דף נה - ב
והרי בההיא שעתא שחלם, [24] אמיה כבר לא הות בעולם, ונמצא שחלק זה מחלומו לא התקיים [25].
אמר רבי לוי: לעולם יצפה אדם לחלום טוב שיתקיים, עד עשרים ושתים שנה, [26] מנלן? - מיוסף. דכתיב בו [בראשית לז ב] "אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן וגו'". ואז חלם שיבואו אביו ואחיו להשתחוות לו. וכתיב "ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה וגו"', ואז התמנה למושל על מצרים. ונחשב מן שבסרי מגיל שנה עד תלתין שנה כמה הוי
- תלת סרי [13 שנה]. וכיון שפתרון החלום התקיים רק כאשר יעקב ירד למצרים בשנה השניה לשנות הרעב - הוסף לשלש עשרה השנים האמורות עוד שב [ע] שנים דשבעא, ועוד תרתי שנים דכפנא, הא נמצא שעברו כ"ב שנים מיום שחלם יוסף עד שהתקיים חלומו.
אמר רב הונא: לאדם טוב, אין מראין לו חלום טוב, אלא חלום רע! כדי שמתוך דאגתו, לא יבוא לידי חטא, ואם חטא יכפר לו הצער. [27]
ולאדם רע, אין מראין לו חלום רע, אלא חלום טוב! כדי לשמחו, ובכך יאכל את שכרו בעולם הזה. [28]
תניא נמי הכי: כל שנותיו של דוד, לא ראה חלום טוב [29] . וכל שנותיו של אחיתופל, לא ראה חלום רע.
מקשה הגמרא: איני, והכתיב בדוד [תהלים צא י]: "לא תאונה אליך רעה", ואמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא: בפסוק זה הבטיחו הקדוש ברוך הוא לדוד שלא יבהילוך לא חלומות רעים ולא הרהורים רעים, וכן בהמשכו "ונגע לא יקרב באהלך"
- הבטיחו שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שאתה בא מן הדרך!, ואם כן מפורש שדוד לא ראה חלומות רעים, ושלא כרב הונא.
מתרצת הגמרא: אלא, איהו - דוד עצמו, וכן כל אדם טוב - לא חזי ליה חלום רע לעצמו, וכוונת רב הונא, דאחריני חזון ליה [עליו] חלום רע. [30]
מקשה הגמרא: אם כן נמצא שדוד לא ראה חלום כלל, שהרי שנינו כי מימיו לא ראה חלום טוב, ולדברי רב חסדא גם חלום רע לא ראה, וכי לא חזא איהו - דוד, אף חלום, מעליותא הוא? והאמר רב זעירא: כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקר "רע", שנאמר "ושבע ילין בל יפקד רע", אל תקרי "שבע" [מלשון שביעה] אלא שבע! כלומר, אם שבעה ימים ילין ולא יפקוד שום אותו חלום במשך הזמן הזה, הריהו "רע".
מתרצת הגמרא: אלא הכי קאמר רב הונא: לעולם אפשר לו לאדם טוב דחזא חלום, ואולם לא ידע מאי חזא! שעד שלא יקיץ משנתו, ישתכח ממנו החלום. כדי שלא ישמח בו.
אמר רב הונא בר אמי אמר רבי פדא אמר רבי יוחנן: הרואה חלום, ומחמת כן נפשו עגומה עליו, [31] ילך [32] ויפתרנו בפני שלשה!
תמהה הגמרא: יפתרנו? - והאמר רב חסדא לעיל: "חלמא דלא מפשר, כאגרתא דלא מקריא", וכיון שנפשו עגומה, מסתבר שהיה זה חלום רע, ואם כן עדיף לו שלא לפותרו, כדי שלא יתקיים ממנו דבר.
מתרצת הגמרא: אלא אימא, יטיבנו בפני שלשה! וכך יעשה: ליתי תלתא אנשים מאוהביו [33] ולימא להו: "חלמא טבא חזאי", ולימרו ליה הנך שלשה אנשים: "טבא הוא, וטבא ליהוי, רחמנא לשוייה [יעשה את החלום הזה] לטב, שבע זימנין [34] לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא, ויהוי טבא"! [35]
ואחר כך לימרו לו: ג' הפוכות [פסוקים שנאמר בהם לשון "היפוך"]. וג' פסוקים של פדויות [שיש בהם לשון פדות] ושלש פסוקים של שלומות. [שיש בהם לשון שלום].
ומפרשת הגמרא מה הם הפסוקים הראויים להטבת חלום: "שלש הפוכות" א. [תהלים ל יב] "הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה" ב. [ירמיה לא יב] "אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו, והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם". ג. [דברים כג ו] "ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך".
"שלש פדויות" א. דכתיב: [תהלים נה יט] "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". ב. [ישעיה לה י] "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". ג. [שמואל א, יד מה] "ויאמר העם אל שאול, היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, כי עם אלהים עשה היום הזה, ויפדו העם את יונתן ולא מת".
"שלש שלומות" - א. דכתיב [ישעיה נז יט]: "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו". ב. [דברי הימים א, יב יט] "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים, לך דוד ועמך בן ישי, שלום שלום לך ושלום לעזרך, כי עזרך ה' אלהיך, ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד". ג. [שמואל א, כה ו] "ואמרתם כה לחי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום".
אמימר ומר זוטרא הוו יתבי בהדי הדדי. אמרי זה לזה: כל חד וחד מינן לימא מלתא [דבר חידוש] דלא שמיע ליה לחבריה!
פתח חד מינייהו ואמר: האי מאן דחזא חלמא, ונשתכח ממנו החלום, ולא ידע מאי חזא, [36] ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו [בשעה שנושאין כפיהם, [37] ולימא הכי [38]: "רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך. חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי [עלי] חבירי, ובין שחלמתי על אחרים [39] . אם [חלומות] טובים הם, חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף. ואם צריכים רפואה, [40] רפאם כמי מרה שהומתקו על ידי משה רבינו, וכמרים מצרעתה, וכחזקיהו מחליו, וכמי יריחו על ידי אלישע [שהיו רעים, ונתן בהם מלח ונרפאו] [41] וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה, כן הפוך חלומותי עלי לטובה! ומסיים תפלה זו בהדי יחד עם הכהני כשמסיימים את ברכתם, כדי שיצא דעני צבורא אמן אחרי תפלתו כאשר הם עונים על ברכת הכהנים.
ואי לא מספיק לומר כל נוסח זה [42], לימא הכי: "אדיר במרום, שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון מלפניך שתשים עלינו שלום!
פתח אידך ואמר: האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא [הנכנס לעיר וחושש מעין הרע [43]], כי בעיר יש הרבה אנשים, לנקוט זקפא [אגודל] דידא דימיניה בידא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה, ולימא הכי: "אנא פלוני בר פלוני, מזרעא דיוסף קאתינא, [44] דלא שלטא ביה עינא בישא", שנאמר [בראשית מט כב] "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין וגו'" אל תיקרי "עלי עין", אלא "עולי עין!", והיינו שיוסף וזרעו שליטים על העין, ואין עין רעה עולה בהם.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא למדו שאין עין הרע שולטת בזרעו של יוסף: שנאמר בברכת יעקב לבני יוסף [בראשית מח טז] "וידגו לרוב בקרב הארץ" מה דגים שבים, מים מכסים עליהם, ולכן אין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף, אין עין רעה שולטת בהם.
והמשיך ואמר: ואי דחיל מעינא בישא דיליה [מעין הרע של עצמו [45]], ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה [יביט על דופן חוטמו השמאלי].
פתח אידך ואמר: האי מאן דחליש [חלה], יומא קמא לא לגלי [לא יגלה] לבריות שהוא חולה. כי היכי דלא ליתרע מזליה, שעל ידי שיוכרז כחולה הרי זה כפותח פה לשטן, ומכאן ואילך [אחר היום הראשון לחוליו] לגלי לרבים את חוליו, כדי שיתפללו עליו.
כי הא דרבא, כי הוה חליש, יומא קמא לא היה מגלי, ומכאן ואילך אמר ליה לשמעיה: פוק ואכריז "רבא חלש!", כדי שמאן דרחים לי [מי שאוהב אותי] לבעי עלי רחמי, ומאן דסני [מי ששונא] לי, לחדי לי [ישמח במחלתי], ומתוך כך ישוב חרון האף מעלי, ואתרפא. וכתיב [משלי כד יז] "בנפול אויביך אל תשמח, ובכשלו אל יגיל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו!" כי ירע בעיני ה' שאתה שמח בצרתו, ומשום כך יושיעו.
שמואל, כי הוה חזי חלמא בישא, אמר: [זכריה י ב] "וחלומות השוא ידברו", בניחותא [46]. וכי הוה חזי חלמא טבא, היה מדקדק בלשון הכתוב "השוא", שמשמעותו בתמיה, ולכן אמר: "וכי החלומות השוא ידברו"?! והרי אינם שוא, כי הכתיב במשה [במדבר יב ו] "בחלום אדבר בו".
רבא רמי סתירה בין שני פסוקים: כתיב: "בחלום אדבר בו!" ומשמע שדברי החלום הם אמת. וכתיב מאידך "וחלומות השוא ידברו!" הרי ששקר הם?
מתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן "בחלום אדבר בו" נאמר בחלום שעל ידי מלאך, [47] שהוא חלום אמיתי, ואילו כאן - "שוא ידברו" נאמר על חלום הבא על ידי שד, שהוא שקר. [48]
אמר רב ביזנא בר זבדא, אמר רבי עקיבא, אמר רבי פנדא, אמר רבי נחום, אמר רבי בירים משום זקן אחד, ומנו [אותו זקן]? - רבי בנאה הוא: עשרים וארבעה פותרי חלומות [49] היו בירושלים, פעם אחת חלמתי חלום, והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה, לא פתר לי זה. ופתרונות כולם נתקיימו בי [50]. ודבר זה יש בו כדי לקיים מה שנאמר "כל החלומות הולכים אחר הפה!" - כפי שהפה פותר את החלום, כך הוא מתקיים [51].
מקשה הגמרא על הלשון "לקיים מה שנאמר": אטו, וכי כל החלומות הולכים אחר הפה, קרא הוא!?
מבארת הגמרא: אין, אכן, אף שלא מצינו בכתוב לשון זה, כך היא משמעות הכתוב. וכדרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכים אחר הפה? - שנאמר בדברי שר המשקים לפרעה [בראשית מא יג] "ויהי כאשר פתר לנו כן היה!" ומשמע כי משום שכך פתר יוסף, נתקיים כן.
אמר רבא: כלל זה ש"כל החלומות הולכים אחר הפה", הוא דוקא באופן דמפשר [שפותר] ליה מעין חלמיה, שנאמר בפתרון יוסף [שם יב] "איש כחלומו פתר", ורק משום כך "כן היה".
עוד נאמר [שם מ טז] לאחר שפתר יוסף את חלום שר המשקים, "וירא שר האופים כי טוב פתר". ומשמע שידע כי פתרונו נכון, ומבררת הגמרא: מנא ידע שר האופים, שפתרון חלום שר המשקים נכון הוא? אמר רבי אלעזר: מלמד, שכל אחד ואחד [שר המשקים ושר האופים] הראוהו את חלומו וגם את פתרון חלומו של חבירו! ומתוך כך ידע שר האופים שפתרון יוסף הוא נכון.
אמר רבי יוחנן: השכים משנתו ונפל לו פסוק בתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה!
ועוד אמר רבי יוחנן: שלשה מיני חלומות מתקיימין. א. חלום של שחרית ב. וחלום שחלם לו חבירו [52] ג. וחלום שנפתר לו בתוך החלום עצמו - שראה גם את הפתרון בחלומו.
ויש אומר: אף חלום שחזר ונשנה, מתקיים! [53] שנאמרבחלום פרעה שאמריוסף [שם מא לב] "ועל השנות החלום אל פרעה פעמים, כי נכון הדבר מעם האלהים, וממהר האלהים לעשותו". [54]
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם בחלום אלא מעין מה שמהרהר בהרהורי לבו. שנאמר בדניאל שאמר לנבוכדנצר, [ב ז] "אנת מלכא, רעיונך על משכבך סליקו!" [מעין מה שעלה במחשבתך ביום, חלמת על משכבך].
ואיבעית אימא: מהכא למדו שמראין לו רק מהרהורי לבו: דכתיב [שם] "ורעיוני לבבך תנדע".
אמר רבא: תדע שאכן כך הוא, דהרי לא מחוו [מראים] ליה לאינש בחלומו, לא דקלא דדהבא [דקל מזהב] ולא פילא דעייל בקופא דמחטא [פיל שנכנס בתוך נקב המחט], ובהכרח שדברים שאינם עולים על דעתו בהקיץ, אף בחלום אינם נראים לו. [55]
הערות
[24] כך ביאר רש"י [ד"ה וההיא], ולכן כתב בפירושו עה"ת [בראשית לז י] שרחל מתה, ויעקב לא ידע שהכוונה לבלהה שגדלתו כאמו [כמבואר במדרש]. ונמצא ש"דברים בטלים" הם דברים שאינם יכולים להתקיים. והרמב"ן [שם] הקשה שהרי מצינו שבלהה מתה קודם שירדו למצרים, והיינו כי הבין שכוונת הגמרא ל"ההיא שעתא" שהשתחוו לפניו, [ואין מחלוקת בין סוגיין למדרש]. ונקט ש"דברים בטלים" הם דברים שלא התקיימו לבסוף, אף שבשעת החלום היו יכולים להתקיים. אך אין החלום מראה דבר שאינו שייך כלל, כרחל שכבר לא היתה בשעת החלום.
[25] רש"י [בראשית שם] ביאר שזה השיב יעקב ליוסף "הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה" וכתב: "ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים, ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו. ולכך אמר לו, כשם שאי אפשר באמך, כך השאר נמי בטל". וביאר המהרש"א, שהכתוב מסיים "ואביו שמר את הדבר", והיה מצפה לראות מתי יתקיים, ומוכח שלא שלל יעקב את החלום כולו מחמת החלק שלא היה יכול להתקיים. ומכך למדו, שאין חלום בלא דברים בטלים. ומה ששלל בפני בניו את כל החלום, לא היה אלא בשביל שלא יתקנאו בו. והחיד"א [פני דוד] כתב שיעקב גער בו כדי להפיג שמחתו, כי אמרו להלן "חלמא טבא חדוותיה מסתייה", ועל כך נאמר ש"אביו שמר את הדבר" שיתקיים, ולא יתבטל בשמחתו.
[26] ראה רש"י ביחזקאל [כט יא] שבחלום פרעה נגזרו על מצרים מ"ב שנות רעב, ונפרעו אחר מאות שנים, ונמצא שיש פתרון המתקיים רק אחר זמן רב מאד, וראה עוד במחצית השקל [תרו ד].
[27] לכאורה יקשה על כלל זה מחלומותיו של יוסף, שהיו חלומות טובים לו. וביאר מהרש"א שדוקא חלום שאין מתקיים, ולא בא אלא לשמחו, אין מראין לו, אבל חלום אמיתי שבא על ידי מלאך [כדלקמן], הוא כעין נבואה, ואותו מראין לו. והצל"ח כתב, שדוקא אם יכול להתקיים הדבר בלא החלום, אין מראין לו אותו. אבל ביוסף, כל התהליך התגלגל על ידי החלום, כי מתוך שסיפרו לאביו, נתקנאו בו אחיו, ומכרוהו, ונעשה מלך על מצרים.
[28] בספר החיים [לאחי מהר"ל מפראג] כתב שאת הצדיק מייסרים רק זמן מועט, כי נבהל בעת החלום שהוא רגע קט, ובזה מתכפרים עוונותיו, והוא רמז לכל צערו בעוה"ז שהוא כחלום יעוף, אך הרשע כל הנאתו היא זמנית, וכמו שנהנה מעט זמן בחלום, ומיד כשיקיץ מגלה שאין בידו כלום.
[29] כתב רס"ג בהקדמת אמונות ודעות שחלומות האדם הם לפי מזגו, וכיון שדוד היה תמיד בצער על חטאיו, כאמרו "בדמעתי ערסי אמסה" ךפיכך לא ראה חלומות טובים, וזהו גם הטעם שכל אדם טוב אינו רואה חלום טוב. וראה מהרש"א [ג א ד"ה ואשה, ולהלן הערה 48] שחלום טוב נראה רק במשמרה שלישית של הלילה, וכיון שדוד קם כל ימיו בחצות לא יכל לראותו.
[30] במשך חכמה [ריש מקץ, ביאר בכך את הפסוק בתהילים [לא יב] "מכל צוררי הייתי חרפה ופחד למיודעי" כי ידידיו ראו חלומות רעים עליו.
[31] כתב הדרישה [רכ א] דהיינו אפילו אם לא היה בחלום רמז לדבר רע, כיון שנפשו עגומה עליו, יטיבנו. וראה בערוך השלחן [רכ ד] שראוי להרגיל עצמו שלא ישים לבו לחלומות, שלא תהא נפשו עגומה מהם.
[32] בדרישה [שם] כתב שזמן ההטבה בסוף היום, כשיוצא מבית הכנסת, ואילו המג"א [ס"ק ג] הביא שהשל"ה נקט שיטיבנו מיד בבקר.
[33] כך כתב הרא"ש, וכן הוא בשו"ע [רכ א], וכתב באליהו רבה שמצוה להשתתף בהטבת חלום, כי משיב בכך את נפשו של החולם.
[34] תוס' [ד"ה שבע] נקטו ש"שבע זימנין" הוא מנוסח ההטבה, ואומרים את הנוסח שלש פעמים. אך הביאו שיש מפרש שהכוונה שיאמר שבע פעמים "חלמא טבא חזאי" וגם הם יענו לו שבע פעמים. ומהרש"ל כתב שיאמרו לו ד' פעמים: "טבא הוא וטבא להוי וכו"', ואח"כ יאמרו ג' פעמים" "שבע זימנין:. דלהוי טבא ויהוי טבא" ובכך יצאו ידי שתי השיטות. וראה בכל בו [סי כז] שהביא ג' שיטות באופן ההטבה.
[35] ביאר המהרש"א: "טבא הוא בראייתו, וטבא ליהוי בקיומו, אם הוא חלום שראית ע"י מלאך - רחמנא לשוייה לטב, ואם הוא חלום שראית ע"י מערכת השמים שהיא - שבע זימנין דהיינו שבעה כוכבי לכת - לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא, וגם אם ראית אותו ע"י שד יהוי טבא". ולכן אומר "הפוכות", להפוך מטוב לרע, את החלומות שראה מהרהורי לבו ביום. ו"פדויות", לפדותו ממה שראה ע"י מערכת השמים או ע"י שד. ו"שלומות", שיתן לו ה' שלום כנגד מה שראה ע"י מלאך. ואומר שלש פסוקים מכל סוג, כנגד ג' סוגי חלומות: א. על עצמו. ב. על קרוביו. ג. על כלל ישראל.
[36] ביאר המהרש"א שתפלה זו מועילה רק אם אינו זוכר מה ראה בחלום, כי אם יודע מה ראה הרי צריך להטיבו בפני שלשה
[37] רב נסים גאון הביא שהמקור לכך במדרש תנחומא פרשת נשא: "הנה מטתו שלשלמה, ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות". "ששים גבורים" - אלו ס' אותיות שבברכת כהנים. "כולם אחוזי חרב" - שכל אחד ואחד [מהברכות], שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בו. "יברכך ה"', "יאר ה"', ו"ישא ה"'. "איש חרבו על ירכו" - שאפילו אדם רואה בחלומו חרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטעת את ירכו, הריהו משכים בבקר לבית הכנסת, ורואה את הכהנים נושאים את כפיהם, והחלום הרע מתבטל ממנו. לכך נאמר "מפחד בלילות".
[38] תוס' בסוטה [מ א] כתבו שהתירו לאומרו בשעת הברכה, אף שיש בכך היסח הדעת, משום שיש חשש סכנה בחלום רע. והב"י [קל] הביא שמהרי"ל נקט שאינו היסח הדעת, כי כיון שברכת כהנים יש בה כח לתקן חלום נמצא שהוא מתפלל מענין הברכה, וראה להלן [נז ב הערה 85 שהחלום מתבטל ונעשה חלק מברכת הכהנים]: ובהגהות מיימוניות [תפלה יד ז] כתב שהמנהג לאומרה כשהכהנים אומרים תיבות "וישמרך, ויחונך, שלום", וביאר התרומת הדשן [כז] דהיינו כשמושכים את ההברה בסוף התיבה, ונמצא שכבר שמע את כל הברכה, והיסח דעתו רק כשמוסיפים עליה.
[39] המג"א [קל ב] כתב שראוי להקדים ולבקש על חלומות שראה לאחרים, כי המתפלל על חברו הוא נענה תחילה, ובמחצית השקל ביאר שבגמ' גרסו תפילת עצמו קודם, כי בזמן הגמ' היו אומרים תפלה זו רק על חלום שחלם באותו לילה, ולא יכל לאמרה על מה שראה לאחרים, כי סתם אדם חולם רק חלום אחד בלילה, ומדובר באופן שאינו יודע את פתרון החלום, אם הוא עליו או על אחרים, ואם חלם לעצמו, לא חלם להם, ולא שייך בו "הוא נענה תחילה". וביד המלך [תפלה יד יב] כתב כי אף שאדם טוב לב מקדים להתפלל על חברו, אין מתקנים את נוסח התפלה לציבור באופן זה, כי אם כולם יקדימו להתפלל על חבריהם, לא תהא בכך ראיה שמקדים את חברו מתוך טוב לבו, ולפיכך הנוסח הוא כנזכר בגמרא, ורק מי שנשאו לבו מקדים להתפלל על חלום שראה לחברו.
[40] הפרישה [קל ב] ביאר שאינו אומר "אם רעים הם, יסתלקו", כי עדיף לו שיהא חלום ויהפך לטובה, שהרי לולי החלום אין לו לא טובה ולא רעה, ולכן מבקש רק שתתרפא רעת החלום, כמו שמשה ואלישע לא ביקשו לסלק את המים כי נצרכו להם, ולכן בקשו שיהפכו לטובה, וכן צרעת מרים ונעמן שהתרפאו הביאו תועלת, מה שלא היה שייך אם מתחילה לא היו באות כלל. ובתורת חיים [ב"ק נה א] ביאר שיתכן שראה גזירה ששורשה כבר יצא לפועל, ואי אפשר לבטלו, אלא רק להופכו לטוב, וראה שפתי חיים [מועדים ב קעח].
[41] בשלמה משנתו ביאר שמזכיר דברים אלו שהם כנגד סוגי הצער בחלומות: "מי מרה" היו צרה לכל ישראל, והם כנגד חלום הנוגע לכל ישראל. "מרים נרפאה מצרעתה" ע"י משה אחיה, כנגד חלומות הנוגעים למשפחתו. "חזקיה מחליו" כנגד חלומות הנוגעים רק לו. וכל אלו הם חלומות הנוגעים למיתת הגוף "מרה" צמא במדבר, "מרים" מצורע חשוב כמת, "חזקיה" נטה למות. ועל כך מוסיף "מי יריחו" שהם כנגד חלומות שאין בהם אלא צער, כמי יריחו שהיו במקום ישוב ויכלו לקנות מים.
[42] גירסת הרי"ף והרא"ש "וכי מהדרי כהני אפייהו לימא הכי", וביאר הגר"א שהוא מקור מנהגנו לומר "אדיר במרום" אחר שהופכים פניהם.
[43] ראה מכתב מאליהו [ח"ד עמ' 5] שביאר כי כל נפשות בני אדם קשורים זה בזה בשרשם הרוחני, וכאשר צרה עין אדם בחברו ואינו חפץ בטובתו, הוא ממעט בכך מחברו את שפע החיים כפי שהוא תלוי בו. ואין חברו יכול לטעון שלא עשה דבר ואיך יפגע מצרות עינו, כי עין הרע באה מחמת קנאה, והצנוע בהליכותיו ואינו מתחרה בהצלחת אחרים אלא נותן משלו לרבים, הרי הוא "מכוסה כדגים שבים", וכיון שאינו מעורר קנאה, אין נותנים בו עין רעה.
[44] כתב המהרש"א שכך הוא נוסח הלחש, אף למי שאינו משבט יוסף. וצידד לומר שכל ישראל נקראו על שם יוסף, שנאמר "נוהג כצאן יוסף". ומקור לזה בבעל הטורים [בראשית מח טז] "ויקרא בהם שמי", שכל שבטי ישראל נקראו על שם יוסף, כדכתיב "גאלת בזרוע עמך, בני יעקב ויוסף סלה".
[45] ראה רמב"ן [אמונה ובטחון כד] ותוס' רי"ד [ב"ק פג א] שאדם יכול להזיק לעצמו בעין הרע שלו.
[46] כתב הריטב"א [תענית יד ב] ששמואל אמר כך כפתרון טוב לחלומו, והיינו שאחר שבטלו לטובה אי לא יחול עליו פתרון רע, אך ודאי אם לא התיישבה דעתו בכך, לא נפטר מתענית, ואינו חולק על רב שאמר [שם] "יפה תענית לחלום כאש בנעורת". אך בשו"ת הריב"ש [תקיג] נקט ששמואל היה גברא שלא קפיד, ולא חשש לחלום רע, וכן משמע בשו"ת הרשב"א [ח"א קלב].
[47] בזוהר [בראשית שם, קפג א] מובא שהוא גבריאל, ובפרשת מקץ [קצו א] כתב שכוחו להראות מראה מתוך מראה, וראה ביערות דבש ח"א ב] שגבריאל יודע מה שבלבו של אדם, והקב"ה נתן לו זאת הבחינה, כי הוא ממונה על חלומות ואין מראין לאדם אלא מהרהור הלב. וכתב במשך חכמה [ריש מקץ] שלכן שד אינו יכול להראות חלום נכון, שהרי אמרו בגיטין [סו א] שאין לו בבואה דבבואה, [וראה מהרש"א יומא פג ב]. וראה להלן [נז ב] שחלום הוא אחד משישים בנבואה, וברעיא מהימנא [פנחס רלד ב] כתוב דהיינו בחלום הנראה ע"י מלאך, אך חלום שע"י שד אינו מענין נבואה, וראה הגהה שם, שדברים "בטלים" בגימטריא "מלאך", והיינו שכל חלום בא ע"י מלאך, אך מלאך רע נקרא שד, ודבריו בטלים. והתשב"ץ [ח"ב קכח] נקט שאין הכוונה למלאך או שד ממש, אלא מראה מכח שכל ישר נקרא "מלאך", ואילו מראה מכח דמיון יצירתו ברוע ונחשב "שד". ובספר חסידים [תמא] ביאר "שמחמת שד ורוח אין אדם ישן בחוזק, אלא עיניו כאלו הן סגורות וחושב מחשבות, כי השד אינו נכנס במחשבה, אלא מלחש באזנו מתוך עומק חור האוזן, והאדם חפץ להקיץ, והשד מנפח לפני נחיריו ופיו, ואין הדעת יכול לשוב לאדם לגמרי, והוא בדעתו כאדם ער". ובערוך השלחן [רכ א] כתב שאיש טהור שמחשבותיו בתורה, מתקיים בו "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך" והוא חולם מה שמראים לו המלאכים, אך אלו המשוקעים בהבלי העולם, שהם השדים הגמורים - השודדים הצלחת האדם האמיתית - אין ממש בחלומותיהם, וראה בזוהר [שם קמט א] שלכל אדם יש כמה דרגות בחלומותיו.
[48] המהרש"א [לעיל ג א ד"ה ואשה] כתב שמיצנו בסוגיין ג' סוגי חלומות. א. חלום ע"י מלאך, והוא "חלום של שחרית" שהוא אמיתי כי אז שכלו זך. ב. חלום שע"י שד, והוא במשמר שני של הלילה שאז שולטים השדים והרוחות. ג. חלום מהרהורי לבו ביום, והוא בתחילת הלילה שעדיין הוא טרוד בטרדות היום.
[49] כתבו תוס' שהכח לפתור חלום אינו תלוי בחכמה, אלא במזל שעת הלידה, והגר"א כתב שחכמה היא ולא מזל. וראה בהרחבה בשו"ת מן השמים [כב ואילך]. והגרי"ז אמר, כי מי שנולד במזל של פותר חלומות, צריך לשמוע כל פרטי החלום כדי לפותרו, ואינו נקרא "חכם" אלא הפותר מצד נבואה, כמו שמצינו ביוסף שתחילה אמר לו פרעה "תשמע חלום לפתור אותו", וענהו יוסף שפותר בנבואה, ולכן ניסהו פרעה ושינה לו מפרטי החלום, וכיון שפתר נכון אמר עליו "אין נבון וחכם ממך", כי אין נביא אלא חכם [נדרים לה ב].
[50] באור החיים [בראשית לז ו] כתב כי דוקא אם אין הפתרונים סותרים, מתקיימים כולם, אבל אם הם סותרים, אין פותר שני מוציא מפתרון ראשון. וכן נקט הריטב"א [תענית יב ב] שרק חלום שיש לו כמה פנים אפשר לפותרו בכמה פתרונות. [וראה בכתבי הגרי"ז על התורה אות כח, שביוסף התקיימו גם "מלך תמלוך" וגם "משול תמשול"].
[51] בשו"ת הרשב"א [תח] כתב: מכאן מוכח שלא כחכמי הפילוסופיה שתולים הכל במנהג הטבע, כי נראה מהכתובים ומהסכמת חכמי התורה, שיש בכל אלו סגולות או דברים נעלמים שלא נתבארה לנו סיבתם. והוא שאמרו "ברית כרותה לשפתיים". וגם הפילוסופים אינם יכולים ליתן טעם לדברים הנראין לעין בעשבים ובאבנים, כאבן השואבת את הברזל. היש מגיד טעם בזה? אמור מעתה, אף פתרון החלומות הוא כאחד מדברים אלו. ובעל אור החיים כתב בחפץ ה' שהחלום אינו אמת כנבואה, אלא שכאשר הנשמה יוצאת מן הגוף פוגשים בה רוחות ומראים לה מראות שונים, ואם מבקש פתרון, הרי הוא נותן בידם לשלוט בו כפי הפתרון [ואפילו קריאה בחלום מועילה להם, כדלהלן], אמנם כל זה רק בחלום שבא מחמת רוחות, אך חלום של נבואה אינו תלוי בפתרון, וכדלעיל הערה 47, וראה דרך ה' [ח"ג סוף פ"א]. וראה בפתח עינים, ובסידור יעב"ץ ובספר הברית אודות החלומות על פי הטבע.
[52] ביאר המהרש"א שחלום בעלמא הוא לפי מה שמהרהר ביום, אבל בסוף הלילה לעת שחרית, כבר נח אדם מהרהורי היום, ולכך הוא חלום יותר אמיתי. וכן חלום שחלם לו חבירו אינו הולך כל כך אחר ההרהור, לפי שעיקר הרהור האדם הוא בענייני עצמו, ולא בחבירו. וחלום שנפתר בחלום, פתרונו מועיל לו כפתרון בפה.
[53] ראה מרדכי [שבת סי' רכט] שבשבת מתענים רק על חלום שראהו שלשה פעמים. ומהרש"א כתב ש"נשנה" משמעותו שחזר פעם שניה על אותו ענין במראה שונה, והטעם שהוא מתקיים, הוא כמו חלום של שחרית, כי כבר נח מהרהורי לבו, וראה הערה הבאה.
[54] בפירוש הרשב"ם לפסוק זה כתב שרק בחלומות פרעה נאמר כן, כי היו באותו לילה, אך חלומות יוסף שהיו בשני זמנים אין בהם הוכחה שממהר ה' לעשותם. ויתכן שלכן "אביו שמר את הדבר", כי כיון שלא היו בלילה אחד ידע שיתכן ויתקיימו אחר זמן רב, ומשום כך לא נאמר "ויקנאו בו אחיו" אלא אחר החלום השני, שמוכיח שיתקיים [אך לביאור המהרש"א, כיון שהיה בשני לילות אין בו מעלת כחלום שנשנה]. וראה באור החיים [לז ה] שצידד כי את החלום הראשון שראה יוסף, לא ספרו לאחיו, ויתכן שלא ספר עד שנכפל פעמיים, ולביאור המהרש"א יתכן שבתחילה ראה פעמיים אותו חלום, ולא סיפרו כשנים, כי רק כאשר יש בו שינוי מראה הוא מוכיח שיתקיים.
[55] החתם סופר [ריש מקץ] כתב שמכלל זה הבין פרעה שחלומו על הפרות והשבלים הוא אות מהשמים, ולכן אמר "לא רעיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע", והיינו שלא היו פרות כאלו במחשבתי מעולם, ובהכרח אין זה חלום מהרהורי לבי.
שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה בָּא מִן הַדֶּרֶךְ. קשא אמאי לא אמר גם על ודאי נדה? ונראה לי בס"ד כי ודאי נדה הוא ענין טבעי שבא הוסת בזמנו, ולא ישנה הטבע בעבור הנאה מועטת כזאת שהוא לשמש עמה בבואו מן הדרך, אבל סָפֵק נִדָּה זה ענין מקריי שנזדמן לה ואינו של וסת הטבעי ומזה יצילהו השם יתברך. אי נמי ודאי נדה יכולה למנות ז' נקיים ותטבול ותטהר, אך סָפֵק נִדָּה הוא כתם בעלמא דאינו וסת הנהוג, ואחר חמשה ימים תמנה ז' נקיים, ואפשר קודם שתטבול ביום הז' יגיע הוסת שלה ואז תראה נדה וצריכה להמתין עוד ז' נקיים עד שתטבול, אם כן מן הספק נדה יסובב מזה הרחקה גדולה, ודע כי בסנהדרין (דף קג) פירש רש"י ז"ל על ספק הוא מיצר ויצרו תוקפו שאומר בדעתו טהורה היא ועל חנם אני מונע עיין שם. ויש להקשות דכבר ברכו (תהלים צא, י) לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, שלא ישלוט בו יצר הרע ואיך יצרו תקפו? ויש לישב, אמנם במציעא (דף קח) שם פירש רש"י ז"ל סָפֵק נִדָּה וכל שכן ודאי! יעיין שם, והרב פתח עינים ז"ל בסנהדרין נרגש בזה ותירץ דהתם הוא ברכה והכא הבטחה עיין שם. ותירוץ זה דוחק דהכא נמי ברכה דכל המזמור הוא נאמר לברכה? ונראה לי בס"ד דהכא בתהלים קרי לה נֶגַע וגם תלה זה באשה, והנה דם הודאי של אשה אין זה נֶגַע כי אדרבה על ידי הדם תוליד הבנים, אבל סָפֵק נִדָּה שנאסרת על בעלה אף על פי שבאמת טהורה היא זה חשיב נֶגַע, ולזה אמר וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, מה שאין כן פסוק בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ שתלה הטובה בו, שיהיה מעונג בבואו מן הדרך שלא ימנע מן התשמיש, אם תראה ודאי דם אז ימנע מכל שכן וגם מזה יהיה בָּרוּךְ.
הַאי מַאן דְּעַיִל לְמָתָא וְדָחִיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, לִינְקוֹט זָקְפָא דְּיָדָא דְּיַמִּינֵיהּ בְּיָדָא דִּשְׂמָאלֵיהּ וְזָקְפָא דְּיָדָא דִּשְׂמָאלֵיהּ בְּיָדָא דְּיַמִּינֵיהּ. נראה לי בס"ד טעם לסגולה זו, דהגודל רומז לישראל לכך הוא מובדל משאר אצבעות, וכן ישראל כתיב בהו (במדבר כ"ג ט') הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, והארבע אצבעות עם הכף הם י"ג פרקים כמנין אחד [13], וכמנין אהבה [13], ואם יניח גודל הימין בתוך י"ג הנזכר, וכן של שמאל בימין יהיה מזה אחד ומזה אחד מספר שם הוי"ה [26] השומר את ישראל מעין רעה, כמו שנאמר (תהלים קכא ז) ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, שהוא 'עין הרע' הכוללת כָּל רָע שבעולם, וזה שנאמר אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבוֹא בֵינֵיהֶם (איוב מא ח) רצונו לומר רוּחַ הנמשך מן עין הרע.
וְלֵימָא הָכִי: אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלָנִיתָא. הטעם שמזכיר שם אמו ולא של אביו, אומרים העולם כי אמו ודאית יותר מאביו ולא ניחא לי בזה, ואדרבא יש בזה חילול כבוד שמזלזל באביו שעושהו בתורת סָפֵק. אמנם נראה לי בס"ד הטעם מפני שהאשה אין עליה קטרוגים כל כך כמו האיש, חדא שהיא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, ועוד מוצלת משני עונות חמורים של ביטול תורה ושל קרי, וגם להיותה אשה אין המקטרגים מקנאין בה כמו האיש, לכך מזכיר האדם בתפילתו שם אמו ולא שם אביו. אי נמי יש לומר כיון שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר נמצא היא היתה סיבה לביאתו לעולם הזה, לכך מייחס עצמו לה, ולא ניחא לי בזה דבאמת מצינו גם הנקבה תאמר בַּר פְּלָנִיתָא.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאף על גב דאב ואם שותפים הם בולד, עם כל זה האם עיקר הן מצד הגשמיות הן מצד הנפשיות, דכתבו חכמי הטבע שאם האם בריאה אף על פי שהאב כחוש מאד תוליד בן בריא, מה שאין כן להפך נמצא מצד הגשמיות האם עיקר וכן מצד הנפשות כונת האם בעת הזווג פועלת בילד יותר מן כוונת האב, וכמו שכתוב בישי כשהוליד את דוד המלך ע"ה.
כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה. נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספרים סגולה לקיום החלום שיכתבנו ויכתוב היום והשבוע והחודש והשנה, וידוע שלשה מקומות יש בגוף שנעשה בהם ג' פעולות שיש בעולם, האחד המוח שבו המחשבה, ואחריו הפה שבו פועל הדבור, ואחריו הידים שבהם כח המעשה, ולזה אמר הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה, רצונו לומר שיעשה בהם מעשה כתיבה בידים שהם אַחַר הַפֶּה.
או יובן בס"ד על פי מה שכתבתי לעיל בשם רבינו ז"ל שהחלום בא מכח שמות אלהים המכסים על ההויו"ת, והנה שם אֱלֹהִים [86] הוא מספר פ"ו ומספר פ"ו הוא אחר מספר פֶּה [85]
או יובן בס"ד כתבו המקובלים ז"ל החלום נמשך מן העשיה שיש שם תערובת טוב ורע לכך אין חלום בלא דברים בטלים, וידוע כי שם המאיר בעשיה הוא שם א"ל אדנ"י, שמספרו צ"ו [96], ואותיות צ"ו הם אחר אותיות פ"ה, וז"ש כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה, ומה שאמר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם וּפִּתְרוּ חֲלוֹם לָאָדָם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פִּתְרוֹנִים וְכֻלָּם נִתְקַיְּמוּ, הדבר יפלא כי ממה נפשך מן השמים הראו לו אופן אחד דוקא, ובשלמא חלומות אביי ורבא אף על פי שהיו נוסח אחד ובלילה אחת, יתכן שאביי ראה בשעה אחת ורבא בשעה אחרת, אבל כאן אדם אחד ראה חלום אחד, ויש להדחק שראה נוסח אחד כ"ד פעמים בכ"ד עתים ומזל שעה גורם.
מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד, הֶרְאוּהוּ חֲלוֹמוֹ וּפִתְרוֹן חֲלוֹמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. נראה לי בס"ד בזה לפרש מה שאמר להם (בראשית מ, ח) הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי, פירוש הָאֱלֹהִים הֶרְאָה לכם גם הפתרונים ואם כן סַפְּרוּ נָא לִי ובזה יתברר לכם אם אני פותר אמת, והוא ראה ברוח הקודש שֶׁכָּל אֶחָד רָאָה פִתְרוֹן חֲלוֹמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.
הִשְׁכִּים וְנָפַל לוֹ פָּסוּק לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זוֹ נְבוּאָה קְטַנָּה. בזה יובן בס"ד הכתוב (ישעיהו נא, טז) וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ, שאפילו פָּסוּק לְתוֹךְ פִיךָ, ובזה בְצֵל יָדִי, זו הנבואה, כִּסִּיתִיךָ, דאמרו רבותינו ז"ל יד כינוי לנבואה שנאמר הָיְתָה עָלַי יַד ה', וכן וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה.
לְעוֹלָם יְצַפֶּה אָדָם לַחֲלוֹם טוֹב עַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, מְנָא לָן? מִיּוֹסֵף. יש להקשות, כאן משמע דיותר מן כ"ב לא יצפה, ומהיכא מוכח זה מיוסף, ודילמא שם אתרמי הכי, ואפילו ביותר מן כ"ב גם כן יתקיים?
ונראה לי בס"ד, כיון דחזינן שהגיד הכתוב שניו קודם שראה החלום, והגיד שנותיו שמלך בהם, דכתיב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וכו' (בראשית לז, ב), וכתיב: 'וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה' משמע דנחת הכתוב ללמדנו זה, כדי שנדע שיעור המוגבל לחלום טוב הוא כ"ב שנה ולא יותר.
ונראה לי בס"ד הטעם שהוא עד כ"ב שנה, כי ידוע ברכת כהנים מסוגלת לעשות החלום טוב, וידוע שיש בברכת כהנים 'שם בן כ"ב אותיות' לכך זמן חלום טוב הוא כ"ב שנה, כנגד שם בן כ"ב דברכת כהנים, שבהם מתפללים להטבת חלום.
כָּל הַלָּן שִׁבְעָה יָמִים בְּלֹא חֲלוֹם, נִקְרָא 'רַע'. נראה לי בס"ד הטעם, כי באותיות שֶׁבַע רמוז מיתוק שם אלהים דיודי"ן [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] שהוא ש', בשם הוי"ה דיודי"ן שהוא ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י = 72] וזהו צירוף 'שֶׁבַע' וידוע החלום בא מן הויו"ת המכוסים בשם אלהים. והא דנקרא 'רַע' מפני כי החלום מחזיק אמונה בלב האדם, כי רואה בעיניו כמראה הנבואה, ואם אינו רואה חלום שבע ימים, נמצא חסר מן אמונה. ואם תחסר אֱמוּנָה [102] מן שֶׁבַע [372] ישאר מספר רַע [270], לכן נקרא 'רַע'.
יְטִיבֶנּוּ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. נראה הטעם בברכה של ישראל כתיב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה (ויקרא כו, ח) וזו היא מדרגה הקטנה, ותפסת מועט תפסת, נמצא הַשְּׁלֹשָׁה נחשבים כְּשִׁשִּׁים, לכן יש בהם כח להמשיך הטבה מן ששים אותיות דברכת כהנים.
הַאי מַאן דְּעַיִל לְמָתָא וְדָחִיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, לִינְקוֹט זָקְפָא דְּיָדָא דְּיַמִּינֵיהּ בְּיָדָא דִּשְׂמָאלֵיהּ וְזָקְפָא דְּיָדָא דִּשְׂמָאלֵיהּ בְּיָדָא דְּיַמִּינֵיהּ. נראה לי בס"ד בזה מובן מה שאמר אליעזר (בראשית כד, מט) אִם תַּעֲשׂוּ חֶסֶד עִם אֲדוֹנִי הַגִּידוּ לוֹ, וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל, והוא כי הם היה להם ארס של עין הרע, ועל כן ראה לבן את אליעזר עומד על הגמלים על העין, שראה אותו עושה כונות והכנות לבטל עין הרע של אנשי העיר, ואחר שנכנס לביתם והכניס שם הממון העצום שהביא עמו, אז אם יסכימו ליתן את רבקה ליצחק אין לו לחוש מעין הרע שלהם בשביל הממון כשיוציא אותו מביתם לילך לעירו, יען כי כיון שנתרצה אביה בקדושיה ליצחק נעשה הממון שלה, ולא יטילו עין הרע.
אבל אם לא ירצו לתת לו את רבקה יש לו פחד על הממון מעין הרע שלהם כשיקחנו ויוציאנו מביתם, ואז יהיה נצרך לעשות הסגולה הזאת דְּלִינְקוֹט זָקְפָא דְּיָדָא דְּיַמִּינֵיהּ בְּיָדָא דִּשְׂמָאלֵיהּ, וְזָקְפָא דְּיָדָא דִּשְׂמָאלֵיהּ בְּיָדָא דְּיַמִּינֵיהּ, ולזה אומר: וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל, מלת אוֹ היא ר"ל: וְכֵן, דאמר להם: אֶפְנֶה עַל יָמִין וְכֵן עַל שְׂמֹאל.
"וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר", מְנָא יָדַע? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד, הֶרְאוּהוּ חֲלוֹמוֹ וּפִתְרוֹן חֲלוֹמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. קשה, מה שאלה זו, והלא הפתרון הוא מכוון היטב בענין החלום שכל שאלה זו, והלא הפתרון הוא מכוון היטב בענין החלום שכל השומעו יראה לו בעין שכלו שֶׁטּוֹב פָּתָר?
ונראה לי הכונה דאם הכונה שראה בהשערת השכל שֶׁטּוֹב פָּתָר, מה יתרון יש לשר האופים על זולתו בראיה זו, שכל אדם יש לו מוח בקדקדו לידע בהשערת שכלו שטוב פתר, וכיון דאמר וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים, משמע שהיה לו ראיה יתירה בדבר זה, שלא ראה אותה זולתו, ולכן אמר מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד רָאָה חֲלוֹמוֹ, וּפִתְרוֹן חֲלוֹם חֲבֵרוֹ, ולכן אמר וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר, דלאו על ראיה שכלית קאמר, אלא ראיה ממש שראה בחלום, שהגידו לו הפתרון של חלום שר המשקים כאשר פתר לו יוסף הצדיק עליו השלום.
תֵּדַע, דְּלָא חָזִי אִינִישׁ, לָא דִּקְלָא דְּדַהֲבָא, וְלָא פִּילָא דְּעַיִּל בְּקוּפָא דְּמַחֲטָא. יש להקשות למה לא אמר 'פילא דסליק לאגרא'? ונ"ל זה אפשר להיות מהרהור היום, כגון שראה ביום אדם עב וגס הרבה, אשר קומתו ועוביו עולה שיעור ארבעה או חמשה גופים של שאר אדם שראהו עולה בסולם לאגרא, ויתבהל מאד על המראה איך גוף גדול בעוביו וקומתו יוכל לעלות בסולם לאגרא?! ולכך בלילה ראה פיל שהוא בריה גדולה בכמותה בעוביה ובקומתה עולה בסולם לאגרא, כי זה יתהווה מן מראה שראה בעיניו ביום ויתפלא בו. אך אי אפשר שיזדמן שיראה ביום חפץ גדול נכנס בְּקוּפָא דְּמַחֲטָא, כדי שיצטייר בלילה בדלומו שהפיל נכנס בְּקוּפָא דְּמַחֲטָא.
אֵין מַרְאִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ.. וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: "וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךָ תִּנְדַּע". קשה, מה חסרון מצא בראיה דפסוק רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ (דניאל ב, כט), שהביא פסוק זה. ונ"ל בס"ד, דהתם יש לפרש דאיירי שאותם רעיונים הוציאם גם כן בדבור בפיו, ולכן ראה אותם בחלום, אבל רעיונים שלא היו אלא רק בלב ולא הוציאם בפה אין רואה אותם בחלום. לכך הביא פסוק זה דְּרַעְיוֹנֵי לִבְבָךָ, שלא אמר רַעְיוֹנְךָ בסתם, אלא פירש אפילו על רעיונים שלא היו אלא בלב דוקא.
ואי הוה מביא האי קרא לחודיה לא הוה מיניה הוכחה גמורה על החלום, דהא אמר רַעְיוֹנֵי לִבְבָךָ תִּנְדַּע ולא נזכר חלום, לכך הביא גם כן פסוק רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ, דמשמע חלום, דהא קאמר עַל מִשְׁכְּבָךְ.
217ימים לסיום הש״ס