יומא סה ע"א

דף סה - א

הכל מודים [רבי ורבנן מודים] שאם נתכפר בחטאת האחרונה שאינה אבודה [שלא נאבדה מעולם], הרי האבודה מתה.

אלא לדברי רב, ש"השני" המוזכר במשנתנו [שירעה עד שיסתאב] היינו השני שבזוג השני, שלא נאבד ולא נדחה מעולם, אם כן כיוצא בזה בחטאת יחיד היינו כשהקריב את האבודה, והשניה [שלא נאבדה מעולם] קיימת.

ומשמע מהמשנה שחטאת יחיד כגון זו תמות.

וקשה: הרי אפילו רבי שסובר [בחטאת שאבדה והפריש אחרת, ונמצאה הראשונה והקריבה], שהשניה מתה, בכל זאת כאן במשנתנו [בשעיר יום הכיפורים שמת חברו] גם אם היה דין השעיר כדין חטאת יחיד, היה רבי מודה שהשני שבזוג שני לא היה מת ^[93].

וטעם הדבר:

מפני שהכל מודים בדין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת, שלא נאמרה הלכה למשה מסיני שהיא תמות, אלא אם היה בה דיחוי [שלא היתה אפשרות להקריבה] כגון שנאבדה, ^[94] ולכן אמרו חכמים שאם נתכפר באבודה, חברתה שאינה אבודה אינה מתה.

ומדוע רבי סובר שחברתה שאינה אבודה תמות? [הרי היא לא נאבדה מעולם!], מפני שהיות והפרישו אותה במקום החטאת האבודה, הרי זה כאילו היא עצמה נאבדה. ^[95]

אבל בשעיר שמת חברו [שלדעת רב אין חל בו דין דיחוי], הרי מיד בשעה שהגריל על הזוג השני, נמצא שהשעיר הראשון ראוי להקרבה, [שהרי כבר יש לו בן זוג]. ^[96] והוה ליה [והרי זה] כמפריש שתי חטאות על אותו החטא, לאחריות שאם תאבד האחת יקריב את חברתה:

ואמר רבי אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות ^[97] מתכפר באחת מהם, והשניה תרעה אפילו לדעת רבי. ואינה הולכת למיתה. מפני שמעולם לא היתה היא עצמה אבודה, וגם לא הופרשה במקום חטאת אבודה.

וכיוצא בזה שעיר שמת חברו, הרי בשעת ההגרלה שני השעירים ראויים להקרבה. ולכן אפילו אם היה דין השעיר כדין חטאת יחיד, הכל מודים שלא היה דינו למיתה!

ומתרצינן: כיון דאמר רבא לעיל שרב סבר לה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון, אם כן מעיקרא כמפריש לאיבוד דמי. בשעה שהפריש את השני [שבזוג שני] היה ברור שהוא לא יוכל להקריבו לחטאת, והרי הוא כאבוד. ^[98]

ומאחר שמשעת ההפרשה הוא כאבוד, לכן אם היה דינו כדין חטאת יחיד, אזי היה נאמר בו דין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת, שתמות.

והגמרא ממשיכה לדון בדברי משנתנו על פי מחלוקת רב ורבי יוחנן:

תנן - שנינו במשנה: והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה [אבל לא ימות, מפני] שאין חטאת צבור מתה. רבי יהודה אומר תמות.

משמע מדברי משנתנו, שאותו "השני" שאמרו חכמים שירעה עד שיסתאב, אמר עליו רבי יהודה שהוא ימות.

בשלמא דברי המשנה מובנים לדעת רבי יוחנן, דאמר ש"השני" שהזכירו חכמים, היינו שני שבזוג ראשון, שהוא ירעה. ולרבי יהודה הרי הוא ימות. לפי זה מובן, שמתכפר בשני שבזוג שני.

אלא לרב, דאמר שהשני שהזכירו חכמים, היינו שני שבזוג שני, שהוא ירעה, ולרבי יהודה הרי הוא ימות, אם כן יש להקשות קושיא:

הרי רבי יהודה ודאי סובר שבעלי חיים נדחין, ^[99] ואם כן ודאי אי אפשר להתכפר בשעיר השני שבזוג הראשון, ומאחר שרבי יהודה אומר [ברישא] שהשעיר השני שבזוג ראשון [שעליו דברו חכמים] ימות, אם כן לרבי יהודה במאי מיכפר באיזה שעיר היו מתכפרים? הרי מדברי רבי יהודה משמע ששניהם ימותו!

ודחינן את הקושיא: מי סברת, וכי אתה [המקשן] משוכנע שרבי יהודה שאמר "תמות", התייחס לדברי חכמים, ואשני שבזוג שני קאי [ודיבר על השני שבזוג השני]?!

הרי יש לומר שרבי יהודה שאמר "תמות", אשני שבזוג ראשון קאי [דיבר על השני שבזוג הראשון]. ואף על פי שחכמים דיברו על השני שבזוג השני, כך אמר להם רבי יהודה:

א. במה שאמרתם שאין חטאת צבור מתה, אני חולק וסובר שחטאת צבור תמות.

ב. ועוד אמר רבי יהודה: לא במה שאתם אמרתם שירעה אני סובר שימות; שאתם אמרתם שהשני שבזוג שני ירעה. ואני סובר שהשני שבזוג הראשון ימות [מפני שבעלי חיים נדחין], ויקריב את השני שבזוג השני.

הגמרא מביאה שיש אמוראים שהקשו את הקושיא הראשונה דלעיל בסגנון אחר:

שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם [של שעיר של השם] ימות המשתלח,

ולעיל הקשנו מכאן על דעת רב שבעלי חיים אינם נדחין: שהרי רבי יהודה אמר שימות המשתלח ואף על פי שהוא חי!

ותירצנו, שרב מודה שדעת רבי יהודה שבעלי חיים נדחין, ורק לשיטת חכמים [לדעת רב] בעלי חיים אינם נדחין.

ושוב הקשנו מהמשנה להיפך, שאדרבה מוכח מהמשנה כרב, ושלא כדברי רבי יוחנן. [וכפי שיבואר מיד בסמוך].

ואיכא דקא מותיב הכי: ויש מי שהקשה מלכתחילה את הקושיא על רבי יוחנן, וכך הוא הקשה:

שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה נשפך הדם [של השעיר של השם] ימות המשתלח, מת המשתלח ישפך הדם.

וקשה: מה בא רבי יהודה להוסיף כאן? הרי רבי יהודה כבר אמר קודם שהשעיר השני ימות, מפני שחטאת ציבור מתה!

אמנם בשלמא יש ליישב לדברי רב, שרבי יהודה חולק על חכמים בשני דברים: א. ברישא פליגי [נחלקו] בחטאת ציבור: חכמים אמרו שאין חטאת ציבור מתה, ורבי יהודה חולק ואומר שתמות.

ב. ובסיפא פליגי [נחלקו] בדין בעלי חיים: חכמים אמרו שהשני שבזוג הראשון קרב, [והשני שבזוג השני ירעה], מפני שבעלי חיים אינן נדחין. ורבי יהודה חולק, ואומר שבעלי חיים נדחין, ואי אפשר להקריב את השני שבזוג הראשון. [אלא שני שבזוג ראשון ימות, ושני שבזוג שני יקרב].

אלא [אבל] לרבי יוחנן שגם לדעת חכמים, השני שבזוג הראשון נדחה. [מפני שבעלי חיים נדחין]. אם כן עדיין קשה: מאי "ועוד אמר רבי יהודה"? מה בא רבי יהודה להוסיף בזה?

ומסקינן: אכן, קושיא זו קשיא. ^[100]

שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה: אם נשפך הדם [של השעיר של השם], ימות המשתלח. ואם מת המשתלח ישפך הדם.

הגמרא ביארה לעיל שדעת רבי יהודה שבעלי חיים נדחים, והואיל והשעיר השני שבזוג הראשון אינו ראוי להקרבה בזמן שמת חבירו, לכן חל בו דין דיחוי, וימות.

וכאן הגמרא דנה בעצם הדבר: מדוע השעיר השני שבזוג הראשון אינו ראוי להקרבה בזמן שמת חברו?

בשלמא אמנם מובן שאם נשפך הדם של השעיר של שם, חל דין דיחוי וימות המשתלח, משום דאכתי לא אתעביד מצותיה. שהרי עדיין לא קיימו בדם את מצות ההזאות, וחייבים לשחוט שעיר אחר, ^[101] ולהביא את דמו. ואי אפשר להביא שעיר של השם בפני עצמו בלא הגרלה, אלא חייבים להביא שני שעירים ולהגריל עליהם.

נמצא שהשעיר הראשון נדחה [ודעת רבי יהודה שהואיל ונדחה לשעה ידחה לעולם, מפני שבעלי חיים נדחין], ולכן ימות. ^[102]

אלא, אם מת המשתלח, אמאי [למה] ישפך הדם? הרי אין צריך להביא שעיר אחר תחתיו, דהא אתעביד ליה מצותיה. שהרי כבר הסתיימה המצוה ההכרחית לשעיר המשתלח, שהיא מצות ההגרלה! שהרי מצות שילוחו לעזאזל אינה מעכבת, מפני שדוקא עבודות שנעשות על ידי הכהן הגדול בבגדי לבן מעכבות, ^[103] ואילו השילוח נעשה על ידי איש עתי ^[104] [שאינו כהן גדול].

ומצות הוידוי גם היא אינה מעכבת לדעת רבי יהודה, כפי שמובא בברייתא [לעיל מ ב].

ומאחר שמצות ההגרלה הסתיימה, ואין צריך להביא שעיר אחר לעזאזל. אם כן ברור שאין צריך להביא שנים ולהגריל עליהם, ומדוע אמר רבי יהודה שחל דין דיחוי בשעיר של השם, וישפך הדם?

ומשנינן: אמרי דבי רבי ינאי: אמר קרא [ויקרא טז י]: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר".

עד מתי יהא השעיר המשתלח זקוק להיות עומד חי? עד שעת מתן דמים של חברו [השעיר של שם], שנאמר "לכפר עליו". ^[105] וכפרה היא מתן דמים [שעל ידי מתן הדם מתכפרים הבעלים]. ^[106] ומכאן שאם השעיר המשתלח מת לפני מתן דמו של חברו, אין כפרת הדם כלום, וצריך להביא שעיר אחר לעזאזל. ואי אפשר להביאו בלי הגרלה, הלכך צריך להביא שנים חדשים, ^[107] והדם ישפך לדברי הכל. מפני שהכל מודים שקדשים שחוטים נדחין.

למדנו במשנתנו שאם מת אחד השעירים, אזי השני ירעה עד שיסתאב, ולדעת רבי יהודה ימות.

הסוגיא שלפנינו דנה בשעיר יום הכיפורים שאבד, שדינו ירעה עד שיסתאב. ומבארת מדוע אי אפשר להקריבו בשנה הבאה. ^[108]

וסוגיא זו פותחת בדין קרבנות ציבור שהיו באים כל שנה ושנה מהשקלים שהביאו ישראל באותה שנה כדלהלן:

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחציתה שקל בכל שנה ושנה. ^[109] ומהשקלים היו מביאים את קרבנות הציבור.

את השקלים נתנו ללשכה שהיתה בעזרה, והיו שם שקלים רבים יותר מכדי הצורך לקרבנות חובת הציבור.

ושלש פעמים בשנה היו תורמים [מפרישים] מעות מן הלשכה לצורך קרבנות הציבור, לשם כל מי שתרם מחצית השקל, וכך כל התורמים נחשבים שותפים בקרבנות הבאים מתרומת הלשכה.

