מדוע יש מצוות שחיובן רק בארץ?

הרב דב קדרון

חולין קלו ע"א

הרמב"ם (בכורים י,א) כותב לגבי מצוות ראשית הגז: "ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, כראשית הדגן...". כלומר, הוא משווה את מצוות ראשית הגז למצוות נתינת תרומה מהדגן, ויש שלמדו מכך שלדעתו בזמן הזה אין חיוב מן התורה לתת את ראשית הגז לכהן, כמו שמצוות הפרשת תרומה נוהגת מן התורה רק כאשר רוב עם ישראל בארץ ישראל.

אולם ספר החינוך, המביא לגבי תרומה את שיטת הרמב"ם שאין מצווה זו נוהגת מן התורה בזמן הזה, כותב לגבי ראשית הגז בסתם שנוהגת בארץ ישראל, והמנחת חינוך (מצווה תקח,ג) מבין מכך שגם בזמן הזה מצווה זו נוהגת מן התורה.

גם המהרי"ט (שו"ת ח"א סימן כה) כותב שדווקא תרומה שהיא מצווה התלויה בארץ תלויה גם בישיבת רוב עם ישראל בארצו, אולם ראשית הגז, שהיא חובת הגוף, אינה תלויה בהימצאות עם ישראל בארץ ישראל.

העובדה שיש מצוות מסוימות שהתוקף שלהן מן התורה תלוי בהימצאות עם ישראל בארץ ישראל נובעת מהקשר העמוק שבין העם לארץ, כפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל (בתחילת הספר "אורות"): "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה... אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל".

יש מצוות שהתורה הטילה על היחיד, וחיובן אינו תלוי במצבו של כלל ישראל, ויש מצוות שכל מהותן קשורה למצבה השלם של האומה בארצה. התורה אינה מכוונת רק לבניין האדם הפרטי, אלא גם לבניינו של עם ישראל כגוף חי ושלם. ככל שישראל שבים לארצם ומתכנסים בה, הולכים ומתגלים מחדש אותם חלקים בתורה שהיו חסרים בזמן הגלות. לכן השיבה לארץ ישראל איננה רק חזרה למקום מגורים לאומי, אלא חזרה אל מלוא קומת החיים של התורה, אל מצב שבו עם ישראל וארץ ישראל שבים ומופיעים יחד בשלמותם הגשמית והרוחנית.