איזו מידה גוברת: אהבה או יראה?

הרב דב קדרון

חולין קמב ע"א

במשנה נאמר שאסור לקחת את האם על הבנים אפילו לצורך מצווה של טהרת המצורע. הרמב"ם (שחיטה יג,יט) מסביר שאף שבדרך כלל מצוות עשה דוחה לא תעשה כאשר אין אפשרות לקיים את שתי המצוות, כאן מצוות העשה של טהרת המצורע אינה דוחה את שילוח הקן, כי בשילוח הקן יש "עשה" ו"לא תעשה", גם מצוות עשה: "שלח תשלח את האם", וגם מצוות לא תעשה: "לא תקח האם על הבנים", ו"אין עשה דוחה לא תעשה ועשה".

הכלל שמצוות עשה דוחה לא תעשה מובן על פי דברי הרמב"ן המפורסמים (שמות כ,ח) שכל התורה כלולה באהבה ויראה: מצוות עשה עניינן אהבת ה', ומצוות לא תעשה עניינן יראת ה'. כאשר מגיע מצב שבו צריך לבחור בין האהבה לבין היראה - האהבה גוברת. כאשר צריך לבחור בין להרבות אור לבין להימנע מהחושך - צריך להרבות אור, כי מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך, לכן מצוות עשה, שמבטאת אהבה, דוחה לא תעשה, שמבטא יראה.

יתר על כן, גם כאשר אפשר לקיים את שני העניינים: לעשות דברים טובים וחיוביים מצד אחד ולהוקיע את הרע מהצד השני - עיקר תשומת הלב צריכה להינתן להגדלת והאדרת הצד הטוב, וזה ישפיע ממילא על מיגור הרע.

כפי שכתבנו במסכת ברכות (דף ד) הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אמר שפרק התהילים (קמה, "תהלה לדוד") שאנו מתחילים ב"אשרי יושבי ביתך" עוסק כולו בטוב ובשבחים חיוביים, חוץ מארבע מילים: "ואת כל הרשעים ישמיד". מבחינת מספר המילים, 97% מדברות על הטוב ורק 3% מתייחסות למיגור הרע. כך צריך להיות היחס בין העיסוק בטוב לבין המלחמה ברע.