והיו תורמים גם עבור מי ששלח מחצית השקל ביד שליח, ואבד שקלו, ולא נודע לבעלים בשעת הפרשת תרומת הלשכה שאבד. כדי שגם הוא יהיה שותף בקרבנות הציבור. ^[110]

תנן התם, שנינו במסכת שקלים [ב, א]: בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח להביאם לבית המקדש, ונגנבו או שאבדו:

אם כבר נתרמה התרומה [הופרשה תרומת הלשכה] ^[111] - הרי הבעלים אינם חייבים לשקול שוב מחצית השקל, שהרי התרומה הופרשה גם עבור מי ששלח שקלו ואבד ולא נודע לו, נמצא שההקדש הוא זה שמפסיד מכך שהשקלים אבדו, ולא הבעלים.

הילכך, נשבעין השלוחים לגזברין שבועת השומרים שלא פשעו בשמירה, ונפטרים מלשלם להקדש. ^[112] ואם לאו, שעדיין לא נתרמה תרומת הלשכה, מאחר שנודע לבני העיר [לפני שנתרמה הלשכה] שאבדו שקליהן, הרי הם חייבים להביא שקלים אחרים, נמצא שבני העיר הם המפסידים מכך שהשקלים אבדו.

הלכך, נשבעין השלוחין לבני העיר שבועת השומרים שלא פשעו בשמירה, ונפטרים מלשלם. ובני העיר שוקלין שקלים אחרים תח תיהן.

נמצאו השקלים האבודים או שהחזירום הגנבים, הרי אלו ואלו - בין השקלים הראשונים, ובין השקלים האחרונים, שקלים של הקדש הם, ואין השקלים שנמצאו ^[113] עולין להן לבעלים עבור חיוב מחצית השקל של השנה הבאה. אלא צריכים לשקול שוב לשנה הבאה.

רבי יהודה אומר: עולין להן לבעלים עבור החיוב שלשנה הבאה.

והוינן: מאי טעמא [מהו טעמו] דרבי יהודה?

אמר רבא: קסבר רבי יהודה חובות שהופרשו לצורך של שנה זו, קריבות לשנה הבאה.

איתיביה אביי - אביי הקשה לרבא מברייתא:

שנו בברייתא: פר [החטאת של הכהן הגדול] ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, וכן שעירי חטאת הציבור שחטאו בעבודה זרה בהוראת בית דין ^[114] שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן, הרי כולן ימותו - דברי רבי יהודה [הסובר שחטאת ציבור שנתכפרו בעליה באחרת מתה].

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לעולות נדבה של הציבור. ולא ימותו, מפני שאין חטאת צבור מתה.

ולמדנו בברייתא, שרבי יהודה אמר שפר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, ימותו, ואין אומרים שיקרבו לשנה הבאה! וקשה על דברי רבא, [שאמר, שדעת רבי יהודה שחובות שהופרשו בשנה זו קריבות לשנה הבאה]! ^[115]

אמר ליה רבא תירוץ לאביי:

---

אלא לרב דאמר שניהם ראויין להיקרב ולמה אמר שני שבזוג ראשון יקרב משום דמצוה בראשון מאחר ששניהן ראויין ואיזה מהן שיקריב יצא ידי חובתו הוה ליה כמפריש ב' חטאות לאחריות כלומר אם תאבד אחת מהן תהיה חברתה תחתיה וא"ר הושעיא המפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן ושניה רועה ולמה שנינו תמות. ופרקינן כיון דסבר רב מצוה בראשון נתברר כי מעיקרא שהפריש השני שבזוג שני לאיבוד הפרישו לפיכך ליחיד כי האי גוונא מתה דהא השניה היא שמתברר כי לאיבוד הופרשה לפיכך אמרינן עלה אבודה מתה וזו השמועה מפורשת בתמורה פרק ולד חטאת ת"ש ר' יהודה אומר תמות [וכו'] ופשוטה היא. איכא דמותיב הכי ועוד א"ר יהודה נשפך הדם ימות המשתלח כו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת צבור. ת"ק אומר רועה כי אין חטאת צבור מתה ור' יהודה אומר תמות סיפא פליגי בדחויין ת"ק סבר נשפך הדם יביא אחר ויגריל עליו ויעשהו לשם וישלח הראשון. ור' יהודה סבר הראשון כבר נדחה משעה שנשפך הדם ואין מתכפרין בדחויין לפיכך א"ר יהודה ימותו.

אלא לר' יוחנן דאמר לא שנה ר' יהודה תמות אלא מפני שנדחת כמו האבודה ומאי ועוד היא קשיא:

מת המשתלח אמאי תני ר' יהודה ישפך הדם כבר נתקיימה המצוה כלומר הגריל עליהן והשעיר של שם עשאו חטאת ואין דבר תלוי ביניהן. ושנינן כתיב יעמד חי לפני ה' לכפר. כלומר יהיה זה עומד חי עד שיכפר זה הקרב לפני ה' ובמה מכפר בדמו.

תנן התם במס' שקלים פ"ב בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין כו'.

ת"ר אין עולין להן לשנה הבאה ר' יהודה אומר עולין מאי טעמא דר' יהודה קסבר ר' יהודה חובות של שנה זו קריבות לשנה הבאה ואותבינן עליה אי הכי דטעמיה דר' יהודה משום דסבר חובות דשנה זו קריבות בשנה הבאה.

ואמר רבי הושעיא הפריש וכו׳. הקש׳ ריב״א ז״ל היכי חיילי והלא אינו יכול להפריש שתי חטאות זו אחר זו על חטא אחד ואמרינן בכמה דוכתי כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ומדקאמר הכא באחד מהן משמע שאינו חושש באיזו מהן אלא שהשנייה תרעה. ואומר ר״י ז״ל דלא שייך הכא למימר הכי דמיירי כגון שאומר הריני מפריש שתי חטאות א׳ לאחריות חברתה דאפילו למ״ד בעלמא דהיכא דהפרישן סתם לקרבן גדול מיכוין השתא דפריש לאחריות שפיר חיילי תרוייהו והויא כההיא דאמרינן בהשוחט את הזבח על שמונים חלות דהיכא דאמר יקדשו מ׳ מתוך פ׳ דלכולי עלמא קדשי דלאחריות קא מיכוין:

איכא דמותיב הכי. פי׳ דלעיל נקטינן הא דתנן ועוד אמר רבי יהודה לאותוביה לרב ואיכא דמותיב מינה לרבי יוחנן:

מאי ועוד קשיא. פי׳ דודאי דייק מתני׳ כוותי׳ דרב:

בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח דלא איתעביד מצוותיה. פרש״י ז״ל דלא איתעביד מצוותיה בדם וחקה כתיבא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים וצריך להביא דם אחר. ואי אפשר בלא הגרלה וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחין ימות המשתלח ראשון פי׳ שזה כיון שהוצרך להביא אחר אידחי ליה מעיקרא. ובתוס׳ אמרו שלא מצינו דיחוי כזה אבל י״ל דחשיב ליה דיחוי מפני שמת חברו ובעינן שיהו שניהם בעין. וא״ת והא אכתי לא ידעינן האי סברא דבסמוך הוא דאמרינן לה אקושיין יעמד חי עד מתי זקוק להיות חי כו'. וי״ל דמעיקרא לא ידעינן שהמשתלח שהוא טפל יהא עכוב אל הנעשה בפנים שהוא עיקר כיון שעומד בהכשרו אבל מידע הוה ידעינן שהשעיר הנעשה בפנים שאינו טפל יהא עכוב לשעיר המשתלח ויעשנו דיחוי. ולבסוף אמרינן דאפילו משתלח עביד עכובא לנעשה בפנים:

אלא מת משתלח ישפך הדם אמאי הא איתעביד ליה מצותיה. פי׳ מת המשתלח למה לי תשלומין שאתה מזקיקו להביא שנים ולהגריל עליהם ולשפוך דם הראשון הא אתעביד מצותיה דשעיר המשתלח לכל דבר המעכב בו דהא שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר לא התודה כשר וכ״ש דשילוח לא מעכב לד״ה דכי כתיב חוקה בדברים שהכהן עושה בבגדי לבן בפנים ולא בדברים הנעשים ביד איש עתי עד כאן לשון רש״י ז״ל:

תנן התם בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם נתרמה תרומה נשבעין לגזברין. פרש״י ז״ל אם נתרמה התרומה בשלש קופות קודם שנודע שאבדו נשבעין השלוחין לגזברין שבועת השומרין שהרי ההפסד להקדש שאין הבעלים חייבין לשקול עוד דתנן תורמין על האבוד שלא נודע ואם לאו שלא נתרמה התרומה עד שנודע להם שאבדו אין ההפסד להקדש אלא לבעלים לפיכך נשבעין לבני העיר עכ״ל ז״ל. והקשו בתוספות חדא דלישנא דמתני׳ לא דייק דתליא מלתא בידיעה אלא בגנבה ואבדה גופה. ועוד כי נראה שהוא ז״ל סובר דהא דתנן תורמין על האבוד ר״ל על האבוד ביד השליח בדרך שעדיין לא נודע. וזה אינו נכון דא״כ למה לי למיתני שתורמין על הגבוי שעומד ביד השליח בעין פשי׳ וליכא למי׳ דזו ואין צריך לומר זו קתני דהא על העתיד לגבות לא עדיף מן הגבוי. לכך פר״י ז״ל שכל שנאבד קודם תרומת הלשכה אין תורמין עליו כלל והא דתנן תורמין על האבוד היינו על האבוד שהגיע כבר ליד הגזברין ועל הגבוי היינו שהוא עדיין ביד השליח ולא זו אף זו קתני והשתא צריכי תרוייהו וכדפרי׳ בפרק הזהב בס״ד. והכא ה״ק אם משנתרמה התרומה נגנבו או נאבדו בדרך שנשבעין לגזברין דהפסדא דגזברין היא דהא בשעת תרומה קיימין היו בדרך ותנן תורמין על הגבוי כלו׳ על הגבוי שהוא ביד שליח וכדפרש״י ז״ל ואם לאו שאבדו או נגנבו קודם שנתרמה התרומה נשבעין לבני העיר דפסידא דבני העיר היא שאין תורמין אלא על האבוד שכבר הגיע אבל לא על האבוד בדרך וכדאמרן:

אמר רבא קסבר ר״י חובות של שנה זו קרבות לשנה הבאה. פי׳ חובות שהופרשו לצורך שנה זו קרבות לשנה אחרת והשתא קס״ד דבכל מילי קאמר בין שקלים בין קרבנות והיינו דפרכינן עלה מפר ושעיר של יום הכפורים. וא״ת ומאי פריך מפר ושעיר של יום הכפורים דמתה לרבי יהודה ואינה קרבה לשנה אחרת דשאני התם דגמ׳ גמירי לה דחטאת שנתכפרו בעליה למיתה אזלא כיון שנמצא לאחר כפרה כדפרשינן לעיל. וי״ל דמסתמא לא אמרה הלכה דאזלא חטאת למיתה אלא היכא דלית לן תקנתא בהקרבה דומיא דחטאת יחיד שאין לומר שימתין עד שיעשה עבדה אחרת בשוגג ועל כרחין או רועה או מתה ואתא הלכה דתמות אבל בהא דאפשר לה בהקרבה לשנה אחרת אליבא דרבי יהודה לא אמרה תורה שתמות אלא ודאי מדלא אמרי׳ הכי מכלל דחובות של שנה זו אינן קרבות לשנה האחרת. והקשו בתוספות אמאי לא פריך ליה ממתני׳ דנשפך הדם ימות המשתלח ולא אמרי׳ יקרב לשנה הבאה. ותירצו דלאו מילתא היא דשאני התם שנדחה דבעלי חיים נדחין אבל אבדה אינו דיחוי שלעולם ראוי הוא אלו היה לפנינו:

הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באיזה שירצה והשניה תרעה:

כבר ביארנו ששעיר המשתלח צריך לעמוד חי אף לאחר מתן דם חבירו עד שיתודה וכל שמת קודם שהתודה עליו צריך להביא אחר אע"פ שכבר נעשה מתן דמו של חבירו כמו שביררנו בפרק קלפי מ' א' אבל אם מת משהתודה עליו אין חוששין לו אע"פ שלא נשתלח שאין השילוח מעכב מעתה כל שמת המשתלח ועדיין חבירו קיים יביא שנים ויגריל ויזווג עם הנשאר את שעלה עכשיו (את) הגורל לעזאזל ואם נשחט של שם ואח"כ מת המשתלח אע"פ שעדיין הדם בכוס ישפך הדם ויביא שנים ויעשה כל המעשה עליהם שהרי כשמת המשתלח נדחה הדם במיתת חבירו שהיה צריך להיות חי בשעת מתן דמים ולהתודות עליו אחר מתן דמים והשחוטים נדחים לדברי הכל כמו שביארנו במשנה:

בני העיר ששקלו את שקליהם כפי מה שעולה להם מחצית השקל לכל שנה ושלחום ביד שליח והוא שומר חנם ונגנבו ברשותו או אבדו אע"פ שמן הדין לא היה לנו להשביע את השליח בכך שהרי אין נשבעין על ההקדשות תקנת חכמים היא שישבע כדי שלא יזלזלו בהקדשות אלא שאם נתרמה תרומת שלש קופות של תרומת הלשכה קודם שידעו הגזברים בגניבה ואבידה כגון שבאו שלוחים לירושלים ואמרו להם מביאים היינו שקלים של בני מקום פלוני ואירע לנו כך ובאותה שעה כבר תרמו הגזברים תרומת הלשכה בין שנגנבו בשעת ההתרמה בין שלא נאבדו באותה שעה הבעלים פטורים מלשלם שהרי תרמו הם על האבוד שלא נודע לגזברים שאבדו ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ונמצא ההפסד להקדש ולפיכך נשבעין השלוחים [לגזברים ואם לא נתרמה תרומה נשבעים] לבעלים ר"ל אותם בני העיר והם שוקלים תחתיהם ואם לאחר ששלמו הבעלים ושלחום לירושלים נמצאו אלו שאבדו או שהחזירום הגנבים אם נגנבו אלו ואלו שקלים ואין הבעלים יכולין ליהנות מהם שקדושים הם ואין עולין להם לשנה הבאה כלל הואיל ולשנה זו הופרשו שאין חובת שנה זו קריבה לשנה הבאה אלא מתערבים הם עם שקלים של שנה זו ואם נשתיירו דינם כדין שקלים עתיקים ואם מסרום לשומר שכר יש בה דינים אחרים ואף בזו שכתבנו יש חולקים בקצת דברים וכבר ביארנו הענין במציעא פרק הזהב:

פר ושעיר של יום הכפרים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה כמו שהתבאר והן עצמן מיהא אע"פ שזכרים הם אין קרבים עולת נדבה גזירה אחר כפרה אטו לפני כפרה כלומר שמא יבואו לעשות כן לכתחלה:

וא"ר אושעיא כו'. ואע"ג דבפסחים (דף צז:) איכא פלוגתא בדרבי אושעיא מ"מ ניחא ליה ליישב מילתא דרבי אושעיא אליבא דרב:

הפריש שני חטאות לאחריות כו'. הקשה ריב"א היכי חיילי והלא אינו יכול להפריש שתי חטאות זו אחר זו על חטא אחד ואמרינן בפ' מי שהוציאוהו (עירובין נ.) כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ומדקאמר הכא באחת מהן משמע שאינו חושש באיזה מהן אלא שהשניה שנשארה תרעה ואומר רבי דלא שייך הכא^א)צ"ל למימר הכי דאיירי כגון כו'. למימר (אלא) כגון דאמר הריני מפריש שתי חטאות אחת לאחריות חבירתה דאפילו למאן דאמר בפ' מי שהוציאוהו (עירובין ד' נ.) ובפ' התודה במנחות (דף עח:) דלקרבן גדול קמכוין מכל מקום הכא דאמר לאחריות חיילי שפיר תרוייהו כדאמר התם היכא דאמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשי דלאחריות קמכוין ואמרינן בהתודה אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תיהוי לאחריות וריב"א פי' דלחזקיה דעירובין ודאי אתי שפיר דאמר השוחט תודה על שמונים חלות דקדשי דלאחריות קא מכוין כדמפרש במנחות ועירובין אלא אפילו לר' יוחנן דאמר לקרבן גדול קמכוין ולא קדשי היינו גבי תודה שאין האחריות עליו אם אבדו החלות אם אינו מקבל עליו אחריות הלכך לא הוי סתמא דעתיה לאחריות אבל גבי חטאות מצי הוי סתמא לאחריות ואין נראה לרבי דהא בנדר דתודה נמי צריך להביא לחם אחר ועוד אפילו בנדבה אי אמר זו תודה וזו לחמה אמרינן בפרק התודה (דף פ.) אבד הלחם צריך להביא לחם אחר אבדה תודה אין צריך להביא אחרת אלמא (דאית) אחריות הלחם עליו סתמא. מ"ר:

בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח כו'. פירש"י דלא נעשית מצות הדם וצריך להביא דם אחר ואי אפשר בלא הגרלה ויביא אחר ויגריל וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחין ימות המשתלח הראשון אבל מת המשתלח [אמאי] ישפך הדם הא לא מעכב דחוקה לא כתיב הכא ואין נראה לרבי מה שפי' שנדחה הראשון ע"י שהגריל על אחרים (ואע"ג) דאכתי לא ידעינן יעמד חי שצריך שיעמדו שניהם דהא בכולה שמעתין לא אשכחן דחייה אלא ע"י שנשאר יחידי אבל כשהגרילו על אחר פליגי לעיל ר' יוחנן ורב אם יכול לחזור ולראות כיון שנדחה כבר ורבינו שמואל חושב דחייה ע"י הגרלת השני ורבינו שלמה אינו רוצה לומר דחייה לפי שהיה שעה בלא חבירו כיון דאכתי לא ידעינן יעמד חי שצריכין לעמוד שניהם עד דמסקינן ליה בשנויא על כן נראה לרבי לפרש בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח לפי שהיה המשתלח יחיד ונדחה ע"י כן כדאיתא לעיל בכולה שמעתין [ואע"ג דאכתי לא ידעינן יעמד חי] שצריך להיות חי עד שעת מתן דמים שלענין שילוחו של שעיר יודע הוא שצריך להיות חי עד שעת מתן דמים ואי לא נדחה המשתלח אבל מת המשתלח למה ישפך הדם כיון שלא נפסל הדם כלל אם יגרילו על אחרים יהיה נראה יותר וקס"ד^א)דהא. (דהכא) דבעינן שיעמדו שניהם היינו לענין^ב)צ"ל מיפסל. דלא יפסל שעיר המשתלח גופו שלא נעשית מצותו אם לא היה חי כל כך אבל משום הכשר הדם לא ואמרי דבי ר' ינאי יעמד חי עד מתי זקוק להיות חי עד שעת מתן דמים של חבירו שזה הטעם נמי ישנו משום הכשר הדם בשביל שעיר המשתלח ולא הוצרך לפרש כך כיון^ג)צ"ל דאהך. דאהאי פירכא קאי כדפרישית. מ"ר:

אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברין. פירש רש"י נתרמה התרומה^ד)צ"ל קודם שנודע. משנודע שנגנבו נשבעין לגזברין וזה פי' משום דקשיא ליה תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלמא תורמין על האבוד והבעלים נפטרים ואפילו לכתחילה והכא מחייב אותם לשלם אם אבדו קודם שנתרמה התרומה כדקתני נשבעין כו' ועל כן פי' תורמין על האבוד היינו כגון שלא נודע עדיין שנגנב אבל אם נודע החיוב על הבעלים^ה)צ"ל לשלם. לעולם ועוד קשה לו כיון דתורמין על האבוד כל שכן על הגבוי כיון שאפילו נאבד אחר כך מועיל ואין נראה לי דאם כן הוה ליה למיפלג ולמיתני בין נודע קודם שנתרמה התרומה לנודע אחר כך ועוד ידיעה מאן דכר שמיה ועוד קשה לרבי על פשטא דמתני' כיון דתנא תורמין על האבוד אפילו אין נודע עדיין כ"ש על הגבוי^ו)וכי תימא דזו ואצ"ל זו קתני הא סיפא זו אף זו קתני כצ"ל. וכי תימא דרישא זו ואין צריך לומר זו וסיפא זו אף זו על כן מפרש רבי שתורמין על האבוד שבא כבר ללשכה ואבוד ביד הגזברין אז אין אחריות על הבעלים ועל הגבוי אפילו לא יבוא ליד גזבר לעולם מאחר שנגבה מן הבעלים וסופו לאבוד ולא יגיע ללשכה ועל העתיד לגבות שלא נגבה כלל עדיין אלא שלבסוף יוגבה ובכולהו איכא חדא לריעותא וחדא לטיבותא על האבוד היינו ריעותא שנאבד טיבותא שהגיע כבר ללשכה ועל הגבוי ריעותא שסופו לא יגיע ללשכה וטיבותא שבשעת התרומה הוא בעין ועל העתיד לגבות איכא ריעותא שלא נגבת כלל טיבותא שיגיע ללשכה והא דאמר בפרק בתרא דכתובות (דף קח.) גבי מודר הנאה מחבירו בשלמא שוקל את שקלו כדתנן תורמין על האבוד כו' פי' ואינו עושה לו שום טובה אבל פורע חובו הא מישתרשי ליה משמע אבל גבי שקלים אינו עושה לו שום טובה אצל האבוד קאי אבל עתיד לגבות עושה ודאי טובה כדפרישית. מ"ר. וריב"א פירש על האבוד כגון שנאבדו קודם שנתרמה תרומה דבני העיר שוקלים אחרים תחתיהן ותורמין עליו אע"פ שלא בא עדיין ללשכה ועל הגבוי שלא יגבה עוד אפילו לא יבא לידי הגזבר כגון אבוד אחר שנתרמה תרומה דנשבעין לגזברין ועל העתיד לגבות שלא נגבה מעולם ונ"ל דוחק דאבוד ועתיד לגבות הכל אחד^א)צ"ל אלא. (אם לא) דאיכא תרי גווני עתיד לגבות וכפירוש רבי עיקר:

חובות של שנה זו קריבות לשנה האחרת. בין שקלים בין קרבנות ולהכי פריך ליה מפר ושעיר של יוה"כ:

שאין חטאת ציבור מתה. אבל דיחיד כי האי גוונא מתה וכגון שנמצאת אחר כפרה דאי קודם כפרה הא אמרינן (לעיל) דאיזו שירצה יקריב דקאמר נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה הא איפכא פליגי רבי ורבנן בתמורה (דף כב:) דלרבנן רועה ומסתמא לא פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן וא"ת מאי פריך ליה מפר ושעיר של יום הכפורים דמתה לר' יהודה היינו משום דחטאת שכיפרו בעליה למיתה אזלא כיון שנמצאת אחר כפרה כדפרישית והאי טעמא לא שייך בשקלים י"ל [כיון] שראויה ליום הכפורים אחר אין זה כפרו בעליה דלא שייך אלא גבי חטאת חלב או דם^ב)שאינה באה אלא על חטא כצ"ל. שהיה באה על חטא מבורר אבל זו אפילו לא היה כאן כלל חטא טומאת מקדש וקדשיו שמכפר עליו צריך להביא ביום הכפורים אחר. מ"ר. וכן פירש ריב"א ועוד הוסיף כי אע"ג^ג)צ"ל שלא יכפר. שיכפר זה על טומאת מקדש וקדשיו של אחר יום הכפורים זה^ד)צ"ל אלא. ולא על של לפניו מ"מ לא מיקרי כפרו בעליה כיון שלא בא על חטא מבורר וא"ת אמאי לא פריך ממתני' מת שעיר המשתלח ישפך הדם נשפך הדם ימות שעיר המשתלח ולא אמרינן יקרב בשנה הבאה (לשון מורי הרב) דשאני התם שנדחה דבעלי חיים נדחין אבל אבודה אינו [דחוי] שלעולם ראוי אם היה בעין לפנינו. [לשון מורי הרב]:

פר ושעיר של יוה"כ שאבדו. אומר ריב"א דאבדו היינו אחר הגרלה דאי קודם הגרלה הן ראוין לשעיר הנעשה בחוץ ואפילו נמצא אחר יוה"כ יכול להקריבו בראש השנה או ברגלים כדמשמע בפרק קמא דשבועות לרבי שמעון הואיל וכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואמרינן התם דבשעיר החיצון מודה רבי שמעון דאפשר להקריבו הואיל וראוי על מזבח החיצון לאפוקי פנימי שאינו ראוי על מזבח החיצון משמע הא קודם הגרלה ראוי על מזבח החיצון כיון שראוי לשעיר הנעשה בחוץ:

בפרש"י בד"ה ואמר ר' אושעיא כו' לא הופרש לאיבוד הס"ד ובד"ה להיות חי כו' צריך תשלומין ובלא הגרלה א"א וזקוק כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה הכל מודים כו' לאחר שכיפרו שאבדה והקריב אחרת כו' הד"א ובד"ה נשבעין כו' ובפרק הזהב פרש"י על כו' כצ"ל:

בסה"ע ר' אלעזר ור"ש אומרים ירעו כו'. כצ"ל בל"י:

רש"י ד"ה להיות חי. ובלא הגרלה א"א וזקוק לשנים. עמש"כ בס"ד בכוונת דבריו (לעיל מ):

תד"ה הכל (בסופו). וה"נ הוי מצי כו' גופייהו כדפירשנו. כצ"ל:

אלא לרב. דאמר בשני שבזוג שני קתני מתני' דירעה ובראשון שנדחה יתכפר אמאי הא דיחיד תמות לא מיבעי לרבנן דלא מתה דהא נתכפר בדחוייה ואינהו אמרי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי אלא אפי' לר' לא מתה שהרי לא הופרש לתשלומי אבוד שהרי מתחילה היה ראשון קיים ובשביל המשתלח שמת הוצרך להביא שנים וכיון דאין בעלי חיין נדחין מעיקרא אי בעי האי מקריב והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות שאם יאבד אחד מהן יקריב את חבירו: ואמר ר' אושעיא. שני ירעה אפי' לרבי שהרי לא הופרש לאיבוד: כיון. דמצוה בראשון מעיקרא כי אפרשינן להאי שני אדעתא דאיבוד אפרשינן ולא גרע ממפריש לאבוד ומתני' רבי היא והכי אמרינן במסכת תמורה דרב כרבי מוקי לה למתני': תנן רבי יהודה אומר תמות. קס''ד בההיא דקאמרי רבנן ירעה אמר רבי יהודה תמות ועל כרחך לרבי יהודה בעלי חיים נדחין כדקתני נשפך הדם ימות המשתלח: בשלמא לרבי יוחנן דאמר בשני שבזוג ראשון. תנן ירעה ואמר רבי יהודה עליה תמות מיכפר בשני שבזוג שני: אלא לרב. דאמר ירעה דמתני' בשני שבזוג שני תנן ועליה אמר רבי יהודה תמות: במאי מיכפר. דאילו בראשון לר' יהודה לא מיכפר דהאמר בעלי חיין נדחין: מי סברת וכו' אשני שבזוג ראשון קאי. ובתרתי פליג כדפרישית לעיל: ואיכא דמותיב הכי. הך תיובתא קמייתא דאותיבנא לעיל ועוד אמר רבי יהודה וכו' דאותיבנא לעיל לרב איכא דמותיב לה מעיקרא לרבי יוחנן והכי מותיב לה: בשלמא לרב. דאמר לתנא קמא בעלי חיין אין נדחין ובשני שבזוג שני קאמר ירעה ורבי יהודה לאו עליה קאמר ימות היינו דהדר קאמר ועוד לאשמועינן דבעלי חיין נדחין סבירא ליה ותמות דקאמר ברישא לאו אההוא דאמרי רבנן ירעה קאי ובתרתי אתא לאפלוגי ברישא פליג אחטאת צבור דקאמרי רבנן ירעה ואמר [רבי יהודה] ימות וסיפא מיפליג בבעלי חיין דקאמרי רבנן אין נדחין ויתכפר בראשון ואתא איהו למימר הוא ימות והשני יקרב: אלא לרבי יוחנן מאי ועוד. הא רבנן נמי אמרי ראשון ידחה: קשיא. כדאמרן: דיקא מתני' כוותיה דרב: בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח דלא איתעביד מצותיה. דדם וחוקה בדברים הנעשים בבגדי לבן כתיבא וצריך להביא דם אחר ואי אפשר בלא הגרלה וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחים ימות המשתלח הראשון: אלא מת המשתלח. למה לו תשלומין שאתה מזקיקו לו להביא שנים ולהגריל ולשפוך דם הראשון הא איתעביד מצותיה דשעיר המשתלח כל דבר המעכב בו אינו אלא הגרלה בלבד לקבוע גורל של שם על שלו דהא שמעי' ליה לר' יהודה דאמר לא התודה כשר וכל שכן דשילוח דלא מעכב לדברי הכל דכי כתיב חוקה אדברים שהכהן עושה בבגדי לבן ולא על דברים הנעשים ע''י איש עתי: להיות חי. שלא ימות עד שעת מתן דמו של חבירו הא אם מת קודם לכן אין כפרת הדם כלום לכך צריך תשלומין ובלא הגרלה אי אפשר וזקוק לשנים וראשון ידחה דהכל מודין בשחוטין שנדחין: בני העיר ששלחו. ע''י שליח שקליהן לירושלים למקדש: אם נתרמה תרומה. ג' קופות קודם שנודע שאבדו: נשבעין. השלוחין שבועת שומרין לגזברין שהרי ההפסד להקדש שאין הבעלים חייבים לשקול עוד (דתנן) (כתובות דף קח.) תורמין על האבוד שלא נודע: ואם לאו. שלא נתרמה התרומה אין ההפסד להקדש אלא של בעלים לפיכך נשבעין לבני העיר: נמצאו. קאי אאבדו: החזירום הגנבים. קאי אנגנבו: ואין עולין להם. לבעלים וצריכין לשקול לשנה הבאה: חובות של שנה זו. שהופרשו לחובת שנה זו: שעירי ע''ז. צבור שחטאו בע''ז בהוראת ב''ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת: והפריש אחרים תחתיהן. ונמצאו הראשונים: כולן ימותו. ולא אמרינן יקרבו לשנה הבאה:

הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה. והא .. דאמרי רבנן אין חטאת מתה אלא שנמצא לאחר שכיפרו בעלים תימה כיון דסבירא להו דאפילו נמצאת קודם כפרה אבודה מתה אמאי נקט דווקא שנמצאת לאחר שכיפרו שאבדה והקריב אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה תמות ובתמורה פרק ולד חטאת (דף כג:) פריך כי האי גוונא תנן המפריש חטאתו ואבדה והקריב אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה תמות טעמא דהקריב הא לא הקריב לא קשה לתרוייהו פי' לר' אבא ולרב הונא דהתם דאמר הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריב שהשניה תמות לא נחלקו אלא בבא לימלך וכו' ומשני מילתא דפשיט קתני דלא . פשיט לא קתני פירוש מילתא דפשיט קתני שנמצאת לאחר הקרבה אז אין צריך להאריך ולפרש כלום אבל נמצאת קודם הקרבה זימנין מתה זימנין רועה אם מתכפר בשאינה אבודה השניה מתה ואם מתכפר באבודה שאין אבודה רועה לרבנן והכי נמי הוה מצי למיפרך ממילתא דרבנן גופייהו כדפי' אלא ניחא ליה למפרך מההיא דוהקריב שהיא שנויה ברישא ואתיא כרבנן: הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות. תימה לי הוה מצי לשנויי הא מני ר' שמעון היא דלית ליה רועה כלל בחטאת יחיד ואפילו בהפריש שתי חטאות לאחריות כדמשמע בתמורה (דף טו:) ובפרק התודה (מנחות דף פ.) ובפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צז:) ויש לומר דמתניתין לא מתוקמא כוותיה דקתני מתניתין מת אחד מהם מביא שנים אחרים ומגריל עליהם ואיהו אמר לעיל מביא חבירו שלא בהגרלה: אמר רבי ינאי אמר קרא יעמד חי עד מתי זקוק לחיות עד שעת מתן דמו של חבירו. תימה לי אמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דבפרק טרף בקלפי (דף מ:) דקתני בהדיא הכי אליבא דר' יהודה ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא אם מת קודם מתן דמי חבירו יביא אחר אבל לא ישפך ורבי ינאי אתי לאשמועינן דאף הדם ישפך: נשבעים לגזברין. פרש''י דתנן תורמין על האבוד וכו' ובפרק הזהב (ב''מ דף נח.) פרש''י על האבוד שבא ליד שליח ואבד ולא נודע לבעלים קודם התרומה ועל הגבוי שהוא עדיין ביד שליח ולא אבד וקשה דאם כן הוה ליה זו ואין צריך לומר זו דכיון דתנא תורמין על האבוד שיש לו חלק אף על פי שאבד ולא יגיע לעולם ללשכה ואפילו הכי יש לו חלק בקופות כל שכן על הגבוי שסופו שיגיע ומפרש ר''י על האבוד שבא ללשכה ואבד קודם שנתרמה התרומה ולא מיבעי זה דכבר בא ללשכה אלא אפילו על הגבוי שבשעת התרומה היה ביד שליח ואפילו סופו נאבד ולא הגיע ללשכה ואותם שנים אין הבעלים חייבין באחריותו ועל העתיד לגבות שלא נתן עדיין לשליח והא דאמר בפ''ב דכתובות (דף קח.) המודר הנאה מחבירו שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד וכו' פירוש דלא קא מהני ליה מידי דבלאו הכי לא היה חייב לשקול מאבוד וגבוי מייתי דלא מחייב באחריותו אבל בעתיד לגבות לא איירי דכיון דחייב לשקול א''כ כששוקל לו שקלו קא מהני ליה: וכן שעירי ע''ז שאבדו. לא ידענא אמאי לא נקט נמי פר העלם דבר של צבור ונראה לי משום דלא פסיקא ליה דאיכא נמי פר העלם דבר של כהן משיח שטעה ועשה בהוראת עצמו דהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב''ד לצבור ובההוא לא הוי פליגי ר''א ור' שמעון: