סוכה מ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

שבשעת לקיטתו עישורו, כלומר, שלענין שנת המעשר הולכים בו אחר זמן הלקיטה כירק, דברי רבן גמליאל.

והטעם בזה הוא כמבואר לעיל, שבאילן הגדל על מי גשמים אזלינן בתר החנטה. אבל בירקות הגדלים על מי השקייה אזלינן בתר לקיטתם. וסמך מצאו לדבר, שהרי מדאורייתא רק דגן תירוש ויצהר [שמן] חייבים במעשר, והזמן הקובע בהן למעשר הוא תחילת גידולם, וחכמים תיקנו לעשר הכל, ולפיכך אמרו, כי רק הדומים לדגן תירוש ויצהר שהם מיני האילן הגדלים על מי גשמים יתעשרו לשנה שעברה [כלומר, השנה הקובעת בהן לענין מעשר האם היא שנת מעשר שני או מעשר עני (בשנים שלישית ושישית נותנים מעשר עני ובשאר שנים מעשר שני), היא השנה בה חנט הפרי], יצאו ירקות הגדלים על כל מים שהם מתעשרים לשנה הבאה.

והוא הדין אתרוג, שהוא שונה משאר אילנות לענין זה, שהוא גדל על כל מים כמבואר לעיל, ולפיכך שנת המעשר שלו נקבעת לפי זמן לקיטתו.

רבי אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר, והיינו שגם לענין מעשר הולכין בו אחר החנטה. ומכל מקום מבואר, שלענין שביעית מודים הכל שהולכין בו בתר חנטה כאילן, ואם כן, תנא דידן האוסר באתרוג של שישית הנכנס לשביעית משום שהולכין בו בתר הלקיטה אינו לא כרבן גמליאל ולא כרבי אליעזר?!

מתרצת הגמרא: הוא [תנא דמשנתנו] דאמר כי האי תנא הסובר שאתרוג שווה לירק גם לענין שביעית. דתניא, אמר רבי יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים: אתרוג אחר לקיטה למעשר.

ורבותינו נמנו באושא ואמרו: אתרוג שווה לאילן בין למעשר, בין לשביעית. ^[178]

ומתמהינן: שביעית, מאן דכר שמיה? [היכן מצאו רבותינו שבאושא בדברי הזקנים מה דעתם לענין שביעית שבאו לחלוק עליהם]?

ומפרשינן: חסורי מיחסרא והכי קתני: באתרוג הולכין אחר לקיטה למעשר, ואחר חנטה לשביעית. ורבותינו נמנו באושא ואמרו: אתרוג בתר לקיטה, בין למעשר בין לשביעית.

ומדייקת הגמרא: טעמא שהתרנו ליקח לולב בשביעית בלא לחשוש שמא קדוש הוא בקדושת שביעית, וממילא נתפסו דמיו בקדושתו ואסור למוסרם לעם הארץ, משום דאיירי בלולב בר השנה הששית הנכנס לשביעית הוא, וכיון שהולכין בו אחר החנטה אין בו קדושת שביעית.

הא לולב דשביעית [שחנט בשנה השביעית] - קדוש בקדושת שביעית, וממילא אם יקח בשנה השמינית לולב שחנט בשביעית תחול קדושת שביעית על דמיו, וקשה, אמאי חלה עליו קדושת שביעית, הרי הלולב עצים בעלמא הוא, שאינו פרי, ועצים אין בהן משום קדושת שביעית?!

דהיינו, הגמרא מניחה עתה ששביעית נוהגת רק בדבר הראוי למאכל, ולא בלולב שאינו אלא עץ בעלמא. ^[179] והראיה לכך שאין קדושת שביעית חלה על עצים בעלמא, היא מהא דתניא:

עלי קנים ועלי גפנים, שגבבן לחובה - שכנס אותם כדי לאצור אותם במקום מחבוא, ועתה הם עדיין על פני השדה, דינם כדלהלן:

לעלים אלו יש שני שימושים, האחד, למאכל בהמה, והשני, להבעיר בהם אש כשאר עצים.

וכיון שכך, נתחדש בעלים אלו שדינם לענין קדושת שביעית יקבע על פי היעוד שיקבע האדם המלקט אותם, בשעת לקיטתם.

ולפיכך, אם לקטן לאכילה [למאכל בהמה] דינם כשאר מיני מאכל, ויש בהן משום קדושת שביעית.

אבל אם לקטן לעצים הרי הם כשאר עצים ואין בהן משום קדושת שביעית.

ומברייתא זו מוכח, שאין קדושת שביעית נוהגת בעצים גרידא, ואם כן מדוע קדוש הלולב בקדושת שביעית?! ומתרצת הגמרא: לעולם גם בעצים שאינם מיועדים למאכל נוהגת קדושת שביעית, ומשום כך קדוש הלולב בקדושת שביעית.

ושאני התם, בעצי הסקה, שרק הם אינם קדושים בקדושת שביעית. והטעם בזה הוא, דאמר קרא [ויקרא כה ו]: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ודרשינן הכי: שתהיה שבת הארץ נוהגת "לכם". והיינו, שתנהג קדושת שביעית באותם גידולי ארץ שהם "לכם", דומיא ד"לאכלה".

ללמדך, כי רק מי שהנאתו וביעורו שוה, דהיינו, שבשעה שהוא מתכלה נהנים ממנו, כמו מאכל הנאכל, שבשעה שאוכלים ומכלים אותו נהנים ממנו, דוקא בו נוהגת קדושת שביעית. ^[180]

יצאו עצים המיועדים להסקה, שהנאתן היא אחר ביעורן. והיינו משום שדרך העולם לאפות בהן הפת רק אחר שנשרפו העצים ונעשו גחלים, ולא כשהעץ עצמו דולק. ^[181]

אבל לולב, עיקר הנאתו היא בכך שמשתמשים בו לכבד את הרצפה, ובזמן מלאכת הכיבוד הוא משתחק ומתכלה, נמצא שהנאתו וביעורו שווים - שבזמן הנאתו הוא מתבער, ולכן יש בו קדושת שביעית.

מקשה הגמרא, על מה שאמרו שבעצי הסקה אין קדושת שביעית מחמת שהנאתן היא אחר ביעורן: והאיכא עצים דמשחן [עצים שיש בהם שמן], דהנאתן וביעורן שוה, לפי שהם משמשים לא רק לחימום אלא גם לתאורה? ^[182]

[כלומר, הנאת החימום נעשית בדרך כלל על ידי גחלים. אבל כדי להאיר משתמשים דוקא באבוקה דהיינו עץ הבוער באש קודם שיתעמם ויעשה גחלת, נמצא שעיקר ההנאה מעצים אלו היא בשעת כלויים].

ואף שעצים אלו משמשים גם לחימום, מכל מקום לא גרע מעלי קנים וגפנים דשנינו לעיל, כיון שיש להם כמה שימושים תלוי הדבר בדעת הלוקט, ואם כן אם המלקט עצים אלו ייעדם לתאורה מדוע לא תחול עליהם קדושת שביעית?!

מתרצת הגמרא: אמר רבא: סתם עצים ולהסקה הן עומדין.

כלומר, בעלי קנים ועלי גפנים שני השימושים מתקיימים בשווה, שיש הלוקטים אותם לאכילה ויש הלוקטים אותם לשריפה. ולכן כיון שאינם מיועדים מעצם מהותם לתשמיש אחד יותר מחבירו דעת הלוקט קובעת את מהותם. אבל עצים דמשחן עיקר תשמישן הוא להסקה ^[183] כשאר עצים, ולכן אין דעתו חשובה דיה להפקיע מהם תורת הסקה ולהגדיר שכל תכליתם הוא להאיר וממילא הנאתם וביעורם שווה. ולפיכך דינם כשאר עצי הסקה שאין קדושת שביעית חלה עליהם לפי שאין הנאתם וביעורם שווה.

ומוסיפה הגמרא: כי הלכה זו שאין קדושת שביעית נוהגת בעצים המיועדים להסקה, ^[184] כיון שאין הנאתן וביעורן שווה, מחלוקת תנאי היא.

דמצינו שנחלקו תנאי, בעצם הכלל האמור לעיל, האם קדושת שביעית נוהגת רק בדבר שהנאתו וביעורו שווה, או גם בדבר שהנאתו אחר ביעורו. ולצד זה, לא בא הכתוב שמשווה "לכם" ל"אכלה" למעט דבר שהנאתו אחר ביעורו, אלא בא למעט דבר שאין הנאתו שווה בכל אדם, שהרי אכילה נוהגת בכל אדם, וכפי שיתבאר.

דתניא: אין מוסרין פירות שביעית כגון יין, לא למשרה של פשתן - שלא ישרה פשתנו ביין הקדוש בקדושת שביעית, ולא לכבוסה - שלא יכבס בגדיו ביין הקדוש בקדושת שביעית, לפי שהנאת שימושים אלו היא אחר ביעורם. לפי שמיד כשמשרה פשתנו בתוכו מתקלקל היין, ורק לאחר מכן מוציא ממנו פשתנו ונהנה מהשימוש בו.

וכן לענין כיבוס בגדים, היין מתקלקל על ידי מלאכת הכיבוס, ואילו הוא אינו נהנה ממנו אלא לאחר זמן כאשר לובש את הבגדים. ^[185]

אבל רבי יוסי אומר: מוסרין יין של שביעית למשה של פשתן וכיבוס בגדים.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דתנא קמא? דאמר קרא והיתה שבת הארץ לכם "לאכלה", ולא למשרה, ^[186] ולא לכבוסה.

והיינו, דכוונת הכתוב למעט תשמישים שהנאתם אחר ביעורם, שאינם כאכילה שזמן אכילתה וביעורה שווה.

מאי טעמא דרבי יוסי?

אמר קרא "לכם", ודרשינן: לכם, לכל צרכיכם, ולרבות בא, דאפילו למשרה ולכבוסה שאין הנאתם וביעורם שווה, שרי.

ומקשה הגמרא: ותנא קמא, מה יענה לדרשתו של רבי יוסי, הא כתיב "לכם", שמשמעו לכל צרכיכם?!

ומתרצינן: ההוא "לכם" בא ללמדנו, שקדושת שביעית נוהגת רק בדבר שה"לכם" שלו הוא דומיא ד"לאכלה", דהיינו, מי שהנאתו וביעורו שוה, כאכילה שבזמן ביעורה הנאתה, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן.

מוסיפה הגמרא ומקשה לאידך גיסא: ורבי יוסי, הא כתיב "לאכלה", דמשמע דבעינן הנאה דומיא דאכילה?!

ומתרצינן: ההוא מיבעי ליה ללמדנו הלכה נוספת: דדוקא "לאכלה" שרי, ולא למלוגמא - לרפואה. כיון ששימוש זה אינו מיועד לכל אדם אלא לחוים בלבד, ואנן בעינן דומיא ד"לאכלה" שהוא תשמיש המיועד לכל אדם.

וברייתא מפורשת היא, כדתניא: "לאכלה", ולא למלוגמא.

אתה אומר דדרשינן "לאכלה" ולא למלוגמא, או אינו אלא "לאכלה" ולא לכבוסה כמו שדרשו רבנן דפליגי על רבי יוסי?!

כשהוא אומר "לכם", הרי לכבוסה אמור, שהרי "לכם" משמעו לכל צרכיכם - לרבות משרה וכיבוסה, וממילא על כרחך הא מה אני מקיים "לאכלה", לאכלה ולא למל וגמא.

ומה ראית לרבות את הכבוסה ולהוציא את המלוגמא? נאמר להיפך - דמקרא ד"לכם" נרבה מלוגמא, ומקרא ד"לאכלה" נמעט כיבוסה?!

הערות

^[178] כתב הרמב"ם [מעשר שני פרק א הלכה ה]: וכן האתרוג בלבד משאר הפירות הרי הוא כירק, והולכים אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית וכו', ואף על פי שהולכים אחר לקיטתו, אתרוג בת שישית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית ככיכר חייבת במעשרות. וקשה, כיון דאזלינן לענין שביעית בתר לקיטה היאך שייך לחייבו במעשרות הרי השביעית פטורה מן המעשר?! ובכסף משנה [שמיטה ויובל פרק ד הלכה יב] פירש, שהרמב"ם נסתפק האם הולכים באתרוג אחר חנטה לענין שביעית כדעת חמישה זקנים, או אחר לקיטה כדעת רבותינו שבאושא. עוד נסתפק, האם לענין מעשרות הולכים אחר חנטה כרבי אליעזר במתניתין דביכורים, או אחר לקיטה כרבן גמליאל שם ופסק בשניהם לחומרא. והשער המלך שם [הלכות שמיטה ויובל] הקשה, היאך יתכן אפילו מספק לדון אחר לקיטה לענין שביעית ומעשר גם יחד, הרי כיון שנוהגים בו כדין שביעית הוי הפקר, והפקר פטור מן המעשר?!

^[179] בכפות תמרים הקשה, היאך מקשה הגמרא כאן שתי קושיות ההפוכות זו מזו, שמתחילה הקשו אי הכי לולב נמי, ומבואר דסבירא ליה שגם בלולב יש קדושת שביעית, ועתה מקשה להיפך אמאי נוהגת שביעית בלולב הרי עצים בעלמא הוא?! ופירש, שהמקשן עצמו סבר שיש בלולב קדושת שביעית, אלא שבברייתא מבואר דאין קדושת שביעית נוהגת בעלי גפנים, ונסתפק האם יש חילוק ביניהם ללולב או שמא מחלוקת תנאים היא.

^[180] וכן פירש רבינו חננאל: "כלומר, לא ניתנה לכם שביעית אלא לאכילה, ובעינן דומיא דלאכילה, ודרך המאכל ללעוס ולבערו בלעיסתו מתורת אוכל, וכיון שמגיע בחניכיו נהנה חיכו מן המאכל בלעיסתו ונתבער אותו הפרי, נמצאת הנאתו ועת ביעורו באין כאחד, וזה פירוש הנאתו וביעורו שווה".

^[181] כן פירש רש"י. וכעין זה כתבו התוספות בבא קמא קא ב: שהנאתן אחר ביעורן - כשנעשית גחלת. אף על גב דזימנין הנאתן וביעורן שווה, כגון להתחמם כנגדו או לבשל, מכל מקום עיקרו לא קיימא להכי, אלא לאחר שנעשית גחלת כגון להסיק תנור לאפות. מבואר מדבריהם, שהקובע לדין הנאתו וביעורו שווה הוא דרך ההשתמשות בהם. אבל רבינו חננאל כאן כתב: אין הפת נאפית ואין התבשיל מתבשלת אלא אחר שריפת העצים. וביתר ביאור כתב הריטב"א: יצאו עצים שאין בהן הנאה במה שנתבשל אלא לאחר ביעורן, כשאדם נהנה מאותו פת ומאותו תבשיל. כלומר, לדבריהם הקובע אינו אופן ההשתמשות אלא זמן ההנאה בפועל, ולכן רבינו חננאל שסבר דההנאה היא בעצם הבישול הוצרך לומר שהבישול בפועל נעשה אחר שריפת העצים, ואילו הריטב"א סבר שההנאה היא בזמן אכילת התבשיל שזה ודאי נעשה אחר שריפתם.

^[182] כך פירש רש"י. אבל רבינו חננאל פירש, משחן - להתחמם כנגדן, כדכתיב "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו", ומתרגמינן, ולא שחין ליה, כלומר, שעושין מהן מדורה להתחמם כנגדה, דבכהאי גוונא ההנאה והביעור שוין שבשעת דליקתן הנאתן, וכן פירש הריטב"א. ולדבריהם אפשר שלא מדובר בעצים מיוחדים דוקא, אלא כל עץ העומד לחימום באופן הזה דינו כן.

^[183] כן פירשו התוספות בבא קמא קא ב, דלפירוש רש"י גם עצים דמשחן עיקרן להסקה. ורבינו חננאל שפירש עצים דמשחן - שדרך להתחמם כנגדן, הוצרך לפרש, כי מה שאמרו "להסקה" אין הכוונה להנאת חימום, אלא להסיקן תחת תבשילו. ובתוספות שם הוסיפו, דמכל מקום כיון שרובן להסקה תחת התבשיל אין עליהם תורת שביעית כלל, ואפילו להתחמם כנגדם מותר. אולם ברש"י משמע שלא הסכים לזה, דכתב [ד"ה ומשני]: סתם עצים של היסק להסקה ניתנו לבריות, והיינו, דלא אזלינן בזה בתר רובא, אלא דוקא עצים המיועדים בפועל להסקה אין קדושת שביעית נוהגת בהן. אבל אם ישתמש בהן להאיר הרי הם קדושים בקדושת שביעית.

^[184] רש"י גרס: עצים דהסקה תנאי היא. וטעמו, משום דמגרסתנו - עצים להסקה משמע, שהנידון הוא בעצם הסברא שסתם עצים להסקה הן עומדים ולא נראה שנחלקו בזה. ובתוספות הביאו, דבבבא קמא קב א יישב רש"י גרסא זו ופירש כך: איכא מאן דאית ליה סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא עלייהו שביעית, ואפילו עצים דמשחן, ואיכא דסבר, אעצים דמשחן מיא חיילא. והיכן היא מחלוקת תנאים זו - רבנן סברי סתם פירות לאכילה ניתנו, וקדושת שביעית חלה עליהם אפילו לקטם לשם משרה או כיבוסה, שאין מחשבתו מועילה להפקיע מהם דין שביעית, לפי שעיקר יצירתם לאכילה. והוא הדין עצים שסתמן להסקה, אין מחשבתו שמיחדם להאיר מועילה להחיל עליהם קדושת שביעית. ואילו רבי יוסי סבר, שמחשבת האדם היא המעלה ומורידה קדושת שביעית לדבר. והיינו, דנחלקו בעיקר דין זה דאזלינן בתר סתמא, ולשיטת רבי יוסי מחשבתו היא הקובעת ולא תכלית ברייתו.

^[185] רש"י. והוא בשונה מעט ממה שפירש לעיל לענין תבשיל, ששם פירש הטעם שהנאתן אחר ביעורן, משום שעיקר האפיה היא אחר שנעשו גחלים, ולא כתב שההנאה היא באכילת הדבר [כמו שכתב שם הריטב"א], ואילו לענין כיבוס פירש שההנאה אינה בזמן כיבוסם וליבונם אלא בשעה שלובשם. אבל רבינו חננאל פירש גם כאן שעיקר הליבון נעשה אחר קלקול היין. פירות שביעית שתכליתם לכיבוס כבורית ואוהל האם מותר לכבס בהם, והאם קדושה נוהגת בהם, ראה ילקוט מפרשים.

^[186] הקשה הערוך לנר: מדוע הוצרכו חכמים לילפותא מיוחדת שאסור לשרות פשתן ביין של שביעית, הרי אפילו אם היתה זו הנאה המותרת בפירות שביעית מכל מקום יש איסור להפסיד פירות שביעית בידים, ולהשתמש בדבר הראוי למאכל לצורך כיבוס חשיב הפסד, וכמו דקיימא לן שאין מאכילין בהמה בפירות שביעית הראויים למאכל אדם?! ותירץ בשני אופנים: א. מיירי שנפסל מאכילת אדם, וקא משמע לן שאפילו הכי אסור לשרות בו פשתן. ב. על פי מה שכתבו הראשונים בבבא קמא שם, דמשרה וכביסה אינם הפסד דחיי נפש הוא כמבואר בנדרים פא א.

שבשעת לקיטתו עישורו, כלומר: נוהגים בו לענין מעשר כדין השנה שבה נלקט, ולמשל אם נלקט בשנה השניה לשמיטה — מפרישים ממנו מעשר שני — אף שגמר הפרי היה בשנה שעברה, אלו דברי רבן גמליאל. ר' אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר. ומכל מקום לענייננו משמע שלענין שביעית, אתרוג של השנה השישית שנקטף בשביעית דנים אותו כבן השישית!

ומשיבים: הוא שאמר את דבריו כי האי תנא [כשיטת תנא זה]; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר ר' יוסי: החכם אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים: אתרוג הולך אחר זמן הלקיטה למעשר, ורבותינו נמנו (הצביעו והחליטו) על כך באושא ואמרו שאתרוג הולך אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית.

על לשון הברייתא תוהים: שביעית מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמה] קודם, שמוסיפים ואומרים כי רבותינו נמנו בענין שביעית? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: אתרוג — אחר לקיטה למעשר, ואחר חנטה לשביעית. ורבותינו נמנו באושא ואמרו: אתרוג בתר [אחר] לקיטה, בין למעשר בין לשביעית.

א שוב חוזרים אנו ודנים בהלכה שבמשנה: טעמא [הטעם] דווקא מפני שלולב בר [בן] השנה הששית הנכנס לשביעית הוא, הא [הרי] אם היה זה לולב של השנה השביעית — קדוש הוא בקדושת שמיטה, אמאי [ומדוע]? והלא עצים בעלמא [בלבד] הוא ועצים אין בהן משום קדושת שביעית כלל! דתנן [שכן שנינו במשנה]: עלי קנים, ועלי גפנים שגבבן [שכנסם] לחובה (למקום מחבוא) על פני השדה, אם לקטן לצורך אכילה (למאכל בהמה) — יש בהן משום קדושת שביעית, ואם לקטן לעצים, כגון להסיק בהם — אין בהן משום קדושת שביעית. הרי שעצים וכל שאינו משמש לאכילה אין בו קדושת שביעית!

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בעלים אלה שלקטם לעצים דאמר קרא [שכן אמר הכתוב]: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו). "לכם" שאמר דומיא [בדומה] למה שאמר "לאכלה". לומר לנו: על מה חלה קדושת שביעית — על מי שהנאתו וביעורו שוה. דבר שבשעה שנהנים ממנו, הרי יחד עם הנאה זו הריהו מתבער מן העולם, כגון דברים העשויים לסיכה, לאכילה, או להדלקת הנר, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן. שהרי עצי הסקה שאופים ומסיקים בהם עיקר שימושם בגחליהם או בתנור שהתחמם כתוצאה משריפתם, ואלה מצויים לאחר שנתבער כבר העץ עצמו. ומטעם זה אין קדושת שביעית חלה עליהם.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] עצים דמשחן [עצים של שמן] העשויים למאור, שבשעה שהם בוערים הם משמשים כאבוקות ונמצא שהנאתן וביעורן שוה! אמר רבא מכל מקום סתם עצים של היסק, להסקה הן עומדין והנאתם לאחר ביעורם.

ב ומעירים: ועצם ההלכה בדבר קדושת שביעית של עצים להסקה שהנאתן לאחר ביעורן, תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מוסרין פירות שביעית כגון יין לא למשרה (לשרות בהם פשתן כדי להכשירו לטויה) שההנאה מן הפשתן הוא לאחר שרייתו ולא לכבוסה (לכבס) בהם, ואף בזה עיקר ההנאה היא בלבישת הבגדים הבאה לאחר הכביסה. ושריית הפשתן והכביסה ביין הם עצמם נחשבים כביעור לאותו יין, שעל ידי הכנסת הפשתן או הבגדים המלוכלכים ליין, בכך הוא נפסל. ר' יוסי אומר: מוסרין.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של תנא קמא [התנא הראשון]? שאמר קרא [הכתוב] על פירות שביעית: "לאכלה", ומשמע דווקא לצורך זה נתנו פירות שביעית ולא למשרה, ולא לכבוסה. מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוסי המתיר? אמר קרא [הכתוב] "לכם" והוא למד מכאן "לכם" — לכל צרכיכם, ואפילו למשרה ולכבוסה. ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון], והא כתיב [והרי נאמר] "לכם" וכיצד מפרש הוא מלה זו? ומשיבים: ההוא [אותו] "לכם" שנאמר, דומיא [בדומה] למה שנאמר "לאכלה", כלומר: מותר להשתמש בפירות שביעית לצורך אדם, אבל שימוש זה מוגבל דווקא למי שהנאתו וביעורו שוה, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן.

ושואלים: ור' יוסי, מה משיב הוא על כך, הא כתיב [הרי נאמר] "לאכלה" ומשמע שלא לצורך אחר! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] ללמדנו: "לאכלה" ולא למלוגמא [לרפואה]. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: "לאכלה" משמעו ולא למלוגמא, אתה אומר כי "לאכלה" בא ללמד ולא למלוגמא, או אינו בא ללמד אלא ולא לכבוסה? כשהוא אומר "לכם" — הרי לכבוסה אמור, ש"לכם" משמעו לצורך גופכם ולא לכל דבר אחר, הא [הרי] מה אני מקיים במה שנאמר "לאכלה" — לאכלה ולא למלוגמא. ואם תאמר כי מה ראית לרבות את הכבוסה בכלל השימושים המותרים בשביעית ולהוציא את המלוגמא —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is like a vegetable in that at the time of its picking it is tithed; this is the statement of Rabban Gamliel. If it was picked in the third year of the Sabbatical cycle, poor man’s tithe is separated although it ripened in the second year, when the obligation is to separate second tithe and not poor man’s tithe. Rabbi Eliezer says: The halakhic status of the fruit of an etrog tree is like that of a typical fruit tree in every matter. In any case, with regard to ascribing the status of Sabbatical-Year produce to the fruits, it is apparent from the mishna that the status of an etrog of the sixth year that was picked in the seventh year is that of sixth-year produce.

The Gemara answers: It was the tanna of the mishna that distinguishes between the lulav and the etrog who stated his opinion in accordance with the statement of that tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei said that Avtolemos, one of the Sages, testified in the name of five Elders: The status of an etrog is determined by the time of its picking with regard to the halakhot of tithes. And our Sages were counted in Usha, reached a decision, and said: The status of an etrog is determined by the time of its picking both with regard to the halakhot of tithes and with regard to the halakhot of the Sabbatical Year.

The Gemara questions the formulation of the baraita: With regard to the Sabbatical Year, who mentioned it? As no previous mention was made of the Sabbatical Year, the discussion of the status of an etrog during the Sabbatical Year is a non sequitur. The Gemara answers: The baraita is incomplete, and this is what it is teaching: The status of an etrog is determined by the time of its picking with regard to the halakhot of tithes and determined by the time of its ripening with regard to the Sabbatical Year. And our Sages were counted in Usha and said: The status of an etrog is determined by the time of its picking both with regard to the halakhot of tithes and with regard to the halakhot of the Sabbatical Year.

§ The Gemara resumes its discussion of the mishna: The reason that a lulav may be purchased from an am ha’aretz during the Sabbatical Year is specifically that it is a lulav of the sixth year that is entering the seventh. This indicates by inference that a lulav of the seventh year is sacred with the sanctity of the Sabbatical Year. The Gemara asks: Why is it sacred? It is merely wood, and wood is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year, as it was taught in a baraita: With regard to reed leaves and vine leaves that one piled for storage upon the field, if he gathered them for eating, they are subject to the sanctity of the Sabbatical Year; if he gathered them for use as wood, e.g., for kindling, they are not subject to the sanctity of the Sabbatical Year. Apparently, wood or any other non-food product is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.

The Gemara answers: It is different there, in the case of the reed and vine leaves, as the verse states: “And the Sabbatical produce of the land shall be for you for food” (Leviticus 25:6). From the juxtaposition of the term: For you, and the term: For food, it is derived: For you is similar to for food; the sanctity of the Sabbatical Year takes effect on those items whose benefit and whose consumption coincide. Wood is excluded, as its benefit is subsequent to its consumption. The primary purpose of kindling wood is not accomplished with the burning of the wood; rather, it is with the charcoal that heats the oven. Therefore, it is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.

The Gemara objects: But isn’t there wood used to provide heat (Rabbeinu Ḥananel), whose benefit coincides with its consumption? Rava said: Undesignated wood exists for fuel, i.e., charcoal, so its benefit is subsequent to its consumption.

§ The Gemara notes: The matter of whether kindling wood, whose benefit is subsequent to its consumption, is subject to the sanctity of the Sabbatical Year is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: One may neither transfer Sabbatical-Year produce, e.g., wine, for soaking flax to prepare it for spinning, as the benefit derived from the flax is subsequent to its soaking, when the soaked and spun thread is woven into a garment; nor for laundering with it, as the benefit derived is subsequent to the laundering when one wears the clean clothes. Soaking the flax or laundering the garment in wine is consumption of the wine, as it is no longer potable. Rabbi Yosei says: One may transfer Sabbatical-Year produce for those purposes.

The Gemara asks: What is the rationale for the statement of the first tanna? It is as the verse states with regard to Sabbatical-Year produce: “For food,” from which it is inferred: And not for soaking and not for laundering. What is the rationale for the statement of Rabbi Yosei permitting one to do so? It is as the verse states: “For you,” from which it is inferred: For you, for all your needs, and even for soaking and for laundering. The Gemara asks: But according to the first tanna, isn’t it written: “For you”? How does he explain that term? The Gemara answers: From that term “for you” it is derived: For you, similar to for food; the sanctity of the Sabbatical Year takes effect on those items whose benefit and whose consumption coincide, which excludes soaking and laundering, where the items’ benefit is subsequent to their consumption.

The Gemara asks: But according to Rabbi Yosei, isn’t it written: “For food,” indicating that it may not be used for any other purpose? The Gemara answers: He needs that phrase to teach: For food, and not for a remedy [melugma], as it is taught in a baraita: For food and not for a remedy. The baraita continues: Do you say: For food and not for a remedy, or perhaps it is only: For food and not for laundering? When the verse says: “For you,” for laundering is already stated as permitted since it includes all one’s bodily needs. How, then, do I uphold that which the verse states: “For food”? It is: For food, and not for a remedy. And should one ask: What did you see that led you to include the use of Sabbatical-Year produce for laundering and to exclude the use of Sabbatical-Year produce as a remedy?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דתניא נמנו וגמרו באושא אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית כבר פירשנו זה הענין כולו בר"ה לפיכך לא הוצרכנו להאריך בכאן. ומקשינן וכי לולב כפרי הוא דמוקמת לה בבן ששית שנכנס לשביעית עץ הוא ועץ אין בו קדושת שביעית דתנן עלי קנים ועלי גפנים שגבבן מן השדה ליקטן לאכילה יש בהן קדושת שביעית לעצים אין בהם משום קדושת [שביעית] ושנינן שאני התם דאמר קרא לכם ואמר קרא לאכלה. כלומר לא ניתנה לכם שביעית אלא לאכילה.

ובעינן [לכם] דומיא דלאכילה ודרך המאכל ללעוס ולבער המאכל בלעיסתו מתורת אוכל. וכיון שמגיע בחניכיו נהנה חכו מן המאכל בלעיסתו ונתבער אותו הפרי נמצאת הנאתו ועת ביעורו באין כאחד. וזהו פי' הנאתו וביעורו שוין וכל דבר שהנאתו וביעורו ביחד קדושה חלה עליו ואף על שאינו נאכל והוא שניתן ליהנות ממנו בדרך האכילה ששוה בכל אדם. יצאו העצים שהנאתן אחר ביעורן. כלומר אין הפת נאפת ואין התבשיל מתבשלת אלא אחר שריפת עצים. הנה ביעורן קודם להנאתן. לפיכך אין קדושה חלה על העצים ודחינן והאיכא עצים דמשחן. פי' משחן להתחמם כדכתיב ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו ומתרגמינן ולא שחין ליה כלומר שעושין מהן המדורה להתחמם שבעת הדלקתן הוא מתחמם בהן. נמצאת הנאתן ועת ביעורן ביחד ולמה אין קדושת שביעית חלה עליהן.

ודחי רבא סתם עצים להסקה הן עומדין. פי' עצים להסיקן תחת תבשילו ועל התנור לאפות בו את הפת עומדים לאפוקי לולב דלאו להסקה עומד והנאתו בעת ביעורו. לפיכך יש בו קדושת שביעית ומשום דהוא בן ששית שנכנס לשביעית שרי לזבוני. וסתם עצים להסקה עומדים ואין מותרין בשביעית אלא משום הנאתן אחר ביעורן תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית למשרה ולכביסה. פי' כגון פירות שמלבנין וכובסין בהן כגון הבורית וכיוצא בהן בשביעית אסור מהאי טעמא דכתיב לכם יהיה לאכלה בעינן לכם דומיא דלאכלה מה לאכלה בעת הנאתו מתבערין אף לכם בעינן להיות ביעורו בעת הנאתו שמתכבסין ומתלבנין אחר ביעורן ונמצאת הנאתן אחר ביעורן ואסור וכן העצים. ור' יוסי מתיר דייק לכם לכל צרכיכם.

ופרכינן והא איכא עצים דמשחן והנאתן וביעורן שוה.‎ פי׳‎ ‎עצים שעשוים להתחמם בהם שהנאתן וביעורן שוה והוא מל׳‎ שנה שחונ׳‎ וכדכתי׳‎ חמותי ראיתי אור דמתרגמינן שחנית וכל שם חום שחו׳‎ ושלא כפרש״י ז״ל. מהדרינן סתם עצים להסק׳‎ הם עומדין פירוש ובתר רובא אזלי׳‎ ושרי׳‎ אפי׳‎ מיעוטו דקיימי למשחן שלא חלק הכתוב בהם:

איכא נוסחי דגרסי׳‎ ועלים להסקה הם עומדים תנאי היא. פי׳‎ אי אמרי׳‎ דעצים דמשחא דינם כעלים דהסקה דשרו או דינם כפירות ואסירי וליתא דהא במתניתין דמייתי דלא דרשי׳‎ דומיא דלאכלה אלא אפילו עצים דהסקה שהנאתן אחר ביעורן יש בהן קדושת שביעית וכן בכל דכותייהו:

דתניא אין מוסרין פירות שביעית לכביסה ולמשרה. פירוש דאע״ג דכתיב לכם לכל צרכיכם דוקא דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה אבל במידי אחרינא אסור וליהנות מהם אפילו תוך זמן הביעור ולדידהו עצים דהסקה שכל הנאתן אחר ביעורן אינה בכלל קדושת שביעית שאינה בכלל לאכלה האמור בדין שביעית ואפילו אחר הביעור הם מותרים כתנא דמתניתין דלעיל:

רבי יוסי אומר מוסרין דלא דריש לכם דומיא דלאכלה אלא מותר ליהנות מן הפירות תוך זמן הביעור אפילו במשרה וכביסה דלא הוי הנאתן וביעורן שוה כעין אכילה דלא ממעטינן מדומיא דלאכלה אלא מלוגמא שאינה שוה בכל כדמפרש תלמודא ונמצאו משרה וכביסה בשאר הנאות תוך הביעור וה״ה לעצים דהסקה דאע״ג דאין הנאתן וביעורן שוה אף הם בכלל לאכלה ומותרין בתוך הביעור ואסורין אחר זמן הביעור:

עלי קנים ועלי גפנים שלקטם בחיבה ר"ל בלחותם עד שהם ראויים למאכל בהמה אם ליקטן לאכילה ר"ל למאכל בהמה יש להם קדושת שביעית ואפי' עצים דמשחן ר"ל שראויות להדליק בהם אבוקות כגון עץ שמן וכיוצא בו שנמצאת עכשיו הנאתן וביעורן שוה הואיל ורוב מינן עומד להיסק אין בו קדושת שביעית וי"מ דמשחן כמו דמשחנן ר"ל שמודלקות לחמם שאף החימום ראוי יותר אחר שהוסקו ונעשו גחלים וכן י"מ בגבבם בחיבה פירוש אחר והכל עולה לענין אחד:

פירות שביעית הראויים לאכילה אין מתירין אותם לכביסה ולא למשרה כגון שיהו שורין את פשתנם או מכבסין ביין של שביעית וכן אין עושין מהן מלוגמא ולא זילוף ולא אפקטויזין ומ"מ מיני הצבעים הותרו לצבוע בהם וכן מיני הכבוס הותרו לכבס בהם כמו שהתבאר במקומו וכבר כתבנוה בתשיעי של קמא:

עצים להסקה תנאי היא עיין בפ' הגוזל קמא במהדורא תליתאה:

בד"ה ועצים דהסקה תנאי היא כו' והיכא דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עליה שביעית עכ"ל משמע לפי שיטה זו דהיכא דלא לקטן למשרה מודה רבי יוסי דאסור למשרה דהוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ופירות סתמייהו לאכילה וא"כ הוא לא הוה אצטריך למימר לר"י לאכלה ולא למלוגמא אלא לאכלה ולא למשרה היכא דלא לקטן למשרה אלא דקושטא קאמר לר"י דממעטינן למלוגמא אפילו בכה"ג דלקטה למלוגמא ולא מהני בהו מחשבה אך קשה דאמאי איצטריך ליה למימר לר"י לכם לכל צרכיכם אפילו למשרה וכביסה דהא שפיר דרש ר"י כרבנן דלכם דומיא דלאכלה במי שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכביסה אם לא לקטן למשרה משום דהנאתן אחר ביעורן ואם לקטן נמי למשרה מהני בהו מחשבה ולא נהגא בהן שביעית נמי מה"ט דהוי דבר שהנאתן אחר ביעורן ויש ליישב אבל בדוחק ואולי שמפני זה כתב בפ"ה כאן שטרח ליישבה ולא יכול ודו"ק:

תוס' ד"ה ועצים דהסקה תנאי היא וכו' עד ורבותינו היו גורסים וכו' הספרים שלפנינו חסרים וכך צ"ל ורבותינו היו גורסים וסתם עצים להסקה ניתנו תנאי היא ופי' הקונטרס דטרח עלה ליישבה ולא יכול ובהגוזל קמא פי' בקונטרס וזה לשונו תנאי היא איכא למאן דאית ליה סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא שביעית אפי' אעצים דמשחן וכו'. ונ"ל דלפי גירסא זו ולפי פי' זה לא פליגי רבנן ור' יוסי אי אמרי' סתם פירות לאכילה או לא וה"ה אי אמרי' סתם עצים להסקה או לא דא"כ לפי גירסא זו לא מייתי מידי דפליגי תנאי בסתם עצים דאינו מוכרח לומד דמשום דפליגי בסתם פירות אם לאכילה ניתנו או לא פליגי ג"כ בסתם עצים דיכול להיות דבעצים כ"ע מודו דלהסקה ניתנו אלא ודאי בהא לא שייך שום פלוגתא דכ"ע ידעי מסברא דסתם עצים להסקה ניתנו וכן סתם פירות לאכילה אלא דפליגי אי מחשבה מוציאה אותן מהסתם או לא והשתא מייתי שפיר תנאי דכמו דלרבנן אין מועיל שום מחשבה להוציא הפירות מסתמן דקיימי לאכילה להתירן למשרה ולכביסה ה"ה אין מועיל שום מחשבה לסתם עצים להוציאן מסתמן כדי שיחול עליה קדושת שביעית ולר' יוסי מועלת מחשבה בין בפירות בין בעצים אע"ג דלשון רש"י שמביאים התוס' אינו משמע כן דמכל לשונו משמע דעיקר הפלוגתא היא אי אמרי' סתם עצים להסקה ניתנו אי לא מ"מ ע"כ צריך ליישב הלשון ע"ד שיטה זו שכתבנו וק"ל וגם לפי שיטת גירסא ופי' זה של רבותינו לא יתיישב לישנא דגמ' דמשמע דפלוגתא דרבנן ור"י היא בדרש הפסוק דהא אמר מ"ט דת"ק אמר קרא לאכלה וכו' מ"ט דר"י אמר קרא לכם לכל צרכיכם ומנא לן לומר דטעמא דר"י היא משום דמחשבה מוציאן שלא תחול עליה קדושת שביעית וצריך ליישב דס"ל לגמ' דאי לאו דמטעם המחשבה לא הוה דריש ד"י לכם לכל צרכיכם דהא לאכלה כתיב ודוחק הוא וגם נצטרך לומר דמחשבת למלוגמא וכיוצא אין מוציאן מקדושת שביעית אע"ג דמוציאה לענין משרה וכביסה וכל זה דוחק וק"ל:

ד"ה יצאו משרה וכביסה וכו' בשעת רתיחת היורה כלה השורש וכו' כצ"ל:

בא"ד נהג בו שני עישורין כו'. נ"ב פי' מעשר שני ומעשר עני ששנה שניה הנכנסת לשלישית הוה וק"ל:

בא"ד אע"ג דנגמר פירי כו' פי' מאחר שנחנט קודם ט"ו דאידך דשבט א"א שלא יהא נגמר קודם לקיטתו דא' בשבט ואע"ג דמ"מ כל היכא דנגמר אחר ט"ו דאידך דשבט צריך שני עישורים מספק דר"א ורבן גמליאל אי אזלינן בתר חנטה כו' וכן איתא לשם בגמ' הא דנלקט בא' בשבט לאו דוקא ה"ה קודם אלא מעשה שהיה כך היה מ"מ דייקי התוס' מדהזכיר לשם זמן הלקיטה שהיה נלקט בא' בשבט ולא הזכיר זמן שהיה נגמר משמע לשונו משום דאזלינן בתר לקיטה ונ"מ אי לא הוי נלקט בא' בשבט אלא אחר כך בט"ז בשבט לא היה נוהג בו שני עישורין אלא מעשר שני לבד אבל אי אזלינן בתר גמר פרי לעולם נוהג בו שני עישורין אלא בע"כ ש"מ דלא אזלינן בתר גמר פירי אלא בתר לקיטה ולכך צריך להזכיר לקיטה דא' בשבט ודו"ק נ"ל:

גמ' באושא ואמרו אחר לקיטה בין למעשר כו'. ומה ראית כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ה"ג כו' ואינו מוגה נ"ב פי' סתם וק"ל:

תד"ה ועצים כדאמרינן דאכ"ד שהנאתו וביעורו שוה כו'. כצ"ל:

בפירש"י בד"ה הכי גרסינן עצים דהסקה תנאי הוא כו' ואני שמעתי מרבותי שהיו גורסים וסתם עצים להסקה נינהו תנאי היא כו' וטרחתי מנעורי ליישב כו' ואיני יכול עכ"ל. מיהו בפרק הגוזל עצים (בבא קמא ד' ק"א) מפרש רש"י כפי' רבותיו שהביא כאן ובחידושינו שם כתבתי ליישב פירושו בזה ונתיישב לי ג"כ מה שהקשה מהרש"א בשמעתין והיינו ע"פ מה שדקדקתי שם בהא דאמרינן שם ובשמעתין דלכם דומיא דלאכלה והיינו למעט מי שהנאתו אחר ביעורו והיינו משרה וכביסה דמשמע דאי הוי הנאתו וביעורו שוה הוי שרי ואמאי הא קי"ל דשביעית ניתן לאכול דבר שדרכו לאכול דוקא ואין לשנותן א"כ בלא"ה אסור אפי' בדבר שהנאתו וביעורו שוה וכתבתי ליישב והעליתי דמש"ה חזר בו רש"י כאן בשמעתין ע"ש:

(מ ע"א) ר' יוסי אומר מוסרין מ"ט דת"ק וכו' מ"ט דר"י וכו'.—מכאן משמע דר' יוסי פליג אתרוייהו, אמשרה ואכביסה; אבל בברייתא דמפרש בה טעמיה דר' יוסי תני בה: "מרבה אני את הכביסה ששוה בכל אדם", ושביק למשרה לגמרי, שהרי באמת אין המשרה שוה בכל אדם, ולהיפך לרוב בני אדם אין להם פשתן לשרות. והמעיין בתוספתא שביעית פ"ו ובירושלמי שם פ"ח ה"ה [לח רע"ב] ימצא דר' יוסי אינו חולק אלא אכביסה בלבד. וגם שיטה אחרת בירושלמי שם, דר' יוסי לטעמיה בנדרים (פ ע"ב, ועי' בר"נ שם) דכביסה היא חיי נפש.

שבשעת לקיטתו עישורו. שאם חנט בשנה שניה שמעשרותיה מעשר ראשון ומעשר שני ונלקט בשלישית לשמיטה שמעשרותיה מעשר ראשון ומעשר עני מתעשר כדין מעשר שלישית ואילו שאר אילנות שחנטו פירותיהן בשניה ונלקטו בשלישית מתעשרין כדין שניה ולענין מעשר השוו אתרוג לירק דמעשר פירות האילן וירקות דרבנן ומעשר גורן ויקב דאורייתא ובגורן ויקב ילפינן בראש השנה (דף יג:) שמתעשר אחר השנה שהביאו שליש מקראי ואסמכו רבנן מעשר דבריהם אגורן ויקב מה גורן ויקב מיוחדים שגדילים על רוב מים דהיינו מי גשמים ומתעשרין לשנה שעברה אף כל הגדילין על רוב מים כגון פירות האילן מתעשרין לשנה שעברה יצאו ירקות שגדילין על כל מים שמתעשרים לשנה הבאה ואתרוג נמי גדל על כל מים כירק: לכל דבר. אף למעשרות: הוא דאמר. תנא דמתני' דמקפיד אאתרוג: (דאמר) כי האי תנא. דקתני ורבותינו נמנו באושא ואמרו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית: טעמא דלולב בר ששית כו'. קושיא היא כלומר לעיל אמר דהיינו טעמא דלולב ניקח משום דבר ששית הוא הא שביעית הוא אסור ונפקא מינה שלולבי שביעית קדושת שביעית נוהג בהו שלא ליקח בדמיהן חלוק וטלית: שגבבן. שכינסן לאוצרן: לחובה. לשון מחבא: לקטן לאכילה. למאכל בהמה: שאני התם. גבי עצי הסקה להכי לא נוהגין בהן שביעית דאמר קרא והיתה שבת וגו' ומשמע לכם לכל צרכיכם וכתיב לאכלה למימרא דאין מותר ליהנות מפירות שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה: שהנאתו וביעורו שוה. כלומר שהנאתו וביעורו שמתבער מן העולם באין כאחד כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר ומהך דרשה נמי ילפינן שאין שביעית נוהג אלא בפרי העומד להנאות הללו דה''נ מידרש קרא והיתה שבת הארץ נוהגת במה שלכם לאכלה שהנאתו דומה לאכילה: יצאו עצי הסקה שהנאתן אחר ביעורן. משנעשו גחלים אופין בהן אבל לולב עיקר הנאתו לכבד את הבית והוא שעת ביעורו וקלקולו ודמי להנאת אכילה ועלי קנים וגפנים קיימי להכי ולהכי הלכך בתר מחשבה אזלי: והא איכא עצים דמשחן. עץ שמן שהעץ עצמו מדליקין בו להאיר כמו באבוקות והוי הנאתו וביעורו שוה נימא השתא מיהא אם לקטן להדלקת אורה דנהגא בהו שביעית: ומשני סתם עצים. של היסק להסקה ניתנו לבריות וסתמן לאו להאיר קיימו הלכך לא נחתא בהו קדושת שביעית מעיקרא ואפילו לקטן להאיר: ה''ג עצים דהסקה תנאי היא. ועצים דהסקה גופייהו שהנאתן אחר ביעורן תנאי היא אי נהגא בהו שביעית אי לא דאיכא תנא דדריש לכם דומיא דלאכילה למעוטי כל שהנאתו אחר ביעורו כדדרשינן לעיל ומההיא דרשה אימעוט עצים ואיכא דלא ממעט מיניה אלא דבר שאין הנאתו שוה בכל אדם כגון מלוגמא וזילוף ואפיקטויזין ואני שמעתי מרבותי שהיו גורסים וסתם עצים להסקה נינהו תנאי היא וכן כתוב בכל הספרים וטרחתי מנעורי בכל צידי שיטת הש''ס לישבה כפי דבריהם ואיני יכול ומצאתי גירסא זו בספר כתב ידו של רבינו גרשום בן יהודה מנוחתו כבוד ובסדר ישועות של רבינו יצחק בר מנחם כתוב ואינו מוגה וכן נראה בעיני: אין מוסרין פירות שביעית לא לתוך משרה. לשרות פשתן ביין של שביעית: ולא לכבוסה. לכבוס בגדי' ביין של שביעית משרה וכבוסה הנאתן אחר ביעורן שמשעה ששורה הבגדים או הפשתן ביין שעה אחת נתבער ואבד לו והנאתו אינה עד שילבש הבגדים: למלוגמא. לרפואה:

אליעזר אי בתר לקיטה כרבן גמליאל נהג בו שני עישורין אלמא דמאן דאמר בתר לקיטה אע''ג דנגמר פרי [כבר] דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא אתרוג חלוק משאר פירות לפי שדרכו לעמוד באילן שתים ושלש שנים וכל זמן שמתקיים באילן גדל בכל שנה ושנה אי נמי אע''פ שחנט בשבט של שנה שעברה זימנין דאין נגמר גידולו עד שבט אחר וניחא השתא דנקט רבי יוחנן פ''ק דר''ה (דף טו:) גבי אתרוג אפילו כזית ונעשה ככר כלומר דע''י מי שנה הבאה גדילה ומיהו כזית לאו דווקא בעינן דהא רבי יוחנן בתר חנטה אזיל ושמא לא חשיבא חנטה באתרוג פחות מכזית: ורבותינו נמנו באושא. אית דגרסי פ''ק דר''ה (דף טו:) אתרוג אחר חנטה בין למעשר בין לשביעית וסברי כרבי אליעזר דלעיל ואי אפשר לומר כן כדמוכח בשמעתין דגרס אחר לקיטה ושלש מחלוקות בדבר: שגבבן לחובה. יש לפרש דווקא נקט ויש לפרש אורחא דמלתא נקט: לקטן לאכילה. אי בסתם היו לעצים לא היה מועיל מפרש לאכילה מידי דהוה אעצים דמשחן שליקטן להאיר לרבא דאמר סתם עצים להסקה ושמא הני סתמייהו להכי ולהכי הלכך אזלינן בתר מפרש: ועצים דהסקה תנאי היא. אי נהגא בהו שביעית או לא דאיכא תנא דדריש לכם דומיא דלאכילה למעוטי כל שהנאתו אחר ביעורו וממעט עצי הסקה ואית דלא ממעט אלא דבר שהנאתו אין שוה בכל אדם כגון מלוגמא וזילוף ואפיקטויזין כך פירש בקונט' ורבותינו היו גורסין וסתם עצים להסקה ניתנו תנאי היא ופי' בקונט' דטרח עלה לישבה ולא יכול ובהגוזל קמא (ב''ק דף קב.) פי' בקונט' וזה לשונו תנאי היא איכא למאן דאית ליה סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא שביעית ואפילו אעצים דמשחן ואיכא דסבר אעצים דמשחן מיהא חיילא והיינו תנאי רבנן סברי סתם פירות לאכילה ניתנו וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרי' דאכל דבר שהם וביעורן שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה ולכבוסה לא מהניא מחשבה למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים ומשתרו דהכא סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמייהו לאכילה ומשעת יצירתן חיילא קדושה עלייהו ותו לא מהניא מחשבה לאפקועי למשרה ולכבוסה דאין נוהגין בקדושת שביעית וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור' יוסי סבר לא אמרי' סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים והיכא דלקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עליה שביעית: יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן. שמשעת ששרה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת נתבער ואבד והנאתו אינה עד שילבש אותן בגדים כך פי' בקונט' ותימה דבהגוזל קמא (ב''ק דף קא: ושם) קא חשיב מין הצבועין הנאתן וביעורן שוה ומהאי טעמא הוה ליה לאחשובי הנאתו אחר ביעורו שביעור בשעת צביעה ולבישה אחר כך ולמאי דבעי למימר' התם יש שבח סמנין על גבי הצמר ניחא דאין זה שייך גבי משרה וכבוסה ובקונטרס פירש שם דמיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע בבגד נמצא הנאתו וביעורו שוה אבל משרה וכבוסה משעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער והנאתו אינה עד שלשה ימים או ארבעה שיהא הפשתן שרוי:

דף מ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד