ביצה ד ע"ב

דף ד - ב

אמר ליה רב פפא:  איכו השתא, אם הייתי מורה לך אתמול, בשעה שהייתי שתוי יין, אשתלאי, הייתי שוכח את ההלכה, ומורה לך בה היתר שלא כהוגן, ואמרי לך לפי הכלל: רב ורבי יוחנן - הלכה כרבי יוחנן.

וכלל זה אינו נכון בנידוננו.

כי הא אמר רבא לקמן [ה ב]: הלכתא כותיה דרב בהני תלת.

דהיינו, בשלושת ההלכות שנחלק בהם רב עם אמוראים אחרים בדין ביצה שנולדה ביום הראשון של שתי קדושות סמוכות, כולל ענין זה, של שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה - הלכה בהן כרב, בין שהורה בהם רב לקולא, בין שהורה בהם רב לחומרא. [ולהלן בסוף הסוגיא [סוף דף ה] יובאו שלשת ההלכות].

ואכן עתה, שחלפה לה השפעת היין, יודע אני להורות לך כהלכה, שבביצה שנולדה בשבת, ההלכה היא כרב ולא כרבי יוחנן, ואסור לאכלה למחרת ביום טוב.

אמר רבי יוחנן: עצים שנשרו מן הדקל בשבת - אסור להסיקן ביום טוב הסמוך לו אחריו ^[1].

ואל תשיבני מדברי שאמרתי ביצה שנולדה בשבת מותרת ביום טוב שלאחריו, היות ובעצי דקל יש סיבה להחמיר ולאסור יותר מאשר ביצה.

ומבאר רבי יוחנן דבריו: מאי טעמא יש להחמיר בעצי דקל יותר? כי ביצה, משום דביומא ביום השבת שנולדה בו נמי חזיא לגומעה, ראויה היא לגומעה, ובכל זאת לא קא שרי לה, לא התרנו לאוכלה עד למחר - מידע ידיע האדם דביצה בת יומא שנולדה ביום טוב אסורה, ולא יבואו לטעות אם נתיר לאכול ביום טוב את הביצה שנולדה בשבת, ולומר שגם ביצה שנולדה בו ביום מותרת ^[2].

אבל עצים, דלא חזו ליומייהו, שבשבת אין בהם כל שימוש, שהרי הבערה אסורה בה, יש לחשוש אי שרי להו למחר להסיק בהם ביום טוב שאחר השבת - אתי יבואו אנשים לטעות ולמימר שביומייהו - נמי שרו, ואינם מוקצים. ומה שלא השתמשו בהם אתמול אין זו ראיה עבורם שאסורים בהסקה ביום שנשרו, כי יאמרו: משום שבת הוא, דלא חזו, שלא ראויים הם בו להסקה, אבל ביום טוב מותר להסיק בהן אפילו אם נשרו בו ביום. אמר רב מתנה: עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ^[3] ביום טוב והם מוקצים, שהרי היו מחוברים לדקל, ולא היתה דעתו של אדם שינשרו ביום טוב, ואסור להשתמש בעצים מוקצים להבערה ביום טוב וגם גזרו לאסרן כשנשרו שמא יעלה ויתלוש, ולכן אם רוצה להשתמש בהם -

מרבה עליהם עצים מוכנים, ומסיקן! ומותר לעשות כן היות ורוב חום ההסקה הוא מעצי ההיתר ושימוש המוקצה בטל ברוב.

והוינן בדברי רב מתנה: מה הועיל ריבוי עצי ההיתר לצורך השימוש בהם? והא בשעה שהוא קא מהפך את העצים בתנור - בעצי איסורא שהם מוקצה הוא מהפך, ומטלטל מוקצה! ^[4] ומשנינן: כיון דרובא עצים דהיתרא נינהו!

בטלים עצי המוקצה ברוב, ונמצא שכי קא מהפך את עצי המוקצה - בהיתרא קא מהפך! ^[5] ותמהינן: הכיצד מותר לו להרבות עצי היתר? והא קא מבטל איסורא לכתחלה.

ואילו אנן תנן: אין מבטלין איסור לכתחלה!

ומשנינן: הא דלא מבטלים איסור לכתחילה, הני מילי באיסור דאורייתא, אבל בדרבנן מבטלין. ועצים אלו איסורם רק מדרבנן ^[6].

ועדיין יש להקשות לרב אשי, דאמר: כל דבר שיש לו מתירין, אפילו באיסור דרבנן לא בטיל - מאי איכא למימר? והרי לעצים האסורים יש היתר במוצאי יום טוב, ואין הם בטלים!

ומשנינן: הני מילי שדבר שיש לו מתירים לא בטל אפילו באיסור דרבנן, היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, כשנמצא האיסור בעינו גם לאחר ביטולו, ונמצא שמתיר בביטולו להשתמש באיסור קיים שיש לו מתירים.

אבל הכא, השימוש בחום העצים להסקה בא רק לאחר שמקלא קלי, שנשרפו כבר עצי האיסורא, ונעשו גחלים, שכן הדרך להסיק בגחלים, ולכן גם דבר שיש לו מתירים בטל ^[7], ^[8].

ועתה מביאה הגמרא מחלוקת נוספת של רב עם אמורא בענין ביצה שנולדה ביום הראשון מתוך שתי קדושות סמוכות.

אתמר: שני ימים טובים של גליות, שנוהגים כל הגלויות לעשות בכל יום טוב שני ימים קודש, היות ואינם יודעים אם עיברו בית דין את החודש בארץ ישראל או לא, כיון שהשלוחין שיוצאים להודיע על הזמן שנקבע ראש חדש אינם מספיקים להגיע אליהם מראש חדש עד יום טוב ^[9].

רב אמר: ביצה שנולדה בזה, ביום טוב הראשון מותרת בזה ביום טוב השני. כי ממה נפשך אחד משני הימים הוא חול. ואם היום הראשון הוא קודש, לא נאסרה הביצה למחרת ביום החול. ואם השני הוא קודש, נמצא שנולדה הביצה ביום חול, והרי הוא מוכנת ליום טוב שלמחרת, מבעוד יום חול.

ורב אסי אמר: נולדה בזה - אסורה בזה! והוינן בה: לימא קא סבר רב אסי שאסר, ששני ימים טובים של גלויות - קדושה אחת היא, שנתנו להם חכמים דין קדושה כיום אחד ארוך בכך שעשו את שניהם קדושים בודאי לעולם ^[10] אפילו בזמן שיתברר זמן קידוש החדש, ולכן ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני?!

והרי לא יתכן לומר כן, כי:

והא רב אסי היה מבדיל [אומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"] ^[11] מיומא טבא הראשון ליום טוב חבריה, השני!

לפי שסבר רב אסי שכיום אנו בקיאים בקביעות החדשים, ואנו יודעים שהיום השני הוא חול, ומה שאנו נוהגים שני ימים טובים הוא רק משום שמחזיקים אנו במנהג אבותינו שהסתפקו, ולכן היה מבדיל רב אסי במוצאי היום הראשון, ואם כן מוכח שלא תקנו חכמים שיהיו שני הימים קדושים בודאי כקדושה אחת, כי לא היה רב אסי מבדיל באמצע היום הארוך המקודש.

ומשנינן: רב אסי ספוקי מספקא ליה, אם קבעו חכמים את שני הימים כחוק לבני הגלויות, אפילו אם הם יכירו בקביעות החדשים, או שמא בני הגלויות נהגו כך מעצמם, מכח ספק, ואז, אם מכירים בני הגלויות בקביעות החדשים צריכים הם להבדיל במוצאי יום טוב ראשון ^[12].

ולכן רב אסי מצד אחד עביד הכא לחומרא, שהחמיר משום ספיקו להחשיב את שני הימים לקדושה אחת ארוכה ואסר את הביצה שנולדה בראשון גם בשני.

ומצד שני נהג גם הכא בהבדלה לחומרא, והבדיל במוצאי יום טוב ראשון.

ונחלקו אמוראים מי משניהם [רב ורב אסי] צודק:

אמר רבי זירא: כותיה דרב אסי מסתברא, שביצה שנולדה בזה אסורה בזה משום שקבעו חכמים את שני הימים כתקנה קבועה ועשאום כקדושה אחת ארוכה.

והראיה: דהאידנא, שהרי עתה ידעינן בחישוב קביעא דירחא, ובכל זאת קא עבדינן תרי יומי. ומשמע מזה, שהיא תקנה קבועה, ושני הימים קדושה אחת הן.

אמר אביי: כותיה דרב מסתברא שאין שני הימים קדושה ארוכה כיון שנוהגין בהם רק מספק, ואחד מהם חול והשני קודש, וממה נפשך הביצה מותרת.

והראיה מהא דתנן: בראשונה בתחילה היו משיאין משואות של אש על ראשי ההרים ביום שקדשו בית הדין את החודש, כדי לבשר לכל המקומות את זמן קידוש החודש על ידי בית דין.

אך משקלקלו הכותים, שהדליקו משואות ביום שלא קידשו בית דין כדי להטעות את העם, התקינו שיהו שלוחין יוצאין להודיע בכל מקום אימתי התקדש החודש, ולמקום שהגיעו עד ט"ו בחודש נהגו יום טוב יום אחד, לפי קידוש החודש, ובמקומות שלא יכלו השלוחים להגיע לפני ט"ו בחודש, נהגו מספק שני ימים טובים.

ומשמע מדברי המשנה כי אילו בטלו ועברו מהעולם הכותים וקלקולם - עבדינן רק חד יומא על ידי הדלקת המשואות בראשי ההרים. והיכא דמטו למקום שמגיעים השלוחין - עבדינן חד יומא.

ומוכח שלא היתה תקנת חכמים שיעשו בכל הגולה שני ימים טובים של גלויות, ולא נהגו כך אלא מחמת הספק, ויום אחד הוא קודש ויום אחד הוא חול, והיינו כדעת רב שהתיר את הביצה ביום השני ממה נפשך.

ומוסיף ומסביר אביי: והשתא, דידעינן בקביעא דירחא על ידי חישוב המולדות - מאי טעמא עבדינן תרי יומי? ^[13] משום דשלחו מתם, רבי אלעזר, מארץ ישראל שלח הוראה לבבל:

הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, לנהוג שני ימים טובים של גלויות למרות שהינכם בקיאים בחישוב המולדות, היות וזמנין דגזרו שמדא, לעיתים גוזרת המלכות גזירות שמד שלא ללמוד תורה, וישכחו את חישובי "סוד העיבור", ובכל זאת ימשיכו לנהוג יום טוב אחד בלבד ^[14], ואתי לאקלקולי, יבוא הדבר לידי קלקול, שיאכלו חמץ בפסח, כי יחסר יום מחודש מלא, או יתווסף יום לחודש חסר, ולפיכך הורו חכמים לעשות שני ימים שבאחד מהם יחול המועד ^[15].

אתמר: שני ימים טובים של ראש השנה, שתיקנו חכמים לנהוג בהם בכל מקום בתורת ודאי ולא בתורת ספק, הרי הם קדושים בקדושה אחת ארוכה. ולכן: רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: נולדה ביצה בזה ביום טוב הראשון של ראש השנה - אסורה בזה, ביום השני.

והראיה ששני ימים אלו תוקנו לנהוג בהם כקדושה אחת ודאית, מהא דתנן במסכת ראש השנה [ל ב]:

תנן: בראשונה, היו מקבלין עדות החדש של תשרי - כל היום במשך היום השלשים של חודש אלול. ואם היו מגיעים העדים אפילו לקראת סיומו של היום, היה אותו יום מתקדש למפרע מתחילתו בקדושת יום טוב של ראש השנה. ולכן גם לפני הגעת העדים, היו נמנעים בו מתחלתו ממלאכה ^[16], שמא יבואו עדים, והוא יתקדש למפרע.

וספק זה היה נמשך עד השקיעה, כי קיבלו עדים כל היום, אך אז לא נחשבו שני הימים כיום אחד ארוך, כי הראשון קדוש מספק, ואם השני התקדש, התברר שהראשון היה חול.

פעם אחת נשתהו העדים לבא מעבר לזמן שהיו רגילים לבוא בו, שבאו אחר זמן הקרבת התמיד של בין הערביים, ובכל שנה באו עדים לפני זמן זה.

דחיישינן שמא יגזרו גזרה וישכחו חשבון הקביעות ויבואו לידי קלקול. א"ר יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט ואל תשיבני ביצה כלומר אל תקשה עלי. ומפני מה [אני] מתיר בביצה שנולדה בשבת כי מותר לאוכלה ביו"ט כו'. ופשוטה היא. והלכתא כוותיה בעצים ולא בביצה.

אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן דקיי"ל איסור עצים כי האי גוונא גזרה היא מדרבנן שמא יעלה ויתלוש ואע"ג דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ביו"ט הני מילי בדאורייתא אבל האי דמדרבנן אסור אפילו לכתחלה שרי.

ואפילו לרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין כגון הני עצים דלמחר שרו לא בטיל הני מילי היכא דאיתא בעיניה. אבל הני עצים כבר נשרפו. ולפיכך בטלי ושרי למיפא בתנור.

והאי דאמרי רב ושמואל בב' יו"ט של ר"ה נולדה בזה אסורה בזה דתנן בראשונה היו מקבלין עדות כו'.

הא דאמר רבא הלכתא כותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא. מהא שמעינן דהלכתא כרבה דאית ליה הכנה, דהא אוקימנא טעמיה דרב בהכנה דרבה ופסק רבא הלכתא כוותיה שמע מינה דאית לן הכנה כרבה. ואם תאמר והא משמע לקמן בריש פרק יום טוב שחל להיות בערב שבת (טו, ב) דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ועירוב מדרבנן וכטעמיה (דרבה) [דרבא] דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב אי נמי כרב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיום לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, ועוד דאם איתא דאין יום טוב מכין לשבת משום עירוב לא הוה שרי איסור דאורייתא וכדאמר לה רבה גופיה לרב חסדא בפרק אלו עוברין בפסחים (מו, ב) בשלמא לדידי דאית לי הואיל היינו דאופין מיום טוב לשבת אלא לדידך דלית לך הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת, וכי תימא משום עירוב ומשום עירוב שרי איסורא דאורייתא ופריק רב חסדא שאני אומר צרכי שבת נעשין ביום טוב, אלמא לדידן דאית לן הכנה אין צרכי שבת נעשין ביום טוב ואפילו בעירוב. יש לומר דאנן נמי כאידך דרבה סבירא לן דאית ליה הואיל דאורייתא הוא, והילכך מדינא אופין לשבת הואיל ואי בעי אכיל ליה ביומיה ואפילו לא אכל ליה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים. ואם תאמר עוד אם כן הא דכתב רחמנא לכם ודרשינן מיניה (לקמן ביצה כח, ב) לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים, היכי משכחת לה דהא הואיל דאורייתא הוא. יש לומר במבשל להם דברים האסורים לו דליכא הואיל. ואם תאמר עוד והא אמרינן (לקמן ביצה כא, ב) אין מזמנין את העכו"ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. יש לומר ההיא מדרבנן בעלמא היא, ורבה נמי באופה ביום טוב לחול אינו לוקה קאמר ומשום הואיל אבל איסורא מיהא איכא ומדרבנן, ומיום טוב לשבת דאיכא צורך מצוה שרי ובעירוב כטעמיה דרבא או כרב אשי.
ואם תאמר עוד אם כן הא דכתב רחמנא והכינו את אשר יביאו ולמיסר הכנת יום טוב לשבת, היכי משכחת לה דהא איכא הואיל יש לומר בכל מקום דליכא הואיל, ומשכחת לה בהכנה דממילא כגון ביצה שנולדה בשבת אחר יו"ט וכדרבה דאמר (ב, ב) כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ואם תאמר אף בזו איכא, דהא בתרנגולת העומדת לאכילה עסקינן ואי בעי שחיט לה לתרנגולת ואכיל לה לביצה, יש לומר הכנת גמר אינה גמר במעי התרנגולת אלא בשעת לידה, דכי נולדה נמצאת הכנת גמר של אמש הכנה גמורה דעם יציאה נגמרה שהיא ראויה לגדל אפרוחים והיא מבושלת יותר לאכילה כדאיתא לקמן (ביצה ז, א) ואיתא נמי בהדיא בירושלמי (ריש פ"ק דביצה) והלכך ליכא הואיל ואסירה. ודכוותיה נמי הכנת עירוב למאי דקס"ד מעיקרא בפרק בכל מערבין (עירובין לח, ב) דגרסינן התם גמרא רבי אליעזר אומר י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין, כי נח נפשיה דרב הונא על רב חסדא למירמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דרבי אליעזר דאמר שתי קדושות הן ורמינהו שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, אמר רבה התם משום הכנה דתניא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב, אמר ליה אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ובשני מחשיך עליו ונוטלו ואכלו הא קא מכין מיום טוב לשבת א"ל מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחלת היום קונה עירוב, אלמא אי הוה סבירא לן דסוף היום קונה עירוב לצורך השבת שלאחריו היה אסור לרב דאמר אין יום טוב מכין לשבת, והתם נמי היינו טעמא כדאמרן דליכא הואיל שהרי אי אפשר לו לקנות עירוב לצורך היום הילכך מכין הוא ממש בשבת ואינו בדין אלא משום דתחלת יום השבת קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה.

ואתמול משום דלא חזו להסקה. ודוקא עצים מהאי טעמא דקא מפרש אבל פירות שנשרו בזה מותרין בזה לר' יוחנן דאינהו לביצה דמו, אבל לדידן דאית לן הכנה פירות נמי אסורין, ואף על גב דאי אפשר לבוא לידי אסורא דאורייתא כביצה מכל מקום כיון דביומא אסורה או משום מוקצה או משום גזרה שמא יעלה ויתלוש הילכך אף הוא אינו מכין לשבת, והוא הדין לאפרוח שנולד ביו"ט (ו, א) לרב דאסור משום מוקצה אף בשבת של אחריו אסור דכל שאינו מכין לעצמו אינו מכין לשבת, אבל עגל שנולד ביום טוב מותר בשבת דהואיל ושרי ביו"ט אף הוא מותר בשבת די"ט הכין לעצמו וממילא הותר לשבת כיון דאי אפשר למהוי ביה איסור הכנה דאורייתא כשנולד בשבת שלאחר יום טוב ולא ביום טוב שלאחר השבת. אבל עגל שנולד בשבת אפשר דאסור אפילו ביום טוב, משום דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור וכיון שהוא אסור ביומו אינו מכינו ליום טוב וכן פסק רבנו אפרים ז"ל, ויש להתיר משום דהא אילו אית ליה חולה בתוך ביתו שרי ואפילו לבריא באומצא הלכך אף ביום טוב שרי, וכן פסקו מקצת הפוסקים וכן כ' בעל העיטור ז"ל.

והא קא מהפך באסורא כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך. ומסתברא היא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערב הא מכירן אין ביטול מועיל להם שאין ביטול בדבר הניכר לעין, ולא אמרינן ביה בהיתרא קא מהפך דאי אפשר לאפוכי בהתירא בלחוד בלא איסורא

אבל בדרבנן מבטלין. וכי מבטלין בדרבנן איכא מאן דאמר דדוקא כשנתערב בפחות מכדי שיעלה בהיתר דמשום שלא יאסר תערובתו מוסיפים עליו היתר ומבטלין אותו אבל לערב בידים ולבטלו לא, והכא כשנפלו לתוך עצי התנור שאין ניכרין בין שאר העצים, ואי נמי טעמא הכא משום דמקלא קלי אסורא ואמסקנא דמילתא סמיך. ואיכא מאן דאמר דמבטלין לכתחלה ואפילו ברוב ממש ולא בעינן ששים ומאה, וכאותה שאמרו [בכורות כז, א] (במנחות) תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואפילו לאכלה זר וכן חלת חוצה לארץ כדמפרש בירושלמי בפרק בתרא דחלה (ה"ב). ודוקא באיסורי דרבנן דאין להם עיקר בדאורייתא, כגון שאובה דכולה שאובה דרבנן, וכגון תרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ שאין בחוצה לארץ תרומה וחלה דאורייתא כלל, והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ כיון דליכא למיחש לתערובת איסור דאורייתא, ויש מי שאוסר אפילו באלו לערב לכתחלה, וכבר הארכתי בזה יותר ביבמות (פב, ב) פרק הערל בס"ד (ד"ה וסבר).

והשתא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם וכו'. ואם תאמר אמאי לא מבדילינן כדהוה עביד רב אסי, יש לומר דחיישינן דילמא אתי לזלזולי ורב אסי לא חייש לזלזולי. ויש מי שפירש דרב אסי סבר לה כר' דוסא דאמר בסוף פרק בכל מערבין (עירובין לט, א) העובר לפני התיבה ביום טוב א' של ר"ה אומר החליצנו ד' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר ולא הודו לו חכמים ומפרש בגמרא (שם מ, א) משום דלא ליתי לזלזולי ביה, ואנן קיימא לן כרבנן דפליגי עליה.

שני ימים טובים של גלויות שתי קדושות הן וממה נפשך אחד מהם חול שהרי בירושלים לא היו עושין אלא יום אחד וכן בזמן שהיו משיאין משואות ממקום למקום עד שבהם היו אף רחוקים שברחוקים יודעים מתי נתקדש החדש לא היו עושין אף בגולה אלא יום אחד ואף משקלקלו הכותיים להשיא משואות כדי להטעותם והתקינו להיות שלוחים יוצאים כל שהשלוחים מגיעים לשם לא היו עושים אלא יום אחד ונמצא שאף הרחוקים אין עושין שני ימים אלא מספק יום הגדול והילכך האחד חול על כל פנים וכל האסור בראשון הן מתורת הכנה הן מתורת מוקצה ליומו מותר בשני שאינו בתורת הכנה מזה לזה שאף אם למחר חול אין איסור הכנה מיו"ט לחול בהכנה הבאה מידי שמים והילכך ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני וכן פירות שנתלשו בראשון מותרין בשני או לערב בכדי שיעשו כל שיתלשו ויבאו ממקום קרוב ר"ל מתוך התחום כמו שיתבאר וכן גרוגרות וצמוקין שיבשו בראשון מותרין בשני ומ"מ מוקצה הדבק כגון שהביצה עצמה עומדת לגדל אפרוחים אף בשני אסורה וכן כל כיוצא בזה אלא שאם התנה עליה בראשון כגון שיאמר אם היום חול ולמחר קדש הריני מכין ביצה זו למחר ואם היום קדש אין בדברי כלום והרי איני צריך הכנה רשאי לאכלה למחר וכן בתרנגולת עצמה העומדת לגדל ביצים ובתמרי דעיסקא וכן בכל כיוצא בזה ויש חולקין בדבר ואין דבריהם נראין ומ"מ יש מכריעין בה שבזמן שהיו עושין שני ימים מספק והוא שבזמן שהיו מקדשין על פי הראיה ולא היו מודיעין אלא בשלוחים מצד שכבר בטלו את המשואות ממה שקלקלו הכותיים וכל שלא היו שלוחים מגיעים שם היו עושים שני ימים מספק היה ראוי להתנות כך אבל בזמן הזה שאין כאן ספק והכל נעשה על פי העבור המתוקן מסיני כמו שביארנו בסנהדרין אין כאן תנאי וכמו שיתבאר בתנאי עירובי תבשילין לדעת גדולי המחברים ומ"מ לדעת המתירים בתנאי אף בזמן הזה בעירובי תבשילין כמו שיתבאר הוא הדין באלו ולמדת לפי דרכך שאין יו"ט שני בזמן הזה אלא מנהג אבות ואעפ"כ אין מבדילין מיום טוב לחברו שלא יבאו לזלזל ביו"ט שני וכן שהרי עשינוהו קדש בקדוש שבו:

שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן וכל האסור בראשון הן מחמת הכנה הן מחמת מוקצה ליומו כגון ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור בשני הואיל ואף בבית הועד היו נוהגין בה לפעמים קדושה שני הימים קדושה אחת הן כאלו היו שניהם מן התורה שלא היה הפסק קדושה ביניהם:

יש מי שאומר מכאן שלא לומר זמן בליל שני של ראש השנה ואין דבריהם נראין לא נאמר דין קדושה אחת אלא להחמיר ואע"פ שהן עושין עצמן כמחמירין בכך שמא אם יברכו זמן יבאו לעשותם שתי קדושות אין זה כלום שאם כן אף קדוש יאסר ומה בין זמן לקדוש אם אין קדוש אין זמן אם יש קדוש יש זמן ועוד שהרי כמה דברים יש שאינו אצלם קדושה אחת כמת וכאבל שמונהו לשני ימים ועוד שהרי יש ללמדה מזמן בית המקדש שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין היום קדש ולמחר קדש וודאי זמן היו אומרים בשניהם:

חל יום ראש השנה להיות ביום חמשי הרי כל מה שנאסר בראשון אסור בשני וביום שבת בשני מטעם קדושה אחת ובשבת מטעם הכנה ויש מקילין בזו להתירן בשבת שאין דין הכנה אלא מיומו למחרתו ודברים משובשים הם:

בני ארץ ישראל יש מן הגאונים שהצריכו להם לעשות שני ימים מיו"ט של ראש השנה כבני גליות וכן הדברים נראים אע"פ שקצת גאונים חלקו בזו כמו שיתבאר בסמוך:

זה שביארנו שאף בבית הועד היו עושין לפעמים שני ימים הוא ממה שאמרו בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום ר"ל כל יום שלשים לאלול והוא שכבר ידעת שכשהיו מקדשין על פי הראיה היה יום שלשים לחדש תלוי בביאת העדים וכל שיבאו ויעידו שראו את הלבנה מקדשין אותו ואפילו באו עדים מן המנחה ולמעלה ואם לא באו נשאר החדש שעבר מעובר ומקדשין את החדש ביום שלשים ואחד ובחדש תשרי שיום ראשון שבו יום טוב היו נוהגים קדש מתחלת לילה שמחרתה יום שלשים ומצפין את העדים ביום שלשים ויש אומרים שמבערב היו מקדשין ומתפללין בשל יו"ט ואע"פ שבשחרית [לא] היו אומרין על הקרבן שיר של יו"ט בזו מפני שדי להם בשיר של קדש של בין הערבים שרוב שנים היו באין קדם השלמת תמיד הערב ומתוך כך היו מצפין אותם כל יום שלשים לאלול והיה מסורת בידם שאפילו יבאו עדים מן המנחה ולמעלה יהו מקדשין אותו ומונין מאותו היום דכל אותו היום נוהגין בקדושת יו"ט מחשש שמא יבאו העדים וכן מתחלת הלילה ומ"מ אע"פ שכך היתה מסורת בידם מעולם לא אירע להם שישתהו מלבא עד לאחר המנחה בכדי שישלימו הקרבת תמיד בערב ויגיעו לשיר ופעם אחת נשתהו עד קרוב לחשיכה וחשבו שלא יבאו עד למחר והקריבו תמיד של בין הערבים בשיר של חול מה שלא אירע להם כך מקודם שהרי היה מוחזק אצלם שלא יצא אלול מעובר ואחר שהשלימו התמיד בשיר של חול באו עדים ונתקדש היום בהכרח ונמצאו מקולקלים בשיר ומ"מ בתמיד של שחר מיהא לא היה שם קלקול שאף כל השנים לא היו אומרין בו אלא שיר של חול מפני שרוב השנים אינן באים עד לאחר הקרבת תמיד של שחר וכן לא היה קלקול במוסף לא בשיר ולא בעקר הקרבתו שהרי מוספין כל היום ואע"פ שכבר הקריבו תמיד של בין הערבים וכבר אמרו עליה השלם היכא דלא אפשר שאני והרי מחוסר כפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד ואוכל פסחו לערב כמו שיתבאר במקומו אבל שיר של מנחה היה קלקול אצלם והתקינו מתוך כך שיהיו מצפין אותם כל יום שלשים על הדרך שכתבנו ואם באו עד המנחה יהו מקריבין תמיד בשיר של קדש ומקריבין קרבן מוסף וימנו ממנו ראש חדש ואם ישתהו מן המנחה ולמעלה יהו נוהגין אותו היום קדש הואיל ועבר רובו בקדושה ושהוא קדש מן הדין ולמחר יהו נוהגין קדש וימנו ממנו והוא שאמרנו שמאחר שאף בבית הועד היו נוהגין לפעמים שני הימים קדש קבלום עליהם כיומא אריכתא ואע"פ שלאחר חורבן שלא היה שם קלקול שיר שהרי אין שם קרבן ומ"מ נוהגין היו לקדש על פי הראיה החזיר רבן יוחנן בן זכאי את הדבר לישנו לקבל עדות החדש כל היום כלו ואפילו באו עדים מן המנחה ולמעלה יהו מונין מאותו היום מ"מ הואיל ואף למחר היו נוהגין קדש כעין תשלומין אחר שלא נהגו בראשון קדושה ודאית אע"פ שהראשון עקר הקדושה הרי הם כבני גולה לעשות שני ימים ומתוך כך נתקבלו בקדושה אחת לאסור של זה בזה:

ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה פירש רב אסי ס"ל כרב ששת דאמרנין בפ' בכל מערבין ההיא בר טביא דאתא לבי ריש גלות' דאיתלד ביו"ט ראשון ואשתחיט ביו"ט שני ר"נ וחסד' אכיל רב ששת לא אכיל אמר רב נחמן מאי אעביד לששת דלא אכיל בשרא דטביא אמר רב אשי היכי איכול דתאני אסי ואמרה לה איסי תני וכן הי' ר' יוסי אוסר בב' יו"ט של גליות:

רב אסי ספוקא מספקא להי ועבד הכא לחומר' והכא לחומר' פי' וה"ה נמי דהי' מקדש ור' יוסי נמי דש"ל לרב אסי כוותיה מספק' להי כמו שהוכחתי שם במהדורא תליתאה:

דהאידנא דידעי' בקביע' דירח' פי' האי דידעי' השת' בקביע' דירח' לא שאנו חכמים יותר מן הראשונים שאנו בקיעים בחשבון המולד [והם] לא היו בקיאים אלא שהראשונים אע"פ שהיו בקיאים הרבה בחשבון יותר ויותר ממנו לא היו רשאים לעשות אלא ע"פ הראיי' כדילפי' מהחדש הזה כזה ראה וקדש ואם נראית הלבנה ביום שלשים היו קובעים אותו ראש השנה ואם לא נראתה היו דוחין ליום שלושים ואחד ואע"פ שהמולד חל ביום שלשים לא היו משגיחים בו והילכך לכל הגולה הי' ספק מתי קבעו ב"ד הגדול אבל עכשיו שבטל ב"ד הגדול ואין אנו עושים ע"פ הראיי' לא אע"פ החשבון אנו יודעים קביע' דירחא שכל ישראל עושים דין זה שאנו עושים:

איתמר שני יו"ט של ראש השנה רב ושמואל דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה: עיין בפ' בכל מערבין במהדור' תליתאה מה שהקשיתי דרב אדרב ותירצתי שם:

אמר ליה איכו השתא אישתלאי. פירוש לולי שעכבת עד עתה שגיתי ואמרתי לך מותר. עצים שנשרו מן הדקל. פירוש שנשבה הרוח ושברתן. ואף על גב דר' יוחנן לית ליה מוקצה כדפסק כר' שמעון במסכת שבת מכל מקום באיסור דמחובר מודה לפי שאין הכן במחובר.

ואל תשיבני ביצה כו'. וא"ת ומאי ראיה דביצה דשאני ביצה לדידיה דהיא אסירא משום משקין שזבו ודי לאוסרה ליום אחד אבל באיסור מוקצה דין הוא דליתסר לשני ימים. וי"ל דאפילו באיסור מוקצה הוי מוכן משבת ליום טוב כיון דשתי קדושות הן. ויש מפרשים דלא נשברו עכשיו בשבת לגמרי אלא דכבר היו מקצתן נשברין מחול ועכשיו בשבת ננערו לשבור ואסורין גזרה שמא יעלה ויתלוש והשתא דמיא לביצה דהיא אסורה משום גזרה גם כן.

אבל בדרבנן מבטלין. פירוש ובדבר שאין בו אוכל כלל דומיא דעצים כמו שפירש רש"י ז"ל וממנו תלמוד ותדון. ויש מפרשים דאפילו בדרבנן והוא שאינו של אוכל לא התירו אלא בדאיתא תרתי נמי חדא שנפלו לתוך התנור עצמו דהיא מלתא דלא שכיחא ועוד דמיקלא קלי איסורא כראסיקנא דעל הא סמיך. ויש מפרשים דדוקא באיסורא דרבנן דלית לה עיקר מדאורייתא אבל חצי זית של חלב כיון דאית ליה עיקר מן התורה לא מבטלין כדמוכח פרק גיד הנשה. והרמב"ם ז"ל שכתב דמבטלין בשר עוף בחלב אמרו בתוספות דלא נהיר דהא מכל מקום אית ליה עיקר מן התורה שהרי איסור בשר בחלב דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.

איתמר שני ימים של גליות. פירוש בכל שני ימים מיירי חוץ מראש השנה וקרי של גליות לפי שאין עושין אותן אלא בני הגולה דלא הוו מטו שלוחין אבל בני ארץ ישראל אינם עושים אותם אלא יום אחד וכן פירש רש"י ז"ל. רב אתר נולדה בזה מותרת בזה. וכן הלכתא כותיה דרב. וכן שבת ויום טוב נולדה בזה אסורה בזה ובין יום טוב ראשון בין יום טוב שני בין שבת ואחריו יום טוב בין יום טוב ואחריו שבת וטעמא משום הכנה.

ירושלמי שיירי מדורה שיירי פתילה שיירי שמן שכבו בשבת מהו להדליק ביום טוב. רב ור' חנינא אמרי אסור ור' יוחנן אמר מותר. ופריך התם מיחלפא שיטתיה דרב תמן אמר שתי קדושות וכאן חדא קדושה. ולא משני התם מידי. ורבינו יצחק ז"ל פירש דאיכא לשנויי כדמשנינן הכא גלי ביצה דשבת ויום טוב דבהכנה דרבה פליגי שהפתילה והלפידים שהודלקו היום הם נוחות יותר להדלק למחר והכנה היא וכן השמן שהודלק היום נעשה צלול והוא נוח להדלק למחר. וכיון שכן קיימא לן כרב ואין מדליקין אותן ביום טוב שלאחר השבת אלא אם כן הרבה עליהם דבר מוכן אבל מה שנשאר מיום טוב ראשון מותר ליום טוב שני של גליות. וכן נמי אסור בשני ימים של ראש השנה. ומהאי טעמא נוהגין במקצת מקומות להכין שתי פמוטות לשבת ויום טוב הסמוכין. ורבינו שמשון ז"ל כתב דלאו הכנה הוא לפום גמרא דילן והלכה כר' יוחנן.

והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחברה פירש רש"י ז"ל שהוא אומר המבדיל בין קדש לחול כו'. כמו שפירש ז"ל. ונראה דרישא דהבדלה נקט ולא שיהא חותם כן דאם כן אתי לזלזולי ביה אלא היה חותם המבדיל בין קדש לקדש או בין קדש חמור לקדש הקל. ומכל מקום שמעינן דשתי קדושות הן וכאלו הראשון קדש גמור מן התורה והשני חול אלא דקדשוה רבנן משום ספקא דבני גולה ולא חשיב ליה קדושה אחת וכיומא אריכתא. רב אסי ספוקי מספקא ליה. הקשה הריטב"א דמשום ספקא היכי מחית נפשיה לומר הבדלה ובספק ברכה שאינה צריכה שיש בה משום לא תשא. ותירץ כי באמצע התפלה היה מבדיל והיה חותם בברכת יום טוב. ואי נמי כיון דמדאורייתא חול גמור הוא לדברי הכל וחזי להבדלה ליכא משום ברכה לבטלה דאיסור ברכה לבטלה דרבנן היא כדפירש רבינו תם ז"ל במסכת ברכות וחיוב הבדלה מדאורייתא בין קדש לחול וכיון שכן שפיר איכא לברוכי על הספק דכל ברכות של תורה אם הוא ספק יכול לברך על ספקן. ומיהו רב אסי לגרמיה הוא דעבד ולית הלכתא כותיה.

מסתברא דהאידנא דידעי בקיבועא דירחא כו'. ואף על גב דהתם פרק לולב וערבה אמרינן דלא ידעי בקיבועא דירחא התם הוא קודם שתיקן הלל העיבור והכא לאחר שתיקן הלל העבור וקבע המועדות. ואי נמי התם הכי קאמר עשינו עצמנו בכל דינינו כאלו לא ידעינן בקיבועא דירחא שהרי אנו עושין שני ימים משום מנהג אבותינו. וכן תירץ הריטב"א ז"ל וכבר הארכתי בזה בפרק לולב וערבה. ואף על גב דאמנהגא לא מברכינן ואנו מקדשין ומברכין ביום שני. היינו משום דהוא יסוד חכמים וכשגזרו עלינו לנהוג כמנהג אבותינו כך גזרו עלינו לנהוג ביה באיסור מלאכות ותפלות וברכות.

היו מקבלין עדות החדש כל היום. פירוש ולא שקבלו שהרי לא אירע כן שיבאו עדים מן המנחה ולמעלה אלא פעם אחת וקלקלו בשיר.

בד"ה ותנן אין מבטלין כו' וא"ת לעיל גבי עגול דהוי תרומה דרבנן כו' עכ"ל משמע להו דבדרבנן היכא דלא הוי דבר שיש לו מתירין מבטלין לכתחלה אפילו איתא לאיסורא בעיניה שלא הוצרך התלמוד לחלוק ביניהם בין מקלא קלי איסורא ובין איתיה בעיניה אלא לרב אשי דאמר דיש לו מתירין כו' וכן הוא במרדכי ישן בשם ראבי"ר. והשתא תקשי להו שפיר מהיא דעגול אבל הרא"ש כתב בשמעתין דאפילו באין לו מתירין לא מבטלין בדרבנן אלא דוקא היכא דמקלא קלי ולפי זה לא קשיא מידי מההיא דעגול:

ד"ה ותנן אין מבטלין וכו' וא"ת לעיל גבי עיגול וכו' יוסיף עליו ויבטל ר"ל ואמאי צ"ל ר"א רואין את העליונות כאלו הן פרודות ור' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורים אפילו לא יהיו כאן אלא שני פומין יעלם ויוסיף עליהם ויבטלם בידים אבל לר' יהושע אליבא דר' יהודה לא קשיא מידי משום דאיהו סבר דהוי דבר שבמנין ודבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטל ולכך ס"ל אפי' יש שם ג' מאות פומין לא יעלו:

בא"ד אל תזלזל בשיעורי דרבנן ואמאי לא הוסיף עליהם עד ששים וכו' כצ"ל:

בגמרא ואלו בטלו כותים וכו' והיכא דמטו שלוחים וכו' יש לדקדק מאי מייתי ראייה מזה הא מ"מ יכולין לומר דכל היכא דלא מטו שלוחים הטילו עליהם החכמים חוק קבוע שיהיו עושים לעולם ב' ימים וקדושה אחת הן ונראה דה"פ דאפילו בזמן הכותים דעבדי הרחוקים ב' ימים אין כל השנים שוין דהא השלוחים לא הגיעו ככל השנים לכל המקומות במרחק אחד בשוה אלא היה בנמצא איזה מקום שלא הגיעו השלוחים לשם בשנה זו והיו צריכים בני אותו המקום לעשות ב' ימים בשנה זו ובשנה אחרת הגיעו שם השלוחים ואז לא עשו כ"א יום אחד א"כ ש"מ שלא היה הענין דבר קבוע וק"ל:

רש"י בד"ה הא אמר רבא לקמן כצ"ל והס"ד:

בד"ה הלכתא כו' משבת ליו"ט כו' כצ"ל:

בד"ה ומ"ט כו' גומעין כן ולא שרי ליה עד למחר כו' כצ"ל:

בד"ה והא קא כו' מזוית לזוית הס"ד:

תוס' בד"ה ותנן כו' ואמאי לא הוסיף עליהן עד מאה כו'. נ"ב פי' אפילו למ"ד דהתם דס"ל כל איסורין שבתורה במאה:

בסה"ד וליכא אלא איסור דרבנן כו'. נ"ב פי' אפי' לריש לקיש דסבר חצי שיעור מותר מן התורה ע"ש:

גמ' עצים שנשרו כו'. עיין באשר"י והוא מלשון הרי"ף וז"ל ועצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט משום הכנה דרבה ואם נשרו מן הדקל ביו"ט אסור משום נולד ומשום שמא יעלה ויתלוש וא"ל אם שייך הכנה בעצים שנשרו מן הדקל ל"ל טעמא דאם נשרו ביו"ט אסור משום נולד ומשום שמא יעלה ויתלוש הא איכא למיגזר יו"ט דעלמא משום יו"ט דאחר השבת כדאמרי' לעיל גבי ביצה לרבה דאוסר משום הכנה דאין שייך לומר כן כלל [גבי עצים] דטעמא דאסור הכא ביו"ט אחר שבת הוא גופי' משום נולד או משום שמא יעלה ויתלוש היכא דלא שייך מוקצה כגון ביושב ומצפה דהא ביצה שנולדה בשבת גופי' [אי הוי] שרי בו ביום כ"ש ביו"ט שלאחריו אין שייך לאסור רק אנן אסרינן ביצה שנולדה בשבת בו ביום משום נולד ומוקצה [או משום גזירה דנולדה בשבת אחר יו"ט דאסור בשבת אף למאן דל"ל נולד ומוקצה] אסרינן אח"כ ביו"ט שלאחריו [משום הכנה] דאי שרינן לי' בשני נמצא שראשון הכין לשני ולא לעצמו כיון שאסורה והו"ל כביצה שנגמרה בראשון ונולדה בשני שלא הכינה לעצמה כלום אלא לשני אבל אם היינו יכולין לומר שלעצמו הכינה הדבר ברור שאף בשני מותרת וכ"כ הר"ן בהדיא וגם התוס' לעיל בועי"ל שבד"ה אלא בהכנה דרבה ולכן בעצים שנשרו מדקל בשבת ודאי שרו בו ביום אי לאו משום מוקצה אי משום שמא יעלה ויתלוש רק כיון דאסור בשבת בו ביום משום נולד או משום שמא יעלה ויתלוש אי הוי שרינן לי' בשני נמצא הראשון הכין לשני וא"כ היאך תאמר שביו"ט דעלמא אסור משום גזירה דיו"ט אחר השבת והתם גופי' אינו נאסר אלא משום נולד ושמא יעלה ויתלוש כיון דאסור משום הכי בראשון ממילא אסרינן ליה בשני משום הכנה א"כ נקצר שביו"ט דעלמא אסור משום שמא יעלה ויתלוש לאפוקי לעיל בביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת דאסור בלא הך טעמא רק משום הכנה גופיה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה דאלו ילדה בראשונה היתה מותרת בעומדת לאכילה דאוכלא דאיפרת הוא גזרינן יו"ט דעלמא אע"ג דלא שייך מוקצה או נולד משום יו"ט אחר השבת וק"ל. דוגמא זה ברש"א [בתוספות בד"ה אלא בהכנה דרבה] וז"ל כתב הר"ן והכנה זו אינה מדאורייתא דהא בראשון גופי' אינה אסורה לרבה משום הכנה אלא משום גזירה ובזה יתיישב מה שמקשין וכו' דהכא גבי עצים לא שייך ההיא הכנה דאורייתא האמור בביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה כו' אלא משום דבנשרו ביו"ט אסור משום שמא יעלה ויתלוש אם נאמר דבנשרו בשבת מותר ביו"ט שלאחריו הוי שבת מכין ליו"ט כמ"ש התוס' ע"כ אבל א"צ [לזה דיש] לומר דגזירה דלעיל אינו דומה לגזירה דהכא דבשלמא לעיל גזרינן ביצה שנולדה ביו"ט דעלמא משום ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת והוי הגזירה לידה ביו"ט משום לידה ביו"ט לאפוקי הכא לא גזרינן עצים שנשרו ביו"ט משום עצים שנשרו בשבת שקודם יו"ט וק"ל אבל א"ל דנשירת עצים מדקל לא שכיח והוי כביצים גמורין במעי אמן דלא גזרינן דע"כ שכיח דהא גזרינן משום שמא יעלה ויתלוש וק"ל:

גמ' והא קמהפך באיסורא כיון דרובא דהיתירא וכו'. וקשה וכי לא ידע דרובא דהיתירא וכו' ועוד למה לא מקשה תיכף והא קמבטל כו' [י"ל] דבתחלה [סבר] דה"ק רב מתנא מרבה עצים מוכנים ומדליקן וזה דולק עמהן אף בלא ביטול דזה וזה גורם להנאת בישול מותר אף דזה מסיקו והקשה והא קמהפך וכו' ותי' מטעם ביטול והקשה א"כ דביטול והא קמבטל ועיין בר"ן. וצ"ל נמי דמ"מ יש עצים מותרין בתחלה שהם מעורבין [באותן שנשרו] ולא ניכר דאלו ניכר פשיטא דאין מבטלין דא"כ יבטלו חתיכת חזיר ולמה לאתויי ראיה ממשנה דאין מבטלין איסור אלא דמעורב כבר ואין בעין [והוא מוסיף ומרבה שיהיה רוב ובהכי איירי המשנה ג"כ] ודו"ק:

גמ' והא רב אסי מבדיל כו' הכא לחומרא כו'. לכאורה משמע מבדיל בלא ברכה דספק ברכות להקל וברש"י פי' בהדיא מבדיל ומברך וכו' וי"ל דמ"מ קים לי' בנפשי' שאינה ברכה לבטלה דהא איהו הוי ידע בקביעא דירחא רק אם חק חכמים הוא והטילו על בני הגולה לעשותו אף שירבו חכמים כו' אינו מחויב לעשות הבדלה ומכח ספק הבדיל לחומרא וק"ל ובאמת לר"ז [דאמר] כוותי' דר"א מסתברא [קשה] א"כ למה הבדיל ר"א דע"כ לא ידע [ר"ז] האי דשלחו מתם משום מנהג אבותיהם גם לא ידע כלל סברא שיהיה מנהג דאל"כ מאי קדייק:

גמ' כוותי' דרב מסתברא וכו'. דהיכא דידעינן בקביעא ואין כאן ספק א"צ לעשות רק יום אחד ואין כאן חק קבוע מוטל על הגליות רק משום ספק עבדי תרי [דתנן וכו' ואלו כו'] וא"כ מ"ש בטלו כותיים דהוי נפקינן מידי ספק השתא נמי ידעינן בקביעא דירחא נפקא מידי ספק והיכא דמטו שלוחים [א] ר"ל אלו שנה זו יגיעו השלוחים למקום מרחק שלא הגיעו אליו בשנה שעברה עבדי חד יומא דכיון דנפקא מידי ספק אין כאן טעם לעשות שני ימים וא"כ מ"ש השתא הא ידעינן בקביעות ויצאנו מידי ספק ומקשה אח"כ ס"ס הא קחזינן דעבדי תרי יומא ומ"ט וכו' ויהיה כבטלו כותיים א"נ מטו שלוחים ומשני כדשלחו כו' משום גזירה לבד וכו' ופשוט:

בתוס' בד"ה ותנן כו' וא"ת לעיל גבי עיגול כו' עיין באשר"י. ז"ל רש"א משמע להו דבדרבנן היכא דלא הוי דבר שיש לו מתירין מבטלין לכתחלה אפי' איתא לאיסורא בעינא שלא הוצרך התלמוד לחלק ביניהם בין מיקלי קלי וכו' אלא לרב אשי דאמר דבר שיש לו מתירין וכו' אבל הרא"ש כתב וכו' ולפי"ז לק"מ מהאי דעיגול ע"כ וצ"ל לפירוש האשר"י דקודם רב אשי מחלק בין דאורייתא לדרבנן הכל במיקלי קלי אפ"ה בדאורייתא לא בטל ואח"כ מחלק בהכל דרבנן בין מיקלי קלי ודו"ק:

גמרא ואילו בטלו כותים עבדינן חד יומא. ר"ל דלמאי קתני מה שהיו נוהגין בראשונה מאי דהוה הוה ע"כ לאורויי לן דאם תבטל הסבה יחזור הדבר כמו שהיה וכמו בראשונה היו מקבלין עה"ח כה"י כו' כשבטלה הסבה דהיינו משחרב בהמ"ק החזיר ריב"ז הדבר ליושנו וכן בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה כו' הוא לאורויי כשיבנה בהמ"ק ב"ב יחזור הדבר לכמו שהיה:

[שם והיכא דמטו שלוחין עבדינן חד יומא. פי' ואילו היה תקנה קבועה לדורות דאפי' ירבו בהם חכמים יודעי העתים כדפרש"י לעיל ה"ל לתקוני אפי' במקום דמטו השלוחים דילמא יארע איזו סבה דע"י לא יגיעו שלוחים לשם] :

רש"י ד"ה שיהו שלוחים בתוך ט"ו כו'. לכאורה נראה להגיה י"ד ואולי לפי שאלפים אמה יכולין גם ביו"ט לילך:

רד"ה דגזרי המלכות ולעשות חסר מלא. עי' ר"ה (ד' כ) כל ספיקא לקמיה שדינן כו' וצ"ע:

תד"ה ותנן וכ"מ פ' ג"ה כו' ואמאי לא הוסיף עליהן כו'. לכאורה אינו מובן ממאי דאין רשאי להוסיף דילמא אה"נ דרשאי אלא דמר בר"א סבר לשעוריה בתלתין דאם ימצא ל' לא יצטרך להוסיף או אם לא יהיה ל' יצוה להוסיף עד ל'. וא"ל אבוה לא תזלזל אלא צריך ס' לבטלו. ואם לא ימצא תוסיף עד ס' ואולי דמשמע להו דמסתמא כבר שמע להא דאמר אבוה דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ואם היה רשאי להוסיף ה"ל כדשיל"מ דהיינו ע"י הוספה עד ס' שלא יהא ניכר טעם האיסור ולמה סבר לשער רק בל'] :

שם בא"ד בתלתין פלגי כו'. כצ"ל:

רַב אָסִי סְפוּקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ וַעֲבִיד הָכָא לְחֻמְרָא וְהָכָא לְחֻמְרָא. חקר הגאון הצל"ח ז"ל לדידן דקיימא לן נולדה בזה מותרת בזה ובקיאין בקביעא דירחא, למה לא נבדיל מיומא טבא לחבריה כדעבד רב אסי ובגמרא לא מצינו חולק על רב אסי בהבדלה ומהי תיתי לדחות דבריו של אמורא מהלכה וכו', יעוין שם.
ואחר המחילה רבה אין מקום לחקירה זו דודאי מגמרא דידן מוכח דלא קיימא לן להלכתא כרב אסי דהא הגמרא דהא קאמר והא רב אסי מבדיל וכו' שמע מינה דרב אסי דוקא הוא דעביד הכי וכולהו רבנן וכולי עלמא לא הוו מבדילין כוותי דאי כולי עלמא עבדי הכי הוה ליה להקשות מן סוגיין דעלמא ועוד הוה ליה למימר כוותיה דרב מסתברא דהא מבדילנן מיומא טבא לחבריה על כן שמע מינה דרב אסי לגרמיה עבד ולא סברי מרנן כוותיה ולא איכא מאן דעביד הכי והוא הדבר אשר כתב בשיטה מקבצת דרב אסי דעבד לגרמיה עבד ולית הלכתא כוותיה.

גמ' והא רב אסי מבדיל. עיין ריטב"א סוכה דף מו ע"א ד"ה והלכתא:

תוס' ד"ה ותנן וכו' היינו בדבר שעיקרו. עי' פסחים דף ל ע"א תוס' ד"ה לשהינהו:

גמרא, [ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה הני מילי בדאורייתא], אבל בדרבנן מבטלין.
והיינו דוקא במוקצה, שעיקרו מדרבנן, דהא עגול הוה תרומת פירות דרבנן ואין מוסיפין עליו לבטלו, כ"כ בתוס' ז"ל.
מכאן יש להוכיח דבתרומת פירות ספיקו אסורה, דהא חזינן מוקצה דקיל מתרומת פירות דבמוקצה מוסיפין עליו לבטלו, ואלו בתרומת פירות אין מוסיפין עליו לבטלו ומ"מ ספיקו אסורה, וכדמוכח מדמקשינן לעיל (דף ג' ע"ב) לר"י ולר' יצחק אמאי ספיקו אסורה ולא מקשינן נמי הכי אר"נ דאמר טעמא דביצה משום מוקצה וכמ"ש בתוס' ישנים שם, דמוקצה חמיר כעין דאורייתא, כש"כ דבתרומת פירות דחמיר ממוקצה לענין ביטול והוה יותר בגדר דאורייתא, שיהא ספיקו אסורה.
ויש לדחות די"ל דלדינא אין חילוק כלל, וכל דבר שאיסורו מדרבנן אזלינן תמיד בספיקו לקולא אף דיש לו חומר דהוא כעין דאורייתא, או דעיקרו דאורייתא, ומאי דלא היה מקשה אדר"נ היינו דלזה מועיל החומר דאם הוא דבר שיש לו מתירין, דיהי' ספיקו אסור משום דגם המקשן ידע לה להא דדבר שיל"מ ספיקו אסורה, אלא דהיה סובר דהני מילי בספק דאורייתא אבל לא בספק דרבנן ובהא ס"ל דיועיל החומר שבו שיהי' דינו כדאורייתא לענין דבר שיל"מ דספיקו אסור, ותדע לך, דאי לא הוה ס"ל כלל לחילוק דיש לו מתירין, מאי קאמר בשלמא לרבה הוה ספק דאורייתא, והא מ"מ גם לרבה תיקשי אמאי אם נתערבה באלף כולן אסורות ואמאי לא בטיל, אע"כ ידע לה דלא בטיל משום דהוי דבר שיל"מ, וה"נ לגבי ספיקא, דדין ספק ודין ביטול כחדא נינהו, דהרי רב אשי בתירוצו לא הזכיר כלל דדבר שיל"מ ספיקו אסורה ולא אמר רק דלא בטיל, ואם איתא דסברת המקשן היה לחלק בין ביטול לספק, א"כ עיקר חסר מן הספר בתירוצו, אלא ע"כ דעת המקשן היה רק לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ורב אשי חידש דגם בדרבנן מועיל דבר שיל"מ וחידש זה באמרו וכל דבר שיל"מ, ור"ל באין הפרש אם הוא בדאורייתא או הוא דרבנן, ולפ"ז בתרומת פירות דאין לו מתירין ספיקו לקולא:

תד"ה דכתיב ובאת שמה וכו' ולא מסתבר לחלק וכו'. תמוה לי דא"כ אמאי ערל משלח קרבנותיו הא ערל אתקיש למצורע וכמ"ש תוס' בעצמם כעין זה בד"ה דמרבה לערל וכו' והרי זו הברייתא ע"כ כרע"ק דמרבה לערל כטמא. דאל"כ יביא בעצמו קרבנו. וכמ"ש תוס' פסחים (דף סב ע"א) ואם כן כיון דאתקיש למצורע אם איתא דעצורע אינו משלח גם ערל לא יהיה משלח:

תד"ה דמרבה. וי"ל דהתם ממעטי' כו' דלאו כטמא כו'. תמוה לי דדבריהם סותרי' לדבריהם שלמעלה. שכתבו הא דערל משלח אף דאינו סומך מיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה א"כ אם איתא דמתו אחיו מחחת מילה לא אתקיש לטמא אמאי משלח קרבנותיו יביא בעצמו. וצ"ע:
גם תמוה לי בעה דכ' ע"ז וזהו דוקא לפירש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מחמת מילה, הא לפירש"י ביבמות ר"פ הערל דמתו אחיו מחמת מיצה אסור בתרומה. והיינו מטעם דילפי' תושב ושכיר בפסח. והרי בברייתא דהתם ר"פ הערל קיליף ת"ק גז"ש דתושב ושכיר דאסור בתרומה רע"ק אומר א"צ איש איש לרבות את הערל. א"כ בודאי רע"ק לא פליג לדינא עם הת"ק ולא בא להקל. כדמשמע לשון אינו צריך. וכיון דלת"ק מתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה ה"נ לרע"ק. וא"כ מוכח דגם מתו אחיו מחמת מילה מרבי' כי טמא. וכדפירש"י להדיא. גם הכא בסוגיין דערל דרע"ק היינו מתו אחיו מחמת מילה. וא"כ עדיין תקשי למ"ל קרא לאסור ערל בפסח תיפוק ליה מאיש איש. וצלע"ג:

ואל תשיבינו ביצה. עיי' שיטה מקובצת דמיירי נמי מעצים שכבר הי' נפשחי' מן הדקל ועומדי' בין השמשו' לתלוש ע"ש ונראה היינו דכ' הרי"ף תרי טעמא נולד ושמא יעלה ויתלוש דבמחוברי' ממש לא חיישי' שמא יעלה ויתלוש דבעי מרא וחצינה כמ"ש תוס' לעיל ג' ע"א וע"כ משום נולד ובנפשחים בין השמשו' לא שייך מוקצה ונולד איכא משום שמא יעלה ויתלוש בנקל:

מיהו לפמ"ש לעיל דמשו"ה הוה הכא הכנה משום דביומי' אסור משום נולד ויעלה ויתלוש ע"ש בתוס' ד"ה אלא בהכנה וכו' א"כ י"ל דיעלה ויתלוש בי"ט ליכא אלא איסור דרבנן דקצירה בי"ט דרבנן ונהי מ"מ אסור מדרבנן אבל מ"מ בשביל זה לא מיקרי הכנה כיון דלא הוה חסר מידי אלא איסורא דרבנן רביעא עלה. אך כל זה תולש וקוצר לצורך י"ט. אמנם השתא דאסרי רבנן קצירה ותלושה. נמצא בין השמשות לא הי' דעתיה עלי' ואי עבר ותלשם או נתלשו אסורי' משום נולד. וכיון דאסורי' ביומי' תו לא הוה התלושה לצורך י"ט וחייב עלי' מן התורה נמצא איסור תלושה דאורייתא רביעא עלה וממילא הוה התלושה בשבת שלפני י"ט הכנה מאיסור דאורייתא ומשו"ה הוצרך הרי"ף לתרווי' עיי' היטב כי קצרתי במובן. ומיהו מג"א סי' תק"א סוף ס"ק ט"ו כ' דהכא לא שייך למיגזר י"ט דעלמא אטו נושרו בשבת שלפני י"ט דבין י"ט לשבת לא טעו אינשי וצ"ל הכא בשני ימי' סמיכי' זה לזה גזרי' נתלשו בשבת אטו נתלשו היום. אבל י"ט דעלמא אטו שבת לא גזרי':

מרבה עליהם עצים מוכנים. עיי' פ' במה מדליקי' דמסיקי' בכלי נמי ע"י ריבוי עצים מוכנים ורמב"ם פ"ב מה' י"ט גבי מסיקי' בכלים לא התנה תנאי זה והקשה ה"ה מ"ט לא כ' דבעי עצים מוכני'. ולפע"ד דהא ע"כ מיירי שאין לו עצים אחרים והכלי' אינם חשובו' דאל"ה עובר על בל תשחית כמ"ש מג"א סי' תק"א סקי"ב. וא"כ הו"מ הש"ס לשנוי בלא ריבוי עצים מוכנים נמי הני כלים מעיקרא לא הובררו אי להסקה עומדי' אי לתשמיש עומדי'. ע"כ אי מסיקי' אותם הובררה דלהסקה עומדי' ואין כאן נולד. לא הוסקו ונשברו הובררה דלשתמיש עומדים וה"ל נולד. וכדאמרי' לעיל גבי ביצה תאכל אגב אמה. וי"ל נהי דקיי"ל בדרבנן יש ברירה והדין דין אמת. מ"מ התם בשבת דקדק הש"ס ופריך לר' יהודה דאמר מסיקי' בכלי' וכו' ובפ"ק דחולין בסוגיא השוחט בשבת הוה בעי למימר לר' יהודה גבי בהמה נשחטה הובררה ופריך הא ר"י לית לי' ברירה. וא"כ ה"נ הוצרך לאוקמי כדרב מתנה. אבל הרמב"ם לא הוה צריך לאתויי. מאי דפריך והא קא מהפך באיסורי לא תיקשי למאן דס"ל מותר לטלטל מוקצה לשמחת י"ט עיי' מהרש"א לקמן ל"ג ע"א וכ"כ מג"א:

והקשה הרשב"א בחי' שבת שם אמאי פריך והא קא מהפך ת"ל נהנה ממוקצה ותי' ש"מ מוקצה מותר בהנאה וכ"כ תוס' במס' ע"ז ס"ו ע"ב ד"ה אמר. וכ"כ מג"א סי' שכ"ה סק"ט ותק"ז סוף סק"ב אמנם סי' תק"א סקי"ב מחליט לאסור בהנאה. ומשמעתין משמע כן מדפריך והא קא מהפך וקשה א"כ מה ס"ד דאמר מרבה אע"כ הוה ס"ד משום אי' הנאה. ומשו"ה פריך אכתי מהפך ומשני גם לזה מועיל ריבוי. והא דלא פריך מיד על ביטול אי' הנאה הא דשיל"מ לא בטיל. י"ל כמ"ש המרדכי ספ"ק דשבת דתחלת ביאתו לעולם לא הוה ע"י ביטול לא שייך דשיל"מ. והיינו גבי חום. אבל גבי היפוך עצים לא שייך זה. ומיהו בשבת גבי מסיקי' בכלים לא שייך למיפרך ממבטלי' דשיל"מ דהתם אחר שהוסקו ונעשה נולד שוב א"א לכבותן ואין לו מתירי' והוא פשוט:

מקלי קלי איסורא. ג' דברי' התירו משום מקלי קלי חדא הא דדשיל"מ ב' לבטל איסור דרבנן לכתחלה כמבואר בטוש"ע י"ד סס"י צ"ט. ג' לבטל איסור בי"ט עמ"ש תה"ד הביאו מג"א סי' שכ"ג סקי"ד ע"ש:

בעזה"י מה שחנינו הי"ת בשבת חנוכה תקנ"ד לפ"ק פה דרעזניטץ:

נלפע"ד ליישב כמה דקדוקים ביישוב ג"כ מ"ש הרשב"א בחי' למס' שבת הא דאמרי' תמן מסיקי' בכלי' ואין מסיקי' בשברי כלים ומקשה הש"ס ולכי מדליק בי' פורתא ה"ל שברי כלי וכי קא מהפך באיסורי מהפך ומשני דעביד לי' כדרב מתנה דמרבה עליהם עצים מוכני' וכו' ע"ש והקשה הרשב"א שם הא כלי' ניכרים הם בתוך העצים ודבר הניכר אין לו ביטול ותי' דלא מתורת ביטול נגע בי' אלא ע"י דרובא דהתירא נינהו ה"ל טילטול מן הצד וחזר והקשה מ"ט מקשה הש"ס הא קא מהפך באיסורא ולא מקשה טפי הא נהנה ממוקצה. ולדבריו לא יתורץ זה בתי' הש"ס שהרי אין להם ביטול באמת. ותי' שמזה מוכח שמוקצה מותר בהנאה ועיי' בתוס' ע"ז ס"ו ע"ב שכ' ג"כ דמוקצה מותר בהנאה ע"ש והנה קשה לדבריו הללו מאי מקשה מאין מבטלי' איסור לכתחלה בשלמא להתוס' דע"ז הנ"ל דס"ל נמי מוקצה מותר בהנאה לק"מ די"ל קושי' הש"ס הוא אטלטול איך מבטלי' איסור שיהי' מותר לטלטל ולהפך ולא ס"ל דה"ל טלטול מן הצד בכעין זה ומשום ביטול נגעו בו ואעפ"י שכלים ניכרים בין העצים מ"מ בטלי' כמ"ש מהמפורשים דכלים הקילו כיון שתחלתם כלים משא"כ להרשב"א דס"ל דה"ל טלטול מן הצד א"כ ע"כ קו' הש"ס דאין מבטלי' איסור לכתחלה הוא מהנאת מוקצה וכן אידך קו' דדשיל"מ א"כ ק' הא הניח הרשב"א דמוקצה מותר בהנאה. וי"ל דהתם גבי כלים שברי כלים ליכא אלא אי' נולד שפיר מותר בהנאה משא"כ הכא נוסיף לו איסור דפירו' הנושרי' שמא יעלה ויתלוש כמ"ש הרי"ף והרא"ש א"כ שפיר אסו' בהנאה ומקשה הש"ס שפיר מביטול איסור לכתחלה ודשיל"מ ואין להקשות לזה א"כ מ"ט מקשה והא קא מהפך באיסורא ולא מקשה בקיצור מאיסור הנאה ז"א דהא מקשה באמת אח"כ מהנאה דהיינו שמקשה הא אין מבטלי' איסור לכתחלה וכו' והנה אחר הוצעה זו נאמר דודאי ידע הש"ס דלא שייך ביטול לענין טלטול משום דה"ל טלטול מן הצד וגם לא שייך ביטול איסור לכתחילה או דשיל"מ לענין לאפו' בתנור אחר גריפתו מהסק' העצים דכיון דכבר עברו מן העולם הא אפי' בחמץ דאורייתא שרי לאפות על גחלתו. ומכ"ש להסיק התנור בלי אבוקה נגדו ועיי' תוס' פסחים דף ד' סוף ע"א ועמ"ש מג"א הו' י"ט סי' תק"ו וא"כ פשיטא שאם מסיקו לאפות בו אין זה אלא כמבער האיסור מן העולם וההנאה הבאה אח"כ שרי אלא שהיה מסופק בשעת ביעורו מה נידון ביה ובגחלתו אם נאסר להסיק בו בתחלת בעירו ואי נמי נניח דמ"מ מותר להסיק בי"ט ולא הוה הבערה שלא לצורך כיון שעכ"פ בסוף יהנה ממנו אחר הגריפה מן התנור וכחד שינוי דהתוס' פסחי' שם דף ד' סוף ע"א. א"כ עכ"פ נאסרו לשעה כל העצים שנתערבו והוסקו עמו ומסתמא אינם ניכרים נאסרו כלים ע"י תערובות ואסורים לטלטל כיון דלא חזי למידי. וא"כ קשה הא מהפך באיסורא וא"ל דה"ל טלטול מן הצד ע"י עצי ההיתר ז"א דהא נאסרו כלים עתה בשעת ביעורו ועל זה משני הש"ס כיון דרובא דהיתרא נינהו וכו' גלה לן שהותרו כלים בתחלת ביעורם ע"י הביטול וממילא הותר הטלטול והיה מקום להקשות עתה הא אין ביטול מועיל לדשיל"מ בשלמא אטלטול העצים י"ל לא מטעם ביטול נגעו ביה אלא משום טלטול מהצד ואאהנאה של אחר ההיסק זה לא מיקרי ביטול אלא ביעור. אך אאהנאה בשעת ביעורו קשה בודאי דהא דשיל"מ לא בטיל אלא שע"ז היה יכול לומר כיון שהם דולקים תו אין להם מתירין דהא א"א לכבותם עתה בי"ט ואם יבערו כך יהי' נפסדין למחר ואין להם מתירין אלא שלזה הקשה שפיר הא אין מבטלין איסור לכתחלה פי' להדליקם לכתחלה לעשות מיש לו מתירין אין לו מתירין כמו שאסור לפצעת אגוזי פרך לעשות מדבר חשוב אינו חשוב ומשני מדרבנן שאני מותר לבטל איסור לכתחלה וה"ה לעשות מיש לו מתירין אין לו מתירין והדר מקשה הש"ס והא רב אשי ס"ל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל ולא אביטול מקשה כי כבר כתבנו שההנאה שאחר ההיסוק לא מיקרי ביטול אלא ביעור ובשעת ביעורו פשוט הוא שכיון שהם דולקים אין לו מתירין וכבר התיר להדליקם לכתחלה בדרבנן אלא שעיקר קו' דנהי דמבטלין לכתחלה בדרבנן מ"מ דשיל"מ חמיר טפי ואין לבטלו לכתחלה אפי' בדרבנן כמו שמחמירין שאפי' בדרבנן לא בטיל ואסרי' ספיקא אפי' בדרבנן הה"נ לענין בטול לכתחלה ומשני שאני הכא דמקלי קלי איסורא סוף סוף יהיה מקלי קלי ועיקר הדלקתו לאו משום ביטולו דעכשיו רק לבערו וממילא נתבטל עכשיו בשעת ביעורו ובשגם שהוא איסור דרבנן לכן קילא מילתא טובא כנלפע"ד פשוט הענין:

ועיין מג"א סי' תרע"ה סקי"ב מ"ש כיון דהוה דשיל"מ אין הכוונה דהוה דשיל"מ ממש דא"כ לא בטיל כלל ומאי ארי' דלא יוסף עליו כדי לבטלו ותו הא לדבר זה להדליקו בחנוכה לא נאסר מעולם אלא כלפי דס"ל דגם אי' דרבנן לא הותר אלא להוסיף פי' בשכבר נתערב במעט היתר ורוצה להציל ההיתר שלו ע"כ התירו להוסיף כמ"ש הר"ן בשמעתין וע"ז כ' מג"א דבשמן לא שייך זה דהרי לא יפסיד ההיתר שלו שיכול לשומרו עד חנוכה ולהדליקו אז. ומשו"ה אין להוסיף עליו ודשיל"מ שכתב מג"א אשגירת לישן בעלמא הוא אבל לדינא לא הוה דשיל"מ שהרי לדבר זה לא נאסר מעולם ומשו"ה בטיל אלא שאין להוסיף עליו לכתחלה לבטלו. ומיהו למ"ש לעיל בשם המרדכי ספ"ק דשבת דההנאה מן האור ותחלת ביאתו לעולם הוא ע"י ביטול ולא שייך ביה דשיל"מ לא בטיל א"כ בלאה"נ לק"מ. ומריש ה"א דלמ"ד מותר להוסיף על שמן של נר חנוכה שנתותר ונתערב א"כ כל אדם יערים בשעת הדלקה ויוסיף שמן במנורה יתר על השיעור ואם ידלק כשיעורו הרי מותר לכבותו אח"כ ואינו מפסיד כלום ואם יכבה בתוך זמן שיעורו הרי השמן מעורב עם היתר ואז מותר להוסיף עליו כדי לבטלו. ועוד אפי' להיש מי שאומר שאין להוסיף מ"מ ירבה בשמן ששי' פעמים כמו השיעור כדי שאם יכבה בתוך הזמן הרי השמן בטיל בששים ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון דקודם הדלקה התירא הוא דהזמנה לאו מילתא היא כמ"ש מג"א סי' תרע"ג סק"ח. והדרנא בי דיכול לברר האיסור מן ההיתר ולא בטיל דהרי יכול להדליק פתילה בתערובות הזה ויניחו דולק כשיעור שהיה לו להדליק מעיקרא ואז נאמר הוברר למפרע שהאיסור כלה ונבער והיתר נשאר. בשלמא בש"ע מיירי שנשתייר שמן וניכר האיסור ואח"כ נתערב וכיון שהאיסור כבר הי' ניכר בפני עצמו ושוב נתערב לא שייך ברירה אבל הכא שנתערב קודם שנעשה איסור מועיל ברירה והוא סברת הרמ"ר שבתוס' תמורה למ"ד ע"א ד"ה ואידך וכו' ע"ש ודברי תשו' חו"י סס"י קל"ג נראים תמוהים בכוונת הרמ"ר ועיי' תוס' סוטה י"ח ע"א. יהיה איך שיהי' כיון שאפשר לברר האיסו' מן ההיתר לא שייך ביטול ואין כאן הערמה:

