הקרבה שמפרה את הברית / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

אחד האיסורים החמורים ביותר סביב מעשה הקרבנות הוא האיסור לשחוט את הקרבן או להעלותו למזבח מחוץ למקום המקדש או המשכן. מחלוקות חכמים מחדדות את הצדדים של חומרה זו

אחת מחידות קיומו של מקום מיוחד להשראת השכינה בישראל, בית מקדש, טמונה בשאלת הייחודיות והבלעדיות של מקום המקדש, שאלת מקום הפולחן האחד והיחיד.

בשנים שבין כניסת העם לארץ לבין הקמת המשכן בשילה ובשנים שמחורבן שילה עד בניין מקדש שלמה מותר היה להקריב קרבנות ב"במות", במזבחות או במקומות מוגבהים, בכל מקום. ההיתר המוגבל הזה מעלה שאלה על הצורך לייחד מקום מרכזי אחד לעבודת ה'. וכן בדורות מאוחרים יותר: אנו רגילים לעבודת ה' מפורזת, קהילה קהילה, שכונה שכונה. מציאות זו עשירה ומגוונת כמספר "מקדשי המעט" שאפשר לעבוד בהם את ה'. מדוע לראות מציאות זו רק כ'דיעבד'?

ועוד: לפני שהוקם בית המקדש, כאשר קיומו היה עדיין רק געגוע בחלומו של דוד, כבר ניבא הנביא נתן: "כה אמר ה' - האתה תבנה לי בית לשבתי? כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך באהל ובמשכן" (שמואל ב, ז, ו'-ז'). אכן - מהו פשר הבחירה של מי שהשמים והארץ לא יכלכלו אותו בעיר, בהר, בבית? מי שהעולם אינו מקומו אלא הוא מקומו של עולם משרה את שכינתו במקום מסוים, מצומצם?

כדרכנו נברר עניין זה מתוך עיון בשפה התלמודית המבוררת הפותח שער למהותה של קדושת המקום בתרבות הנבואית.
 

ענוש כרת

אחת המסגרות לדיון התלמודי בעניין ייחודו של המקדש עוסקת באיסורים החמורים של שחיטת קרבן והעלאתו מחוץ למקדש. שני המעשים מוזכרים בפרק יז בספר ויקרא, פרק האוסר את הפולחן שהיה מקובל באותה תקופה של הקרבת קרבן "על פני השדה". עובדי עבודה זרה ראו בכוחות החיות של הטבע את הופעת האלים בעולם. במעשה הפולחן האדם ביקש ליצור התקשרות ישירה אל מוקדי כוח חיוניים אלו, אך ללא הכרה בשורש האחד של היש המאחד את כל הכוחות. על רקע זה הכתוב קובע שעבודת א-להי ישראל תתנהל אחרת.

זוהי לשון הכתוב האוסרת שחיטת חוץ:

איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה
או אשר ישחט מחוץ למחנה
ואל פתח אהל מועד לא הביאו
להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' –
דם ייחשב לאיש ההוא,
דם שפך
ונכרת האיש ההוא מקרב עמו.

ומיד - איסור העלאת קרבן מחוץ למשכן:

ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם
אשר יעלה עולה או זבח
ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה'
ונכרת האיש ההוא מעמיו.

העונש הנגזר על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ מבליט את החומרה שמייחס לכך המקרא. שלושים ושש "הכריתות" נגזרות על מעשים הפוגעים בזדון באושיות הברית בין ה' לבין העם – גילוי עריות, עבודה זרה, חילול שבת ויום כיפור, כניסה למקדש בטומאה, אכילת חמץ בפסח, ביטול קרבן פסח וביטול ברית מילה. השוחט או המקריב מחוץ למקדש פוגע אפוא ביסודות הברית – ועלינו לברר במה.
 

שחיטה אינה העלאה

בדפים הראשונים בפרק השלושה עשר במסכתנו חולקים שלושה זוגות של חכמים במהותם של השוחט והמעלה בחוץ – רבי ישמעאל ורבי עקיבא, רבי יוסי ורבי שמעון ורבי יוחנן וריש לקיש. שורש המחלוקות כבר נרמז במשנה הראשונה שבה חולקים חכמים ורבי יוסי הגלילי בשאלה עקרונית: האם איסור השוחט בחוץ הנו איסור עצמי, נפרד מאיסור המעלה קרבן בחוץ?

לשיטת רבי יוסי הגלילי יש לראות את מעשה השחיטה כצמוד להעלאה, וכמכשיר שלה. אם, למשל, אדם שחט קרבן בחוץ בשוגג, והתחייב בשל כך להביא קרבן חטאת; ואחר כך גם הקריב את אותו קרבן, שוב בשוגג – עליו להביא רק קרבן חטאת אחד. השגגה שלו – ההעלם שבדעתו – נגעה בפעולה רצופה אחת המורכבת מכמה חוליות. מעשה השחיטה בחוץ פסל את תהליך ההעלאה כולו; אחרי השחיטה אין לבהמה מעמד של קרבן שאפשר להעלותו. לעומתו, חכמים סברו שמדובר בשתי מהויות שונות ועצמיות. על כן מי ששגג וששחט בחוץ ואז העלה בחוץ חייב להביא שני קרבנות חטאת – כפרה מיוחדת לכל מעשה.

רבי, עורך המשנה, העדיף את שיטת חכמים. במניין הכריתות (מסכת כריתות א, א) הוא מונה את "השוחט והמעלה בחוץ" כשתי "כריתות" שונות. הבחנה זו הובלטה במשנה בפרקנו (דף קח) – "חומר בשחיטה מבעלייה: שהשוחט להדיוט [השוחט בהמה שהוקדשה לקרבן לשם אכילת חולין] - חייב, והמעלה להדיוט – פטור; חומר בעלייה מבשחיטה: שניים שאחזו בסכין ושחטו – פטורים; אחזו באבר והעלו – חייבין".

הבחנות אלו מלמדות הרבה. "ההעלאה" – כשמה כן היא. העלאת דבר מה כלפי שמיא, מהאדם כלפי א-להים. כל מי שמשתתף במעשה "העלאה", מעצם הדבר, פונה כלפי הא-ל – ללא כל קשר למספר המשתתפים במעשה, ויהיה חייב. מנגד, "העלאה" בחוץ פוגעת בייחודו של המקדש רק כאשר כוונת המעשה הייתה לשם ה'; ההתקרבות לה' דרך הקרבת קרבן חייבת להתקיים במקום השראת שכינתו. העלאה מחוץ למקום הנה כהקרבת קרבן "בשדה", ויש בה שמץ של עבודה זרה. אם ההקרבה-העלאה הייתה לשם אכילת הבשר, אכילת חולין – אין כל פגיעה בעניין זה.

השחיטה בחוץ שונה במהותה. השחיטה היא מעשה פולחן, אם תרצו – ריטואל, צורת הבאת המקודש להקרבה כך ולא אחרת. פעולה המתחייבת מדיני הפולחן חייבת להיות פעולה שלמה המקיימת את כל פרטיה, ללא רבב; מי שנעזר באחר כדי לבצעה לא מקיים בעצמו "מעשה שחיטה". על כן שניים ששחטו – פטורים. ממילא, שחיטת בהמה שהוקדשה לקרבן חייבת להתקיים במקום המיועד לפולחן, במקדש, ללא כל קשר לשאלת מטרת השחיטה. גם שחיטת קרבן לשם הדיוט פוגעת בשחיטה כעבודת ה'.
 

שפיכת הדם

כאמור, שלושה זוגות של חכמים חלקו ביסודות אלו. הדיונים מובאים במשנה ובגמרא כדי לברר את מהותה של קדושת המקום. אביא כאן שניים מהם.

- רבי ישמעאל ורבי עקיבא חולקים בשאלת קביעת המקור האוסר עבודות דם "בחוץ". קבלת הדם לאחר השחיטה וזריקתו על המזבח ככפרה עבור בעל הקרבן היו מהעבודות החשובות במקדש. על פי המקרא הדם נושא את הנפש, את החיות, ועל כן הוא מכפר על נפש האדם. שני החכמים מסכימים שאסור שעבודות הדם ייעשו מחוץ למקדש, על אף שאין הן נמנות באופן נפרד במניין שלושים ושש הכריתות, אך הם חולקים בשאלה אם יש לשבץ איסור זה עם איסור השחיטה או עם איסור ההעלאה.

רבי ישמעאל רואה את מקור האיסור במילים בפסוקים המתארות את איסור השחיטה – "דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך, ונכרת...". לפי רבי ישמעאל מרכזיותן של עבודות הדם מלמדת שמקום השראת השכינה הנו שורש החיים בעולם, ומתוך כך נגזר האיסור על עבודות הדם בחוץ. מי שזורק דם על עצים ועל אבנים, גם אם הוא עושה זאת כמעשה פולחן, שופך דם לשווא. זוהי שפיכות דמים כפשוטה, שפיכת חיים - "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם בנפש יכפר" (ויקרא יז, י"א).

לעומת זאת – רבי עקיבא מזהה את שורש האיסור בפסוק המתאר את איסור ההעלאה: "אשר יעלה עולה או זבח" – אילו קרבנות ישנם בנוסף לעולה שיש לכנותם בשם "זבח"? החטאת והשלמים! ומהי העבודה העיקרית בחטאת? זריקת הדם לשם כפרת הנפש. רבי עקיבא תופס את מעשה הכפרה כחלק אינטגרלי מתנועת ההתקרבות לה', ההעלאה. עבור האדם המתכפר מוסרת המחיצה בינו לבין השכינה, מחיצה שנוצרה בגלל חטא; הסרת החסימה הינה חלק ממעשה ההעלאה. הכפרה מקיימת את האפשרות שהקרבן יהיה באמת, "לה'".

שני החכמים חלקו בעוד נקודה מכרעת, שאלת מליקת העוף ב"חוץ". שוב, שניהם מסכימים לעיקרון המפתיע מצד עצמו: על אף שבהקרבת עוף למזבח המליקה מחליפה את השחיטה, אדם אינו עובר על מליקת עוף בחוץ אלא על השחיטה. המחלוקת ביניהם עוסקת בסיבה לכך.

מחלוקת נוספת נפערה בין תלמידי רבי ישמעאל ורבי עקיבא – רבי שמעון בר יוחאי, ורבי יוסי ברבי חלפתא – מחלוקת הבוחנת שאלה בסיסית בהבנת תנועת ההעלאה עצמה (דף קח). האם ההתקרבות לה' מתקיימת בפורמליות של מעשי הפולחן, במסגרת מחייבת המכוננת את העמידה של האדם לפני בוראו – או שמא בתנועה הפנימית, בבקשה להעלות דבר מה כלפי שמים, ומתוך כך להתעלות?

רבי יוסי סובר שאין איסור העלאה ללא הקרבת הקרבן על מזבח; ללא מזבח אין מעשה פולחן. בשל כך מי שמעלה דבר מה בחוץ, ומעלה שוב ושוב, אינו חייב אלא אחת - שהרי מבחינת מעשה הפולחן לא נעשה אלא מעשה אחד. לעומתו רשב"י, כדרכו, מבליט את תנועת ההעלאה כעבודה פנימית ונפשית. עבודה שכזו יכולה להתבטא גם ללא מזבח, על הסלע ועל האבן, ואולי דווקא שם. ועוד - ברצף של פעולות לשם העלאה, כל פעולה יחידה מבטאת תנועה שבנפש שתיחשב כמעשה שאין לעשותו אלא לפני ה' במקדש.