יומא סב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - א

וליטעמיך, וכי עדרו שורף?! כלומר: והרי מאותו טעם נאמר גם לגבי שריפה, שלא ישרף אלא אחד, ולא כן אמרו בברייתא, אלא: וכולן נשרפין אבית הדשן?! ^[310]

ומפרשינן: מי דמי?!

התם - לגבי שריפה - לא כתיב "אותו".

אבל הכא - גבי שעיר לעזאזל - כתיב: לשלח "אותו" לעזאזל המדברה, ללמדך: אחד ולא שנים. ^[311]

איתמר:

רב פפי משמיה דרבא אמר: השעיר הראשון שהגריל עליו אותו משלח לעזאזל.

ורב שימי משמיה דרבא אמר: אחרון משלח.

ומקשינן: בשלמא רב שימי משמיה דרבא דאמר: אחרון משלח, יש להבין טעמו, משום דקסבר: הואיל וגמר בו כפרה בבן זוגו, ולפיכך שעיר זה הוא שמשתלח [רא"ל].

אלא רב פפי משמיה דרבא דאמר: ראשון משלח, אף שהוא סובר כי אין שייך סברת "הואיל וגמר בו כפרה" אלא בבן זוגו שעלה לה' ולא בו, מכל מקום מאי קסבר, מאיזה טעם משלח את הראשון [עפ"י ת"י]?!

ומפרשינן: סבר לה כרבי יוסי דקאמר: מצוה בראשון.

דתנן: שלש קופות היו במקדש של שלש שלש סאין, שבהם תורמים את הלשכה.

ישראל היו נותנין את שקליהן [מחצית השקל לקרבנות ציבור] בלשכה מיוחדת, וממנה היו מעבירים את השקלים לשלש קופות, והיה כתוב עליהם א ב ג.

ותניא: אמר רבי יוסי: למה כתוב עליהם אב"ג? כדי לידע איזה מהן נתרמה ראשון, להביא הימנה [ליטול לקרבנות ציבור מן הקופה הראשונה] בראשון [בתחילה], שמצוה בראשון.

ודחינן: אין לדמות עניננו לקופות, כי יש לומר: דילמא שאני התם דבעידנא דאיתחזאי קמייתא לא איתחזאי בתרייתא, כשנראתה הראשונה להביא ממנה קרבנות, הרי עדיין לא נראתה השניה לכך, היות שעדיין לא נתרמה; ולפיכך לורחים אותם מזו שנראתה ראשונה לכך -

אבל בעניננו, שנראו כל שלושת השעירים כאחד להישלח לעזאזל כשנגמרו כל המתנות, אין לך ללמוד שמצוה לשלח רק את זה שהוגרל עליו ראשון.

אלא רבי יוסי דפסח -

דתניא: המפריש פסחו ואבד, והפריש אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון והרי שניהן עומדין, אי זה מהן שירצה יקריב, דברי חכמים.

רבי יוסי אומר: מצוה בראשון, ואם היה שני מובחר ממנו, הרי זה יביאנו לשני.

הדרן עלך פרק הוציאו לו

הערות

^[310] ביאר בשיח יצחק, שאין כוונת הגמרא להקשות מרבי אלעזר ורבי שמעון שאין הלכה כמותם; אלא שרב נחמן אמר מן הסברא שאין לשלח את כולם, על זה מקשי ליה, שהרי רואים אנו כי רבי אלעזר ורבי שמעון לא חששו לסברא זו, ויש לומר כי אף חכמים מודו גבי שעיר המשתלח, שאין הוא תלוי בחבירו שעלה לה', והואיל ובו לא נעשה שום דיחוי הרי הוא נשלח לעזאזל. וסיים שם: וממה שכתבתי יתבאר לך דאין מכאן ראיה לפסוק כרבי אלעזר ורבי שמעון, דסבירא להו כולן נשרפין וכמו שכתב הפרי חדש ז"ל בהלכות עבודת יום הכפורים פרק ה הלכה ט יעויי"ש.

^[311] ביאר בשיח יצחק: דהכי קאמר ליה רב נחמן לרבא, כי מה שאמר "וכי עדרו משלח", אין זה מן הסברא, ואין להקשות עליה מדברי רבי אלעזר ורבי שמעון; אלא מכח מיעוט הכתוב שנאמר "אותו".

פרק שישי - שני שעירי

מתניתין:

שני שעירי יום הכיפורים [אחד לה' ואחד לעזאזל] מצותן שיהיו שניהן שוין במראה, בצבעם [שיהיו שניהם שחורים או לבנים או שחומים], ושוים בקומה, ^[1] ובדמים, שיקנו שני שעירים במחיר שוה, ^[2] ובלקיחתן, שקנייתם תהיה כאחד, באותה שעה. ^[3]

ואף על פי שאין שני השעירים שוין במראה ובקומה ובדמים, הרי הן כשרין בדיעבד, מפני שאין דבר זה מעכב, אלא מצוה לכתחילה.

וכן אם לקח אחד היום ואחד למחר, הרי הן כשרין, ואף על פי שלא היתה לקיחתן כאחד, מפני שאין זה אלא מצוה לכתחילה.

ואם מת אחד מהם, משני השעירים, הרי:

אם עד שלא הגריל [לפני ההגרלה] מת, יקח בן זוג לשני, לשעיר החי. [כמו ששנינו לעיל שאם לקח אחד היום ואחד למחר, כשרים]. ^[4] ואם משהגריל [אחרי ההגרלה] מת אחד מהם, יביא זוג אחר - שני שעירים נוספים - ויגריל עליהם בתחילה, גורל חדש. אחד לה' ואחד לעזאזל. ^[5]

ויאמר הכהן, כפי שמבארת המשנה, בהתאם לשעיר שמת:

א. אם אירע שהשעיר של שם מת - יאמר הכהן כך:

זה השעיר שעלה עליו עתה הגורל לשם - יתקיים תחתיו של השעיר הראשון של שם שמת.

ונמצא שיש בידו עתה שעיר אחד לה', ושני שעירים לעזאזל. האחד השעיר שנותר מההגרלה הראשונה, והשני הוא בן זוגו של זה. ולהלן המשנה תבאר מה יעשה בשעיר המיותר.

ב. ואם השעיר של עזאזל מת - יאמר כך: זה שעלה עליו הגורל עתה לעזאזל יתקיים תחתיו של השעיר לעזאזל הראשון שמת.

ונמצא שיש בידו עתה שני שעירים לה', ושעיר אחד לעזאזל.

ומבארת המשנה מה יעשה בשעיר המיותר בכל אחד משני האופנים:

והשני, השעיר המיותר [אם השעיר של ה' מת הרי יש שני שעירים לעזאזל, ורק אחד מהם משתלח. וכן להיפך, אם השעיר של עזאזל מת, הרי יש כאן שני שעירים לה'. ורק אחד מהם קרב לה']. ^[6]

ירעה עד שיסתאב, יפול בו מום, וימכר, והרי הוא יוצא לחולין במכירה זו, ודמיו קדושים, ויפלו דמיו לעולת נדבה של ציבור. ^[7]

ועל אף שהדין הוא שחטאת שהתכפרו בעליה באחרת [כגון חטאת שאבדה, והקריבו הבעלים אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה] הרע היא פסולה להקרבה, ומכניסים אותה לחדר ונועלים אותה עד שהיא מתה. ^[8]

ואם כן, כאשר יש לפנינו שני שעירי חטאת לה', האיך השעיר השני [המיותר] ירעה עד שיסתאב, ויביא בדמיו עולת נדבה? והרי צריך להיות דינו כדין כל חטאת שהתכפרו בעליה באחרת, שהיא מתה! ^[9]

תשובתך: שאין חטאת ציבור מתה, אלא רק חטאת יחיד [שהתכפרו בעליה באחרת], שרק בחטאת יחיד נאמרה הלכה למשה מסיני שהיא תמות.

ואילו שעיר החטאת של יום הכיפורים הוא חטאת הציבור. ^[10] רבי יהודה אומר: אף חטאת הציבור שהתכפרו בעליה באחרת תמות. ולכן גם כאן ימות השעיר המיותר.

ועוד אמר רבי יהודה: אם אירע אחרי ששחטו את שעיר החטאת לה', שנשפך הדם, עוד לפני שהכהן הגדול סיים לעשות את כל ההזאות שנאמרו בו [ולא יצאו ידי חובתו] - צריך להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם [כדי שיוכל להביא שעיר אחר לחטאת ולהזות את דמו], ויקריב אחד לה' ואחד ישלח לעזאזל, וישאר בידו השעיר הראשון לעזאזל כשהוא מיותר.

ומאחר שלדעת רבי יהודה חטאת ציבור שנתכפרו בעליה באחרת מתה, לכן, גם כאן ימות השעיר המשתלח הראשון המיותר, שהרי כבר התכפר בשעיר המשתלח שבזוג השני.

ואם מת השעיר המשתלח אחרי שחיטת שעיר החטאת של השם, צריך להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם. ויקריב מהזוג השני אחד לה' ואחד לעזאזל.

ונמצא ששעיר החטאת הראשון הוא מיותר, ולכן ישפך הדם שלו. ^[11]

הערות

^[1] הקשו הראשונים: איך יתכן ששני השעירים יהיו שוים במראה ובקומה ובדמים? הרי בענין בן סורר ומורה אמרו חכמים [סנהדרין עא א] שלא היה מעולם, וגם לא יהיה יתקיים דין בן סורר ומורה לעולם. כי צריך שיהיו אביו ואמו שוים במראה ובקומה ! ותירצו שדוקא בני אדם יש להם בפרצופם ובקומתם הבדלים בין איש לרעהו, אבל בבעלי חיים יתכן שיהיו שוים במראה ובקומה. וחזרו והקשו: בירושלמי אמרו שאפילו חיטה אינה דומה לחברתה לגמרי, וכל שכן בהמה ! ותירצו: דוקא לענין בני אדם צריך שיהיו שוים לגמרי. אבל לענין בעלי חיים מספיק שיהיו שוים עד כמה שאפשר. תוספות ישנים, תוספות רא"ש, ומובא בהרחבה בריטב"א. וכתב הריטב"א שכך נראה גם מפירוש רש"י שפירש שוין במראה - שיהיו שניהם לבנים או שחורים. [כלומר, שמספיק שיהיו שוים בצבעם, ואין צריך שיהיו שוים בצורתם].

^[2] בירושלמי מבואר שהכוונה היא שיהיו שני השעירים שוים בשומנם שראוי לקחת עליהם מחיר שוה. ואפילו אם קנה אחד בדמים יתירים מחברו הרי זה בכל "שוים בדמים". אבל אם אין שני השעירים שוים בשומנם, וקנה את שניהם במחיר אחד, אין זה בגדר שוים בדמים. ועיין רש"ש.

^[3] ואיך יתכן שיקנה את שני השעירים באותה שעה ממש? כתבו תוספות ישנים שדבר זה יתכן בשני אופנים: א. כגון שקנה את שניהם מאדם אחד. ב. כגון שקנו את שני השעירים משני אנשים, ושני המוכרים עשו שליח אחד לקבל עבור שניהם את המעות. ולענין הקדש מעות קונות שנאמר "ונתן הכסף וקם לו". וכתב על זה בתוספות הרא"ש: קצת קשה לדבריהם, מדוע המשנה אמרה בסיפא "לקח אחד היום ואחד מחר כשרים בדיעבד"? הרי היה יכול לומר לקח שניהם משני בני אדם [שלא על ידי שליח] כשרים בדיעבד! ורבנו אליקים פירש: "ולקיחתן כאחד" שלקיחתן תהיה באותו יום, משמע מדבריו שאין צריך שיקנה את שניהם באותה שעה ממש. ושלא כדברי תוספות ישנים [ולדבריו מדויק המשך המשנה "לקח אחד היום ואחד למחר"].

^[4] הקשו תוספות ישנים: בגמרא מבואר ששעיר שלקחוהו לשם שני שעירי החטאת ולא הגרילו עליו אפשר לשנות ולהקריבו לשם שעיר החטאת [של יום הכיפורים] הנעשה בחוץ, ואם כן, כאשר מת שעיר אחד, יכול לקחת שנים אחרים יחד ולהגריל עליהם, [ויקיים את המצוה - שתהיה לקיחתן כאחת], ואת הראשון יקח לשם שעיר הנעשה בחוץ ! ותירצו: מדובר שכבר לקח שעיר אחר לצורך שעיר הנעשה בחוץ. וכן כתוב בתוספות הרא"ש. אבל הריטב"א כתב שאין מצות לקיחתם כאחד חשובה כל כך, עד שנקח את השעיר הראשון לשם שעיר הנעשה בחוץ [ועיין שיח יצחק על תוספות ישנים].

^[5] לעיל לט ב נחלקו אמוראים [בדעת רבי יהודה ורבי נחמיה] אם מצות ההגרלה מעכבת [כלומר אם הביא שעיר ופירש בפיו שיהיה לשם שעיר של השם, או לשם שעיר של עזאזל. האם דיבור חל אף על פי שלא נעשה על ידי הגרלה]. ודברי האומר שהגרלה אינה מעכבת עמדו בתיובתא [בדף מ א]. וכתבו הראשונים שאפילו הסובר שהגרלה אינה מעכבת, מודה שצריך להביא שנים אחרים משום שלכתחילה יש מצוה בדבר [ואף על פי שלענין מצות "לקיחתן כאחת" שנינו במשנה לעיל שאם מת אחד לפני ההגרלה יקח זוג לשני, ואין לקיחתן כאחד, יש לחלק: שמצות הלקיחה היא מצוה שעיקרה בערב יום הכיפורים. ואינה חמורה כמו מצות ההגרלה שהיא עבודת יום הכיפורים עצמו]. על פי תוספות ישנים, תוספות רא"ש וריטב"א [ראה גם שיח יצחק על תוספות ישנים]. אך דעת רבי שמעון שמצות ההגרלה אינה מעכבת. ואם מת אחד מהם יקח שעיר שני בלי הגרלה. [לעיל מ א. ולקמן סג ב].

^[6] הגמרא תפרש לאיזה "שני" התכוונה המשנה: האם הכוונה לשעיר הנותר בזוג הראשון [ומקריב את שני השעירים שבזוג השני], או, שכוונת המשנה לשעיר השני שבזוג השני שהביא אחר מיתת הראשון, [ומקריב את השני שנותר מהזוג הראשון].

^[7] היינו, היו נותנים את הדמים לשופר [קופה שראשה צר ותחתיתה רחבה, כעין שופר] שהיה במקדש. ל"קיץ המזבח". שביום שלא הביאו היחידם קרבנות, היו קונים מאותן מעות עולות נדבת ציבור כדי שהמזבח לא יהיה בטל מקרבנות [על פי תפארת ישראל].

^[8] נאמרה הלכה למשה מסיני שחמש חטאות מתות.

^[9] קושיא זו קשה אף על שעיר של עזאזל [וכן מוכח בהמשך המשנה "ועוד אמר רבי יהודה" וכו'] ואף על פי שלא הקריבוהו כדין החטאת, אלא שלחוהו למדבר, בכל זאת הוא קרוי חטאת. שנאמר [ויקרא טז ה]: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עיזים לחטאת" מכלל ששניהם נקראים "חטאת".

^[10] שנאמר [ויקרא טז ה]: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עיזים לחטאת". מכאן שבאים מכספי הציבור. [רע"ב]. והטעם שחטאת ציבור אינה מתה מבואר במסכת תמורה [טו, ב] ובהוריות [ו א]: חטאת יחיד שמתו בעליה, הרי היא הולכת למיתה. ובציבור ודאי אין לומר כן, שהרי היו מביאים את קרבנות הציבור כל השנה מהשקלים שהפרישו ישראל באדר, ואם נאמר שגם בחטאת ציבור נאמר הדין שחטאת שמתו בעליה תמות, קשה: איך יכלו להביא מאותם שקלים את חטאות המוספין? הרי יתכן שחלק ממפרשי השקלים מתו לפני הרגלים, והרי זו חטאת שמתו בעליה ! אלא בעל כרחך שחטאת הציבור שמתו בעליה לא נאמר בה דין מיתה. ומאחר שחטאת הציבור שמתו בעליה ודאי אין דינה למיתה, למדים ממנה שגם חטאת הציבור שנתכפרו בעליה באחרת לא נאמר בה דין מיתה. [ועיין תוספות תמורה טו, ב ד"ה וקא קרבה].

^[11] מדברי רבי יהודה מוכח, שהוא ודאי סובר ששני השעירים שבזוג השני קרבים, ולא השעיר שנותר מהזוג הראשון. [אלא אותו שעיר ימות], ובגמרא יתבאר מדוע לא הקריבו את הראשון. עוד יתבאר בגמרא מה בא רבי יהודה להוסיף במה שאמר כאן [ב"ועוד אמר רבי יהודה" וכו'].

וכי עדרו שורף? שהרי לא חייבה התורה לשרוף אלא אחד, ומכל מקום פעמים שצריכים לשרוף שעירים הרבה, כפי ששנינו במשנה! קושיה זו דחה ר' נחמן: מי דמי [וכי דומה]? התם [שם] בענין שריפת השעירים לא כתיב [נאמר] "אתו" למעט ולומר שאין שורפים אלא אחד, אבל הכא [כאן] בשעיר המשתלח כתיב [נאמר] "אתו", ומשמע: "אותו" — לבדו, רק אחד. בעיה זו נפתרה איפוא, שאכן אינו משלח אלא רק אחד מן השעירים.

אולם בעקבותיה איתמר [נאמר] שנחלקו בדבר, רב פפי משמיה [משמו] של רבא אמר: ראשון שבהם משלח, ורב שימי משמיה [משמו] של רבא אמר: אחרון שבהם משלח. ודנין בדבר: בשלמא [נניח] לשיטת רב שימי משמו של רבא, שאמר: אחרון שבהם משלח, אפשר להניח כי קסבר [סבור הוא] כנימוק שאמרנו: הואיל וגמר בו כפרה. אלא רב פפי משמיה [משמו] של רבא, מאי קסבר [מה סבר] מה טעמו? ומשיבים: סבר לה [סבור היה] בענין זה כדעת ר' יוסי שאמר שכאשר יש כמה דברים שווים שעומדים לעשות בהם מצוה — מצוה בראשון שבהם.

ושואלים: הי [איזה] ר' יוסי? כלומר: מאיזה מדברי ר' יוסי מסיקים מסקנה זו? אילימא [אם תאמר] ר' יוסי שאמר בענין קופות. שכן שנינו במשנה: ר' יוסי אומר: שלש קופות של שלש שלש סאין היו שבהם היו תורמין את הלשכה. שהיו מכניסים בלישכה את השקלים שנדבו כל העם לצורך עבודת המקדש בחודש אדר בכל שנה והיו הגזברים ממלאים מהם שלוש קופות של מטבעות והיו קונים בהם את קרבנות הציבור (כגון תמידים ומוספים), והיה כתוב עליהם אל"ף בי"ת גימ"ל

ותניא [ושנויה ברייתא]: אמר ר' יוסי: למה כתוב עליהן אלף בית גימל — כדי לידע איזה מהן נתרמה ראשון, להביא הימנה ראשון, כי מצוה בראשון.

אולם משם אין ראיה דילמא בעידנא דאיתחזאי קמיתא לא איתחזאי בתרייתא [בזמן שהיתה הראשונה ראויה לא היתה ראויה האחרונה], שהרי כאשר הביא את הקופה הראשונה כבר נעשית הראשונה ראויה לקרבנות ומיועדת להם, ואילו השניה עדיין לא נתרמה, ולכן חלה הקדושה על הראשונה תחילה. אולם כאן הרי קדושה חלה על השעיר המשתלח רק עם הקרבת השעיר השני, ואם כן אין הדברים דומים זה לזה לגמרי.

אלא למדו את הדבר מדברי ר' יוסי בענין פסחים. דתנן [שכן שנינו בברייתא]: המפריש שה לפסחו ואבד השה, והפריש שהאחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון, והרי שניהן עומדין לפניו — אי זה מהן שירצה יקריב, דברי חכמים. ר' יוסי אומר: מצוה בראשון. ואם היה השני מובחר ממנו — יביאנו. הרי ששיטת ר' יוסי שבכל מקום שיש שני קרבנות ששניהם ראויים להקרבה — מביאים את זה שנבחר ראשון.

א משנה שני שעירי יום הכפורים השעיר לה' והשעיר לעזאזל שמביאין כזוג — מצותן לכתחילה שיהיו שניהן שוין במראה (בצבעם) ובקומה (בגודל) ובדמים (במחיר) ובלקיחתן כאחד שיקנו את שניהם יחד. אולם ואף על פי שאין שוין — כשרין, וכן אם לקח אחד היום ואחד למחר — כשרין.

מת אחד מן השעירים, אם עד שלא הגריל ביניהם מת — יקח מיד בן זוג לשני שהרי עדיין לא הוברר אחד מהן. ואם משהגריל מת — יביא זוג אחר של שעירים ויגריל עליהם בתחילה, ולאחר ההגרלה

יאמר בלשון תנאי: אם של שם מת — זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים (יעמוד) תחתיו, ואם של עזאזל מת — זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו, והשני שהוא בן הזוג ואין זקוקים לו ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום) וימכר, ויפלו דמיו לקרבן נדבה. ואף שבחטאת יחיד כגון זו לא היתה תקנה לקרבן והיו מניחים לו למות, כאן אין עושים כן, לפי שזו נחשבת כחטאת הציבור וכלל בידינו שאין חטאת צבור מתה, ואילו ר' יהודה אומר: במקרה כזה תמות.

ועוד אמר ר' יהודה: אם נשפך הדם של השעיר הפנימי לפני שהיזו ממנו — ימות המשתלח וכן אם מת המשתלח — ישפך הדם של השעיר הפנימי ויביאו שעירים נוספים ויגרילו עליהם מתחילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And does he burn his flock? The Torah obligated him to burn only one goat, and yet there are times when he must burn several, as stated in the mishna. Rabbi Naḥman retorts: Is it comparable? There, with respect to burning the goats, it is not written: “It,” which would restrict the burning to only one animal, whereas here, with regard to the scapegoat, it is written: “It,” which indicates that one animal alone is sent away. The objection has been refuted and indeed only one scapegoat is used.

§ It was stated that amora’im disagreed about the following issue. Rav Pappi said in the name of Rava: He sends the first goat; and Rav Shimi said in the name of Rava: He sends the last of them. The Gemara analyzes the matter: Granted, according to the opinion of Rav Shimi bar Ashi in the name of Rava, who said that he sends the last of them, it works out well, as he probably holds as stated above, that the last goat is used, since the atonement is completed with it. However, with regard to Rav Pappi in the name of Rava, what does he hold? The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that when several identical items are available for a mitzva, the mitzva is performed with the first of them.

The Gemara asks: To which of the halakhot of Rabbi Yosei is this referring? From which of Rabbi Yosei’s statements is this conclusion derived? If we say it is the statement of Rabbi Yosei with regard to containers, this is problematic. As we learned in a mishna that Rabbi Yosei says: There were three containers of three se’a each, with which they collect the donation from the chamber. Every year the money donated to the Temple by the people in the month of Adar was placed in a special chamber. The treasurers subsequently filled three containers with these coins and used the funds to purchase the communal offerings, e.g., the daily offerings and the additional offerings for Festivals. And the letters alef, beit, gimmel were written on the containers.

And it was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: Why were the letters alef, beit, gimmel written on them? It was to ascertain from which of them the donation was collected first, so that they could bring the money from it first, as the mitzva is to use the coins of the first container. This apparently proves that according to the opinion of Rabbi Yosei, it is a mitzva to use the first item.

The Gemara responds: This is no proof, as perhaps at the time when the first container was fit to be used, the last was not yet fit to be used. When the first container was brought it was fit and designated for the offerings, whereas the coins in the second container had not yet been collected, and therefore the coins in the first container must be used first as they were sanctified first. Here, however, the scapegoat is consecrated only when its pair is sacrificed, and therefore the two cases are dissimilar.

Rather, the principle that one uses the first item is derived from the statement of Rabbi Yosei with regard to the Paschal offering, as it was taught in a baraita: With regard to one who separated a sheep for his Paschal offering and the sheep was lost, and he separated another sheep in its stead, and afterward the first sheep was found, and they both stand before him, he sacrifices whichever of them he wants; this is the statement of the Rabbis. Rabbi Yosei says: The mitzva is performed with the first sheep. And if the second was of superior quality to it, he brings the second sheep. This proves that according to Rabbi Yosei, if there are two animals equally fit for an offering, one brings the animal that was chosen first.

MISHNA: The mitzva of the two Yom Kippur goats, the goat sacrificed to God and the goat sent to Azazel that are brought as a pair, is as follows, ab initio: That they will both be identical in appearance, i.e., color, and in height, and in monetary value, and their acquisition must be as one, i.e., they must be purchased together. And even if they are not identical, nevertheless, they are valid. And similarly, if he acquired one today and one tomorrow, they are valid.

If one of the goats died, if it died before the High Priest drew the lots, he immediately takes a counterpart for the second, since neither has yet been designated. And if it died after the High Priest drew the lots, he brings another pair of goats and draws lots over them from the start.

After that lottery he utters a stipulation: If the one to be sacrificed to God died, that goat upon which the lot for God was drawn in the second lottery shall stand in its stead; and if the one to be sent to Azazel died, that goat upon which the lot for Azazel was drawn shall stand in its stead. And the second, superfluous goat, i.e., in the case where a new pair of goats was brought, should graze until it becomes unfit, at which point it will be sold, and the money received from its sale will go toward the purchase of a public gift-offering. Although for individual sin-offerings in similar circumstances there is no remedy and it is left to die, that is not the case here, as a communal sin-offering is not left to die. On the other hand, Rabbi Yehuda says: In this it should be left to die.

And furthermore, Rabbi Yehuda said: If the blood of the goat sacrificed to God spilled before it was sprinkled, the scapegoat is left to die. Similarly, if the scapegoat dies, the blood of the goat sacrificed to God should be spilled, and two other goats are brought and lots are drawn.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שנא' ושלח אותו לעזאזל אותו אחד ולא שנים.

איזה משלח רב פפי משמיה דרבא [אמר] ראשון משלח סבר לה כר' יוסי דאמר מצוה בראשון כו':

הדרן עלך הוציאו לו.

שני שעירי יוה"כ מצותן שיהו שוין כו'.

הכא כתיב אותו. לומר שאינו משלח אלא אחד והאחרים ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה:

בשלמא רב שימי בר אשי משמיה דרבא קסבר הואיל וגמר כפרה בו. פי׳ הואיל וגמר כפרה בשעיר שבא עמו וראוי הוא זה שיהא נגרר אחריו להלכותיו אלא רב פפי משמיה דרבא מאי קסבר הקש׳ רבי׳ אלחנן ז״ל אדרבה כדידיה דיקא מתני׳ טפי דתנן לקמן בפ׳ שני שעירי מת יביא שנים ויגריל עליהם וכו׳ ועד השני ירעה עד שיסתאב. אלמא חבירו של אותו שעיר שמת הוא המשתלח. והשני הוא רועה. ותירץ דהא מצי׳ למידחי מאי שני שני של זוג ראשון. ירעה עד שיסתאב והאחרון ישתלח:

שלש קופות של שלש סאין כו'. ובמקומו במס׳ שקלים מפרש שתורמין את הראשונה לשם בני ארץ ישראל שמביאין שקלים תחלה והשני לשם בני ישראל שבעמון ומואב הקרובין לארץ ישראל. והג׳ לשם מדי ולשם יון ולשם מדינות הרחוקות. ובודאי שכל הקופות ותרומות לכל ישראל כי כלן שותפין בקרבנות צבור שבכל יום ויום אלא בשעה שתורמין את הלשכה היו אומרי׳ שיהא נקראת כל אחת ואחת לשם בעליה קריאת שם בעלמא מפני שכל הקודם זכה:

דילמא שאני התם דבעידנ׳ דאיתחזייא קמייתא לא איתחזייא בתרי בתרייתא. שעדיין לא נתרמה והראשונ׳ נראית להקרבה משנתרמה מה שאין כן בזו כי השעיר של זוג ראשון לא נראה לשלח עד שנגמרו כל הדמים וכשנגמרו כל הדמים שניה׳ נראו לשלוח:

איזה מהן שירצה יקריב. פי׳ ואפילו בשאבד ונמצא קודם חצות דלא חזי חד מנייהו עד שבא חצות ואז נראו שניהם להקרבה:

ואם היה שני מובחר ממנו יביאהו. פי׳ ולא שייך סברא זו גבי שעיר שאינו אלא לשלוח. אבל בפסח שייך שאכילתו מצוה ויש בו גם כן אימורים למזבח ובעי למיהוי מן המובחר. סליק פירקא ת״ל:

פרק ו׳
שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים. יש מקשים היאך אפשר שיהו שוין במראה ובקומה דהא אמרי׳ בסנהדרין גבי בן סורר ומורה שלא היה ולא עתיד להיות משום דכתי׳ בננו זה שיהו אביו ואמו שוין במראה ובקומה. ויש מתרצים דהתם הוא בבני אדם שיש להם בפרצופם וקומתם הרבה ציורות וענינים חלוקים אבל בבעלי חיים אפשר שיהו שוין במראה ובקומה. וקשיא להו מה שאמרו בירושלמי שאפילו בחטים אין חטה דומה לחברתה ממש לכך פירשו דהכא לאו שוין ממש בדקדוק אלא שיהו דומין זה לזה דרך כלל כל מה שאפשר דבהא סגי לענין בעלי חיים. וכן נראה מפי׳ רש״י שפירש שיהו שוין במראה שניהם לבנים או שחורים וכן עיקר:

ולקיחתן כאחד ואע״פ שאינן שוין כשרין. לקח אחד היום ואחד למחר כשרין ולאו דוקא למחר אלא אפילו מכאן ועד עשרה ימים אלא אורחא דמלתא נקט ואע״ג דקתני שאעפ״י שאינן שוין כשרין בדיעבד איצטריך למיתני דלקיחה כאחד לא מיעכבא בדיעבד דהוה אמינא דבהא כיון דאפשר מעכב:

מת אחד מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. פירוש כיון דלקיחתן כאחד אינו אלא לכתחלה ולמצוה. הא נמי כדיעבד חשבינן ליה ודיינו שנתקיים כבר מצות לקיחה כאחד ויש שפי׳ דמיירי בשכבר נלקח שעיר הנעשה בחוץ שאם לא כן שני זה יכול להיות לחטאת של שעיר שנעשה בחוץ כדאיתא בגמרא כיון שעדיין אין בו הגרלה. הלכך מפרישין זה להקריבו בחוץ ויקחו שנים לשם ולעזאזל ולא נהיר׳ מדלא פירשוה בגמרא אלא ודאי סתמא קתני ואף עד פי שאין לנו עדיין שעיר לעשות בחוץ. שאין מצות לקיחה כאחת כל כך לערבב עליו את השורה כל כך:

ואם משהגריל מת יקח זוג לשני. יש מקשים אמאי לא פשטינן מהכא דהגרלה מעכבא לעיל בפלוגתא דרבי ינאי ורבי יוחנן בפרק טרף בקילפי דאם איתא דהגרלה אינה אלא למצוה הוה לן למימר יקח זוג לשני כדאמרינן גבי לקיחתן כאחד משום דלקיחה כאחד לא מעכבא. ומתרצי׳ דלעולם אימא לך הגרלה לא מעכבא והכא משום מצוה יביא שנים ויגריל כיון דאפשר. ולא דמי ללקיחה דהתם אינה מצוה כ״כ כיון שאינה ביום הכפורים עצמו דאע״גב דאם לא לקח מבעוד יום יקח ביום הכפורים כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים. מ״מ עיקר מצות לקיחה בחול הוא ולהכי סגי לן בה בכל דהו מה שאין כן בהגרלה שהיא ממעשה יום הכפורים והיא עבודה גמורה או עבודה קצת:

המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואחר שהפריש את השני קודם שישחט נמצא הראשון והרי שניהם עומדים יקריב את המובחר לפסח וחברו יקרב שלמים ואם אין ברירה יקריב איזה שירצה אלא שהדבר נאה בראשון והאחר יקרב שלמים הא כל שלא נמצא עד שנשחט המופרש תחתיו יקרב שלמים: ונשלם הפרק תהלה לאל:

שני שעירי וכו' זה הפרק הכוונה בו להשלים מה שהוחל בסוף פרק שלפניו בביאור אם אירעו קצת קלקולים בעבודה היאך ידון בהם ויחזור אח"כ לענין סדרי העבודות שפסק בהם בענין הזאות של דם פר ושעיר ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר ענייני השעירים מה שצריך לדקדק בעניינם ואם לא דקדק כראוי אם נפסלה העבודה בכך אם לאו וכן כשיגיע קלקול באבידת אחד מן השעירים היאך הוא עושה השני לבאר שאחר שסיים הזאות של פר ושעיר מתעסק בשעיר המשתלח בוידויו ובשלוחו השלישי שאח"כ משתדל בשריפת הפר והשעיר ועומד עד שיתברר לו שהגיע השעיר למדבר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו הרבה דברים ע"י גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנה תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר שני שעירי יום הכפרי' מצותם שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתם כאחת אע"פ שאינן שוים כשרים לקח אחד היום ואחד למחר כשרים מת אחד מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני אם משהגריל מת יביא שנים ויגריל עליהם לכתחלה ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה ר' יודה אומר תמות ועוד אמר ר"י נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם אמר הר"ם החזיר מלת שני בשעירי יום הכפרים שלשה פעמים והוא אמרו ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים ואמר ולקח את שני השעירים ואמר ונתן על שני השעירים גורלות ובאה הקבלה שיהיו שניהם שוים במראה ובקומה ובדמים ואמרנו מצוה ולא אמרנו חובה לפי שאמר אחר כך השעיר ולא אמר האחד יראה שרוצה בו שעיר מ"מ ואמרו בכאן ויאמר אם של שם מת ואם של עזאזל מת אינו רוצה שיאמר השני מאמרים כדי להוציא הספק כמו שאמרנו בפסחים אם גדי אמר לי רבי ואם טלה אמר לי רבי כי אינו ספק אצלו כאן שאחר הגורל מת אחד מהם אבל הוא מספר איך יהיה מאמרו אם של שם מת או איך יאמר אם של עזאזל מת ואמרו השני ירעה עד שיסתאב רוצה בו השני מן השנים שהגריל עליהם בסוף כי פסק ההלכה אין בעלי חיים נדחים וענין מתה שתאסף לבית ויניחוה עד שתמות וידוע כי שעיר יום הכפרים הם חטאת הצבור אמרו ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי שני שעירי יום הכפרים ר"ל אותם שנאמר עליהם אחד לד' ואחד לעזאזל מצותם שיהיו שוים במראה ר"ל שניהם שחורים או שניהם לבנים או אחד משאר הצבעים וכן שיהיו שוים בקומה ובדמים ופי' הטעם בגמ' מפני ששלשה פעמים כתוב בהם שני א' ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וכו' ב' ולקח את שני השעירים ג' ונתן [אהרן] על שני השעירים גורלות ובכולם היה יכול לומר שעירים ומיעוט שעירים שנים ולדקדק שנים ולא יותר גם כן אינו צריך שהרי כתיב אחד לד' ואחד לעזאזל ונמצאו שלשתם יתרים לדרוש מהם שמצותם שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים לכתחילה אלא שפירש בהן אח"כ שאם אינן שוין כשר מדכתיב שעיר אחד לד' ושעיר אחד לעזאזל והיה יכול לומר ואחד לעזאזל וכן מצותם שתהא לקיחתם בבת אחת אלא שאף זו לכתחילה ואם לקח אחד היום ואחד למחר כשר:

מת אחד מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני שהרי אין לקיחתם כאחד מעכבת כמו שביארנו הגריל עליהם ואם משהגריל מת והוא אין יכול לקדש אחר במקומו אלא בגורל וזה הנשאר אינו יכול לעלות אתו בגורלו שאלו היה יודע איזה הוא אין כאן גורל ואם אינו יודע שמא יחליפהו עכשיו בגורל שני ממה שהוא מתוך כך צריך שיביא שנים ויגריל עליהם לכתחילה וזה שאמר אם של [כו'] מת לא שיהא הוא מספק בכך שמאחר שכבר הגריל על כל פנים יודע הוא איזה מת ואף לכשתאמר שאינו יודע איזה מת אין תנאו כלום ואין לו תקנה אלא שיביא שנים ויעשה בהם כדינם שאלו היו שניהם קרבים היה אפשר לומר כן אבל אלו האחד קרב והאחר הולך לעזאזל ועל כל פנים צריך הוא שיתברר איזה לשם ואיזה לעזאזל אלא כך פירושו שאחר שהגריל הזוג שהביא אם אותו שמת מזוג ראשון היה של שם יקח הוא עכשיו אותו שעלה עליו הגורל לשם בזוג שני ויאמר זה תחתיו וישארו שנים תחתיו לעזאזל ואם של עזאזל מת יאמר עכשיו על אותו שעלה עליו הגורל לעזאזל בזוג שני זה תחתיו ונשארו שנים לשם ואותם שנים שנשארו אם של עזאזל היה משלח אחד והשני ירעה ואם של שם היה מקריב את האחד והשני ירעה ופי' בגמ' שהשני של זוג שני ירעה והראשון יקרב ואע"פ שנדחה הראשון אין בעלי חיים נידחין ופירש בדין רעיה זו שירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה כלומר שאע"פ שנתכפרו באחר וחטאת שנתכפרו בעליה במיתה ר"ל שיכניסוה לבית וימות שם לא נאמר כן אלא בחטאת יחיד אבל חטאת צבור לא כמו שהתבאר נ' א' ושעירים אלו הן של שם הן של עזאזל חטאת הן כדכתיב ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ור' יהודה אומר תמות וטעם מחלוקתם שת"ק סובר הואיל וחמש חטאות נאמר עליהן שבמיתה ויש מהן שלש שאין להם מקום בצבור כגון ולד חטאת שהרי אין צבור מביא נקבה ותמורת חטאת שאין צבור עושין תמורה ומתו בעליה שאין צבור מתים אף השנים הנשארים והם נתכפרו בעליה ועברה שנתה לא נאמרה בצבור ור' יהודה סובר שמאחר ששני אלו יש להם מקום אף בצבור יאמר כן אף בצבור ואין הלכה כדבריו אלא כת"ק ובעברה שנתנה מיהא כבר ביארנו שיש פוסקים שאינה במיתה:

ועוד אמר ר' יהודה וכו' ולפי מה שהתבאר בגמ' ס"ד ב' כך הוא פירושה כלומר שבמשנה ראשונה לא נתברר לנו מחלקת ביניהם אלא שבמה שאמרו חכמים ירעה אמר ר' יהודה ימות ומ"מ הייתי סובר שאף ר' יהודה סובר שני שבזוג ראשון יקרב ולמד שאף בזו חלק ר' יהודה מפני שהוא סובר שבעלי חיים נדחין כלומר שלא לחזור ולראות והילכך נשפך דם השעיר של שם אחר שנשחט והוא הדין למת ימות המשתלח שהרי נדחה במיתת האחר או בשפיכת דמו ואינו חוזר ונראה ויעשה כל המעשה בזוג שני ושני שבזוג ראשון ימות ונמצא חולק עם חכמים בשנים אחת בין מיתה לרעיה ואחת בדחייה בין במת בין בנשפך הדם וכן הדין במת המשתלח וחברו קיים שלר' יהודה ימות חברו ויעשה כל המעשה בזוג שני ולרבנן שני שבזוג ראשון יקרב ושני שבזוג שני ירעה והלכה כחכמים ומ"מ מה שאמר אח"כ מת המשתלח כלומר אחר שנשחט חברו אע"פ שעדיין הדם בכוס שישפך הדם שהרי נדחה אותו דם ואינו חוזר ונראה ויביא זוג שני ויעשה בו כל המעשה הלכה היא ואף חכמים מודים בה שהרי שחוטין נדחים הם לדברי הכל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אלא רב פפי משמיה דרבא מאי קסבר כו'. וס"ל דטעמא דגמר כפרה בו לא שייך בשעיר המשתלח אלא בשעיר שעמו ובפר שגוף הכפרה בו וקשה לה"ר אלחנן אדרבה דייקא מתני' דפרק שני שעירי (דף סב.) כוותיה דקתני מת אחד מהם יביא שנים ויגריל עליהם ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו כו' והשני ירעה אלמא קמא משתלח אך יכול לדחותה מאי שני שני שבזוג ראשון כמו שמפרשה ר' יוחנן לקמן באידך פירקין (דף סד.):

שלש קופות של שלש שלש סאין כו'. בתוספתא (דשקלים פ' ב') מפרש תרם הראשונה ואומר הרי זה מארץ ישראל על כל ארץ ישראל תרם את השניה ואומר הרי זה מעמון ומואב פי' מבני ישראל הדרים שם תרם את השלישית ואומר הרי זה מבבל כו' ותימה למה עשה כך והלא כולן שותפין בכל הקרבנות של כל יום ויום ואומר ריב"א דכולן מפריש לשם כולן אלא הראשונה נקראת על שם ארץ ישראל והשניה על שם אותן שמביאין אחריהן והשלישית על שם אותן שאחריהם וצ"ע למה הן עושין כך:

ואם היה שני מובחר כו'. גבי שעיר לא שייך למימר מובחר כמו גבי פסח שאכילתו מצוה:

פ"ו שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהו שוין במראה ובקומה. ואע"ג דאמר בפרק בן סורר ומורה (דף עא.) דבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות משום דכתיב בננו זה דבעינן שיהו אביו ואמו שוין במראה ובקומה וזה אי אפשר להיות אבל גבי בהמה מיהא יכול להיות יותר ואע"פ שאין ממש דומות זו לזו דאמרינן בירושלמי דאפילו חטה אינו דומה לחבירתה מכל מקום בעינן שיהו שוין במראה ובקומה כל מה שיוכלו. מ"ר:

ולקיחתן כאחת. כגון שלקחן מאדם אחד ביחד או משני בני אדם וכגון שעשו שניהם שליח לקבל המעות דבהקדש מעות קונות דכתיב ונתן הכסף וקם לו:

יקח זוג לשני. ולקיחתן כאחת לא בעינן אלא למצוה וא"ת כיון שראוי לשעיר הנעשה בחוץ. קודם הגרלה כדאמר בגמ' למה לא יקח ב' אחרים ויקיימו בזה מצות לקיחה כאחת י"ל דמיירי הכא שכבר הפרישו אחד לשעיר הנעשה בחוץ. מ"ר:

משהגריל עליהם מת יביא שנים ויגריל בתחילה כו'. וא"ת אמאי לא מוכח לעיל פרק טרף בקלפי (דף לט:) דלר' נחמיה מיהא הגרלה מעכבא לכל הפחות מדלא קתני יביא חבירו עמו שלא בהגרלה כדאמר ר' שמעון שם בגמ' [די"ל] דמשום דמצוה בהגרלה אין לנו לומר לקנות אחר לכתחילה כדפריך^א)צ"ל גבי מראה וקומה דלעולם כו'. גבי לקיחה וי"ל דלעולם למצוה ואע"ג דבלקיחה פרישית לעיל דלא בעינן למצוה היינו לפי שעיקר מצותה אינה אלא מאתמול ואע"ג דלקיחתו יכולה לדחות יום הכפורים כדאמר בפסחים פרק אלו דברים ובשבת פרק שואל (דף קמח.) וכן ערב פסח שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו כו' מ"מ אין עיקר לקיחתו ביוה"כ מיהו קשה מדאמר לקמן בפירקין (דף סה:) ועוד דרבי טבי דאמר בעינא תרומה חדשה מצוה היא ומשום מצוה אין לנו לומר ימותו יש לומר דמכל מקום ידחו קאמרינן משום מצוה כי היכי שאינו אלא רועה ור' יהודה דאמר ימותו^ב)צ"ל אינו אלא. (היינו) משום דאית ליה בעלי חיים [נדחין] כדמפרש רב בגמרא (דף סד:). מ"ר:

בא"ד מדכתיב כחטאת האשם כו' דכתיב כחטאת האשם הוא כו' כצ"ל:

סליק פרק הוציאו לו

בפרש"י בד"ה והשני אם כו' ואחד מזוג שני באחד יתכפר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שני שעירי כו' בפ"ק דשבועות כו' מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על ישראל כו' עכ"ל הסוגיא ליתא הכי התם ע"ש:

בא"ד דדריש היקשא בכה"ג אע"ג כו' הכי נמי נדרוש הא שלא יתכפרו כהנים כו' דלא מדמינן להו לגמרי דלא אמרי' מה זה אינו מכפר על ישראל כו' כצ"ל:

גמרא ר"פ משמיה דרבא אמר ראשון משלח ור"ש כו' אחרון משלח. הב"א כתב ליישב קושיית הש"י דאמאי ל"ק הש"ס דפליגא אליבא דרבא באם בע"ח נדחין או לא. משום דאשכחן לרבא בזבחים (עג ב) דס"ל דבע"ח נדחים ע"ש. ותמוה דא"כ יקשה לר"פ דאמר משמו ראשון משלח. אלא ע"כ צריך לחלק דש"ה דאין בידו כלל. וע"ד שחילק ר"א שם (לד ב) ועי' תוס' שם (בדף יב):

במשנה שוין כו' ובקומה. עמש"כ בס"ד בסנהדרין (פא ב):

משנה שם ובדמים. נראה דר"ל בשווי דמי מחירם והיינו שיהיו שוין בשומנן. וז"ל הירושלמי שוין בדמים ואין שוין בשבח הדמים אין השעירים כמצותן שוין בשבח הדמים ואין שוין בדמים השעירים כמצותן. וע"ש בק"ע. וכ"מ מהא דכללן כולן בואע"פ שאינן שוים ודלא כתוי"ט שכ' שדמים הוי דבר שחוץ לגופן כמו לקיחתן כאחד. גם מש"כ דלר"י נמי כו' דמראה וקומה מחד קרא נפקי כו' תמוה דבגמרא אמרינן חד למראה וחד לקומה. ועי' ת"י גירסאות שונות בזה. ומש"כ הת"י דלקיחתן כאחד נפ"ל מדכתיב יקח שני שעירי משמע דבשעת לקיחתן יהיו שנים כעין דרשה זו הוא לעיל (מא) ולקחה כו' אחד לעולה וא' לחטאת דיליף מיניה דבשעת לקיחה מתפרשות ע"ש. אבל קשה א"כ ליבעי נמי שם לקיחתן כא':

משנה שם יקח זוג לשני. עי' ת"י פה וגם בד"ה משהגריל. ולכאורה סתירה לדבריהם ממה שהבאתי לעיל (סא) מגמרא דמנחות (סד) ע"ש. ומה שהביא מלקמן (סה ב) לכאורה אין ראיה דהתם י"ל דה"ק דלא ה"ל לגזור פר אטו שעיר כיון דשעיר גופיה אינו אלא למצוה ע"ש בתד"ה ומשום. ועמש"כ שם ראיה לפי' הת"י. ולעד"נ כיון דבא תחת המת ה"ל כאילו היה נקנה אז וכה"ג אר"ש ורבא בר"ה ולקמן (סג ב) בתירוצא דרבינא. ולפי מש"כ שם בק"א דט"א בס"ד אין ראיה משם:

משנה שם נשפך הדם. לשון הרע"ב ובכל העבודות כו' בין בחוץ חוקה כתיב כו'. תמוה שסתם דבריו כדברי ר"נ לעיל (ס) ללא צורך. והוא עצמו בס"פ דלעיל סתם כר"י. וגם הכא בדר"י קיימינן. ואולי קורא בכאן להיכל חוץ ודוחק:

רש"י ד"ה במראה. או שחופין. כצ"ל בשי"ן מלשון שחופות בחולין (קלה) ודלא כהגהת הב"ח:

שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהם שוין וכו' הקשו בת"י מדאמר בפ"ח דסנהדרין בן סורר ומורהלא היה ולא עתיד להיות משום דבעינן שיהיו אביו ואמו שוין במראה ובקומה וזה אי אפשר להיות ותי' דבבהמה מיהא יכול להיות יותר ולדידי לא קשה מידי דהכי איתא התם ר' יהודא אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ומראה וקומה אינו נעשה בן סורר ומורה מאי טעמא דאמר קרא איננו שומע בקולנו מדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שווין וכיון שכן איכא למימר דזה אי אפשר להיות שיהיו שניהן שוין בקול ואפילו אם תמצא לומר דבקול אפילו רבנן מודו דבעינן שיהיו שוין מדכתיב בקולנו משמע חד קול ולא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו"ד כדפירש"י התם ולא פליגי אדר"י אלא במראה ובקומה בלבד ולפ"ז בקול אפשר שיהא שוין מדמוקי לה להא דבן סורר ומורה דלא כר"י ש"מ לרבנן אפשר אפילו הכי איכא למימר דהא ודאי לא אפשר שיהיו שוין בשלשתן בקומה ומראה עם הקול אבל בקומה ומראה לחוד בהני תרתי אפשר ואפשר ותמיהני על התוס' מה עלתה על דעתם להקשות מהכא להתם דהתם בעי ר"י ג' דברים והא לא אפשר והכי סגי בב' דברים בדברים שעצם הגוף הא אפשר:

ובלקיחתן כא' קשה לי הא מנא ליה הא בגמ' אמרינן מדכתיב שני ג' פעמים דחד למראה וחד לקומה וחד לדמים אבל לקיחתן כאחת מנא ליה ובגמרא אפרש לה:

יקח זוג לשני ולקיחתן כאחת לא בעינן אלא למצוה כ"פ בת"י מ"מ קשה לי לא יהא אלא למצוה ולא לעכב למה ליה לבטל מצות המקום בחנם כיון שיש לו תקנה לעשות כמצותו שיקח זוג אחר ויגריל עליהם והאי שעיר הנשאר חי בזוג א' ירעה אטו מפני תקנת השעיר החי שלא יהא ניתק לרעיה נבטל מצות לקיחה כאחת דצריך מן התורה וכי מה ביטול מצוה יש כאן אם השעיר החי ידחה מהקרבה לרעיה שנבטל בשביל זה מצות לקיחה הצריך מן התורה והיה נראה לי דהיינו טעמא דהא דקפיד רחמנא אלקיחה כאחת לאו אשעת קנית המקח קפיד שיהיו שניהם ניקנים להקדש ביחד דהא לאו מילתא היא אלא עיקר קפידא דלקיחה ביחד משום הקדשן הוא שיהא חל קדושה ביחד עליהן והא דתלי לה בלקיחה משום דשעירי יום הכפורים קרבן ציבור הן ונלקחין ממעות הקדש מתרומת הלשכה לקיחתן זהו הקדשן וכדמוכח בגמ' גבי הא דשעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ עד שלא הגריל חייב על שניהם וכדפירש"י התם שמשלקחן הם קדושים שהרי מתרומת הלשכה באו וכיון שכן איכא למימר שלב בית דין מתנין עליהן דאם ימות א' שלא יהא הפרשת החי הפרשה לקדש עד אחר שיקחו לו זוג בשניה וכשיקחו לו אז יהיה קדושה חלה עליו ונמצא הקדשן כאחת וכהאי גוונא אמרינן בפ"ק דזבחים (דף ו') גבי ב' שעירי עצרת דבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ראשון קרב שני למה בא לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה דאם תמצא לומר דאינו מכפר על חטא דלאחר הפרשה והא הפרשת שעירים הללו סתמן היו בבת אחת הואיל וקרבן ציבור הן לב בית דין מתנה עליהם שאפילו יפרישו בבת אחת שלא יהא הפרשת הב' הפרשה עד לאחר הקרבת הא' והכא נמי איכא למימר הכי ואע"ג דא' בפ"ק דשבועות (דף י"א) אהא דפריך מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן לר"י ימותו ולא אמרינן לב בית דין מתנה עליהם ויפדו בלא מום משום דאבודין לא שכיחי ולא חשו בית דין להתנות עליהן ואם כן במת א' מהם דהכא איך מתני הא מיתה נמי לא שכיחי כדאמרינן בפ"ק (דף י"ג) גבי אף אשה אחרת מתקינין לו י"ל דאבודין לא שכיחי לגמרי בזמנן כדאמרינן בפ"ב דקדושין (דף נ"ו) גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות ודלמא פסח הוא פסח בזמנו מזהר זהירי ביה [אם כן מיתה] שכיח יותר ואין בידו להזהר ממנו וכנ"ל מפירש"י התם [אהא דקמשני אבודין קאמר] אבודין לא שכיחי פריך והרי פרה דלא שכיחי ותניא פרה נפדית על כל פסול שבה מתה תפדה ופירש"י פרה לא שכיחי דכל ימי בית א' וב' לא עשו [אלא שבע ואי מיתה נמי לא שכיחי הא ממיתה תפדה קשה לי אלא ודאי מיתה שכיח ויותר מאבוד וכדפי' מיהו ק"ל אם איתא דמיתה חשו לב ב"ד להתנות עליהם אם כן אמאי [קתני] סיפא [אם משהגריל מת] יביא זוג אחר ויגריל והשני לרבנן ירעה ולר"י ימות ואמאי נימא לב ב"ד מתנה עליהם ויפדו בלא מום אלא ודאי [מיתה נמי לא שכיח ולא חשו ב"ד להתנות] ואם כן תקשה לך במת אחד עד שלא הגריל אמאי סגי ביקח זוג לשני הא לא הוי לקיחתן כא' ונראה לי די"ל דקרא לא קפיד על ב' שעירים [שיהיו דווקא בשעת עשייתן] מאותן שנים הנלקחין כאחת אלא בלקח ב' שעירים כא' שבשעת לקיחתן שניהם ראוים לה' ולעזאזל סגי ואפילו [מת א' מהם תיכף אחר] לקיחה לית לן בה ויקח זוג לשני ושפיר דמי דהא האחד בשעת לקיחתו היה בן זוגו עמו דבשעת לקיחתו זה שמת [אע"פ שאינו ראוי אחר לקיחה] מ"מ בשעת לקיחה היה ראוי והשני שלוקח תחת המת או הנפסל בשעת לקיחתו נמי הא יש לו בן זוגו זה הנשאר עדיין בחייתו וכשרותו מיהו גם על זה אכתי קשה לי מהא דתנן בפי"ד דמס' נגעים שתי צפרים מצוותן שיהיו שווין במראה בקומה ובדמים ובלקיחתן כאחת אע"פ שאין שוות כשירה לקח א' היום וא' למחר כשירה שחט א' מהם ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשני וראשונה מותרת באכילה שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לב' והא' מותרת בהנאה והא הכא כששחט לא' מהן ונמצאת שלא דרור או טריפה מעולם לא היה בשעת לקיחת זה הנשאר זוג הראוין לטהרת מצורע דהא בעי דרור וכשירה וההיא שנמצאת שלא דרור או טריפה כמאן דליתיה דמי ואמאי סגי כשיקחו להזוג הא בעינן לקיחתן כאחת וזו בשעת לקיחה כיחידית היתה כיון דחברתה הנלקחת עמה פסולה וכמאן דליתא ואנן בעינן שיהא בשעת לקיחה שתים והא ליכא ולתי' א' נמי קשה מהא דהא לא שייך לב ב"ד מתנה אלא בקרבן צבור לחוד ולא בקרבן יחיד כ"ש בצפורי מצורע הנעשים בחוץ דלא שייך למימר לב ב"ד מתנה עליהם כלל ושמא י"ל דלקיחתן כא' גבי ציפורי מצורע אינו מן התורה אלא מדרבנן וכיון שלקח מתחילה שתים ביחד אע"ג דא' נמצאת פסולה למפריע בשעת לקיחה וכאילו אינו דמי תו לא צריך ובגמ' אבאר זה. ולמאי דאפרש בסמוך בשם ת"י דעיקר מצות לקיחת השעירים מערב יום הכפורים הוא אתי שפיר בלאו הכי שמשום הכי במת א' מהם יקח זוג לב' אע"ג דהשתא אין לקיחתן כאחת דהיכי ליעביד דהא אם יביא ב' אחרים ויגריל עליהם נמי לא נעשה הלקיחה כמצוותה דעיקר מצות לקיחה הוא קודם יום הכפורים אבל השתא שמביא זוג לראשון נהי דלקיחת שעיר זה אינו [כמצותו להיות נלקח כא'] מקודם יום הכפורים אפילו הכי לקיחת שעיר הא' הוא כעיקר מצותו וכיון דסוף לקיחת שעירים במת א' מהם ביום הכפורים אי אפשר לקיים בהם ככל מצוותן [מוטב לזווג לאותו] הנותר ולא ידחה לרעיה ולפי"ז הא דתנן אם עד שלא הגריל מת א' מהם לא מתוקם אלא במת ביום הכפורים דומיא דסיפא ומשהגריל מת דמיירי לאחר הגרלה אבל אם מת א' מהם קודם יום הכפורים] יביא שנים דהשתא מקיים לקיחתן כמצוותה לקיחה כא' וקודם יום הכפורים אבל להני ב' תירוצי קמאי דפי' הא דמת א' מהם קודם הגרלה [משום לב ב"ד או שיהיה שנים בשעת לקיחה דווקא אפילו מת] קודם יום הכפורים נמי ביקח זוג לב' סגי מיהו כל זה איננו שוה לי וכמו שאפרש עוד וגם על תי' זה יש לגמגם עוד דאפילו אם תמצא לומר דעיקר מצות [לקיחת השעירים מקודם יום הכפורים] אפילו הכי הא עדיף להביא ב' ביום הכפורים ולהגריל עליהם [דהשתא] הב' שעירים אינן נעשית שלא כמצותן אלא בדבר א' בלבד שאין לקיחת [השעירים מקודם יום הכפורים מליקח זוג לשני דאע"ג] דלגבי דידיה אין שלא כמצותו אלא מה שלא כמצותו הוא בבן זוגו החדש אפילו הכי לגבי חבירו שמזווגין לו מחדש הוי ליה ב' [דברים שלא כמצותו א' שאין לקיחתו] כא' עם בן זוגו שנית שאין [לקיחתו מקודם יום הכפורים] ומוטב לבטל א' אעפ"י שהשעיר הנשאר ינתק לרעיה משנבטל ב' דברים:

[מצאתי נוסחא אחרת בין הכתבים אחר תי' הא' דלב ב"ד מתנה וזה תארה] מיהו אכתי ק"ל מהא דא' לקמן (דף ס"ה) דפריך אדר"י דאמר גבי פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ימותו ואמאי לא אמרינן יקרבו לשנה הבאה ומשני משום דר' טבי דאמר קרבן ציבור בא' בניסן באין מתרומה חדשה ופריך פר מאי איכא למימר גזירה פר אטו שעיר ופריך ומשום גזירה ימותו ועוד הא דר' טבי גופיה מצוה היא ואם הביא מן הישן כשר והשתא מאי פריך הא דר' טבי גופיה מצוה היא מה בכך הא מ"מ כיון דמצוה מן התורה להביא מן החדש אי אפשר להקריבו לשנה הבאה לכתחילה והא ליכא למימר דהא דפריך דר' טבי גופיה מצוה היא לאו אמאי לא יקריבו לשנה הבאה קשה לו דכיון דאינו אלא מצוה יקריבו השעיר לשנה הבאה ומה בכך דהא ודאי לא קשה מידי דכיון דאיכא מצוה אי אפשר להקריבו לשעיר לכתחילה אלא הכי קשה לו כיון דהא דר' טבי אינו אלא למצוה בעלמא אין ראוי לגזור פר אטו שעיר ואהא דקאמר גזירה פר אטו שעיר פריך לה ותרתי קא קשה ליה חדא ומשום גזירה ימותו פי' אמאי ימות הפר ועוד קשה לי' אמאי לא יקרב נמי הפר משום גזירה אטו שעיר כיון דהא דר' טבי אינו אלא למצוה נהי דהשעיר גופיה אי אפשר להקריבו לשנה הבאה משום מצוה מ"מ הפר אפי' לכתחילה יקרב ולא שייך למגזר פר אטו שעיר כיון דשעיר גופיה אי מקריבו לשנה הבאה בדיעבד כשר ולפי זה הני ב' קושיות אדסליק מינה קאי קושיא א' אמאי ימותו וקושיא ב' אלים ופריך דאפילו מהקרבה אינו ראוי לדחות את הפר משום האי גזירה אבל הא דשעיר אינו קרב לשנה הבאה לא קשה לי' מידי דבדין הוא דאינו קרב הואיל ומצוה להביא מתרומה חדשה דאי אפשר לומר כן דהא בתר הכי קאמר גזירה משום חטאת שמתו בעליה וקאמר הא תינח פר שעיר מאי איכא למימר והשתא מאי קשה ליה לימא שעיר היינו טעמא דלא משום מצוה וכדר' טבי אלא ודאי ש"מ אע"ג דאיכא מצוה משום דר' טבי אפילו הכי כיון דקדוש כבר יקרב והשתא תקשה אמאי יקרב לכתחילה כיון דמצוה מיהו איכא והתם ליכא למימר כיון דשעירי יום הכפורים קרבן צבור הן לב בית דין מתנה עליהן וכדפי' ההיא דהכא דאם כן אמאי ימותו וי"ל דודאי לא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם באבודין דלקמן וכן בההיא דהכא דמת א' מהן כיון דאבודין וההיא דהכא לא שכיחי אין לב ב"ד מתנה בהן וכדמשני עלה דההיא פר ושעיר שאבדו בהדיא בפ"ק דשבועות (דף י"א) אבודים קאמרת שאני אבודין דלא שכיחי ולא חשו ב"ד להתנות עליהן וכ"ש הא דמת א' מהם דלא שכיחי יותר דלא חשו והדרא קושיא לדוכתיה אמאי יקח זוג לשני הא בעינן לקיחתן כאחד לכתחילה למצוה [האי תי' כמו תי' הב' לעיל רק בשינוי לשון ומחמת שבנוסח הא' היה קרוע וחסר והוכרחתי להוסיף ולהגיה בו על כן העתקתי כפי מה שכתוב בנוסח ב'] וי"ל דקרא קפיד שבשעת לקיחה יהיו ב' שעירים כאחד שיהא א' ראוי לשם וא' לעזאזל ולא קפיד שיהיו דווקא השל שם ושל עזאזל מן הנקחים בבת אחת אלא כיון שלקח ב' שעירים בבת אחת הראשון א' לשם וא' לעזאזל סגי בהכי הלכך כשלקח ב' שעירים הראויין לכך בשעת לקיחה סגי ואע"ג שלבתר כן מת א' מהם הנשאר ראוי עדיין כיון שהוא בא מן הנלקחין זוג והכי נמי כשלוקח לו א' לזוג הא בשעת לקיחתו והקדישו של זה יש לו בן זוג זה הנשאר מזוג א'. ע"כ:

אם משהגריל מת יביא ב' בתחילה הקשו בת"י אמאי אינו מוכיח לעיל ריש פ"ד (דף ל"ט) מהא דהגרלה עכ"פ לר' נחמיה בדיעבד מעכב דאי אינו אלא למצוה יביא חבירו שלא בהגרלה כדאר"ש בגמ' וכדפי' גבי לקיחתן כאחד כיון דאינו אלא למצוה משום הכי אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לב' ותי' לפי שעיקר מצותו מאתמול ואע"ג דלקיחתו יכול לדחות יום הכפורים כדא' פ"ו דפסחים (דף ס"ו) ובר"פ שואל וכן ערב פסח שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו וכו' מ"מ אין עיקר לקיחתו ביום הכפורים ולכאורה דבריהם תמוהים ואינם מובנים כלל דמה לי אם יביא ב' בתחילה למביא חבירו שלא בהגרלה כיון שמת משהגריל הוי ליה ביום הכפורים אפילו אם מביא ב' בתחילה עיקר הלקיחה דמאתמול לפי דברי התוס' אי אפשר לקיים ואדרבה האי גרע טפי כשמביא ב' בתחילה אין שניהם נלקחים כמצוותן מאתמול אבל אם יקח זוג לא' הנשאר זה הנשאר ניקח מיהא מאתמול כמצוותו ואולי יאמרו דלא דמי [לרישא דהתם יקח זוג] לב' אע"ג דאין לקיחתן כאחד זה עדיף משיביא ב' דאינו מקיים בשניהם עיקר לקיחה מאתמול אבל כשיקח זוג נהי דבזה [החדש אינו מקיים עיקר לקיחה] דמאתמול בהנשאר מיהו מקיים דהא לקחו והפרישו מאתמול מ"מ במת משהגריל יביא ב' בתחילה דאע"ג [דאינו מחיים עיקר מצות לקיחה מאתמול בשניהם אפילו הכי הא עדיף טפי דמקיים תרתי מצות הגרלה ומצות לקיחה כאחד אע"ג דאינו מקיים עיקר לקיחה דמאתמול משיקח זוג לב' שיקיים] לקיחה דאתמול בהנשאר לחוד ויבטל תרתי הגרלה ולקיחתן כאחד וסמי תרתי מקמי חדא מ"מ עדיין אינו [נוח לי בזה דגם בעד שלא הגריל] טפי עדיף להביא ב' דאינו עובר על שתיהן אלא עיקר מצוות הפרשה דמאתמול אבל לקיחתן כאחד קיים בשניהם [משיקח זוג לב' דלקיחתן כאחד] לא קיים בשניהם ונוסף על השני שלא קיים בו עיקר הפרשה דמאתמול וכמ"ש גם הא גופיה דפי' דעיקר מצוות הפרשה [מערב יום הכפורים דווקא לא ידענא היכא] רמיזא הא:

וכי עדרו שורף. רבא קא מהדר ליה לרב נחמן ולטעמיך וכי עדרו הזקיקו הכתוב לשרוף ותנן וכולן נשרפין אבית הדשן: הכא כתיב אותו. לשלח אותו לעזאזל (ויקרא טז): את הלשכה. שהשליכו לתוכה שקלים שהביאו באדר וממלאין הגזברין מהן שלש קופות לתרומה לקנות מהן קרבנות צבור תמידין ומוספין: בעידנא דאיתחזאי. קופה קמייתא להקריב ממנה: לא איתחזאי בתרייתא. שהראשונה נראית להקרבה משנתרמה אבל שעיר של זוג ראשון לא נראה לשלוח עד שגמרו כל מתנות הדמים וכשגמרו נראה אחרון כראשון: ואחר כך נמצא הראשון. או קודם חצות דארבעה עשר או אחר חצות וקא אמר רבי יוסי מצוה בראשון ואף על פי שהופרש השני קודם חצות וכי מטא חצות תרוייהו איחזו כי הדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטת הפסח לא איחזי קמא:

הדרן עלך הוציאו לו

מתני' שני שעירי: במראה. שניהן לבנים או שחורים או סחופים: ויאמר אם של שם מת וכו'. הכי מיפרש' אם של שם מת יאמר זה שעלה וכו' ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה וכו': והשני. אם של עזאזל מת ועכשיו יש כאן שנים לשם אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד מזוג שני באחד יתכפר והשני ירעה וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל האחד ישתלח והשני ירעה ובגמרא מפרש איזהו שני אם שני שבזוג שני אם שני שבזוג ראשון: שאין חטאת צבור מתה. דכי גמירי חמש חטאות ביחיד גמירי וטעמא מפורש בהוריות (דף ו.) ובתמורה (דף טו.) מה מצינו ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה שלא תמצאם בצבור אף שכפרו בעליה ואע''פ שאפשר להיות בצבור לא נאמרה אלא ביחיד: ועוד אמר רבי יהודה בגמרא מפרש מאי אתא לאוסופי: ימות המשתלח. ויביא שנים ויגריל עליהן בתחילה:

ואמאי תהוי זריקת אשם מצורע בימין דמן הדין הוה לן למימר דבין קבלה ובין זריקה דאשם מצורע בימין דומיא דמתן שמן אי לאו דאהדריה קרא מדכתיב כחטאת כאשם והתינח קבלה אבל נתינה דבחטאת גופיה בימין נימא דבאשם מצורע נמי תיהוי בימין ותירץ כיון דאהדריה קרא דכתיב כחטאת כאשם הוא ודרשינן כשאר אשמות יהא איכא למימר דאהדריה לגמרי עוד הקשה למאן דאמר דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש ליהוו כל אשמות בימין לרבי שמעון מהיקישא דכחטאת כאשם או מהיקישא דוזאת התורה ונראה לי דע''כ לרבי שמעון זריקת אשמות בשמאל מדכתיב כחטאת כאשם ודרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה.) לר' שמעון גבי מנחה בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם וע''כ היינו זריקה דאי בקבלה אפילו בחטאת נמי הויא בשמאל לרבי שמעון כדאיתא בהדיא פרק שני דזבחים (דף כד:): מתני' שני שעירי וכו': חד למראה וחד לקומה וחד לדמים. נראה לי דהיינו אליבא דר' יהודה דאי אליבא דר' שמעון הא דריש ליה לדרשה אחריתי בפ''ק דשבועות (דף יג:) ולקח את שני השעירים מקיש שעיר המשתלח לשעיר הפנימי מה שעיר הפנימי אינו מכפר על ישראל בשאר עבירות אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות וקאמר התם ורבי יהודה להכי איתקוש שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים וקשה רבי שמעון מנא ליה דבעינן שיהו שוין וליכא למימר משום דאין היקש למחצה ונקיש להו לכל מילי דא''כ מנא ליה להש''ס דר' יהודה לית ליה היקישא אלא למראה וקומה ודמים נימא דר' יהודה אית ליה היקישא איפכא מקיש פנימי למשלח מה משלח אינו מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו אף פנימי אינו מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו וליכא לשנויי דלהא לא איצטריך קרא דמאשר לעם נפקא התם דמכל מקום היא גופה תיקשי אשר לעם למה לי תיפוק ליה מהיקישא כדפרי' שלא . יתכפרו כהנים בשעיר הפנימי מיהו הא איכא לשנויי דלרבי יהודה לית ליה היקישא כי האי גוונא מה שעיר המשתלח אינו מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו אף שעיר הפנימי אינו מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו כיון דלא מצי למילף דומה לדומה מה משתלח אינו מכפר על ישראל אף פנימי אינו מכפר על ישראל אבל לר''ש דדריש היקישא בכה''ג אע''ג דלא הוה ממש דומה לדומה ואע''ג דהוי מצי למידרש היקישא למילתא אחריתי למראה וקומה ודמים אפי' הכי דריש נמי הא משום דאין היקש למחצה ה''נ נדרוש הא שלא יתכפרו כהנים בשעיר הפנימי בטומאת מקדש וקדשיו מהיקש דשעיר המשתלח דאין היקש למחצה וא''כ אשר לעם לר''ש ל''ל לאפוקי כהנים כדאיתא התם וההיא ברייתא מוקמינן לה התם כרבי שמעון ונראה לי דתלתא קראי דאיתקשו בהו שעיר הפנימי ושעיר המשתלח סבירא ליה לר' שמעון דמחד מינייהו גמרינן מראה וקומה דשקולין הם ודמים מחד קרא נפקא ואייתר ליה חד לענין כפרה למידרש מה שעיר הפנימי אין מכפר על ישראל בשאר עבירות וכו' וכיון דלאו היקש גמור הוא שהרי לא מדמינן להו לגמרי דלא אמרינן מה זה אינו מכפר על ישראל אף זה אינו מכפר על ישראל ולא הוה לן לאקושינהו בכי האי גוונא אלא משום דמייתר לן קרא להכי די לנו אם נקיש אותם בדבר אחד ואם כן אי לא הוה כתיב אשר לעם לא הוה מקשינן פנימי למשתלח ומשתלח לפנימי אלא דוקא פנימי למשתלח אבל משתלח לא הוה מקשינן לפנימי לומר שלא יתכפרו בו כהנים כיון דמשתלח מרובה כפרתו והשתא נמי ניחא מאי דקשיא לן אמאי מייתי התם קרא דולקח את שני השעירים הוה ליה לאתויי מקרא קמא דומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים ולמאי דפרישית ניחא דקרא קמא איצטריך שיהו שוין בדמים כיון דההוא קרא איירי בדמים דגמרינן מיניה דמדעם ליהוי ואי לא הוה כתיב אלא תרי קראי הוה דרשינן חד שיהו שוין בדמים דביה איירי קרא ותנינא לדרשה דהתם מקיש שעיר המשתלח לפנימי אבל לומר שיהו שוין במראה וקומה לא הוה דרשינן כלל כיון דלא אשכחן בשאר זבחים שיהו שוין במראה וקומה אלא מדמייתר לן קרא בתרא דרשינן שוין במראה וקומה:

דף סב - א

הדרן עלך פרק הוציאו לו

הערות

פרק שישי - שני שעירי

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד