אל יוציא עצמו מן הכלל / רפי זברגר

ברכות מט ע''ב - נ ע''א
 

הקדמה

המשנה בשלהי דף מ''ט עוסקת בלשון הזימון בתלות למספר הסועדים. ישנה מחלוקת תנאים האם כשיש יותר מעשרה אנשים הנוסח משתנה (נוסח שונה למאה אנשים, כנ''ל לאלף ולעשרת אלפים) או לא. רבי יוסי הגלילי סובר כי הנוסח משתנה בהתאם למספר הסועדים כמפורט ברישא של המשנה, ורבי עקיבא סובר לעומתו, כי אין הבדל בנוסח - ''אחד עשרה ואחד עשרה ריבוא'' (נוסח זהה לעשרה אנשים ולמאה אלף איש).

הנושא

הגמרא בתחילתה מביאה את מימרה של שמואל:

לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל.

שמואל מתייחס ללשונות שפורטו במשנה, ואומר כי עדיף לומר ''נברך'' מלומר ''ברכו''. לא להוציא עצמו מן הכלל.

תנן: בשלשה והוא, אומר ברכו.
מקשה מיד הגמרא ממשנתנו, שם נאמר כי כאשר יש שלשה בלי המזמן אומר ''ברכו'' (וכן בעשרה, וכן בשאר המניינים), ולפי שמואל הוא מוציא בכך את עצמו מן הכלל, וקשה לשיטתו.  

אימא: אף ברכו,
עונה הגמרא, כי ניתן לומר ברכו, אך גם לומר נברך (כלשון שמברכים בשלשה). ומיד ממשיכה הגמרא:

ומכל מקום נברך עדיף, דאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא: ששה נחלקים עד עשרה. אי אמרת בשלמא נברך עדיף משום הכי נחלקין, אלא אי אמרת ברכו עדיף, אמאי נחלקין? אלא לאו שמע מינה נברך עדיף, שמע מינה.

הגמרא מוסיפה כי למרות שאפשר לברך בשני הלשונות, אך לשון ''נברך'' עדיפה, כשיטת שמואל. ובבית מדרשו של רב מוכיחים זאת מהמשנה הבאה (לקראת סוף דף נ.). שם נפסק כי אם יש ששה עד עשרה אנשים ניתן להתחלק לקבוצות של שלשה או יותר. ואם אמנם לשון ''ברכו'' היתה עדיפה, לכאורה אין להתחלק לקבוצות שתפסדנה את לשון ''ברכו''. ומכך שניתן להתחלק משמע, שלשון ''נברך'' עדיפה (או לפחות זהה בחשיבותה ללשון ''ברכו'' (תוספות)).

תניא נמי הכי: בין שאמר ברכו בין שאמר נברך - אין תופסין אותו על כך, והנקדנין תופסין אותו על כך.

הגמרא מוכיחה מדעת תנא קמא בברייתא, כשיטת שמואל, שגם בארבעה ואילך ניתן לומר נברך (ואולי אף עדיף).

ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו. כיצד? 

הברייתא קובעת כי ניכר לזהות אדם אם הוא תלמיד חכם לפי לשונו בברכותיו (בנוסח הזימון). אופן בדיקה אחד מובא בברייתא ועוד שלושה אופני בדיקה מביאה הגמרא ממקורות נוספים.

1. רבי אומר: ובטובו - הרי זה תלמיד חכם, ומטובו – הרי זה בור.
אם אומר לשון ''<ברוך שאכלנו משלו> ובטובו חיינו'' מעיד בלשונו כי הקדוש ברוך טוב ומטיב לגמרי. אך אומר ''מטובו חיינו'' משמע שה' מעניק חלק קטן מטובו, ובכך מעיד מברך זה על בורותו.
אמר ליה אביי לרב דימי: והכתיב (שמואל ב', ז', כ''ט): וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲדֹנָי אלקים דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם? - בשאלה שאני.
מתפילת דוד משמע לכאורה כנגד רבי, שכן דוד מברך ''מברכתך'' ולא ''בברכתך'', ועונה הגמרא שאם מדובר בבקשה תוך כדי תפילה, דווקא לשון "מברכתך'' עדיפה, שכן לא יפה לבקש יותר מידי.
בשאלה נמי הכתיב (תהלים פ''א, י''א): אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵה? - ההוא בדברי תורה כתיב.
מהפסוק בתהלים משמע לכאורה כי הקדוש ברוך מבקש ''להרחיב את הפה'' כמה שיותר והקדוש ברוך ייענה לבקשה, אם כן גם בבקשה יש גם ריבוי (וַאֲמַלְאֵה)? עונה הגמרא כי בדברי תורה מותר ואף רצוי לבקש הרבה.

2. תני רבי אומר: וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ - הרי זה תלמיד חכם, חיים - הרי זה בור. נהרבלאי מתני איפכא ולית הלכתא כנהרבלאי.
רבי אומר שהמזמן המצרף את עצמו במילה חיים ואומר <וּבְטוּבוֹ> חָיִֽינוּ ולא <וּבְטוּבוֹ> חָיִים, מעיד בכך שהוא תלמיד חכם, ואם אומר חָיִים מעיד שהוא בּוּר. חכם בשם נהרבלאי שנה הפוך אך לא קיבלו את דבריו.  

3. אמר רבי יוחנן: נברך שאכלנו משלו - הרי זה תלמיד חכם, למי שאכלנו משלו - הרי זה בור.
רבי יוחנן מוסיף כי גם האומר בזימון שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ קובע כי האוכל הגיע מהקדוש ברוך הוא ובכך מעיד שהוא תלמיד חכם, אך האומר לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, קובע שהאוכל מגיע ממישהו אחר, ובכך הוא מעיד הי הוא בּוּר.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי :והא אמרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו? אמר ליה: התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי - קודשא בריך הוא.
רב אחא מקשה מלשון הגדה של פסח בסיומה, שם נכתב <לפיכך אנו חייבים להודות להלל>... למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים, ומתרצת הגמרא כי בניסים אין מישהו אחר חוץ מהקדוש ברוך הוא שיכול לעשותם.

4. אמר רבי יוחנן: ברוך שאכלנו משלו -הרי זה תלמיד חכם, על המזון שאכלנו - הרי זה בור.
ועוד מוסיף רבי יוחנן כי המזַמן המוסיף ואומר <בָּרוּךְ> על המזון <שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ> מגלה את בורותו, שכן הוא מברך כביכול את המזון שאכל, ולא את הקדוש ברוך הוא.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע:  לא אמרן אלא בשלשה, דליכא שם שמים, אבל בעשרה, דאיכא שם שמים מוכחא מילתא. כדתנן: כענין שהוא מברך - כך עונין אחריו, ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו:
רב הונא קובע כי דברי רבי יוחנן נכונים רק לזימון של שלשה שלא מזכירים את שמו של הקדוש ברוך הוא. אך מעשרה ואילך, שמזכירים את שמו של הקדוש ברוך הוא, אין הווא אמינא שהוא מברך על המזון, ולכן שם יכול להוסיף ולומר בָּרוּך על המזון שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, כמפורט במשנה שלנו בלשון של אלף ועשרת אלפים.
 

מהו המסר?

• למדנו היום כי יש עניין גדול להיות חלק מן הציבור ולא לפרוש ממנו.
  נפרט חלק ממשמעויות העניין:

     1. הפורש מן הציבור כביכול ''מכריז'' אני מעל כולם, שזוהי גאווה מסוימת, ואנו שואפים לצניעות וענווה.

     2. תמיד כדאי להיות חלק מקהילה/משפחה/עם ובכך לקבל כוחות מהקבוצה, וגם לתת עוצמות לקבוצה.

     3. כשאדם חלק מהכלל, הוא מרגיש אחריות ושותפות, בבחינת ''כל ישראל ערבין זה לזה''.

     4. בברכות ותפילות כוחו של הציבור גדול לעין ערוך מכוח היחיד.

• לדעת מה לבקש - סתם כך אין להרבות בבקשות, אך בדבר חשוב ועקרוני כמו דברי תורה ניתן לבקש כמה שיותר

לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו 

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]