חיים מלאים / רפי זברגר
ברכות לה ע''ב
הקדמה
המשנה הפותחת את הפרק שלנו עוסקת בברכת הפירות: פירות העץ ופירות האדמה.
הגמרא דנה על מקור החיוב לברכה, ולאחר דיון ארוך מגיעה למסקנה כי החיוב לברך לפני אכילה נובע מסברא, כי אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. בהמשך מובא דרשתו של רבי חנינא בר פפא על אותה סברא:
אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כ''ח, כ''ד): גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית.
רבי חנינא לומד מהפסוק במשלי כי הנהנה מהעולם הזה בלא לברך לפני כן, הוא כאילו גוזל לקדוש ברוך הנקרא אבא, וגוזל לכנסת ישראל הנקראת אמא. והגמרא ממשיכה להסביר ולהוכיח את חלקי הפסוק.
ואין אביו אלא הקב"ה שנאמר (דברים ל''ב, ו'): הַלה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ,
הפסוק בפרשת האזינו מלמדנו כי ה' נקרא אבא. הפסוק מתחיל בה' וממשיך בכינוי אבא (אָבִיךָ)
ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר (משלי א', ח'): שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.
תּוֹרַת אִמֶּךָ היא כינוי לאומה שהיא כנסת ישראל.
מאי חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.
הסיפא של פסוק המקור במשלי מדבר על חָבֵר של אִישׁ מַשְׁחִית. איש המשחית הינו ירבעם בן נבט שהחטא והחטיא את ישראל (השחיתם), והחבר הוא המתנהג כמוהו, אינו מברך כשנהנה מן העולם הזה, וגורם גם לאחרים שלא לברך.
הנושא
לאחר ציטוט דברי רבי חנינא בר פפא, הביאה הגמרא עוד מימרא משמו:
ר' חנינא בר פפא רמי כתיב (הושע ב', י''א): לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ, וכתיב (דברים י''א, י''ד): וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.
מקשה רבי חנינא כי לכאורה ישנה סתירה בין פסוקים: הפסוק בהושע מדבר על דגן של הקדוש ברוך הוא, ולעומת זאת הפסוק בפרשית והיה אם שמוע מדבר על דגן של האדם.
לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
עונה הגמרא כי הדגן ''שייך'' לאדם (דְגָנֶך)ָ בזמן שעושים רצון הקדוש ברוך הוא, ובזמן שאין עושים רצונו, הקדוש ברוך הוא ''מראה להם'' כי הדגן שייך לו (דְגָנִי). (רש''י).
מתוך הציטוט של וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ מביאה הגמרא עוד דיון מוכר על פסוק זה.:
תנו רבנן: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (יהושע א', ח'): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: תלמוד לומר וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל.
מהפסוק בספר יהושע (לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ) ניתן היה להבין כי אדם חייב לעסוק כל הזמן בתורה, ופרנסתו תבוא מאליו, לכן מדגישה התורה, לדעת רבי ישמעאל, כי יש "לאסוף את הדגן" (וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ), במשמעות שכל אחד חייב גם לעבוד לפרנסתו.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית ע"י אחרים. שנאמר (ישעיהו ס''א, ה'): וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית ע"י עצמן, שנאמר (דברים י''א, י''ד): וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כ''ח, מ''ח): וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ.
רבי שמעון בן יוחאי חולק על רבי ישמעאל ותמה: אם אנשים אמנם יעבדו בחקלאות הדורשת עיסוק במשך כל השנה: לחרוש, לזרוע, לקצור, לדוש ולזרות, אזי התורה תהא ''מוזנחת''. לכן סובר רבי שמעון כי הדבר תלוי בהתנהגות של האדם, אם עושה רצון ה' – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ואם לא – הוא ''ייאלץ'' לבצע את עבודת האדמה בעצמו. ומוסיף רבי שמעון, שבזמן שהוא לא עושה רצון ה', אף ייאלץ לעשות עבודות בשביל אחרים.
אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
אביי מסכם את המחלוקת ואומר כי דרכו של רבי שמעון בן יוחאי הינה דרך ליחידים ולא להמון העם. רק יחידים יכולים להגות בתורה יומם וליל, ואז מלאכתם תתבצע על ידי אחרים. רוב העם אמור לנהוג כדרכו של רבי ישמעאל.
אמר ליה רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא:
רבא מנחה את החכמים לעסוק בענייני פרנסה "בזמנים לחוצים'' כמו בזמן הקציר (ניסן) ובזמן דריכת הענבים והזיתים (תשרי), כדי שיוכלו ללמוד תורה בשאר ימות השנה.
רש''י הוסיף במושג ''הנהג בהם מנהג דרך ארץ'': שאם תבא לידי צורך הבריות - סופך ליבטל מדברי תורה.
כלומר, גם למטרת לימוד תורה יש לעבוד ולהתפרנס, שכן, אדם שלא יעבוד וממילא יצטרך לסיוע מאחרים – סופו שהוא גם יבטל תורה.
מהו המסר?
להלן מסרים נוספים מתוך שיטתו של רבי ישמעאל המתאימה ''לציבור הרחב'':
- עבודה ופרנסה אינם עומדים בסתירה לתורה וקדושה, אלא להיפך. הם מלמדים אותנו: לנהוג באחריות, יציבות בחיים ושמירה על כבוד האדם.
- לרוב האנשים מתאים דרך האיזון והמיצוע.
- תורה הנלמדת ''מתוך החיים'' הינה תורה עמוקה יותר. האדם מתמודד, נושא בעול, מכיר בקשיים וכן הלאה.
- הקב''ה מבקש מאיתנו לחיות חיים מלאים: לעבוד ולהתפרנס, ובתוך כל זה להכניס ולהחדיר את התורה הקדושה.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