ועיין מג"א סי' תק"ז סק"ז עצים שנשרו בשבת לעצמו הכין לחולה ע"ש ועפי"ז כ' בסי' תק"ז סק"ח דליכא שום הכנה דאורייתא אלא ביצה פי' משום דמאתמול גמרה ואז לא היה ראוי לחולה וצע"ג דקרא והכינו דכתיב גבי מן לא נכתב אלא בשביל ביצה ומאי שייטי' התם בהאי פרשתא. גם כי כ"כ בס' החינוך סי' רצ"ח מ"מ הדבר קשה להבין לפע"ד ואולי גבי מן שייך שפיר איסור הכנה דאורייתא דלא שייך לעצמו הכין דירד עומר לכל גלגולת והיה טועם בו כל מה שצריך ואפי' היה חול הי' טועם בו טעם סם רפואתו ומה שהכין ממנו למחר לא שייך לעצמו הכין דהרי היה ליומו די סיפוקו:

אתמר שני ימים טובים של גליות. לפע"ד תואר זה השם של גליות הוא על העבר כי כן שהי' השלוחים מגיעי' עד קצה ארץ ישראל וגם לקצת מקומות בחו"ל. ולא עשו ב' י"ט אלא בני גולה הרחוקות. אבל נ"ל כי ירחיב ה' גבולינו במהרה בימינו ואז גם כל הנסים והאיים שבים הגדול שכנגד א"י עד קצה המערב ים אוקינוס הכל שייך לארץ ישראל עי' בפ"ק דגיטין ח' ע"א ובתוס' ד"ה ר' יהודה וכו' ונראה דלע"ל כ"ע ל"פ שהוא מעשרה עממין עכ"פ. וא"כ באלו נסים שבים אפילו ע"י משיאי' משואות א"א להודיע וע"כ יעשו ב' ימים טובים של גאולתינו ולא של גליות. והרווחנו בזה מ"ש מג"א סי' תצ"ד בשם מ"ע דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה דבא לרמוז לנו י"ט של גליות וחלילה לרמוז בשעת שמחת לבו מתן תורה י"ט ב' של גליות ובו ביום נעשו חירות מאומות העולם וגלות מאן דכר שמי'. אע"כ בי"ט של גאולה אחרונה רמוז לנו אשרי המחכה ויגיע. ואין להשיב הא בקיעי' בקביעא דירחא. ואז לע"ל ליכא למיחש זימני' דגזרו מלכות גזירה ואתו לקלקולי. וא"כ לא בעי תרי יומי זה ליתא דכשישבו כסאות למשפט סנהדרי גדולה בעיר ה' שמה אין סומכי' שוב ע"ז החשבון ומחיובים לקבל עדות החודש ולהודיע לישראל אימת קדשו החודש. אע"ג דאמוראי בתראי ר' הלל וסיעתו קבעי החשבון הזה עד סוף ימות עולם וקדשו כל החדשים בב"ד סמוכים שלהם. מ"מ לכשיבנה בהמ"ק במהרה בימינו א"א בלי קבלת עדות החדש בשום פנים וא"ש דברי הנ"ל:

נולדה בזה מותרת בזה אי שייך הכא מוקצה מחמת יום שעבר בשני בין השמשות דהוה ס"ס דלמא וכו' דלמא לילה ואת"ל יום דלמא יומא קמא חול הוה. עי' תוס' סוכה יו"ד ע"ב וחי' ריטב"א שם. ואפשר כולה חדא ספיקא הוא שמא י"ט שמא חול ויש לעי' בזה ואין כאן מקומו:

מבדיל מי"ט לחבירו עי' שיטה מקובצת בשם ריטב"א דס"ל שהי' אומר הבדלה ממש בברכותיה וקשי' לי' הא הוה ספק ברכות להקל ותי' דהבדלה דאורייתא וספק ברכה דאורייתא להחמיר ע"ש ובאמת מספק ברכות המזון אין ראיה דהתם הברכות עצמם הם דאורייתא. אבל הכא אין הברכות דאורייתא אלא שיאמר נוסח הבדלה כגון אתה חוננתנו או ותודיעינו וכדומה לזה. אבל אין מן התורה שיברך ואי פשיטא ליה לריטב"א דלשון מבדיל היינו שקבע ברכה ממש להבדלה קשיא טובא איך מספיקא נשא שם שמים בברכה דספיקא לבטלה. ולא דמי נמי לספק קרא ק"ש דחוזר ומברך ברכותיה עי' מג"א סי' ס"ז ולולא דברי ריטב"א הייתי אומר מעיקרא לק"מ כיון דרב אסי כבר היה בקי בקביעה דירחא וידע בודאי דשני חול הוא מן התורה. ומחוייב להבדיל מן התורה. אך אי חכמים קבעו לחק קבוע לקבוע י"ט ב' וקדושה א' היא הם אסרו להבדיל ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. אך אי איננו אלא מספק ולא חק חכמים ולא נאסר מעולם להבדיל אלא המסופקים אינם מבדילים בו מספק ברכה לבטלה. אך מי שבקי ויודע. אע"פ שעושה שני ימים עמהם אינו רשאי שלא להבדיל. נמצא ההבדלה איננו לבטלה לדידיה רק ספק איסור דרבנן דלמא חכמים אסרו להבדיל בו. וספיקא דרבנן להקל לכן הבדיל בו וק"ל:

בתשובות מהרי"ט צהל"ן קא מיבעי ליה בן א"י שנתאכסן בח"ל בי"ט שני דלגבי האורח חול גמור הוא אי שרי ליה להבעה"ב לבשל בשבילו בי"ט דיליה לחול דידיה דאפשר דהוה כאופה מי"ט לחול ע"ש דלא איפשטא ולע"ד כיון דרק מנהג אבותינו בידינו שמא יחזור הדבר לקלקולו ואולי נמי יחזור הדבר לקלקולו ח"ו ואז יבוא בן א"י לחו"ל היודע כשקדשו ב"ד החדש על דבריו. אזי יעיד לפנינו ונאמין לו ויהי' חול גם לנו כדאית' בהדי' בר"ה כ"א ע"א ובתוס' ד"ה לוי וכו' ע"ש וא"כ לא תצא תקלה אם יבשל לו בזה"ז. ועי' סברא כזו בר"ן פ"ב גבי עירוב תבשילין על תנאי ע"ש. והא דלא עבדי' חול גם בזה"ז בבוא בן א"י לגבולינו כמו שנהגו אבותינו. י"ל דהרי השתא שאין ב"ד בא"י והוא אינו יודע יותר ממה שאנחנו יודעים אין לעשות חול בשבילו דמאי אולמי' דבן א"י. אבל מותר לבשל בשבילו:

דהאידנא בקיאי' בקביעא דירחא לשון רש"י הוא אורך שלא לצורך לכאורה שכ' וז"ל ע"י חשבון שמחשבין תולדתו אנו למדי' אם נראה ביום שלשי' אם לאו עכ"ל. וגם ק' לי' במס' ר"ה כ' ע"ב וכ"א ע"א יראה הרואה בימי ר"ז ור' נחמן ורבא עדיין הי' שלוחי' יוצאי' וקדשו בא"י עפ"י הראי' וא"כ מאי בקיאותי' דר"ז וגם הלום ראיתי בראב"ן שכ' אע"ג דאמר רבא הלכה כרב מ"מ יש אומרי' השתא דבקיאי' ושלחו מתם הזהרו וכו' קבעו עליהם חובה וה"ל קדושה א'. וצע"ג לכאורה הא ר"ז כבר אמר אנו בקיאי' ועבדי' תרי יומי וכו' ואפ"ה אמר אביי כוותי' דרב מסתברא. ואמר רבא הילכתא כרב וא"כ דברי הראשונים דמייתי ראב"ן תמוהי' לכאורה. ע"כ הנלע"ד דביקיאי בקביעא דר"ז אינינו כי האי דשלחו מתם עיין תי"ט פ"ד דסוכה משנה ג' ד"ה ושאר וכו'. דבימי ר"ז אעפ"י שקדשו ב"ד סמוכי' בא"י ושלחו שלוחי' לגולה מ"מ כבר בימי' ההם רבו יודעי העתים עפ"י חשבון אצטגנינות שסמכו עליו גם הסנהדרין כמ"ש רמב"ם בהלכות קדוש החודש. וכבר נתפזרו ת"ח בעו"ה ונתפזרו יודעי העתים בכל אתר ואתר ונהי מ"מ אסור לקבוע מועדי' עפ"י החשבון ההוא כ"א עפ"י קביעת ב"ד עפ"י עדי' ואפשר נמי דלא יבוא עדים ביומו או אפשר דהתם אפי' מזידים לא יקבלו העדים עפ"י שום טעם שיהי' ידוע להם. מ"מ כיון דרובא ורובא דרובא אינם נוטים ימין ושמאל מהחשבון הי' בני הגולה יכולי' לסמוך על הרוב. כמו שסמכו על רובא דלא מצינו אלול מעובר ולא עבדי יה"כ אלא חד יומא כמבואר בר"ה כ"א שם. ה"נ האי רובא עדיף טפי ואפ"ה עבדי תרי יומא והיינו דר"ז האידנא בקיאי' ועבדי' תרי יומי. והיינו לשון רש"י ע"י חשבון שאנו מחשבי' תולדתו אנו למדים אם נראה ביום שלשים אם לא וכוונתו כנ"ל. ואת זה דחה אביי כוותי' דרב מסתברא ופסק נמי רבא כוותי' דרב. אך האידנא דבקיאי' ושלחו מתם הזהרו מילתא אחריתי הוא. אחר שבא הלל הנשיא האחרון וסייעתו בסוף ימי האמוראים וקבע לנו לוח המועדות עד סוף ימות עולם. וקידש כל המועדת בב"ד הגדול שבזמנו וכ' הרז"ה בשמעתין שמעתה נעשה כל העולם כבית הועד ואין שום ב"ד בעולם שמקדשי' החודש ושולחי' שלוחי' ולא נשאר שום ספק אפי' מיעוטא ליכא. ואפ"ה שלחו מתם בזה ס"ל להראשונים דמייתי ראב"ן גם רב מודה לדרב אסי וק"ל:

ועיין פלוגתת רמב"ם ורמב"ן ומגלת אסתר בספר המצות מ"ע קנ"ג. ועי' פי' של רלב"ח בקונטרס הסמיכות דף רצ"ו עיין שם היטב:

ואלו בטלו כותי' עבדי' חד יומא צ"ע מנ"ל לאביי הך מערכה על הדרוש שהרי על זה דן ר"ז וס"ל אפי' בטלו כותים נמי עבדי' תרי יומי כי היכי דאנן בקיאי' ועבדינן תרי יומי. ומה תוסף תת כח מתני' דמשיאי' משואות דמייתי לסייעתא דרב. וגם ר"ז ידע להך מתני' ונלע"ד דמתני' קשותי התקינו שיהי' שלוחי' ואין זה תקנה והמצאה חדשה כל כך. וגם אינו מועיל אלא למיעוטא דמיעוטא הקרובי' לב"ד הגדול וה"ל להזכיר ג"כ תקנה התקינו שיהי' עושי' ב' ימי' שהיא התקנה היותר צריכא ומועלת לרוב העולם הרחוקי' אע"כ לא תיקנו בזה כלום והיינו דקמ"ל התקינו שיהי' שלוחי' יוצאי' וקמ"ל תרי מילי חדא במקום שאין שלוחי' מגיעי' לא התקינו כלום והניחום על הספק וממילא יעשו שני ימים מספקא כדי דאי אירע דבטלו כותים לגמרי ולא יהי' עוד חששה להחזרת דבר לקלקולו לעולם. אז נעבד חד יומא משא"כ אי היה מתקינין לתקנה קבוע למעבד תרי יומא לא הי' יכולין להתבטל בנקל כי בטלו כותים. וקמ"ל עוד דעכ"פ היכי דמטא שלוחי' עבדי' חד יומא ומינה כל היכי דבקיאי' יהי' על איזה אופן שיהי' נעביד חד יומא ונפקא מיני' למ"ש מג"א רס"י תס"ח בענין גילוי וכעין מ"ש תוס' לקמן וא"ו ע"א ד"ה והאידנא וכו' ע"ש וק"ל:

הזהרו במנהג אבותיכ' ומ"מ יה"כ גם אבותינו סמכו על הרו' דאין אלול מעובר ולא עבדו אלא חד יומא מפני הסכנה להתענו' ב' ימים זח"ז ועי' חי' ר"פ יה"כ דביה"כ לכולי עלמא חצי שיעור אסור מן התורה למסקנא דהתם ע"ש הארכתי בביאור בעזה"י ולק"מ דה"ל לעשות ב' ימי' יה"כ ולמיכל פחות מכשיעור ע"ש. אך הא קשי' על מנהג אבותינו ולנו אחר שאנו מחליטי' ביה"כ שלא עיברו אלול איך אנו חוזרי' ועושי' סוכות ושמיני עצרת ב' ימי' והוא תרתי דסתרי אהדדי. ולכאורה נמנע במציאות. וניחא לי עפ"י מ"ש רמב"ם ספ"ג מקודש החודש הלכה ט"ו ט"ז י"ז י"ח דבניסן ותשרי אם כבר קדשו ב"ד ואח"כ באו עדים עד אחר המועדת חוזרין ומקבלי' אותם וקובעי' החודש עפ"י עדותם ומשכחת לי' בין מקודש בין מעובר עפ"י הזמת העדים הראשונים. וא"כ שפיר משכחת לי' שיהי' יה"כ ביום פלוני ובין כיפור לסוכות אפשר שיבואו עדי' אחרי' באופן שיהיה ספק בסוכות וביה"כ דאיכא סכנתא סמכו על רובא ובסוכות דליכא סכנתא חששו אפי' למיעוטא דמיעוטא הנ"ל ועוד גזירה תשרי אטו ניסן ואתו למיכל חמץ בפסח כנלע"ד וכן איתא גזירה כזה בר"ה כ"א ע"א ובחי' למס' שבת כתבתי פי' לשון המשנה ר"פ שואל ע"ש וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת לוקח פסחו ומניח טליתו וכו' לשון זה צ"ע לכאורה מאי ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת אטו לכ"ע לאו חל בשבת. והכי הל"ל וכן בירושלי' ע"פ שחל להיות בשבת. אבל להנ"ל ניחא דודאי כל אדם הי' מכיני' להם פסחם מערב שבת שהוא ע"פ ואם נמצא טריפה על הרועה ליתן לו אחר אבל משכחת לי' בשנה שהי' ע"פ בערב שבת וכבר הקריבו פסחיהם או חל אחר השבת ועדיין לא הכינו להם פסחים עד למחר. אך בשבת באו עדי' ובפתע פתאום נעשה שבת ע"פ בירושלים דוקא ולא בכל אתר. והי' הכל צריכי' לפסחי' והניחו טליתים אצל הרועי' וכו' ומדוקדק לשון ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת:

מנהג אבותיכם. כמה גדול כחו של זה המנהג כמ"ש בשיטה מקובצת שמברכי' בו ומקדשי' בו ודוברי' שקרים לומר יום שמיני החג עצרת הזה ויום חג המצות הזה וכו' ועי' בתוספת סוכה מ"ד ע"ב תוס' ד"ה כאן במקדש שנתפייסו בברכת שופר דיום ב' דר"ה משום דחמיר מב' י"ט של גליות ואיך לא שתו לבם אברכת מצה בליל שני של פסח ועוד אברכת מרור דאפי' ביומא קמא לא הוה אלא מדרבנן ואיך מברכיני' בליל ב' אמנהגא דספיקא דרבנן וי"ל בדוחק דהתוס' לא נחתו התם אלא בנוסח לקרוא הלל או לשמוע שופר אבל נוסח על כגון מרור ומצה דמברכי' על לא ק' להו דלא על עכשיו מברכי' אלא על שציונו בשום פעם על מרור וסברא זו איתא בשיטת ריצב"א בהרא"ש פ"ק דפסחים סי' יו"ד במצוה דנעשה ע"י שליח מברך על משום שלא על עצמו מברך כ"א בעלמא שנצטוינו על אותה מצוה ה"נ נימא כן אעפ"י שאין הענינים דומים ממש מ"מ כן י"ל ע"צ הדוחק ויותר מבואר הדבר בד"מ או"ח סי' ח' אות ה' ע"ש. אמנם הדברי' נוטי' יותר כדעת הראשוני' דמייתו ראב"ן הנ"ל:

זימני' דגזרו מלכות וכו' משמע אי לאו הכי היה יכולי' לבטלו אעפ"י שאין ב"ד גדול כקדמוני' שהנהוגו כך וזה קו' הכ"מ פ"ב מממרי' הלכה ב' ע"ש בסוף דבריו שנדחק מאוד בקו' זו ולפע"ד לק"מ כיון שגם בימי אבותינו שמנהגם בידינו. נמי במקום שהגיעו שליחי' עשו רק יום א' וכמה פעמי' גלו סנהדרי' שהרי עשר גליו' גלתה ונשתנו המקומו' ונעשו עתה קרובו' למקום הועד ואותן עשו יום א' א"כ מעיקרא לא הי' כ"א במקום שלא בקיאי בקביעו' והשתא דכלנו בקיאי' הוה כמו במקום שהשלוחי' מגיעי' עמג"א רס"י תס"ח בשם הרא"ם והם דברי תוס' ע"ז ל"ה ע"א ד"ה חדא קתני וכו' כי בודאי מה שאסרו בתחלה לא אסרו אלא במקום שנחשי' מצוין עכ"ל ואפשר גם זה כוונתם לקמן וי"ו ע"א ד"ה והאידנא דאיכא חברי וכו' ועמ"ש תוס' בע"ז נ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי בסוף הדבור ע"ש יהי' איך שיהי' הכא בשמעתין הוצרך לומר זימני' דגזרו וכו' דהשתא הוה לא בטיל הטעם לגמרי. אבל אי הוה בטיל לגמרי לא הי' צריך מנין אחר אבל הכי דצריך מנין אחר י"ל כהרמב"ם דבעי' אפי' גדולים מהראשוני' וכאשר אוכיח לקמן בשמעתין אי"ה:

בי"ט של ר"ה ערז"ה ורבינו אפרים ס"ל דהאידנא אין עושי' בא"י כ"א יום א' ר"ה דהרי שב כל א"י להיות מקום הועד והרמב"ן טען בעד הרי"ף. דלמא יחזור הדבר לקלקולו וצריכי' לחוש למנהג אבותי' שעשו גם בא"י ב' ימים. ולפע"ד דעת הרז"ה דבא"י לא הי' שום מנהג וחק קבוע כיון שכל א"י ראוי לקבוע שני' וחדשי' ועשר גליות גלתה סנהדרין וכל היכי שגלו שם הי' עושים יום א' וא"כ השתא שהוקבעו כל השנים והוקדשו בב"ד של הלל הנשיא וסייעתו. א"כ הוה כל בית בא"י כאלו שם מקום הועד. ואין מנהג אבותינו כלל ולא מצינו שמא יחזור לקלקולו אלא היכי דאיכא משום מנהג אבותינו בידינו נאמר כיון דזימנין גזרו מלכות גזירה א"כ לא בטיל הטעם לגמרי ועדיין צריכי' לחוש למנהג אבותינו. אבל בא"י שלא הי' מנהג מעולם לעשות שני ימי' במקום הועד. וכל עיר ועיר ראוי לכך. והשתא איכא ועד בכל דוכתא אין צריכין לחוש למנהג אבותינו. משא"כ בח"ל דאע"ג דמי שלא הניח גדול ממנו בא"י יכול לעבר שני' בח"ל כמבואר סוף ברכות מ"מ השתא דאיכא בית ועד בא"י היינו הלוחו' המקודשו' משני' קדמונים לא ה"ל ח"ל כמקום הועד ועושי' ב' ימי' ר"ה וכל י"ט. ובסברא זו נקל ליישב דברי תוס' ד"ה הא לן שתמה עליהם פני יהושע תימה רבתי עיי' וק"ל:

נולדה בזה אסורה בזה עיי' תוס' עירובין ל"ט ע"א תוס' ד"ה מודי' וכו' שהקשו דהוה סברות הפוכו' וי"ל עפ"י מה דמשמע לי מרמב"ן במלחמו' ה'. דרבנן דעירובי' מודו דקודם ריב"ז הי' קדושה א' אך כיון שלא נתקן אלא שלא יזלזלו מסתיין דלאחר ריב"ז עבדי' תרי יומי אבל לא שיהי' קדושה א'. ור' יוסי ס"ל תקנה קבוע הי' מעיקרא שחכמי' הטילו לעשו' ב' ימים קדושה א'. וממילא אין חלוק בין קודם ריב"ז לאח"כ עיי' רמב"ן ועיי' בעירובי' ל"ט ריש ע"ב. ונ"ל לפ"ז דכ"ע מודי' דקודם ריב"ז הי' קדושה א'. צריך להבין לרבנן דר' יוסי לאיזה צורך הוצרכו להחמיר אז שיהיה קדושה א' דכי היכי דלא ליתי לזולזולי סגי שיהי' נוהגים קדושה ב' הימים כב' י"ט של גליות ולהתנו' על העירוב והכלכלה ולהתיר ביצה ומה"ת החמירו כל כך משום דלא ליתי לזולזולי ביה. וי"ל דרבנן לטעמי' דס"ל כל היכי דשתי קדושו' סמוכות דהיינו שבת וי"ט (די"ט של גליות לא הי' אז) הוה כיומא אריכתא. ואי נעביד בי"ט של ר"ה ב' קדושו' ירגישו העולם ויזלזלו ביה. אבל לעולם תחלת תקנה לא הי' אלא כדי שלא יזלזלו. וא"כ מריב"ז ואילך מסתייע שיהי' ב' קדושו'. ור' יוסי לטעמי' דס"ל שבת וי"ט נמי ב' קדושו' הן. וא"כ אי הוה עבדי בי"ט של ר"ה קודם ריב"ז ב' קדושו' נמי לא הוה אתו לזלזולו בי'. ומ"ט תקנו שיהי' קדושה א'. ש"מ חק קבוע תיקנוהו חז"ל וממילא אין חילוק בין קודם ריב"ז לאח"כ ומיושב קו' תוס' דלא הוה סברות הפוכו'. אע"ג דלדידן עכ"פ בשבת וי"ט ביצה אסורה משום הכנה מ"מ נפקא מיניה לענין עירוב:

פעם א' נשתהו העדי' מלבוא. עיי' טוא"ח סי' קל"ב דבתפלת מנחה אין אומרי' שיר שהי' הלוים אומרים בבהמ"ק משום שלא אמרוהו במנחה. והקשה מהר"מ אלשיך בתשו' סי' קל"ח משמעתין דבמס' ר"ה מבואר דבשיר של תמיד בין הערבים היה הקלקול. ותי' בדוחק ועמג"א שם סוף הסי' ועיי' פני יהושע דשמעתין. ולפע"ד בודאי שיר של פה מעכב קרבן ציבור של חובה. אך מוכח משמעתי' דר"ה דלא הי' כופלי' שום שיר פעמים ביום א' כ"א ע"י מקרה שחל ר"ה ביום ולא באו עדי' עד אחר שירת תמיד של שחר. אז הי' כופלי'. ש"מ שהי' מקפידי' שלא לכפול שירה א' פעמי' ביום א'. וא"כ ע"כ אותן שירים שנישנו בבריית' השיר שהי' הלוים אומרי' בבהמ"ק היינו בשחרי'. ובמנחה אמרו שירה אחרת. ולא נודע לנו מה הי' ובשבת קודש איתא להדי' בשחרית אמרו מזמור שיר ליום השבת ובמוסף הזי"ו ל"ך ובמנחה אז ישיר ולא אמרו במנחה מזמור שיר ליום השבת. וה"ה בכל ימי השבוע הי' שיר של תמיד בין הערבי' שיר אחר ואינו אותו של שחרית ואין אנו יודעי' מה היה אפשר לא היה שום שיר קבוע מדהע"ה והיה אומרי' שיר והודי' מה שנזדמן להם והן הנה כל שיר מזמור לבני קרח ומזמור לאסף והימן שבתהלי' ופרשה נאום ה' לאדוני. שאמרוהו הלוים כלפי דהע"ה ה' אמר לו שב לימיני כמ"ש המפורשים שם. וא"כ אין אנו יכולי' לומר במנחה מזמור שיר שהי' הלוים ועמ"ש מג"א שם במזמורי' של מוסף י"ט שאומרי' עפ"י מס' סופרי' שאין אנו יודעי' מה הי' אומרי' בבהמ"ק וא"כ על כל אופן צדק הטור בדינו שאין לומר במנחה שיר של לוים. ואולי יטעון הטוען שאותן מזמורי' הנזכרי' בברייתא אותן הי' חולקי' לשתי פרשיות ואמרו חצים שחרית וחצים בין הערבים מ"מ כיון שאין אנו יודעים איך חולקים ואומרי' כל המזמור בבקר בבקר א"כ שוב אין לכופלו ולאמרו בין הערבים וזה נ"ל ברור ואמת:

ולפמ"ש הרב"י בטא"ח סס"י נ"א בשם א"ח דלע"ל יתבטלו נוסחאות כל השירות לבד מזמור לתודה ע"ש א"כ נלפענ"ד ליישב בהקדם דאנו אומרי' פ' הקרבנות משום ונשלמה פרים והיא על א' משני פנים. או דנאמר נהי שאין אנו מצפים להקריב היום עוד זה הקרבן והוא נמנע במציאות להקריבו עוד היום כיון שלא נבנה עתה כבר בהמ"ק מ"מ אנו אומרי' כל הפרשיות מדמין בנפשינו כאלו הוא כבר נבנה מאתמול ויהי' נא אמרינו לרצון כאלו אנו עומדים עתה בתוכו ומקריבי' בו. והשני הוא כוונה יותר טובה ומעולה שבאמירה זו אנו משתוקקים ומצפים שעוד היום בירושלים לעמוד ויבנה בהמ"ק כפירש"י במס' ר"ה שלע"ל יהיו בנוי כמו רגע יורד בנוי מן השמים ומשוכלל וידוע כי אין המזבח הפנימי מתחנך אלא בתמיד של בין הערבים שא"א להקטיר עליו קטורת כ"א בהטיבו הנרות וצריך שתהי' מנורה דולקת בין הערבים תחלה. והא"ש דבבקר ע"כ אנו קוראי' בפרשיות על הכוונה ראשונה. דא"נ יבנה היום מ"מ א"א לעבוד היום עבודת שחר שלימה שהרי א"א לחנך מזבח הפנימי כ"א בקטורת ומנורה בנרות ר"ל וא"א לכווין כאשר הוא בנוי ועומד מאז ע"כ אנו אומרים גם השירה שהי' אומרי' אז משא"כ בערב אנו רוצים שיבנה היום ונזכה לעשותו כאשר זכינו לסדרו ע"כ אין אנו אומרים בו השיר שלא לקלקל כוונותינו שהרי לע"ל לא יאמר השיר ההוא וק"ל:

ולמדנו עוד מסוגי' זו דר"ה דבי"ט לא הי' אומרי' בתמידי' אותן שירי' שאמרו בחול באותו היום חוץ מר"ה ור"ח שחרית. ואנחנו לא נדע מה אמרו. ומ"מ אנו נוהגים לומר בי"ט שיר של אותו היום כשחל בחול. מ"מ אין לומר היום יום פלוני שבו הי' הלוים אומרים כך וכך דדובר שקרי' לא יכון:

נשתהו העדי' מלבוא. מלשון זה משמע בודאי שלבסוף באו עדי' באותו היום אלא ששיהו. וכ"כ פני יהושע במס' ר"ה וא"א לומר כמ"ש תוס' שלא באו כלל. גם מ"ש פ"י דלמ"ד לא אמרו שירה כלל י"ל בפשיטות שבאו בסוף ולא הי' שהות אלא להקריב כל הקרבנות. אך לא לומר שיר. לא ידעתי איך יפרנס גמרא דר"ה למ"ד ע"ב שם אלא אי אמרת מספיקא לא אמור מאי אומרו וכופלו משמע להדי' דמספיקא לא אמרו שירה ולא מפני שלא הי' פנאי. ועוד מסברא נמי א"א לי לצייר הך מילתא. דהא בשעה שנסך מים באותה רגע ממש התחילו הלוים בשיר נמצא כיון שהי' פנאי לנסך יין אמרו ג"כ שיר ואין שיעור לשיר אפי' אמרו פסוק א' או דבור א' נמי יצאו ידי שיר וכל המרבה משובח אבל לא יצויר לומר שלא אמרו שיר כלל. ויותר הי' נראה לומר לפי דברי פני יהושע ז"ל דצדקו דברי' הללו למ"ד אמרו שירה של חול. והיינו שלא היה פנאי לנסך כלל והקריבו נסכי' למחר ואמרו שירה כמ"ש תוס' שם בר"ה. אך למחר הי' יום חול אמרו על הנסכי' שירה של חול אעפ"י שהי' נסכי' של י"ט מ"מ לא יוצדק לומר עליו שיר של ר"ה שאינו מענינו של אותו היום כי ר"ה כבר חלף עבר ואמרו עליו שירה של חול. ואל תתמה על החפץ עיי' ש"ע א"ח סי' ק"ח ובמג"א סקט"ו ט"ז ע"ש וק"ל. והיינו למ"ד שאמרו שירה של חול. אבל למ"ד לא אמרו שירה כל עיקר לא ניחא לי ומצאתי בירושלמי שלהי תענית דבהמ"ק נחרב ביום א' ואמרו הלוים יצמיתם משום שביום ד' העבר לא אמרו שירה ואמרו ביום א' שיר של יום ד'. ואמנם בבבלי בעירוכי' תי' ש"ס אילי' נפל בפיהם ע"ש:

ולשון רמב"ם פ"ג מק"ה הלכה וי"ו תמוה קצת פ"א נשתהו העדי' מלבוא עד בין הערבים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבואו העדי' וא"א שיקריבו מוסף היום אחר תמיד וכו'. וצריך לומר לדבריו שהקלקול לא הי' בשיר לבד אלא ע"י השיר נתקלקלו בקרבנו' וגם פני יהושע דרך בזה הדרך ע"ש בר"ה וכשאני לעצמי הייתי אומר שבודאי בכל ר"ח שאינו בשבת כשהגיע זמן מוסף הקריבו כל המוספי' סתם שהרי ציבור מקריבי' עולת ויין המזבח. ואפי' שעיר לחטאת הקריבו וזרקו דם למעלה על הקרנו' כחטאת וגם למטה כעולה ורואי' אותו כאלו הוא מים שאם יהי' עולת נדבה יהי' דם הקרנו' כמים ואם יהי' חטאת יהי' דם שלמטה כמים ואיבריו הניחו עד הלילה על הספק אם יקטירום כעולה או יאכלום כחטאת והקריבו תמיד של בין הערבים אחריו. וכן צ"ל בלא"ה לר' יהודה שאין מוספין קרבין אלא עד ז' שעות ולא יותר א"כ ע"כ ככה עשו כששהו עדי' אחר ז' שעו'. ואמנם לא הי' מתנים שום תנאי כי קרבנות ציבור אין צריכי' שום תנאי לב ב"ד מתנה מעיקרא. והם הקריבו סתם רק הדבר הי' מתברר אח"כ ע"י השיר שאם לא באו עדי' ואמרו שיר של חול בסוף היום על נסכי תמיד היה למפרע כל הקרבנות נדבה והשעיר הי' עולה והקטירו איבריו כליל כעולה. ואם באו עדים ואמרו שיר של י"ט נעשו למפרע מוספי' והשעיר חטאת ואכלו איבריו לערב. ופ"א כשהי' חל בחול נשתהו עדי' כ"כ עד שלא נשאר שום זמן לנסך ולומר שירה ביום ההוא. ואפי' אם אמרו למחר שיר של חול על הנסכי' כמ"ש לעיל. מ"מ הקרבנו' לא נתבררו למפרע ע"י שיר של חול שאמרו למחר. נמצא ע"י שיר הי' קלקול בכל הקרבנות ולפ"ז לקושטא דמילתא לא פליגי. דלא אמרו שירה כל עיקור באותו היום. ולמחר אמרו שירה של חול ואלו ואלו דברי אלקים חיים אע"ג דבס"ד דשקיל וטרי הש"ס לא משמע כן מ"מ לפי המסקנא י"ל הכי הוה. ובאמת היה יכולי' לתקן מכאן ואילך לא יהיה תלוי תנאי הקרבנות בהשיר אלא יהי' תלוי בביאת עדי' אפי' לא יאמרו שיר כלל. אך כיון דעכ"פ לא יהי' תיקון גמור דעכ"פ יהי' קלקול באמירת השיר ועוד כשיחול בשבת מה יעשו. ע"כ תיקנו שלא לקבל עדות החדש ממנחה ואילך כלל וכולי האי ואולי יש לכוון כן ברמב"ם והמעיין יבחר:

א"ר יוחנן עצים שנשרו וכו' אתי למימר ביומיהן נמי שרי ומשמע מפרש"י דביומייהו אסירי משום מוקצה ואין להקשות הא רבי יוחנן לית ליה מוקצה אפילו בי"ט כדמשמע סוף פרק מי שהחשיך. מיהו רש"י ז"ל לשיטתו שכתב בפרק אין צדין גבי עובד כוכבים שהביא דורון דכל מידי שהיה במחובר בין השמשות ר"ש גופא מודה דכגרוגרות וצמוקין דמי מדלא לקטינהו אתמול דחינהו בידים והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו כאן דהו"ל נולד ומשום שמא יעלה ויתלוש משמע דלא ס"ל האי טעמא דכדחינהו בידים דמי אלא גבי עובד כוכבים שהביא דורון נמי משמע להו משום שמא יעלה ויתלוש חשיבי כמוקצה ואסור אף לר"ש וראיתי למהרש"ל שהביא לעיל לשון הרי"ף והקשה דכיון דשייך הכנה בי"ט אחר השבת א"כ באותן שנשרו בי"ט עצמו נמי ל"ל להרי"ף טעמא דיעלה ויתלוש ואמאי לא מפרש דגזרינן אטו י"ט אחר השבת כדגזרינן בביצה וע"ז תירץ דהכנה דעצים אף שנשרו בשבת לא הוי הכנה מדאורייתא כיון דלא שייך בהו לומר מאתמול נגמרו כמו בביצה אלא דביומן אסירי משום מוקצה מש"ה אם נתיר כשנשרו בשבת שלפניו מיחזי כהכנה ע"כ תורף דבריו. ודבריו נפלאים בעיני דמה שהקשה דשייך לגזור בעצים שנשרו בי"ט אטו שבת אחר י"ט שנתיר בי"ט אותן שנשרו בשבת וכתב כדגזרינן בביצה לא דמי כי אוכלא לדנא דהא בביצה לא גזרינן אלא בביצה שנולדה בי"ט עצמו גזרינן אטו ביצה שנולדה בי"ט עצמו כשחל אחר השבת אבל לגזור אטו ביצה שנולדה מאתמול לא שמענו והכא בעצים שנשרו בי"ט עצמו ע"כ רוצה לומר דנגזור בהו אטו עצים שנשרו בשבת שקודם י"ט וא"כ מנ"ל דגזרינן כה"ג בביצה הא ודאי ליתא ואף מהרש"ל ז"ל הרגיש ג"כ בזה אלא שר"ל דנגזור אטו עצים שנשרו בי"ט עצמו כשחל אחר שבת וע"ז מסיק דלא שייך בהו איסור כיון דלא שייך לומר מאתמול נגמרה כמו בביצה א"כ למה מסיק דלא שייך כאן כלל הכנה דאורייתא כשנשרו בשבת קודם י"ט. ולפמ"ש נתבאר היטב דשייך שפיר הכנה דאורייתא כשנשרו בשבת לאוסרו למחר בי"ט דהו"ל שבת מכין לי"ט ואין לך הכנה גדולה מזו ואפ"ה לא שייך לגזור כשנשרו בי"ט עצמו דבין נשרו היום לנשרו מאתמול כה"ג בביצה נמי לא מצינו ומאי קשיא ליה למהרש"ל על הרי"ף דודאי ניחא ליה להרי"ף טעמא דשמא יתלוש דשייך אף ביום טוב דעלמא. ובאמת נראה לי דעצים שנשרו בשבת אסורים ביום טוב שאחריו משום הכנה דאורייתא וכן הסכימו רוב הפוסקים אם לא לדעת קצת פוסקים שכתבו דכיון שהיה בעולם לא הוי הכנה מדאורייתא:

אמנם אכתי קשיא לי דשפיר שייך לגזור עצים שנשרו ביומייהו משום אותן שנשרו מאתמול דאסירי מדאורייתא ומוכחינן לה מדר' יוחנן גופא דהא לדידיה לית ליה הכנה ואפ"ה אוסר אותן שנשרו בשבת ואסורין בי"ט למחר דגזרינן אטו אותן שנשרו בייט עצמו ואם כן נראין הדברים ק"ו דהא לר' יוחנן אותן שנשרו ביומייהו לא אסירי אלא מדרבנן שמא יעלה ויתלוש ואפ"ה גזרו באותן שנשרו מאתמול בשבת אטו הני דנשרו ביומן וכ"ש דלדידן בהכנה דרבה דאותן שנשרו מאתמול אסורין מדאורייתא א"כ פשיטא דשייך לגזור באותן שנשרו ביומן אטו הנך דנשרו מאתמול ואף דלא קי"ל כר"י בעיקר מלתא היינו משום דאנן קי"ל כרבה דבתראה הוא וס"ל כרב דאית ליה דרבה אבל במה שגזר ר' יוחנן נשרו מאתמול אטו נשרו היום יש לנו לפסוק כמותו לגזור כה"ג להיפך דכ"ש הוא דבכל דוכתי קי"ל כר"י וכ"ש דלא אשכחן מאן דפליג בהא. ועכ"ז אין בזה קושיא על הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו הטעם דאסורין ביומן משום שמא יתלוש ולא כתבו הטעם משום גזירה אטו שנשרו מאתמול דאפשר דהטעם שמא יתלוש עדיף להו טפי. ועוד דאגב אורחייהו קא מפרשו לן הנך רבוותא לידע טעמא דר"י דאע"ג דלית ליה הכנה כלל אפ"ה אוסר כשנשרו ביומייהו והיינו טעמא שמא יעלה ויתלוש וממילא דלדידן אסור מתרי טעמי מטעמא דיתלוש ומטעמא דגזרה אטו שנשרו מאתמול ודוק היטב כי נכון הוא:

וע"פ הדברים האלה העליתי ארוכה על לשון הב"י ומהרש"ל במ"ש גבי דין אפרוח שנולד בשבת שקודם י"ט שהביא הטור א"ח בסי תקי"ט בשם רבינו יחיאל וכתבו הגאונים דא"כ נגזור נמי באפרוח שנולד בי"ט עצמו כדגזרינן בביצה וע"ז תמה הט"ז וכתב דלא שייך כלל לגזור כן ובביצה נמי לא אשכחן כה"ג גזירה ע"ש באריכות. וקמיה שמיא גליא שבתחלת עיוני בלשון הב"י שם וכן במ"ש בשם תרומת הדשן גבי לפידים שכבו בסימן ת"ק עמדתי משתומם וכוונתי לכל דברי הט"ז בשני דינים אלו. אמנם בהגיעי לכאן זכיתי ליישב דברי הב"י ומהרש"ל ותרומת הדשן דהא אשכחן בהדיא דגזר ר"י בנשרו מאתמול אטו נשרו מהיום אע"ג דבנשרו מהיום ליכא אלא איסור דרבנן אם כן כ"ש שיש לנו לפסוק כר"י לענין דשייך לגזור בנשרו ונולדו היום אטו מה שנשר ונולד מאתמול בשבת קודם י"ט כיון דהנך אסירי מדאורייתא אלא במ"ש באשגרת לישנא כדגזרינן בביצה שגגה נזרקה לפניהם אגב שיטפא דבביצה ודאי לא מצינן גזירה כה"ג אבל מ"מ עיקרי הדברים יש להם יסוד ואין כאן מכשול כלל כמ"ש הט"ז כנ"ל אלא שעדיין צ"ע דלכאורה דלא שייך האי שקלא וטריא אלא בי"ט אחר שבת ואפשר דבאמת עיקר קושיית ב"י ומהרש"ל באפרוח נמי היינו בי"ט אחר שבת מיהא ליתסר אף בנולד בי"ט ועוד יש לומר דכיון דבי"ט אחר שבת מיהא אסור א"כ י"ט דעלמא נמי ליתסר דכולה חדא גזירה היא ולזה כתבו כדאשכחן בביצה ועיין בק"א:

בגמ' ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדרבנן וכו' למאי דפירש רש"י לעיל גבי הכנה דרבה לטעמיה היינו מאי דיליף בפסחים דמוקצה דאורייתא וכמו שפרשתי לעיל באריכות א"כ לפ"ז צ"ל דרב מתנא פליג ולית ליה הא דרבה דהא רבה מפרש שם בהדיא בפסחים דעצי מוקצה דאורייתא וע"כ היינו עצים שנשרו ורב מתנא קאמר הכא בהדיא דמדרבנן היא דאי דאורייתא הא אין מבטלין איסור לכתחילה וכן למ"ש לעיל בשיטת רש"י דהכנה דיומיה נמי אסור וא"כ הוי דאורייתא וצ"ל דפליג ודו"ק:

והשתא דידעינן בקבעא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי וכו' מסוגיא זו הקשה לי הבן יקיר לי הרב כמהר"ר ישעיה נר"ו על דברי הרדב"ז בתשובותיו דפוס ויניציא סי' תקצ"ד וכבר הבאתי דבריו נר"ו ואשר השבתי לו אנכי איש צעיר בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' תקכ"ז בס"ד ע"ש: