יומא סז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

מפני שהמרחק שבין ירושלים לצוק עזאזל היה תשעים ריס [שם של מידת מרחק], ושבעה ומחצה ריס יש לכל מיל. נמצא שתשעים ריס הם 12 מיל, ומותר לאדם להתרחק ממקומו בשבת רק מיל אחד שהוא [אלפיים אמה] תחום שבת. הלכך, עשו 10 סוכות בדרך. והסוכה האחרונה עמדה במרחק 10 מילין מירושלים. [ויושבי כל סוכה וסוכה היו מלוים אותו מרחק מיל]. ונמצא שיושבי הסוכה האחרונה ליוו אותו עד מרחק 1 1 מיל מירושלים. ואת המיל האחרון היה הולך לבדו. והיושב בסוכה האחרונה היה עומד מרחוק ורואה את מעשיו. ^[155]

ועל כל סוכה וסוכה היו היושבים בהן אומרין לו לכהן הגדול [כשהגיע לשם]: הרי מזון והרי מים, ואם נחלשת מן הצום והדרך תוכל לאכול ולשתות. ^[156] ומלוין אותו מסוכה לסוכה.

חוץ מאחרון שבהן [שבסוכות] שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק במרחק מיל מסוכתו, ורואה את מעשיו של המשלח.

ומה היה המשלח עושה על הצוק?

היה חולק לשון של זהורית [צמר צבוע באדום] לשני חלקים. ^[157] חציו קשור [קשר] בסלע. וחציו קשור [קשר] בין שני קרניו. ^[158]

ודחפו לאחוריו, והוא היה מתגלגל ויורד, ולא היה השעיר מגיע לחצי ההר עד שכבר נעשה מרוסק לאברים אברים.

ואחרי שדחף את השעיר, בא וישב לו תחת סוכה אחרונה שהיתה רחוקה 2 מילין מצוק עזאזל. והתירו לו לצאת יותר מאלפיים אמה, ^[159] מפני שהוא מעונה וחלש, ועוד, שהוא ירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך.

נאמר [ויקרא טז כו]: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו". מכאן שבגדיו של המשלח נטמאו והוצרך לכבסם, [כלומר, לטבלם במקוה].

ומאמתי המשלח מטמא את הבגדים שעליו?

משיצא חוץ לחומת ירושלים.

רבי שמעון אומר: משעת דחייתו לצוק.

גמרא:

שנינו במשנה: עשר סוכות [היו] מירושלים ועד צוק.

תנו רבנן:

עשר סוכות ושנים עשר מילין היו מירושלים ועד הצוק, דברי רבי מאיר [וכפי ששנינו במשנתנו].

רבי יהודה אומר: תשע סוכות ועשרה מילין היו בין ירושלים והצוק.

רבי יוסי אומר: חמש סוכות ועשרה מילין היו. והיו יושבי הסוכות יכולים ללוותו את כולן [כל עשרת המילין] על ידי שעשו עירוב תחומין בערב יום הכיפורים. ^[160]

אמר רבי יוסי: סח לי אלעזר בני בלשון שחוק על דברי: אם הלכו את כל הדרך על ידי עירוב, לא היו זקוקים לחמש סוכות. אלא יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ויוכלו ללכת על ידן עשרה מילין.

והיינו, שירחיקו את הסוכה הראשונה ארבעה מילין מירושלים. ויקירי ירושלים ילכו שני מיל על ידי עירוב.

ואנשי הסוכה הראשונה יניחו עירוב אחד בסוף שיעור מיל לצד ירושלים, ויוכלו ללכת שני מיל עד למקום שליווהו יקירי ירושלים. ויניחו עירוב נוסף בסוף מיל לצד עזאזל. ויוכלו ללכת שני מילים לכיון עזאזל. נמצא שבסך הכל ליוו את המשלח ששה מילין.

ונותרו עוד שני מילין עד עזאזל. ויניחו באמצעם את הסוכה השניה, ויערבו אנשיה עירוב אחד לצד ירושלים ועירוב שני לצד עזאזל. ונמצא שיוכלו ללכת לקראתו שני מילין [עד המקום שליווהו בני הסוכה הראשונה]. וללוותו את כל ארבעת המילין שנותרו עד עזאזל. ^[161] כמאן אזלא, כדעת מי נאמרה הא דתניא: ומלוין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרון שבהן שלא הגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו. ^[162]

כמאן - כרבי מאיר הסובר שהיו 12 מיל ועשר סוכות. ולא היה האחרון מלוהו אלא עד סוף 1 1 מיל. אבל לדעת רבי יהודה [שהיו תשע סוכות ועשרה מילין]. ולדעת רבי יוסי [שהיו חמש סוכות ועשרה מילין והלכו את כולן על ידי עירוב] האחרון מגיע עד הצוק.

שנינו במשנה: על כל סוכה וסוכה היו היושבים בהן אומרים לו הרי מזון והרי מים, ואם נחלשת מן הצום והדרך תוכל לאכול ולשתות.

תנא בברייתא: מעולם לא הוצרך אדם ששלח את השעיר לכך [לאכול ולשתות], ולא אמרו לו כך אלא מפני שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו ואינו אוכל, למי שאין לו פת בסלו ^[163].

שנינו במשנה: מה היה המשלח עושה בראש הצוק? חולק לשון של זהורית לשני חלקים, חציו קשור בסלע, וחציו קשור בין שני קרניו.

ומקשינן: מדוע הוצרך לחלוק את לשון הזהורית? ונקטריה כוליה בסלע. יקשור את כולה בסלע ויראה אותה בשעה שהיא מלבינה!

ומתרצינן: כיון דעשיית המצוה היתה בשעיר, שצריך לדחפו לאחוריו, חששו חז"ל שאם יקשור את הלשון בסלע דילמא קדים ומלבין ומיתבא דעתיה. שמא הלשון תקדים ותלבין לפני דחיפת השעיר, וישמח שהלבינו חטאיהם של ישראל, וישכח מלהתעסק בשעיר ולדחפו. לפיכך תיקנו שיקשור חציה בין קרניו, לאחר שכבר קשר את חציה בסלע. ומאחר שהיה מסיים בלשון זו, ממילא היה מתבונן בה, ולא בלשון שעל הסלע, ולפיכך אפילו אם אירע שהלבינה לפני שדחף את השעיר, לא היה שוכח לדחפו, כיון שעיניו נתונות בשעיר ^[164].

ומקשינן: ונקטריה כוליה נקשור את כל הלשון רק בין קרניו של השעיר! ומדוע חילק את השעיר וקשר את חציה בסלע?

ומתרצינן: זמנין דגמיש ליה לרישיה ולאו אדעתיה - לפעמים היה השעיר נופל לאחוריו וראשו כפוף ומוסתר מאחורי גופו, ולא היה יכול לראות אם הלשון הלבינה. ולכן קשרו חציו בסלע. [וחציו השני קשרו בין קרניו כדלעיל].

תנו רבנן:

בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, אם הלבין היו כל העם שמחין, ואם לא הלבין היו עצבין ומת ביישין.

התקינו שיהיו קושרין על פתח האולם מבפנים, ולא יראוהו כל העם, ^[165], ועדיין היו מציצין ורואין, אם הלבין היו שמחין, ואם לא הלבין היו עצבין. ^[166]

התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו [ולא היו קושרים אותו על פתח האולם].

אמר רבי נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבפנים, וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין, וידעו שנעשית מצותו.

שנאמר [ישעיה יא]: "אם יהיו חטאיכם כשנים [כצמר אדום] כשלג ילבינו".

שנינו במשנה: לא היה השעיר מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים.

איבעיא להו נשאלה שאלה לבני הישיבה:

אותן אברים, מה הן בהנאה האם מותר להנות מהם?

ונחלקו בזה רב ושמואל - חד אמר: מותרין, וחד אמר: אסורין.

ומבארינן את טעמיהם:

הערות

^[155] מדוע לא עשו סוכה גם בסוף 11 מיל. [ולא יהיה יותר מתחום שבת עד הצוק] ? כתב התוספות יום טוב, שאילו יעשו שם סוכה, לא היה זה בכלל "ארץ גזירה" שנאמרה בתורה, כיון שמותר ללכת לשם ביום הכיפורים, וכן כתב תפארת ישראל. ועיין להלן סח, א תוספות ישנים ד"ה בא וישב שלא שלח אנשים עם המשלח. כדי שלא יראו אם הלשון הלבין. [שלא יצטערו אם לא ילבין כמבואר בגמרא להלן שלכן לא הפסיקו לקשור לשון על פתח האולם]. ולפי זה יתכן שגם לא עשו סוכה אחר 11 מיל מטעם זה. והשיח יצחק רמז לזה [בסוף ד"ה אלא]. וכן נראה בתוספות הרא"ש שם. ועיין שם עוד. [ועיין בשיח יצחק שם, פירושים נוספים].

^[156] בגמרא מבואר שלא הוצרכו מעולם לאכול ולשתות. וראה להלן בגמרא שם בהערות.

^[157] הקשו תוספות ישנים: הרי אין מצוה מן התורה בהבאת הלשון, ואיך הותר לטלטלה ביום הכיפורים ? ותירצו שני תירוצים: א. הביאו את הלשון מאתמול. ב. הביאוהו ביום הכיפורים על ראש השעיר. ולא היה המשלח נושא אותה. [ואין בזה איסור מחמר, מפני שהולכה זו היא כלאחר יד, ואין איסור מחמר על מלאכה שכלאחר יד], וכן כתב תוספות הרא"ש. [עיין שם עוד שדנו באיזה לשון מדובר כאן. והארכנו בזה לעיל מא, ב בהערות על המשנה שם]. והמקדש דוד תמה: איך מותר לקשור את הלשון בראש המשתלח? והרי זה קשר של קיימא שהוא מלאכה דאורייתא !

^[158] הגמרא תפרש את טעם הדבר.

^[159] היוצא חוץ לתחום. אם יצא בהיתר מותר לו ללכת אלפיים אמה רש"י. [והיוצא שלא כדין אסור לצאת ממקומו אלא ארבע אמות. עירובין מא ועוד].

^[160] עירוב תחומין, היינו שמניח בערב שבת מזון שתי סעודות רחוק מן העיר בפחות מתחום שבת על מנת לקבוע את מקום שביתתו שם. והרי זה כאילו שבת שם. ואף על פי שחזר לביתו ולן שם, בכל זאת נחשב מקום שביתתו במקום העירוב. ורשאי ללכת משם אלפיים אמה לכל רוח. [ועיין שולחן ערוך אורח חיים תח, א בפרטי דין עירוב תחומין]. וכיצד היו עושים? מירושלים עד סוכה ראשונה היה מיל. ובני ירושלים ליווהו לסוכה הראשונה בלי עירוב. מהסוכה הראשונה לשניה היו 2 מילין. ובני הסוכה הראשונה הניחו עירוב בסוף מיל. ונמצא שעירובם קנה להם מיל כלפי סוכתם. ומיל כלפי הסוכה השניה. [שהרי העירוב קונה 2000 לכל רוח]. ובין הסוכה השניה לשלישית, וכן בין שלישית לרביעית, ובין רביעית לחמישית, היו 2 מילין לכל אחת. והלכו אותם על ידי עירוב. אבל בין החמישית לצוק היה מיל אחד. ובני החמישית לא הוצרכו לעירוב. [ולדעת רבי יוסי בני הסוכה האחרונה ליווהו עד הצוק ממש]. רבנו אליקים.

^[161] ואין טענת בנו של רבי יוסי טענה גמורה. שלא עשו כך, מפני שלא יכלו לדייק באיזו שעה צריכים לצאת לקראת המשלח. ואילו היו עושים כהצעת בנו של רבי יוסי, היו צריכים להמתין לו זמן רב. תוספות הרא"ש. [עיין שיח יצחק על תוספות ישנים].

^[162] תוספות תמהו: מדוע הגמרא שואלת על הברייתא? הרי במשנתנו גם שנו כך. ועדיף לדון בדברי המשנה מאשר בדברי ברייתא ! עיין שם.

^[163] תוספות הרא"ש מסתפק: האם היה המשלח צריך לאכול כדי להמשיך בהליכתו, האם אכילה זו דוחה את השבת? [מפני שלכתחילה מצוה באיש עתי המזומן לדבר מאתמול]. והיינו, שאפשר לפרש את אמירת יושבי הסוכה בשני אופנים: א. "הרי מזון ומים" - ואם קשה עליך הדרך, אכול ושתה. ב. "הרי מזון ומים" - ואם אחזך בולמוס ואתה בפיקוח נפש, אכול ושתה. ונראה שגם תוספות ישנים הסתפקו בזה, אלא שיש שיבוש בגירסא שלפנינו בדבריהם. ועיין שיח יצחק על תוספות ישנים. [ועיין שם שיח יצחק על דברי רש"י]. והרמב"ם בפרק ג' כתב שאם נחלש המשלח מותר לו לאכול. ועיין תפארת ישראל בועז אות ב שדן איך מצות שילוחו דוחה איסור אכילה. [וראה בספר המפתח שדנו בזה כמה אחרונים].

^[164] על פי הרע"ב. וכן נראה כוונת רש"י. ורש"י הוסיף "והיא לא תלבין לחצאים עד שתגמר מלאכת כולה". וכוונתו, שלא יתכן שחצי הלשון שבסלע תלבין לפני שיקשור את החצי השני בראש השעיר, שאילו היה כדבר הזה לא היתה התקנה מועילה, כי יתכן שהלשון תלבין לפני שיעסוק בשעיר. וישכח לקיים את מצותו.

^[165] כדי שלא לעצב את העם. רבנו אליקים.

^[166] והיו מתרפין ידיהן. רבנו אליקים.

כשהמרחק ביניהם הוא תשעים ריס, שבעה ומחצה ריס לכל מיל והרי הם בסך הכל שנים עשר מיל. על כל סוכה וסוכה אומרין לו השוהים שם: הרי מזון, והרי מים, שמא זקוק אתה לכך. ומלוין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרון שבהן הנמצא בסוכה אחרונה, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו אם מקיים את המצוה כדינה.

מה היה עושה שם המשלח? חולק (מחלק) לשון של זהורית לשני חלקים חציו של לשון זה קשור בסלע, וחציו קשור בין שני קרניו של השעיר. ודחפו את השעיר לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. בא וישב לו המשלח תחת סוכה אחרונה עד שתחשך ומשם חוזר לביתו. ומאימתי מטמא המשלח בגדים, שהרי נאמר שהוא טמא וטעון כיבוס בגדים — משיצא חוץ לחומת ירושלים, ר' שמעון אומר: אין בגדיו מיטמאים אלא משעת דחייתו לצוק.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: עשר סוכות היו, ושנים עשר מילין היה המרחק מירושלים לצוק, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: רק תשע סוכות היו, ועשרה מילין. ר' יוסי אומר: חמש סוכות, ועשרה מילין היו. וכולן על ידי עירוב שמניחים המלוים בין הסוכות מבעוד יום, ועל ידי העירוב רשאי היה המלוה ללכת מסוכה לסוכה.

אמר ר' יוסי: סח לי אלעזר בני: אם על ידי עירוב — יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ועשרה מילין. כי על ידי העירוב רשאי אדם להלך לא רק מיל אחד (אלפים אמה) אלא שני מילין, וילווהו בני ירושלים שני מילין, ובני הסוכה יצאו לקראתו שני מילין, ואחרים ילווהו לסוכה שניה שני מילין וכן בסוכה שניה, ובשתי סוכות בלבד יספיק.

ומעירים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא דתניא הלכה זו האומרת שבני כל הסוכות היו הולכים ללוותו חוץ מאחרון שבהן שלא הגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו — כמאן [כשיטת מי] כשיטת ר' מאיר, שאחרון זה מרוחק היה מן הצוק יותר משיעור תחום שבת, ולכן לא יכול ללוותו עד הצוק ממש.

ב נאמר במשנה כי על כל סוכה וסוכה אומרים לו הדרים בה: הרי מזון והרי מים. תנא [שנה, החכם]: מעולם לא הוצרך אדם לכך, שלא היה משלח שהוזקק ממש לאכול. ומפני מה היו בכל זאת אומרים לו כן — אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו, שמי שאין לו פת מוכן בסלו, מתוך שהוא חושש שלא יוכל למצוא מאכל, הריהו מרגיש יותר רעב וצמא.

ג שנינו במשנה: מה היה עושה — חולק לשון של זהורית, וקושר חציו בסלע וחציו בין קרני השעיר. ושואלים: ונקטריה כוליה [ושיקשור את כל הלשון כולה] בסלע? ומשיבים: כיון שמצוה בשעיר לדוחפו מן הצוק, דילמא קדים ומלבין [שמא תקדים לשון הזהורית ותלבין] ומיתבא דעתיה [ותתיישב דעתו] ויהא מרוצה שנמחלו עוונות ישראל ולא ישים לב לקיום מצוות דחיפת השעיר כראוי לה, לכך עליו לקשור חלקה גם בין קרני השעיר ומתוך שיביט בו כדי לראות אם הלבינה לשון הזהורית שבראשו יזכור שמוטלת עליו עדיין החובה לדוחפו מן הצוק.

ושואלים: אם כן ונקטריה כוליה [ושיקשור את כולו] בין קרניו של השעיר? ומשיבים: זימנין דגמיש ליה לרישיה, ולא אדעתיה [פעמים שהשעיר מעקם את ראשו, ואז אין לדעת] אם הלבין או לא הלבין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו קושרין לשון זו של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין הלשון — היו שמחין שהתכפרו עוונותיהם, לא הלבין — היו עצבין ומתביישין. כיון שראו שבאים לידי עצבות יתירה בחג — התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים שרק מעטים רשאים להיכנס שם לראות. ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין — היו שמחין, לא הלבין — היו עצבין. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של השעיר, שלא ידע כל העם מה אירע בלשון עד מוצאי היום.

אמר ר' נחום בר פפא משום ר' אלעזר הקפר: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים, וכיון שהגיע שעיר למדבר מיד היה מלבין, וידעו שנעשית מצותו. ורמז לענין זה של קשירת לשון הזהורית — שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו

ד נאמר במשנה כי לא היה השעיר מגיע למחצית ההר עד שהיה נעשה אברים אברים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אותן אברים מה הן בהנאה? האם מותר ליהנות מהם או שמא אסורין הן? נחלקו בכך רב ושמואל. חד [אחד] מהם אמר: מותרין בהנא, וחד [ואחד] מהם אמר: אסורין.

ומסבירים טעמיהם: מאן [מי] שאמר מותרין הן בהנאה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with a distance of ninety ris between them. As there are seven and a half ris for each mil, the total distance was twelve mil. At each and every booth, people there say to him: Here is food; here is water, if you need it. And they escort him from booth to booth, except for the last person at the last booth, who does not reach the cliff with him. Rather, he stands from a distance and observes his actions to ensure that he fulfills the mitzva properly.

What did the one designated to dispatch the goat do there? He divided a strip of crimson into two parts, half of the strip tied to the rock, and half of it tied between the two horns of the goat. And he pushed the goat backward, and it rolls and descends. And it would not reach halfway down the mountain until it was torn limb from limb. The one designated to dispatch the goat came and sat under the roofing of last booth until it grows dark and only then went home. And from what point are the garments of the man rendered impure, as it is stated that he is impure and his clothes requires immersion? From the moment he emerges outside the wall of Jerusalem. Rabbi Shimon says: His clothes are rendered impure only from the moment that he pushes the goat from the cliff.

GEMARA: The Sages taught: There were ten booths, and the distance between Jerusalem and the cliff was twelve mil; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: There were nine booths and the distance was ten mil. Rabbi Yosei says: There were five booths and the distance was ten mil, and all of them were able to escort the one leading the goat by establishing a joining of boundaries [eiruv teḥumin] before Yom Kippur, allowing those at each booth to walk to the next booth.

Rabbi Yosei said: Elazar my son told me: If they were able to walk to the next booth by establishing an eiruv, I could even make two booths suffice for the distance of ten mil. With the proper placement of an eiruv, an individual is permitted to walk a distance of two mil, which is four thousand cubits. Consequently, the people of Jerusalem could escort the one leading the goat a distance of two mil, and the people of the first booth could walk two mil from the booth toward Jerusalem to meet him, and escort him back to their booth. Others at that booth, who had established their eiruv in the direction of the second booth, could then escort the one leading the goat two mil toward the second booth, where he would be met by people from the second booth, who would escort him the remaining two mil to the booth. This booth would be located only two mil from the cliff.

The Gemara comments: In accordance with whose opinion is that which was taught in the baraita: People from all the booths would escort the one leading the goat, except for the last person in the last booth, who did not reach the cliff with him; rather, he stands from a distance and observes his actions? In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as he holds that the last booth was too far from the cliff for the people there to escort the one leading the goat the entire way.

It was taught in the mishna: At each and every booth people there say to him: Here is food; here is water, if you need it. It was taught: No man who escorted the goat ever needed this food and water. However, they would offer it to him anyway, because one who has bread in his basket is not similar to one who does not have bread in his basket. One who does not have food available to him is concerned that he will not be able to find any if he really needs it, and he therefore feels his hunger and thirst more acutely.

§ It was taught in the mishna: What did the person designated to dispatch the goat do there? He divided a strip of crimson into two parts, half of the strip tied to the rock, and half of it tied between the two horns of the goat. The Gemara asks: Let him tie the whole strip to the rock. The Gemara answers: Since it is a mitzva to push the goat from the cliff. If he tied the whole strip to the rock, perhaps it would turn white quickly, and his mind would be eased with the knowledge that the sins of the Jewish people had been forgiven. He would then not fulfill the mitzva of pushing the goat off the cliff. He therefore tied part of it between the horns of the goat and looked to see if it became white. Once he was actively involved with the goat, he would remember to push it off the cliff.

The Gemara asks: If so, let him tie the whole strip between the goat’s horns. The Gemara answers: Sometimes the goat turns its head and he will not know if the strip turns white or not.

The Sages taught: At first they would tie this strip of crimson to the opening of the Entrance Hall of the Temple on the outside. If the strip turned white they would rejoice, as this indicated that their sins had been atoned for. If it did not turn white they would be sad and ashamed. When the Sages saw that people were overly distressed on Yom Kippur, they established that they should tie the strip of crimson to the opening of the Entrance Hall on the inside, since only a few could actually go in to see it. And they would still peek and see: If it turned white, they would rejoice, and if it did not turn white they would be sad. Therefore, the Sages established that they should tie half of the strip to the rock and half of it between the goat’s horns, so that the people would not know what happened to the strip until after the conclusion of Yom Kippur.

Rabbi Naḥum bar Pappa said in the name of Rabbi Elazar HaKappar: At first they would tie the strip of crimson to the opening of the Entrance Hall of the Temple on the inside, and when the goat reached the wilderness, the strip of crimson would turn white, and they knew that the mitzva was fulfilled. The verse alludes to the use of the strip of crimson, as it is stated: “Though your sins be as scarlet, they will become white as snow; though they be red like crimson, they will be as wool” (Isaiah 1:18). This verse indicates that when something scarlet turns white, it is a sign of atonement and forgiveness for the sins of the Jewish people.

§ It was taught in the mishna that the goat would not reach halfway down the mountain before it was torn limb from limb. A dilemma was raised before the Sages: What is the status of those limbs? Is it permitted to derive pleasure from them? Rav and Shmuel disagreed with regard to this issue. One said they are permitted for benefit, and one said they are prohibited.

The Gemara explains their reasoning: The one who said they are permitted for benefit

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנא משוך צפירה זו זעיר וחובי דדרא סגיאין כלומר מהר וצא שעיר זה קטן וחטאות הדור מרובין:
ת"ר י' סוכות וי"ב מילין היו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר ט' סוכות וי' מילין היו.

ר' יוסי אומר ה' סוכות וי' מילין היו פשוטין הן כולן אצל זה שאומר וכולן ע"י עירוב.

א"ר יוסי שח לי אלעזר בני אם ע"י עירוב יכול אני לעשות בשתי סוכות וי' מילין צריך פירוש וזה פירושו עושה ברחוק ארבעה מילין מירושלים סוכה. ומרחיק ד' מילין ועושה סוכה אחרת והמבקש ללות המוליך שעיר המשתלח יוצא מירושלים לערב בסוף מיל והוא אלפים אמה שהן תחום שבת כדי שיהא רשאי עוד לילך מיל אחר שהוא אלפים אמה אחרות נמצא מהלך ב' מילין מירושלים שהן ד' אלפים אמה והשוכנים בסוכה יוצאין מיל כלפי ירושלים ומערב כדי להלך מיל אחר נמצאו היוצאין מירושלים הולכין עמו ב' מילין ומוציאין שם האנשי' שיצאו מן הסוכה וחוזרין האנשים שבאו עמו מירושלים והולכין עמו הם שבאו מן הסוכה מיל ע"י עירוב ומיל תחומם הנה ד' מילין וכן בין סוכה לסוכה ד' מילין בענין הזה. אחרים מערבין לצד זה ואחרים מערבין לצד זה הנה ח' מילין נשארו ב' מילין יוצאין עוד היושבים בסוכה השניה הם שלא עירבו בצד האחר שבין סוכה לסוכה הולכין עמו מיל תחומם ומיל ע"י עירוב הרי י' מילין. אבל אליבא דר' מאיר דאמר י"ב מיל נשארו ב' מילין עומד מרחוק ורואה מעשיו שחלק לשון של זהורית חציו קשר בסלע דחייש דילמא כייף לרישיה זה השעיר ולא יראהו יראה מה שבסלע ולמה היה קושר בין קרני השעיר אמרי' ובו מתכפרין דלמא קדים ומלבין כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.

יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ועשרה מילין. פי׳ ומירושלים ועד סוכה ראשונה ד׳ מילין וכן מסוכה לסוכה ד׳ מילין ומן הסוכה לצוק שני מילין והמלוין אותו מירושלים מערבין מבעוד יום לאותו צד והולכין עמו שני מילין כי המיל אלפי׳ אמה כשיעור התחום. ואנשי הסוכות מערבין מקצתם לצד ירושלים ויוצאי׳ לקראתו שני מילין ומקצתם לצד הצוק ומלוין אותו שני מילין וכן של סוכה שנייה מקצתן עירבו לצד ירושלים ויצאו לקראתו שני מילין ומקצתן עירבו לצד הצוק ולוו אותו שני מילין:

כמאן כרבי מאיר. פי׳ דאלו רבי יהודה ור׳ יוסי אף האחרון מגיע לצוק:

והא דתנן בא וישב לו תחת סוכה הראשונה עד שתחשך. פרש״י ז״ל שהיוצא מחוץ לתחום ברשות אין לו לצאת ממקומו אלא לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלוש ועוד שהוא ירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך: וא״ת יושיב אחרים אצלו ולא יעמוד יחיד תירצו בתוס׳ כי אין נכון להראות לאחרים אם הלבין. ועוד אומר ר״י ז״ל דאפילו למ״ד תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבועה מתחלת היום אם חוזר לו אין כאן איסור מן התורה ורבנן נמי לא גזור בכי האי גוונא:

איברי השעיר הרי הן מותרין בהנאה שנאמר במדבר מה מדבר מופקר אף איברי השעיר מופקרים לכל ועוד שלא אמרה תורה שלח לתקלה:

לא עדים ולא התראה בהדרוקן. שבדקן כסוטות כדאמר בע"ז שפניה מוריקות והדרוקן וירקון חדא מילתא היא כדאמרינן ביבמות (דף ס:) העבירום לפני ציץ וכל הראויה ליבעל פניה מוריקות דאמר מר סימן לעבירה הדרוקן ואע"ג דאמר בברכות (דף סב:) עמוד החוזר מביא לידי הדרוקן וסילון החוזר מביא אדם לידי ירקון מ"מ שני מינין הן ודומין לאחד שנוטין לצד ירקון. מ"ר:

אבי אמו מישראל. אבל לא בעי למימר אמו מישראל דלא מיסתבר ליה שעבדו נשי הלוים ע"ז^*)ע"כ לדף סו ע"ב:

תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל. פי' רש"י דהא מיל אלפים אמה שהרי שנינו בברייתא דסיפרי במדת חלוקת הארץ לכל שבט ושבט שבעים וחמשה מיל והן חמשה ועשרים אלף קנין בספר יחזקאל והקנה שש אמות הרי מאה וחמשים אלף אמה תן לכל אלפים אמה מיל הרי שבעים וחמשה מיל מיכן קשה על פי' ר"ת דס"פ מי שהוציאוהו (דף נא.) דקאמר התם ארבע אמות שאמרו הן ואלכסונן כו' דבין בריבוע [העולם] בין בשאר רוחות בעינן אלפים עם אלכסונן שהן^א)צ"ל אלפים ות"ת. (שלש אלפים) אמה וכן בזריקת ד' אמות והעברה בעינן אלכסון דהא הכא לא חשיב אלא אלפים אמה מצומצמות שהן מיל כמו שמשמע כאן ועוד קשה כי בכל התלמוד נקט עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה ואמאי נקט רחב ד' ששה הוה ליה למינקט שהאלכסון של ד' קרוב לששה הוא וכי תימא דרוחב ד' ואלכסון קאמר אם כן בפרק קמא דשבת (דף ח.) גבי כוורת דנקט רחבה ששה לפי שהיא עגולה וכשתרבענה תמצא בה אלכסון ד' על ד' שיעלה קרוב לששה טפחים לפי' רש"י דהתם ולפי' ר"ח ששה טפחים ממש עם עובי הדפנות אם כן^ב)צ"ל טפי מד' על ד'. ד' על ד' הוה ליה למנקט כיון שהוא ד' ואלכסונן ועוד קשה לרבי דבפרק כיצד מעברין (דף נו:) בשמעתא דטבלא מרובעת מוכח בהדיא גבי ערי לוים דילפינן מינייהו פיאות של תחומי שבת שלא היה בריבוען אלא אלפים ממש כדפרישית התם ויש לדחות דאע"ג דגבי ערי לוים יש חילוק בין אלכסון של קרנות לשאר רוחות בתחום שבת אין נכון לקצר כאן יותר מבמקום אחר מיהו נראה לי כפי' רבינו^ג)צ"ל שמואל. שמשון שפירש דוקא לקרנות שמרובעין לריבוע עולם כדמוכח התם בעינן אלכסון ולא לשאר רוחות. מ"ר:

בא וישב תחת סוכה האחרונה עד שתחשך. ואין להקשות^ד)צ"ל למה לא תיקנו סוכה שם וישב שם. למה תיקנו סוכה ישב שם עד למחר אצל הצוק כי רש"י פירש יפה שירא לעמוד במדבר וגם הוא חלוש ומעונה ואין לומר שיושיבו אחרים אצלו ולא יעמוד יחידי כי אין נכון לראות כולן אם הולבן החוט אם לאו ואומר רבי אפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבועה עוד מתחילת היום אם חוזר לו אין כאן איסור מן התורה ורבנן נמי לא גזור בכי האי גוונא. מ"ר:

רבי יהודה אומר עשר סוכות בעשר מילין. כך כתוב בכל הספרים ואיני יודע ליישבו כי ל"ל עשר סוכות בתוך י' מילין כיון שלא מצינו שיצריך סוכה לא אצל ירושלים ולא אצל הצוק ובתוך המילין למה יעשה סוכה על כן נראה דגרסינן תשע סוכות וכן מצינו בתוספתא (פ"ג):

סח לי אליעזר בני אם על ידי עירוב כו'. מיהו אין זה תשובה ממש כי אי אפשר לאלו^ה)כוונתם לאפוקי מפירש"י ועיין ש"י.:

כמאן אזלא הא דתניא חוץ מאחרון שבהם כו'. ובהך ברייתא לא מפרש כמה מילין היו:

דתניא. כן הוא בספרים הרבה ולא גרס דתנן דא"כ דמתני' הוא מרישא הוה ליה לאוכוחי דקתני בהדיא שנים עשר מילין. ה"ר יוסף:

לא נצרך אדם לכך. אבל אם היה צריך היו מאכילין אותו ואפילו לא היה^ו)צ"ל רעב יותר דוחה שעיר ואינו כמו כו'. יותר דוחק שעיר והיינו כמו שבת וטומאה ואיירי הכא^ז)צ"ל שמותר. שמסוכן כגון שאחזו בולמוס ומתוך שהיה יודע שאם ירעב ביותר ויאחזנו בולמוס ימצא לאכול לא היה רעב כל כך. מ"ר:

חולק לשון של זהורית כו'. [ואם תאמר למה ידחה הבאת הלשון חוץ לתחום וכי הוי זה כמו דחיית השעיר בשבת וטומאה ויש לומר] שאין מביאין אותו ביום הכפורים שכבר הביאו אותו מאתמול אי נמי על ראש שעיר מביאין אותו דמחמר כלאחר יד הוא כדאמרינן בפסחים בריש אלו דברים גבי סכין ובמסכת שקלים פרק התרומה (מ"ב) מוכח דהאי לשון של זהורית דהכא אין זה לשון זהורית שהיו קושרין במקדש בראש השעיר המשתלח לעיל בפרק טרף בקלפי (דף מא:) דקתני פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה כבש שעיר ולשון שבין קרניו באין משירי הלשכה^א)במשנה שלפנינו שם גי' אחרת ועיין ש"י.:

מלבין ויודעין שנעשית מצותו. ואע"פ שהיה כמה פעמים מלבין קודם עשיית המצוה מ"מ סמוך לעשייתו היה מלבין:

בפרש"י בד"ה שבעה ומחצה כו' ובשלשים קנים הוא קצב הריס אותו חשבון אינו מכוון לאלפים אמה כו' עכ"ל ר"ל לפי חשבון שכל קנה ו' אמות כפרש"י לקמן וכל ריס שלשים קנים הרי בריס ק"פ אמות ובז' ומחצה ריס יש אלף וש"ן אמות וחסר שש מאות וחמשים אמות שלא יגיע לאלפים וק"ל:

בא"ד ברוחב ע"ה מיל חריצותיה והם כו' כצ"ל וכ"ה בפיוט שלפנינו ע"ש:

תוס' בד"ה וכולן כו' מערי לוים כו' נותנין לו פיאות ועמוד ברה"ר כו' כצ"ל:

א"ל הרי מזון כו'. ובירושלמי קאמר א"ל הרי מים ומזון כו' למה שאין היצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו:

חוץ מאחרון שבהן שאינו מגיע לצוק כו'. כפרש"י שהיה רחוק ב' מילין ויש ליתן טעם בזה אמאי לא עשו י"א סוכות דהיינו עוד סוכה אחת שיהיו מלוין אותו עד הצוק ואפשר שלא עשו עוד סוכה אחת כדי שלא ילך שום אדם עמו עד הצוק אלא ההוא איש עתי בלבד מיהו ר"י דסבר לקמן שהיו ט' סוכות וי' מילין לית ליה האי סברא דע"כ אותן שהיו מלוין אותו מסוכה תשיעית היו מגיעין עמו עד הצוק:

וידעו שנעשה מצותו כו'. והיינו קודם שמת שמעון הצדיק אבל מכאן ואילך פעמים היה מלבין ופעמים לא היה מלבין כדאמרי' ריש פרק טרף בקלפי:

כשנים כשלג ילבינו וגו'. הכוונה בו דהעונות כינה בכ"מ לאודם ע"ש טומאת דם נדה וכמ"ש טומאתה בשוליה והוא כח טומאת נחש הקדמוני בחטא חוה בתחלת קללתה אמר הרבה ארבה וגו' אלו ב' טיפי דמים א' דם נדה כו' וכשיזכו ישראל לכפר עונם יבואו על עשו וזרעו שנקרא אדום ע"ש שהוא כח הטומאה של נחש הקדמוני וע"ש זה נקרא ג"כ שעיר שהוא כח הטומאה עש"ה ושעירים ירקדו שם והכי איתא בב"ר ונשא השעיר עליו וגו' זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר כל עונותם עונות תם כו' ע"ש והוא כוונת הכתוב ונתן אותם על ראש השעיר וגו' ונשא השעיר את כל עונותם וגו' הוא שעיר הוא אדום ועל כוונה זו היה חולק לשון של זהורית חציו נשאר אדום בין קרניו על ראשו של שעיר שהוא אדום וחציו הב' על הסלע היה מלבין להורות שנתכפר לישראל וק"ל:

במשנה מירושלים ועד צוק תשעים ריס כו'. החשבון הזה עולה לי"ב מיל כפרש"י ומזה יש סמך טוב לדעת הרי"ף ספ"ק דעירובין די"ב מיל הוה דאורייתא ולכן נקבע הצוק ברחוק זה בכדי שלא לעבור על איסור תחומין ותשעים ל"ד אלא מעט פחות. או לאידך גיסא (ויהיה תשעים דוקא) דכיון שנקראת ארץ גזרה משמע שהיא גזורה וחתוכה מרגל בנ"א לכן הוכרח להיות רחוק י"ב מיל שאין רשאי לעבור לשם רגל אדם ביוה"כ מירושלים. ועתוי"ט במש"כ על הא דעומד מרחוק כו' דבסמוך. ולפ"ז יהיה מוכח דביוה"כ יש ג"כ איסור תחומין ועי' ש"א שם:

רש"י ד"ה שבעה ומחצה. וגם ר"א קליר כו' ברוחב ע"ה מיל ארצותיה. כצ"ל וכ"ה הרש"א:

רש"י ד"ה חמש סוכות. יותר ממיל עד הסוכה כו'. כ"נ דצ"ל ומלת או למחוק:

במשנה חוץ מאחרונה. נ"ב מאן דגרס הכי לא משתבש. ר"ל חוץ מההולך עמו מן האחרונה. ומד"ג מאחרון נמי ל"מ:

שם "קשור״ בסלע וחציו קשור. צ״ל קושר:

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ קוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית עַל פֶּתַח אוּלָם מִבַּחוּץ. נראה לי בס"ד הטעם דמדקדקין לקשור בפתח האולם כי התיקון שנעשה יום זה הוא שהאדום יהיה לבן והיינו נוסף מספר אֵל [31] שהוא חסד על מספר אדום [51] ויהיה מספר לבן [82].
ובזה פרשתי 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' (תהלים נב, ג) פירוש 'הַגִּבּוֹר' הוא השטן 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה' הם עבירות שעושין ישראל שהם אדומים כשנים, והלא יש לנו 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' שילבינם שנוסף על אדום מספר 'אֵל' ויהיה לבן דכתיב (ישעיה א, יח) 'כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ'.
ועל ידי תוספת זה של מספר שם 'אֵל' אז יסתלקו אותיות נ"ו מן חֲרוֹן ויהיה במקומם אותיות מ"ו שהם מספר מלוי שם ע"ב שהוא חֶסֶד וכאשר תהיה אותיות מ"ו אז יהיה צירוף רַחוּם, ויתבטל חרון אף מן העולם! נמצא מקוין יום זה למספר אֵל ולמספר מ"ו ושניהם נרמזו ב'אוּלָם' שהוא אֵל מ"ו לכן קושרין אותו בפתחו של אוּלָם דוקא.

לֹא הִלְבִּין, הָיוּ עֲצֵבִין וּמִתְבַּיְּשִׁין. קשה אין הכי נמי יתביישו כדי שיהיה להם כפרה! ועוד ממי מתביישין והלא יד כולם שוה בזה? ונראה לי דקאי על הכהנים בעלי העבודה היו מתביישין מישראל שהיו אומרים אם היו הגונים אז גם בעבודה של כל ימות השנה היה מתכפר לישראל וממילא היה הלשון מלבין יום זה.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: 'עֲזָאזֵל', שֶׁמְּכַפֵּר עַל עֲוֹן עֻזָּא וַעֲזָאֵל. פירוש מכפר גם על עון עריות שחטאו בו עֻזָּא וַעֲזָאֵל שהוא קשה לפני הקב"ה יותר כמו שאמרו אלהיהם שונא זימה (סנהדרין קו.). ומלבד טעם הברייתא, נראה לי בס"ד טעם ל'עֲזָאזֵל' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עַז אָזַל' פירוש השטן שהוא עז אזל ליה האי יומא מכח השעיר דאינו מקטרג על ישראל.
אך מקשים והלא אמרינן בגמרא (זבחים פח:) ד'בגדי כהונה מכפרים' ובכלל המכנסיים מכפרים על גילוי עריות? ונראה לי בס"ד מכנסיים מכפרים על גילוי עריות דפרהסייא, והשעיר יכפר גילוי עריות דצינעא. ועיין בזבחים דף פ"ח שתירצו בגמרא בזה, לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסייא, עיין שם. אי נמי בגדי כהונה מכפרין להפטר מן המיתה, והשעיר מציל מן היסורין גם כן.

הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ, חֶצְיוֹ בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ בֵּין קַרְנָיו. נראה לי בס"ד טעם שקושר בסלע שהוא הדומם לרמוז שבזה השעיר יהיה בירור גם מן הדומם כמו שנאמר (ישעיה נב, ב) 'הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי'. וקושר בין קרניו רמז לבירור שיתברר מן ראש הקליפה שלהם ששם עיקר משכן ניצוצי קדושה וכמו שכתב עט"ר הרב מור אבי זלה"ה בספרו מדרש אליהו בפסוק 'וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו' הוא הקב"ה הלא בראשי האנשים ההם ודפח"ח [ודברי פי חכם חן].

[מלואים: מירושלים ועד צוק תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל אינו יודע מה מלמדינו במה דנקט כמה ריס לכל מיל ולא הול"ל אלא מירושלים ועד צוק י"ב מיל לחוד וחשבון הריסין ל"ל דמזכיר להו הכא כלל:]

[מלואים: חוץ מאחרונה שאין מגיע עמו לצוק ומתני' ר"מ היא כדאמר בגמרא וק"ל למה לא עשו י"א סוכות וגם האחרונה יגיע עמו לצוק וכדאמ' בגמ' לכל תנאים עשו מנין הסוכות כמנין המילין ואף האחרונה הגיע עמו לצוק ועוד דהא קתני סיפא בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך ופירש"י אע"פ שהיוצא חוץ לתחום אפי' ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא שם ברשות לזה התירו מפני שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד במדבר משתחשך וזה תימה למה התירו לו לצאת חוץ לתחום אפי' אי תחומין דרבנן כיון דאפשר בתקנתא לעשות עוד סוכה א' שלא תהא רחוקה מן הצוק יותר ממיל ויבא וישב שם ול"צ לצאת חוץ לתחום:]

[מלואים: חולק לשון של זהורית במס' שקלים פ' התרומה מוכח דהאי לשון של זהורית דהכא אין זה לשון של זהורית שהיו קושרים במקדש בראש שעיר המשתלח לעיל בפ"ד דקתני פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה כבש שעיר ולשון שבין קרניו באין משירי הלשכה כן פירשו בתוספות ישינים ואני אומר דליתא דשעיר המשתלח לא היה לו אלא לשון א' ואותו לשון שהיה קושר בראשו היינו דהכא שהיה חולקו וגירסא משובשת נזדמנה לבעלי תוס' וה"ג בסדר המשנה שם בספריםדידן פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית היו באין מתרומת הלשכה והאי לשון של זהורית אלשון של פרה קאי ובסיפא גרסינן כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו ואמת המים וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה וה"ט דלשון של פרה בא מן התרומה עצמה מפני שהוא צורך פרה ופרה בא מתרומת הלשכה וכל צרכי קרבן שריא רחמנא אבל לשון של שעיר אינו לצורך קרבן אלא לידע אם ילבין מש"ה אינו בא מן התרומה עצמה אלא מן השירים ולסברת התוס' אין טעם לחלק בין לשון שקושרים בראשו לזה שחולק ומה טעם שזה בא מן התרומה עצמה וזה בא מן השירים ותדע דאותו לשון עצמו שהיה קושר בראשו אותו היה חולק דהא לעיל פ"ד (דף מ"א) דתנן קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח ואמ' עלה בגמ' אמר ר"י ב' לשונות שמעתי א' של פרה וא' של שעיר המשתלח א' צריכה שיעור וא' אין צריכה שיעור ולא ידענו הי מינייהו משמע ודאי דהא א' של שעיר המשתלח היינו אותו שקושר בראשו דמיירי מיניה במתניתין דהא ר"י אמתניתין קאי ואמר עלה ר"י נחזי אנן של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור פרה דלא בעי חלוקה לא בעי שיעור הרי מוכח בהדיא דאותו לשון עצמו שקשר בראשו אותו עצמו היה חולק ואין כאן אלא לשון אחד:]

[מלואים: בא וישב לו תחת סוכה אחרונה בסמוך פי' בשם רש"י משום שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד יחידי במדבר התירו לו לצאת חוץ לתחום וק"ל הא מתניתן ר"מ היא כדאמר בגמ' מדחשיב עשר סוכות וי"ב מיל והא מסקינן בפ"ג דעירובין (דף ל"ה) דס"ל לר"מ תחומין דאורייתא ואיך התירו לעבור על איסור תורה מה"ט שהוא חלש או ירא הואיל ואין כאן פיקוח נפש ועוד הא אפשר בתקנתא לעשות י"א סוכות ולא יצטרך לחזור חוץ לתחום ולעבור על דבר תורה ודוחק לומר דהאי תנא ס"ל כר"מ בחדא בהא דעשר סוכות וי"ב מיל ופליג עליה בהא דתחומין וס"ל דאינו אלא דרבנן דכל כה"ג דרך הגמ' להקשות ולתרץ ועוד בלאו הכי קיימא לן סתם משנה רבי מאיר והכי פריך התם וסבר רבי מאיר ספיקא לחומרא והתנן הטמא שירד לטבול כו' ולא מוקי האי סתמא דלא כר"מ שוב ראיתי בתוס' ישינים שכתבו דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבוע עוד מתחילת היום אם חוזר אין כאן איסור מה"ת ורבנן נמי לא גזרו כה"ג ולי נראה אם באנו להקל מאיסור תורה ולעמוד על איסור דרבנן הא דהתירו למשלח לחזור עד סוכה אחרונה חוץ לתחום י"ל אפי' למ"ד תחומין דאורייתא אינו אלא בשבת דחמיר דבסקילה אבל יוה"כ דקיל דאינו אלא בכרת ואין בו מיתת ב"ד אין בו איסור תחומין מה"ת דהא כל עצמו של איסור תחומין למ"ד דאורייתא לא למדנו בסוף פ"ק דעירובין אלא מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי והא גבי שבת נאמר דחמיר אבל ביוה"כ אין לנו שאין למידין קל מחמור להחמיר עליו והא לרפרם אין איסור הוצאה ליוה"כ אע"ג דהוצאה בשבת מל"ט מלאכות היא וחייבין על זדונה סקילה כשאר מלאכות אפ"ה אין איסור הוצאה ליוה"כ הואיל והוצאה מלאכה גרועה היא כדפי' התם ואפי' למסקנא דליתא לרפרם ויש אי' הוצאה ליוה"כ היינו משום דמ"מ מלאכה היא והוי בכלל איסור מלאכה שנאמר אצל יוה"כ אבל תחומין אפי' למ"ד דאורייתא לאו מלאכה הוא דהא אין בה לא סקילה וכרת במזיד ולא חטאת בשוגג אלא לאו גרידא גבי שבת דגלי גלי אבל ביוה"כ אין לנו דאין למידין קל מחמור להחמיר עליו ועכשיו אין אנו צריכים להקל למשלח מאיסור תורה מטעמא שלא היתה קבוע שם שביתתו תחילת היום דמנלן לחלק בזה ולא מצינו שום רמז לחילוק זה אבל מה דפי' הדברים נכונים בטעמם בעצמן. ומ"מ עדיין אין דעתי נוחה דאע"ג דאין כאן אלא איסור דרבנן מ"ט התירוה הא אפשר בתקנתא לעשות עוד סוכה וכמו שכתבתי לעיל עוד ראיתי בתוספות ישנים שכתבו אהא דפירש"י ואין לומר שיושיבו אחרים אצלו ולא יעמוד יחידי כי אין נכון לראות כולם אי הלבין החוט אם לא ואפשר דמש"ה לא עשו סוכה י"א רחוק מיל מן הצוק כיון דאנשי סוכה י"א מותרין לילך עד הצוק שמא ילכו לראות אם הלבין ואע"ג דהשתא נמי אפשר לאנשי סוכה אחרונה לילך עד הצוק ע"י עירוב הא קיי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה ולראות שם מעשה משלח אינו מצוה וכדאמ' לקמן בפ"ז (דף ס"ח) גבי הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים לא מפני שאינו רשאי כו' ואמר בגמ' דאין כאן משום מעבירין על המצות דברוב עם הדרת מלך דלאו מעביר הוא מאחר שאינו עסוק בה כדפי' רש"י התם ועוד הכא יכול לראות נמי מרחוק כדתנן עומד מרחוק ורואה את מעשיו הלכך א"א לערב ולפ"ז צ"ל דר"מ דסתם משנה זו כמותו פליג בהא נמי אתנאי דגמרא דאין חוששין להא דילכו לראות דאפי' לר' יהודה לא היה מסוכה אחרונה לצוק יותר ממיל ש"מ דלא חיישי שמא ילכו לראות אם ילבין ועדיין אין כ"ז ניחא לי:]

[מלואים: וכולן ע"י עירוב ונ"ל דבהא פליגי משום דקיי"ל רפ"ח דעירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה ר"י חשיב הא דמלוין את המשלח דבר מצוה מש"ה קאמר דהיו ע"י עירוב ור"י ור"מ לא חשבי להו דבר מצוה ואין מערבין:]

[מלואים: מעולם לא נצרך אדם לכך אבל אם היה צריך לכך היו מאכילין אותו ואפי' לא היה מסוכן דוחה שעיר כמו שבת וטומאה א"נ מיירי שמסוכן כגון שאחזו בולמוס ומתוך שהיה יודע שאם ירעב ביותר יאחזנו בולמוס ימצא לאכול לא היה רעב כ"כ כ"פ תוספות ישינים אלא שיש שם ט"ס וכוונתם כמו שפי' ועל תי' א' ק"ל דודאי א"א לומר ששילוח השעיר דוחה עינוי אפי' במקום שאין בו פיקוח נפש דהאמ' לקמן בפ"ח (דף פ"א) לא יאמר עונש במלאכה דגמר מעינוי שאינו נוהג בשבתות ויו"ט ענוש עליה מלאכה שנוהג בשבתות וי"ט אינו דין שיהא ענוש עליה ופריך מה לעינוי שכן לא הותר מכללה תאמר במלאכה שהותר מכללה פי' אצל גבוה ואם איתא הא עינוי נמי הותר מכללה אצל המשלח השעיר ודוחק לחלק בין הותרה הרבה להותרה מעט או בין הותרה מכללא בודאי לעולם להותרה פעם א' ע"י איזה מקרה דאם המשלח אינו רעב או שאכל מעט אין מאכילין אותו עוד מדקאמר מה לעינוי שכן לא הותרה מכללה סתמא משמע שלא הותרה לגמרי בשום ענין לעולם וגם אין לחלק ולומר מלאכה הותרה לגבוה היתר גמור ומצוה לעשותה שהרי כל עבודת הקרבנות מצווים לעשות בו ביום אבל עינוי דחויה היא ולא הותרה שהרי אם אינו רעב כל כך אסור לו לאכול שגם זה דוחק הלכך מחוורתא כתי' שני של התוס':]

[מלואים: התקינו שיהא קושר אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו וזה הלשון קשרו בתחילה מיד אחר הגרלה בראשו כדתנן לעיל בפ"ד (דף מ"א) והיה קשור בראשו עד שעת שילוחו וכשמגיע לצוק חילקו כתקנה אחרונה וק"ל כיון ששילוחו מן העזרה עד לצוק והלשון בין קרניו הו"ל מחמר כו' [דיבור זה מבואר בספר טורי אבן על מסכת ר"ה (דף ל"א) עיין שם]:]

[מלואים: וחד אמר אסורין ק"ל למ"ד אסורים אמאי לא תני לה בסוף פ"ב דקדושין (דף נ"ו) דתנן המקדש בערלה וכלאי הכרם כו' אינה מקודשת וטעמא משום דאיסורי הנאה נינהו ולדידיה לחשוב נמי לאברי שעיר המשתלח בהדי דהני דאם קידש בהן אינה מקודשת וי"ל משום דהקשו התוס' שם דאמאי לא חשיב חמץ בפסח ותי' דס"ל כר' יוסי הגלילי דאית ליה בפרק כל שעה חמץ בפסח מותר בהנאה והשתא י"ל אליבא דמ"ד אסורין בהנאה תנא ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר איכא למימר שייר חמץ בפסח דאיהו מוקי למתניתין דלא כר' יוסי הגלילי אלא חמץ בפסח אסור בהנאה ושיורא הוא ומ"מ למ"ד אסורין בהנאה לא נתברר אי אבריו הוו מן הנשרפין או מן הנקברים:]

(סז א תוס' ישנים) ד"ה חולק^*[נדפס בדף סח סע"א.] וכו' ובמסכת שקלים וכו'.—לפנינו בשקלים שם הנוסח פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין וכו'. וברע"ב שם: לשון של זהורית של פרה אדומה, וכן עיקר, וכ"ה במל"מ פ"ד ה"ב מהל' שקלים (ע"ש).

תשעים ריס. היו מירושלים ועד צוק הר גבוה וזקוף כדאמרי' בבבא מציעא עלתה לראשי צוקין ונפלה: שבעה ומחצה ריס לכל מיל. הרי לתשעים ריס י''ב מיל והם י''א מסעות מירושלים לסוכה הראשונה מסע אחד ומסוכה לסוכה עד י' סוכות ט' מסעות הרי י' מסעות ומסוכה אחרונה לצוק מסע אחד הרי לכל מסע ומסע מיל חוץ מאחד מהן שיש בו ב' מילין היינו דקתני ומלוין אותו מסוכה לסוכה שהמיל הוא תחום שבת חוץ מאחרון שהוא רחוק ב' מילין ומלויהו מיל ועומד מרחוק ורואה את מעשיו והחשבון הזה אינו שוה לחשבון שיסד רבי אלעזר קליר ובשלשים קנים הוא קצב הריס אותו חשבון אינו עולה לאלפים אמה המיל אבל בברייתא דהאזינו בספרי מצינו שם מידת חלוקת ארץ ישראל לעתיד לבוא רוחב גבול כל שבט ושבט שבעים וחמשה מיל וגם רבי אלעזר קליר יסד כן בפיוט ארחץ בנקיון כפות ברוחב ע''ה מיל חריצותיה והם כ''ה אלף קנים שבספר יחזקאל (מה) שנאמר ומן המדה הזאת תמוד וגו' וכל קנה ו' אמות הרי ק''נ אלף אמה תן לכל אלפים אמה מיל הרי ע''ה מיל: הרי מים והרי מזון. בגמרא מפרש אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו: שאינו מגיע עמו לצוק. כמו שפירשתי לפי שהוא רחוק ב' מילין: חולק לשון של זהורית. בגמרא מפרש טעמא: בא וישב לו. חוזר עד סוכה האחרונה אע''פ שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך: מאימתי מטמא בגדים. דכתיב והמשלח את השעיר יכבס בגדיו (ויקרא טז): גמ' חמש סוכות ועשרה מילין. וכל אחד מלויהו יותר ממיל או עד הסוכה על יד עירוב: סח לי אלעזר בני. בלשון שחוק על דבריי ואמר לי אם ע''י עירוב דיי לנו בב' סוכות שיהיו בני ירושלים מלוין אותו שני מילין ומסוכה ראשונה יצאו לקראתו ב' מילין הרי ד' מילין שאתה יכול להרחיק הסוכה מירושלים וסוכה השניה לסוף ארבעה מילין של ראשונה ויהיו מקצת בני הראשונה מערבין לצד השניה ומקצת יערבו לצד ירושלים וכן בני שניה מקצתן מערבין לצד הראשונה לצאת לקראתו ב' מילין ומקצתן מערבין לצד צוק ללוותו ב' מילין: כמאן כרבי מאיר. דאילו לרבי יהודה ורבי יוסי אף האחרון מגיע לצוק: לא צריך אדם לכך. לא נצרך אדם המשלח לאכול בדרך אלא מה טעם אמרו לו כן שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו להיות רעב כמי שאין לו: כיון דמצוה בשעיר. לדחפו לאחוריו כדכתיב אל ארץ גזירה דבר המתגזר ויורד אי אמרת נקטריה כוליה בסלע זמנין דקדים ומלבין קודם דחיפת השעיר ומייתבא דעתיה משמחת ליבון החטאים ולא איכפת ליה לקיים מצות השעיר לפיכך קושר באחרונה חציה בין קרניו ועיניו תלוין בו ומאחר שהוא עסוק בו באחרונה לא יניח מלדחפו והיא לא תלבין לחצאים עד שתגמר מלאכת כולה: דגמיש ליה לרישיה. יכוף ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא יוכל לראות הלשון אם הלבין:

רבי יהודה אומר תשע סוכות ועשרה מילין. יש ספרים שיש בהן עשר סוכות אם כן לפי זה האחרונה היתה עומדת בצוק ושמא משום חולשא דמשלח כדי שלא יצטרך לחזור וילין שם: וכולן על ידי עירוב. מכאן מקשים אהא דאמר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף נא.) כזה יהו כל שובתי שבת פירוש אלפים דתחום שבת ומעביר ד' אמות ברשות הרבים כולהו נותנין להם אלכסונן ומפר''ת דבכל צד שילך נותנין לו אלכסון ויכול לילך בשבת אלכסון של אלפים ובכל מקום שמזכיר בגמרא עמוד הרחב ד' על ד' לאו דווקא אלא בעי שיהא ריבועו כשיעור אלכסון של ד' על ד' דהיינו ה' טפחים ושלש חומשין וגבי כוורת בפ''ק דשבת (דף ח.) דנקט רחבה ו' ולא נקט רחבה ד' כמו בכל דוכתא משום דבכל דוכתא דאיירי במרובע לא הוה צריך למינקט אלא ד' וממילא ידענא כמו שהוא באלכסונו כן הוא בכל מקום אבל סתם כוורת עגולה היא ואי הוה נקט רחבה ד' הוה משמע מכל צד כי כוורת אין לה אלכסון וקשה לפי' מכאן משמע דתחום שבת מיל והיינו אלפים ותו לא כמו שהוכיח רש''י מיהו יש לומר דסימנא בעלמא הוא מיל כמו בכל דוכתא דנקט אלפים אף על גב דיהבי' ליה אלכסון הכי נמי הכא נקט מיל אף על גב דיהבי' ליה אלכסון מיהו קשה לפירושו דהא פאות דשבת ילפינן מערי לוים וערי לויים אין נותנין אלא לפאות העולם כדאיתא בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נו.) על כן פירש רבינו שמואל דההולך ממזרח העולם למערבו או מצפון לדרום אין נותנין לו פאות אבל ההולך מקרן דרומית מערבית של עולם למזרחית צפונית נותנין לו פאות ועמוד ברה''ר גבוה י' ורחב ד' על ד' אם העמיד ריבועו לריבועו של עולם וזרק ונח על גביו חייב ואם אלכסונו עומד לריבוע העולם אינו חייב עד שיהא ריבועו ה' טפחים וג' חומשין: כמאן אזלא הא דתניא חוץ מאחרון שבהן כו'. תימה לי אמאי לא קאמר כמאן אזלא הא דתנן חוץ מאחרון שבהם דהא במתניתין נמי קתני לה וליכא למימר דגרסינן דתנן כמו יש ספרים שהוגה בהן דתנן ואמתני' קאי דאם כן אמאי מיבעי ליה אסיפא מרישא הוה מצי לאוכוחי דמתני' אתיא כרבי מאיר דקתני מירושלים עד צוק צ' ריס ז' ומחצה לכל מיל דהיינו כרבי מאיר דאמר י''ב מיל ונראה לי דגרס דתניא וסיפא דהא ברייתא דאתינן עלה היא ובתר פלוגתא דרבי מאיר ור' יהודה ורבי יוסי קתני לה ועל כן מתמה גמרא אף על גב דרבי מאיר הוזכר ברישא ובתר הכי ר' יהודה ובתר הכי רבי יוסי לכאורה הוה משמע דמסקנא דמילתא דר' יוסי היא להכי איצטריך לאשמועינן דאתאן לת''ק דהיינו רבי מאיר וכי האי גוונא איכא בפ''ק דסנהדרין (דף ו:) דן את הדין אתאן לת''ק ובפרק לא יחפור (ב''ב דף כה:) נמי איכא כי האי גוונא:

דף סז - א

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד