סוכה לט ע"א

דף לט - א

אמר ליה רב ספרא:  משה, כלומר, גדול הדור [שלעולם גדול הדור נמשל למשה רבינו], וכי שפיר קאמרת?

אלא: בין התם גבי ברוך הבא, ובין הכא גבי יהא שמיה רבה, הרי מתכוין לאסוקי מילתא הוא, כלומר, כונתו לגמור דיבורו, ובכהאי גוונא לית לן בה.

שנינו במשנתנו: מקום שנהגו לכפול יכפול:

ושנינו בברייתא: תנא: רבי כופל בה דברים, מאנא ה' ואילך עד סוף ההלל.

ואילו רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה בהלל לכפול דברים יותר מכפילתו של רבי.

ומבארת הגמרא: מאי מוסיף רבי אליעזר בר פרטא? אילו דברים היה כופל יותר מאלו שכפל רבי?

אמר אביי: מוסיף היה לכפול מאודך ולמטה, כדרך שאנו נוהגים. ^[167] ומה שלא היה כופל מתחילת המזמור, משום שהמזמור עצמו כופל את דבריו עד לשם, כמבואר לעיל לח א. [ש"קראתי י-ה" - מקביל ל"ענני במרחבי-ה", "ה' לי" נכפל פעמיים, "טוב לחסות" - נכפל פעמיים, "סבבוני" - "סבוני", "דחה" - "דחיתני", "ויהי לי לישועה" - "כל רינה וישועה", "ימין ה'"

- נכפל פעמיים, "לא אמות" - "ולמוות לא נתנני", "פתחו לי שערי צדק" - "זה השער לה'". אבל מ"אודך" והלאה אינו כפול].

שנינו במשנתנו: מקום שנהגו לברך, יברך:

אמר אביי: לא שנו שהברכה תליא במנהג, אלא בברכה שלאחריו, ^[168] אבל ברכה שלפניו, מצוה לברך.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר [קודם] לעשייתן. ^[169]

ומאי משמע דהאי "עובר" האמור בדברי שמואל לישנא דאקדומי הוא?

דאמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב: [שמואל ב יח כג]: "וירץ אחימעץ דרך הככר, ויעבר את הכושי". והיינו, שהקדים את הכושי ורץ לפניו. אביי אמר: מהכא ילפינן [בראשית לג ג]: "והוא עבר לפניהם". ואיבעית אימא: מהכא ילפינן [מיכה ב יג]: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם".

מתניתין:

הלוקח לולב [לאו דוקא לולב אלא כל מיני הלולב בכלל ^[170]], מחבירו עם הארץ [רש"י לא גרס חבירו, כיון דאיירי בעם הארץ כמבואר בגמרא, ועם הארץ לא חשיב חבירו של חבר], בשביעית, יבקש מאותו עם הארץ שיהא נותן לו את האתרוג במתנה, ^[171] לפי שאין רשאי ללוקחו ממנו בדמים בשביעית מטעם שיתבאר להלן.

גמרא:

ומבררת הגמרא: אם לא רצה אותו עם הארץ ליתן לו את האתרוג במתנה, מהו [מה יעשה]?

אמר רב הונא: יקנה ממנו את הלולב ביוקר, יותר מכדי דמיו, עד שיהיה מבליע ליה את דמי האתרוג בלולב. דהיינו, אם אין אותו עם הארץ מתרצה ליתן לו אתרוג במתנה, יתן לו את דמיו עבור דבר אחר ויתנה עמו שהאתרוג לעולם יהיה במתנה אצלו.

מקשה הגמרא: מדוע הוא צריך ליקח ממנו את האתרוג במתנה, וליתיב ליה מעות בהדיא, מה אכפת לן בכך שקונה אותו בדמים?!

מבארת הגמרא: ליתן דמיו להדיא אי אפשר, לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ. שכך שנינו בברייתא, דתניא: אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, יותר ממזון שלש סעודות. והטעם בזה הוא, שהתורה אמרה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חכמים: לאכלה - ולא לסחורה. והיינו, שכל פירות שביעית חייבים להתבער בשביעית הן ודמיהן, ולא ניתנו לעשות מהן סחורה, להצניע הדמים בביתו שירבה ממונו. ^[172]

ועמי ארצות חשודים על כך, ומשום כך אסרו ליקח מהם כלום וליתן דמי שביעית בידיהם, שמא יצניעו הדמים ולא יבערום, ונמצא עובר ב"לפני עור לא תתן מכשול".

אבל מזון ג' סעודות מוסרים בידיהם מפירות שביעית, שיש לחוש שמא לסעודת שבת הם צריכים, ^[173] וכיון שהותר שיעור זה בערב שבת הותר גם בימות החול.

ואם שכח ומסר לו מעות שהן דמי פירות שביעית, וכגון שקנה ממנו פירות שביעית, יאמר אותו חבר שמסר לו את המעות: הרי מעות הללו שמסרתי לו, הקדושים בקדושת שביעית, יהו מחוללין על פירות שאינם של שביעית שיש לי בתוך ביתי, ויכנסו אותן פירות לקדושה תחתיהם.

וכן לא יאמר יהא שמיה רבה והדר מברך א"ל רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא מיהו בתרוייהו הכא והתם חדא מלתא היא. ואסוקי מלתא לית לן בה:

מתני' מקום שנהגו לכפול יכפול. תנא רבי כופל בה דברים ר' אליעזר בן פרטא מוסיף. ואוקימנא מוסיף לכפול מאודך ולמטה.

לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה. ואוקמה אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה. דקי"ל כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. פי' כדכתיב וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי כלומר רץ אחימעץ והקדים את הכושי:

פיסקא הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה כו' לא רצה לתת לו אתרוג במתנה כו' מבליע לו דמי אתרוג בלולב. פי' אם היה שוה הלולב זוז ודאתרוג זוז נותן לו שני זוזים בלולב. ולוקח האתרוג בחנם. כי בפירוש לתת דמי פירות שביעית לע"ה אסור. והאתרוג שהוא פרי אסור בהנאה. אבל הלולב שהוא כמו עץ ואינו פרי הייתי אומר כי אין בו איסור. הא דאמרינן לקמן שהוא אסור לא משום דהוא לולב בן שנה ששית שנכנס בשביעית דתניא אין מוסרין פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר לו מעות הללו מחוללין כו'. פי' מזון ג' סעודות כדי מזונו ליום אחד ואפילו לשבת.

תנא רבי כופל בה דברים אנא ה׳‎ הושיעה נא ואנא ה׳‎ הצליחה נא רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים מאי מוסיף מוסיף לכפול מאודך כי עניתני ולמטה. פירוש עם המקום שהיה כופל וכמו שאנו נוהגין עכשיו והרב רבי יצחק ז״ל כתב כך קבלנו מחכמים גדולים מעשה שר׳‎ לא היה כופל אלא עד הצליחה נא ורבי אליעזר בן פרטא מוסיף על כפילת רבי מברוך הבא עד סוף הפרק וקי״ל הלכה כרבי מחבירו ע״כ. ולא אתי האי פירושא כפום גירסא נוסחי דילן וטעם כפילא זו י״א מפני שפסוקי׳‎ אלו נאמרו על ישי ובניו כדאיתא בפסחים וי״א מפני שכל המזמור הוא עשוי בכפל סבוני גם סבבוני כדבורים ימין ה׳‎ רוממה וכן כולו עד אידך כנגד ימות המשיח ותחית המתים נוהגין לכפול הכל:

מקום שנהגו לברך אחריו יברך. פירוש לעולם ואפילו בימי החג שגומרין את ההלל שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אבל אין לך טעון ברכה לאחריו ולא לפניו ומה שאמרו ברכת הלל בלילי פסח לאחריו ולא לפניו לאו משום דהיא בתורת ברכה על הלל נאמר דא״כ אמאי קרי לי׳‎ ברכת השיר ומ״ש דהתם איפליגי מאי ברכת השיר והכא לא שיילינן כלל באתרא דנהיגי מאי מברך כדשיילינן גבי מגלה בפ״ק דמגילה אלא ודאי הלל דבהגדה אינו נאמר בדרך חיוב הלל אלא בדרך זמר וכן ברכת יהללוך שאומר ברכת השבח בפני עצמה ולפיכך קראוהו ברכת השיר ונחלקו מאי ברכת השיר ואמ״ד נשמת כל חי ובזה נתיישב הדבר שאין מברכין באותו הלל של הגדה לפני׳‎ וגם שמפסיקים בו לאכילה ושתי׳‎ משא״כ בהלל דעלמא שאסור להפסיק בו לשום דבר של חול אלא לשאול מפני היראה או מפני הכבוד כעין ק״ש שהוא חובה וכדברירנא מפי הר׳‎ נר״ו:

מתני׳‎ הלוקח לולב מחברו בשביעית.‎ פי׳‎ ‎מחבירו עם הארץ דהכי קרי ליה בדוכתי אחריני כדאמרינן במסכת גטין משאלת אשה לחברת׳‎ החשודה על השביעית ובמסכת עירובין אמרו חבירו ורש״י ז״ל גריס הכא מעם הארץ ואין צורך:

נותן לו אתרוג במתנה לפי שאינו רשאי ללוקחו בשביעית. פי׳‎ לפי שפירות שביעית תופסין דמיה׳‎ ואסור ליקח מהם חלוק ובהמה ועבדים וקרקעות וכל דבר המקיים שחייב לאכול הפירות או דמיהן בקדושת שביעית ולבערם בזמן הביעור שכל׳‎ לחיה מן השדה ועם הארץ חשוד בכך ואנו חוששין שיקיים הדמים עד לאחר הביעור הם או דמיהן ואסור לגרום זה על ידינו ומשום לפני עור לא תתן מכשול ובגמרא מפרש למה אין אנו חוששין כן בלולב שלקחו ונותן לו דמיו:

גמ׳‎ לא רצה ליתן לו עם הארץ אתרוג במתנה מהו אמר ר״ה מבליע לו דמי אתרוג בדמי הלולב ופרכי׳‎ ניתיב ליה דמי אתרוג להדיא ופרקי׳‎ לפי שאין מוסרין לעם הארץ דמי פירות שביעית יותר ממזון שלש סעודות פירש״י ז״ל מפני שאמרו לאכל׳‎ ולא לסחורה וי״א שדעת רבינו ז״ל שאין בכלל מה שאמרה תורה לאכלה אלא שיעור אכילת יום אחד דהיינו שלש סעודות כמצות שבת אבל יותר מכאן סחורה היא ואסור בכל אדם ואינו נכון דא״כ למה אמרו שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר מג׳‎ סעודות אפי׳‎ לחבר נמי א״ו כי מש״ה לאכלה היינו להזהיר שיאכל הם או דמיהם בקדושת שביעית ולא שיעשה מהם סחורה שאין קדושת שביעית נוהגות בהן כגון בהמה טמאה עבדים וקרקעות ושאר מטלטלין שאין אלו מתבערין כדרך שפירות שביעית מתבערין אבל למכור פירות שביעית בדמים הרשות בידו כמו שירצה ובלבד שינהוג בהם קדושת שביעית אבל טעם ברייתא זו לפי שעם הארץ חשוד בזה וכשלוקח שלש סעודות שהוא מזון יום אחד דהיינו סעודת שבת מסתמא השתא בהאי שיעורא לאכילה בעי לה ואכיל להו בקדושת שביעית אבל ביותר מכאן חוששין שלוקח בהן סחורה וכן דעת רש״י ז״ל בפירושיו:

ואם אמר מעות הללו מחוללין על פירות שבבית בא ואוכלן בקדושת שביעית והמעות חולין ביד ע״ה ואפשר דחלול גמור הוא כדאמרן ומיירי כשעשה לדעתו של ע״ה דאי לא אין אדם מחלל מה שביד חבירו כדמוכח בפרק מרובה בההיא דצנועין אלא א״כ אתה דן בזה מדין זכין לאדם שלא בפניו והא פליגא דרבי אליעזר דאמר לקמן דרך מקח וממכר אין דרך חלול לא בפרי שני כדאסיק רב אשי והא פרי שני הוא דכל דמי שביעית פרי שני הוא שהפירות עצמה הם פרי ראשון וה״נ פליגי על ההיא מתנית׳‎ דלקמן ואיהו דאמר כאידך מתנית׳‎ דתניא כותי׳‎ לקמן והא דלא מייתי לקמן ההיא מתניתא לסייעתא דר׳‎ יוחנן משום דההוא עדיפא לן דאלו בהא איכא לדחויי דלאו למימרא שהמעות יוצאין לחולין אלא שקנסו אותו בכך מפני מעשיו שיתפיס משלו לקדושת שביעית בדמים שנתן לעם הארץ שלא ינהוג בהם קדושת שביעית וכיוצא בו במס׳‎ קידושין אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן וטעמא משום קנסא כדאיתא התם ומשום דבהא איכא לדחויי הכי לא סייעניה לרבי יוחנן מהא וסייעניה ממתני׳‎ דלקמן וי״מ בע״א וזה נכון כנ״ל:

כבר ביארנו במשנה שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ולענין דקדוק הלשון מיהא זה שאמר עובר לעשייתן ולא אמר קודם לעשייתן הוא לסימן שתהא המצוה תכופה לברכה ולשון קודם משמעו בין סמוך בין מופלג אבל לשון עובר משמעו דוקא בסמוך למצוה ולענין ביאור מיהא יש שואלים האיך חולקים פסוק אנא ה' הושיעה נא לשנים והלא לא התירו דבר זה אלא ללמד לתינוקות ומתרצים בה שלא נאמר כן אלא בתורה ובנביאים אבל בכתובים אין קפידא בדבר וי"מ שפסוק זה מה שהותר לחלקו הוא מפני שלפי הדרש חלוק הוא מעיקרו וכמו שדרשו בפרק ערבי פסחים קי"ט א' אנא ה' הושיעה נא אמרוהו אחיו של דוד אנא ה' הצליחה נא אמרו דוד בעצמו:

המשנה התשיעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאינו רשאי ללקחו בשביעית אמר הר"ם כבר קדם הדין בפירות שביעית כי אין מותר לעשות מהן סחורה ולא ליתן דמיהן לעמי הארץ והעקר אצלנו אתרוג בתר לקיטתו אזלינן וכיון שנלקט בשנה שביעית דינו כדין פירות שביעית במה דברים אמורים שנגמר בשנה ששית אבל הלולב מותר למכרו כמו העצים ואין קדושת שביעית חלה עליו:

אמר המאירי הלוקח לולב מחבירו ר"ל מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג במתנה והענין הוא שכבר ידעת בענין שביעית מה שאמרו בו כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ר"ל שאין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת ממין זה בשדה הוא אוכל ומאכיל לבהמתו ממה שבבית כלה לחיה שבשדה חייב לבער אותו המין מן הבית וכן ידעת שאין עושין סחורה בפירות שביעית ועמי הארץ חשודים בכל אלו ומתוך כך אסור ליקח פירות שביעית מעם הארץ שמא שביעית הם והוא נעשה על ידינו סוחר בהם או שמא ישייר מאותם הדמים אחר שעת הביעור ואפי' בכל שהוא אסור ודוקא בדברים שחזקתם מן השמור כגון תאנים ורמונים הא בדברים שחזקתם מן ההפקר כגון הפיגם והלגלוגין והכוסבר ודומיהם מן המינים הפחותים התירו ליקח ממנו בדמי שלש סעודות אם לצורך חבר כדי להמציא לו אכילת שבת מתוך הדחק אם משום כדי חייו של מוכר והתירו אף זו בשלש סעודות הואיל ולחבר התירוה כן לצורך שבת והלולב מיהא אע"פ שהוא בכלל עצים ואין עצים בדין שביעית לולבי דקל בדין שביעית הם מפני שהם דומים לפירות שהנאתן וביעורן שוה שהרי עשויים הם לכבד את הבית והכיבוד הוא הנאתם הוא הוא ביעורם וקלקולם מה שאין כן בשאר עצים העומדים להיסק שהנאתם אחר ביעורם שאדם מסיקם תחלה ואח"כ נהנה בגחליהם או בכח חומם לאפות בו את הפת ומעתה נמצאת למד שהלולב והאתרוג אסור ללקחם מעם הארץ שהרי דמיהם יקרים ועולים ליותר משלש סעודות וא"כ מה שאמרו הלוקח לולב מחבירו בשביעית שהדבר מוכיח שהוא מותר בכך הוא מפני שבודאי בששית נחנט שהאילן הולכין בו אחר חנטה אבל האתרוג יצא מכלל אילן לענין שהולכין בו אחר לקיטתו בשביעית ומתוך כך כשלוקח לולב ממנו צריך שיתן לו את האתרוג במתנה ואם לא רצה ליתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי הלולב:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מי שעבר ולקח פירות מעם הארץ קודם זמן הביעור אם כל שהוא בדבר שחזקתו מן השמור אם יתר משלש סעודות בדבר שחזקתו מן ההפקר הרי זה החבר אומר מעות אלו שמסרתי לעם הארץ אם יש קדושת שביעית עליהם תהא קדושתם מחוללת על פירות שיש לי בתוך ביתי שאינם של שביעית ויכנסו הפירות לקדושה תחתיהן והחבר אוכל אותן הפירות בקדושת שביעית ומבערן בשעת הביעור וחלול זה דוקא מדעת חבירו שאם לא כן הרי אין אדם מחלל מה שביד חבירו:

בפרש"י בד"ה הלוקח לולב כו' מי ציית לן להחזיק כו' עכ"ל וכצ"ל וכ"ה לשון רש"י באלפסי וק"ל:

בגמ' א"ל רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא התם והכא וכו' נראה דהספרים מיותרים דלא אמר ליה רב ספרא כן אלא חדא זימנא אתרתי מילי דרבא והכי צ"ל אמר רבא לא לימא אינש ברוך הבא וכו' ואמר רבא לא לימא אינש יהא שמיה רבא וכו' אמר ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא התם והכא פי' בין התם בברוך הבא ובין הכא ביהא שמיה רבא אסוקי מלתא היא ובענין אחר לא יתיישב לישנא דקאמר התם והכא וכו' וכ"נ מדברי ספר ח"ש אבל בספר עין יעקב גריס אלא התם והכא אמרי אסוקי מלתא וכו' ולפ"ז נוכל לפרש התם בא"י והכא בבבל כל החכמים בשוה אמרי דאסוקי מלתא היא וכו':

ברש"י משה גדול הדור הוא סה"ד ואח"כ מתחיל דבור אחר שפיר קאמרת בתמיה:

בתוס' ד"ה עובר לעשייתן וכו' ומיהו לא מסתבר וכו' עד משעת הנחה עד שעת קשירה דכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מסתבר כלל דיברך ושמא משיתחיל ליטול לולב וכו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו לא דמי כולי האי דנענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב מדפריך לקמן בסוף פרקין מדאגבהיה נפיק ביה ומשני כשהפכו וכו' כצ"ל:

ד"ה וליתיב ליה דמי אתרוג בהדיא וכו' עד וכשהמוכר בשוק הוא הלוקט עצמו אסור דללקט לאכלה אמר רחמנא וכו' ובלבד שלא יעשה פלטר פי' שלא יהא מוכר בההוא אתרא כל שעה וכו' כן צריך להגיה:

ולא משכחת שיהו כולם שוים לענין סחורה אלא כי האי גוונא. ור"ל דמרבינן התם אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומה וכו' משמע שענין הסחורה שאסור בהן הוא על ענין אחר ולא משכחת שיהיו ענין אחר אלא בכה"ג דהיינו שקונה כדי להרויח:

גמ' ואמר רבא לא לימא כו' שפיר קאמרת אלא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה משה גדול הדור והס"ד ואח"כ מה"ד שפיר קאמרת בתמיה כצ"ל ונ"ב אבל בסוף ביצה פרש"י ביקרא דמשה קמשתבע:

תוס' בד"ה עובר לעשייתן כו' לא מסתבר כלל לברך ושמא משיתחיל ונמחק השאר:

בא"ד דמר סבר לשעבר משמע טפי כו'. נ"ב פי' מלהבא הלכך לא יברך על ביעור חמץ שהרי עדיין לא ביער אלא יברך לבער ומר סבר להבא נמי משמע הלכך על ביעור הוא טוב כמו לבער וק"ל:

בד"ה וליתיב ליה כו' הלוקט עצמו אסור דללקט לאכלה אמר רחמנא כו' שלא יעשו פלטר פי' לא יהא כו' כצ"ל:

בד"ה שאין מוסרין כו' ואין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן כו' דשביעית כו' כצ"ל נ"ב בייר פי' חופר בורות ר"ש:

גמרא אבל לפניה מצוה לברך דאר"י כו' דאקדומי הוא ארנב"י כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יותר ממזון ג"ס וכיון שהותר בע"ש הותר כו'. לכאורה האי סברא ר' יוסי הוא דא"ל בשבת (קיז ב) במשנה ורבנן פליגי עליה ועמש"כ שם (קיא):

תד"ה מעות פלוגתא היא כו' ולמאן דאסר כו'. תימה דע"כ ל"פ שם אלא בגזל ול"נ הבעלים אבל של חבירו ממש משמע דלכ"ע אינו יכול לחלל וע"ש בתד"ה הוא דאמר כצנועין:

גמרא לישנא דאקדומי הוא "דאמרי" צ״ל אמר:

אָמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ. נראה לי בס"ד הטעם שקראו בשם מֹשֶׁה כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בכונת 'בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבודו וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת'. גם ידוע כי בבריאה מאיר א"ל שד"י שמספרו שמ"ה כמנין מֹשֶׁה ולכן התורה ניתנה על ידו, ולכן מי שהוא חכם גדול בתורה נקרא מֹשֶׁה שהוא מספר א"ל שד"י.
והנה רש"י ז"ל פירש דאמר לו בלשון בתמיה, ויותר נראה כפשוטו והכי קאמר לו ודאי שפיר קאמרת אך אין להזהיר אחרים בכך משורת הדין יען דהכא והתם אמרי אסוקי מילתא היא ולית לן בה.

וְאָמַר רָבָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ, " יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא", וַהֲדַר "מְבָרַךְ", אֶלָּא: "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ" כַּהֲדָדֵי. קשה למה הוצרך רבא ללמדינו דבר זה בתרתי שהוא בפסוק (תהלים קיח, כו) 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ' וגם ב'יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' תסגי בחדא?
ונראה לי בס"ד דכתב מהרש"א ז"ל היינו טעמא ב'יְהֵא שְׁמֵיהּ' לפי שיש מפרשים בפרק קמא דברכות ד'שְׁמֵיהּ' הוא שם י"ה דהשתא י"ה מקרי אזכרה והוה לבטלה דלא קיימא מברך עלה עד כאן דבריו. עוד ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בביאור 'יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' שצריך לכוין שֵׁם י"ה יְהִי רַבָּא שישתלם השם ביו"ד ה"א וא"ו ה"א עיין שם.
ולפי זה אי הוה נקיט רבא האי מלתא על פסוק 'בָּרוּךְ הַבָּא' בלבד הוה אמינא דוקא בהא קפיד רבא משום דמזכיר שם הוי"ה להדיה אבל ב'שְׁמֵיהּ רַבָּא' לטעם המהרש"א ז"ל דאינו מזכיר השם להדיה אלא ברמז ובכונת הלב בתיבת שְׁמֵיהּ לית לן בה. אי נמי הוה אמינא 'בָּרוּךְ הַבָּא' שאני כי תיבות 'בְּשֵׁם יְיָ' אין להם משמעות לבדם לכך הוה ליה אזכרה לבטלה אבל 'יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' יש להם משמעות לבדם כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל דמבקש יְהֵא שֵׁם י"ה רַבָּא שיהיה השם שלם להכי אין קפידא בזה, ואי הוה נקיט רבא האי מלתא על 'יְהֵא שְׁמֵיהּ' בלבד הוה אמינא הכא שאני שהוא לשון שבח ותפלה שאין בהם טעמים המושכים את התיבות זו עם זו, ולכך קפיד אהפסקה שלא יהא נראה דמזכיר לבטלה אבל פסוק 'בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא' שיש בו טעמים שהם מושכים ומחברים בתנועתם את התיבות זה בזה לית לן בה דהא נקוד על בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא טעם זרקא וּבְּשֵׁ֣ם הֳ֑' יש אתנח וכיון דאמר בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בטעם זרקא אם ינשום בנתיים לית לן בה כי הטעם של זרקא שהוא בתיבת הבא מורה שיש עוד תיבות באים אחר זה וניכר שהאומר לא אסיק מילתא בתיבת הַ֭בָּא כיון דאמרה בטעם זרקא.

כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן. וּמַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי 'עוֹבֵר', לִישְׁנָא דְּאַקְדוּמֵי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּכְתִיב: (שמואל ב' יח, כג) "וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי" אַבַּיֵי אָמַר: מֵהָכָא: (בראשית לג, ג) "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם". מקשים אמאי לא הביא רב נחמן בר יצחק פסוק 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם' שהוא מן התורה?
ונראה לי בס"ד דהתם יש לומר לעולם הם קדמו לו והוא הלך אחריהם אך בא הכתוב לומר שעבר לנגד עיניהם שראו אותו עובר והולך אחריהם שלא נתעכב ונתאחר ללכת אחר זמן שעברו והיינו כדי לחזק לבם שראו בעיניהם שהוא עובר והולך.
ובזה ניחא הא דלא הביא פסוק (בראשית לב, יז) 'עִבְרוּ לְפָנַי' דגם כן יש לומר הכי קאמר עברו לנגד עיני בעודי עומד כאן שאראה אתכם עוברים ולא תאחרו ללכת אחר שאלך אני.

תוס' ד"ה הלוקח לולב וכו' וקתני סיפא בד"א בע"ה. וכן ברכות דף י"ז ע"א אני ברי' וחבירי ברי'.

מברך עליהן עובר לעשייתן. כ' תוס' מטעם זה צריך לברך כשהלולב מונח על השולחן ולפ"ז א"ש ל"ז ע"ב דא"ר לולב בימין משום דתלתא מיני ולא אמר משום שמברך ז"א שהרי כבר בירך טרם נטלו בידו וכן הא דפריך ולגבהי' לאתרוג נמי על השולחן קאמר ולא הומ"ל משום שהלולב בימין שהרי עדיין לא נטלו בידו ועמ"ש לעיל על זה:

ומ"ש תוס' ושמא משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול האתרוג מברך מבואר דס"ל ליטול לולב תחלה דלא כמ"ש מט"מ בשם אבן שועב הביאו מג"א סי' תרנ"א סק"ח דיטול האתרוג תחלה דומי' דתפילי' ובדגול מרבבה הקשה על זה בתפילין פירש"י במנחות משום דכתיב והיו לטוטפ' לשון רבי' ולא כתי' והיה לשון יחיד וזה לא שייך באתרוג ועיינתי במט"מ בשם אבן שועב דגם בתפילין אינו מפרש כפירש"י אלא מדכתי' וקשרתם לאות על ידך ולטוטפת אמרי' כל זמן שאות על ידך יהיה טוטפות בין עיניך ע"ש וה"נ גבי לולב כן וא"ש לשיטתו. מיהו מתוס' דשמעתין מבואר דלא ס"ל הכי אלא כפירש"י במנחות וכדגול מרבבה והעולם נוהג כמג"א ליטול האתרוג תחלה ומ"מ עושים כמ"ש תוס' להפוך האתרוג שלא יהי' כדרך גדילתו עד אחר הברכה ולא הועילו כלום כיון שהוא מהופך הוה כמאן דליתי' והרי נטלו הלולב תחלה וכהתוס':

הלוקח לולב מחברו. כ' רש"י לעם הארץ לא הוה קרי חברו מ"ש תוס' ממשאלת אשה לחברתה התם אשת חבר היא שפיר חבירתה של אשת עם הארץ שאם תנשא היא לעם הארץ ואידך תנשאי לחבר יהי' זו אשת עם הארץ או אשת חבר עיי' בכורות למ"ד סוף ע"ב רשב"א אומר משום ר"מ ע"ש. ומה שהקשו תוס' מהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים יפה כ' כפ"ת שהע"ה קורא לחבר חבירו אבל לא החבר לעם הארץ כבמשנתינו אבל מה שהקשו מאומר אדם לחברו לשכור לו פועלי' ובעי לאוקמו בחבירו נכרי ק' שפיר והי' נראה התם שייך חבירו משום דאי לאו דגייסי אהדדי תדיר לא הוה אומר לו לשכור לו פועלי' אבל הכא מכל חנוני אדם לוקח מה צורך חברו אי לאו דהוה חברו ממש וזה לא שייך בחבר עם עם הארץ ומ"מ יש לפקפק משום דאי לאו דגייסי אהדדי לא הוה שואל ממנו אתרוג במתנה: בשביעית נותן לו אתרוג במתנה. למאי דבעי למימר דלולב אזלי' בתר חנטה הוא משל ששית לאפוקי אתרוג א"כ הה"נ הלוקח אתרוג בסוכות של מוצאי שביעי' יתן לו לולב במתנה שהאתרוג נלקט בשמיני' והלולב חנט בשביעי' וזה דוחקו ע"כ נראה יותר כפי' המשנה לרמב"ם והרע"ב וכפי מה שכ' כפ"ת דלמסקנא דגבי עצים דמשחן אזלי' בתר רוב עצים דעלמא ואין בהם שביעי' הה"נ בלולב אין בו משום שביעי' ולא שייך דין זה אלא באתרוג בשביעית ולא בלולב במוצאי שביעית:

וליתיב לי' בהדי'. וצ"ע למאן דלא ידע הא אין מוסרים דמי שביעית לע"ה ה"ל להקשות אמשנתינו מ"ט אין רשאי ללוקחו בשביעי' וצ"ל דהוה סד"א דמכירת האתרוג גופי' סחורה היא ואיסו' דאוריי' ע"כ צריך לקחו במתנה אך מדאמר ר"ה מותר להערים ולהבליע דמי אתרוג ואי הוה אי' סחורה דאורייתא לא הוה שרינן להערים בדאורייתא אע"כ אין בזה משום אי' סחורה ומטעם שכ' תוס' שאין אי' סחורה אלא שלוקח וחוזר ומוכר או הוא המלקט והוא המוכר ע"ש א"כ ק' ליתיב לי' בהדי' כנלע"ד: יותר ממזון ג' סעודו'. כ' תוס' אע"ג ששיווי אתרוג פרוטה היינו לאכילה אבל בזמן מצותו ולמצוה שוה יותר ממזון ג' סעודות עיי' שבת קי"ח ע"א דמזון ב' סעודה הוא פונדיון שהוא ב' איסר וג' סעוד' הוא ג' איסרים ופרוטה הוא א' משמנה באיסר נמצא ג' איסרים הוא כ"ח פרוטות וכשהוסיף משום הידור עד שליש במצוה יהי' ל"ב פרוטות הוא ד' צל כסף מעות שבמדינתינו להורות שלא הכביד הקב"ה על ישראל במצותיו כדכתי' לא קניתי לי בכסף קנה, וישראל קדושי' נוהגים סלסול בכבוד ה' ותורתו ומצותיו אשרינו מה טוב חלקנו ויותר נ"ל דהכא משערי' ג' סעודות ויין דהוה טפי טובא ומשו"ה אמרי' לקמן כדי מן שנינו לרמז על וימן להם המלך מפת בגיו ויין משתיו:

במשנה הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' ופירש"י דהלוקח לולב מעם הארץ גרסינן כו' דעם הארץ לגבי חבר לא קרי ליה חבירו כו' עכ"ל. והתוס' הקשו עליו וכתבו דעל חנם דחק דבכמה דוכתי מצינו דקרי לעם הארץ חבירו כו' ולענ"ד גירסת רש"י מוכרח מלשון המשנה עצמה נהי דאשכחן בכמה דוכתי דשייך לשון חבירו אפילו גבי ע"ה היינו דוקא היכא שהענין מוכח מתוכו דאיירי בעם הארץ משא"כ הכא דמלשון המשנה עצמה לא משמע כלל דאיירי בעם הארץ אדרבא מדקתני לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית משמע דאין שום אדם רשאי למוכרו ואיכא למטעי דהיינו משום דכיון שהאתרוג נמכר ביוקר לצורך מצוה ולא לאכילה א"כ לאכלה ולא לסחורה וכיון דלקושטא דמילתא מוקמינן ליה בגמרא בע"ה דוקא לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה אלמא דבחבר שרי דלא קרינן ביה לאכלה ולא לסחורה אלא דוקא במי שלוקח מן השדה למכור בשוק כמ"ש התוספות נקטינן מיהא דמתני' גופא לא משמע כלל דאיירי בע"ה א"כ יפה כתב רש"י שנראה לו לגרוס הלוקח לולב מעם הארץ כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:

בתוספות בד"ה יותר ממזון ג' סעודות משמע שיש בדמי אתרוג יותר כו' התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים עכ"ל. משמע מלשון התוספות דכל הדמים שנותנין בשביל אתרוג אפילו באלף זוז בשביל מצותו פשיטא להו דחל עליה קדושת שביעית ולכאורה לא ידענא מהיכן פשיטא להו הכי דמסברא משמע דכיון דכולא מילתא דשביעית מקרא דלאכלה נפקא לן א"כ משמע דלא חל קדושת שביעית אלא בשיעור דמי שוויו לאכילה דהוי כמו דרך חילול משא"כ במה שמוסיפין על דמיו בשביל מצותו דאינו מעניני אכילה כלל מנ"ל דשייך ביה קדושת שביעית ואי משום קושית התוספות ממשנה דמעילה בלא"ה שפיר מצינן לחלק דזימנין שדמי אתרוג הן פחות משוה פרוטה משא"כ באתרוג דחזי למצוה יפה ומהודר וראוי להתקיים אפילו לאכילה שוה יותר. ואף דאפשר דלא משמע ליה להתוספות דסתם אתרוג שראוי למצותו יהא שוה יותר מג' סעודות אפ"ה לדינא צ"ע כיון דמסברא לא משמע כן ואולי לא פלוג רבנן בדמי פירות שביעית בכה"ג ומש"ה לעולם בכל דמי מכירת פירות שביעית שייך קדושת שביעית כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

משה. גדול הדור: [שפיר קאמרת]. בתמיה: כל אסוקי מלתא הואיל וכוונתו לגמור לית לן בה: כופל בה דברים. מאנא והלאה: מוסיף בה. בהלל מוסיף לכפול על כפילתו של רבי: מאודך ולמטה. כדפרי' לעיל שכל המזמור כפול מראשו ועד כאן: ל''ש. דתליא ברכה במנהג אלא ברכה שלאחריו: עובר. קודם: ויעבור את הכושי. קדמו לרוץ לפניו: מתני' הלוקח לולב מחבירו. לי נראה דהלוקח לולב מעם הארץ גרסי' דהא בעם הארץ קמיירי כדאמרי' בגמ' ועם הארץ לגבי חבר לא קרי ליה חבירו ואי לוקח נמי עם הארץ מי ציית לן להחזיק חבירו בחשוד: נותן לו אתרוג במתנה. חבר שקונה הושענא כולה מעם הארץ בשביעית יבקש ממנו ליתן לו אתרוג במתנה: לפי שאין רשאי כו'. בגמ' מפרש טעמא: גמ' מבליע ליה דמי אתרוג בלולב. ימכור לולב ביוקר עד שיתן לו אתרוג במתנה: וליתיב ליה. דמי אתרוג בהדיא מ''ט אין רשאי ללוקחו בשביעית: אין מוסרין דמי פירות כו'. דהתורה אמרה (ויקרא כה) לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר ועמי הארץ חשודין על כך לפיכך אין מוסרין להם דמים ליקח מהם כלום בדמים דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט): יותר ממזון שלש סעודות. אבל מזון ג' מוסרים כדי חייו דאיכא למימר לסעודת שבת הוא צריך וכיון שהותר בערב שבת הותר לכל ימות השבת: ואם מסר. ששכח ומסר לו: יאמר. חבר זה שמסר לו: מעות הללו. שמסרתי לעם הארץ זה (וכו') וחלה עליהם קדושת שביעית כדאמרינן לקמן שביעית תופסת דמיה בקדושת' מקראי: יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי. שאינם של שביעית ויכנסו הפירות לקדושה תחתיהן:

אבל לפניו מצוה לברך. כי האי גוונא אמרי' גבי מגילה פ' הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כא:) וכן תנן פרק בא סימן (נדה נא:) ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ומפרש בגמ' לאתויי ריחני הוה מצי למימר לאתויי הלל ומגילה במקום שנהגו שלא לברך אחריהן אלא ריחני פסיקא ליה וכמו כן הוה מצי למימר מצות טובא כגון ציצית ושופר וסוכה ולולב למאי דפי' ר''ת דאין מברכין לשמור חוקיו אלא אתפילין לחודייהו ודוקא כשמסלקן משום לילה וכמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין הוא: עובר לעשייתן. מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו דאי לאחר שנטלו מדאגבהיה נפק ביה כדאמרי' בסוף פירקין (דף מב.) ומיהו לא מסתבר כלל דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי הא אמר בהקומץ רבה (מנחות לה: ושם) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מיסתבר כלל לברך עליו ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך והיינו עובר לעשייתן שמעכבים זה את זה אי נמי לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן כדאמרינן בסוף פירקין (דף מב.) כשהפכו דאין יוצא במצות אלא דרך גדילתן כדדרשינן פרק לולב וערבה (לקמן מה:) מדכתיב עצי שטים עומדים ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה דאע''ג דאמרי' בסוף ראוהו ב''ד (ר''ה כח:) דמצות אינן צריכין כוונה מ''מ בעל כרחו לא נפיק והא דלא משני הכא בסוף פירקין (דף מב.) דמיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד אי נמי משום דלא גמרה מצותו עד אחר ניענוע דמהאי טעמא נמי מברכין אנטילת ידים אחר נטילה דלא גמר מצותו עד אחר ניגוב כדאמרי' פ''ק דסוטה (דף ד:) דאסור לאכול בלא ניגוב ידים ומיהו לא דמי כולי האי דניענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב כדאמרי' (. פ''ק דסוטה) בסוף פירקין. מדאגביה נפק ביה ומשני כשהפכו ולא משני בשלא ניענע ומיהו אמת הוא דלבתר דנפק ביה מברך כדמוכח פ''ק דפסחים (דף ז: ושם) דפליגי בעל ביעור חמץ דמר סבר לשעבר משמע טפי ומר סבר להבא נמי משמע ופריך מהעושה לולב לעצמו דקתני נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב וקשיא למאן דמברך לבער ומשני שאני התם דבעידנא דאגבהינהו נפק ביה ופריך אי הכי לצאת יצא בו מיבעי לי' ומשני משום דקבעי למיתני סיפא לישב בה תנא רישא לצאת בו וצריך לומר על כרחך הואיל והמצוה לא נגמר עדיין לגמרי דבעי ניענוע מברך ועוד כדאמרי' בסוף פירקין (דף מא:) מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא ק''ש ולולבו בידו אע''פ שכל אלו הדברים אין מעכבין מ''מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן ובהדיא אמר בירושלמי דברכות פרק הרואה גבי ציצית העושה ציצית לעצמו אומר בא''י אמ''ה אקב''ו לעשות ציצית נתעטף בה אומר אקב''ו להתעטף בציצית והיינו טעמא לפי שהמצוה מושכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד ומ''מ לא לגמרי דמי ללולב דהתם מברך על נטילת לולב ומשנטל עברה כבר עיקר מצוה והתם בירו' פליגי מצות מאימתי מברך עליהן רבי יוחנן אמר עובר לעשייתן רב הונא אמר בשעת עשייתן: הלוקח לולב מחבירו בשביעית. פירש בקונטרס דמעם הארץ מוקמי לה בגמרא ועם הארץ לגבי חבר לא קרי חבירו ועל חנם דחק דאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה חבירו דתנן בפ' הניזקין (גיטין סא. ושם) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית ובפרק בכל מערבין (עירובין לב. ושם) האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי וקתני סיפא בד''א בעם הארץ ובשבת פרק שואל (דף קנ.) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ומוקי לה בחבירו נכרי: וליתיב ליה דמי האתרוג בהדיא. מ''ט אין רשאי ללוקחו דאי משום דאסור לעשות סחורה בפירות שביעית לא חשיב סחורה אלא כי ההיא דמסכת שביעית פ''ז (מ''ג) לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכור פי' היינו לוקח היינו לוקט כדקתני סיפא אבל הוא לוקט ובהדיא קתני בתוספתא ולא יהא לוקט וכשמוכר בשוק הוא הלוקט עצמו אסור [דללקט] לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו למכור אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו דלא חשיב סחורה כיון דהוא לא ליקטם ובירושל' אמרי' האחין מלקטין ואחד מוכר על ידיהן דעל ידי הבלעה מוכר שלו ושל חבירו א''ר יוסי בר בון ובלבד שלא יעשו פלטר פי' ולא יהא מוכר בההוא אתרא כל שעה וסוחרי שביעית דתנן פ''ק דר''ה (דף כב. ושם) ופ' זה בורר (סנהדרין כד:) היינו כי האי גוונא ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח למכור ביוקר היינו נמי סחורה ובפ' ז' דשביעית (מ''ג) תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפו' ולא בשקצים ולא ברמשי' לא משכחת שיהו כולם שוים לענין סחורה אלא כי האי גוונא דבהדיא שרא רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי: שאין מוסרין לעם הארץ דמי פירות שביעית. פי' הקונט' דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא יעשה בהן סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר וקשה דא''כ לישתרו כל אותן דתנן במס' שביעית פ''ז (מ''ה) שיש להן שביעית ואין להם ביעור ובהדיא פריך בשמעתין אי הכי. לולב אין לו ביעור דמתקיים הוא וקא אסר למסור דמיו לע''ה אלא ה''ט דאיכא איסורי טובא שאין ע''ה נזהר לאסור לקנות בהן בהמה טמאה עבדי' וקרקעו' חלוק וטלית ומנעלי' ואין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספן ולא לספר דשביעית לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע מהן חובו ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית: יותר ממזון שלש סעודות. משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון שלש סעודות והא דתנן פ''ו דמעילה (דף כא.) נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג באחת ובאחת רמון התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים: מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בביתי. פלוגתא היא בשמעתא דצנועין במרובה (ב''ק סח: ושם) גבי כרם אם יכול לחלל מה שביד חבירו ולמאן דאסר קשה מה מועיל כאן וי''ל דהכא קנסא בעלמא הוא ודכוותה אשכחן פרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות במעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדם ומפרש התם קנסא: