|
הדרן למסכת חוליןהרב יוסף סלוטניק
ערב הכניסה לארץ מתארת התורה מציאות חדשה:
כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ... וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר...
חז"ל קראו בפסוקים הללו לא רק היתר לאכול בשר הרחק מן המקדש, אלא גם רגע מכונן בעיצובה של שחיטת החולין.
רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בשאלה מה בדיוק השתנה עם הכניסה לארץ (חולין טז ע"ב–יז ע"א). לדעת רבי ישמעאל, "בתחילה נאסר להם בשר תאוה; משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה". במדבר, אכילת בקר וצאן עברה דרך עולם הקרבן; בארץ התירה התורה לראשונה לשחוט בהמה ולאוכלה כבשר חולין. רבי עקיבא מציע תמונה אחרת: "בתחלה הותר להן בשר נחירה; משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה". לדבריו, דווקא עם הכניסה לארץ הוכפפה אכילת הבשר למעשה השחיטה.
למרות ההבדל, משותף לשתי הדעות שספר דברים מסמן שלב מכריע בתולדות שחיטת החולין. לרבי ישמעאל, פעולה שהתקיימה עד עתה במסגרת הקרבנית יוצאת עתה אל "שעריך"; לרבי עקיבא, מרגע הכניסה לארץ גם בשר החולין ניתן לאכילה רק לאחר מעשה שחיטה הדומה בצורתו לשחיטת הקודשים.
הספרי (דברים, פיסקא עה) הופך את הזיקה הזאת למפורשת:
"כאשר צויתיך" - מה קדשים בשחיטה, אף חולין בשחיטה.
נקודת המוצא להגדרת שחיטת החולין היא אפוא שחיטת הקודשים. אולם מיד לאחר יצירת ההקבלה מסמן הספרי גם את גבולותיה:
אי מה קדשים במקום, אף חולין במקום? תלמוד לומר: "כי ירחק ממך המקום וזבחת" - ברחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח בקרוב מקום; פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה.
זו תנועה כפולה שתלווה אותנו: שחיטת החולין מעוצבת בזיקה לשחיטת הקודשים, ובה בעת התורה מקפידה לשמר את הגבול ביניהן.
הרמב"ן, בפירושו ל"וזבחת... כאשר צויתיך" (דברים יב, כא), מעלה את האפשרות שכך יש להבין גם את כוונת חז"ל: התורה מיישמת בשחיטת חולין את צורת השחיטה שכבר נצטוו עליה ישראל בקודשים. זאת לצד המסורת הרואה ב"כאשר צויתיך" הפניה לפרטי השחיטה שנמסרו למשה בעל פה.
אם ממשיכים בכיוון זה, מתרחש דבר מעניין גם ביחס לצבי ולאיל. התורה מתארת את היתר אכילת בשר החולין באמצעות הדגם של: "כַּצְּבִי וְכָאַיָּל" - חיות שאינן ראויות לקרבן. אלא שמעתה גם הצבי והאיל עצמם טעונים שחיטה. הזיקה שיוצרת השחיטה לעולם הקודשים חורגת אפוא מן המינים הראויים למזבח ונעשית חלק מעולם אכילת הבשר בכלל. ואכן, נחלקו התנאים עד כמה מתרחבת הקטגוריה הזאת: האם גם שחיטת העוף היא מן התורה, או שמא "עוף אין לו שחיטה מן התורה אלא מדברי סופרים" (חולין כז ע"ב).
מכאן מתבקשת השאלה שאיתה אפשר לחזור אל סוגיות רבות במסכת: האם הזיקה לקודשים מתבטאת רק בעצם הדרישה לשחיטה, או שעולם הקודשים ממשיך להדהד גם בדינים נוספים של שחיטת חולין?
מקום ראשון שבו הזיקה הזאת ניכרת הוא מעמדה של המחשבה בשחיטה.
אמנם להלכה "לא בעינן כוונה לשחיטה": רבי נתן מכשיר אפילו כאשר אדם זרק סכין כדי לנועצה בכותל והיא שחטה כדרכה (חולין יב ע"ב). בנקודה זו ההבדל מעבודת הקודשים ברור.
אלא שדווקא על רקע זה בולטת העובדה שמחשבה יכולה לפסול את השחיטה כאשר היא מעניקה לה משמעות פולחנית. במשנה (חולין ב:ז) פוסל רבי אליעזר את השוחט עבור נכרי משום ש"סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה". רבי יוסי חולק, אבל הוא מנסח את טענתו באמצעות השוואה מפורשת לקודשים:
"ומה במקום שהמחשבה פוסלת, במוקדשין... מקום שאין מחשבה פוסלת, בחולין..."
ובהמשך הסוגיה עולה האפשרות של "זה מחשב וזה עובד" (חולין לח ע"ב), מושג המוכר מעולם עבודת הקודשים. עם זאת גם רבי יוסי מודה שאם שחיטת החולין נעשתה במפורש "לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות" - שחיטתו פסולה. הזיקה נעשית בולטת עוד יותר במשנה בהמשך הפרק:
השוחט לשם עולה, לשם זבחים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, לשם תודה - שחיטתו פסולה.
כאן קשה שלא לשמוע את שפתה של מסכת זבחים. בקודשים יש לקרבן "שם", ושחיטתו לשם קרבן אחר עשויה להיחשב שינוי קודש. בחולין מופיע מבנה מקביל אך הפוך: לבהמה אין שם קרבן, ודווקא הניסיון להעניק לשחיטתה שם כזה - "לשם עולה", "לשם פסח" - פוסל אותה.
אין כאן העתקה של דיני לשמה מקודשים לחולין. שחיטת חולין, כאמור, אינה טעונה כוונה חיובית. אבל היא גם איננה אדישה למשמעות שהאדם מעניק למעשה. כאשר השחיטה נטענת במשמעות פולחנית - של עבודה זרה או של קרבן - אותה משמעות נעשית רלוונטית להלכה.
השחיטה יצאה אל עולם החולין, אך עדיין נותרה רגישה ל"שֵם" השייך לעולם הפולחן.
אף הזיקה למזבח אינה ניכרת רק במעשה השחיטה, אלא גם בגוף הנשחט. איסור חֵלב חל דווקא בשור, כשב ועז - המינים הראויים לקרבן - ולא בחיה. כלומר שרק אותם חלקים העולים על המזבח כאשר הבהמה היא קרבן נותרים אסורים באכילה גם כאשר אותה בהמה נשחטת כחולין.
בדם מופיעה הבחנה משלימה. דם חיה ועוף טעון כיסוי, ואילו דם בהמת חולין אינו טעון כיסוי (משנה חולין ו:א). הרמב"ן, בפירושו לויקרא יז, יא, קושר את כיסוי הדם לזיקתו של הדם למזבח: דם שאינו מיועד במסגרת זו לעבודת המזבח חוזר אל העפר.
אין בכך לומר שבהמת חולין היא מעין קרבן. אבל גם מחוץ למקדש נשמרת הבחנה הלכתית בין מינים השייכים לעולם הקרבנות לבין אלה שלעולם אינם נכנסים אליו.
דוגמה נוספת היא איסור אותו ואת בנו. התורה מציבה איסור זה בתוך פרשת הקרבנות (ויקרא כב, כח), ואילו המשנה (ה: יא) מדגישה שהאיסור "נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין." לפנינו דין של שחיטה החוצה במפורש את הגבול שבין שתי המערכות. בפני עצמו אין בכך הוכחה ששחיטת חולין נגזרת משחיטת הקודשים; אך בצירוף המקורות שראינו, זהו ביטוי נוסף לכך ששחיטת החולין ושחיטת הקודשים אינן מתקיימות כשני עולמות מנותקים.
מכאן אפשר לחזור אל הפסוקים שבהם פתחנו. "כי ירחק ממך המקום" אינו מתאר עולם שבו המקדש נעלם. להפךהאדם אמנם אוכל "בשעריך", אבל אכילתו מוגדרת מתוך יחס אל "המקום אשר יבחר ה'". התורה יוצרת אפשרות לחיות הרחק מן המקדש מבלי שהמרחק יהפוך לניתוק.
במקורו, זהו מענה למרחק גיאוגרפי. עם הכניסה לארץ שוב לא ניתן להביא כל בהמה אל המשכן, והתורה מאפשרת אכילת בשר בגבולין. אבל היא אינה פשוט מוציאה את הבשר מן המקדש ומשאירה את המקדש מאחור. עצם השחיטה, רגישותה ל"שֵם", ההבחנות בדיני החֵלב והדם, והלכות החלות במשותף בחולין ובמוקדשים - כל אלה משאירים נקודות מגע בין שולחנו של האדם לבין המזבח.
עבורנו, לאחר אלפי שנים ללא מקדש, קשה שלא לשמוע ב"כי ירחק ממך המקום" גם מרחק מסוג אחר. המרחק שהתורה מתמודדת איתו הוא מרחק במרחב; המרחק שלנו מן המקדש הוא גם מרחק בזמן.
ואולי דווקא משום כך מסכת חולין היא מקום מפתיע כל כך לפגוש בו את המקדש. לא למדנו זבחים ולא מנחות. עסקנו בשחיטה שבבית, בכיסוי דמו של הצבי, בחֵלב, בדם, באם ובנה ובמחשבה המלווה את השחיטה. לכאורה - דיני הבשר שעל שולחנו של אדם. ובכל זאת, שוב ושוב, מתוך החולין מציץ עולם הקודשים.
הדרן עלך מסכת חולין והדרך עלן. |