מדוע נהגו להקל בראשית הגז?

הרב דב קדרון

חולין קלז ע"א

הרמב"ם (בכורים י,ד)  כותב שהמטרה של מצוות ראשית הגז היא לתת לכהנים צמר כבשים, כי הוא הראוי לבגדים, ומדגיש וכותב: "שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה". ב"בירור הלכה" מובא שלדעת רש"י ולדעת הרבה ממפרשי הרמב"ם הכוונה היא לספק לכהנים צמר שממנו יוכלו להכין את בגדי הכהונה.

הרוב הגדול של עשרים וארבע מתנות הכהונה (שנזכרו בגמרא לעיל בדף קלג ע"ב) הן מתנות של אוכל, ויש גם מתנות של כסף ושל קרקע. רק מתנה זו של ראשית הגז מיועדת לספק לכהנים בגדי כהונה.

על פי זה ניתן אולי להסביר דבר תמוה: בגמרא נאמר שבחוץ לארץ, בזמן ראשוני האמוראים, עדיין נהגו לתת את ראשית הגז לכהנים, אולם בזמנו של רב נחמן בר יצחק הפסיקו לתת, כי "נהגו העם כרבי אלעאי" הסובר שאין חיוב לתת מתנה זו לכהנים בחוץ לארץ. על כך יש לתמוה, כי בדרך כלל ככל שעובר הזמן נוהגים להחמיר יותר ולא להקל יותר, ומדוע דווקא במתנה זו נהגו להקל עם חלוף הזמן?

אכן, לפי דעת המפרשים שמטרת מתנה זו היא לספק לכהנים את החומר להכנת בגדי הכהונה, הדבר מובן, מכיוון שבחוץ לארץ בגלות אין אפשרות לכהנים להשתמש בצמר להכנת בגדי כהונה, ואילו היו נותנים להם את הצמר לא הייתה מתקיימת בכך המטרה העיקרית של המצווה, אלא הכהנים היו מתרגלים להשתמש בצמר לדברים אחרים.

על עם ישראל נאמר (פסחים סו,א): "אם אין נביאים הן בני נביאים הן", וכדי שלעתיד לבוא תתקיים המטרה העיקרית של המצווה, נהגו העם להימנע ממנה בזמן שגלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו, כדי שלא תישכח המטרה העיקרית.