יומא סו ע"א

דף סו - א

ואם נתעברה השנה, נתעברה לטובת המוכר, שיכול לגאול את השדה עד שיגיע אותו החודש שהיתה המכירה [כעבור 13 חודשים].

וכל מקום שנאמר בתורה "שנה" למדים מ"שנה תמימה" האמורה לענין בתי ערי חומה.

הלכך, לדעת רבי יש אופן שעד יום הכיפורים הבא השעיר לא יפסל מדאורייתא משום חטאת שעברה שנתה, וכגון, שהקדישו את השעיר ביום השמיני ללידתו ^[124] שחל בערב יום הכיפורים, בשנה פשוטה [שאינה מעוברת]. וכאשר יגיע יום הכיפורים הבא, עדיין לא ימלאו לשעיר 365 יום, כמנין ימות שנת החמה ^[125] [ובאופן הזה אין איסור מדאורייתא להקריב את השעיר, אבל חכמים גזרו שמא יקריב שעיר שעברה שנתו].

ומקשינן: התינח התירוץ הזה אמנם מתרץ לענין השעיר שאסור להקריבו לאחר שעברה שנתו. אבל לענין הפר שהוא בן שלש שנים, ^[126] מאי איכא למימר, מדוע אין אומרים שיקרב לשנה הבאה?

ומתרצינן: חכמים גזרו גזירה שאסור להקריב את הפר אטו [שמא] יקריבו גם את השעיר.

ותמהינן: וכי משום גזירה ימות?! די היה שנאמר שהפר ירעה [ויביאו אחר בדמיו]!

ועוד, אפילו לענין השעיר קשה: הרי חטאת שעברה שנתה לרעיה אזלא [תרעה עד שתסתאב ולא תמות]!

דאמר ריש לקיש: חטאת שעברה שנתה אין פסול גמור בגופה, אלא רואין אותה [בכל מקום שהיא] כאילו היא חטאת כשרה שעומדת בבית הקברות ואין הכהן יכול להכנס לשם ולהקריבה. כלומר, אמנם אי אפשר להקריב חטאת שעברה שנתה, אבל אין דיחוי גמור בגופה [אלא שנפסלה על ידי ששהו מלהקריבה. ^[127] ולכן אין היא מתה, אלא רועה. ואם כן קשה: מדוע אמר רבי יהודה ששעיר שאבד ימות? הרי אם גזרו שמא יקריב את השעיר לאחר שנתו, היה ראוי לומר שירעה עד שיסתאב כדין חטאת שעברה שנתה!

אלא אמר רבא תירוץ אחר:

חכמים גזרו גזירה שאסור להקריב את הפר והשעיר לשנה הבאה משום שחששו לתקלה כדלהלן:

דתניא: אין מקדישין שום דבר בזמן הזה, מפני שסתם הקדש לבדק הבית. ואין לו תקנה בזמן שאין בית המקדש קיים [וחששו לתקלה כדלהלן].

ואין מעריכין. אין אומרים "ערכי עלי" בזמן הזה, מפני שהאומר כך חייב להביא להקדש דמים לפי הערך הקצוב בתורה, ואין לו תקנה בזמן שאין בית המקדש קיים.

ואין מחרימין. אין אומרים "דבר זה חרם" בזמן הזה, מפני שברייתא זו סוברת שהאומר "דבר זה חרם" [ולא פירש שיהיה חרם לכהנים], סתם חרמים לבדק הבית הן, ואין לו תקנה. ^[128]

ואם הקדיש והעריך והחרים בזמן הזה, אזי

- אם הקדיש בהמה, הרי זו תיעקר [כפי שיבואר להלן]. ואם הקדיש מעות וכלי מתכות, יוליך [הנאה ^[129]] לים המלח כדי שיאבדו שם ולא יוכלו ליהנות מהם.

ואי זהו עיקור שאמרנו בענין בהמה? נועל דלת לפניה והיא מתה מאליה [מפני שחששו שמא יבוא בה לידי תקלה].

והוינן בה: תקלה דמאי - לאיזה תקלה חששו חכמים [בפר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, ובהקדשות בזמן הזה]?

אי אם חששו לתקלה דהקרבה, שאם ישהה אותם יבוא להקריבם שלא כדין, [פר ושעיר בשאר ימות השנה. ושאר הקדשות בזמן הזה]. אם כן קשה: אפילו כל קרבנות שדינם לרעיות, נמי! גם בהם נגזור שמא יבואו להקריבם באיסור! ולמה אמרו שירעו עד שיסתאבו?

ואי חששו לתקלה דגיזה ועבודה, שאם ישהה אותם יבוא ליהנות מהם מגיזת צמרם, או שיעבוד בהם באיסור. אם כן קשה: אפילו כל קרבנות שדינם לרעיות, נמי. גם בהם נגזור [שמא יבואו ליהנות מהם באיסור בגיזה ועבודה]! ולמה אמרו שירעו עד שיסתאבו?

ומתרצינן: לעולם חששו לתקלה דהקרבה שמא יקריב את הפר והשעיר שלא בזמנם [וכן שאר קרבנות בזמן הזה ^[130]]. ואולם בשאר קרבנות שדינם לרעות לא גזרו.

משום שהנך דלאו בני הקרבה נינהו, שאר הקרבנות הרועות אינם עומדות להקרב בעצמן, אלא לאחר שיפול בהם מום יביא קרבנות אחרים בדמיהן, הלכך לא טריד בהו, אין הבעלים מהרהרים על הקרבתם, אלא מסיחים את דעתם מלהקריבם. ואין חשש שמא יבוא בהם לידי תקלה.

אבל הך הפר והשעיר דבת הקרבה היא שהם עצמם ראויים להקרבה, טריד בה במחשבה להקריבם, וחששו שמא יבוא להקריבם לפני שיגיע יום הכיפורים הבא. ולכן גזרו שימותו.

[וכן שאר הקרבנות בזמן הזה, אין בהם פסול אלא שאין מזבח להקריבם, הלכך דעתו עליהם כל שעה, מפני שהוא חושב מהרה יבנה בית המקדש ואקריבם. וכיון שדעתו עליהם יבוא להקריבם שלא כדין. ולפיכך ימותו ^[131]].

וגזירת תקלה עצמה, תנאי היא - חלקו תנאים אם יש גזירה כזאת:

דתניא חדא, שנו בברייתא אחת: קרבן פסח שלא קרב בפסח ראשון [בי"ד ניסן] הרי זה ימכר לטמא או למי שהיה בדרך רחוקה ויקרב בפסח שני. [בי"ד אייר] ואם לא קרב בשני, יקרב לשנה הבאה.

ותניא אידך, ושנו בברייתא אחרת: אם לא קרב בשני לא יקרב לשנה הבאה.

מאי לאו בתקלה פליגי. האם לא בגזרת תקלה נחלקו הברייתות? שמי ששנה את הברייתא הראשונה [שיקרב לשנה הבאה] אינו חושש לתקלה, ואילו השונה את הברייתא השניה חשש לתקלה!

ודחינן: לא נחלקו בגזירת תקלה. אלא דכולי עלמא [הכל מודים] שלא חיישינן לתקלה, והכא בפלוגתא דרבי ורבנן קמיפלגי - ושתי הברייתות שהבאנו נחלקו במחלוקת רבי ורבנן שנחלקו מה היא השנה שהוזכרה בתורה:

ולא קשיא [אין להקשות מברייתא אחת על חברתה]:

הא הברייתא הראשונה [שאם לא קרב בפסח שני יקרב לשנה הבאה] סוברת כשיטת רבי. ששנה שהוזכרה בתורה היא שנת החמה [שהיא ארוכה משנת הלבנה ב -11 ימים], הלכך אף על פי שקרבן הפסח שעברה שנתו פסול, בכל זאת יש אופן שאפשר להקריב את הפסח בשנה הבאה, [כגון שהקדישו ביום השמיני ללידתו שחל בי"ד ניסן. ונמצא שבי"ד ניסן שבשניה הבאה עדיין לא עברה עליו שנת החמה].

ואילו הא - הברייתא השניה [שאם לא קרב בשני לא יקרב לשנה הבאה] סוברת כשיטת רבנן, ששנה שהוזכרה בתורה היא י"ב חודשי הלבנה מיום ליום. הלכך לעולם פסח של שנה אחת אינו קרב בשנה שאחריה, מפני שעברה שנתו, ונפסל.

