סוכה לח ע"א

דף לח - א

שירי מצוה, דהיינו מצוות שהן שיריים שאינן עיקר לעכב את הכפרה, אפילו הכי חשובות הן ומעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שיירי מצוה היא, שאינה מעכבת בקרבן כמבואר ביומא דף ה א, ואף על פי כן היא עוצרת רוחות וטללים רעים.

ואמר רבא: וכן עושה את הנענועים בלולב כמו תנופה, והיינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד.

רב אחא בר יעקב הוה ממטי ליה ומייתי ליה, [כלומר, היה מוליך ומביא את הלולב]. אמר: דין זה הלולב גירא בעיניה דסטנא [כחץ בעיני השטן], שרואה בעיניו שאינו יכול לנתק מעלינו עול מצוות.

אמרו: ולאו מלתא היא לומר כן, משום דכאשר אמרינן הכי, אתי השטן לאיגרויי ביה, וימסור עצמו להשיאנו לחטוא ולעבור על מצוות ה' יתברך.

מתניתין:

מי שבא בדרך, ובשעה שהתפלל תפילת שחרית לא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו אם שכח ולא נטל לולבו מיד קודם סעודתו, יפסיק מאכילתו ויטול על שלחנו. כלומר, בתוך סעודתו. לא נטל לולב שחרית, יטול בין הערבים, לפי שכל היום כשר למצות לולב.

גמרא:

מקשה הגמרא: אמרת: נוטלו על שלחנו, למימרא משמע דמפסיק סעודתו כדי ליטול לולב, ורמינהו [וקשה]: דשנינו גבי תפילת מנחה, שאם הגיע זמן המנחה אסור להתחיל בסעודה קודם שיתפלל. אבל אם התחילו בסעודתם קודם זמן החיוב ונמשכה סעודתם עד שהגיע זמן מנחה, אין מפסיקין סעודתם כדי להתפלל, ומדוע כאן עליו להפסיק מאכילתו לנטילת לולב?! ^[155]

מתרצת הגמרא: אמר רב ספרא: לא קשיא: הא דאמרינן התם שאין מפסיקין, היינו בדאיכא שהות ביום להתפלל מנחה לאחר שיסיים סעודתו, ואילו הא דאמרינן הכא שיטול על שולחנו, היינו בדליכא שהות ביום, אלא תמשך סעודתו עד שתחשך, ואם לא יטול לולב עתה, שוב לא יוכל לקיים את המצוה אחר גמר סעודתו. ^[156] אמר רבא: ומעיקרא מאי קושיא? דלמא בשני המקרים מדובר כשיש שהות ביום לקיים את המצוה אחר גמר הסעודה, אלא היינו טעמא, משום דהא מצות לולב דאורייתא היא ומשום כך הצריכוהו חכמים להפסיק בסעודתו לקיים המצוה שמא יאריך בסעודתו וישכח שעליו לקיימה. אבל הא תפילת מנחה דרבנן היא, ומשום כך לא החמירו חכמים להצריכו להפסיק סעודתו ולהתפלל כיון שיש שהות להתפלל אחר כך.

אלא אמר רבא: אי קשיא, הא מתניתין גופא קשיא:

שכן בתחילת המשנה שנינו: לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו, אלמא משמע דמפסיק מסעודתו לנטילת לולב, ואילו הדר תני בסיפא דמתניתין: לא נטל שחרית, יטול בין הערבים, משמע שאינו חייב להזדרז ליטלו מיד בכניסתו לביתו אלא רשאי לדחות את המצוה לאחר גמר סעודתו שכל היום כשר לכך, אלמא: לא מפסיק מסעודתו לנטילת לולב, וסתרה המשנה דבריה מהרישא לסיפא?!

אמר רב ספרא: לא קשיא: הא סיפא דמתניתין שהתירה לדחות את קיום המצוה לאחר גמר הסעודה, היא בדאיכא שהות ביום לקיים המצוה אחר הסעודה איירי. אבל הא רישא דמתניתין, מיירי בדליכא שהות ביום.

ואמר רבי זירא: מאי קושיא? איזו סתירה מצא רבא בדברי המשנה? דלמא לכתחילה מצוה לאפסוקי שמא ימשך בסעודתו וישכח לקיים המצוה, ולכך שנינו ברישא שעליו להפסיק מסעודתו לנטילת לולב, ומכל מקום, אי לא פסיק יטול בין הערבים, כיון שמעיקר הדין כל היום כשר ללולב?!

אלא אמר רבי זירא: לעולם כדאמרינן מעיקרא, שדברי רב ספרא נאמרו כדי ליישב מה חילוק יש בין תפילת מנחה שאינו צריך לפסוק מסעודתו כדי להתפלל, למצות לולב שעליו להפסיק סעודתו ולקיימה. ודקשיא לך מה הוצרך רב ספרא לחלק בין אי איכא שהות ביום לליכא שהות ביום תיפוק ליה דהא [לולב] הוי מדאורייתא ולכן הצריכוהו להפסיק, ואילו הא [תפילת מנחה] דרבנן היא ולא חששו כל כך שמא יפשע, יש לומר, דהכא ביום טוב שני, ^[157] שגם מצות לולב אינה אלא מדרבנן עסקינן. דיקא נמי, מדקתני: מי שבא בדרך ואין בידו לולב, לכשיכנס לביתו וכו', דאי סלקא דעתך דמיירי ביום טוב הראשון מי שרי לבא בדרך?!

מתניתין:

מנהגם בקריאת ההלל היה שלא היו כולם קוראים, אלא אחד קורא בקול ומוציא את הרבים ידי חובתם.

ועל כן אמרו: מי שהיה מקרה אותו [כלומר, קורא בפניו], עבד או שהיו אשה או קטן מקרין אותו את ההלל, אינו יכול לצאת ידי חובתו בקריאתם מדין "שומע כעונה" כיון שהם אינם מחוייבים בדבר, וקיימא לן: כל שאין מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, ועל כן עונה אחריהן כל מה שהן אומרין, ויוצא ידי חובתו בקריאתו שלו.

ומכל מקום תבא לו מאירה על שלא למד לקרוא בעצמו ונזקק לקריאת עבד וקטן. ואם יודע היה לקרוא בעצמו תבוא לו מארה על שמצא לו שלוחים שכאלו לקרוא על ידיהם את ההלל לפני קונו.

אם היה גדול מקרא אותו, שאינו מחוייב לחזור אחריו אלא יוצא בקריאתו מדין "שומע כעונה", עונה אחריו "הללויה" על כל דבר שאומר.

מקום שנהגו לכפול כל פסוק ופסוק - יכפול.

ונהגו כן כיון שיש בהלל פרשה שכולה כפולה במקורה: "הודו לה'" נאמר תחילה וסוף. "יאמר נא", נאמר ג' פעמים. "קראתי יה", מקביל ל"ענני במרחביה". "ה' לי" נכפל פעמיים. "טוב לחסות", נכפל פעמיים. "סבבוני" - "סבוני". "דחה" - "דחיתני". "ויהי לי לישועה" - "כל רינה וישועה". "ימין ה'" נכפל פעמיים. "לא אמות" - "ולמוות לא נתנני". "פתחו לי שערי צדק" - "זה השער לה'". אבל מ"אודך" והלאה אינו כפול, ויש שנהגו לכפול.

מקום שנהגו לפשוט [שלא לכפול] - יפשוט. מקום שנהגו לברך על ההלל, יברך, הכל כמנהג המדינה.

גמרא:

תנו רבנן: באמת אמרו [כל באמת אמרו הלכה היא שאין חולק בדבר ^[158]]:

בן קטן שהגיע לחינוך וחייב בברכת המזון מדרבנן, מברך לאביו ברכת המזון, ^[159]

ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה.

אבל אמרו חכמים: תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו! כי ודאי, מחמת שלא למד הוא. ^[160] אמר רבא:

פי' כסכוס כמו לכסכוסי קרמי [במו"ק דף י' ע"ב] והוא כמו חיכוך ובעיא דר' ירמי' התם במס' נדה ולא איפשיטא ועלתה בתיקו:

מתני' מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו וכו'. אלמא מפסיק סעודתו ונוטלו ואוכל. איני והתנן בשבת פ"א לא יכנוס לאכול סמוך למנחה עד שיתפלל וקתני אם התחילו אין מפסיקין. ושנינן אי איכא שהות ביום כדי לאכול ולגמור סעודתו ואח"כ מתפלל אינו מפסיק. ואם אין שהות ביום מפסיק.

ומתני' בדליכא שהות ביום. ואתא רבא ושני שנויא אחרינא ואמר לא שני לן בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. הלא בהדיא שנינן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. הלכך לולב דמדאורייתא מפסיק. תפלה דמדרבנן לא מפסיק. אלא מתני' היא גופא קשיא קתני כשנכנס לביתו נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק בשחרית. ומשני רב אשי לא שווי לולב לתפלה. ואמר לכתחלה איבעי ליה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול כל היום.

אי הכי קשיא הכא קתני יטול על שלחנו אלמא מפסיק. והתם קתני ואם התחילו אין מפסיקין (לכתחלה לא).

לעולם כדאמרינן הא דאיכא שהות ביום אין מפסיקין. ואי ליכא שהות ביום מפסיקין ומתני' נמי הכי קתני אין שהות ביום יטול על שלחנו אלמא מפסיק. ואם יש שהות ביום אינו מפסיק שאם נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב. ושינויא הא דלולב דאורייתא ותפלה דרבנן לא מצית אמרת מדקתני מי שבא בדרך אלמא מתני' דבשאר הימים דמדרבנן היא.

דאי ס"ד ביו"ט ראשון שהוא מן התורה כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. מי שרי לסגויי באורחא אלא ש"מ דמדרבנן בשאר הימים נינהו:

מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים כו'.

רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשטנא הא פרישנא דהיינו בשעת ברכה ולמדנו בו אע״פ שאם סח בין ברכה למעשה הוי הפסק מכיון שהתחיל בעשיית מצוה רשאי להסיח וכדברירנא בהלכות פסחים ור״ה:

הא גופא קשיא אמרת נוטלו על שלחנו אלמא פסיק. פי׳‎ שמפסיק סעודתו כדי ליטול לולב:

ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין.‎ פי׳‎ ‎במסכת שבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא למרחץ ולא לדון ולא לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ופרקינן ל״ק התם בדאיכא שהות ביום לכתחלה לא יסעוד עד שיתפלל ואפ״ה אם התחיל לאכול אינו מפסיק מכיון שיש שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו והכא כשאין שהות ביום ליטול לולב אחר שיגמור סעודתו ולפיכך מפסיק. ואסיקנא דכל מצוה דאורייתא כגון לולב ביום ראשון ושופר וכיוצא בהם אע״פ שיש שהות ביום אם התחילו מפסיקין אבל בכל מצוה דרבנן כגון תפלה ולולב ביום שני וכיוצא בהם אי ליכא שהות ביום מפסיקין ואם איכא שהות ביום לא יתחיל לאכול עד שיעשה מצותו ואם התחיל אינו פוסק ואק״ל והא קדוש היום דהוי דאורייתא כדאיתא בהדיא בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואפי׳‎ הכי אמר רבי יוסי התם שאם היה אוכל מבע״י וקדש עליו אינו פוסק אלא יגמור סעודתו ואח״כ מקדש י״ל דשאני התם כיון דעסיק בסעודות היום לא אתי לאתנשויי מקדוש וכיון שהתחיל לאכול ברשות כי היה חול ולא היה לו לקדש אין מטריחין אותו להפסיק סעודתו משא״כ בזה שהגיע זמנו קודם שיתחיל לאכול כנ״ל מיהו הא קי״ל התם כשמואל דאמר שפוסק ופורס מפה ומקדש וכדברירנא בדוכתא:

הכא בי״ט שני עסקינן דהוי דרבנן.‎ פי׳‎ ‎בחולו של מועד דיקא נמי דקתני נמי שבא בדרך וק׳‎ דלמא הביאו ע״י עירוב או על ידי בורגנין וכ״ת דהתם בא בדרך כדרכו בחול משמע הא ליתא דאמרינן התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ואלו שופר ליכא אלא ביום קדש ממש ואפ״ה קתני השכים לצאת לדרך והיינו בתוך התחום או על ידי ערוב או ע״י בורגנין ובהא נמי איכא למימר הכי וי״ל דסתם דרך אינו אלא חוץ לתחום וכדרכו בחול וכי קתני התם השכים לצאת לדרך היינו משום לולב ומגילה שאפשר ללכת בדרך ולולב דקתני היינו בימי החול א״נ דסתם כל דרך משמע ואפי׳‎ בתוך התחום כההיא דהתם מיהא הכא מייתורא דמתניתין דייקינן לה דבשלמא התם אצטריך למתני השכים לצאת לדרך כי מפני כן התירו לו לעשות דברים אלו משיעלה עמוד השחר דבלא״ה לא שרי עד הנץ החמה אבל הכא למה ליה למתני מי שבא בדרך הכי הול״ל מי שלא נטל לולב בשחר יטול על שולחנו ואגב אורחין שמעינן דחולו של מועד י״ט מיקרי מכיון דאסור בעשיית מלאכה והכי נמי משמע בריש פרקין ובמס׳‎ מגילה אמרינן גבי פורים י״ט לא קבילו עלייהו לפי שלא יאסר במלאכה ומה שאין אנו אומרים בחולו של מועד בתפלה את י״ט מקרא קדש הזה לפי שעושין בו מלאכה בדבר האבד ושלא לזלזל בי״ט ממש שיהיו סבורין שהם שוין בקדושה מכיון ששוין בשמותם מפי מורי נר״ו:

מתני׳‎ מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים. פי׳‎ שאינו יוצא בשמיעה אלא בשעונה אחריהם שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן וצריך להוציא הכל בפיו שיצא ע״י עצמו:

ותהא לו מארה.‎ פי׳‎ ‎מפני שלא למד שאלו למד לא היו מקרין אותו אבל בשהגדול מקרא אותו ומוציאו לא אמר שתהא לו מארה שדרך הגדול להקרות לאחרים אע״פ שהם יודעין לקרות ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה ובגמרא מפרש כיצד סדר ענייתו:

מקום שנהגו לכפול בו בגמרא מפרש:

גמרא ת״ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה. פי׳‎ במס׳‎ ברכות שקלינן וטרינן אשה דמחייב׳‎ בברכת המזון אי מדאורייתא או מדרבנן למאי נ״מ לאפוקי לאחרים ידי חובתן דאי מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאוריי׳‎ ואתי׳‎ למיפשטה מהא דאשה מברכת לבעלה לאפוקי ידי חובא אלמא דאורייתא הוא ודחי׳‎ דלמא בדאכל בעלה שיעור׳‎ דרבנן דמחייב בבה״מ דרבנן לחוד ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולפום האי תירוצא כי קתני בן מברך לאביו היינו בן שהגיע לחנוך דחיוביה מדרבנן אבל למאי דקי״ל דאשה מדאורייתא מחייב׳‎ מתני׳‎ כפשטא בבן גדול ובדאכל איהו שיעורא דאורייתא ואתי הני ומפקי ליה והא דלא דחינן התם מעיקרא דמתניתין אפי׳‎ בדאכל שיעורא דאורייתא וכשהוא עונה אחריהם מה שהם אומרים שיוצא על ידי עצמו כריש׳‎ דמתני׳‎ משום דכיון דקתני בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה משמע שהם המברכין לו ובברכתם הוא יוצא והא דמייתי׳‎ לה הכא לאו משום דהויא כמתניתין לגמרי דאלו הכא יוצא ע״י עצמו והתם יוצא בברכתם כדפרישנא וכדמוכח בהדיא התם אלא משום דהתם נמי אמרינן תבא עליו מארה מייתינן לה הכא דהתם ודאי כשיוצא בברכתו והתירו זה לכתחלה היינו שלא בזימון דאלו בזימון דעלמא ובדיעבד ליכא למיעבד הכי לכתחלה אלא שלא בזימון היא ומפני שהוא בור יוצא בברכתם כדרך שאמרו היה אחד מהם בור וא׳‎ חכם מברך חכם ובור יוצא ומפני זה אמרו שתבא לו מארה כשלא למד והוא בור שיוצא בברכת אחרים שלא בזימון וכ״ש אם יודע לברך שהוא מצוה ליחלק שאם יוצא בברכתם הוא מזלזל הברכה וראוי שתבא לו מארה ואפי׳‎ כשהוא מזומן ע״י זמון יש בזיון לדבר שהקטן מברך לגדול אלא א״כ כשעושה כן כדי לחנך את בניו וזהו שלא אמרה ותהא לו מארה בלחוד כדתנן במתניתין אלא שחזר ואמר תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו לעולם כלומר שמברכין לו לעולם ואפי׳‎ ע״י זימון לפי שיש בזיון בדבר כאשתו מברכתו וכן כשבניו מברכין דומיא דאשתו דלא עביד לחנכם אבל לחנכם ולהרגילם בברכה תע״ב ובלבד כשהם גדולים וראויים א״נ כשהגיע לחנוך ובדאכל איהו שיעורא דרבנן ויש פירושים הרבה וזהו הנכון:

המשנה השביעית וענינה כענין החלק השני גם כן ובפרט בענין זמן נטילת הלולב והוא שאמר מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כשיכנס לביתו יטול על שולחנו אם לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב כלומר שכל שלולב בידו ראוי לו ליטלו שחרית אחר תפלה קודם ההלל הא אין בידו לולב ונכנס לביתו ושכח ואכל או שאף כשבא לא מצא לולב והוא רעב והתחיל לאכול ונזדמן לו לולב יטול על שלחנו ר"ל שמפסיק מלאכול ופירשוה בגמרא דוקא בשאין שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק והוא שאמר אח"כ לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב ומ"מ יראה בגמרא דוקא בדרבנן כגון לולב בשאר הימים שהרי בחולו של מועד היא שנויה שאפשר לו להיות בא בדרך שאם בא בראשון האיך הוא בא בדרך דמסתמא בא לדרך מחוץ לתחום הוא ואם שיצא לדבר מצוה ועל ידי עירוב כל כי הא ודאי נוטל הוא בהשכמה וכמו שאמרו המשכים לצאת בדרך מביאין לו וכו' אלא בחול המועד היא שנויה שהוא דרבנן ומתוך כך אם התחילו אין מפסיקין וכמו שאמרו שבת ט' ב' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא יכנס לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ולדעת האומר תפלה מדרבנן אבל ביום ראשון שהוא מן התורה אם שכח ונכנס לאכול מפסיק ואע"פ שלענין קדוש היום בערבי פסחים אמרו לדעת ר' יוסי שאם התחילו אין מפסיקין אע"פ שקדוש מן התורה הואיל וקדוש במקום סעודה אין השכחה מצויה בו מה שאין כן בשאר מצות ואף בזו פסקנו בה שפורס מפה ומקדש ולבני גולה שעושין שני ימים מספק שני להם כראשון לענין זה כך הוא דעת רוב פוסקים ומשום דמסקנא דרבא הכי ומ"מ יש פוסקין כרב ספרא ואף בדאורייתא אין מפסיקין אחר שיש שהות אלא שנאה הדבר להפסיק אף בדרבנן ואין צריך לומר שלא להתחיל וכן המנהג:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:

המשנה השמינית ועניניה בענין החלק השני גם כן ובפרט במה שנתגלגל בו בעניני קריאת ההלל והוא שאמר מי שהיו עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא לו מארה אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה אמר הר"ם לכפול הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף ההלל כל מלה ומלה שני פעמים לפשוט הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף ההלל פעם אחת כל מלה ומלה כמו שקורין כל ההלל והברכה על קריאת ההלל קודם קריאתו חובה בכל מקום ואין הדבר הולך אחר המנהג:

אמר המאירי מי שהיה עבד או קטן או אשה מקרין אותו פי' מנהג קבוע היה בידם שאחד היה קורא את ההלל ומוציא את הרבים והדבר ידוע שכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב הלכך צריך שיהו מקרין אותו ושיענה אחריהם מה שהם אומרים ותהא לו מארה על שהוא עם הארץ כל כך שכשאין מזדמן לו מחויב בדבר להוציאו יהא צריך שיהו אשה וקטן מקרין אותו ושיענה אחריהם כל מה שהם אומרים ובתלמוד המערב אמרו תבא מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר:

ואם הי' גדול שהוא מחויב בדבר מקרא אותו עונה אחריו הללויה ואע"פ שהיה לנו לומר שלא יהא צריך כלום שהרי המחויב מוציאו הואיל וכעין תפלה הוא ואין אדם מוציא ידי חברו בה וכמו שאמרו בדין הוא שיהא אדם מבקש רחמים על עצמו צריך לענות הללויה ואע"פ שמ"מ בתפלה מוציא הוא את שאינו בקי והוא שישנו שם מתחלה ועד סוף בזו הצריכו לענות הללויה ראשי פרקים על הדרך שיתבאר כדי להפליג בהערת השמחה שזו היא דרך שירה וכמו שאמרו במסכת סוטה ל' ב' כיצד אמרו ישראל שירה משה אמר אשירה לה' והם ענו אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והם ענו אשירה לה' וכו' והקלו לסמוך בהקראה זו אף הבקיאים מפני שאינה תפלה גמורה:

מקום שנהגו לכפול פירוש כל פסוק ופסוק שבכל פרשיות של הלל כופל ומנהג זה היה מפני שממזמור הודו ולמטה הכל כפול הודו שני פעמים יאמר נא שלשה פעמים מן המיצר קראתי יה חזר ואמר יה פעם אחרת ר"ל ענני במרחביה וכן טוב לחסות שני פעמים וכן סבוני וכו' ויהי לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה' עושה וכו' ימין ה' רוממה וכו' שערי צדק וכו' זה השער לה' ומפני זה נהגו לכפול מאודך ולמטה כמו שאמרו בגמ' ר' כופל בה דברים ופירשו בו מאנא ולמטה עד סוף המזמור כך פירשו גדולי הרבנים ואין נראה כן שא"כ אנו שאין אנו כופלין מברוך הבא ולמטה כמאן אלא כך נראה לי לפרש ר' כופל בה דברים מאודך ולמטה עד ברוך הבא ור' אלעזר מוסיף לכפול אף בברוך הבא עד סוף המזמור ואנו נוהגים כר' או שמא ר' כופל אנא ה' הושיעה נא ואנא ה' הצליחה נא וכו' לבד ור' אלעזר מוסיף מאודך ולמטה ואנו נוהגים כר' אלעזר ומ"מ בקצת מקומות היו נוהגים לכפול בכל הפרשיות לדמיון אותו מזמור ועל דרך זה אמר שבמקום שנהגו לכפול אף בשאר פרשיות יכפול ומקום שנהגו לפשוט אף מאודך ולמטה יפשוט הכל כמנהג המדינה:

מקום שנהגו לברך אחריו ברכת יהללוך יברך אבל לפניו מ"מ אינו תלוי במנהג שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן וי"מ במה שאמר מקום שנהגו לברך אחריו יברך שלא מברכת יהללוך הוא אומר כן אלא מברכה אחרת לפי המנהג הא ברכת יהללוך אינה ברכת חתימה אלא ברכה בפני עצמה והוא שקראוה ברכת השיר ולא ברכת ההלל והראיה שהרי בלילי הפסח אין ברכה לפני ההלל ומי איכא מידי שמברכין לאחריו ואין מברכין לפניו ומ"מ נראה שברכת יהללוך ברכת חתימה היא שאם לא כן האיך לא שאל לאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך כמו שמצינו במגילה אלא ודאי ידועה היא והיא ברכת יהללוך ואם מפני שינוי השם ר"ל שקורים לה ברכת השיר שינוי החוזר לברייתו הוא שברכת השיר וברכת ההלל ענין אחד הוא ואע"פ שמברכין אותה במקום שאין ברכה לפניו ר"ל בלילי הפסח שמא מתוך הפסק האכילה שבנתים הפקיעו ברכה שלפניה ואחרונה הואיל ונטמעה נטמעה ולא זזה ממקומה וי"מ שבברכה לפניה היו סומכים על מה שהיו נוהגים לקרותו בבית הכנסת בליל הפסח ומברכין לפניו ויש אומרים בעזרה ומבעוד יום וכן האמת ומ"מ יש מברכין לפניו אף בלילי הפסח ואף אנו נסכמים לכך וכבר כתבנו הענין בשביעי של ברכות ובאחרון של פסחים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

לענין ברכת המזון בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה וסתם הדברים אע"פ שאינו עונה מה שהם אומרים אלא שיענה אמן או אף בלא אמן ומשום שומע כעונה וכן סתם הדברים אע"פ שהאב והרב והבעל אכלו כדי שביעה שנמצאו מחויבין בברכה מן התורה וא"כ אתה צריך לפרשה באשה לדעת מי שמחייבה בברכת המזון מן התורה ומתוך כך בדין הוא להוציא את בעלה וכן בעבד שהרי דינו כאשה אלא שהדבר ספק כמו שביארנו בשלישי של ברכות וא"כ אף הקטן פירושו בבן שלש עשרה שהוא חייב מן התורה ונמצאו שלשתן מחוייבים בדבר מן התורה ומוציאין אחרים אלא שאעפ"כ תבא לו מארה באשה ועבד מפני שבודאי אינו מזלזל בעצמו לצאת בברכתם אלא מתוך שהוא עם הארץ ובבנו מיהא אע"פ שהוא גדול על שיוצא בברכת קטן הימנו במקום שאין זימון ונעשה אצל בנו כעם הארץ אצל תלמיד חכם שיוצא בברכתו בלא מארה כמו שביארנו במקומו ואע"פ שברכת חובה היא הרי אמרו בתלמוד המערב מי שאכל יברך אא"כ בתורת זימון בשלשה או בסופר ובור בשנים והכא ודאי בשנים היא מדקתני דומיא דאשה שאינה בתורת זימון ומארה שלו מפני שהוא בור אצל בנו או שמא אף על ידי זימון שאין ראוי שיהא קטן הימנו וכפוף תחתיו מברך לפניו אא"כ באורח וכדי להפיס דעתו שיברכהו וזו היא שיטת רבותי וכן ראיתיה לקצת מפרשים ואי אפשר להעמידה שהרי בקטן מיהא שאלוה במסכת ברכות כ' ב' ואמרו קטן בר אפוקי הוא וכו' עד שהעמידוה בשלא אכל האב כדי שביעה שאין כזית או כביצה שיעור המחייב אלא מדברי סופרים ואחר שאין חיוב ברכתו אלא מדברי סופרים והרי אף קטן זה הואיל והגיע לחנוך חייב מדברי סופרים אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואם כן אף באשה וקטן לדעת הפוסק שאין בה חיוב אלא מדברי סופרים אע"פ שלא הזמן גרמא הואיל ומ"מ תלאה בנחלת הארץ ונשים אין לה חלק בה אתה צריך לפרשה בשלא אכלו בה כדי שביעה ואתי דרבנן ומפיק דרבנן הא אחר שלא אכל כלל אינו מוציא אע"פ שהיא ברכת חובה הואיל ועל מה שנהנה היא באה כמו שכתבנו אא"כ יקרא אותו ויענה אחריו כל מה שהוא אומר ומ"מ הדברים מתמיהים שהרי ברייתא סתם נאמרה והדברים מוכיחים שאפי' אכלו כדי שביעה כן ואף גדולי המפרשים כתבוה כן ובתנאי שיהא מכוין לבו לשמוע ויענה אמן על כל ברכותיו שאין שומע כעונה לבד מספיק לו הואיל ולא מפי המחויב הוא שומע ולא עוד אלא שאף הם סוברים שאף באכילת כזית אדם מחויב בברכה מן התורה ודחו זה שהזכרנו מפרק שלישי של ברכות ממה שנאמר בפרק שלשה שאכלו בסתם משנה בכזית ולא נאמר בתורה ושבעת אלא שדבר בהווה או על דרך מה שאמרו ברכות מ"ט ב' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואעפ"כ קטן מוציא בכונת לבו של שומע ובעניית אמן וכן הדברים נראין וכבר כתבנו מזה במסכת ברכות:

ולאיזו שיטה שתרצה מיהא כתבו קצת גאונים בתשובת שאלה באלו שנוהגים לברך לפניהם אחד מבחוריהם אע"פ שהוא גדול מנהג רע הוא ואין ראוי לעשות כך אא"כ הוא אורח שכל שאין שם אורח ראוי לבעל הבית לברך כדי להודות לבוראו שגמלו לספק לבני ביתו ואף במקום אורח לא ניתנה לאורח אלא להפיס דעתו של בעל הבית כדי שיברכהו אבל עיקרה של ברכה לבעל הבית היא ומה שאמרו חולין פ"ז א' על ר' שאמר לאחד כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל ואם עיקרה לבעל הבית מה הוצרך לכך אין ספק שיכול היה ר' מן הדין לברך בלא רשותו אלא שרוצה היה לכבדו ולהמציא לו ריוח והנאה וכל שאין שם אורח מיהא אין ראוי לבעל הבית להניחה למי שהוא קטן ממנו וכל שכן למי שהוא כפוף תחתיו ומ"מ לדעתי הכל תלוי בכונת הלב וכל שאינו עושה כן להקל במצוה אלא להדריך את בניו בכך אומר אני שיפה הוא עושה אחר שהוא בר מצוה ומ"מ הועלנו מצד אחר בתשובה זו לגעור באותם שמדברים דברי הבאי ושיחה בטלה או באיזו שיחה בשעה שמברכים ואף הם מפרשים כן במה שאמרו אין משיחין בכוס של ברכה כמו שביארנו במקומו:

בד"ה ותהי לו מאירה שלא למד ואם למד כו' דמתני' מיירי בלא למד כו' דהא בגדול מקרא אע"פ כו' עכ"ל דהשתא ע"כ אשלא למד לא קלייט דאם כן בגדול מקרא אמאי לא קלייט ליה גם דרך השני שבפ"ה ואם למד תבא לו מאירה שמבזה כו' א"א לפרש במתני' דהא בלא למד איירי מתני' אלא משום דלאו בני חיובא מקרין אותו ואין מוציאין אותו קלייט ליה אבל בברייתא דמיירי דמוציאין אותו וכדמוקמינן לה באכל שיעורא דרבנן ע"כ דלא קלייט ליה אלא משום שלא למד ואם למד משום שמבזה קונו בשלוחים שפלים כאלה ולא הוציא את עצמו ובמתני' דמיירי בלא למד לא סגי להו בהאי טעמא שמבזה קונו בשלוחים שפלים כאלה דכיון דלא למד ולא היה יכול להוציא עצמו הוצרך לשלוחים שפלים ועדיפא להו לפרש במתני' כיון דלאו בני חיובא נינהו ואינן מוציאין אותו קלייט ליה ומהרש"ל כתב והא דלא לייט ליה במתני' משום דלא למד צ"ל דלא כל אדם בקי בקריאת הלל משא"כ בבהמ"ז עכ"ל והוא דחוק אלא שהנראה שתנא דמתני' לא נחית כלל להך מילתא למילט ליה משום דלא למד וק"ל:

בד"ה באמת אמרו בן כו' ואין יכול לדקדק מכאן [דחייבות] בברכת המזון דאורייתא כו' עכ"ל וכ"ה בכל נוסחות ישנות בתוס' ומהרש"ל הגיה מכאן דברכת המזון דאורייתא עכ"ל וא"א להגיה כן דבהא ליכא מאן דפליג ולא מבעיא לן בשום דוכתא דלכ"ע ברכת המזון דאורייתא ולא פליגי ר"מ ור"י אלא בשיעורא אי בכביצה אי בכזית אלא הא מבעיא לן בפ' מי שמתו אם נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או לא והגהת א"א ז"ל כאן בתוס' הכי מכאן דאין חייבות בברכת המזון דאורייתא דדלמא כו' ושיעור דבריהם כך הוא לפי מה שכבר כתבו דבפרק מי שמתו רוצה לדקדק מהך ברייתא דנשים חייבות בבהמ"ז דאוריי' ודחי לה ואהא כתבו דמהך תוספתא דמייתינן אין לדקדק בהיפך דאין חייבות בבהמ"ז דאורייתא מדאין מוציאין הרבים בשאכלו שיעור דאורייתא ואהא תירצו דודאי איכא למימר דחייבות בבהמ"ז דאורייתא אלא דלא הוי דאורייתא לענין דלא מצטרפות לזמון וכדקתני דאין מוציאין הרבים י"ח ומשום דרבים זילא בהו מלתא ובהכי סליקו דבריהם כהוגן ודו"ק:

וכן לולב כו'. ע"פ מ"ש פ' הקומץ ארבע מינין שבלולב ב' מהן עושין פירות וב' אין עושין פירות כו' ועוד שיהיו כולן באגודה א' כו' והוא מבואר שם ד' כתות שבישראל ב' מהן עושין פירות ומ"ט כדמיון הלולב ואתרוג וב' אין עושין פירות ומ"ט כדמיון הדס וערבה ויהיו אגודה אחת שיגינו אלו על אלו והשתא עיקר הנענוע בב' שעושין פירות שהוא הלולב בימין והאתרוג בשמאל למי שהו' קצוות שלו שיעצור רוחות וטללים רעים מזמן החג שמתחילין הרוחות והגשמים:

ממטי ומייתי ליה ואמר דין גירא כו'. מבואר כדלעיל שהלולב בא לעצור רוחות וטללים רעים והם כח הטומאה מסטרא דשמאלא דסטנא ולכך אמר שהנענוע גירא דסטנא הוא לבטל כחו הרע. ואמר

דלאו מלתא היא דגם שכוונת הנענוע כן הוא מ"מ אל יאמר אדם כן בפה משום דאתי לאגרוי ביה כפרש"י ודו"ק:

מקרין אותו כו'. נקט האי לישנא ע"ש מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך שתבא מאירה לביתו של רשע שהוא לא ידע לברך בביתו וצדיקים שבנוהו שהן עבד ואשה וקטן יברך במקומו וק"ל:

מקום שנהגו לכפול יכפול כו' ענין הכפול מפורש באגדה ס"פ ע"פ:

ברש"י ד"ה לכפול כל פסוק ופסוק וכו' עד יאמר נא ג' פעמים קראתי יה ענני במרחב יה ה' לי ה' לי וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ותהא לו מאירה וכו' עד דמתני' איירי בלא למד שמקרין אותו ועונה אחריהם וכו' ומשום דמבזה וכו' דלאו בני חיובא נינהו ומקרין אותו קא לייט ליה דהא בגדול וכו' עד דנפיק בשמיעה לחודיה ולא קתני תבא מאירה וכו' כצ"ל והכי פירושו ועל אשתו ובניו וכו' היה לו לפרש כן ר"ל דהא דמשמע מפי' הקונטרס דמתני' מיירי בין לא למד ובין למד זה אינו דמתני' ע"כ איירי בלא למד דוקא דהא צריך לענות אחריהן כל שהן אומרים וכו' ואי למד למה לו שמקרין אותו כיון שגם עתה צריך הוא לקרות כולו אבל בההיא דאשתו ובניו מברכין לו דגמרא דהוא אינו עונה אחריהן כלל רק שיוצא בברכתן שם נוכל לומר דאיירי בין למד ובין לא למד ומשום דמבזה במה שאלו מברכין וכו' ר"ל גם מה שפרש"י דמשום שלא למד לייטינן ליה זה אינו רק משום דמבזה וכו' לייטינן ליה דא"א לומר דמשום דלא למד לייטינן ליה דהא בגדול מקרא וכו' דבשמיעה לחוד נפיק ובסתמא איירי דומיא דרישא דלא למד ואעפ"כ לא קתני תבא לו מאירה ש"מ דלא לייטינן ליה רק משום דמבזה במה שאלו מברכין ומקרין אותו ואינן בני חיובא דעבד ואשה נמי לא מחייבי וכו' כמו קטן וא"כ כולהו לאו בני חיובא נינהו:

ד"ה באמת אמרו וכו' עד ואין יכול לדקדק מכאן דבהמ"ז דאורייתא וכו' כך גירסת הספרים ובעיני אינו נכון דלא מסתפק לן שם בגמ' אי בהמ"ז דאורייתא או לא דודאי דאורייתא ויליף לה התם מקרא דואכלת ושבעת וברכת וגו' ולא מסתפק שם אלא אם הנשים חייבים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן ויש ספרים שכתוב בהן ואין יכול לדקדק מכאן דחייבים בבהמ"ז דאורייתא וכו' וגם גירסא זו א"א ליישבה ונ"ל שכך צ"ל ואין יכול לדקדק מכאן דאין חייבות בבהמ"ז דאורייתא דדלמא חייבות דאורייתא אלא כיון דאין מצטרפין וכו' והכי פירושו ואין יכול לדקדק מהתוס' דקתני דאין אשה מוציאה את הרבים א"כ ש"מ דאין הנשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא דאי חייבות אמאי אין מוציאות את הרבים דדלמא חייבות דאורייתא והא דאין מוציאות משום דאין מצטרפין לזימון עם האנשים כו' א"נ דרבים זילא בהו מלתא וכו' וק"ל:

במשנה ותבא לו מאירה כו' לברך יברך הכל כמנהג המדינה כצ"ל ונמחק אחריו ונ"ב נ"ל טעות אף שברוב ספרים שראיתי כתוב כך וראיה מלא שנו דלקמן וק"ל וכה"ג בפ' הקורא המגילה עומד ע"ש:

תוס' בד"ה מאי קושיא כו' מאי היא אילימא קידושא כצ"ל:

בד"ה מדקתני כו' שופר ותוקע לולב ומנענע והיינו ביו"ט כו' כצ"ל:

בד"ה ותהי לו כו' דהא בגדול מקרא אע"פ שאין עונין כו' נ"ב והא דלא לייטינן משום דלא למד נ"ל דלאו כל האדם בקי בקריאת הלל משא"כ בבהמ"ז ודו"ק (עיין במהרש"א). בד"ה באמת אמרו כו' ולא מייתי ליה נמחק. (עיין במהרש"א):

גמרא הכא ביו"ט שני דרבנן כו' מדקתני מי שבא בדרך כו'. ש"מ דחוה"מ נקרא ג"כ יו"ט אלא שנקרא שני. ור"ל שני במעלה נגד יום הא' שהוא יו"ט גמור (ויום שני דספיקא נקרא יו"ט שני של גליות) וזה דלא כדמשמע קצת מהמ"א סי' ת"צ סק"א ועמש"כ לעיל (כז) במשנה:

במשנה לברך מברך. בגליון בשם מ"א דלקמן משמע ק' דל"ג אחריו. כבר קדמו בזה המהרש"ל:

תד"ה מאי קושיא וכו' מושבע ועומד הוא ומ"מ קידוש עצמו דאורייתא כ"נ דצ"ל:

תד"ה ותהי לו. דהא בגדול כו' בשמיעה לחודיה לא תני ותבוא לו כו'. כצ"ל (מהר"ם):

גמרא הכא ביו"ט שני כוי. נ״ב נ"ל פירושו בח"ה (וכ"כ הריטב״א וכצ״ל לעיל כ״ט ב' ל' א׳ ל״ו ב' ועי' בהגר״א א״ח סי' תק"ל) שהוא שני לי"ט דאורייתא ודקאמר דרבנן ר"ל שחיוב לולב בו אינו אלא מדרבנן דאי ביו"ט ש"ג היכי שמעינן דשרי לצאת חוץ לתחום הא אין בין יט״א לשני אלא כו' (כמ״ש בש"ע סי' תצ״ו. ועי׳ בפסחים נ"ב א׳ ר"נ בר אסיא אזל מבי רב לפומבדתא ביו"ט שני של עצרת כו' ודוחק לומר דדוקא במרחק ג' פרסאות למ״ד תחומין די"ב מיל הוי דאורייתא):

שְׁיָרֵי מִצְוָה, מְעַכְּבִין אֶת הַפֻּרְעָנוּת. לא אמר דוחין או מבטלין אלא אמר 'מְעַכְּבִין', פירוש אף על פי שיבואו מְעַכְּבִין ביאתם, ובזה לא יצא מהם נזק דרך משל רוח זה קשה לזרעים הנמצאים עכשיו אך אם יבא להם זה הרוח בעת אחרת לא יזיק להם, וכן הענין בטללים. ולזה אמר מְעַכְּבִין אותם מזמן לזמן כדי שלא יזיקו שהרי תנופה שיירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים, רוצה לומר מעכבת מלשון (בראשית טז, ב) 'עֲצָרַנִי הֳ' מִלֶּדֶת'.

דֵּין, גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא, וְלָאו מִלְּתָא הִיא, מִשּׁוּם דְּאַתֵּי לְאִגְרוּיֵי בֵּיהּ. קשה איך רב אחא בר יעקב לא חש לזה? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דבתרא (בבא בתרא טז.) דדרש רב אחא בר יעקב דשטן לשם שמים נתכוון ואתא שטן ונשקי אכרעיה עיין שם. ולכן מאחר שנכנע אליו כל כך ונשקי אכרעיה נעשה אהובו וסמך שלא יקפיד עליו.
ודע דודאי לא היה אומר דברים אלו בעת שהוא מנענע ממש דאין ראוי להפסיק בדברים בעת נענוע.
ומה שקראו בשם 'גִּירָא' נראה לי כי 'לוּלָב' עולה מספר ס"ח כמנין 'חַיִּים' [68] וכיון דמוליך ומביא ג' פעמים הרי כאן ג' פעמים ס"ח שהוא מספר ר"ד [204] שעולה 'גִּרָא' בחיר"ק תחת גימ"ל כי החיר"ק משמש במקום יו"ד.

מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ. מקשים בכל דוכתא נקיט נשים מקמי עבדים ואמאי הכא נקיט עבד קמי אשה?
ונראה לי בס"ד דהכא דאיירי לגריעותא דתהי לו מארה לכך נקיט בדרך 'לא זו אף זו' לא מבעיא עֶבֶד דגריע טפי דלהכי תבא לו מארה אלא אפילו אִשָּׁה דחשיבה טפי מעבד ולא מבעיא אִשָּׁה שאין סופה לבא לחשיבות זו להוציא אחרים ידי חובתם אלא אפילו קָטָן שסופו להיות גדול.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו תירץ נקיט עבד ברישא להורות על גרעונו של זה דאפילו עֶבֶד שהיה נכרי למד וזה לא למד! עד כאן דבריו נר"ו.

תָּבוֹא מְאֵרָה לְאָדָם, שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ. מהרש"א ז"ל דקדק למה נקטו לשון 'אמרה'? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי זה האדם מחוסר אמרה שלא יודע לומר הברכה בפיו לכן מדה כנגד מדה תתהפך לו 'אמרה' דחסרה מיניה לאותיות 'אמרה' ויעלה נכון הרמז יותר דהתורה נקראת אמרה כמו שאמרו רז"ל בנטריקון 'אָנֹכִי' [שבתחילת עשרת הדברות] שהוא ראשי תיבות 'אֲמָרָהּ נְעִימָה כְּתִיבָה יְהִיבָה' וכנזכר בשבת (שבת קה.) ולכן זה שלא למד תורה כדי שיהא יודע לברך תתהפך לו ל'מְאֵרָה'.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע מַרְאֶה כינוי לאשה כמו שאמרו רז"ל על פסוק (שמואל ב' כג, כא) 'אִישׁ מַרְאֶה' לכן זה שעשה עצמו כאשה שלא למד תורה כדי שידע לברך תתהפך לו 'מַרְאֶה' ל'מְאֵרָה'. או הכונה כיון דאשתו הנקראת מַרְאֶה מברכת לו לכן תתהפך לו מַרְאֶה ל'מְאֵרָה'.
ועוד נראה לי בס"ד דהתורה נקראת 'אוֹרָה' כמו שאמרו רז"ל (מגילה טז:) 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' (אסתר ח, טז) זו תורה. וידוע עם הארץ נקרא 'דַּל' כי אין דל אלא מי שהוא דל מן התורה! ולכן זה שנעשה דל מן התורה ולכך לא היה יודע לברך, אז נוסף לגבי דידיה מספר דַּל [34] על אות וא"ו של אורה ויהיה מ' ואז נהפך לו אותיות 'אוֹרָה' לאותיות 'מְאֵרָה'.
או יובן בס"ד התורה נתנה מן הבריאה ששם הוא חשבון 'מֵאָה' ולכן זה שהיה עם הארץ שלא למד תורה שאז נקרא רֵישׁ וְעָנִי מן התורה אז נוסף לגבי דידיה אות רי"ש על האותיות מאה ויהיה אצלו צירוף 'מְאֵרָה' בר מינן.

גמ' אמר רבא מאי קושיא. עיין זה יבמות דף קח ע"ב:

גירא בעיניך שטן. היינו עפ"י המדרש דמייתי רא"ש שהלולב אות ניצוח מלחמת שנלחמנו עם הס"ם ביה"כ ע"ש וע"ז אמר גירא בעיניך שנצחנו אותך:

מי שבא בדרך ואין בידו לולב וכו'. אגב אורחי' ש"מ מהא מתני' תלת' ש"מ מי שבא בדרך ואין בידו לולב הא הי' בידו לא יצא לדרך עד שיטול לולב וכהא דתני' מי שהשכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ונוטל וש"מ שמפסיק אפי' משולחנו שהוא סעודה קטנה ומשו"ה לא הו"מ לשנויי' הכא בסעודה גדולה ומשו"ה מפסיק דשולחנו משמע סעודת בית אעפ"י שהוא י"ט מ"מ איננו סעודה גדולה עם חבורת מרעים כסעודת מילה וכדומה וש"מ עוד דזמנו כל היום עד בין הערביים ופני יהושע נתקשה מאי קמ"ל ומאי ס"ד דלא לתכשר כל היום ולפע"ד צריכא רבא דבזבחים נ"ו ע"א ילפי' דם נפסל בשקיעת החמה ומאז הוה לילה לענין קדשי' וס' יראי' בהג"ה מרדכי ס"פ במה מדליקין ומביאו מג"א בשם ב"ח סי' רש"א סק"ט לילף מיני' אפי' לענין שבת וחלקו כל הפוסקים ופי' ר"ת שם בתוס' דוקא בבהמ"ק דינא הכי דכתי' תרי קראי ולא לענין שארי דיני תורה והנה לפ"ז יש לי ספק בלולב שבמקדש אי זמנו כל היום דומי' דלולב דבמדינה או איפכא לולב במדינה אין זמנו אלא עד ב' שעות קודם הלילה כלולב שבמקדש כיון דתרווייהו בחד קרא כתיבי או נימא הא כדאיתא והא כדאיתא ועכ"פ קמ"ל משנתינו לולב בגבולי' זמנו כל היום עד בין הערביים ממש ובלשון המשנה הוא עד הלילה צאת הכוכבי':

למימרא דמפסיק וכו'. עמג"א סי' תל"א שהקשה אהב"ח דרצה לחלק בין בדיקת חמץ שאינו אלא פ"א בשנה איכא למיחש לשכחה טפי מתפלת מנחה והקשה מג"א הא לולב נמי לא תדיר כולי האי רצונו לומר דודאי בהס"ד דמיירי מיומא קמא דאורייתא לק"מ אהב"ח ה"נ הו"מ למימר הכי אלא עדיפא מיני' פריך הא דאוריית' הא דרבנן אלא למסקנא דמיירי משארי י"ח דכבר רגיל קצת בנטילת לולב מ"מ אינו תדיר כולי האי כתפלה כנ"ל כוונת מג"א:

ומ"מ י"ל דב"ח לא קאמר אלא לחלק בין בדיקת חמץ לתפלה דתרווייהו שוים לענין טורח ובעלים מתעצלי' בו ואתי ב"ח לחלק ביניהם שחמץ אינו אלא פ"א בשנה משא"כ לולב שאין טירחא מרובה אלא נטילה בעלמא מודה ב"ח אפילו שאינו אלא פ"א בשנה שוה למנחה דתדיר וטירחתו מרובה אלא גוף הענין צל"ע מאי פריך ש"ס דלמא להפסיק לטרוח להתפלל הפסק מרובה לא אטרחוהו רבנן אבל הפסק מועט ליטול לולב אטרחו' ואין לומר שצריך להפסיק ולקרות הלל ולנענוע ג"כ דא"כ היינו דרבנן ומאי קאמר רבא הא דאורייתא והא דרבנן הא ה"נ דרבנן ועיי' תוס' חולין פ"ז ע"א תוס' ד"ה מישתא וברוכי ע"ש לשיטת הרי"ט שם י"ל הכא צריך לברך בהמ"ז תחלה ואח"כ נוטל לולב וחוזר נוטל ידיו מברך המוציא א"כ הוה נמי טירחא יתירה ושפיר פריך אבל לא ס"ל להפוסקים כהרי"ט וא"כ ק' כנ"ל:

דלמא הא דאורייתא הא דרבנן. הקשו תוס' מקידוש היום ותירצו שאני התם כיון דזמנו לילה ויום לא חיישי' דיפשע ובתוס' ד"ה י"ט ב' דרבנן כ' במנחה דליכא שהות כל כך ליכא למיחש כל כך לפשיעותא כמו ערבי' דזמנה כל הלילה וא"כ ג' חילוקי' בדבר במנחה דליכא עונה שלימה זהיר טפי מערבית דאיכא עונה שלימה ובקידוש דזמנו רב יום ולילה לא חיישי' כלל סברא זו בשמעתין איתמר לענין הפסקה ומג"א אמרה מסברא דנפשי' לענין התחלה בסי' תפ"ט סקי"א ע"ש ומיהו מ"ש תוס' דקידוש זמנו כל היום אינו מוכרח דמ"מ עיקור מצותו בלילה בכניסה ואי עבר ולא קידש בלילה הוה יום תשלומי' דלילה עיי' פסחים ק"ו ע"א ועיי' בר"ן תי' אחר על ק' תוס':

אלא אמר רבא אי קשי' הא קשי' וכו'. הקשה פני יהושע דקארי לי' לרבא מאי קארי לי' ע"ש ואולי י"ל הכי הוה קשי' לי' לרבא מדתני דמפסיק ש"מ אין זמנו כל היום דאי הוה זמנו כל כך לא חיישי' שמא יפשע ולא ס"ל לרבא לחלק בין יום ולילה לעונה א' אע"כ מדמפסיק ש"מ אין זמנו כל היום ומטעם שכתבתי לעיל והדר תנן יטול בין הערביים א"כ יש לו זמן רב וממילא לא יפסיק ואמנם ר"ז דחי לי' דזה לא מקרי זמן רב כיון שאין זמנו לילה ויום:

עונה אחריו הללוי'. כ' רמב"ם פ"ג מהל' חנוכה קכ"ג פעמים הללויה עוני' בהלל סי' לדבר שנותיו של אהרן הכהן ע"ש ממס' סופרים דע הלל גמטרי' אדני הללוי' גמטרי' אלקי' אדני אלהים היינו ב' היהי"ן דהוי"ה ית"ש שנקראו בסוד לאה רחל גמטרי' ער"ד בקדושה וכשתוסף על מספר הלל הללויה הנ"ל מספר קכ"ג עולה ער"ד ע"כ במיתת אהרן וישמע הכנעני מלך ער"ד בטומאה וא"א לפרש יותר:

אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים. כ' מורי הפלאה בחי' תורה אין זה קללה אלא כלפי שפירש"י פ' בחוקתי ותאכלו ולא תשבעו זהו מאירה בבני מעיים שלא ישבע מאכילתו א"כ מאירה זו טובה לו שלא יתחייב בבהמ"ז דאורייתא שלא יכלו בניו הקטנים להוציאו י"ח אבל אם אינינו שבע יכלו להוציאו י"ח ודפח"ח:

במשנה מי שבא בדרך כו' לא נטל שחרית יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב. אע"ג דתנינא להך מילתא חדא זימנא בספ"ב דמגילה אלא דהתם אגב גררא נקיט לה והכא עיקר כדאשכחן בדוכתי טובא ועיין עוד בסמוך:

בגמרא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו כו' א"ר זירא מאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק כו'. ולכאורה יש לתמוה דאכתי רבא מעיקרא מאי קשיא ליה רישא אסיפא כיון דפשטא דמתני' בפשיטות איכא לאוקמי כדרבי זירא ורב ספרא נמי אמאי מוקי לה בשינויא דחיקא דהא דקתני רישא יטול על שלחנו היינו בדליכא שהות שנראה דוחק ועוד דא"כ מאי קמ"ל ואמאי לא מוקי לה בפשיטות כר' זירא. ונראה לי ליישב דלא משמע ליה לאוקמי כדר' זירא דא"כ הא דקתני לא נטל שחרית יטול בין הערביים כולה משנה שאינה צריכה היא דפשיטא דכל היום כשר ללולב דמלבד מאי דתנינן לה בפ"ב דמגילה בהדיא אלא דהתם נמי משנה שאינה צריכה היא דפשיטא דכל היום כשר כיון דלא שייך ביה שום קביעות זמן אחר ולא קתני לה התם אלא אגב גררא דאינך דאית בהו קצת רבותא דבמגילה סד"א דכיון דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים א"כ בעינן שתקדם זכירה לעשיה דוקא היינו משלוח מנות וסעודת פורים אבל לאחר עשיה עברה זמן זכירה שהוא קריאת המגילה כי היכי דילפינן מהאי קרא גופא דהקורא למפרע לא יצא קמ"ל דאפ"ה כשר כל היום וכ"ש באינך בבי דהתם דאיירי בעניני קרבנות שיש במקצתן קביעות זמן קמ"ל דהנך כשרין כל היום משא"כ לענין לולב דהכא מילתא דפשיטא היא שעיקר מצותן דאורייתא היינו כל היום ועוד דמבבא דרישא נמי שמעינן לה מדקתני יטול על שלחנו משמע דהיינו כל היום ומש"ה אוקמה רב ספרא במילי אוחרא ור' זירא מסיק דהכי קאמר מצוה לאפסיק ואי לא פסיק יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב ובהא נמי איכא רבותא טובא דסד"א כיון דמצוה לאפסוקי מסעודתיה דגזרינן דלמא אתי לאמשוכי מכ"ש בי"ט דשכיחא שכרות א"כ היכא דלא איפסק אפשר דקנסוהו חכמים ולא יטלנו עוד משום סייג וגדר כדאשכחן בריש ברכות במעשה דר"ג ובניו וכמ"ש שם רבינו יונה ז"ל דאפילו בק"ש דאורייתא יש כח ביד חכמים לבטל מצות עשה משום סייג וגדר קמ"ל הכא דאפ"ה יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב אפילו בכה"ג שביטל במזיד והיינו מהטעם שכתבו התוס' דשאני לולב שאין צריכין שהות דמכי אגבהיה נפיק ביה כן נ"ל נכון ובעיקר שקלא וטריא בשמעתין אי מפלגינן בין איכא שהות לליכא שהות ולא מפלגינן בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור כבר כתבתי באריכות בפ"ק דשבת דף ט' ע"ב ע"ש:

שירי מצוה. מצוה שהיא שירים שאינה עיקר לעכב כפרה אעפ''כ חשובה היא לעכב את הפורענות: שהרי תנופה שירי מצוה היא. ואינה מעכבת כדתניא בתורת כהנים ומייתינן לה בגמרא דיומא (דף ה.) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה ששיירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשה מן המובחר וכיפר כלומר אעפ''כ כיפר שאין צריך להביא קרבן אחר: וכן לולב. מוליך ומביא מעלה ומוריד: ממטי ליה. מוליך: ומייתי. מביא: גירא בעיניה דסטנא. הרי זה לחץ בעיניו של שטן שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצות: ולאו מלתא היא. אין נכון לומר כן: לאיגוריי. שיתגרה בו שטן שהוא יצר הרע וישיאנו לתעות מעל קונו וימסור עצמו על הדבר: מתני' יטול על שלחנו. אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב: גמ' אם התחילו אין מפסיקין. גבי תפלת המנחה תנן לה במסכת שבת לא ישב אדם לפני הספר ולא יכנס לא לאכול ולא לדון ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אין צריכין להפסיק סעודתן ולהתפלל: הא דאיכא שהות ביום. התם בדאיכא שהות להתפלל אחר שיגמרו סעודתם ומתני' דהכא בדליכא שהות שתמשך סעודתו עד שתחשך: ומאי קושיא. דתפלה אלולב דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה דלמא תרוייהו בדאיכא שהות וגבי לולב מפסיקין דמדאורייתא היא אבל תפלה דרבנן: אלא אי קשיא. דאיצטריך רב ספרא לשנויי היא גופה קשיא דלולב אלולב רישא דקתני מפסיק וסיפא משמע ימתין אם ירצה שהרי יש לו שהות כל היום: דלמא מצוה לאפסוקי. שמא ישכח ויפשע: אלא אמר ר' זירא לעולם. כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך: מתני' מקרין אותו. כך היו נוהגין אחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים ואם היה עבד או אשה או קטן הואיל ואין מחויב בדבר אין מוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר: ותבא מאירה. שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה: עונה אחריו הללויה. על כל דבר שהוא אומר והכי קתני לה במסכת סוטה (דף ל:) כיצד אמרו ישראל שירה בים כגדול המקרא את ההלל והם עונין אחריו הללויה משה אמר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה' אלמא דעל כל דבר ודבר קאמר דעונין הללויה: לכפול. כל פסוק ופסוק ונהגו כן מפני שיש פרשה שכולה כפולה הודו תחלה וסוף יאמר נא שלשה פעמים קראתי יה ענני במרחב יה ה' לי ה' לי טוב לחסות טוב לחסות סבבוני סבוני דחה דחיתני ויהי לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה' ימין ה' לא אמות ולמות לא נתנני פתחו לי שערי זה השער וגו' אבל מאודך ולמטה אינו (כופל) והיינו דאמרינן לקמן (דף לט.) מוסיף לכפול מאודך ולמטה: גמ' באמת אמרו. כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר: בן מברך לאביו. ברכות המזון משהגיע לחינוך דחייב מדרבנן ובמסכת ברכות פרק מי שמתו (דף כ:) מוקים לה כגון שלא אכל אביו אלא כזית או כביצה דהוי שיעורא דרבנן דמדאורייתא לא מיחייב עד דשבע דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הלכך אתי מדרבנן ומפיק מדרבנן: שאשתו ובניו מברכין לו. דודאי מחמת שלא למד הוא:

מאי קושיא דלמא הא דאורייתא והא דרבנן. תימה והרי קידוש היום דאורייתא כדאמרי' פ' מי שמתו (ברכות דף כ: ושם) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה והא דמשמע בריש נזיר (דף ג:) שהוא מדרבנן איין הוא מדרבנן דדריש לאסור על היין מצוה כיין הרשות וקאמרינן מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא ומשני קידוש עצמו דאורייתא ואפ''ה א''ר יוסי בריש ערבי פסחים (דף ק. ושם) דאין מפסיקין ופסקינן התם הלכה כר' יוסי בע''ש וכר' יהודה בערב פסח וי''ל דשאני קידוש היום שיכול לקדש ביום כבלילה וליכא למיחש לפשיעות' כולי האי ועוד לפי שעוסק בסעודת שבת לא חיישינן כולי האי שמא יתעצל בקידוש היום: יום טוב שני דרבנן. ואכתי הוה מצי לשנויי דאידי ואידי איכא שהות אלא משום דכולי יומא זימניה הוא חיישינן טפי דלמא אתי למיפשע כדאמרינן פ''ק דשבת (דף י.) במנחה כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה לא מרתת ואתי למיפשע ואין לומר משום דהתם ליליא זמן שינה וחיישינן טפי דא''כ ההוא טעמא ה''ל למימר התם וי''ל דתפלה צריכה שהות ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי אגבהיה נפק ביה: מדקתני מי שבא בדרך. תימה בסוף פ' תפלת השחר (ברכות דף ל. ושם) אמרי' השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע [לולב ומנענע] והיינו ביום טוב וי''ל דהיכא דליכא למיטעי לא חייש ומיירי בהולך בתוך התחום למקום שבא חכם ועוד דהתם קתני השכים לצאת לדרך שמביתו הולך לקראת חכם ונוטל לולב קודם שיצא אבל הכא קתני מי שבא בדרך וכשיכנס בביתו נוטל לולב משמע שממקום רחוק בא לביתו: מי שהיה עבד ואשה. משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע''ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור: ותהי לו מאירה. שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה כן פי' בקונט' ועל אשתו ובניו מברכין לו בגמרא היה לו לפרש כן דמתני' מיירי בלא למד שמקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן אומרים ומשום דמבזה במה שאלו מברכין לו דלאו בני חיובא נינהו המקרין אותו קלייט ליה דהא בגדול מקרא אף על פי שאין עונין אחריו אלא הללויה דנפיק בשמיעה לחודיה ותבא לו מאירה דעבד ואשה נמי לא מיחייבי בהלל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא: באמת אמרו בן מברך לאביו. אין זה מענין משנתינו ולא מייתי ליה אלא אגב גררא דתבא לו מאירה דהכא לא איירי במקרא אותו דבפ' מי שמתו (ברכות דף כ: ושם) רוצה לדקדק מכאן דנשים חייבות בברכת המזון דאורייתא מדמוציאה אחרים ידי חובתן ופריך קטן איכא למימר דאורייתא אלא הב''ע דאכל שיעורא דרבנן ומפיק דרבנן ובתוספתא קתני גבי ברכת המזון דאין אשה ועבד וקטן מוציאין את הרבים ידי חובתן ואיכא לאוקומי כשאכל שיעורא דאורייתא ואין יכול לדקדק מכאן דברכת המזון דאורייתא דדלמא לא הוי דאורייתא כיון דאין מצטרפות לזימון כדתנן פרק שלשה שאכלו (שם דף מה.) אין מוציאות אע''פ שהאיש מוציאן שאני איש דחשיב טפי אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופירש בה''ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה: