דף נו - א
אמר ליה קיסר רומי [שהיה טרוד במלחמה עם הפרסים] לרבי יהושע ברבי חנניא: אתם היהודים אמריתו על עצמכם דחכמיתו טובא. אימא לי מאי חזינא [אראה] בחלמאי?
אמר ליה רבי יהושע: חזית בחלומך, דמשחרי לך [עובדים לפניך עבודת המלך] פרסאי, וגרבי בך [ושובים אותך], ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא [מעמידים אותך לרעות שקצים במקל זהב].
הרהר בה הקיסר כוליה יומא, ולאורתא חזא כן בחלומו! וכמו שמצינו לעיל, שאין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו. [1]
אמר ליה שבור מלכא [מלך פרס] לשמואל: אמריתו דחכמיתו טובא. אימא לי, מאי חזינא בחלמאי?
אמר ליה: חזית בחלומך, דאתו רומאי ושבו לך בשבי, וטחנו בך קשייתא ברחייא דדהבא [יכופו אותך לטחון גרעיני תמרים קשים בריחיים של זהב].
הרהר בה כוליה יומא, ולאורתא חזא כך בחלומו.
בר הדיא, מפשר [פותר] חלמי הוה, מאן דיהיב ליה אגרא, היה מפשר ליה את חלומו למעליותא [לטובה]. ומאן דלא יהיב ליה אגרא, היה מפשר ליה את חלומו לגריעותא. [2]
אביי ורבא חזו שניהם חלמא זהה, ובאו לבר הדיא שיפתור להם את חלומותיהם, [3] אביי יהיב ליה לבר הדיא זוזא, ורבא לא יהיב ליה דבר.
אמרי ליה אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן [הקריאו לפנינו] בחלמין את הפסוק [דברים כח לא] "שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו"!
לרבא אמר ליה: פתרון חלומך הוא, כי ה"שור" מרמז על פרנסה, וכפי שראית אותו טבוח ומת, כך יהא פסיד עסקך, ותתקלקל פרקמטיא שלך לגמרי, ולא אהני [ינעם] לך למיכל שום מאכל מרוב עוצבא דלבך! [4]
ואילו לאביי אמר: ה"שור" מרמז על פרנסה, וכפי ש"שור טבוח" הוא אוכל משביע, כך מרווח עסקך, ולא אהני לך למיכל מרוב חדוא [שמחה] דלבך!
עוד אמרי ליה אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן בחלומותינו את הפסוק [שם מא] "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי".
לרבא אמר ליה: כבישותיה! יתקיים בך קרא כפשוטו, שהוא עתיד רע. [5]
לאביי אמר ליה: בנך ובנתך יהיו נפישי, ומנסבא בנתך לאנשים מעלמא. ומדמיין באפך כאלו דקא אזלן בשביה!
עוד אמרו לו: אקריין בחלומותינו את הפסוק [שם לב] "בניך ובנותיך נתונים לעם אח ר!" לאביי [6] אמר ליה: בנך ובנתך יהיו נפישין, את אמרת להשיאם לקריבך, ואילו היא [אשתך] אמרה להשיאם לקריבה [לקרוביה]. ואכפה [ותכפה] לך אשתך, ויהבת להון - את בניך ובנותיך - לקריבה, דהוי בעיניך כ" עם אחר".
לרבא אמר ליה: דביתהו שכיבא [תמות אשתך]. ואתו בניה ובנתיה לידי אתתא אחריתי שתשא לך לאשה אחריה. [7] וכדאמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מאי דכתיב "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" זו אשת האב, שנשא לו לאחר מות אשתו הראשונה, ונמצא שבני הראשונה גדלים אצל אם חורגת, ואין רחמיה עליהם כמו אמם יולדתם.
עוד אמרו אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן בחלמין את הפסוק [קהלת ט ז] "לך אכול בשמחה לחמך!"
לאביי אמר ליה: מרווח עסקך, ואכלת ושתית וקרית פסוקא מחדווא דלבך! לרבא אמר ליה: פסיד עסקך, טבחת ולא אכלת ושתית מרוב צערך וקרית לפחוכי [להפיג את] פחדך.
עוד אמרו אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן בחלומותינו את הפסוק [דברים שם לח] "זרע רב תוציא השדה" [וסוף הפסוק הוא "ומעט תאסוף, כי יחסלנו הארבה"].
לאביי אמר ליה: פתרון חלומך מרישיה דקרא, והיינו ששדך יוציא זרע רב. [8]
לרבא אמר ליה: פתרון חלומך מסיפיה דקרא, והיינו שרוב הפירות שיגדלו בשדך לא ישארו בידך.
עוד אמרו אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן בחלומותינו את הפסוק [שם מ] "זיתים יהיו לך בכל גבולך" [וסופו הוא "ושמן לא תסוך כי ישל זיתך"].
לאביי אמר ליה: פתרון חלומך מרישיה דקרא, וכפשוטו ש"זיתים יהיו לך".
ואילו לרבא אמר ליה: פתרון חלומך מסיפיה דקרא, והיינו שלא תהנה משמנן.
עוד אמרו אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן בחלומותינו את הפסוק [שם י] "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך".
לאביי אמר ליה: נפק לך שמא דריש מתיבתא הוית, ומתוך כך אימתך נפלת בעלמא!
לרבא אמר ליה: בדיינא דמלכא [אוצר המלך, שרק הוא נכנס בו "בדד"] אתבר על ידי גנבים; ויחשדוך בכך, ומתפסת בעוון גנבי. ודייני כולי עלמא ["כל עמי הארץ"] קל וחומר מינך! שאם רבא נחשד בכך, כל שכן שאנו עלולים להחשד. והיינו "ויראו ממך", כי מחמת תפיסתך יפול פחד על הבריות.
ואכן כפי שאמר כך קרה, למחר אתבר בדיינא דמלכא. ואתו שוטרי המלך ותפשי ליה לרבא.
עוד אמרי ליה אביי ורבא לבר הדיא: חזן חסא על פום דני [ראינו בחלומותינו חזרת על פי חבית] ושניהם היו סוחרים ביין.
לאביי אמר ליה: עיף [כפול] יהא ריוח עסקך, כחסא שהיא רחבה וכפולה.
ואילו לרבא אמר ליה: מריר יהיה עסקך כי חסא! - יהיה מר ושנאוי על הכל, ולא יקנוהו.
עוד אמרי ליה אמרו אביי ורבא לבר הדיא: חזן בחלומותינו בשרא על פום דני!
לאביי אמר ליה: בסים חמרך [יינך יהיה משובח], ואתו כולי עלמא למזבן בשרא וחמרא מינך!
לרבא אמר ליה: תקיף [יחמיץ] חמרך, ואתו כולי עלמא למזבן בשרא ולמיכל את הבשר ביה [ביינך שנעשה חומץ], כי כן היה דרכם לטבל את הבשר בחומץ.
עוד אמרי ליה אביי ורבא לבר הדיא: חזן בחלומותינו חביתא דתלי בדיקלא!
לאביי אמר ליה: מדלי [יגביה] עסקך כדיק לא!
לרבא אמר ליה: חלי [ימתק] עסקך כתמרי של דקל! והיינו שתהיה סחורתך מתוקה אצל הקונים, משום שתמכרנה בזול. [9]
עוד אמרי ליה אביי ורבא לבר הדיא: חזן רומנא [עץ רמון] דקדחי [שגדל] אפום דני.
לאביי אמר ליה: עשיק [יתייקר] עסקך כרומנא! שתמכרנו ביוקר כרימונים.
לרבא אמר ליה: קאוי [לשון "קיהוי"] עסקך כרומנא! שתהיה סחורתך חמוצה כרימונים, והכל ישנאוה.
עוד אמרי ליה אביי ורבא לבר הדיא: חזן חביתא דנפל לבירא. לאביי אמר ליה: מתבעי [יתבקש] עסקך ויחזרו אחריו! כדאמרי אינשי "נפל פיתא בבירא ולא אשתכח!", והיינו שיבוקש הרבה, ולא ימצא די ממנו לכל דורש.
לרבא אמר ליה: פסיד עסקך [תתקלקל סחורתך] ושדיה ליה [ותשליכנה] לבירא!
עוד אמרי ליה אביי ורבא לבר הדיא: חזינן בחלומותינו עייר בר חמרא דקאי אאיסדן [למראשותינו] ונוער!
לאביי אמר ליה: מלכא [ראש ישיבה] הוית, ותדרוש ברבים. וקאי אמורא [תורגמן] עלך, להשמיע את דרשתך לרבים בקול רם, כקול חמור הנוער!
לרבא אמר ליה: תיבות "פטר חמור" גהיט [ימחקו] מהפרשיות שבתפילך!
אמר ליה רבא לבר הדיא: לדידי חזי לי לפרשיות התפילין שלי, ואיתיה לתיבות אלו ולא נמחקו!
אמר ליה בר הדיא: וא"ו דפטר חמור ודאי גהיט מתפילך! והיינו ש"פטר חמר" נכתב בכתיב חסר, בלא וא"ו. [10] ובתפילין של רבא היה כתוב בתחילה "חמור" בכתיב מלא, ואחר כך מחק הסופר את הוא"ו [11].
לסוף אזל רבא לחודיה לגביה בר הדיא; אמר ליה רבא: חזאי בחלומי דשא ברייתא [דלת החיצונית] שבביתי, דנפל!
אמר ליה: אשתך שכבא [מתה]! ונפילת הדלת מרמזת על כך, משום שהאשה היא השומרת את הבית כדלת.
עוד אמר ליה רבא: חזיא ככי [שינים הטוחנות] ושני [שיני], דנתור [שהן נופלות]
אמר ליה: בנך ובנתך שכבן!
עוד אמר ליה רבא: חזאי בחלומי תרתי יוני דפרחן! [12]
אמר ליה: תרי נשי מגרשת! שאשתו של אדם קרויה "יונה". כמו שנאמר [שיר השירים ה ב] "יונתי תמתי".
עוד אמר ליה: חזאי תרי גרגלידי דליפתא [ראשי לפת]!
אמר ליה: תרין קולפי [מכות ממקל עב כראש לפת] בלעת [תספוג]! אזל רבא ההוא יומא, ויתיב בי מדרשא כוליה יומא, אשכח הנהו תרי סגי נהורי [סומים], דהוו קמנצו בהדי הדדי [שנתקוטטו ביניהם]. אזל רבא לפרוקינהו [להפריד ביניהם], ומחוהו [הכוהו] לרבא תרי מכות, דלו [הגביהו] את המקל, כדי למחוייה עוד מכה אחריתי, אמר רבא: מסתיי [די לי] במה שכבר הכיתם אותי. שהרי רק תרין קולפי חזאי בחלמי, ולא יותר.
לסוף אתא רבא לבר הדיא, ויהיב ליה אגרא לפתרון חלומותיו, בכדי שיפתרם לטובה. ואמר ליה חזאי אשיתא [יסוד חומת ביתי] דנפל!
אמר ליה בר הדיא לרבא: נכסים בלא מצרים קנית! שנפילת חומת ביתך היא רמז שיהיו לך קרקעות רחבים ורבים בלא גבולות.
עוד אמר ליה רבא לבר הדיא: חזאי אפדנא [ביתו] דאביי דנפל, וכסיין אבקיה [כיסני העפר] שפרח ממפולת ביתו!
אמר ליה בר הדיא לרבא: אביי שכיב [ימות], ומתיבתיה ישיבתו של אביי אתיא לגבך! שאתה תהיה שם ראש הישיבה.
עוד אמר ליה רבא לבר הדיא: חזאי אפדנא דידי דנפיל, ואתו כולי עלמא ושקיל מתוך המפולת לבינתא לבינתא!
אמר ליה בר הדיא: רמז הוא, דשמעתתך מבדרן [מתפזרים ומתפרסמים] בעלמא!
עוד אמר ליה רבא לבר הדיא: חזאי דאבקע רישי [נבקע ראשי], ונתר מוקרי [ונשר המח] ממנו!
אמר ליה בר הדיא: אודרא מבי סדיא נפיק [מוכין יצאו מן הכר שלמראשותיך].
עוד אמר ליה רבא לבר הדיא: אקריון [הקראוני] הללא מצראה [הלל שאנו קורין בליל פסח על נס יציאת מצרים [13]] בחלמא!
אמר ליה בר הדיא: רמז הוא שניסא מתרחשי לך! שכן קורין הלל זה בניסן, ו"ניסן" קרוי על שם הנסים שארעו בו.
הוה קא אזיל בר הדיא בהדיה עם רבא בארבא [בספינה], אמר בר הדיא בלבו: בהדי גברא כרבא דמתרחיש ליה ניסא, למה לי להפליג? והרי יש לי לחשוש שמא עתה יארע לו אותו הנס שנתבשר עליו בחלום, ותטבע הספינה, ורק הוא ינצל ואני אטבע! [14]
בהדי דקא סליק [בשעה שעלה מהספינה], נפל סיפרא מיניה, אשכחיה רבא לאותו ספר, וחזא דהוה כתיב ביה: "כל החלומות הולכין אחר הפה!".
אמר רבא: רשע, בדידך קיימא ובפיך היו תלויים פתרון כל חלומותי. וצערתן כולי האי! שפתרת לי אותם לרעה, בשעה שיכולת לפותרם לטובה. [15]
על כולהו הפתרונות מחילנא לך, בר [חוץ] ממה שפתרת לי שתמות אשתי, שהיא ברתיה דרב חסדא!
וקללו רבא ואמר: יהא רעוא דלמסר ההוא גברא [בר הדיא] לידי דמלכותא, דלא מרחמו עליה! [16]
אמר בר הדיא: מאי אעביד לינצל מקללת רבא? הא גמירי "קללת חכם אפילו אם נאמרה בחנם, הרי היא באה ומתקיימת, [17] וכל שכן בקללת רבא, דבדינא קא לייט לי, שהרי ציערתיו הרבה! אמר: איקום ואגלי אלך בגלות. דהרי אמר מר: "גלות מכפרת עון!".
קם בר הדיא וגלי לבי רומאי, אזל יתיב אפתחא דריש טורזינא [שומרי האוצר] דמלכא.
ואותו ריש טורזינא חזא חלמא.
אמר ליה ריש טורזינא לבר הדיא: חזאי חלמא, דעייל מחטא באצבעתי! אמר ליה בר הדיא: הב לי זוזא ואפתרנו לך!
ולא יהב ליה ריש טורזינא כלום, ולכן לא אמר ליה בר הדיא ולא מידי.
שוב אמר ליה ריש טורזינא לבר הדיא: חזאי בחלומי דנפל תכלא [תולעת] בתרתין אצבעתי. אמר ליה בר הדיא: הב לי זוזא ואפתור לך את החלום! ולא יהב ליה, ולכן לא אמר ליה את פתרון החלום.
שוב אמר ליה ריש טורזינא לבר הדיא: חזאי בחלומי דנפל תכלא [תולעת] בכולה ידא.
אמר ליה בר הדיא: רמז הוא, שנפל תכלא בכולהו שיראי [בגדים משי יקרים] דמלכא!
שמעי בי מלכא שהזיקה התולעת את השיראין, ואתיוה לריש טורזינא וכמעט קא קטלי ליה, על שלא השגיח על אוצר המלך כראוי.
אמר להו ריש טורזינא: אנא, אמאי מגיעה לי מיתה? אייתו להאי פותר חלומות, דהוה ידע בזמן שהתחיל נזק התולעת, כשאמרתי לו את חלומי שנפל תכלא בשתי אצבעותי. ולא אמר לי מה פתרונו, ואילו היה פותר לי אז בשעה שהתחיל הנזק, הרי אפשר היה להצילם. [18]
אייתוהו לבר הדיא, אמרי ליה: אמטו זוזא דידך [בגלל הזוז שדרשת],
ולא רצה ריש טורזינא ליתנו לך, ולכן לא הסכמת לפתור את החלום, ונמצא כי מחמת כן חרבו [נזוקו] שיראי דמלכא!
הערות
[1] ביאר הגר"א שבכך הראה רבי יהושע את חכמתו, כי חכמה גדולה היא להכיר את טבע האדם, ולדעת ממה יתפעל ומה ישפיע על חלומותיו.
[2] בבן יהוידע ביאר שבר הדיא נולד במזל של פותר חלומות לפי ממון שיקבל, ואלו שפתרונם היה לטובה ניתן בלבם רצון לתת שכרו, ומה שרבא כעס עליו [בסמוך] הוא משום שיכל לומר את הפתרון דרך רמז, ומה שאמרו בפה מלא היה מפני צרות עינו. ובעקידת יצחק [שער כט] כתב שהיתה זאת תחבולה גדולה להגדיל שכרו שהנפתרים יחשבו שבאמת הפתרון תלוי בשכר.
[3] הראשונים תמהו, איך יתכן שהיה פותר בפניהם חלום זהה בשני אופנים הפוכים, ואיך שבו ובאו לפניו שוב ושוב. וכתב הריטב"א שלא שמעו זה את פתרונו של זה [ואף שבסמוך אמרו "לסוף אזל רבא לחודיה" - גם כשבאו יחד ענה לכל אחד בנפרד]. עוד כתב שהם לא ידעו כלום בחכמת פתרון חלומות, והיו סבורים שעונה לכל אחד כפי טבעו מזגו ומזלו [והיינו שפותרי החלומות היו מבררים את מערכת המזלות של השואל, ויכולים לפתור חלום אחד באופנים שונים לפי מזלות החולמים, וסבר רבא שהחלום תלוי בפתרונו, רק כאשר אינם יודעים לפותרו על פי מזלו], עד שמצא רבא את פנקסו שנפל ממנו וגילה שכל פתרון תלוי בדבורו, [ואפילו אם יודע מזלו], וכל רעותיו מחמת צרות עינו, וראה יד דוד.
[4] כתב הצל"ח בחלום זה לא פתר לו כמו בסמוך, שירע לו כפשוטו של מקרא, והיינו שימות שורו - כי ידע שלרבא אין שור. ובבן יהוידע דחה שהרי הפתרון נסוב גם על העתיד, ויכל לומר לו שיקנה שור וימות, עי"ש.
[5] ביאר המהרש"א שבמקרא זה פתר לו כפשוטו, כי יתכן שיבואו אנסים ויחטפו רק את בניו של איש אחד, אך את הפסוקים "שורך טבוח לעיניך" ו"בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" הטה מפשוטם וביארם כמשל, משום שלא יתכן שיקחו מאדם לעיניו את שורו או את בניו ובנותיו, אלא אם כן כבשו את עירו, ונמצא שאם יפתור כך לרבא שהוא בן עירו אף הוא יהא בכלל פתרון זה, ולכן נקט פתרון ששייך באדם פרטי בלבד.
[6] בבן יהוידע העיר שבשני החלומות הראשונים הקדים לפתור לרבא, ומכאן ואילך הקדים לאביי, וביאר, שרצה להזיק ביותר לרבא, ולכן נזהר שלא לומר פתרון טוב על חלום זה, כדי שלא יחלש לפני שיפתרנו לרע, אך אח"כ הכריחו אביי [ששילם לו] לפתוח בפתרונו הטוב, כדי לחזק פתרונו לטוב.
[7] ראה ביאור המהרש"א [בהערה 5] למה לא אמר לו גם בפתרון זה "כבישותא", כדלעיל, והצל"ח ביאר, שבר הדיא ראה כי אם יפתור כן נמצא שהוא שוה לפתרון החלום הקודם, ומתוך שנאתו רצה להוסיף לו עוד פורענות. והוסיף כי אולי בגלל זה אמר לו רבא לבסוף "בכולהו אנא מחיל לך, לבר מברתיה דרב חסדא" שהרי אף שלא רצה לפותרו לטוב, היה יכול לומר לו "כבישותא", ולכל הפחות לא להוסיף לו רעה נוספת.
[8] פשוטו של מקרא הוא שיוציא זרע רב אל השדה כדי לזורעו, ולא יזכה לאוספו, וכן הוא בתרגום, ונמצא שהפתרון הוא בלשון מושאל. אך הש"ך [חו"מ שטז ה] ביאר כהבנת בר הדיא, שכוונת הכתוב שהשדה תוציא זרע רב, [ו"שדה" היא לשון נקבה, וראה רש"ש ב"ק נח ב, תוד"ה שמין].
[9] רש"י, והגרא"מ הורביץ ביאר כמו שמצינו במנחות [פו ב] שחסרון הוא ביין כשהוא מתוק מדי, ורבא היה משתכר ביין, ונמצא שיפסיד בעסקו.
[10] בעקידת יצחק [שם] העיר שבפתרון זה לא גילה את העתיד, אלא מה שכבר אירע, והוכיח מכך שחלק מחכמת פתרון חלומות היא להכיר את מצב מזלו של החולם, ובר הדיא הכיר ברבא שמזלו רע, כמו שאמר רבא עצמו [מו"ק כח א] "בני חיי ומזוני לאו בזכותה תליא מילתא" והיינו משום שהיה קשה יום, וראה מהרש"א.
[11] הבית יוסף [או"ח לב כג ב] העיר הרי בר הדיא רצה להרע לרבא, ואילו כאן גילה לו על פסול בתפיליו, והצילו בכך מהנחת תפילין פסולות. וביאר שהסופר הרגיש בעצמו שכתב "חמור" מלא, ומחקו וכתב את הר' על מקומו כראוי.
[12] ראה הערה 25.
[13] נקרא כך כדי לחלק בינו לבין "הלל הגדול" שהוא פרק קלו בתהלים.
[14] בבניהו ביאר שבר הדיא חשש דוקא לנס זה, כי רבא בחלומו ראה "הלל המצרי" שנאמר על נס קריעת ים סוף, שבו נצלו ישראל וטבעו אויביהם המצרים, ולכן חשש שכך יעשה גם לו שהוא האויב לרבא יטבע, ורבא ינצל.
[15] ראה ביאור הריטב"א בהערה 3 שבתחילה היה רבא סבור שבר הדיא עונה לכל אחד כפי טבעו מזגו ומזלו. ובבן יהוידע ביאר שסבר כי בר הדיא עצמו אינו יודע שהפתרון הולך אחר הפה, ולפי תומו פותרו לרע, עד שמצא בפנקסו שיודע כלל זה ופותר לרע מחמת צרות עין.
[16] החזו"א [סנהדרין כ י] ביאר שהיה מותר לקללו, כי בר הדיא התחייב נידוי על שצער ת"ח, ואמרו [מו"ק טז א] שהמחוייב נידוי מקללים אותו. והוכיח מכאן שאם שב בתשובה מסירים ממנו את הקללה יחד עם הנידוי, ואינה מזקת לו, שהרי בר הדיא הלך לגלות כדי לכפר על קללתו, ואילו התשובה מועילה רק לנידוי, איך חשב להפטר מהקללה, ובהכרח שמסירין שניהם יחד. ובקהלות יעקב [ב"ק מה] כתב שלא קללו, אלא התפלל שיענש, כי כך ראוי לו.
[17] בבאר שבע [סנהדרין צ ב] תמה וכי עביד קוב"ה דינא בלא דינא. ובקובץ שיעורים [כתובות סב ב] ביאר שדיבור של פה קדוש פועל בכוחות הטבע גם אם האומר לא התכוון לכך. ובמכתב מאליהו [ח"ד 222] ביאר שלולי היה בלב החכם קפידא על אדם זה, לא היה מקללו, ולפיכך אף שבמעשה זה שקללו, לא היה סיבה לקללו, הקללה חלה מחמת הסיבה הראשונה שגרמה לו להקפיד.
[18] אף שאמרו לעיל כי חלום שלא נפתר אינו גורם לא טובה ולא רעה, היינו לגבי העתיד, אך בר הדיא נתבע על הסתרת ידיעתו בנזק שכבר החל.
חָזִית דְּאַתּוּ פַּרְסָאֵי דִּמְשַׁחֲרֵי לָךְ. אמר לו דברים מורים מענינים הנעשים במלחמה, כי הדרך אם נצח מלך זה למלך אחר במלחמה אינו מבטל מלכותו לגמרי, אלא מניחו להיות מלך על עמו כמו שהיה ורק מטיל עליו מס קצוב שיקחהו מעמו, וזה שאמר דִּמְשַׁחֲרֵי לָךְ פַּרְסָאֵי, שיכבשו אותך ותשאר תחת ידם, לרעות חזירים אלו הרומיים שנקראים חזירים על שם קליפת חזיר בְּחוּטְרָא דְּדַהֲבָא, דהיינו שתגבה להם מן הרומיים מס סך של זהובים, וכן שמואל סידר למלך פרס חלום כיוצא בזה, וטחנו בך קשייתא שיטילו עליך שעבוד קשה מאד, בְּרֵיחַיָּא דְּדַהֲבָא שעולה סך גדול של זהובים.
בַּר הֶדְיָא, מַפְשַׁר חֶלְמִין הֲוָה. נראה לי בס"ד כל פותר חלומות אמיתי זה נגזר עליו בהיותו טיפה שיהיה לו חכמה והשגה בכך, וּבַּר הֶדְיָא כך הוה ליה שגזר עליו הקב"ה בהיותו טיפה שישיג פתרון חלומות באמיתות, ומן השמים הניחו לו בלבבו לעשות דבר זה, שכל מי שיתן לו שכר יפתור טוב ואם לאו להפך, כדי שכל אותם שחלום שלהם רע ישימו בלבבם שלא יתנו לו שכר, ואותם שחלומם טוב ישימו בלבבם לתת לו שכר כדי שיפתור טוב, ורבא הקפיד עליו עבור אשתו בע"ג דידע כי מן השמים הוא זה, עם כל זה כיון דהוי הזק נפשות לא היה לו לפתוח פיו לרעה בפירוש לומר לו דְּבִיתְהוּ שְׁכִיבָא, אלא היה אומר ברמז כי אולי היה משתנה הגזרה, מה שאין כן בברית כרותה לשפתים. ולכן אמר לו בְּכּוּלְּהוּ מָחִילְנָא לָךְ, וקשא אמאי ימחול לו על שאר נזקין שעשה לו בפתרון? ובזה ניחא כי הוא ידע שדבר זה הוא מן השמים.
"שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ" וְגוֹ' לְרָבָא אָמַר לֵיהּ: פַּסִיד עִסְקָךְ. מקשים אמאי הביא לו רע מבחוץ ולא אמר לו רע הנזכר בפסוק עצמו? ויש מתרצים דהוה ידע שלא היה שור לרבא, וזה אינו כי הפתרון שייך גם לאחר זה, ושמא אחר זה יהיה לו שור? ונראה לי בס"ד כי כתבו המפרשים ז"ל על פסוק זה אם תקראנו למפריע אין בו קללה, על כן לא אמר לו כפשוטו, אלא הביא לו רע מבחוץ, ופירש לו הפסוק שמתוך צערו הבא לו מדבר אחר אינו אוכל.
לְאַבַּיֵי אָמַר לֵיהּ: בְּנָךְ וּבְנָתָךְ נְפִישִׁין, וּמִנְסְבָן בְּנָתָךְ לְעָלְמָא, וְדַמְיָן בְּאַפָּךְ כִּדְקָא אַזְלָן בַּשִּׁבְיָה. מקשים למה בשני חלומות הראשונים פירש לרבא קודם אביי, ומכאן ואילך פירש לאביי קודם רבא? ונראה לי בס"ד כי הוא כיון שלא נתן לו רבא שכר הקפד הרבה, ורצה להרע לו יותר בפתרון הרע, והיינו כי ידע שחלום רבא וחלום אביי הם סגנון אחד, על כן אמר אם אפתור לאביי תחלה לטובה אז פתרון של רבא שהוא לרעה יהיה חלוש ורופף, מאחר כי עתה פתרתי על סגנון זה ממש לטובה, וְכָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה, לכך הקדים הפתרון של רבא כדי שיתחזק הפתרון לרוע ביותר, אך אביי כיון שראה שני פעמים פתר לו לטובה ולרבא לרעה מפני שלא נתן לו שכר, אמר ודאי זה יפתור כל חלומות רבא שהם שוים עם חלומותי הכל לרעה, ומאחר דכל החלומות הולכין אחר הפה אם פותר זה לרעה לרבא אז פתרון שלי שפותרו לטובה יהיה רופף וחלש, ומה לי בצרה הזאת כיון שאני נותן שכר? לכך הכריחו אביי לפתור לו תחלה, וזה מוכרח לעשות כן כיון שלוקח שכר ממנו.
אַקְרִינָן (דברים כח, לח) "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׁדֶה" לְאַבַּיֵי אָמַר לֵיהּ: מֵרֵישֵׁיהּ. לְרָבָא אָמַר לֵיהּ: מִסּוֹפֵיהּ. קשא בשלמא שאר פתרונות יכול להפכם מרעה לטובה ומטובה לרעה, אך בזה ממה נפשך אם אביי ורבא ראו כל הפסוק איך יניח לאביי חציו הראשון בלבד, ואם שניהם ראו חציו בלבד איך יניח לרבא חציו השני שלא הקרו לו, אם כן יניח לו עוד כמה פסוקים הבאים אחריו גם כן? ונראה לי בס"ד דידוע בספרי הדקדוק דאם יש אתנח נחשב זה סוף פסוק, והנה כאן תחת הַשָּׂדֶ֑ה יש אתנח, והם הקרו להם עד השדה, ולאביי אמר לו כיון שיש כאן אתנח נשלם הפסוק, ואיו שייך לך הסוף כי הוא פסוק אחר, ולרבא אמר לו כיון דבאמת הפסוק לא נשלם כאן שייך ללך כולו, דאין זה הכלל של אתנח חזק דעל כל פנים נראה כל זה פסוק אחד, וכן הענין בפסוק (שם שם מ') זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶ֑ךָ, יש אתנח תחת גְּבוּלֶ֑ךָ, לכך לאביי אמר לו מרישה על דרך הנזכר לעיל.
לְרָבָא אָמַר לֵיהּ מִיתְפַּסְתְּ כְּגַנְּבִי. קשא איך יתישב בפתרון זה התחלת הפסוק דכתיב (שם שם י') כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ? ונראה לי בס"ד שכל אדם מפורסם שעומד בצרה גדולה, הדרך הוא שכל בני אדם יתפללו עליו כפיהם לומר ה' ישמרהו או ה' יעזרהו או ה' יצלהו או ה' ירפאהו, ודברים אלה יהיו מורגלים בפומיה דאינשי להזכיר את שם ה' עליו בתפלתם בעבור צרתו, ולכן פירש לו שאתה תעמוד בצרה גדולה שתהיה נתפס למלכות, ואז כל בני אדם קוראין את ה' בפיהם עָלֶיךָ, רצונו לומר בעבורך, שאומרים ה' יצלהו ה' יעזרהו ה' ישמרהו, וגם יהיו יראים על נפשם מחמת המקרה שיקרה לך בתפיסה זו, שאומרים אם רבא נתפס מה יעשו שאר עמא?! ועדיין צריך להקשות על פתרון אביי איך יתיישב מה שנאמר כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ? ונראה בס"ד כי כל ראש ישיבה נקרא בשם 'רבי', וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל ששם רבי הוא מספר שם הוי"ה ברבוע שעולה ע"ב [היינו שבכל אות חוזר להתחלתו. הוי"ה בריבוע הוא כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה 72], ואם תמלא הרבוע יהיה מספר ק"ל [דהוי"ה במילוי אלפין, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, העולה 130], הרי סך הכל רב, ועם עשרה אותיות השם במלוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א 10] עולה סך הכל רבי [212], נמצא תואר רבי הוא מספר שם ה', וכיון שפתר לו דנפק לך שמא דריש מתיבתא שהוא שם רבי, בזה יתיישב מה שנאמר כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ.
וָא"ו דְּפֶטֶר חֲמוֹר וַדַּאי גָּהִיט מִתְּפִלָּךְ. פירש רש"י תיבת חֲמוֹר בתפילין חסר וא"ו, והסופר כתבו מלא בטעות והרגיש בו ומחקו וכתב רי"ש במקומו. וקשא מאד כיון דחזא רבא דהכי הוה, אם כן חלום זה מן השמים הוא, והדבר יפלא למאי אצטריכו מן השמים להודיע זה לרבא, דמאי נפקא מינא בזה לדינא? ואם היה מדבר שהסופר מחק וכתב אחר שכתב התפילין אם כן זה שלא כסדרן ופסול, ואיך אדם גדול כרבא יכשל חס וחלילה בדבר לברך על תפילין פסול? ואפילו אם נאמר שהיה זה בתפילין שכתוב כסדר רבינו תם שגם התנאים והאמוראים היו נוהגין בו כמו שנאמר בזוהר חדש, ועל זה אין ברכה, עם כל זה קשה הדבר לומר שרבא קדוש אלהים יהיה תקלה בתפילין שלו שיהיה פסול ולא ירגיש בו? ומן המעשה מוכח שתפילין הזה היה לבשו רבא ואינו חדש שלא לבשו עדיין. ונראה לי בס"ד לעולם לא היה בזה ענין פסול חס וחלילה, שהסופר תיקן הטעות קודם שכתב תיבה שאחריה, ורק מן השמים נתנו רמז לרבא בזה שיעסוק בגמילות חסדים, כי אביי היה עוסק בתורה וגמילות חסדים ורבא היה עוסק בתורה בלבד, וידוע שהתלמיד חכם נקרא חֲמוֹר כמו שנאמר על פסוק (בראשית מט, יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, וכתבתי במקום אחר טעם לזה, כי אותיות חמר בלא וא"ו משמעותה יין שהוא 'חמר' בתרגום, וזה ירמוז לתורה שנקראת יין דכתיב (משלי ט' ה') וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, ואות וא"ו דחמור רומז לעמוד גמילות חסדים, כי גמילות חסדים הם כמו עמוד שסומכים את העני והנצרך, ולכן נזדמן בתפילין דרבא שכתב הסופר חֲמוֹר מלא בוא"ו הרומז לגמילו חסדים ומחקו אחר כך, והודיעו לו זה בחלום לרמוז לו שהוא ראוי לו לעסוק בגמילות חסדים גם כן, הרומזים לאות וא"ו ועתה היא חסרה ממנו.
אָזַל רָבָא הַהוּא יוֹמָא וְיָתִיב בֵּי מִדְרָשָׁא כּוּלֵי יוֹמָא. נראה לי כי הוא ישב בבית המדרש כדי להכזיב החלום, כי אמר אם אצא לחוץ יתכן שיכוני נכרים אשר לא ידעוני, אבל בית המדרש מי יכני, וקרה לו הפתרון בעל כרחו, שרבו הסומין זה עם זה והוא קם לפי תומו לִפְרוֹקִינְהוּ והכו אותו במקלם שתים, וכשבאו להכות שלישית אמר לו מסתיין, וכששמעו קולו הכירו שהוא רבא ושמטו ידיהם, ונמצא שהוא בעצמו קיים הפתרון בכיוון, שאם לא היה אומר מִסְתַּיֵיהּ תְּרֵין חֲזָאִי היו מכים השלישית, והיה נכזב הפתרון מן היותרת.
אוּדְרָא מִבֵּי סַדְיָא נָפִיק. דבר זה יפלא מאד, אם זה פתרון אמיתי בשביל מה הראו דבר זה מן השמים לרבא ומה צורך יש בידיעה זו? ולפי זה יראה בחלום על כל מה שיזדמן בכיליו וחפציו בביתו, ומאי שנא אוּדְרָא מִבֵּי סַדְיָא ובמה נחשב דבר זה? ולא עוד אלא שהראו לו דבר זה במקום יקר וחביב שבגופו, שהוא המוח שכל החיות תלויה בו, ועל מה היתה החרדה הזאת? ונראה לי בס"ד שזה הפתרון אינו אמיתי ולא כיון בַּר הֶדְיָא בזה פתרון האמיתי, יען כי פתרון זה החלום הוא על רעת בַּר הֶדְיָא, מה שעשה לו רָבָא אחר כך על ידי קללתו שנפל ביד המלכות, וסוף דבר אמר רבא לָא מָחִילְנָא לֵיהּ עַד דְּאִסְתַּלִיק רֵישֵׁיהּ, וכן היה לו דאסתליק רֵישֵׁיהּ דְבַּר הֶדְיָא ונפל בתרין וממילא נשר מוחו כיון דנבקע ראשו, וזה החלום ראה רבא על עצמו, אך הוא על בַּר הֶדְיָא אשר היה לו דבר זה ממש מכח בקשתו של רָבָא, וכיון שזה נוגיע לבר הדיא על מה שהקרה לו מכח רבא לא כיון בַּר הֶדְיָא פתרון האמיתי, והוא כיון שלא מצא פתרון אמת לחלום זה פתר אותו במילתא בעלמא, שאמר לו אוּדְרָא מִבֵּי סַדְיָא נָפִיק.
אָמַר: רָשָׁע, בְּדִידָךְ קַיְמָא וְצִעַרְתָּן כּוּלֵי הַאי. מקשים מה חידוש ראה עתה רָבָא, והלא כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה, ר' אליעזר קאמר לה וסמיך לה אקרא? ונראה לי בס"ד אין הכי נמי ידע זה, אבל חשב בַּר הֶדְיָא לא ידע להאי מלתא ופתר לפי תומו, אך עתה שנודע לו שֶׁבַּר הֶדְיָא גם כן היה יודיע דבר זה, ואם כן היה בידו לפתור נפילת הרשא בענין אחר, ולמה פותר על אשתו ואמר לו כּוּלְּהוּ מָחִילְנָא לָךְ, שבכולם היה הצער נוגע לי בלבד לכך אמחול לך כדי שלא תהיה נענש על ידי דהחמירו בזה חכמינו ז"ל, לְבַּר מִבְּרַתֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא שאין דבר זה נוגע לי בלבד אלא נוגע להצדקת ואיני רשאי למחול לך, אלא צריך לנקום ממך נקמת הצדקת ההיא שגרמת לה מות.
והנה בודאי פתרון זה לא נתקיים תיכף בבת ר' חסדא, אלא אחר כמה שנים כי היא היתה בחיים אחר פטירת אביי, ולכן בר הדייא ברר לעצמו גלות, מפני שדן לעצמו שהוא הכה נפש בשגגה שצריך לו גלות, ורבא קללו שימסר ביד המלכות מדה כנגד מדה, כי הוא גרם מיתה לבת ר' חִסְדָּא שהיתה בחינת המלכות דרקיעא לכך ימסור ביד מלכותא דארעא, ולכן אמר בַּר הֶדְיָא כל שכן רָבָא דבדינא קא לייט, אמר 'בדינא' ניבא ולא ידע מה ניבא, כי דינא אותיות אדני ששם זה הוא במלכות ששם היא בחינת בת ר' חִסְדָּא כנודע, וזה שאמר 'בדינא' דייקא, ויצא מפיו דבר זה שלא בכונה בסוד 'דינא דמלכותא דינא'.
רֵישׁ טוּרְזִינָא חָזָא חֶלְמָא... אָמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזָא, וְלָא יָהַב לֵיהּ. מקשים לרבא אמאי לא אמר לו הַב לִי זוּזָא? ונראה לי כי רבא היה גדול הדור נתבייש לבקש בפיו. ועוד נראה לי הוא לא היה דרכו לומר לשום אדם הַב לִי זוּזָא, ורק אם היה האדם נותן לו מעצמו פותר לו טוב. או נראה לי כיון דבא לעיר חדשה שאין מכירים מנהגו ומדתו הוכרח לתבוע בפיו.
אָמַר לֵיהּ: אֲנָא אַמַּאי אַתְיוּהָ, לְהַאי דַּהֲוָה יָדַע וְלָא אָמַר. מקשים אף על פי שזה יתחייב אך הוא מי פטרו על הדבר שלא שמר היטב ולא השגיח על השראי לנערם אולי נפל בהם תולע? ונראה לי כי הוא ודאי היה דרכו לנערם פעם אחת בחודש או פעם בשבוע ולא שינה, אך דבר זה הוא מקרה חדש שנפל התולע בלילה אחת ואחר שני לילות כילה הכל, ואין זה דרכו של תולע שבמשך ג' ימים יכלה הכל, ולכן אמר לו אַתְיוּהָ לְהַאי דַּהֲוָה יָדַע מן רעת התולע המשונה הזאת ולא הגיד, כי אני הייתי משגיח בדרכי, דודאי אין מנהג לנער בכל יום, והא דנסתבב ענשו של בַּר הֶדְיָא בשביל זוּזָא שביקש ולא נתנו לו, מדה כנגד מדה, כי הוא פתר רע על בת ר' חִסְדָּא בשביל שלא נתן לו רָבָא זוּזָא, ולכן היה ענשו ומשפטו בארז שכפתו אותו בו, לרמוז כי זו הנקמה היא בשביל הצדיק שנמשל לארז.
217ימים לסיום הש״ס