ומקשינן: והתניא והרי שנינו [בהמשך הברייתות] וכן המעות. בברייתא הראשונה שנו שמעות שהופרשו לקנות בהם פסח, ולא קנו בהם בשנה אחת, יקנו בהם פסח ויקרבו בשנה הבאה. ובברייתא השניה שנו שלא יקרבו לשנה הבאה.

והרי מעות שעברה עליהם שנה אינן נפסלות, ומדוע שנו בברייתא השניה שלא יקרבו לשנה הבאה?

אלא, לאו, שמע מינה, שבתקלה פליגי [נחלקו]. והברייתא השניה סוברת, שבין הפסח ובין המעות לא יקרבו לשנה הבאה, משום חשש תקלה!

ומסקינן: אכן שמע מינה שנחלקו תנאים בגזרת תקלה.

מתניתין:

משנתנו חוזרת לעסוק בסדר עבודת יום הכיפורים. בפרק הקודם [נח, ב] סיים התנא לערוך את סדר מתן הדם של הפר והשעיר. וממשיך התנא ועורך את סדר העבודות שנעשו אחר כך:

בא לו הכהן הגדול אצל שעיר המשתלח. שהיה עומד כנגד השער המזרחי של העזרה, והיה סומך את שתי ידיו עליו ומתודה.

וכך היה אומר בוידויו:

אנא השם ^[132] חטאו עוו פשעו ^[133] לפניך עמך בית ישראל.

אנא השם ^[134] כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל.

ככתוב בתורת משה עבדך, לאמר:

[ויקרא טז] "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".

והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפרש [י' - ה' - ו' ה'], שהוא יוצא מפי כהן גדול - היו כורעים ומשתחוים, ונופלים על פניהם. ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ולאחר שסיים הכהן הגדול את וידויו של השעיר, מסרו למי שהיה מוליכו לעזאזל.

והכל כשרין להוליכו ואפילו זרים. אלא שעשו להם הכהנים גדולים מנהג של קבע למסרו בידי כהנים בלבד, ולא היו מניחין את ישראל להוליכו. ^[135].

אמר רבי יוסי: מעשה והוליכו אדם ששמו ערסלא, וישראל היה [ומכאן הוכיח רבי יוסי שהיו מניחים גם לישראלים להוליכו ^[136]].

וכבש [גשר] עשו לו למי שהיה מוליך את השעיר, ודרך אותו הכבש היה יוצא אל מחוץ לעזרה וחוץ לירושלים, כדי שלא יוכלו לגעת בו, מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ומזרזים אותו, ואומרים לו טול את השעיר מהר וצא מכאן. טול מהר וצא, ואל תשהה את עונותינו אצלנו עוד.

גמרא:

שנינו במשנה: וכך היה אומר [כשהתודה על השעיר]: חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל.

ואילו "בני אהרן עם קדושך" לא קאמר. ולא היה הכהן הגדול מזכיר את עונות הכהנים בשעה שהתודה על השעיר.

מאן תנא. מי הוא התנא ששנה את משנתנו [שלא הזכיר את עונות הכהנים על השעיר]?

אמר רבי ירמיה: משנתנו דלא כרבי יהודה היא. דאי שהרי אם תרצה להעמיד את משנתנו כרבי יהודה קשה: הא אמר רבי יהודה [לעיל סא, ב]: יש להם לכהנים כפרה בשעיר המשתלח. ואם כן מדוע הכהן הגדול לא היה מזכיר את עונות הכהנים בוידוי השעיר?

אלא בעל כרחך שמשנתנו חולקת על דעת רבי יהודה [וסוברת כרבי שמעון שאין הכהנים מתכפרים אלא בפר החטאת של הכהן הגדול].

אביי אמר: אפילו אם תימא [תאמר] שמשנתנו כרבי יהודה היא, אין להקשות מדוע לא הזכיר הכהן הגדול את הכהנים בוידוי השעיר: שהרי, וכי אטו [שמא] הכהנים לאו בכלל "עמך ישראל נינהו [הן]?! ומאחר שהזכיר את "עמך ישראל" בוידוי, ממילא גם הכהנים בכלל זה!

שנינו במשנה: מסרו למי שהיה מוליכו לעזאזל. והכל כשרין להוליכו.

תנו רבנן ברייתא המבארת את מקור דברי משנתנו שהכל כשרים להוליכו:

נאמר [ויקרא טז כא] בענין השעיר המשתלח: "ושלח ביד איש עתי המדברה". ודרשו חכמים בברייתא:

"איש" - להכשיר את הזר ואין צריך כהן.

ואקשינן תוב והא כל חטאת שעיברה שנתו לרעייה אזלא. ומשני רבא לא תני ר' יהודה כולם ימותו אלא משום דחייש לתקלה.

כדתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש או העריך או החרים תיעקר נועל דלת בפניה ומתה מאליה.

כסות וכלים ירקבו. מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח.

ותקלה עצמה תנאי היא וכו'. ודברים פשוטין הן כו':

בא לו אצל שעיר כו'.

ואילו בני אהרן לא קתני בוידוי דשעי' המשתלח.

ואסיקנא אטו כהנים נפקי מכלל ישראל כיון דמתודה חטאו עמך בית ישראל כהנים בכלל עמך בית ישראל הן:

מסרו למי שהו' מוליכו כו'. ת"ר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ושלח ביד איש עתי המדברה איש להכשיר כל איש ואפי' זר עתי ואפי' בטומאה.

דתנן אין מקדישין ואין מעריכין וכו׳. כבר פרשתיה בפ״ק דע״ז וכו׳ בס״ד:

מאי לאו בתקלה פליגי. פי׳ דמאן דאמר לא יקרב חייש לתקלה שמא יקריבו בתוך השנה. וא״ת וכי מקריב ליה מאי תקלה איכא דהא פסח בשאר ימות השנה שלמי׳ הוא. וי״ל דאתיא כמאן דאמר פסח בשאר ימות השנה בעיא עקירה. אי נמי אפילו למאן דאמר דלא בעי עקירה היכא דלא חזי לשנה הבאה אבל היכא דאמרת דחזי לשנה הבאה ודאי עקירה בעי:

עתי שיהא מזומן. פי׳ כדמתרגמי׳ ביד גבר דזמין דבעינן שיהא מזומן לכך. עתי אפילו בשבת. פי׳ מלשון עת כאלו כתיב בעתו ואפילו בשבת:

אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה שכל אלו סתמן לבדק הבית ואין שם בית ויבוא לידי מכשול ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ועקור זה לא שיעקר פרסותיה שהרי יש כאן בזיון קדשים אלא נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ויש בשמועה זו קצת דינים וכבר ביארנום בראשון של ע"ז י"ג א':

פסח שלא קרב בראשון כגון שאבד והפריש אחר תחתיו והקריבו ואח"כ נמצא הראשון כבר ביארנו ס"ג א' שהוא קרב שלמים ואינו נמכר לצרכי פסח שני להקריבו לשם פסח וכל שכן שאינו ממתינו לפסח אחר שהרי קרבן פסח לבן שנה הוא צריך ונמצא שעברה שנתה וכן מי שהפריש מעות לפסח ואבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו יקרב מהם שלמים:

המשנה השניה והכוונה בה בענין החלק השני והשלישי והוא שאמר בא לו אצל שעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו והתודה וכך היה אומר אנא השם עוו ופשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל אנא השם כפר נא לעונות ולפשעי' ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והכהנים והעם העומדים בעזרה בזמן ששומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחווים ונופלין על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר הר"ם כבר כתבתי לך כי סדר הוידוי חטא עון ופשע מסרו למי שהוא מוליכו הכל כשרין להוליכו אלא שעשו כהנים גדולים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו אמ' ר' יוסי מעשה והוליכו ארי שעלה מצפרי וישראל היה באה הקבלה כי מה שאמר השם איש להכשיר את הזר וכבש היו עושין מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא מיקירי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה עשר סוכות מירושלם ועד צוק ותשעים ריס ושבעה ומחצה לכל מיל הריס שני חלקי' מחמשה עשר מן המיל ובמיל שבעה ריסין ומחצה יהיה מירושלם עד המקום ששמו צוק שנים עשר מיל והם תשעים ריס והיה בין כל סוכה וסוכה מיל והוא אלפים אמה שהם תחום שבת נשאר בין הסוכה האחרונה ובין הצוק שני מילין על כל סוכה וסוכה אומרי' לו הרי מזון והרי מים ומלוין אותו מסוכה לסוכה חוץ מהאחרון שבהם שאינו מגיע עצמו לצוק אלא עומר מרחוק ורואה את מעשיו כבר ידעת כי בין כל סוכה וסוכה תחום שבת על כן היה אפשר להם ללוותו מסוכה לסוכה הסמוכה לה והסוכה האחרונה שבינה ובין צוק שני מילין אי אפשר לו להלך אלא מיל שהוא תחום שבת ולפיכך עומד מרחוק ומה היה עושה חלק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו דוחפו לאחוריו מתגלגל ויורד לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים בא וישב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך מאמתי מטמא בגדים משיצא חומת ירושלם ר' שמעון אומר משעת דחייתו לצוק לא היה קושר הלשון כלה בצוק שמא ילבין קודם דחיית השעיר ויחשבו כי העוונות מתכפרים קודם שידחה השעיר ומה שחייב שלא יקשור אותו כלו בין קרניו שמא בשעת דחייתו יכוף ראשו ולא יראה לשון של זהורית אם הלבינה ויחלש דעתו שיחשוב שהכפרה לא נשלמה ולשון התורה במשלח השעיר שהוא מטמא בגדים אמר ית' והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ואין הלכה כר' שמעון בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפים קרען והוציא אימוריהן נתנן במגיס ומקטירן על גבי המזבח קלען במקלות והוציאן לבית השריפה מאמתי מטמאין הבגדים משיצאו חוץ לחומת העזרה ר' שמעון אומר משיצת האור ברובן קלען במקלות פירושו שירי חתיכות הבשר בכללם בלי הפשטה לאמרו ית' את עורם ואת בשרם ולשון התורה והשורף אותם יכבס בגדיו ואין הלכה כר' שמעון אמרו לו לכהן גדול הגיע השעיר למדבר ומנין היו יודעים שהגיע השעיר למדבר דורכאות היו עושין ומקיפין בסודרין ויודעי' שהגיע השעיר למדבר דורכאות הם מצבות גדולות שהשומרים עומדים שם ומניפין בסודרין אמ' ר' יהודה והלא סימן גדול היה להם שלשת מילין מירושלם עד בית הרדיא הולכין מיל חוזרין מיל ושוהין כדי מיל ויודעין שהגיע השעיר למדבר ור' יהודה סובר כי משהגיע השעיר למדבר נעשית מצותו אע"פ שלא הגיע לצוק ולפיכך משערין שיעור כדי שיגיע לבית חורין שהיא במדבר בלבד ואין הלכה כר' יהודה אמר ר' ישמעאל והלא סימן אחר גדול היה להם לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכיון שהגיע השעיר למדבר היה הלשון מלבין שנ' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו:

אמר המאירי בא לו אצל שעיר המשתלח וכו' כלומר אחר שסיים ענין מתנות הדם של פר ושעיר על הדרך שפירשנו בפרק חמשי נ"ד א' בא לו אצל שעיר המשתלח במקום שהניחו שם אחר שהגריל וקשר לשון של זהורית בראשו והעמידו כנגד שלוחו על הדרך שביארנו בפרק קלפי וסומך שתי ידיו עליו ומתודה על שם כל ישראל וכך היה אומר אנא השם פשעו חטאו לפניך וכו' וכבר ביארנו ל"ו ב' שלענין פסק מקדים הוא חטא לעון ופשע ואומר חטאו ועוו ופשעו לפניך עמך ישראל אנא השם כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאו ועוו ופשעו לפניך ישראל עם קדושיך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וכו' לפני ד' והם עונים ברוך שם וכו' ופי' בגמ' שאף הכהנים בכלל ישראל הם שהרי וידוי זה עולה אף לכהנים בכל עבירות חוץ מטומאת מקדש וקדשיו כמו שהתבאר ואע"פ שאינו מזכירם בכלל ישראל הם:

מסרו וכו' כלומר אחר שהתודה עליו מסרו לאותו שמוליכו לעזאזל והכל כשרים להוליכו ופרשוה בגמ' מדכתיב ביד איש עתי איש לרבות את הזר אלא שהכהנים עשאו קבע בעצמם שלא היו מניחים את ישראל להוליכו ור' יוסי העיד שהוליכו אחד מצפרי וישראל היה:

וכבש היו עושים לו פי' בנין גבוה היו עושין לו מערב יום הכפורים בעזרה שעליו היה מהלך ודרך בו מוציאו מן העזרה מפני הבבליים שהיו שם והיו נמהרים ורגילים לתלוש בשערו של אותו המוליכו למהר לדבר שלא להשהות את העונות וכמו שאמרו בגמ' עליהם שהיו אומרים מה שהי צפירא דדרי חטאין סגיאין וכדי שלא יוכלו ליגע בו היו עושין לו בנין זה:

ומיקירי ירושלים ר"ל מחשוביהם היו מלוין אותו המוליך עד סוכה ראשונה ולפרש ענין סוכה זו בא לפרש אח"כ שעשר סוכות היו עושין לו בדרך והיו בני אדם הולכין מבערב בכל סוכה וסוכה ובין כל סוכה וסוכה תחום שבת וכן מירושלים עד סוכה ראשונה וכיצד הוא דבר זה תשעים ריס מירושלים עד הצוק ר"ל עד ראש ההר ואותו הר היה גבוה ותלול ותשעים ריס הם שנים עשר מילין שבעה ריסין ומחצה בכל מיל ומיל ובין כל סוכה וסוכה מיל שהוא שיעור אלפים אמה וכן מירושלים עד סוכה ראשונה וכשאתה חושב מירושלים עד הסוכה העשירית האוירים שמירושלים עד הראשונה וכל האוירים שבין כל סוכה וסוכה מעשר סוכות תמצא עשרה מילין עד הסוכה האחרונה מיל בכל אויר ואויר ומן הסוכה האחרונה עד הצוק שני מילין ונמצא שבני ירושלים היו יכולים לילך עד הסוכה הראשונה ובני אדם שלנו בסוכות יכולים לילך זה עד סוכתו של זה ומתוך כך היו מלוין אותו מיקירי ירושלים עד הראשונה ובני הראשונה עד השניה וכן כלם בלא חילול שבת או יום הכפורים אבל המוליך מיהא יכול היה לחללו אפילו היה בשבת שכך אמרו עתי אפילו בשבת ומ"מ בני סוכה אחרונה לא היו יכולין ללוותו עד הצוק אלא עד אמצעית הדרך שמסוכה אחרונה עד הצוק שהרי שני מילין היו שם אלא היו מלוין אותו עד מיל ומתעכבים שם ורואין את מעשיו:

ובכל סוכה וסוכה היו אומרים לו הרי מים הרי מזון כלומר אם אתה חלוש ופי' בגמ' שמעולם לא נצרך אדם לכך אלא שמ"מ אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' וכמו שאמרו בתלמוד המערב אין היצר תאב אלא לדבר האסור לו:

מה היה עושה כלומר כשהגיע לצוק חלק לשון הזהורית שבראשו לשני חלקים וקשר חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר ודוחפו לאחוריו ושאלו בגמ' ונקטריה כלו בסלע כלומר שהרי צריך הוא לו לראות אם היא מתלבנת ותתיישב דעתו בכך ותירץ הואיל ומצוה בשעיר לדוחפו לאחוריו זמנין דקדים ומלבין זהורית קודם שיפול ומתוך שמחתו אינו נותן לב לדחוף את השעיר ובתוך כך קושר חציה בין קרניו שהיו עיניו תלוים בה ומתוך שעוסק בה אינו נמנע מלדחפו וחזר ושאלו א"כ לקטריה כליה בין קרניו ותירץ דזמנין דגמיר לרישיה כלומר יכוף השעיר ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא ירגיש אם הלבין אם לאו ונמצא לבו נוקפו ומתוך כך חולקו לשנים חציו קושר בסלע וחציו בין קרני השעיר והיה דוחפו לאחוריו ומתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים כלומר מצד גובה ההר וכן שלא היה משופע כל כך אלא יוצאין ממנו ראשי צוקים וחרבות צורים בהרבה מקומות וזהו לשון ארץ גזרה וכשדחפו הוא חוזר ויושב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך שמאחר שהוא במקום שאפשר לו לעמוד שם אינו מחלל יום הכפורים משם ואילך בחזרתו ומן הדין לא היה יכול לחזור שהיוצא חוץ לתחום אפילו יצא ברשות אין לו לחזור אלא ארבע אמות אלא מתוך שהיא מעונה וחלוש וירא לעמוד שם יחידי התירו לו בכך:

ומאימתי מטמא בגדים כלומר דכתי' והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס את בגדיו ומאימתי משיצא חוץ לחומת ירושלים הא משיצא מחומת העזרה עד חומת ירושלים אינו מטמא בגדים אבל משיצא מחומת ירושלים מטמא שהרי כתיב והמשלח כלומר משהתחיל להיות משלח ר"ל מלוה והשלוח מתחיל משיצא מחומת העיר שכל שהוא בתוך העיר אינו קרוי לויה ונאמר בברייתא שמ"מ אינו מטמא אוכלין ומשקין שאין חי מטמא וכבוס בגדים זה גזרת הכתוב הוא רמז והערה למבינים על בגדים צואים ור"ש אומר משעת דחייתו לצוק מפני שהוא מפרש משלח לשון זריקה ואין הלכה כמותו אלא כת"ק ובגמ' ס"ז ב' אמרו המשלח ולא השולח את המשלח כלומר שהמלוים אותו אינן מיטמאים עמו וי"מ אותה על כהן גדול:

ואח"כ ר"ל אחר שמסר את השעיר למי שמוליכו חוזר לו אצל פר ושעיר הנשרפים ר"ל העומדים לישרף וקרעם והוציא את אימוריהם ונתנם במגיס ר"ל קערה שהיא מכלי שרת כדמתרגמינן קערות מגיסיא ומקטירן על גבי מזבח חיצון ושאלו בגמ' וכי השתא מקטר להו כלומר שהרי אינו מקטירם אלא בבגדי זהב עם אילו ואיל העם ופירש תני להקטירן כלומר נתנן במגיס להיות מזמנים בה להקטירן כשיגיע זמן:

קלעם במקלעות כלומר שאחר שנתן את האימורין במגיס מחתך את שאר הבשר לחתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה ואינו מפרקן ונותנן בשני מוטות ויהו ארבעה מביאין אותן בלא הפשט ולא כנתוח עולה שהיו מפשיטין את העור ונותנין אותו לכהן ואח"כ מנתחין אותם אלא מנתחין אותם בלי הפשט עדין מחובר עם הבשר והפרש עם הכרס ושורפין כדכתי' ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם והוציאן לבית השרפה ר"ל על ידי אחרים:

ומאימתי מטמאין בגדים כלומר שהרי כתיב בהם והשורף אותם יכבס בגדיו ומאימתי וכו' משיצא חוץ לחומת עזרה שהרי חוץ למחנה כתיב והעזרה מחנה אחר ור' שמעון אומר משיצית האש ברובו כדכתיב והשורף ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

אמרו לו לכ"ג פי' שלא היה הכהן רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שהגיע שעיר למדבר כדכתי' ושלח את השעיר במדבר והדר ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה ובעוד שהיו משלחין היה הוא מתעסק בקריעת איברי הפר והשעיר וקליעתם והשתדלות הוצאתם עד שאמרו לו שהגיע השעיר למדבר והיאך היו יודעים בכך דודכאות היו עושין ר"ל מקומות גבוהים שצופים עומדים שם ומניפין בסודרין זה לזה ויודעין וכו' ור' יהודה היה נותן בהם סימנים אחרים אחר ששלשה מילין היו מירושלים עד בית חדודו שהוא ראש המדבר בתחתית ההר בתחילת עלייתו ומשהגיע לשם אע"פ שלא עלה לצוק נתקיים שלוחו למדבר ופי' בגמ' ס"ח ב' שמשהגיע לשם נעשית מצותו עד שאם מת מאליו קודם שדחפו אין צריך להביא אחר ומיקירי ירושלים מלוין אותו מיל ושוהין שם בשיעור מיל וחוזרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר ומ"מ פסקו רבים שאין הלכה כר' יהודה וכל שמת עד שלא נדחה צריך להביא אחר ויש פוסקים שאם מת אחר שהתודה עליו אין נזקקין לו כמו שכתבנו בפרק קלפי מ' א':

והלא סימן אחר היה להם שלשון של זהורית היו קושרין בפתח ההיכל וכשהגיע שעיר למדבר היה מלבין וסוף הענין מ"מ שכשהגיע שעיר למדבר מוציאין פר ושעיר לשרפה והוא בא לו לעזרת נשים לקרות בתורה כמו שיתבאר בפרק שביעי עם סיום העבודות:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חטאת שעברה שנתה רואין כאילו היא בבית הקברות כו'. משום דעיבור שנתה לאו דיחוי גמור הוא כמו האחרים אלא בא ממילא על ידי שיהוי מרובה להכי נקט בה האי לישנא שכשהיא בבית הקברות ורועה אין יכולין להוציאה משם אלא תרעה ומתני' דתמורה דפרק ולד חטאת (דף כא:) מוקי התם אליביה ושקיל וטרי טובא:

ואם הקדיש והעריך והחרים בה תעקר כו'. הקשה ה"ר יעקב מדאמר בערכין^א)[צ"ל ס"פ]. ר"פ המקדיש שדהו (דף כט.) ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי ושדי בנהרא ותירץ ר"ת דהתם מיירי במקרקעי ולכך יש להם פדיון והכי מוכחא כל הסוגיא דהתם דבמקרקעי מיירי:

אלא לאו שמע מיניה בתקלה פליגי. שמא ישחטנו בשאר ימות השנה ואפילו למאן דאמר פסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה דסתמא לאו לשמו קאי הא ודאי כיון דראוי לשנה הבאה בעי עקירה והכי אמרינן בתמיד נשחט (דף סד.) שמע מינה פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה ודחי כגון שהיו בעלים טמאי מתים שנידחין לפסח שני:

ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר כו' עיין מ"ש בפ' בתרא דבכורות:

גמ' לא דכ"ע לא חיישינן לתקלה והכא כו' כצ"ל נ"ל:

בפרש"י בד"ה ערסלא כו' טול מהר וצא ואל תשהה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר כו' בשעיר המשתלח בשאר עבירות כו' כצ"ל:

גמרא מעות וכ"מ יוליך לים המלח. כצ"ל ותיבת הנאה ט"ס וכן במסכת ע"ז ובבכורות ליתא וכ"מ בתד"ה פירות:

רש"י ד"ה ואם נתעברה. אלא שס"ד. וצ"ע דהלא שנה פשוטה אינה אלא שנ"ד וא"כ צא וחשוב ולא תמצא אלא שס"ג. וגם לפי מאי דקי"ל דבקדשים שנתן הוא מעל"ע מיום ליום ומשעה לשעה לא תשלם גם שס"ג עד למחרת יוה"כ בשעה שנולד אשתקד. ומש"כ הגהת הב"ח מסברא דנפשיה דלא חשבינן שנתו משעת הרצאה כשנה דבכור בפ"ק דר"ה אלא מיום שנולד. אישתמיטתיה שכבר קדמוהו בזה התוס' בערכין (יח ב) בד"ה שנתו בראיה גמורה מהגמרא:

במשנה והכהנים והעם כו'. עי' תוי"ט שכ' תיקן הפייטן כדי שהחזן יא"ל תטהרו כו'. ועכשיו נוהגין שהחזן והצבור אומרים זה ביחד ובמרוצה וחפזון ואינו נכון:

משנה שם אלא שעשו הכהנים קבע כו'. ותיבת הגדולים שלפנינו משמע מפרש"י דל"ג לה ועי' תוי"ט:

וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל וָצֵא! טֹל וָצֵא!. נראה לי בס"ד הטעם שכופלים דבריהם על פי מה שאמרנו בס"ד הטעם ד'קושר לשון של זהורית חציו בסלע וחציו בין קרניו' כי האשה נבראת מן העצם, ולכן קולה דק והאיש מן האדמה לכן קולו עב, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא והכפרה תהיה ביום הכיפורים לזכרים ולנקבות ולכן קושר חציו בסלע רמז לזכרים שנבראו מן האדמה וחציו בין קרניו שהם עצם רמז לנקבות שנבראו מעצם וכשילבין זה וזה אז ידעו שנשלמה הכפרה לזכרים ולנקבות. לכן כופלים הדברים טֹל וָצֵא מן הזכרים טֹל וָצֵא מן הנקבות או חד כנגד עונות שבין אדם למקום וחד כנגד עונות שבין אדם לחבירו או כנגד המזידין והפשעים או כנגד כהנים וכנגד שאר ישראל דקיימא לן כרבי יהודה דסבירא ליה גם כהנים מתכפרים בשעיר המשתלח.
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: פְּלוֹנִי, מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל פְּלוֹנִי [סו:]
מקשים והלא משנה ערוכה בפרק חלק (משנה סנהדרין י, ב) דחשיב שלשה מלכים דוקא? ועוד דאתמר שם שרצו למנותו ולא יכלו דתחילה באה דיוקנו של אביו ואחר כך באה אש מן השמים ולחכה בספסליהם, ואחר כך יצאה בת קול מן השמים ואז הודו והסכימו שלא למנותו, ואיתא שם (סנהדרין קד:) דהם היו אנשי כנסת הגדולה, ואם כן קשה בין לשואלין בין לרבי אליעזר אמאי לא השיב להם דבר זה נפתח בגדולים אנשי כנסת הגדולה ויצא לאורה?
ונראה לי בס"ד דמעולם לא עלה על דעת השואלין להסתפק אם יש לו חלק או לאו, והראיה לא שאלו 'פְּלוֹנִי, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא?' אלא שאלו כך 'מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא?' וכונת השאלה הוא כי ידוע יש צדיק שנקרא 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' ויש נקרא 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא' וזה גדול מן 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' שזה מעלה מ"ן [מיין נוקבין] במקום גבוה ביותר, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים והבאתי דבריו בסה"ק אדרת אליהו פרשת כי תבא יעוין שם. ולכן שאלו 'מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא?' רוצה לומר מאיזה מדרגה הוא אם מאותם שהם בני עולם הבא, או אם מאותם שמזומנים לחיי עולם הבא? והשיב להם לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל פְּלוֹנִי, והלא שאלה זו שייכה על כל צדיק וצדיק! ובאמת הוא ידע ששלמה המלך ע"ה הוא מן מדרגה העליונה של 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא' אך לא רצה להגיד דבר שלא שמע מפי רבו.

גמרא, ועוד חטאת שעברה שנתה לרעיי' אזלא.
קשה לי, הא מ"מ כיון דאין ראוי לכפר ביוה"כ אחר ממילא אזלא למיתה מצד כפרו בעלים, כיון דאי אפשר עוד לכפרת בעלים:

[מלואים: משום תקלה דתנן אין מקדישין דתניא גרסינן ולא דתנן דלאו משנה היא ופי' רש"י דמייתי ראיה מהא דחיישינן לתקלה וק"ל מאי ראיה היא זו מהקדש בזמן הזה להא דבזמן הזה חשו לתקלת גיזה ועבודה ולהא לא חשו בזמן הבית דא"כ בכל רעיות נמי נחוש להו כדמסיק וכיון דלא חייש הכא לתקלת גיזה ועבודה ה"נ י"ל דלא חייש נמי לתקלת הקרבה דאין גזירת תקלה לחצאין ועוד הא ודאי לא דמי גזירת תקלת הקרבה לגזירת תקלה דגיזה ועבודה בזמן הזה שהיא מסורה לכל אדם משא"כ הקרבה שאינה מסורה אלא לכהנים וכהנים זריזים הן ולא חייש בהו לתקלה ובהדיא אמרינן בפ"ה דפסחים (דף נ"ט) לדידך דאמרת מעלה ומלינה בראשו של מזבח קיימינן ועבדינן מילתא דאתו בה לידי תקלה דסברי דיומא הוא ואתו לאקטורינהו ומשני כהנים זריזים הן ואי משום שחיטה דכשרה בזרים מ"מ במקום זריזין איתא כדאמרינן בפ"ב דפסחים (דף ל"ז) גבי אין לשין את העיסה בפושרין בפסח אפ"ה מנחות נילושות בפושרין דאינן אלא בזריזין פי' בכהנים ופריך הא לישה בזר כשירה ומשני ניהי דליתי' בזריזין בעזרה במקום זריזין מיהו איתא דאמ' בללה חוץ לחומת עזרה פסולה מיהו י"ל דהא דהכא אע"ג דאיתא במקום זריזין ואפי' בזריזין גופייהו אפ"ה הכהן גופיה אינו יודע אם זה הקרבן מן הרעיות הוא משא"כ גבי לישה כיון דמוכח מישראל דמנחה היא ואיתה במקום זריזין הכהן מזהיר את ישראל שלא להביא לידי חימוץ וכן בהא דמעלה ומלינה כיון דכהנים זריזין הן המעלה מודיע לאחיו הכהנים ויזהרו בו כדפירש"י התם משא"כ בהא דשמעתין מי יודע מ"מ קושיא קמייתא קשיא ועוד קשה דבריש פ"ט דבכורות (דף נ"ג) אמר דבטלו מעשר בהמה בזה"ז ומסיק רבא דה"ט דבטלו מפני התקלה וקאמר ומנא תימרא דחיישינן לתקלה ומייתי מהא דאין מקדישין ואי הא דמייתי הכא להא הוא להביא ראיה דחיישינן לתקלה הול"ל ה"נ ומנא תימרא כדאמרהתם ולי נראה לפרש דודאי הא תקלה דהכא לא דמי לההיא דאין מקדישין בזה"ז ואין ללמוד משם דההיא משום תקלת גיזה ועבודה ולהא בכל רעיות לא חיישינן ורבא מסברא דנפשיה קאמר לה לומר דה"ט דר"י משום תקלת הקרבה ולא מייתי להא ברייתא אלא דלא תקשה ומשום תקלה ימותו כדפריך לעיל ומשום גזירה ימותו להפסיד קדשים וע"ז מביא מהא דמשום חשש תקלה החמירו יותר וגזרו שימותו כדא' בהמה תעקר והיינו ימותו דאמר גבי פר ושעיר כדאמ' איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה:]

[מלואים: אין מקדישין ואין מעריכין האי אין מקדישין י"ל דבקדשי בדק הבית איירי דומיא דאין מעריכין דהוי קדשי בדק הבית וי"ל דהאי אין מקדישין איירי בין בקדשי בדק הבית ובין בקדשי המזבח ונ"ל אם נפרש להא דאין מחרימין בחרמי כהנים דאתי שפיר דהשתא חשיב לכל מיני הקדשות שבתורה קדשי מזבח וקדשי בדק הבית ושל כהנים דבזה"ז לא ורש"י פי' אין מקדישין שום דבר לבדק הבית ואין מחרימין קסבר סתם חרמים לבדק הבית ולפי' כל הני תלתא דחשיב מקדשי בדק הבית איירי והתוס' בשם ר"י פירשו דאיירי מחרמי כהנים ואע"ג דשרו ולא שייך בהו תקלה ה"מ בתר דבאו ליד כהן אבל קודם לכן לא כדאמ' בפ"ה דבכורות (דף ל"ה) חרמי כהנים כ"ז שהוא ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבר ומועלין בהם וכו' ובפ"ק דע"ז (דף י"ג) כתבו התוספת על פירש"י דיפה כיון למ"ד לכהנים ליכא למיחש לתקלה שיכול ליתנו לכהנים מיד כדאמר בערכין (דף כ"ט) גבי ההוא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא דאמר עולא אי הוינא התם הוה יהיבנא להו לכהנים קסבר סתם חרמים לכהנים ואיני יודע מאי ראיה היא זו דהרי ר"י א"ל לההוא גברא זיל שקול ד' זוזי אוחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך קסבר סתם חרמים לבדק הבית ופי' התוס' והא דלא אמר ירקבו כדאמר הכא ואם החרים כו' דהתם מקרקעי הוא דא"א לכלותם ואי לא עביד להו תקנתא זו דחילול אתי לידי תקלה וה"נ י"ל אליבא דמ"ד לכהנים דאין להם תקנה בחילול דחרמי כהנים אין להם פדיון ואי לא יהיב להו לכהנים אתי לידי תקלה כיון דא"א לכלותם אבל במטלטלין אין ה"נ דירקבו:]

[מלואים: ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר וק"ל תינח בהקדיש שהוא חל על גוף דבר המיוחד מש"ה מאבדו מפני התקלה אבל מעריך אינו אלא שמקבל עליו ערך איזה אדם ומפריש ונותן כמו שכתוב בפרשה אם העריך למה לו להפריש לאיבוד ואי משום דמ"ע לקיים מוצא שפתיו מעשר בהמה תוכיח שמ"ע מה"ת הוי ואפ"ה בטלו רבנן בזה"ז מפני התקלה כדאמ' ריש פ"ט דבכורות ולא אמרו שיעשר והבהמה תעקר אלא אין מעשר לגמרי וה"נ במעריך לא יפריש כל עיקר וי"ל דשאני מעשר שאינו נוהג אלא בבהמות בע"ח אי אמרינן יפריש ויעקור דהיינו נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה איכא צער ב"ח ולא מבעיא למ"ד צער ב"ח דאורייתא בסוף פ"ב דב"מ (דף ל') דאין לעשר לקיים מ"ע של תורה הואיל ובע"כ צריך לעקרו אח"כ מפני התקלה וכיון דצער ב"ח נמי דאורייתא מאי אולמיה דמצות מעשר מהא אלא אפי' למ"ד צער ב"ח דרבנן הא קיי"ל ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ומשום דאיכא איסורא דרבנן בטלוה אבל מעריך הא אפשר להתפיס שאר שוה כסף בעד ערכו ואי מפני התקלה יולך הפרשה זו לאיבוד מש"ה אין לבטל מ"ע של מוצא שפתיך תשמור עוד י"ל דשאני מעשר בהמה דא"א לעשר ומפני התקלה יעקר כיון דהא מסור לכל בעלי מקנה יש לחוש לע"ה שאינו בקי בהלכה זו לעקר מפני התקלה ויכשל אבל בהא דאינו שכיח שיעריך בזה"ז אלא ע"י מקרה הו"ל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן לבטל מ"ע דמוצא שפתיך וכהאי גוונא מצינו בכמה מקומות במילתא דשכיחא גזרו רבנן במילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן מש"ה מפריש ואח"כ מאבדו ע"ד דמסיק ואזיל ותדע דחשו גבי מעשר יותר הואיל ושכיח ומסור לכל אדם דהא פריך התם ויטיל מום בכולה עדריה קודם שיעשר דתו ליכא למיחש לתקלה ומשני מהרה יבנה בה"מ ובעינן בהמה הראויה להקרבה וליכא ואכתי תקשה אם אירע שכל העדר אינו ראוי להקרבה כגון בעלי מומים או שאר דברים דלאו בני הקרבה נינהו ואפ"ה שם מעשר עליהם כדאמ' בפ"ט דבכורות יהיה נוהג בהו מעשר בזה"ז כיון דליכא למיחש בהו לתקלה ואמאי בטלו לגמרי למעשר בהמה בזה"ז א"ו ה"ט כיון דמעשר שכיח ומסור לכל הושוו מדותיהם ובטלוהו לגמרי שלא תחלק:]

[מלואים: בהמה תעקר בפ"ק דע"ז פריך ונשחטינהו משחט ומשני אתי ביה לידי תקלה ופירש"י ונשחטינהו ואי משום שחוטי חוץ אקדשי בדק הבית לא מחייב ותו פריך ונשווי גיסטרא אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשו כן לה' אלקיכם רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ופי' התוס' לשיטת רש"י אע"ג דבקדשי בדק הבית איירי וכל מום לא יהיה בו בקדשי מזבח כתיב רבא בא לפרש הטעם בקדשי מזבח וגזירה קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח כדאשכחן גבי גיזה ועבודה ריש פ"י דחולין (דף קל"ו) דגזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח וה"ה אההיא דפריך ונשחטינהו הומ"ל גזירה אטו קדשי מזבח דחייב משום שחוטי חוץ אלא שפיר קא משני וק"ל דפריך התם אהא דאמר רבא מפני שנראה מום מעלי' הוא ומשני ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דקיימא להקרבה אבל בזמן הזה (חסר):]

[מלואים: בשני יקרב לשנה הבאה נ"ל דהאי בשני ארישא דפסח שלא הקריבו בא' קאי דאי בשני היינו שהפרישו בשני ולאו ארישא קאי אמאי מוקי לה בסמוך כרבי הא כרבנן נמי אתיא דמפסח שני עד ע"פ אין כאן אלא י"א חודש אלא ודאי כדפירשתי ותניא אידך לא יקרב שמביא נ"ל דהכי תני בה לא יקרב לשנה הבאה דאי לא יקרב בשני תני בה איך מוקי לה כרבנן הא מראשון לשני אינו אלא למ"ד יום ואפי' לרבנן אמאי לא יקרב ועוד למאי דר"ל דפליגי בתקלה והא דתני לא יקרב חייש לתקלה לר' אבהו בפ"ק דזבחים (דף י"ב) דקאמר התם אליבא דבן בתירא דפוסל בפסח ששחטו בי"ד שחרית בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי לשמו דלא משכחת פסח כשר אלא במפריש אחר חצות דאל"כ הו"ל דיחוי ולפ"ז פסח שני נמי א"א להפרישו אלא אחר חצות י"ד באייר דאל"כ הו"ל דיחוי דבי"ד שחרית אינו ראוי לא לשמו ולא שלא לשמו א"כ אם הופרש בראשון אינו כשר לא לשני ולא לשנה הבאה וא"כ מנלן דה"ט דההיא דתני לא יקרב משום תקלה דילמא טעמא משום דהו"ל דיחוי דס"ל כבן בתירא וכדמוקי לה ר' אבהו אלא ע"כ ש"מ דתני בה פסח שלא קרב בראשון לא יקרב לשנה הבאה דמשמע הא בשני יקרב אלמא דלית ליה הא דבן בתירא וכדמפרש ר' אבהו וע"כ ה"ט או דסבר כרבנן או דחייש לתקלה ויש ללמוד מכאן דזמן למ"ד יום כמו מפסח ראשון לשני לכ"ע לא חיישינן לתקלה מדקתני לא יקרב לשנה הבאה משום תקלה הא לשני שפיר דמי:]

והכהנים והעם העומדים בעזרה כו' היו כורעים ומשתחוים א"י למה פרט לכהנים הוה ליה למימר העומדים בעזרה סתם והא הם נמי בכלל [עם] ואפי' לר"ש דאמר כהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח אין רבותא בכהנים יותר משאר העם דלא מפני הכפרה היתה כריעה ואמירה זו אלא מפני כבוד הזכרת שם המפורש שהיה יוצא מפי כה"ג ונ"ל ה"ה בשעת הזכרת השם דוידוי שעליו ועל אחיו הכהנים ודהגרלה שהיו עושין כן דכולן היו בשם המפורש כדתניא לעיל רפ"ד (דף ל"ט) עשרה פעמים מזכיר כה"ג את ה' בו ביום ג"פ בווידוי כו' אלא תנא ליה הכא שהוא סיום עשרה הזכרות הללו ואכולהו קאי וכן יסד הפיוט בסדר עבודה שהיו כורעים ומשתחוים ואומרים כן בכולן מפני כבוד השם וקשה לי הא דתנן בפ"ז דסוטה (דף ל"ח) ובפ"ז דתמיד גבי ברכת כהנים שבכל יום היו הכהנים אומרים במקדש את השם ככתבו ואמאי לא תנן שם שהיו כורעים ומשתחוים מפני כבוד ה' כמו הכא ונ"ל מכאן ראיה לדברי רב האי שהיה אומר דשם המפורש שהיה מזכיר כהן גדול ביום הכפורים אינו שם בן ד' אותיות ככתבו אלא הוא שם בן מ"ב אותיות המוזכר בפ"ד דקדושין (דף ע') ודלא כהרא"ש שהשיג עליו וא' כיון דילפינן הזכרת השם בגז"ש מעגלה ערופה אין לשנות אלא כמו שנכתב בפסוק שם בן ד' אותיות כן יש להזכירו ואינו מוכרח ואפשר לומר שהיה מזכיר שם בן ד' אותיות עם שם מ"ב ומפני כבוד שם מ"ב היו עושין כן:

א"ר ירמיה דלא כרבי יהודה וכו' יש להם כפרה בשעיר המשתלח וכו' וכתבו התוס' ד"ה אמר ר' ירמיה מכאן אני מתרץ מאי דפליגי ר' יהודה ור"ש פ"ק דשבועות וכו' עד סוף הדבור ע"ש. ובימי חרפי דקדקתי דלפי דבריהם המקשן דפריך מ"ט דר"ש והתרצן דתריץ ממשמע שנאמר שני שעירים תרוייהו הוו ידעי דליכא למימר דטעמא דר"ש משום ב' וידויים ודם פר דגם לר"ש אינו הכרח דלדידיה נמי אצטריכנא לומר כדתנא דבי ר' ישמעאל. א"כ מאי פריך בתר הכי בשלמא לר"ש היינו דכתיב ב' וידויים ודם פר הא מודעת זאת טעמא דתנא דבי ר' ישמעאל אפי' לר"ש. ובו בפרק אמרתי דרך חידוד דמאי דפריך בתר הכי בשלמא לר"ש היינו דכתיב ב' וידויים לא על עיקר הוידוי פריך דודאי גם לר"ש ה"ט כדי שיבא זכאי ואמטול הכין לא אתיא זכירה בוידוי ראשון לאחיו הכהנים וכמ"ש התוס' התם נמי אך קשיא ליה דבשלמא לר"ש דהשני וידויים שתי כפרות הם משום הכי כולל עצמו בוידוי שני עם אחיו אף דכבר התודה דכפרה אחרת היא ודין הוא דיזכיר אחיו הכהנים גם ברישא אלא דלא מדכר להו עד שיראה כזכאי אלא לר' יהודה דהשני וידויים כפרה אחת היא נהי דמתודה ברישא הוא עצמו כדי שיבא זכאי אמנם ק' לר"י דבודוי שני אמאי כולל עצמו עם אחיו כיון דכפרה אחת היא וכבר התודה ברישא והא תו למה לי. ומשני אחד לו ואחד לביתו כלומר דלר"י יציבא מלתא דהכל כפרה אחת ואין כאן שני וידויים אלא ודוי אחד אך בחלקות דברישא מזכיר עצמו ושוב לאחיו כדתנא דבי רבי ישמעאל ולהכי כולל עצמו אח"ך להורות דמה שהתודה ברישא אינו אלא כדי שיבא זכאי דוקא והכל כפרה אחת ומשו"ה מתודה אח"ך הוא ואחיו לומר דאין כאן אלא כפרה אחת להם והוידוי דרישא אינו אלא כדי שיבא זכאי ואדרבא בזה הורה דאינו אלא כפרה אחת וכיון דכבר ידע המקשן דאין כאן הכרח מעיקר שני וידויים די"ל כדתנא דבי ר"י דה"ט דר"ש גופיה דברישא אינו מזכיר לאחיו להכי פריך מ"ט דר"ש ואף דקשיתיה לר"י אמאי כולל עצמו אח"ך לא הונח לו לומר דזהו עיקר טעמו דר"ש. ויותר נראה לומר דלמקשן שהקשה מ"ט דר"ש ל"ק דמאי פריך דלימא דטעמיה משום דכתיב ב' וידויין ודם פר וכדפריך בתר הכי די"ל כמ"ש הראשונים ז"ל בכמה דוכתי דהמקשן פריך לדעת אם יש לתרץ בענין אחר וכמ"ש הרב באר שבע דפוס ויניציא דף ט' ע"ג ד"ה ת"ש יש שבת וכו' והתוס' בשמעתין כל קושית' הוא לתרצן אמאי לא תירץ מה"ט דב' וידויין וע"ז תירצו שפיר דגם ר"ש אית ליה יבא זכאי וק"ל:
וראיתי להרדב"ז בתשו' ח"א סי' ל"ד שכתב דבשעיר המשתלח לא היתה כפרתו של כ"ג תלויה בו ולא כפרת אחיו הכהנים אלא כפרת ישראל לבד והיה כולל עצמו עם אחיו משום דעיקר ודוי בשעת סמיכה וא"ת א"כ מה צורך שיתודה על עצמו תחילה ימתין עד שחיטה ויתודה עליו ואחיו וי"ל מפני שהיה צריך להזכיר את השם בכל וידוי ג"פ וכו' ע"ש באורך וכבר צווחי על דברי הרב ז"ל תרין אריוותא דאוריתא שני גדולי הדור הרב מהרח"א בעץ החיים דף פ' ע"ג והרב בתי כהונה חלק בית ועד סימן כ"ב דקי"ל כר' יהודה דכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח וכו' עש"ב והנני יוסיף לדקדק על הרדב"ז דאף למאי דנקיט כר"ש ואמר מר דבשעיר המשתלח לא היתה תלויה בו כפרתו ולא כפרת אחיו מאי ק"ל דא"כ מה צורך שיתודה על עצמו תחילה וניחא ליה דה"ט דצריך להזכיר השם בכל ודוי ג"פ ואם לא היה מתודה אלא הודוי שני דהיינו שכולל עצמו ואחיו לא מצי להזכיר את השם אלא ג"פ והדר ק"ל דאכתי לא יכלול עצמו וכו' ע"ש הרי לר"ש צריכי ב' וידוים לשתי כפרות וכמ"ש ספ"ק דשבועות. ומעיקרא ק"ל להתוס' שם דלר"ש בודוי ראשון הו"ל להזכיר אחיו הכהנים כיון דכפרה אחרת היא ע"ש וא"כ מאי ק"ל להרב דמה צורך שיתודה על עצמו תחילה:
וכזאת וכזא' נהלך ברג"ש על הרב פרי חדש בהגהות הרמב"ם פ"ב דעבודת יה"כ דין ו' שכתב וז"ל ואעפ"י שכלל עצמו בודוי ראשון היה חוזר וכולל עצמו בודוי שני כדי שלא להראות כאלו הוא כבר זכאי ובשעיר המשתלח לחוד שאינו מכפר אלא על ישראל למה לו להתודות עליו ולמ"ד שהכהנים יש להם כפרה בשעיר וכו' ע"ש ומריהטא דלישניה מוכח דהלכה כר"ש ולרווחא דמילתא כתב ולמ"ד שהכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח ואיפכא הו"ל למימר למנקט סברת ר"י בפשיטות דקי"ל כוותיה. ותו דלמאי דברישא קאי בדעת ר"ש דשעיר המשתלח ישראל לבד מתכפרים בו מהו זה שכתב ואעפ"י שכלל עצמו בודוי ראשון וכו' ומאי קושיא והלא לר"ש שני וידוים שתי כפרות הם כאמור ועוד מאי קאמר כדי שלא להראות כאלו הוא כבר זכאי אדרבא הרי לר"ש טעמא דאינו מזכיר לאחיו בודוי ראשון הוא שאינו מזכירם בהדיא עד שיראה כזכאי וכמ"ש התוס' ספ"ק דשבועות. וגם לר"י קאמר הש"ס התם דמתודה ברישא דמוטב שיבא זכאי. ואין להקשות דלר"י אמאי כולל עצמו אח"ך כיון דכפרה אחת היא הא כבר התודה בודוי ראשון די"ל כדכתיבנא בעניותין להורות דהכל כפרה אחת. ואם נפשך לומר הרי כבר הרדב"ז טעמא טעים דבעינן ודוי בשעת סמיכה סמוך לשחיטה וכו':
ולמאי דקי"ל כר"י יש לדקדק קצת במאי דקאמר הש"ס לעיל פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ג ע"ב) דפריך מ"ש בודוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושיך ומ"ש בודוי שני דאמר ובני אהרן וכו' דסגנון קושי' זו היא לר"ש דלדידיה דבעינן ב' ודויים דשני כפרות נינהו אמאי לא מדכר בני אהרן ברישא וכמו שהקשו התוס'. אמנם לר"י הקושיא שיש להקשות הוא דאמאי אצטריך ב' ודוים וכדפריך ספ"ק דשבועו' וה"נ הש"ס לעיל הו"ל להקשות כי האי גונא אמאי אצטריכו שני ודוים לדעת ר"י דקי"ל כותיה ויש לישב:
ובצפיתנו צפינו בס' עבודה תמה פירוש סדר עבודה להרב מהר"ר יהושע בנבנשת דף מ' שהביא דברי הרדב"ז הנז' דבשעיר המשתלח היתה כפרת ישראל לבד ובזה פירש מ"ש להתודות עליו אשמת קהלה. ולא העיר דאין זה מוסכם להלכה. ותו דאגב שיטפיה העתיק דברי הרדב"ז כצורתם כמו שהם בדפוס שכתוב אבל שעיר החטאת אשר לעם לא היתה תלויה בו כפרתו וכו' והוא ט"ס וצ"ל שעיר המשתלח ועמ"ש הרבנים הנז' בס' עץ החיים ובס' בתי כהונה ע"ש:

(סו א משנה) ולא היו מניחין את ישראל להוליכו.—מזה מבואר, שהיו בוחרים את המשלח מן המשפחות המיוחסות, ולהוציא מדעת הזהר (אחרי סג ע"ב ואמור צ ע"א), שהיה המשלח פגום ובעל מום, שהיתה עינו אחת גדולה מחברתה (עי' בכורות מד א).

ואם נתעברה נתעברה למוכר. ולא תחלט עד שיגיע באותו יום באותו חדש שמכרה לו ולרבי משכחת לה כגון שהקדישו ביום שמיני ללידתו בערב יום הכפורים בשנה פשוטה וכי מטי יום הכפורים הבא אכתי לא מלו ליה שס''ה ימים אלא שס''ד: פר מאי איכא למימר. שהוא בן שלש: רואין אותה. בכל מקום שהיא כאילו עומדת בבית הקברות שאין הכהן יכול ליקרב אליה אבל לא מחטאות המתות היא אלא שאינה קריבה הלכך רועה עד שיפול בה מום ותימכר: משום תקלה. לקמן מפרש מאי תקלה: דתנן. דחיישינן לתקלה: אין מקדישין. שום דבר שסתם הקדש לבדק הבית ואין להן תקנה: ואין מחרימין. קסבר סתם חרמין לבדק הבית ופלוגתא היא במסכת ערכין (דף כח:): כל רועות. כל הני דאמור רבנן ירעו עד שיסתאבו ניחוש שמא יקריבם: והנך דלאו בני הקרבה נינהו. שאר רועות אינן עומדות ליקרב הני עצמן אלא דמיהן: לא טריד בהו. אינו מהרהר בהקרבתן ומסיח דעתיה מהקרבה דידהו: הך דבת הקרבה היא. ליוה''כ הבא טריד בהו לבו על הקרבתו ודילמא מקריב לה מקמי יוה''כ: תנאי היא. איכא דחייש ואיכא דלא חייש: יקרב בשני. בפסח שני ימכר לטמא ושהיה בדרך רחוקה: הא רבי. דאמר מפסח לפסח אפשר לו שלא עברה שנתו ואע''פ שהופרש לאחר שמונה ללידתו דאלו מחוסר זמן לא קדיש: וכן המעות. שהפרישו לפסח אל יקרבו לשנה הבאה ואיכא למאן דאמר יקרבו: מתני' בא לו אצל שעיר. השתא הדר תנא למילתיה לאורויי בסדר העבודה וקאמר דלאחר שגמר כהן גדול מתן דמים של פר ושעיר כדסליק פירקין דהוציאו לו בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו כדאמרן בפ' טרף בקלפי (לעיל ד' מא:): אלא שעשו כהנים קבע. שהרגילו לעשות את הכהנים קבע להיות מוליכים אותו ולא היו בית דין של כהנים מניחין את ישראל להוליכו: ערסלא. שם האיש: וכבש. כמין מעלה עשו לו שהוא גבוה ויוצא דרך אותו הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשולח לפי שהיו רגילין לתלשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהה עונותינו אצלנו עוד:

אין מקדישין. משום דחיישינן לתקלה והכי נמי אמרינן בבכורות בפרק מעשר בהמה (דף נג.) דלאחר חורבן בטלו מעשר בהמה משום תקלה ותימה דבפ' במה בהמה (שבת דף נד:) ר' אלעזר בן עזריה הוה מעשר מעדריה תריסר אלפי עגלי בכל שתא ושתא ואיך יתכן זה להיות והא רבי יוחנן בן זכאי חי לאחר חורבן קצת מדתנן משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי והוא היה נשיא ואחריו רבן גמליאל ולכל הפחות היה שנתים נשיא עד שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה כדמשמע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) דקאמר אשתקד צעריה וכו' ואם כן היה רבי אלעזר בן עזריה לכל היותר בשעת חורבן בן ט''ו שהרי בן י''ח היה כשנתמנה נשיא וזה היה שלש שנים אחר חורבן לכל הפחות כדפרישית וקטן הוה בימי הבית רק שנתים לפני החורבן וקטן לאו בר אפרושי מעשר הוא ובשביל אותם שנתים שהגדיל לפני החורבן שאז היה מפריש לא הוה ליה למימר כל שתא ושתא ויש לומר אפוטרופוס שלו היה מפריש אי נמי לא בטלו מעשר בהמה לאלתר בתר חורבן אי נמי י''מ הוה מעשר למלך ולא נהירא דלא הוה ליה למימר בהאי לישנא: ואין מחרימין. פירש רש''י כמאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ור''י מפרש דאתיא אפי' כמאן דאמר לכהנים ואע''ג דשרו ולא שייך בהן תקלה הני מילי בתר דמטו ליד כהן אבל קודם לכן לא כדאמר בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב.) חרמים כל זמן שהם ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם ומועלין בהם ואם תאמר אי הכי מאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן הבית נמי ויש לומר בזמן הבית דשכיחי קדשים היו בקיאין וזהירין במילי קדושה אבל השתא דלא שכיחי לא זהירי אי נמי בזמן הבית שכיחי כהנים ולא היו צריכין הבעלים להשהותו בידם ונותנין אותו לאלתר לכהן: פירות כסות וכלים ירקבו. תימה דבערכין פרק המקדיש (דף כט.) אמרינן ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ד' זוזי ושדי בנהרא ואמאי לא קאמר ליה כדתניא הכא פירות כסות וכלים ירקבו וכו' ויש לומר התם מיירי במקרקעי ואותם אין להם תקנה אלא בחילול דאי אמרינן יניחנה בורה ולא תיעבד ולא תזרע שדות בורות איכא טובא וליכא היכירא ואתי בה לידי תקלה וא''ת והא על כרחך מטלטלי נמי הוו מדפריך התם והא עובדא דפומבדיתא קרקע נמי הוה מכלל דמטלטלי נמי הוה מיהו לא עשו תקנה בחילול אלא מקרקעי אבל מטלטלי עבוד להו כדמפרש הכא וכ''ש דניחא טפי דמקשה הש''ס בפשיטות במקרקעי נמי הוו ומנא ליה דילמא רק במטלטלי אלא על כרחך מקרקעי נמי הוו מדעבד תקנה בחילול: ותקלה עצמה תנאי היא. הכא לא מייתי תנאי דפליגי בספ''ק דפסחים (דף כ:) בתקלה והתם לא מייתי הני תנאי דהכא משום דמייתי דמי לדמי: אמר רבי ירמיה דלא כרבי יהודה. מכאן אני מתרץ מאי דפליגי ר' יהודה ור' שמעון בפ''ק דשבועות (דף יג:) דרבי יהודה סבר כהנים מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות ולר''ש לית להו כפרה כלל בשעיר המשתלח וקאמר התם מ''ט דר' שמעון והוקשה לי אמאי לא קאמר טעמא דר''ש מדכתיב בפר שני וידויין ודם פר כדאמר בתר הכי בשלמא לר' שמעון. היינו דבעינן שני וידויין ודם פר ונימא דהיינו טעמא דבעינן שני וידויין ולא כדמסיק התם לרבי יהודה כדתנא דבי רבי ישמעאל אחד לו ואחד לביתו מוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב וכו' ומכאן יש לי לתרץ דעל כרחך ר' שמעון נמי אית ליה דתנא דבי רבי ישמעאל דהא רבי ירמיה מוקי למתניתין כר' שמעון ואפילו הכי תנן בוידוי ראשון דפר אני וביתי בפרק אמר להם הממונה (לעיל דף לה:) ובוידוי שני בפרק טרף בקלפי (לעיל דף מא:) תנן ובני אהרן וכו' ומפרש טעמא בגמרא (דף מג:) משום דרבי ישמעאל: