהן חלמון ^[6], על אף שהן עדיין מעורות בתרנגולת בגידין - מותרות לאכלן בחלב! ^[7]

ומוכח שהיא נחשבת כביצה עוד בהיותה במעי אמה, ואינה נחשבת כבשר.

אלא כוונת רב לומר רק "עם יציאתה נגמרה", שרק אז יודעים אנו בודאות שהיתה הביצה גמורה מערב יום טוב, ולכן רק אם יצאה מערב יום טוב מותרת לאכלה ביום טוב, כי אז ודאי לנו שהיה הגמר שלה בחול.

הא אם נמצאה ביום טוב במעי אמה - אסורה לאכלה ביום טוב, כי יש לחוש שנגמרה במעי אמה ביום טוב, ולא נגמרה מערב יום טוב, ונמצא שהיא נעשתה "ביצה גמורה" ביום טוב, ויש לנו לאוסרה משום "הכנה דרבה", לפי שאינה מוכנה בתורת "ביצה" מערב יום טוב ^[8]. ומקשינן: והא תניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות לאכלן ביום טוב!

וכי תימא לתרץ שאין הלכה כדברי הברייתא הזאת, היות והתנא הזה קא משמע לן משמיענו הלכה בברייתא מאי, דבר, דלא אשמעינן כמוהו במתניתין, ולא יתכן שישמיע תנא בברייתא הלכה חדשה שלא סתם אותה רבי במשנה, כי אם רבי, מסדר המשנה, לא שנאה להלכה זו, רבי חייא, מסדר הברייתות - מהיכן שנאה?

אין זה תירוץ.

כי הא נמי תנינא, שהרי שנינו להלכה זו מדברי המשנה, במשנתנו:

דתנן: ביצה שנולדה ביום טוב - בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל.

ויש לנו לדייק: ועד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא בנולדה, אבל במעי אמן - דברי הכל שריין הן מותרות.

וכיון שמשמע כך ממשנתנו, הרי הברייתא המתירה את הביצים שנמצאו במעי אמן ביום טוב היא להלכה, ותקשי לרב.

וכי תימא לדחות ולומר: בית הלל אפילו במעי אמן נמי אסרי, והאי דקתני במשנתנו ביצה ש"נולדה", הוא כדי להודיעך כחן דבית שמאי - המתירין ביצה שנולדה ביו"ט - דאפילו נולדה נמי שרו.

אי אפשר לדחות כך, כי:

אלא הא דתניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות לאכלן ביום טוב - מני?

לא בית שמאי היא, שהם מתירים אפילו נולדה הביצה, ומדוע נקטה הברייתא את ההיתר רק בהיות הביצים במעי אמן.

ולא בית הלל היא, שהם אוסרים אפילו נמצאו הביצים במעי אמן. [לפי מה שצידדה הגמרא בדחיית הראיה מהמשנה].

וכיון שבהכרח הברייתא נאמרה כהלכה, ואפילו ביצים שנמצאו במעי אמן מותרות, מוכח שאין כוונת רב לאוסרן ^[9].

אלא כונת רב באומרו "ביצה עם יציאתה נגמרה" היא לגבי ענין אחר לחלוטין.

וכך אמר רב: ביצה רק עם יציאתה נגמרה - נעשית ראויה להיות מגדלת אפרוחים.

אבל במעי אמה - אינה ראויה להיות מגדלת אפרוחים.

למאי נפקא מינה - למקח וממכר. שאם מכר אדם לחבירו ביצים לגידול אפרוחים, חייב הוא לתת לו ביצים שנולדו, ולא ביצים גמורות במעי אמן. ואם נתן לו המוכר ביצים גמורות שנמצאו במעי אמן - בטל המקח.

תניא כשמואל ואיתימא ר' יוחנן עגל שנולד ביו"ט מותר מפני שמוכן על גב אמו. אפרוח שנולד ביו"ט מותר מפני שמתיר עצמו בשחיטה:

ת"ר אפרוח שנולד ביו"ט אסור. ר' אליעזר אומר [אפי'] בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו תניא אידך כל השרץ השורץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם. סוגיא דשמעתא עגל שכלו לו חדשיו מותר אבל אפרוח שנולד בו ביום אסור.

אמר רב הונא אמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה ואסיקנא עם יציאתה נגמרת ומגדלת אפרוחים אבל במעי אמן לא למאי נפקא מינה למקח וממכר.

ר"א בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו. ושמואל ואיתימא רבי יוחנן דשרו לעיל הואיל ומכין עצמו בשחיטה דלמא כרבנן סבירא להו, ואי נמי כר' אליעזר בן יעקב וכשנתפתחו עיניו ביומו.
ולענין פסק הלכה באפרוח שלא נתפתחו עיניו פסק הרי"ף ז"ל פרק אלו טריפות (חולין סד, א) כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואחרים פסקו כר' אליעזר בן יעקב משום דמשנתו קב ונקי. ושם כתבתיה בארוכה.
ולענין אפרוח שנולד ביום טוב (בדקו) [פסקו] הגאונים ז"ל כרב משום דקיימא לן כרב באיסורי, ואפילו למאן דאמר לה משמיה דר' יוחנן הא איכא (רבא) [רבה] ואיתימא רב יוסף דמשמע דקיימי כוותיה מדאמרי מאי טעמא שתיק רב. ואחרים פסקו כשמואל מדקיימי רב כהנא ורב (אשי) [אסי] כוותיה דאקשו עליה דרב מעגל שנולד מן הטריפה, ואנו אין לנו אלא כדברי הגאונים.

ותניא כותיה דרב אפרוח שנולד ביו"ט אסור עגל שנולד ביו"ט מותר זה מוכן אגב אמו וזה אינו מוכן אגב אמו ותניא כותיה דשמואל עגל ואפרוח שנולדו ביו"ט מותרין זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה למדת מפירושנו שכל מה שהתיר רב לא התיר אלא מטעם מוכן אגב אמו ולא התיר כלום מטעם היתר עצמו בשחיטה ושמואל מתיר משני הצדדין ומתוך כך הוא מתיר את העגל מצד הכנת אמו והאפרוח מצד היתר עצמו בשחיטה ושניהם מודים שטעם מתיר עצמו בשחיטה אינה אלא באפרוח וכן לפירושנו אין כאן דין איסור הכנה כלל ומאחר שכן אין לנו קושיא מביצת משנתנו היאך אין מתירין אותה מצד שהיא מוכנת אגב אמה שהרי מטעם הכנה נאסרה כמו שביארנו:

ושאר מפרשים לפי מה שנתבלבלו בפירוש שמועה זו הביאום פירושיהם להרבה קושיות ואחת מהם זו שבביצה והיוצא מדבריהם שלא התיר רב שום דבר אלא בשיש שם שני צדדין מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה ועגל שנולד הרי שניהם בו לדעת מה שהם מפרשים במתיר עצמו בשחיטה אבל אפרוח שאין שם אלא מתיר עצמו בשחיטה וביצה שאין שם אלא מוכן אגב אמו לא התיר והרי דבריהם נושבים מאליהם שאם כדבריהם היאך לא הזכיר בבריתא זו השנויה לדעת רב כל סבות ההיתר והוא שיאמר בעגל זה מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו כלומר אע"פ שמתיר עצמו בשחיטה ואם מפני שנדחקים לפרש זה מוכן אגב אמו כלומר יתר על היתרו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו יתר על היתרו בשחיטה הרי קושיא מבוארת מן הבריתא השנויה לדעת שמואל ששנו בה זה וזה מותר זה מפני שמוכן אגב אמו וזה מפני שמתיר עצמו בשחיטה אלמא טעמו של התר זה אינו דומה לשל זה ואף הם מקשים לעצמם מדבריות היאך לא הותרו ממה שמתירין עצמן בשחיטה ותירצו שלא בא היתר שחיטה להם היום אבל אלו הואיל והיתר שבשחיטה בא להם היום כי איתקין לחדא איתקין לתרתי:

ומ"מ בתלמוד המערב מצאו קצת סעד לדבריהם והוא שאמרו שם עגל שנולד ביו"ט מותר שהוא מתיר עצמו בשחיטה ר' זעירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה צביה תהא מותרת שמתרת עצמה בשחיטה ומ"מ נזדמנה לי גמרא ירושלמית מישיבתם של גדולי מפרשים שהיא שנויה סתם ר"ל עגל שנולד ביו"ט מותר ר' זעירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת צביה תהא מותרת ולא הוזכר בשום אחת מהם טעם היתר עצמן בשחיטה אלא שאף לאותו נסח שברוב הגמרות של תלמוד המערב נראה לי לפרשה על שטתנו והוא שאמרו שם אחר כן חזר ר' זעירא ואמר עגל מאתמל הוא גמור ברם הכא בו ביום נגמרה בו ביום נולדה אמר ר' בא אתיא כמאן דאמר יולדת למקוטעים ברם כמאן דאמר למסוימים הגע עצמך שסיים ופירוש הדברים לדעתי שר' זעירא היה מקשה קושיא חזקה על מה שתלה טעם ההיתר בהיתר עצמו בשחיטה ר"ל מכלל אבר מן החי והרי מדברית כן ומתוך כך החזיק אותו הלשון במשובש וחזר לדון שלא מאותו הטעם אנו באין בהתרו אלא מטעם מוכן אגב אמו וזהו מאתמל הוא גמור כלומר מוכן ר"ל שהכנתו חלה מאתמל אגב אמו אבל מדברית וצביה הן היא הן ולדה שנולד ממנה היום אחר שנצודה אסור שאם על עצמה הרי בו ביום נגמרה כלומר שהיום נצודה ואם על ולדה בו ביום נולדה ומה שאמר ר' אבא אח"כ ענין בפני עצמו הוא כלומר מה שהתרת עגל שנולד לבו ביום ולא חששת לספק נפל תינח לדעת האומר בהמה יולדת למקוטעים ואחר שכן אע"פ שלא נודע לנו בבירור שכלו חדשיו כל שיולדת למקוטעים כלו חדשיו הוא אבל לדעת האומר שאינה יולדת אלא למסוימים היאך תתירוהו והרי יש לחוש לספק נפל ותירץ הגע עצמך שסיים כלומר שנתברר לנו שכלו חדשיו על הדרך שבארנו למעלה והוא שאמרו בסוף הירושלמי אימתי עלה עליה זכר כלומר שנתברר לנו היום שעלה עליה זכר ונזהר שלא נכנס עוד זכר שם כל אותן הימים:

ולעקר הפסק הדבר צריך הכרע שהרי רב חלק לאסור אפרוח הנולד עם שמואל ור' יוחנן וכלל ידוע רב ושמואל הלכה כרב ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא שנראה לי לפסוק כרב מפני שעקר מחלקת זה אינו מר' יוחנן שהרי ר' יוחנן אינו מחמיר במוקצה כמו שהוזכר באחרון של שבת ונשאר עקר המחלקת לרב ושמואל ומתוך כך פסקנו בה לאיסור על הדרכים שכתבנו:

השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אפילו בלא קלפה אלא שהחלמון לבד גמור באותו הקרום שעליו אפילו היו מחוברות עדין בגידין שבבשר מותר לאכלן בחלב הואיל ובשר עוף גופו אינו אלא מדברי סופרים הקלו בביצים שבמעיהם ויש מקשים היאך אפשר להיות מעורות בגידים אחר שנגמר החלבון עם הקרום עד שמתוך כך אין גורסין גמורות ואף כשתבא לגרוס גמורות פירושו גמורות מצד החלמון אע"פ שלא נגמר החלבון ולפירוש זה יש פוסקין כר' אליעזר בן יעקב שאם היו מעורות בגידין אסורות הואיל ולא נגמר החלבון עם הקרום וכן נראה דעת גדולי המחברים והפוסקים שלא הזכירו בהיתר זה מעורות בגידין אלא ביצים גמורות השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אפילו בקליפתן מותר לאכלן ביו"ט:

אלא עם יציאתה נגמרה ואסורה לאוכלה ביו"ט הא במעי אמה מותרת לאוכלה ביו"ט פשיט' דתני' השוחט את התרנוגלה ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביו"ט וכי תימא קמ"ל בבריית' מאי דלא אשמעי' במתנ'י הא נמי תנינא כו' כך מצאתי גירס' זו כתובה במקצת ספרים והאי גירס' נכונה וה"פ למה אמר רב עם יציאתה נגמרה אילמ' להתיר ביצה גמורה במעי אמה וה"ק עם יציאתה לאויר העולם נגמרה להיקרא ביצה שנולדה ביו"ט ואסורה אבל במעי אמה כאלו נגמרה דמיא וכאחד מאברי' דמיא ושרי' פשיט' דהא תני' דשרי ומאי איצטריך רב לאשמעי' וכי תימא חידוש גדול למדנו מן הבריית' מה שלא נוכל ללמוד מן המשנה והילכך אם אמר רב מה שאומר בברייתא אין לומר עליו פשיט' שלא יה' הברייתות ידועות כולן לאמוראים ויש לומר דבריית' לא שמיעא ליה לרב וחידוש בא להשמיענו ואדרב' כיון שמן המשנה לא נוכל להתיר דבר זה יש לנו לומר תני' כיותיה דרב כמו שרגיל התלמוד לומר בכל מקום שמוצא סיוע לאמורא מן הבריית' ואינו מקשה עליו פשיט' דהא תני' שאין ראוי לומר פשיט' אלא על דבר שתוכל ללמוד מן המשנה שהיא ידועה לכל ומקשה הא נמי תנינ' במתני' ביצה שנולדה ביו"ט כו' דאיכ' למידק מינה דוקא אם נולדה הא במעי אמה שרי' ולעולם מאי איצטריך רב לאשמעי' כך נ"ל פתרון שיטה זו וגירסת המורה ופתרונו נ"ל קשים כגידים:

השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין כו'. ר' יהודה אומר אם לא כו'. פירוש ומנבילה דר' יהודה קא מייתי ראיה. ופירש רש"י דהא נתנבלה בשבת לר' יהודה אתמול בין השמשות היתה עומדת לאדם וקא חשיב ליה מוקצה לגבי כלבים. וזה קשה דהא לא חזו לשחיטה בין השמשות ואם כן לא הוי מוכן לאדם בין השמשות. ועוד קשיא דאם כן מאי מוכן לאדם איכא דאדרבא אסור הוא משום מוקצה דהא אי אפשר לשוחטה בשבת. ורבינו תם ז"ל תירץ דלישנא דשאינה מן המוכן קא דריש דאילו טעמיה דר' יהודה משום מוקצה ליתני אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה ותו לא. אלא הכא מיירי בשבת וכגון שיש חולה בתוך ביתו אי נמי ביום טוב דהשתא הוי מוכן לאדם. וא"ת והא אורחא דתלמודא למיתני לפי שאינה מן המוכן אף על גב דלא איצטריך כדאמרינן בפרק כירה אין נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן והתם בשבת דוקא ולא ביום טוב. וי"ל דהתם דקתני אין נאותין ממנו ולא פירש הטעם איצטריך למימר דטעמא לפי שאינו מן המוכן. אבל הכא הא קא יהיב טעמא אם לא היתה נבלה כן תירץ הרשב"א ז"ל. ומורי נ"ר הקשה עליו דהא בפרק כל הכלים תנן כל הכלים שנתפרקו בערב שבת דלתותיהן נטלין בשבת ואין דומין לדלתות הבית לפי שאינו מן המוכן. והא התם כיון דאמר דדלתות הכלים נטלין פשיטא דמשום מוכנין אגב אביהן הוא. אם כן כי אמר שאין דומין לדלתות פשיטא דאינהו לא הוו מן המוכן וטפי איצטריך ליה למיתני במלתיה דר' יהודה דהכא מהתם עד כאן. וצריך עיון.
ולענין אפרוח שנולד ביום טוב קיימא לן כרב לחומרא שהרי רבי אליעזר בן יעקב ורבנן הכי סבירא להו ולא נחלקו אלא בחול. ויש אומרים דהלכתא כר' יוחנן דהא שתיק רב. דליכא למימר דהא דשתיק לפי שלא חשש לקושיתם דרב כהנא ורב אסי דליתא אלא שלא מצא תשובה מספקת. והיינו דפרכינן ולימא להו הכי והכי. ורב שלא השיב להם כן מפני שהיה יודע בהם שהם סבורים כדאביי.

ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'. ולענין פסק הלכה קיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דהא ברייתא דכל השרץ השורץ קאי כותיה. ועוד דמשנתו קב ונקי ואפילו בברייתא. ויש אומרים דהלכה כרבנן דהא רב ור' יוחנן וכל אמוראי דלעיל הכי סבירא להו דלא נחלקו אלא ביום טוב הא בחול לכולי עלמא שרי.

כך היא גירסת הספרים ואלא עם יציאתה נגמרה ואסור לאוכלה ביום טוב הא במעי אמה שריא לאוכלה ביום טוב. מאי קא משמע לן תנינא השוחט את התרנגולת ומצא ביצים גמורות כו'. וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמועינן במתניתין הא נמי תנינא ביצה שנולדה כו'. וכתב הריטב"א ז"ל דהיא הגירסא הנכונה והכי פירושה תרנגולת העומדת לאכילה ביצה שנולדה ממנה ביום טוב עם יציאתה נגמרה ואסור לאכלה ביום טוב משום הכנה דרבה אי נמי משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו. הא במעי אמן שריא משום דהיא מלתא דלא שכיחא ולא גזרינן אטי. ואקשינן מאי קא משמע לן רב הונא הא ברייתא היא בהדיא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות וכו'. וכי תימא קא משמע לן בברייתא כו' כלומר כיון דלא רמיזא האי ברייתא במתניתין אי לאו דרב הונא הוה אמינא דהאי ברייתא משבשתא היא וקא משמע לן רב הונא דמתרצתא היא. דודאי הברייתות רמוזות במשניות דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו אבל האמוראים אומרים דברים שאינם רמוזים במשניות. וא"ת והא איכא כמה ברייתות דלא רמזן כלל במשניות ולא משבשינן להו. וי"ל דכיון דתנא דמתניתין התחיל לפרושי ברישא דמכלתין ביצה שנולדה אלמא משמע דחביבי ליה דינא דביצה ואם איתא לא שביק לפרושי דין דביצה שנמצאת במעי אמה אלא ודאי כיון דלא רמיזא שמע מינה דמשבשתא היא אי לאו דרב הונא דקא משמע לן דמתרצתא היא. ואקשינן אנן נמי תנינא במתניתין ביצה שנולדה כו' ואם כן רמיזא היא הברייתא במתניתין ומתרצתא היא ואכתי מאי קא משמע לן רב הונא. וכי תימא אי לאו דרב הונא הוה אמינא דמשבשתא היא דלא רמיזה במתניתין דבית הלל אפילו במעי אמן אסרי וכו'. אלא הא דתניא השוחט התרנגולת כו' מני לא בית שמאי כו'.

ומאי קושיא והא משבשינן לה כיון דלא רמיזה במתניתין ואם כן למה ליה למימר מני. תירץ הרב מורי נ"ר דהכי קאמר אלא הא דתניא השוחט את התרנגולת כו' כלומר טוב לנו שנאמר דעד כאן לא פליגי אלא בנולדה אבל במעי אמה דברי הכל שרו ומשום בית הלל נקט לה ותהוי ברייתא מתרצתא דהכי משתמע פשטא דמתניתין. ולא שנאמר דמשום בית שמאי נקט לה ותהוי ברייתא משבשתא דלהוי דלא כחד דמשום סברא קלישתא כי האי לא דחינן ברייתא וכן תירץ הריטב"א ז"ל. וכיון שכן מאי קא משמע לן דרב הונא. אלא עם יציאתה נגמרה וכו'.
ולגרסא זו הקשה מורי הרב נ"ר דמאי קושיא לרב מאי קא משמע לן כי מה תימה יש אם אמר האמורא מה שאמר בברייתא שהרי אין הברייתא ידועה לכול ולא אקשי בכי האי גוונא אלא ממשנה שהיא ידועה לכל. ועוד דילמא רב דוקיא דמתניתין קא משמע לן כדאמרינן בכמה דוכתי בתלמודא. לכן נראה שרש"י ז"ל גורס ואלא עם יציאתה נגמרה אסור לאוכלה ביום טוב הא תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות כו'. וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין הא נמי תנינא ביצה שנולדה וכו' כגרסא ראשונה. ופירש רש"י ז"ל ביצה עם יציאתה נגמרה אין לך בביצה אלא אותה שיצאתה מבעוד יום דהיינו בחול שאז היא נגמרה ושריא. הא לא יצאתה בחול אסירא ביום טוב בכולהו אנפי בין נמצאה במעי התרנגולת משום הכנה דרבה כיון שנמצאה בקליפתה גמורה. ולא מדינא ממש דהא פריך לעיל יום טוב דעלמא תשתרי ופריק משום גזרה. אלא הכא משום גזרה ומשום לתא דהכנה. ולא גריס רש"י ז"ל הא במעי אמה שריא דאדרבה סבירא ליה דאסירא. ואקשינן והתניא השוחט את התרנגולת כו' ואם כן קשיא לרב דאמר דכל שלא יצתה מבעוד יום אסורה ביום טוב ואפילו נמצאת במעי אמה. וכי תימא אין הלכה כברייתא זו ומשבשתה היא כיון דלא רמיזה במתניתין הכל כמו שפירשתי לגרסא ראשונה כן פירש מורי נר"ו שזו היא כונת רש"י ז"ל וגרסתו וכן ראיתי לריטב"א ז"ל כדבריו. וניחא ליה למימר דבריתא משבשתא היא ולא לומר דרב תנא הוא ופליג. וקשיא לי בין לפירוש קמא בין להאי פירושא אמאי לא אקשי ליה ממתניתין ומדיוקא הא במעי אמה שריא. וי"ל דמתניתין איכא לדחויה כדדחינן אבל ברייתא ליכא לדחויה אלא בשנויא דחיקא ולשבושה ולמסקנא לא קם דיחויא כן נראה לי. והריטב"א הקשה דלישנא דעם יציאתה נגמרה לא דייק שפיר להאי פירושא. ועוד הקשו בתוספות דהיאך יש כח ביד האמורא לשבש הבריתא כדי לקיים דבריו. ופירשו הם ז"ל וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמועינן וכיון דלא מצינו במשנה נימא דבית שמאי היא דקא שרו במתניתין בנולדה (וב"ש) והשתא אשמעינן בנמצאת במעי אמה ומאי דלא אשמועינן בית שמאי במתניתין אשמעינן בברייתא. ולא נידוק בברייתא דוקא נמצאת הא נולדה אסירה דלא היא דהא אשמועינן במתניתין דנולדה שריא. דליכא לאוקמה כבית הלל דלבית הלל אפילו נמצאת במעי אמה אסירא כמו נולד ורב כבית הלל סבירא ליה. ואקשינן הא נמי תנינא ביצה שנולדה כו' דאפילו לבית הלל במעי אמה שריא. וכי תימא בית הלל כו' אלא הא דתניא השוחט את התרנגולת כו' מני לא בית שמאי ולא בית הלל. וקשיא לי דדילמא בית שמאי היא ואשמעינן בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין. ויש לי לומר דהכי קאמר אם כן דלאשמעינן כאן דבית שמאי אסרי בנולדה והוא הדין במעי אמה אם כן הכא בברייתא דליכא למימר דאתא לאשמעינן כח דבר פלוגתיה כיון דלא מיפרשי בה תנאי נידוק הכין דוקא נמצאת הא נולדה אסירא ככללא דכולא תלמודא ואם כן לא כבית שמאי דלבית שמאי נולדה שריא ולא כבית הלל:

בד"ה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב וקשה כו' וי"ל דכ"ע מודו דביצים גמורות מותרות כו' וטעמא דב"ה דאסרי ביצת נבילה כו' עכ"ל עיין בזה במהרש"ל והוא דחוק דאכתי איכא למימר בביצת נבילה אפי' באינן מעורות מחמרינן בה משום דאיסורא דאורייתא הוא ויש מגיהים ועי"ל טעמא דב"ה והוא קאי אקושיא דלעיל והנראה לקיים לגירסת תוספות שבספרים ישנים ור"ל דמשמע להו ר' יעקב דאסר לקמן היינו משום דאית ליה בשר עוף בחלב דאורייתא דאיכא מ"ד דאית ליה הכי במסכת חולין וכן משמע מהא דאמר לקמן ע"כ לא קאמר ר' יעקב אלא לענין איסורא ופרש"י אע"ג דלאו בשר נינהו אסר להו מדרבנן הואיל וקרובים לבשר כו' עכ"ל ואי הוה סבר דבשר עוף גופיה בחלב אינו אלא מדרבנן לא הוה מסתבר לאסור בביצה כיון דלאו בשר נינהו והשתא לר"י דמודה בביצים שאינן מעורות דשרי אכתי תקשי לן דמ"ט דב"ה דאסרי בביצת נבילה טפי ומש"ה הוצרכו למימר דמטעמא אחרינא אסרי ב"ה ביצת נבילה משום דגזרינן אטו ביצת טריפה כו' ומשום קושיא זו גופה דחו התוס' בפ' הדר פי' זה בשם ה"ג דאין לומר כך דמשום דבשר עוף בחלב מדרבנן הקילו דא"כ תקשי מאי קאמר אפי' ביעתא בכותחא כו' מי פשיטא היתרא טפי מביצת נבילה דהא איכא מ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא הוא גם במרדכי ר"פ כ"ה דחו פי' זה שהוא בשם ה"ג מכח קושיא זו וכתב לתרץ בשם ס"ה דב"ה אסרי ביצת נבילה אטו ביצת טריפה כמ"ש התוס' הכא וע"ש ודו"ק:

בד"ה וכ"ת קמ"ל בברייתא מאי כו' אבל במעי אמה היו מודים דאסור כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דקמ"ל בברייתא דשרי אליבא דב"ש אבל רב פסק בביצה שנולדה כב"ש אבל בביצה שנמצא תוך התרנגולת פסק כב"ה דאסרי עכ"ל והכריחו לפרש כן השתא דבמעי אמה חמורה מנולדה אי הוה סבר רב כב"ה דאסרי במתני' נולדה לא הוה אצטריך לן רב לאשמועינן במעי אמה דאסורה דכ"ש הוא מנולדה אבל הוא דחוק דלפי מאי דס"ד השתא דרב מתיר בנולדה תקשי ליה דרב אדרב מכמה מימרות דאסר רב בנולדה בו ביום דאפי' בב' י"ט של גליות לא מתיר אלא בנולדה בא' שמותרת בב' וע"כ נראה דרב סבר נמי לפי דס"ד השתא כב"ה דאסרי אפי' בנולדה ורב אצטריך לאשמועינן דבמעי אמה אסורה משום דלא נימא כפי הסברא האמיתית דנולדה חמורה טפי ובמעי אמה אפי' ב"ה מודו דשרי וליכא לאקשויי דא"כ מאי קפריך ממתני' דע"כ ל"פ אלא בנולדה כו' דלמא אשמועינן במתניתין רבותא טפי כפי סברא האמיתית דאפי' בנולדה שרי ב"ש ובברייתא אשמועינן דלא נימא כפי סברא המהופכת דס"ד השתא דבמעי אמה חמורה ומודו ב"ש דאסורה ואשמועינן בברייתא דשרי די"ל דהכי פריך כיון דאיכא סברא בהיפך לא ה"ל להשמיט במתני' לאשמועינן נמי דב"ש שרו במעי אמן כמו דאשמועינן בברייתא אלא ע"כ דע"כ ל"פ כו' ולית לן בהך מילתא אלא כפי סברא האמיתית דנולדה חמורה טפי וברייתא אליבא דב"ה אשמועינן דמודו במעי אמן דשרי דאל"כ ברייתא מני כו' כדמסיק ודו"ק כי הדברים ברורים:

ברש"י ד"ה ביצים גמורות וכו' עד ואסורה משום הכנה דרבה ר"ל כמו ביצה שנולדה בי"ט דאסור אפי' בי"ט דעלמא משום גזירה די"ט אחר השבת כדאוקמא רבה לעיל ה"נ בנמצא במעי אמן נמי אסורים והא דהוצרך רש"י לכתוב זה משום דלא מצינו טעם לאסור ביצה הנמצא במעי אמו לא משום מוקצה דהא כיון דשחט התרנגולת ע"כ בעומדת לאכילה איירי וגם לא שייך לא טעם משקין שזבו ולא פירות הנושרים כ"א בנולד ע"כ הוכרח רש"י לפרש דאסור מטעם הכנה דרבה כדלעיל:

בתוס' ד"ה עגל שנולד בי"ט מותר ותימה מ"מ הוי אסור משום נולד כמו ביצה רוצה לומר דאע"ג דמוכן הוא אגב אמו ואין כאן איסור מוקצה מ"מ יאסר משום משקין שזבו או פירות הנושרים כמו ביצה שאפי' בתרנגולת העומדת לאכילה שאין בה איסור מוקצה אסורה הביצה משום פירות הנושרים ומשקין שזבו כדאוקמי לעיל רב יוסף ורב יצחק:

ד"ה ביצים גמורות וכו' וקשה דאמרי' בעירובין אפי' ביעתא בכותח' כו' מאי קמ"ל פשיטא וי"ל דכ"ע מודו דביצים גמורות מותרות כן נ"ל לגרוס ולהגיה ויתר הדברים אשר הוגהו בתוס' שלפנינו טעות הן וכך הם קישור דברי התוס' הואיל ומן הדין ביצים חשובים כבשר כדאשכחן גבי ביצת נבלה דאסרי לה ב"ה אפי' כל שכמוה נמכרת בשוק אלא מה שאנו מקילין ומתירין אותם בחלב הוא מטעם דבשר עוף בחלב הוא מדרבנן א"כ אינו דבר פשוט הוא כ"כ להתיר א"כ קשה דאמרי' בעירובין וכו' דע"כ התם מיירי בשחט תרנגולת ומצא בה ביצים דאי בנולדים אין שום אדם מסתפק בהן כדי שיהא צריך להתיר אותם וא"כ מה קמ"ל שלא יתיר במקום רבו ופשיטא דאין זה דין פשוט כ"כ ולכך קאמרי וי"ל כמו אלא י"ל וחוזר משינויא קמא ור"ל דדבר פשוט הוא דביצים גמורות מותרות בחלב דאין שום מאן דאמר בעולם שיחשיב' כבשר ועד כאן לא פליג רבי יעקב אלא באם הן מעורות בגידין אבל בגמורות פשיטא דמותרין בחלב לכ"ע והא דאסרי (בה) [ב"ה] ביצת נבילה לא מטעם שנחשבה כבשר נבילה אלא מטעם גזירה שגזרינן משום ביצת טריפה והשתא א"ש מה שאמר בעירובין אפי' ביעתא בכותח' וכו' דרבותא ורבותא הוא שאף שדבר פשוט הוא אפ"ה לא לישרי במקום רביה וק"ל ודברי ספר ח"ש בענין זה אינו מובן לי:

ד"ה וכי תימא קמ"ל וכו' עד ותימה א"כ מאי פריך וכו' ומאי דחיק נפשי' וכו' הואיל ומשובשת היא וכו' דוצה לומר דהא ע"כ המשך הסוגיא לפי פרש"י הכי הוא וכי תימא קמ"ל במתני' וכו' ר"ל וברייתא משובשת היא זה אינו דהא נמי תנינא ביצה שנולדה וכו' ולכך תני שנולדה לאשמועינן דעד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנולדה וכו' וכי תימא ב"ה אפי' במעי אמן נמי אסרי וכו' ר"ל וכי תימא דלעולם ברייתא זו משובשת היא משום דלא אשמועינן רבי רמז מזה במתני' והא דקתני נולדה לא לאשמועי' דב"ה מתירין במעי אמן דלעולם ב"ה אפי' במעי אמן נמי אסרי והא דקתני נולדה להודיעך כחן דב"ש וכו' א"כ כך הוא הצעת השיטה א"כ מאי קאמר בתר הכי אלא הא דתניא השוחט את התרנגולת וכו' מני דהא השתא היה בא לומר שהברייתא זו משובשת משום דאין לה רמז במתני' והא דקתני נולדה הוא להודיעך כהן דב"ש וא"כ איך סותר סברא זו במה שאמר אלא ברייתא זו מני הא השתא הוא סבר בסברא זו שמשובשת היא ואין ה"נ דאין לאוקמא כשום תנא וק"ל:

בא"ד ע"כ צריך לפרש כו' כלומר מה ששייך במתני' וכו' ד"ל לפי פי' התוס' כך היא השיט' וכי תימא דהא דקאמר רב הונא דאסורים לאוכלן בי"ט אתיא אליבי' דב"ה והא דקתני בברייתא דמותרין לאוכלן בי"ט אתיא כבית שמאי וא"ת אי איתא דאתיא כב"ש מאי אתא לאשמועינן הא תנן במתני' ב"ש אומרים תאכל אי ממתני' ה"א דלא מתירין ב"ש כ"א בנולד אבל בנמצאים במעי אמן מורים ב"ש דאסורין דחמירין טפי ומה ששייר במתני' קמ"ל בברייתא דבמעי אמן נמי מתירין ב"ש זה אינו הא נמי תנן במתני' דאדרבה דבמעי אמן קילי טפי דאפי' ב"ה מתירין משום דהאי דקתני מתני' נולדה ע"כ אתא לאשמועינן דדוקא בנולדה פליגי ב"ה אבל במעי אמן מודו דמותרין דאין לומר דלהכי קתני נולדה משום דדוקא גבי נולדה מתירין ב"ש אבל במעי אמן מודו דאסירי משום דחמירי טפי דא"כ תקשה לך ברייתא דקתני דבמעי אמן מותרין מני וגם אין לומר דלעולם אימא לך השתא דבמעי אמן חמירי טפי וברייתא דמותרין אתיא כב"ש ואשמועינן טפי ממתני' דאפי' במעי אמן מתירין ב"ש והא דקתני מתני' נולדה משום כחן דב"ה דאפי' בנולדה אסרי דא"כ תקשה ליתני במעי אמן ולאשמועינן כחן דב"ש דאפי' במעי אמן מתירים דכח דהתירא עדיף א"כ ע"כ ליכא למימר בענין אחד אלא צ"ל דהא דקתני במתני' נולדה הוא לאשמועינן דדוקא בנולדה פליגי ב"ה אבל במעי אמן מודו דשריא נ"ל ולא עמדתי על כוונת ספר ח"ש בדבור זה אבל מ"מ קשה לי דלפי פירוש זה של התוס' לא יתיישב הא דקאמר בתר הכי וכי תימא ב"ה במעי אמן נמי אסרי והא דקתני נולדה להודיעך כחן דב"ש וכו' משום דלפי שיטה זו ע"כ צ"ל דה"ק וכי תימא דלעולם אימא לך דברייתא זו אתיא כב"ש ולאשמועינן אתא מאי דשריא במתני' דאפי' במעי אמן מתירין ב"ש אע"ג דחמירי טפי וא"כ איך שייך לומר הא דקתני נולדה להודיעך כחן דב"ש דאפי' בנולד נמי שרי דהא השתא בסברא זו ד"ל דלתרוצי אתא דנימא דבמעי אמן חמירי טפי והברייתא אתיא לאשמועינן דאפי' במעי אמן שרו ב"ש מאי דלא אשמועינן במתני' וק"ל וגם קשה שמאיזה סברא יעלה על דעת שום אדם לומר דבמעי אמן חמירי טפי מבנולד דקאמר עלה וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמועינן במתני' לפי פי' זה ע"כ פי' זה של התוס' תמוה בעיני וכבר חדשתי פירוש אחר ושיטא אחרת בסוגי' זו בחדושי שחדשתי בישיבתי הרבה וגדולה במעלה ת"ל רק שאין כאן מקום להאריך:

רש"י בד"ה מוכן לאדם כו' מוקצה הבאה לגבי כלבים כצ"ל:

בד"ה עם יציאתה נגמרה כשיצאה כו' כצ"ל:

בד"ה ביצים גמורות כו' בגידין אסורות הס"ד:

בד"ה בי"ט כו' ואסורה משום הכנה דרבה כו'. נ"ב לא ידעתי מאי הכנה שייך ביומו אם לא איסור מוקצה ואולי גזירת הכנה קאמר דגזרינן י"ט [דעלמא] אטו י"ט אחר השבת ודו"ק:

תוס' בד"ה השתא מוכן כו' מוכח מהכא דמוכן לאדם כו' כצ"ל:

בד"ה ביצים גמורות כו' וי"ל דכולי עלמא מודו דביצים גמורות כו'. נ"ב פירוש היכא דאינן מעורות אפי' הכי לא לישרי אינש כו' והטעם דשרי משום דלא חשבינן כגופה וא"כ קשה ביצה דנבילה למה אסורה אלא היינו טעמא משום דגזרינן כו' (עיין במהרש"א):

בד"ה וכי תימא כו' אבל במעי אמה היו מודים דאסור כו'. נ"ב קמ"ל בברייתא דשרי אליבא דב"ש אבל רב פסק בביצה שנולדה כב"ש אבל בביצה שנמצא בתוך התרנגולת פסק כב"ה דאסרי ודו"ק היטב (עיין במהרש"א):

ברש"י בד"ה ביו"ט כו'. ואסורה משום הכנה דרבה פירוש משום גזירה דלעיל וכ"ה בח"ש:

בתוס' בד"ה עגל שנולד ביו"ט וכו' משום נולד וכו'. בתרנגולת העומדת לאכילה אין הביצה אסורה משום נולד כמ"ש לעיל אוכלא דאיפרת רק מטעם הכנה דרבה או גזירה משום משקין שזבו וכו' כדלעיל ונראה פשוט דאיסור משום משקין שזבו או פירות הנושרין קרי להו נולד בכל מקום וכדלעיל (ביצה דף ג') בתוס' בד"ה מוחלפת השיטה ור"ל מ"מ אע"ג דמוכן אגב אמו וליכא איסור מוקצה מ"מ יאסור משום משקין שזבו או פירות הנושרין [וע"ז תירצו היינו דוקא בדבר מאכל כו' אבל בעלי חיים לא וכוונתם משום שעדיין צריך שחיטה וכמ"ש הגאון לעיל ע"א בתוס' בד"ה הואיל]. וא"ל דהכא איירי אף בעגל העומד לגדל [מדקתני סתמא] דא"כ לאו מוכן אגב אמו הוא אם לא שנאמר דרב ס"ל מוקצה מותר ונולד אסור ועיין במאור ובמלחמות [ו]:

בתוס' בד"ה ביצים גמורות וכו'. כוונת דבריהם נ"ל דמקשה מעדיות כל שכמוה נמכרת כו' דאסור דמשמע ביצים גמורים אסורין ותירצו דאע"ג דביצה כגופה מ"מ הכא מותר משום דבשר עוף כו' לכך הקשו מהא דאפילו ביעתא בכותחא כו' דע"כ הגמ' נקיט ביעתא בכותחא לאו משום דהיא מוסכמת בלתי מחלוקת דא"כ הול"ל [לא לישרי אינש] אפילו הלכה פסוקה א"ו משום דהיתר של ביעתא בכותחא פשוט וברור מאד וטעמו נגלה ופשוט לכל ולכן מקשו הא אין טעמו נגלה ופשוט דהאיכא ר' יעקב דאסר [היכא דכגופי' הוא ואינו מיקל מטעם בשר עוף בחלב דרבנן] דע"כ לא מטעמא דת"ק מתיר [באינן מעורות] דאילו ס"ל אף ביצים גמורות שכמוה נמכר בשוק כגופי' הוא [וכב"ה] רק הכא שרי משום דבשר עוף דרבנן א"כ אם היו מעורות נמי שרי דמ"ש אע"כ ס"ל חילוק בין גמורים למעורים דגמורי' לא הוי כגופי' [דלא כב"ה] ומעורים הוי כגופי' וא"כ הברייתא מתיר מטעם דבשר עוף בחלב דרבנן כמ"ש התוס' אבל לעולם ביצה כגופה כבעדיות [ולכן אין חילוק בין מעורות לשאינן מעורות] ור' יעקב מתיר [באינו מעורה] מטעם דלאו כגופיה הוא ולכן מחלק בין אין מעורות למעורות וא"כ טעמו לאו פשוט [דטעם משום דבשר עוף בחלב דרבנן לא ס"ל לר' יעקב וטעמא דאינו מעורה לאו כגופו לא ס"ל לב"ה ות"ק] לכן תירצו דכ"ע שוין בטעמא דביצים גמורום שרי דלא הוי כגופי' רק בעדיות מחמירין מטעם גזירת טריפה וכו' ועיין היטב דלדעתי א"א ליישב באופן אחר [ופירוש] הא איכא ר' יעקב דאוסר ר"ל מטעם דשרי ת"ק הוא אוסר דלדידיה מעורים הואיל וכגופיה הוא אסור ולת"ק ביצים גמורים אע"ג דכגופיה הוא [לדידי'] שרי אבל ודאי זה פשוט [הי' לתוספות בקושייתם] דאינן מעורים שרי לר' יעקב ובפירוש אמר ואם היו מעורים וכו' ויש מגיהין ועי"ל טעמא דב"ה וכו' ואינו נראה. ודברי רש"א אינן מבוררין כל הצורך גם דברי רש"ל ז"ל ואף שיש לפקפק גם ע"ז [שכתבתי] דלמא כ"ע מתירין מטעם בשר עוף בחלב דרבנן ומה שאסר ר' יעקב ביצים מעורים דאתי לאחלופי בשאר בשר ועיין:

בא"ד וי"ל בשר עוף בחלב דרבנן וקשה בעירובין וכו'. וקשה דהו"ל להקשות בלא ר' יעקב הא לב"ה הי' אסור הכא אי לאו דבשר עוף בחלב דרבנן [וא"כ פשיטא דלא לישרי דהא איכא מ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא [ז]] ועוד לפי תירוץ השני א"צ לתירוץ הראשין כלל וי"ל דמ"מ צ"ל דהתם [ר"ל ר' יעקב] קאי על מעורות ובעירובין על גמורות אבל הקשו דהא גמורות הוי אסור דכמוה נמכרת בשוק [אסרי ב"ה בעדיות] אי לאו דהוי [בשר עוף בחלב] דרבנן וא"כ פשיטא [דאסור להורות] וצ"ל מ"מ דבנבילה חמורה דגזרינן ולא דאורייתא [כתירוץ השני] וא"כ הוי ממנ"פ אי התם ביעתא בכותחא גמורות א"כ אין הוראה כלל ואי הוי אין גמורות א"כ הא אסור לר' יעקב ופשיטא דאסור להורות שגמורות פשיטא דאין הוראה כלל אלא הוי גמורות ומ"מ איכא הוראה די"ל דהטעם התם משום בשר עוף בחלב הוי דרבנן ובדאורייתא הוי בשר וא"כ הוי הוראה וצריך הכל לפי האמת ר' יעקב ותירוץ ראשון [ח] אבל מ"מ קשה לפי תירוצם דבשר עוף בחלב דרבנן הא בגמרא דף ז' אמר גבי שלל של ביצים דהוא נמי דאורייתא בנבלת עוף טהור [ט] ואפילו לפי האמת מ"מ מה שאין גמורות (אמת) [אפשר] דאסור בדאורייתא וסוגיא זו לא משמע כן דלא מייתי ראיה משלל של ביצים ודו"ק [י]:

בתוס' בד"ה וכ"ת כו' ותימה כו'. פירש"י צריכין לישב דה"ק הא נמי תנינא נולדה כו' ונוכל לומר דוקא נולדה אבל במעי אמו מותר לכ"ע מנ"ל לומר אסורין ולחלק מתני' מברייתא וכ"ת ב"ה אפילו במעי אמן כו' אלא הא דתניא כו' א"כ מני וכו' ויותר נשוה ברייתא ומתני' ונאמר דבמעי אמן מותרין מלשבש הברייתא וכן צ"ל בתוס' שכתבו ופריך תנינא דאדרבה כו' ויותר ניחא דאתיא נמי כב"ה מלומר כב"ש לחודי' וזה הכל דוחק. וז"ל רש"א אבל במעי אמן היו מודין דאסור כתב רש"ל דקמ"ל בברייתא דשרי אליבא דב"ש אבל רב פסק בביצה שנולדה כב"ש אבל בביצה שנמצא תוך תרנגולת פסק כב"ה דאסרי [ופירוש עם יציאתה נגמרה היינו ביו"ט] ע"כ והכריחו לפרש כן השתא דבמעי אמן חמירא מנולדה אי הוי סבר רב כב"ה דאסר במתני' נולדה לא הוי אצטריך לן רב לאשמעינן במעי אמן דאסורה דכ"ש הוא מנולדה אבל הוא דחוק דלפי מה דס"ד השתא דרב מתיר בנולדה תיקשי לי' דרב אדרב מכמה מימרות דאסר רב בנולדה בו ביום דאפילו בב' ימים טובים של גליות לא מתיר אלא בנולדה בא' שמותר בב' וע"כ הנראה דרב סבר נמי למאי דס"ד השתא כב"ה דאסרי אפילו בנולדה ורב איצטריך לאשמעינן דבמעי אמן אסורה משום דלא נימא כפי הסברא האמיתית דנולדה חמירא טפי ובמעי אמן אפילו ב"ה מודו דשרי וא"ל דא"כ מאי פריך ממתני' דע"כ לא פליגי אלא בנולדה כו' דלמא אשמעינן במתני' רבותא טפי כפי הסברא האמתית דאפילו בנולדה שרי ב"ש ובברייתא אשמועינן דלא נימא כפי הסברא השניה דס"ד השתא דבמעי אמן חמירא ומודו ב"ש דאסירי ואשמעינן בברייתא דשרי די"ל דהכי פריך דכיון דאיכא סברא בהיפך לא הו"ל להשמיט במתני' לאשמעינן נמי דשרי ב"ש במעי אמן כמו דאשמעינן בברייתא אע"כ דע"כ לא פליגי וכו' ולית לן בהך מלתא אלא כפי סברא האמתית בנולדה חמירא טפי וברייתא אליבא דב"ה אשמעינן דמודו במעי אמן דשרי דאל"כ ברייתא מני כו' כדמסיק ודו"ק כי הדברים ברורין וק"ל:

רש"י ד"ה לאכלה בחלב אבל נמצאת במעי אמה. כצ"ל:

תד"ה השתא ע"כ נראה להרר"י דגרסי' כו' מעי"ט ול"נ דהא בהדיא כו'. שמעתי דכוונת הרר"י לגרוס ג"כ דתניא והיא ברייתא המובאה לקמן (כז ב). וכהגהת הגרי"פ שם דתניא ושם מוכרח דבמשנה לא הוזכר ר"ש ולכן נוכל לגרוס בה מעיו"ט:

בא"ד והתם מאי דרשינן כו' ול"ש לרבות יו"ט. לכאורה י"ל דאף ביו"ט יאסר לפי שהוקצה למצותו וע"ש (מד) תד"ה שבנר:

תד"ה ביצים וי"ל דטעמא משום דבשר עוף בחלב מדרבנן כו'. ר"ל דמצד הדין אפי' מעורות אינן כבשר רק באיסור נבלה דאורייתא גזרו ב"ה אפי' בגמורות אטו בשר אבל לענין בשר בחלב דרבנן ל"ג אפי' במעורות ור' יעקב סובר דבמעורות דקרובות לבשר גזרו אף לבב"ח ורב יוסף לקמן גבי שלל של ביצים הוה סבר דמחמת סברת אפושי טומאה לא מפשינן ה"ל לענין גזירה כמו בדרבנן לכן קאמר בל"ק דלא כר' יעקב (ואביי דחי ליה דמחמת אפושי טומאה ל"ג אפי' בדבר דגזרו בדרבנן) אבל כרבנן מצי אתיא דאע"ג דבאיסור נבלה דאורייתא גזרו אפי' בגמורות מ"מ הכא ל"ג משום אפושי טומאה כמו דל"ג בדרבנן ומה"ט מוקי נמי בל"ב דלא כרבנן אך ק"ק לפ"ז לא ה"ל להתוס' לחדש בוי"ל הב' דב"ה גזרי משום ביצת טרפה דלעולם י"ל דגזרי משום בשר ומ"מ לענין בב"ח דרבנן לא גזר ר' יעקב אלא במעורות דהוי גזרה קרובה וי"ל ואכמ"ל:

גמ׳ מוכן לכלבים. יעויין תוס׳ חולין דף טו ע"ב ד"ה כגון:

שם דמאי דחזי ליה לאינש לא כו'. נ"ב ובפירקא דחסידי (תענית כ:) איתא דקסבר ר"ה מאכל אדם אסור להאכילו לכלבים:

תוס' ד"ה ביצים וכו' מפני שהיא גדילה באיסור. עי' שיטה מקובצת ב"ק מז ע"א ד"ה מ"ט:

אם לא היתה נבילה מע"ש. תוס' גרסו מעי"ט והקשה מריש מכילתין נתישב היטב בדברינו שם ע"ש:

ומצא בה ביצים גמורו' לשיטת רש"י היינו שנגמרו בחלמון ולרשב"א בתה"א בית ג' שער ג' ושער ד' בחלבון נמי. ותוס' כ' שיש למחוק גמורו' ולגרוס ביצים. ושיטת רש"י ורשב"א הנ"ל דמדלא קתני ביצה שכמוהו נמכרת בשוק כדתנן במתני' דעדיות גבי ביצת נבלה משו"ה ע"כ לפרש גמורו' תמונת הביצה בחלמון או אפי' גם החלבון כהרשב"א אבל עכ"פ אין כמוהו נמכרת בשוק. אבל צל"ע א"כ מאי פריך אלישנא דמותרת בי"ט מברייתא דביצים גמורות התם גמורות בחלבון וחלמון לבד מותרת בי"ט דה"ל נתח מהתרנגולת ואין כאן הכנה ונולד משא"כ השוחט בי"ט ומצא ביצה שכמוה נמכרת בשוק שנגמרה היום דלמא אסורה בי"ט. דהא לס"ד דהשתא לא אמרי' י"ט לעצמו הכין. ואפי' נדחק ונאמר דביצים כולל משנגמרה בחלמון עד שכמוה נמכרת בשוק ושפיר פריך. מ"מ קשי' לי דהא בחדא דוכתא מיתני' תרוויי' היתר חלב וי"ט. וכן הוא ברי"ף ובראב"ן ה"ג מצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בי"ט ומותר לאכלן בחלב. וא"כ גמורות לענין י"ט בודאי לא מיירי אלא גמורות ממש שכמוה נמכרת בשוק דאל"ה פשיטא. וה"ה בחלב נמי בהא מיירו ומאי מקשה אלישנא דמותרת לאכלן ויש לדחוק בכל זה. אבל יש מכאן ראי' לשיטת רשב"ם שבמרדכי. דלת"ק אין היתר אלא שכמוה נמכרת בשוק והיינו גמורות ור' יעקב לקולא פליג כמ"ש פר"ח בי"ד סי' פ"ו ומאי דקשי' על שיטה זו וישובה ביאור בשער המלך ספ"ט ממאכלות אסורות. ואני עני לולי דמסתפינא הו"א דרשב"ם לא גרס בדר' יעקב אם הי' מעורו' בגידין. אלא אם הי' מעורו' לחוד ותו לא ורצונו שהם מעורות בתרנגולת ולא התחילו לצאת לחוץ עדיין דלת"ק כיון שנגמר הקליפה קשה אע"ג שעדיין אינה מתחלת לצאת לחוץ עד מעת לעת אחר שנגמרה. מ"מ מותרת בחלב ולר' יעקב כיון שעדיין מעורות בתרנגולת ולא התחילה לצאת לחוץ נקרא מעורו' ואסורו'. ועיין לשון פירש"י במנחות ע' ע"א ד"ה מאי שנא מדכתי' אפינקסי' דאילפא וכו' ע"ש. ואשכל דברייתא ללישנא בתרא היינו כל זמן שלא התחילו לצאת מרחם התרנגולת ושלל היינו שהתחילה לצאת מלשון נשללה כמ"ש רשב"א בתה"א לשון זה וזה מה שנלע"ד בשיטת רשב"ם יותר מכל מה שראיתי:

ועיין בת"כ פ' אחרי ונפש אשר תאכל נבלה פרט לחרטום קרניים וצפרנים וביצים. רוצה לומר שאלו אינם בכלל אכילת נבלה ואין שום מקרא מיותר לביצים אלא הברייתא נקטה כל אלו שאינם בכלל אכילת נבלה והוא כמו ברייתא דשמעתין דכולל שלל של ביצים עם גידין ועצמות ואין שום הכרע בברייתא דת"כ יותר מברייתא דשמעתין ונפלאתי על דברי הקרבן נתנאל בזה עי"ש:

ועיין יש"ש פ' כ"ה ומייתי לי' ש"ך סי' פ"ז דמקשה אהרשב"א בתה"א דלענין הכה על זנבה והטילה ביצה כ' רשב"א בעי' שכמוה נמכרת בשוק ובב"ח סגי לי' בחלבון וחלמון. ודוחק לחלק בין דאורייתא לדרבנן ע"ש נראה עיקר קושייתו אע"ג דהתוס' כ' חילוק זה בין בב"ח דרבנן לנבלה דאורייתא. מ"מ הכא צריכין לחלק בדאורייתא גופיה דבנבלה אפי' כמוה נמכרת בשוק אסורה. ובאמה"ח כמוה נמכרת בשוק מיהת מותרת ולענין בב"ח דרבנן מותר אפי' רק נגמר בחלבון וחלמון. ולענין טומאה עוד קיל טפי דאפושי טומאה לא אפושינן ומנ"ל לרשב"א לחלק בדאורייתא גופי' ולפע"ד ס"ל לרשב"א דהא דאסרינן ביצת נבלה אפי' שכמוה נמכרת אין הטעם משום גזירה אטו טריפה דז"א דהרי אין גוזרי' דספנא מארעא אטו ביצת זכר כמ"ש תוס' בחולין. אלא הטעם כיון שנמצאת בתוך התרנגולת אשר שם נמצאו כמה מיני ביעים האסורים מדינא שהם כבשר נבלה. אוסרי' גם את זו משום חברתה. וכן מצאתי בבד"ה ומשמרת הבית משא"כ באבר מן החי שיצאה מן התרנגולת ואין עוד אחרת בחוץ אין לגזור כולי האי ודי למיגזר בקליפה רכה אבל כל שכמוה נמכרת מותר אעפ"י שאמה"ח איסור דאוריי' גם בעוף ובשר עוף בחלב דרבנן מקלינן טפי עוד. ובטומאה מקלינן שלא לאפושי ואפי' לת"ק כמ"ש שער המלך הנ"ל כנלע"ד:

אבל מ"ש הש"ך דהיתר ביצה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו כשנגמרה שראו שהאם רובצת עלי' האי חידושא דהיתר ביצה מבואר היטב בתוס' חולין ס"ד ע"א ד"ה שאם רקמה וכו' אבל מ"ש ליישב בזה שיטת רשב"א הנ"ל יש לי לפקפק כאשר אבאר בעזה"י דרמב"ם פ"ט מנדרי' פסק הנודר מבשר אסור בבשר עוף משא"כ בשר דגים וחגבי' אא"כ באתרא דמימלך עלי' שליח וכ' לח"מ דטעם הדבר משום דבשר עוף אסרוהו בחלב מיקרי בשר בלשון בני אדם בלא המלכת שליח משא"כ בשר דגי' וחגבי' ע"ש ובחי' למס' חולין דהיא גופי' טעמא בעי מ"ט אסרו טפי בשר עוף בחלב מבשר דגים. והעליתי שם דעיקר הטעם הוא כיון דקיי"ל אמה"ח נוהג בעוף וגם יש שחיטה לעוף כמו בבהמה וכן לענין טריפות משו"ה מיקרי בלשון בני אדם בשר טפי הן לענין לשון ב"א דנדרים והן למיגזר בשר עוף בחלב אטו בשר בהמה. משא"כ בשר דגי' וחגבי' ע"ש בביאור והשתא אי ס"ד דביעי' כל זמן שאין כמוה נמכרת בשוק הוה מדינא בכלל אמה"ח דעוף וצריכא גם היתר שחיטה. וה"ה אי מיטרפא התרנגולת לפנינו וכבר נגמרה ביצתה בקליפה רכה. אסורה מן התורה אע"ג דלא גדלה ולא גמרה באיסור כי הוא עדיין נתח מניתוחי אמו. א"כ ממילא הוה בכלל איסור בב"ח גזירה אטו בשר בהמה. ומדחזינן בשמעתין כל שנגמר בחלבון ולר' יעקב נמי כל שאינה מעורה בגידי' אינינו בכלל גזירת בב"ח ש"מ דמן התורה לית בי' שוב איסור אמה"ח וטריפו' רק מדרבנן ובבב"ח דהיא גופי' דרבנן לא גזרו כולי האי. וע"כ מחוורתא כדשניין מעיקרא:

ובדברי' האלו י"ל שיטת הסוברי' הלכה כר' יעקב נגד ת"ק אע"ג דבירושלמי איתא הכי מ"מ היא גופיה טעמא בעי מ"ט פסק ירושלמי כיחידאה. וי"ל דס"ל דת"ק ור' יעקב פליגי אי בשר עוף בחלב דאוריית' או לא ולת"ק בשר עוף בחלב דאורייתא ולא תיקנו בי' רבנן מידי כי הכל דאוריי'. ולא מיקרי בשר אלא שאינו נגמר בחלבון אבל משנגמר אע"ג דלענין אמה"ח עדיין אסור כל שמעורה בגידין מ"מ לענין בב"ח אינינו בשר. ואך ר' יעקב סבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא. ורבנן הוא דגזרו. וגזירתם משום דמיקרי בשר לענין אמה"ח. א"כ כל זמן שמעורה בגידין דעדיין שם אמה"ח עליו לכולי עלמא הוא בכלל גזירת בשר עוף בחלב. וכיון דקיי"ל בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ממילא הלכה כר' יעקב ויש ליישב גם תרי לישנא דש"ס דשלל ואשכול עד"ז ודעת לנבון נקל. וצ"ל לפ"ז לת"ק דבשר עוף בחלב דאוריית' מ"ט לא גזרו בי' כמו שגזרו על ביצת נבלה שכמוה נמכרת בשוק י"ל כמ"ש ר"ת משום דבשר בחלב האי לחודא שרי וכו' ויש להסביר ע"ד שכתבתי לעיל. דכשפותחי' התרנגולת נבלה ומוצאים בה כמה מיני ביעי' ויש מהם נבלה מדאורייתא גזרי' הני אטו הני. משא"כ תרנגולת כשרה כשהביעי' לפנינו בתוך התרנגולת עדיין לא מתשילינן אי לאוכלם בחלב או לא. אך אח"כ כשכבר מונחי' בקופסא בא לבשל א' מהם בחלב ליכא למיגזר הא אטו הא:

בגמרא תניא כוותיה וכו' כבר כתבתי בסמוך הא דלא מפליג בדידיה בההיא ברייתא וכן באידך ברייתא דמסייע לשמואל יש לדקדק אמאי תני כלל עגל שנולד בי"ט מותר כיון דאפילו אפרוח מותר ולפמ"ש א"ש דקמ"ל דאפילו עגל שנולד מבהמה העומדת לגדל נמי אסור דאיכא למיטעי דגרע מאפרוח שמוכן קצת לכלבים ומ"מ קשה אמאי דקאמר עגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומוכן אגב אמו אפרוח שנולד ביום טוב מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ואמאי לא קא יהיב חדא טעמא לתרווייהו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ומזה יש קצת ראיה למה שכתבתי לעיל דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא שייך אלא לענין איסור נולד ולא לענין מוקצה ומש"ה הוצרך כאן לטעמא דמוכן אגב אמו כדי לכלול היתר עגל שנולד מעומדת לגדל והא דקרי ליה מוכן אגב אמו משום דהאי ברייתא לית ליה מוקצה והוי שפיר מוכן אגב אמו אלא שאין אני כדאי להכריע נגד פרש"י ותוספות ולשיטתם י"ל דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא שייך כלל בעגל הנולד דמעיקרא הוי ביה נמי היתר שחיטה ע"י אמו ומכ"ש למ"ד ד' סימנין אכשר ביה רחמנא כמ"ש התוספות לעיל אלא דס"ל דסוגיא דשמעתין לא משמע כן מדקאמרי רב כהנא ורב אסי לרב מה בין זה לעגל שנולד משמע שרוצים לומר דעגל גופא מותר מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכן הוא להדיא בירושלמי ובלא"ה יש לדקדק מל' הירושלמי על לשון רש"י ולהביא סיוע להשיטה שכתבתי אלא שאין להאריך ובביאורי להלכות יום טוב נאריך אי"ה:

בתוספות בד"ה עגל שנולד וכו' ותימא מ"מ אסור משום נולד עיין במהר"מ מלובלין:

בפירש"י בד"ה עם יציאתה נגמרה עכ"ל. אבל מקמי הכי לא חשיב ביצה גמורה עכ"ל. כתב כן לפי המסקנא אבל למאי דבעי למימר לעיל דעיקר מימרא דרב כהנא לומר דבמעי אמה אסורה אי אפשר לפרש כן כמו שיבואר בסמוך:

בגמ' אלא עם יציאתה נגמרה ומותרת באכילה בי"ט הא במעי אמה אסורה וכו' והתניא וכו' ויש לתמוה טובא אמאי דחיק הש"ס במלתא דר"ה דהא מצינן לפרש מלתא דר"ה בפשיטות דאיהו נמי ה"ק עם יציאתה נגמרה ואסורה אם יצאה ביום טוב אבל במעי אמה שריא לפי שלא נגמרה עד שיצאה לאויר עולם. ועוד דלמאי דקאמר עכשיו דבעי למימר דבמעי אמה אסורה א"א להולמו לפי פשט מימרא דר"ה דכיון שעיקר דבריו שעם יציאתה נגמרה ולא במעי אמה למה יהא אסור ויותר יש לתמוה בל' רש"י שכתב בד"ה בי"ט וכו' אבל לא יצאה לא נגמרה בחול ואסורה משום הכנה דרבה עכ"ל וקשה טובא דאדרבה עיקר הכנה דרבה אמרינן לעיל משום דכל דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה וא"כ מה זה שכתב רש"י דכיון שלא יצאה לא נגמרה אתמול ואסורה משום הכנה ונהפוך הוא שאם נגמרה אתמול אסורה משום גזירה י"ט אחר השבת ואם לא נגמרה אלא היום בי"ט אדרבא יש להתיר די"ט מכין לעצמו:

והאמת יורה דרכו דמל' רש"י נראה דלמאי דבעי למימר עכשיו נאמר דר"ה אמר רב פליג אמילתא דרבה במאי דסובר דמאתמול נגמרה ואיהו סבר דעם יציאתה נגמרה פירוש עם יציאתה היינו סמוך ממש ליציאתה ומשו"ה אין להתיר אלא אם יצאה מאתמול אבל אם נמצאת גמורה במעי אמה אסורה כמו נולדה שבודאי אם לא נשחטה היתה יולדת שהרי א"א להגמר אלא עם יציאתה. ולפ"ז נאמר נמי דרב לית ליה האי סברא די"ט מכין לעצמו אלא כדמשמע לעיל מל' רש"י דרבה גופא יליף מוקצה דאורייתא מקרא דוהכינו דבעינן הכנה דוקא מיום חול וכמ"ש שם באריכות אף לפי האמת דרבה גופא סובר הכי ומ"מ עכשיו ע"כ שאין לפרש דברי ר"ה כי אם על זה הדרך דהא ליכא למימר איפכא דהא דקאמר עם יציאתה נגמרה היינו לומר דבמעי אמה לא נגמרה ומשו"ה שריא הא ליתא דהא חזינן להדיא דנגמרה ובמשנה דעדיות נמי תנן ביצה שנמצאת במעי אמה שכיוצא נמכרת בשוק ובברייתא נמי תנינא ביצים גמורות ועכשיו לא ס"ד לחלק בין נגמרה לגדל אפרוחים דמה"ט כתבו התוספות והרא"ש דשריא בנגמרה במעי אמה דאין זו הכנה כיון שאין מגדל אפרוחים וכיון דעדיין לא נחית לזו הסברא תו לא מצינן למימר דר"ה להתירא אתא שאין נגמרה אלא עם יציאתה דהא אנן אמרי' דבמעי אמה נמי נגמרה ואפ"ה שרי משום דעיקר איסור הכנה היינו דוקא אם נגמרה מאתמול משום י"ט שאחר שבת משא"כ אם נגמרה במעי אמה אנו מתירין אותה ע"כ משום דתלינן לומר דהיום נגמרה וי"ט לעצמו הכין ואם כן אין זה הדין נמשך כלל ממאי דקאמר ר"ה עם יציאתה נגמרה. אע"כ דר"ה איסורא קמ"ל משום דפליג אמילתא דרבה וסובר דהיום נגמרה סמוך ממש עם יציאתה וזה גורם האיסור דבעינן הכנה מיום חול דוקא וע"ז מקשה הש"ס שפיר דהא תני להדיא דשריא ומשני דה"ק עם יציאתה נגמרה ומגדל' אפרוחים ואע"ג דלפ"ז לא הוי צריך למימר נפקא מיניה למקח וממכר אלא לענין י"ט ולאשמעינן דנולדה הוא דאסירא אבל במעי אמה שריא משום דבין אם נאמר דמאתמול נגמרה ובין אם נאמר דמהיום נגמרה אפ"ה לא שייך לאסרה דלא נקרא גמר כיון שלא נגמרה לגדל אפרוחים כמ"ש הרא"ש ז"ל. מיהו כיון דהאי שקלא וטריא ידעינן ממתני' ומברייתא דבמעי אמה שריא תו לא צריכין למימרא דר"ה לענין זה משו"ה קאמר נ"מ למקח וממכר וכל זה לשיטת הרא"ש ז"ל וכן משמע מלשון התוספות לעיל דף ב' מיהו לולי דבריהם היה נראה מסוגיא דהכא דאף בלא האי טעמא דבמעי אמה לא נגמרה לגדל אפרוחים נמי יש להתיר בנמצא במעי אמה ולא חיישינן שמא אם לא נשחטה היתה נולדת היום ונגמרה מאתמול אלא תלינן להתיר דהיום נגמרה דמשום דהיא גופא לא מיתסרא אף בנולדה אלא משום גזירה י"ט אחר שבת ומשו"ה תלינן להיתר ועוד די"ל אוקי אחזקה דבמעי אמה היה לה חזקה להיתר לענין י"ט ובחזקת שלא נגמרה ומשו"ה הוצרך הש"ס לומר דנ"מ למקח וממכר וצ"ע ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ביצים גמורות וכו' עיין במהרש"א ז"ל ובתוס' פ' אלו טריפות:

בד"ה וכי תימא וכו' פרש"י וגילה לנו וכו' ותימא א"כ מאי פריך עכ"ל עיין מ"ש מ"ז הגאון בספר מג"ש דלגירסת רש"י ז"ל שלפנינו נמצא דברייתא משבשתא היא אלא דאין הלכה כברייתא ע"ש באריכות. אמנם לענ"ד מ"מ קושית התוספות במקומה עומדת כיון דמעיקרא בעי הש"ס למימר דרב לא ס"ל כהאי ברייתא דמשמע ליה בפשיטות דרבי לא סתים הכי במתני' דלדידיה לא שני ליה בין נולדה לנמצאת אליבא דב"ה אם כן מאי מקשה לקמן בברייתא מני ומאי קושיא די"ל דברייתא סברה דב"ה מודה בהא ורב לא ס"ל כהאי ברייתא כיון דמשמע ליה דרבי לא סתים הכי והנלע"ד דאף אם נאמר שהגירסא בלשון רש"י כמו שהביאו התוספות אפ"ה שיטת רש"י נכונה וברורה דע"כ הא דבעי למימר דברייתא משבשתא היא היינו משום דמשמע לר"ה משמיה דרב עכשיו שאין שום טעם לאסור ביצה שנולדה לא משום משקין שזבו ולא משום פירות הנושרין ולא משום גזירה י"ט שאחר השבת אלא שסובר בפשיטות דהיום נגמרה כמ"ש דלשון עם יציאתה היינו סמוך ליציאתה ממש ומשו"ה אסורה דבעינן הכנה מיום חול מקרא דוהכינו והלכך אין לחלק כלל בין נולדה או נגמרה במעי אמה דהיינו נגמרה היינו נולדה שווין בטעם זה ומש"ה רוצה לומר דע"כ ברייתא משבשתא וע"ז מקשה הש"ס דמלשון המשנה לא משמע הכי דאי איתא דהכי הוא אדמיפלגי בנולדה דאיכא למיטעי דב"ה משום אינך טעמים לפלגו במעי אמה דלית ביה אלא טעמא דהכנה וכ"ש בנולדה וממילא ידעינן נמי דב"ש דשרי במעי אמה ולא חיישי לטעמא דהכנה ה"ה בנולדה כיון דלסברתינו עכשיו אין שום חילוק בזה הטעם בין נולדה לבמעי אמה וממילא נמי דליכא למיטעי דב"ש אוסר בנולדה משום אינך טעמי דפירות הנושרין ושאר חששות דמהיכי תיתי כיון דב"ה גופי' לא חייש לכל הנך טעמי ולא איירי בהו כלל אלא שאוסר משום טעמא דהכנה א"כ תו אין לחלק בין נולדה לבמעי אמה וא"כ הו"ל למיתני במעי אמה כדפרישית וע"ז קאמר הש"ס וכי תימא הא דקתני נולדה להודיעך כחן דב"ש הרי שחוזר בו הש"ס מלומר דסברא פשוטה היא דלטעמא דהכנה אין שום סברא לחלק בין נולדה לבמעי אמה דא"כ מאי רבותא אשמעינן אליבא דב"ש ואדרבא לב"ה הוי רבותא יותר אע"כ דעכשיו סובר הש"ס דכחא דהתירא עדיף ליה ואשמעינן רבותא גדולה אליבא דב"ש דלא תימא דוקא במעי אמה מתיר דהיום נגמרה ושריא אבל בנולדה אסור משום דמאתמול נגמרה או משום אינך טעמי. נמצא דלפ"ז בהכרח דסברא חצונה לחלק בין נולדה לבמעי אמה א"כ מקשה שפיר ברייתא מני דתו לא שייך לומר דמשבשתא היא כיון דעכ"פ יש סברא חצונה בזה למה לא נאמר שכן האמת ואתיא ברייתא כמתניתין לגמרי ודו"ק:

בא"ד על כן נראה לי לפרש וכו' דאי לא תנא וכו' הייתי אומר שמתירין בית שמאי דוקא כשנולדה אבל במעי אמה מודים דאסור עכ"ל. רבים תמהו דמהיכי תיתי לומר כן ולפמ"ש לעיל יש לומר דהו"א דבנולדה מתירין ב"ש דקסברי כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה ומש"ה שרי דלא גזרו אטו י"ט אחר השבת אבל במעי אמה מודו דאסור משום די"ל היום נגמרה ואסורה מקרא דוהכינו דבעינן הכנה מיום חול כנ"ל ליישב לשון התוספות ויתר דבריהם יש ליישב לפי דרך שכתבתי בסמוך והחכם יבין מדעתו ודו"ק:

מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. למאן דאית ליה מוקצה דהא נתנבלה בשבת לר' יהודה אתמול בין השמשות היתה עומדת לאדם וקא חשיב ליה מוקצה בהא לגבי כלבים: אכל מידי דחזי ליה. ועובר שבמעי טרפה ראוי לו לכשיולד הלכך מאתמול דעתיה עלויה אם יולד יאכלנו: לפי שלא נתפתחו עיניו. ואתרבי לאסורא מכל השרץ השורץ על הארץ כדלקמן: עם יציאתה נגמרה. כשיצאה נגמרה ברייתה אבל מקמי הכי לא חשיבא ביצה גמורה ולקמיה מפרש ואזיל למאי הלכתא: לאכלה בחלב. דהשתא הוה ביצה ולא בשר אבל הנמצאת במעי אמה אינה ביצה ואסורה לאכלה בחלב: ביצים גמורות. ואפילו בלא קליפה לבנה אלא שהחלמון לבדו גמור ואע''פ שמעורה עדיין בגידין שריא כדלקמן מדפליג ר' יעקב עליה ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות: בי''ט. וה''ק יצתה ודאי מבעוד יום מותר כי ודאי הוא דנגמרה בחול אבל לא יצתה לא נגמרה בחול ואסורה משום הכנה דרבה: וכי תימא. אין הלכה כברייתא זו דאשמועינן בה מאי דלא אשמעינן במתני' ובשום משנה לא סתם לן רבי הכי ואם רבי לא שנה רבי חייא מנין לו: אלא הא דתניא כו'. הך ברייתא דלעיל מאן קתני לה: לא בית שמאי ולא ב''ה. לא ב''ש דמאי אריא במעי אמה אפילו נולדה בי''ט שריא ולא ב''ה דאפילו במעי אמן אסירי: ומגדלת אפרוחים. ולענין דין מקח וממכר אתמר דאם נולדה נגמר בשולה וראויה לגדל ממנה אפרוחים אבל נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים ואם תבעוהו למכור ביצים לגדל אפרוחים אם מכר אלו הוי מקח טעות ובטל מקח:

השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה דתנן מחתכין וכו' ר' יהודה כו' לפי שאינו מוכן. ותימה היכי הוי מוכן לאדם אדרבה לא הוי מוכן לאדם דבין השמשות לא מצי שחיט לה דשמא הוא שבת והיכי מוכח מהכא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים על כן נראה להרר''י דגרס אם לא היתה נבלה מעיו''ט ולא נראה דהא בהדיא אמרינן לעיל דגבי שבת מתניא דקאמר. גבי שבת דסתם לן תנא כר''ש וכו' ומייתי הך משנה וי''ל דשפיר מיירי בשבת ומייתי מן היתור דאי לא אשמועינן כי אם גבי שבת לתני רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה ותו לא והייתי יודע דאסורה משום מוקצה ואמאי היה צריך למיתני לפי שאינו מן המוכן אם אינו ענין לשבת דהא שמעינן ליה תנהו ענין ליו''ט ואפילו הכי אסור ואע''ג דהוה מוכן לאדם בין השמשות משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ותימה הא דתנן בשבת (דף מב: ושם) אין נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו שמן ואם נתנו מבעוד יום מותר ואין נאותין הימנו לפי שאינו מן המוכן והתם מאי דרשינן מן היתור ולא שייך לרבות י''ט וי''ל דהתם נמי מרבי' מן היתור אע''פ שכבה הנר כבר אסור אחרי כן לפי שאינו מן המוכן והר''ר יעקב מקורביי''ל תירץ דשפיר מיירי דוקא לענין שבת ואעפ''כ מוכח שפיר דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דאי ס''ד מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים א''כ בע''ש מבעוד יום אם היה מוכן לאדם היה כמו כן מוכן לכלבים לפי דבריו דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים א''כ כשהחשיך וקדש היום אע''ג דנסתלקה הכנה דאדם שאינה ראויה לאדם עכשיו מ''מ היתה מוכנת לכלבים מבעוד יום וכיון שהיתה מוכנת להם ההכנה לא נסתלקה בקדוש היום: מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתיה דאיניש אכל מידי דחזי ליה. וקשה דא''כ אפרוח נמי יהא מותר שמוכן לכלבים וי''ל דבעינן מוכן ועומד וזה אינו עומד לכלבים: עגל שנולד בי''ט מותר. ותימה מ''מ הוי אסור משום נולד כמו ביצה וי''ל דהא דאמר דשייך למיסר נולד היינו דוקא בדבר מאכל דומיא דפירות הנושרין ומשקין שזבו אבל בעלי חיים לא: ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב. וקשה דהא אמרינן בעדיות (פ''ה מ''א) ביצת נבלה כל. שכמוה נמכרת בשוק ב''ש מתירין וב''ה אוסרין והכא היכי מותר לאכלן בחלב וי''ל דטעמא משום דבשר עוף בחלב מדרבנן ואפילו ב''ה מודו וקשה דאמרינין בעירובין (דף סב: ושם) אפילו ביעתא בכותחא לא לשרי איניש במקום רביה מאי קמ''ל פשיטא והאיכא בסמוך ר' יעקב דאסר וי''ל דכ''ע מודו דביצים. גמורות מותרות לאכלן בחלב וטעמא דב''ה דאסרי ביצת נבלה היינו משום דגזרינן אטו ביצת טרפה כדאמרינן בעדיות ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שהיא גדילה באיסור: [וע''ע תוס' עירובין סב: ד''ה אפילו ובכתובות ס: ד''ה אפילו ובב''ק מז. ד''ה מ''ט ובחולין נח. ד''ה ושוין]: וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמעינן במשנה. פירש רש''י וגילה לנו רבי הואיל ולא סתם לן במשנה הכי דהברייתא משובשת דרבי לא שנאה ר' חייא מנין ליה ותימה אם כן מאי פריך הא נולדה אסורה לא בית שמאי ולא ב''ה ואמאי דחיק נפשיה לאוקומה אליבא דתנאי הואיל ומשובשת היא על כן צריך לפרש הכי וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין כלומר מאי ששייר במתני' קתני הברייתא דאי לא תנא אלא מתניתין הייתי אומר שמתירין בית שמאי דוקא כשנולדה אבל במעי אמה היו מודים דאסור ופריך תנינא דאדרבה נולדה חמורה יותר מבמעי אמה ואתיא נמי כבית הלל וכו' דבמעי אמה דברי הכל שריא: מני לא כב''ש ולא כב''ה. ואינו יכול לפרש דקתני בברייתא מה ששייר במתניתין דהא ס''ד עכשיו שנולדה חמורה מבמעי אמה: