סוכה מב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - ב

קטן היודע לשחוט, אוכלין משחיטתו אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה וכפי שיתבאר בסמוך. ^[220]

אמר רב הונא: והוא שגדול עומד על גביו, ומשגיח עליו שישחט כראוי, שלא ישהה בשחיטתו, ולא ילחץ את הסכין על צואר הבהמה, שעל ידי זה תאסר משום "דרוסה", לפי שלא מתה רק על ידי חיתוך הסכין אלא גם מחמת הלחץ. אלא מוליך ומביא את הסכין בתנועה של חיתוך בלבד.

קטן היכול לאכול כזית דגן, מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, אם היה הגדול רוצה להתפלל, היות ומזמן שטועם טעם דגן צואתו מסרחת, ובלבד שאכל כזית דגן. ^[221]

אמר רב חסדא: והוא שיכול הקטן לאוכלו לכזית דגן בכדי זמן "אכילת פרס". כי אם שוהה באכילתו יותר משיעור זמן זה, אין אכילתו מצטרפת לשיעור כזית.

זמן "אכילת פרס" הוא הזמן הנדרש לאכילת חצי ככר [של שמונה ביצים, מכאן נגזרת המילה פרס שמשמעותה פרוסה] שהיא שיעור של ארבע ביצים.

הככר השלימה של שמונה ביצים היא הככר שמשערין בה מזון שתי סעודות, שהוא השיעור הנצרך לערובי תחומין.

אמר רב חייא בריה דרב ייבא: ובצואת גדול, אף על פי שאינו יכול הגדול הזה לאכול כזית בכדי אכילת פרס, יש להתרחק מצואתו, דכתיב [קהלת א]: "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב", שצואתו מסרחת.

קטן היכול לאכול כזית צלי ממנים אותו עם בני החבורה, ושוחטין עליו את הפסח, שנאמר [שמות יב]: "איש לפי אכלו", שיהיה ראוי לאכול.

רבי יהודה אומר: עד שיכול לברר להבחין מהו הדבר הראוי לאכילה.

כיצד? אם כאשר נותנין לו צרור [אבן] מכיר הוא בכך שאין הצרור ראוי לכלום וזורקו, ואילו כאשר נותנים לו אגוז מכיר הוא בערכו ונוטלו לאוכלו, ראוי הוא להמנות על קרבן הפסח.

הדרן עלך פרק לולב הגזול

הערות

^[220] רש"י פירש: היודע לשחוט - לאמן ידיו לשחיטה, אף על פי שאינו בקי בהלכותיה. ולמדו התוספות מדבריו, שאם אינו מיומן בשחיטה אף שגדול עמד על גביו וראה שלא שהה בה ולא דרסה, לא מהני ואסור לאכול משחיטתו. ויש מן הראשונים שחלקו עליו בזה, וכתבו דכל שגדול עמד על גביו וראה ששחט כדין שחיטתו כשרה, וראה ילקוט מפרשים.

^[221] כן כתב רש"י, שדוקא אם אכל כזית דגן מרחיקים מצואתו. אבל אם לא אכל, אף שיכול הוא לאכול כזית אין מרחיקין מצואתו. ובבית יוסף [אורח חיים סימן פא] כתב שאין נראה כן מדברי שאר ראשונים, אלא כל שראוי לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו.

פרק רביעי - לולב וערבה

מתניתין:

א. מצות נטילת לולב במקדש, שנוהגת במקדש, מן התורה, בכל שבעת הימים של חג הסוכות.

וכן מצות ערבה שנוהגת במקדש בשבעת הימים הללו [ויתבאר בגמרא מהו גדרה של הנטילה הזאת, אם היא תקנה של נביאים או רק מנהג שהנהיגו, והאם הכונה היא שנוטלים הכהנים ערבה בידיהם ומקיפים בהליכה ברגליהם את המזבח, או שזוקפים ערבות ומטים את גובהן מסביב למזבח] -

פעמים שאין הלולב והערבה "דוחים" את השבת, ואז מקיימים את מצותם רק במשך ששה ימים, מתוך שבעת ימי חג הסוכות.

ופעמים שהם "דוחים" את השבת. ואז, הם נוהגים שבעה ימים. דהיינו, בכל ימי חג הסוכות.

ויתבאר במשנה בהמשך אימתי הם "דוחים" את השבת, ואימתי לא.

ב. מצות אמירת ההלל במלואו, ללא דילוג.

וכן מצות השמחה באכילת בשר שלמים.

נוהגות בכל שמונה הימים, כולל יום שמיני עצרת.

ג. מצות ישיבת סוכה,

וכן מצות ניסוך המים על גבי המזבח -

נוהגות במשך כל שבעה הימים של חג הסוכות, אך לא בשמיני עצרת.

ד. החליל, שמחללים בו, וכן שאר כלי נגינה, שמנגנים בהם ב"שמחת בית השואבה", שהיו עושים אותה לכבוד שאיבת ניסוך המים, לא היה דוחה שבת או יום טוב.

ולכן, כאשר היום טוב הראשון חל באחד מימות החול של השבוע, היו מחללים בו רק במשך חמשה ימים, היות ואין לחלל בו, לא ביום טוב הראשון ולא בשבת חול המועד.

ואילו כאשר יום טוב הראשון היה חל בשבת, היו מחללים בו במשך ששה ימים, מפני שנשארו ששה ימי חול.

ועתה מבארת המשנה כיצד נוהגים הכללים הללו:

זה ששנינו: לולב נוהג שבעה ימים - כיצד?

יום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת - נוטלים לולב במקדש במשך שבעה ימים.

לפי שמצות נטילת לולב במקדש ביום טוב ראשון "דוחה" את השבת [וה"דחיה" היא בכך שלא גזרו בו חכמים שלא ליטלו, אך אין היא דחיה ממשית של איסור שבת, שהרי אין בנטילת הלולב כל מלאכה, ואילו העברתו ברשות הרבים אכן לא הותרה].

ואם חל יום טוב ראשון בשאר כל הימים, נוטלים את הלולב ששה ימים בלבד, לפי שגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת חול המועד אפילו במקדש.

וזה ששנינו: מצות ערבה שבעה ימים - כיצד?

יום השביעי של ערבה [הנקרא כיום "הושענא רבה"], שחל להיות בשבת - נוהגת במקדש מצות ערבה כל שבעה ימים, ולא גזרו בה חכמים שלא לקיימה בשבת מחשש שמא יעבירנה ברשות הרבים, היות ומצות ערבה שבמקדש ביום השביעי דוחה את השבת.

ואם חל יום השביעי בשאר כל הימים - נוהגת מצות ערבה רק ששה ימים, כי שבת חול המועד אינה נדחית מפני מצות ערבה.

וטעם החילוק בין מצות ערבה ביום השביעי שדוחה שבת לבין מצות ערבה בשאר הימים שאינה דוחה שבת, יבואר בגמרא.

ועתה מוסיפה ומבארת המשנה:

מצות לולב, שנוהגת במקדש אפילו בשבת, כאשר חל יום טוב הראשון בשבת - כיצד היו נוהגים בטלטול הלולב?

יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת - מוליכין כל האנשים את לולביהן מערב שבת להר הבית, לפי שאסור לטלטל את הלולב בשבת ברשות הרבים, והחזנין השמשים מקבלין מהן את לולביהם, וסודרין אותן על גבי איצטבא.

ואילו הזקנים היו מניחין את הלולבים שלהן בל שכה.

ובית הדין היו מלמדין אותם, את כולם, לומר:

כל מי שמגיע לולבי לידו - הרי הוא לו במת נה.

ותקנו זאת שמא יחליפו לולביהם, וצריך לומר כן כדי שיצאו בו ידי חובה, ולא יהיה הלולב פסול מצד גזול או שאול.

למחר, היו משכימין ובאין למקדש. והחזנין היו זורקין אותם [את הלולבים] לפניהם. והן מחטפין או הלולבים, והיו מכין איש את חבירו בשעת החטיפה.

וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה -

התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל את הלולב בשבת בביתו, ולא במקדש.

גמרא:

מתבאר במשנה כי לפני התקנה של בית דין שיטול כל אחד את הלולב בביתו, היו נוטלים את הלולב במקדש בשבת רק בשבת שחל בו יום טוב ראשון אך לא בשבת חול המועד סוכות.

והוינן בה: אמאי לא דוחה מצות לולב במקדש, שהיא מן התורה כל שבעה, גם את שבת חול המועד? והרי טלטול הלולב כטלטול עצים בעלמא הוא נחשב, ואם כן, לידחי שבת, ומה טעם ראו חכמים לגזור ולבטל את המצוה!?

אמר רבה: גזרה שמא יטלנו ללולב בשבת בידו, וילך ברשות הרבים אצל מי שהוא בקי בנענוע הלולב או בברכת הלולב, כדי ללמוד ממנו את סדר הנענועים או הברכות,

היודע כבר לשחוט, כלומר: את מלאכת השחיטה — אוכלין משחיטתו, אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה. אמר רב הונא: והוא שגדול עומד על גביו ומשגיח שאכן הוא שוחט כהלכה.

קטן שיכול לאכול כזית דגן — מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, לצורך תפילה וקריאת שמע. שתינוק היכול כבר לאכול מאכלי דגן צואתו ומי רגליו מסריחים כשל גדול, ולא קודם לכן. אמר רב חסדא: והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי הזמן של אכילת פרס. אבל אם צריך לזמן מרובה יותר — עדיין אין צורך להרחיק. אמר רב חייא בריה [בנו] של רב ייבא: ובגדול, אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס — מרחיקים מצואתו, דכתיב [שנאמר]: "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח), לומר, שלפי גודלו של אדם נוספים לו גם חסרונות.

קטן היכול לאכול כזית צלי — שוחטין עליו את הפסח שמצרפים אותו לחשבון בני החבורה הנמנית על הפסח, שנאמר: "איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד). ר' יהודה אומר: אין די בבירור יכולתו לאכול, כדי להכלילו כאחד מבני החבורה, אלא הדבר הקובע לענין זה הוא עד שיכול לברר אכילה, כלומר: שיודע גם מה לאכול. כיצד נקרא מברר אכילה? ילד שנותנין לו צרור (אבן) — וזורקו, אגוז — ונוטלו, הרי זה ראוי להצטרף למנין האוכלים.

א משנה מנין הימים בהם נוטלים לולב, וכן הקפת המזבח בערבה, הם ששה או שבעה ימים, שהדבר תלוי באיזה מימי החג חלה שבת באותה שנה. החיוב לגמור את ההלל והשמחה (אכילת בשר שלמים) — שמונה ימים. כלומר: בכל ימי חג הסוכות ובשמיני עצרת. חובת ישיבה בסוכה וניסוך המים על המזבח — שבעה ימים. החליל שמנגנים בו לשמחת החג במקדש — חמשה או ששה ימים.

ומסבירים את הדברים: לולב שבעה כיצד? אם יום טוב הראשון של חג חל להיות בשבת, כיון שביום טוב הראשון חובת נטילת לולב היא מן התורה — הריהו דוחה את השבת וניטל אף בה. נמצא שנוטלים את הלולב באותה שנה שבעה ימים. ושאר כל הימים בשנים אחרות, כששבת חלה באחד מימי החג האחרים, ימי נטילת לולב הם ששה בלבד, שאין נוטלים את הלולב בשבת בתוך החג.

הקפת המזבח בערבה שבעה ימים, כיצד? יום השביעי של ערבה (יום הושענא רבא) שחל להיות בשבת, ומכיון שביום זה הרי זו מצוה מן התורה — הריהי דוחה את השבת, ונמצא שמקיימים אז מצות ערבה שבעה ימים. ושאר כל הימים, אם יום שביעי של סוכות חל באחד משאר ימי השבוע, ושבת היא באחד מימי החג האחרים — מצוה זו רק ששה.

מצות לולב, כיצד מקיימים אותה בזמן הבית, כשחל יום טוב ראשון בשבת? יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין הכל את לולביהן מבעוד יום להר הבית והחזנין (השמשים) מקבלין מהן וסודרין (מסדרים) אותן את הלולבים על גבי איצטבא, והזקנים מניחין את הלולבים שלהן בלשכה, שלאלה ניתנה רשות מיוחדת להניחם שם, מתוך החשש שמא יפגעו בעת שידחפו כל הציבור ליטול איש את לולבו. ומלמדין אותם את כל הבאים לומר: כל מי שמגיע לולבי לידו — הרי הוא לו במתנה, שיש לחשוש שמא למחר יקבלו בחלקם לולב שאינו שלהם, וביום טוב הראשון הלא אין אדם יוצא ידי חובתו בשל אחר.

למחר היו כולם משכימין ובאין לבית המקדש, והחזנין (השמשים) היו זורקין אותם את הלולבים לפניהם, והן הבאים למקדש בתוך המהומה היו מחטפין את הלולבין זה מזה ונמצאים מכין איש את חבירו. וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו.

ב גמרא על עצם ההלכה שאין נוטלים לולב בשבת שואלים: אמאי [מדוע] ייאסר הדבר? הלא הגבהת הלולב טלטול בעלמא [בלבד] הוא ולכל היותר יש בו איסור מוקצה מדברי סופרים, וכיון שמצות לולב מן התורה, אם כן ולידחי [ושידחה] את השבת באיסור קל כזה! אמר רבה: איסור זה משום גזרה הוא שמא יטלנו בידו בשבת וילך אצל בקי כדי ללמוד כיצד לנענע או כיצד לברך עליו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If he is one who knows how to slaughter an animal, one may eat from animals that he slaughtered. Rav Huna said: That is the halakha provided that an adult is standing over him overseeing the slaughter.

If he is one who is able to eat an olive-bulk of grain, one distances himself four cubits from his feces and from his urine before praying or reciting Shema, as the feces and urine of a child at that stage of development produce offensive odors like those of an adult. Rav Ḥisda said: That is the halakha provided that the minor can eat the olive-bulk of grain in the time it takes to eat a half-loaf of bread. However, if it takes him longer, one need not distance himself before praying. Rav Ḥiyya, son of Rav Yeiva, said: And with regard to an adult, even if he is unable to eat an olive-bulk of grain in the time it takes to eat a half-loaf of bread, one must distance himself from his feces before praying, as it is written: “And he that increases knowledge, increases sorrow” (Ecclesiastes 1:18), meaning that as one grows older he becomes more flawed.

If he is one who is able to eat an olive-bulk of roasted meat, one slaughters the Paschal lamb on his behalf, and he is included in the group assembled to eat the Paschal lamb, as it is stated: “According to every man’s eating you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4). Rabbi Yehuda says: Ability to consume an olive-bulk is insufficient to include him in the group; rather, he is not included until he is able to discern what he is eating. How is that determined? If one gives him a pebble and he throws it away, and if one gives him a nut and he takes it, he may be included in the group for eating the Paschal lamb.

MISHNA: The lulav is taken and the altar is encircled together with the willow branch either six or seven days, depending on which day of the Festival occurs on Shabbat. The obligation to recite the full hallel and the mitzva of rejoicing, i.e., eating the meat of the peace-offering, is in effect for eight days, seven days of Sukkot and the Eighth Day of Assembly. The mitzva of sukka and the ritual of the water libation on the altar are in effect for seven days. The flute is played in the Temple for five or six days, depending on which day of the Festival occurs on Shabbat, to enhance the rejoicing on the Festival.

The mishna elaborates: The lulav is taken for seven days. How so? If the first day of the Festival occurs on Shabbat, since the mitzva to take the lulav on the first day is a mitzva by Torah law, it overrides Shabbat and one takes the lulav that day. As a result, the lulav is then taken for seven days. And if the first day occurs on one of the rest of the days of the week and one of the other days of the Festival coincides with Shabbat, the lulav is taken only six days. Since the mitzva to take the lulav is a mitzva by rabbinic law throughout the rest of Sukkot, it does not override Shabbat.

The altar is encircled with the willow branch for seven days. How so? If the seventh day of the mitzva of the willow branch occurs on Shabbat, since on that day it is a mitzva by Torah law, it overrides Shabbat and the mitzva of the willow branch is then performed for seven days. And if the seventh day occurs on one of the rest of the days of the week, and one of the other days of the Festival coincides with Shabbat, since the mitzva of the willow branch is then by rabbinic law and consequently does not override Shabbat, it is performed for only six days.

How is the mitzva of lulav fulfilled in the Temple when the first day of the Festival occurs on Shabbat? If the first day of the Festival occurs on Shabbat, all the people bring their lulavim to the Temple Mount on Friday. The attendants receive the lulavim from them and arrange them on a bench [itztaba], while the Elders place their lulavim in the chamber. They were given permission to do so due to the concern that they would be injured the following morning in the rush of people in search of their lulavim. And the court teaches the people to say: With regard to anyone whom my lulav reaches his possession, it is his as a gift. They did so to avoid the likely situation where people would inadvertently take lulavim that did not belong to them, as on the first day of the Festival one does not fulfill his obligation with a lulav that does not belong to him.

The next day everyone rises early and comes to the Temple, and the attendants throw the lulavim before them. And in the confusion, the people snatch the lulavim and in the process strike one another. And when the court saw that they came to potential danger, they instituted that each and every person will take his lulav in his house and fulfill the mitzva there.

GEMARA: Apropos the prohibition against taking a lulav on Shabbat, the Gemara asks: Why is this prohibited? After all, taking the lulav is merely moving the object and is prohibited due to the rabbinic prohibition of set-aside. Since the mitzva to take the lulav is a mitzva by Torah law, let it override this relatively minor Shabbat prohibition. Rabba said: This prohibition is a decree lest one take the lulav in his hand and go to an expert to learn how to wave the lulav or how to recite its blessing,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיצד בודקין אותו ומטבלין אותו ומוסרין לו חולין לשם תרומה ורואין והיודע לישאל ברשות היחיד ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור. יודע לפרוש את כפיו חולקין לו תרומה בגרנות היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ד' אמות [לק"ש ולתפלה ובגדול אפילו אינו יכול] לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ד' אמות יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו הפסח ר' יהודה אומר עד שידע הפרש אכילה כיצד נותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו:
ירושלמי אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ואינו עומד על הדוכן עד שתמלא זקנו.

רבי יהודה אומר כולן מבן כ' שנה ולמעלה שנאמר ויעמידו הלוים מבן כ' שנה לנצח כבר פירשנוה בשחיטת חולין בסוף פרק ראשון:

הדרן עלך לולב הגזול.

לולב וערבה ששה ושבעה כו':
אמאי אין הלולב ניטל בשבת כשאר הימים בביתו טלטול בעלמא הוא אמר רבה גזירה שמא יטלנו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה.

פרק ד לולב וערבה
לולב וערבה ששה ושבעה.‎ פי׳‎ ‎כדמפרש בסיפא דלאו דחו שבת אלא לולב שחל יום אחד בשבת או ערבה שחל ז׳‎ שלה בשבת והשתא הוי להו ז׳‎ וכי מקלע שבתא בשאר יומי לא דחו שבתא וה״ל ו':

ההלל והשמחה ח' פי׳‎ ‎ז׳‎ ימי החג וי״ט האחרון שהוא עצרת והני איתנהו שפיר אפי׳‎ בשבת דאע״ג דקי״ל אין שמחה אלא בבשר ועיקרו בשלמי שמחה וכי מקלע שבת ביום ראשון א״א בשלמים דלמשחטינהו בשבת לא אפשר ולא למשחטינהו נמי מע״ש וי״ט משום דבעיא זביחה בשעת שמחה כדנפקא לן מוזבחת שלמים ושמחת מ״מ הא איתא לשמחה של חולין או בשאר מיני שמחות כיון דלא אפשר בבשר שלמים שלא אמרו שאין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר כל היכא דאפשר אבל לא לעכב:

ונסוך המים שבעה. פירוש ואפי׳‎ בשבת דלא הוו צריכי למדחי שבת כדאיתא לקמן:

החליל.‎ פי׳‎ ‎שהיו מנגנין בשמח׳‎ בית השואבה כשהולכין להביא מים לנסוך חמשה וששה לפי שלא היה דוחה שבת וי״ט א':

לולב ז׳‎ כיצד י״ט ראשון שחל להיות בשבת לולב ז׳‎ ושאר כל הימים ששה ובגמ׳‎ מפרש אמאי לא דחי לולב שבת בשאר ימים:

גמרא ושאר כל הימים אמאי לא דחי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת. פירוש מסתברא דשפיר ידע תלמודא דלולב ליתיה מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וכדכתיב ושמחתם שבעת ימים לפני ה׳‎ הוא דכתיב דהיינו בב״ה הלכך אי איתיה לולב בגבולין כל שבעה מדרבנן בעלמא הוא וכדתנן בפרקין דלעיל בהדיא וכיון שכן בגבולין כיון דמדרבנן הוא היינו דלא דחי שבת דלא תקון רבנן במקום דאיכא איסור טלטול דידהו אלא הכא אמתני׳‎ קיימין דמיירי בב״ה דהתם איתא להלל ולשמחהו לערבה ששה ושבעה ומשום דלולב במקדש מדאורייתא כל שבעה ולהכי מבעיא לן השתא אמאי לא דחי ליה לשבת דליתי עשה דלולב ולדחי שבת ואע״ג דאיכא איסור טלטול לידחי דהא ודאי אע״פ שאסרו חכמים טלטול במקום מצוה שאין מטלטלין מוקצה כדתנן אבל לא את האוצרות שלא יתחיל באוצר תחלה לרבי יהודה ולא יגמור לר״ש ותנן אבל לא את הטבל כו׳‎ אף על פי שבטול בית המדרש והכנסת אורחים מצות גדולות לא התירו מפני מצות אלו אלא טלטול היתר בדבר שאין בו אלא משום עובדין דחול כדתנן מפנין אפילו ארבעה וחמשה קופות מפני האורחים וביטול בית המדרש ותנן מדבריהם למדנו שמודדין ופוקקין בשבת הא ודאי לא אסרו חכמים כלל טלטול בדבר של מצוה קבועה של תורה היוצא בזה כדי שתאמר שחכמים שהתירו בזה לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה שלא אסרו לטלטל דבר הצריך והראוי לו לשבת כלל ואין לולב שהוא ראוי מן התורה ומצותו קבועה ליום זה בכלל איסור זה כלל. ופרקי׳‎ אמר רבא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או שיוציאנו מרה״י לרה״ר אלא דתלמודא נקט חדא מינייהו דאיתיה אפי׳‎ הוה לולב ברה״ר והא קמ״ל דב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאית׳‎ ביבמות:

יודע לשחוט ר"ל לאמן ידיו לשחיטה אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו ופירושו אפי' לכתחלה שאם בדיעבד אף בכל קטן כן ואע"פ שאמרנו למעלה שסומכין עליו באיסור והיתר אף בלא גדול אינו כן במה שהוחזק באיסור כגון בהמה בחייה:

יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממי רגליו ארבע אמות לקריאת שמע ולתפלה לאחריו ולפניו כמלא עיניו והוא שיכול לאכלו בכדי שהגדול יכול לאכול אכילת פרס שכל שהוא כן צואתו מסרחת אבל כל שאינו אוכלה כשיעור זה אין אכילתו מצטרפת הא בגדול אע"פ שאין יכול לאכלו בכדי אכילת פרס אם מחמת זקנה או מחמת חולי מרחיקין:

יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח והוא שאין הפסח נשחט אלא על אותן שהוזמנו עליו ואין אוכלין ממנו אלא הם וכל שיכול לאכול כזית אכילה היא אע"פ שאינו יודע לברר אכילתו כאגוז ונוטלו צרור וזורקו ומונין אותו עם בני חבורה עד שמשנמנה אין יכול לימנות על פסח אחר דאיש לפי אכלו כתיב ובר אכילה הוא ומ"מ דוקא עם חבורה של גדולים שאין עושין את החבורה כולה מנשים וקטנים כמו שיתבאר במקומו הא כל שאינו יכול לאכלו צלי אע"פ שיכול לאכלו מבושל אין שוחטין עליו: ונשלם הפרק תהלה לאל:

לולב וערבה ששה ושבעה וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השלישי שבזאת המסכתא בא לבאר עניני קרבנות החג והנהגת השמחה וזה הפרק אמנם יבא להשלים ענין החלק השני על איזה צד לולב ומיניו דוחין את השבת וכן בסוכה מאימתי מוריד כליו ממנה ויתחיל בה בענין החלק השלישי בענין הקפת המזבח בערבה דרך שמחה ובענין ניסוך המים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בענין לולב על איזה צד דוחה שבת ועל ידו יתבאר בחלק זה זמן הלל ושמחה וזמן סוכה וניסוך המים והחליל והחלק השני בענין הקפת המזבח בכל יום בערבה והשלישי בענין ניסוך המים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבוא בביאור החלק הראשון והוא שאמר לולב וערבה ששה ושבעה ההלל והשמחה שמנה סוכה וניסוך המים שבעה והחליל חמשה וששה לולב שבעה כיצד יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושאר כל הימים ששה אמר הר"ם הוא יבאר אלו המאמרים אחד אחד לולב שבעה הלולב נטילתו חובה מן התורה ביום הראשון בכל העולם ונטילתו חובה כל שבעת הימים במקדש בלבד וכן הוא לשון התורה ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ואמר השם ולקחתם לכם ביום הראשון ואפילו בגבולין ומה שחייב שלא ניטול הלולב בזמן הזה בשבת ביום טוב הראשון כדי שלא נחדש דבר והוא כי אנו לא היינו נוטלין אותו בחוצה לארץ ביום הראשון שחל להיות בשבת בזמן שבית המקדש קיים לפי שלא היינו יודעים באמת ראש חדש המכוון לקביעת בית דין של ארץ ישראל והדבר על ענין הראיה והעיבור שהוא בידינו אולי נחבר בו חבור מיוחד נבאר בו מה שנסתר על רוב בני אדם ומה שחייב לאסור נטילת הלולב בשבת שבתוך החג אפילו במקדש גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ולא עשינו זאת הגזרה ביום טוב כי מצותו כל כך חזקה עד שהיא חובה ואפילו בגבולין כמו שנתננו העקר ערבה ששה כיצד יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת ערבה [שבעה] ושאר כל הימים ששה זאת הערבה היא הלכה למשה מסיני ליטול ערבה מלבד הערבה שבלולב והיה מנהג הנביאים שהיו נוטלין אותה בלא ברכה ולא שמנו אותה שתדחה שבת ביום טוב הראשון מפני שלא יתפרסם ענינה אבל יאמרו מחמת הלולב שנטלו היום נטלו ערבה וגם כן לא שמנו אותה שתדחה שבת שבתוך החג שמא יאמרו כמו שערבה דוחה את השבת כך ידחה לולב וכבר ביארנו כי לולב אינו ניטל בשבת שבתוך החג אבל שמנו אותה שתדחה שבת כשתחול ביום השביעי כדי שיתפרסם דברה ויודע שהיא חובה וכן אמרו כדי לפרסמה שהוא מן התורה ובכאן לא נחוש שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים לפי שענינה מסור לבית דין ושלוחי בית דין בקיאין הם מצות לולב כיצד כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנים מקבלין מידם וסודרין אותם על גג האיצטבא והזקנים מניחין את שלהם בלשכה ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבו בידיו הרי הוא לו מתנה ולמחרתו משכימין ובאים והחזנים מזרקין לפניהם והם מחטפין ומכים איש את חברו וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה התקינו שיהיו כל אחד ואחד נוטל בביתו:

אמר המאירי לולב וערבה ששה ושבעה פי' כבר ביארנו למעלה שהלולב היה ניטל במקדש שבעה אלא שמ"מ לא היה דוחה שבת אף במקדש אא"כ אירע שבת ביום ראשון שחיוב שבעה במקדש יצא לנו מדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ולפני ה' הוא במקדש והרי שמ"מ לא הוזכרה שם נטילת לולב בהדיא והלכך אינו דוחה שבת אף במקדש אלא בראשון ומתוך כך הוא אומר לולב וערבה ששה ושבעה כלומר לולב שהוא בא לנטילה במקדש כל שבעה וערבה שהיא באה להקיף את המזבח גם כן כל שבעה פעם אחת בכל יום ושבעה פעמים ביום שביעי פעמים שהיא ששה פעמים שהיא שבעה שאם יום טוב ראשון בשבת הרי לולב דוחה שבת ביום ראשון ונמצא לולב ניטל שבעה ואם בא בשאר הימים אין לולב דוחהו ונמצא שאינו ניטל אלא ששה ולענין ערבה כל ששביעי של חג בשבת ערבה דוחתהו בשביעי ונמצאת ערבה שבעה ושאר הימים ששה ומשנתנו בזמן שבית המקדש קיים והיתה ערבה דוחה שבת בשביעי כדי לפרסם שהיא מן התורה ומדכתיב ערבי נחל אחת ללולב ואחת למזבח ומתוך שלא הוזכרה בהדיא הוצרך לפרסמה ואילו היתה דוחתהו ביום ראשון היו אומרין שמצד הלולב הוא ומאחר שהוציאוה מראשון העמידוה בשביעי שהוא עיקר חיובה במקדש כך פירשוה בגמרא:

ההלל ר"ל לגמרו והשמחה ר"ל לאכול שלמי שמחה שמנה ר"ל שההלל נגמר בשמיני עצרת ובכל שבעת ימי החג ואע"פ שבפסח אין גומרין אותו אלא ביום ראשון כבר פירשו הטעם בערכין י' ב' משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכן שלמי שמחה הבאים לאכול מהם בכל יום שאין שמחה אלא בבשר ואף היא נוהגת בשמיני ואפי' אירע שבת בתוך החג שוחט מערב שבת ואוכל בשבת שהרי נאכלים לשני ימים וכן אם היה יום ראשון בשבת אפשר לשחוט מבערב אע"פ שהוא חול לאכול למחר שאין אנו צריכים לזביחה בשעת שמחה כמו שביארנו בפסח שני פרק אלו דברים ואע"פ שבתורה לא נצטוו בשמחה אלא שבעה ימים כדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו' וכתיב ושמחת בחגך הרי אמרו והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה ר"ל שישחוט בשביעי לאכול בליל כניסת שמיני שבלילה אי אפשר לזבוח שאין שחיטת קדשים בלילה ומאחר שנתרבית הלילה כל שכן היום שהוא עיקר הקרבן ושאר הלילות לא הוצרכו לרבות שבכלל שבעת ימים הן וליל יום טוב ראשון לא נתרבית לשלמי שמחה ולאו משום דצריך למשחטיה בחול אחר שאין שחיטת קדשים בלילה שהרי לא לזביחה בשעת שמחה אנו צריכים ומתוך כך רשאין לשחטה מבערב אלא שנתמעט מאך בחמשה עשר הואיל ואין שמחה לפניו וכמו שביארנו שם וכן בליל מוצאי שבת אי אפשר לאכול שהרי נשחטה בערב שבת ואין אכילתה אלא שני ימים ולילה אחד אבל שאר הלילות עם כל הימים נתרבו לשמחה:

סוכה לישב בה וניסוך המים בתמיד של שחר שבעה ומ"מ אין ניסוך המים אלא בשחרית כמו שהתבאר בשני של יומא:

החליל ר"ל הבא לשמחת בית השואבה כששואבין המים לניסוך שהיו מחלילין בחלילים ובכינורות ואותו חליל אינו דוחה שבת ויום טוב א"כ פעמים שהוא חמשה כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת והרי חליל נדחה שני ימים אחד משום שבת ואחד משום יום טוב ואם חל יום טוב בשבת הרי לא נדחה אלא יום אחד ונשארו ששה שאין יום טוב שני במקדש ומ"מ הניסוך היה נעשה כל שבעה:

לולב שבעה כיצד וכו' ערבה שבעה כיצד וכו' ופירשוה בלולב כשחל להיות בשבת ובערבה כשחל שביעי בשבת כמו שביארנו ואח"כ ביאר בדין לולב כשחל יום ראשון להיות בשבת כיצד היו עושין שאפי' שהיה דוחה שבת לענין טלטול לא היה דוחהו לענין הוצאה לרשות הרבים ופירש בה שכל העם היו מוליכין לולביהן להר הבית מערב שבת והחזנים ר"ל שמשים מקבלים אותם וסודרין אותם על גג האצטבא והוא רחבה שהיתה בהר הבית מוקפת אצטבאות זה לפנים מזה כמו שאמרו מ"ה א' הר הבית סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו לישב שם ומסוככות למעלה בגג מפני הגשמים ושאלו בגמ' וכי ליבשם הוא צריך ר"ל שאתה אומר שיניחו לולביהם ואתרוגיהם לחמה על הגג שעל האיצטבאות ותירצו בה על גב האצטבא ר"ל על שטח האיצטבאות והאצטבאות לא היתה חמה שולטת בהם כל שכן שהיו של אבן והם קרין מאד ומעמידין אותם בלחותם והזקנים מניחין את שלהם בלשכה מפני שהיו דואגים שלא יתמעכו בתוך האסופה כשיבואו ליטול את שלהם ומלמדים היו בית דין אותם לומר כל מי שיבא לולבו של חבירו בידו הרי הוא לו במתנה ר"ל שכל אחד מהם יאמר אם יבא לולבי ביד חברי יהא שלו ולמחר משכימין ומזרקין לפניהם והם חוטפים ומכים זה את זה וכשראו בית דין שהיו באים לידי סכנה תיקנו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

שאלו בסוגיא זו אחר שמצות לולב במקדש שבעה מפני מה אינו דוחה שבת אף כשחל בשאר הימים שהרי אין כאן אלא טלטול בעלמא ואע"פ שבשופר אמרו אין מפקחין עליו את הגל בזו אין המצוה בפקוח הגל אבל זו עיקר המצוה היא בטלטול כדכתיב ולקחתם ויהא הלולב דוחה איסור הטלטול אחר שעיקר המצוה באותו טלטול הוא ופירשו בה מגזרת רבה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ללמוד סדרי נטילתו וברכותיו והוא הדין שהיה יכול לומר שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שקיצר בלשונו לומר שיוציאנו ויעבירנו אלא שמאחר שסוף כונתו בהעברה כדי לילך אצל חכם נקט ליה לשון העברה וגדולי המפרשים תירצו בה שעיקר הגזרה היא בהוצאה מרשות היחיד שלו והכנסה לרשות היחיד של בקי דרך רה"ר וכיון שאינו מניחה ברה"ר אין כאן לא חיוב הוצאה ולא חיוב הכנסה אלא חיוב העברה ואע"פ שחיוב העברה צריך הנחה ועקירה מאחר שעקר מרה"י זו והניח לרה"י זו והעביר ארבע אמות בין זו לזו חייב ואע"פ שאין שבות במקדש דוקא במה שמסור לעבודת המקדש אבל זו שמסורה לכל לא:

בד"ה והשמחה לאכול בשר כו' וא"ת זימנין דאין נאכלין כל שמנה כגון שחל יו"ט כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קשיא להו דמי יימר לן דליל ח' בכלל שמחה ח' דקתני דהא ע"כ לילה ראשונה אינה בכלל כדאמרינן לקמן ומוציא אני ליל יו"ט ראשון ונימא דדומיא דהלל קתני נמי השמחה שמנה דהיינו ביום ועוד אמאי לא תקשי להו בשאר לילות כשחלו במוצ"ש ומהרש"ל תירץ בזה דשאר לילות לא אתרבו בשלמים להדיא רק ליל שמיני כו' עכ"ל וא"א לומר כן דמהאי טעמא דמרבינן מוהיית אך שמח ליל ח' לפי שיש שמחה לפניו כדלקמן מכ"ש דה"ל לרבויי שאר לילות שיש שמחה לפניהם חוץ מליל יו"ט ראשון אלא דלא אצטריך לן לרבויי שאר לילות דימים אפילו לילות במשמע כפרש"י לקמן ועוד אם שאר לילות לא אתרבו אם כן ע"כ והשמחה שמנה לא קאי כלל אלילות ומאי קשיא להו מליל שמיני אבל הנראה שדבריהם מבוארים שהם הבינו הכא הדברים דלקמן כפשטן וכמ"ש התוס' ג"כ בשם רש"י פרק אלו דברים דלא מרבינן לקמן מוהיית אך שמח יום שמיני לשמחה דבחג הסוכות כתיב שמחה אלא דליל שמיני אתרבי משום דיש שמחה לפניו והשתא הא דקתני והשמחה שמנה אין הימים שוים דבראשון השמחה ביום ולא בלילה ובשאר הימים בין ביום ובין בלילה ובח' בלילה ולא ביום והשתא שפיר תקשי להו כשחל ליל שמיני במוצ"ש ליכא שמחה כלל בח' לא בלילה ולא ביום וה"ל למתני נמי השמחה שמנה וז' כדקתני באידך בבי אבל בשאר לילות כשחל במוצ"ש איכא שמחה מיהת ביום ודברים אלו ברורים בכוונת התוס' דהכא ואיך שיהיה התוס' דהתם סותרים דבריהם דהכא וכן פרש"י דהתם סותר פירושו דלקמן שפירש שיש שמחה ביום שמיני ודו"ק:

תוס' בד"ה והשמחה וכו' וא"ת זימנין דאינן נאכלין כל ח' כו' נ"ל להגיה כן כגון שחל יום ח' בא' בשבת דאז א"א לומר כו' דליל מוצ"ש בלילה לא ישחטו וכו' וע"כ מהני דנשחטו יום ו' כו' נמצא דבליל מוצ"ש שהוא ליל שמ"ע לא יאכל שלמים וקושית התוס' זו ל"ק אלא ללשון אחר שפרש"י שם פ' אלו דברים דהא דאמרי' לקמן בפירקין (סוכה דף מ"ה) והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט האחרון הוי פי' דוקא הלילה של ח' ולא יום ח' ולכך הקשו הכא דכשחל ליל שמ"ע במוצ"ש לא אשכחן כלל שמחת שלמים בח' דבלילה לא ישחטו וביום אינו חייב בשמחה וא"כ לא אשכחן אז השמחה שמנה אבל לפי מה שפרש"י כאן לקמן דהא דאמרי' לרבות לילי יו"ט האחרון ק"ו ליום ל"ק מידי דאף אם חל ליל שמ"ע במוצ"ש דא"א לאכול שלמים בלילה מ"מ ביום שמ"ע עצמו ישחוט ויאכל שלמים וא"כ איכא שמחה שמנה וע"ש בתוס' פ' אלו דברים (פסחים דף ע"א) ד"ה ליל יו"ט האחרון וכו' שמקשין שם קושיא דהכא על לשון זה של רש"י דפי' רליל יו"ט אחרון לבד חייב בשמחה וסתרו פי' זה מכח קושיא זו ומפרשים דליל יו"ט האחרון לאו דוקא דה"ה ליום ובזה יתיישב ג"כ הא דמקשין התוס' מליל שמ"ע שחל במוצ"ש ולא מקשין מכל יום מימי החג שחל בשבת א"א לאכול שלמים במוצ"ש וא"כ לא אשכח ח' ימים שלמים אלא ודאי בשאר ימים אין קושיא כלל דיכול לשחוט ביום ההוא בעצמו ויאכל שלמים אבל בשמ"ע היום אינו חייב בשמחה ללשון האחר של רש"י שפי' שם פ' אלו דברים וק"ל ע"ש:

בא"ד וי"ל כדאמר רב פפא פ' אלו דברים על קושיא כזו כצ"ל ור"ל דשם פריך למ"ד דשלמים ששחטו מעיו"ט אינו יוצא בהן ביו"ט היכא דחל יום ראשון בשבת ליכא שמחה שמנה ומתרץ רב פפא בכסות נקיה וביין ישן:

תוס' בד"ה היודע כו' בין רגלי הלוים היו כו' כצ"ל:

גמרא גזרה שמא יטלנו בידו כו'. בתו"ח הקשה לר' יוסי לעיל (מא ב) במשנה מא"ל ונ"ל דרבה ס"ל כרבא שם דמוקי לה כשהוציאו בכלי לכן דקדק כאן לומר שמא יטלנו בידו וגבי שופר ומגילה וטבילת כלים דנקיט בידו אשיגרת לישן מהכא הוא ותדע דגבי הזאה בפסחים (סט) לא נקיט בידו ועפ"י קושיית הגרע"א שהבאתי לעיל י"ל דלהכי אמר ויעבירנו ד"א בר"ה דעל הוצאה מרה"י לר"ה לא מחייב משום הא דר' יוסי וכקושיית הגרע"א רק דהחשש הוא שמא יעמוד ברה"ר לפוש ויעבירנו אח"כ ד"א והוא כעין תירוץ רש"י במש"כ או הגביהו ע"מ ליטלו ומוצל ממה שגמגמו עליו התוס' (ועמש"כ בתוס') ומשום דברה"י גופי' אין דרך שיעמוד לפוש אלא ברה"ר אחר שילך זמן מה דרך לעמוד ועוד י"ל משום דסתם בית יש איסקופא לפניו גבוה שלשה ואם רחבה ד' הוה כרמלית ואם לא הוי מ"פ ולב"ע בשבת (ה ב) המוציא דרך עליה פטור דמהלך כעומד דמי (והרי"ף פסק כוותי') לכן אמר שמא יעבירנו כו' דלצד הא' של התוס' שם יתחייב אפי' לא יעמוד בינתיים לפוש ולצד הב' חיישינן שמא יעמוד ועמש"כ שם (צא ב) בס"ד:

תד"ה והשמחה ויום הז' נמי לא דאין חגיגה ושמחה דוחה שבת כו' ואין שלמים נאכלים כו'. כצ"ל:

תד"ה טלטול (בסופו) כיון דזר הוא. לכאורה קשה מהא דלעיל בהיפוך הדף מ"ד הואיל ואשה לאו ב"ח כו' קמ"ל לפי פרש"י שם ויש לחלק:

ההלל והשמחה שמנה. כתב הר"ן ואע"ג דכי מקלע בשבת ביום א' אי אפשר בשלמים וכו' ולא למשחטיה בע"ש וי"ט דבעינן זביחה בשעת שמחה וכו' ע"ש ושמעתי מקשים דהרמב"ם פ"ב דחגיגה פסק דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ומרן שם בכ"מ נתן טעם נכון מתוך הסוגיא דפסחים ע"ש ומ"ט דהר"ן דנקיט איפכא ועיין בתוס' וק"ל:

היודע לשחוט. לאמן ידיו לשחיטה אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה: מותר לאכול משחיטתו. כדאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס: כזית דגן. כל חמשת המינין קרי דגן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון: מרחיקין מצואתו. משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת: ד' אמות. לענין קריאת שמע ותפלה: והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס. לבינוני אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו: פרס. חצי ככר ששיערו בו חכמים מזון שתי סעודות לעירוב ולשון פרס פלגא כדתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע לבא בבית המנוגע ליטעון כיבוס בגדים שתלאן הכתוב בשהיית שיעור אכילה דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס בגדיו: מכאוב. מסריח: שוחטין עליו את הפסח. ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכסו הראוי לאכילה: מתני' מתני' לולב וערבה. שהן במקדש כל שבעה לולב לנטילה וערבה להקיף מזבח כדלקמן בפירקין (דף מה.): ששה ושבעה. פעמים שדוחין שבת והן כל שבעה ופעמים שאין דוחין והוו להו ששה ימים ולקמיה מפרש ואזיל לה: ההלל. לגמור כל שמונה כן תקנו נביאים הראשונים ובערכין (דף י.) מפרש מאי שנא מפסח מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיהן: והשמחה. לאכול בשר שלמים דקיימא לן בפסחים (דף קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואף על גב דהאי קרא לאו ברגלים כתיב דהאי קרא בהר גרזים ובהר עיבל כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגך: סוכה. לישב בסוכה: ניסוך המים. בתמידי החג שחרית ולא ערבית כדאמרינן בסדר יומא בפ' שני (דף כו:): החליל. שמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומחללים בחלילים ובכנורות ואותו חליל אינו דוחה יום טוב הלכך פעמים שהוא חמשה ימים בחג כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת דכיון דלא דחי יום טוב וכל שכן שבת שבחולו של מועד פשו להו חמשה ופעמים שהוא ששה כגון שחל יום טוב ראשון בשבת דפשו להו ששה של חול המועד דבזמן מקדש אין עושין יום טוב שני: לולב שבעה. דיום טוב ראשון דחי שבת: ושאר כל הימים. שחל בהן יום טוב ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע''ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש לא דחי כדאמרינן טעמא בגמרא וכן ערבה בשביעי ובגמרא מפרש מאי שנא שביעי: מצות לולב. ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת כיצד: ה''ג י''ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית מערב שבת: החזנין. שמשין שהיו שם לצורכי צבור: ע''ג האיצטבא. רחבה של הר הבית היתה מוקפת איצטבאות לישב שם ומסוככת למעלה מפני הגשמים. על גב האיצטבא גר' במתני' דהיינו על גבי הספסלים: והזקנים. שדואגין שלא ידחפום למחר ויתמעכו בהקהל הכל לקחת איש לולבו: ומלמדין. ב''ד את כולם לומר אם יבא לולבו לידי חבירו הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול: גמ' טלטול בעלמא. אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים וכיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה למה אסרוהו מה סייג לתורה מצאו בו: ללמוד. נענועו או ברכתו:

תרומה לקטן בבית הגרנות היינו כשאינו יודע לישא את כפיו והא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כד. ושם) דקטן אינו נושא את כפיו היינו בפני עצמו אבל עם הגדולים נושא כדאשכחן גבי שיר של מקדש פרק אין נערכין (ערכין דף יג:) דתנן בין רגלי [הלוים] היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דחולין (ד' בד: ושם) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שיתמלא זקנו איכא לאוקומה ביחידי שאין עמו אחר אי נמי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים כגון ביום הכפורים ובתעניו' ובמעמדות וכן צריך לחלק נמי משום לירד לפני התיבה דבהקורא את המגילה עומד (מגילה ד' כד.) תנן קטן קורא בתורה אבל לא פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא גדול יורד לפני התיבה ואף על פי שלא נתמלא זקנו אלא על כרחך צריך לאוקומה ההיא דחולין כגון ליעשות שליח צבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות: והיודע לשחוט. לאמן ידיו לשחיטה אע''פ שאינו בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו כדמפרש רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס כך פירש בקונטרס משמע דאם אין יודע לאמן ידיו לשחיטה אע''פ שראהו גדול מתחילה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו: יכול לאכול כזית צלי. יש שיכול לאכול כזית מבושל ואינו יכול לאכול כזית צלי ומשערין בצלי לפי שדינו של פסח צלי: מתני' לולב וערבה. והשמחה לאכול בשר שלמים דקאמר בע''פ (פסחים דף קט.) בזמן שבהמ''ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע''ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא בהר גרזים ובהר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיב דכתיב ושמחת בחגך כך פירש בקונטרס וא''ת זימנין דאינם נאכלין כל ח' כגון שחל י''ט ראשון דסוכות באחד בשבת ויום שמיני בא' בשבת דאי אפשר לומר כל ח' שלמים דליל מוצאי שביעי לא ישחטו דבעינן יום הקרבה ויום השביעי נמי לא דאין חגיגת שמחה דוחה שבת וע''כ מהני דנשחטו ביום [ששי] אכיל בשביעי ואין שלמים נאכלין לשני ימים ושני לילות נמצא דבליל מוצאי שבת שהוא ליל שמיני עצרת לא יאכל שלמים ויש לומר כדאמר רב פפא פרק אלו דברים (שם דף עא.) על קושיא אחרת משמחו בכסות נקיה וביין ישן ה''נ נימא הכי: טלטול בעלמא הוא. אע''ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה לטלטול מאחר דאין עשוי כלי כדאשכחן גבי קנים דלחם הפנים דכתיבי כדתניא במנחות פרק שתי הלחם (דף צז.) ומנקיותיו אלו קנים ותנן התם לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת אלא נכנס מע''ש אלמא חשיב להו מוקצה אע''ג דחזו ללחם ובפ' ארבעה אחין (יבמות דף לג:) גבי זר ששימש דקאמר אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ומיהו התם ניחא טפי כיון דזר הוא:

דף מב - ב

הדרן עלך פרק לולב הגזול

הערות

פרק רביעי - לולב וערבה

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד