שוק הבשר - קבוצות כוח, מסחור זכויות ומאבקים / חולין דף קלב

הפער בין המשנה והתוספתא לבין הבבלי

פשט המשנה והתוספתא מציג כלל קנייני פשוט למדי. המשנה אומרת: "השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות, והמשתתף עמהן צריך שירשום". עצם הדרישה לרשום נועדה להראות לעוברים ושבים שהפטור נובע משותפות אמיתית, וממילא מניחה ששותפות כהן אכן פוטרת. התוספתא מפורשת עוד יותר: "כהן פטור והמשתתף עם הכהן פטור". היא אף מפרטת ששותפות של הכהן בחלק מסוים של הבהמה פוטרת לפחות מן המתנה המצויה באותו חלק.

בסוגיית הבבלי מתרחשת תנועה אחרת. תחילה דורש רבא ש"אפילו טבח כהן במשמע", ובהמשך רב נחמן מחייב את השותפות שר' טבלא התיר, ומביא מסורת בשם ר' יהושע בן לוי וזקני דרום שלפיה כהן־טבח פטור רק בראשית דרכו, ואילו לאחר שנקבע כטבח הוא חייב; ואם כבר "קבע מסחתא", החיוב חל מיד.

הפער מקבל שני הסברים עיקריים בראשונים:

לפי רש"י, אין כאן בהכרח תקנה מאוחרת: הפטור של כהן נוגע לשחיטה פרטית לעצמו, אבל כאשר הכהן נעשה טבח מקצועי השוחט למכירה הוא נכנס כבר ב"מאת זובחי הזבח". השבועיים־שלושה הם פרק זמן שבו עדיין לא ברור מעמדו המקצועי.

לפי תוספות, לעומת זאת, מדין תורה הכהן פטור גם כשהוא שוחט את בהמתו למכירה, והחיוב של הטבח הקבוע הוא תקנת חכמים. הנימוק שהם נותנים לתקנה הוא כמעט ניסוח מפורש של המתח החברתי: שלא יתרגלו טבחי ישראל לשתף כהנים כדי להיפטר מן המתנות, "ונמצאת תורת מתנות משתכחת".

לפי התוספות, אפוא, המשנה והתוספתא משקפות את הדין הפורמלי של הבעלות, ואילו הבבלי מוסיף שכבת רגולציה שנועדה למנוע שימוש שיטתי בדין הפורמלי באופן המרוקן את מוסד המתנות מתוכנו. אפשר להוסיף לכך גם שינוי של הקשר כלכלי: פטור המתאים לשותפות נקודתית בבהמה נעשה בעייתי כאשר הוא מופעל בתוך איטליז קבוע ושוק מסחרי. הפטור האישי הופך לכלי עסקי.

ר' טבלא ורב נחמן: שתי דרכים להשתמש בזכות הכהונה

הסיפור עצמו מדגיש שהכהן של ר' טבלא איננו בעל כוח כלכלי אלא להפך: "והוה דחיק ליה מילתא", ורש"י מפרש: "דחוק ועני היה". אין בסיפור ראיה שהוא הודר בפועל מחלוקת המתנות, ולכן האפשרות שלא זכה לקבל מהן היא השערה פרשנית. עם זאת, עצם העובדה שהפתרון שניתן לו אינו "ילך ויקבל מתנות" אלא יצירת שותפות עם הטבחים מאפשרת לקרוא את הסיפור על רקע כשל כלשהו במנגנון החלוקה הרגיל.

ר' טבלא מגלה לכהן העני שאפשר להפוך את מעמדו ככהן לנכס סחיר. הכהן אינו מקבל כאן אחת ממתנות הכהונה. הוא מוכר, למעשה, את יכולת הפטור שלו: הטבח מכניס אותו כשותף משום שהשותפות חוסכת לטבח את הזרוע, הלחיים והקיבה, והכהן מקבל בתמורה חלק בעסק. כך נוצרת צורה כמעט הפוכה של הנאה ממתנות כהונה:

המסלול הרגיל:
טבח חייב → נותן מתנות → כהנים נהנים.

המסלול של ר' טבלא:
כהן נכנס כשותף → החיוב נעלם → הטבח והכהן השותף מתחלקים בערך הכלכלי שנחסך → שאר הכהנים אינם מקבלים דבר.

יש כאן אפוא הפרטה של זכות קולקטיבית. זכות הכהונה נועדה להכניס נכסים מן השוק אל קבוצת הכהנים; ר' טבלא משתמש באותה זהות כהנית כדי למנוע מן הנכס להיכנס מלכתחילה למאגר החלוקה, וכך לתעל חלק מן הערך לכהן מסוים.

מבחינה זו ר' טבלא דואג לכהן הקונקרטי העומד לפניו. רב נחמן דואג למערכת שממנה אמורים להתפרנס כהנים רבים. אין הכרח לתאר את ר' טבלא כמי שפועל באופן אנוכי: הוא פותר מצוקה ממשית של כהן עני באמצעות הדין המפורש שבמשנה. אלא שהפתרון המיקרו־כלכלי שלו מייצר בעיה מאקרו־כלכלית. ככל שיותר כהנים יעשו זאת, פחות ופחות מתנות יגיעו אל כלל הכהנים. זה בדיוק החשש שתוספות מנסחים כ"תורת מתנות משתכחת".

לכן ההתערבות של רב נחמן אינה רק פסיקה נקודתית בשאלת שותפות. היא מונעת מצב שבו מעמד הכהונה נהפך מזכות לקבל מן השוק לרישיון למכור לשוק פטור מן הנתינה.

האם "טבלא" הוא שם סימבולי?

כאן נדרשת זהירות. ר' טבלא הוא חכם המופיע גם בסוגיות אחרות, ולכן אין בסיס לומר שהשם הומצא בידי עורך הסוגיה לצורך הסיפור. הוא נזכר, בין השאר, בבבא בתרא, עירובין, סנהדרין ומנחות. יתרה מזו, טַבְלָא היא מילה ארמית־חז"לית מוכרת, שמקורה כנראה ב־tabula/tabella, ומשמעה לוח, טבלה או לוח כתיבה. לכן אין בסיס אטימולוגי לקבוע ששמו נגזר דווקא מ"טֶבֶל".

אבל האפשרות של משחק ספרותי בשם קיים סבירה יותר. בתוך אותה יחידה ממש מופיע מעט אחר כך ר' יוחנן האומר שהאוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה "כאילו אוכל טבלים", אף שהבבלי דוחה את ההלכה הזאת. לכן רצף הצלילים טבלא–טבל–טבלים נמצא ממש בשדה האסוציאטיבי של הסוגיה. האירוניה אף חדה: ר' טבלא מציע מהלך שבגללו הבהמות כלל אינן מתחייבות במתנות, כלומר מהלך שמונע את היווצרותו של מצב הדומה ל"טבל". אפשר אפוא לדבר על הדהוד ספרותי אפשרי, לא על אטימולוגיה ולא על הוכחה שהשם נבחר לצורך הסיפור.

טבחי הוצל: מן הפרצה הפרטית לכוח שוק

הרצף העריכתי של הסוגיה משמעותי. מיד לאחר שרב נחמן סוגר את הפרצה של ר' טבלא נאמר: כהן טבח שאינו מפריש מתנות יהיה בשמתא. ומיד אחר כך: טבחי הוצל עומדים בשמתא של רב חסדא כבר עשרים ושתיים שנה.

זהו מעבר כמעט מדורג:

כהן עני יחיד - שותפות עם טבח - טבח כהן קבוע - ציבור של טבחים המסרב במשך עשרות שנים.

הבעיה שהיתה אצל ר' טבלא פוטנציאלית נעשית בהוצל מבנית. במקרה הראשון יש שימוש יצירתי בפטור. במקרה השני כבר קיימת קבוצה מקצועית שמסוגלת להתמיד באי־נתינה למרות סנקציה רבנית ממושכת.

עשרים ושתיים שנות השמתא מלמדות לפחות דבר אחד: הנידוי כשלעצמו לא הצליח לשנות את ההתנהגות הכלכלית. אין צורך להסיק מכאן שהטבחים "חזקים יותר" מן החכמים באופן מוחלט, אבל ברור שהיה בידם כוח חברתי או כלכלי מספיק כדי לשאת את הסנקציה ולהמשיך בפרקטיקה שלהם. עצם היותם קבוצה מקצועית שמחזיקה בשער הכניסה לבשר ובביצוע השחיטה מעניקה להם כוח מבני. ההשערה שמדובר במעין קבוצה מקצועית מאורגנת אינה נאמרת בגמרא במפורש, אך ההתמדה הקולקטיבית במשך עשרים ושתיים שנה בהחלט מאפשרת קריאה כזאת.

והתגובה של הסוגיה היא מעבר מסנקציה סמלית־קהילתית לסנקציה כלכלית ישירה. מסקנת הגמרא היא שלאחר ההתמדה הזאת ניתן לקנוס אותם בלי התראה; מיד מובאות דוגמאות שרבא לקח ירך שלמה, ורב נחמן בר יצחק לקח גלימה, ממי שסירב לתת את המתנות. כלומר, כאשר השמתא אינה מצליחה, בית הדין מתחיל לפגוע בנכסיו של המסרב.

כך סיפור הוצל משלים את העימות בין ר' טבלא לרב נחמן. ר' טבלא מסתכל על הכהונה מלמטה, מנקודת מבטו של כהן עני מסוים ומבקש לאפשר לו להמיר את מעמדו להכנסה. רב נחמן ורב חסדא מסתכלים על המערכת מלמעלה, ורואים את יחסי הכוחות בשוק: אם טבחים יוכלו לקנות פטור באמצעות שותף כהן, או פשוט לסרב להעביר את המתנות, השליטה בפועל במתנות עוברת מן הכהנים המקבלים אל בעלי האיטליזים.

לכן אפשר לקרוא את כל הרצף כעיסוק בשאלה אחת: מי שולט במשאב ששמו "מתנות כהונה". המשנה מגדירה למי הוא שייך; ר' טבלא מראה כיצד כהן חלש יכול לנצל את כללי הבעלות לטובתו; רב נחמן מראה שהניצול הזה עצמו עלול לפגוע בקבוצת הכהנים; וטבחי הוצל מראים מה קורה כשהכוח הכלכלי עובר בקנה מידה רחב אל מי שמחזיקים בשחיטה ובשוק. תקנת הכהן־הטבח והקנסות אינם רק אכיפה של מצווה, אלא ניסיון להחזיר את כוח החלוקה מן הטבחים אל מוסד מתנות הכהונה.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן