גם כבוד צריך גבולות

הרב דב קדרון

חולין קכב ע"א

בגמרא נאמר שמן התורה עור של אדם מת אינו מטמא, ולכל הפחות, לאחר שמעבדים אותו אינו טמא, אולם חכמים גזרו עליו טומאה. טעם הגזירה הוא: "שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין".

טעם זה נראה תמוה, וכבר הריטב"א שאל על כך, והלא אפילו רשע שבגוים אינו עושה דבר כזה, כל שכן יהודי. ב"בירור הלכה" מובאים כמה הסברים לחשש הזה, וביניהם יש גם הפכים:

יש מסבירים שהחשש הוא בעצם מפני בזיון המת באופן כללי, אלא שחז"ל רצו להדגיש עד היכן יכולים אנשים להידרדר מבחינה מוסרית, ולכן תיארו מצב קיצוני כזה. מצד שני, יש המסבירים שהחשש הוא מפני אנשים שיתכוונו לכבוד, שמתוך חביבותם של אביו ואמו יש לחשוש שמא אדם ירצה להשאיר אצלו את עורם בתור "מזכרת", כדי לספוד עליהם, או כדי לזכור את אהבת אבותיו שהרכיבו אותו בקטנותו על כתפיהם, ולכן גזרו עליו טומאה.

בין כך ובין כך, נראה שהחשש היה מפני אנשים קיצוניים, לכאן או לכאן, אולם אם חז"ל גזרו בגלל זה גזירה על כלל ישראל, יש להניח שהם ידעו שאלמלא כן יש חשש שמא קיצוניות זו תתפשט לציבורים גדולים יותר ותהפוך ל"טרנד". מכאן ניתן ללמוד עד כמה צריך להיזהר מקיצוניות יתר, לכאן או לכאן. אפשר גם ללמוד מסוגיה זו שכשם שבזיון אינו טוב, כך גם הרצון לכבד כבוד רב מדי אינו טוב. כמו כן ניתן ללמוד מכאן שאדם הרוצה לכבד צריך לעשות זאת בהתאם לתורה ולמוסר ולא לעשות ככל העולה על רוחו, כי אף אם כוונתו רצויה יש לחשוש שמא מעשיו לא יהיו רצויים.