|
התנהגות מתונה / רפי זברגרנידה עא ע''ב - עב ע''ב
הקדמהנלמד את המשנה המתחילה בשלהי דף ע''א, ומסתיימת בתחילת דף ע''ב. המשנה עוסקת בימי הזבה, שהם אחד עשר יום שבין נידה לנידה (הסבר מפורט בהקדמה למאמר של דף ס''ז): הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ומשמשה, בית שמאי אומר: מטמאין משכב ומושב, וחייבין בקרבן. ובית הלל אומרים: פטורים מן הקרבן. אשה הרואה דם ביום האחרון של ימי זבה (יום אחד עשר) וטבלה באותו ערב ושימשה עם בעלה. לדעת בית שמאי האשה לא נטהרה בטבילתה, כיוון שהיא לא שמרה ''יום כנגד יום'' (הסבר שם). לכן לדעתם, האשה וגם הבעל (שנטמא בביאה) מטמאים משכב ומושב כמו כל טמא זבה, וכן חייבים להביא קרבן חטאת, על חטא בעילת זבה. טבלה ביום של אחריו, ושמשה את ביתה ואחר כך ראתה, בית שמאי אומרים: מטמאין משכב ומושב ופטורין מן הקרבן, ובית הלל אומרים: הרי זה גרגרן. המשנה ממשיכה ומתארת מקרה שהאשה חכתה ליום המחרת, לאחר ששמרה מקצת היום שלאחריו ואז טבלה. במקרה זה האשה טהורה מזיבתה (זבה קטנה), אפילו אם תראה דם במשך היום, שכן, זהו כבר דם נדה. בכל אופן פוסקים בית שמאי שאם תשמש במשך היום (לפני שראתה דם), יש לה טומאת משכב ומושב (וכן לבעלה ששימש אותה), מכוח גזירת חכמים, שמא תראה במשך אחד עשר הימים ואז היא טמאה (ואנשים הרואים אותה עכשיו שאינה נטמאת, עלולים לטעות ולטהר גם בימי הזיבה). ומודים ברואה בתוך י"א יום, וטבלה לערב ושמשה, שמטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן. המשנה מסיימת במקרה שהאשה רואה דם בתוך אחד עשר הימים (ולא ביום האחרון כמו ברישא). במקרה זה מודים בית הלל לבית שמאי, שאף אם היא טבלה בערב ושמשה לאחר מכן היא טמאה משכב ומושב, שכן רואה דם באמצע אחד יום צריכה לשמור יום כנגד יום, והיא לא שמרה את יום למחרת. טבלה ביום של אחריו ושמשה – הרי זה תרבות רעה, ומגען ובעילתן תלויין. אם במקרה האחרון (רואה בתוך י''א יום) אמנם טבלה ביום המחרת לראייה, אך אם שמשה מיד ולא חיכתה לסוף יום, מכונה התנהגות זו ''תרבות רעה'', שכן דינה לא יהיה ברור עד לסוף היום. שהרי אם תראה דם באותו יום, תהא טמאה בוודאי, ותהיה חייבת קרבן חטאת. אמנם אם לא תראה דם, היא טהורה לגמרי, אך מכיוון שהדבר בספק, מוגדר שימוש זה ''תרבות רעה''.
הנושאהגמרא דנה ביחס לדינם של בית שמאי: אמר רב הונא: משכבה ומושבה שבשני, בית שמאי מטמאין, אף על פי שטבלה, אף על פי שלא ראתה. אומר רב הונא בשיטת בית שמאי, לגבי מקרה שהאשה ראתה דם בתוך אחד עשר ימי זיבה, והיא חכתה לבקר, ואז טבלה במקווה. במקרה זה, סוברים בית שמאי לדעת רב הונא, כי היא מטמאת משכב ומושב, אפילו אם לא ראתה דם במשך כל אותו היום. ומיד מסביר רב הונא: מאי טעמא? כיון דאילו חזיא מטמאה - השתא נמי מטמיא. כיוון שאם באמת תראה דם היא תטמא משכב ומושב, שהדם הזה (ביום למחרת) מצטרף עם הדם של יום קודם לכן. ומכיוון שכך, גם אם לא תראה דם תיטמא משכב ומושב. בהמשך הגמרא (עמוד ב') מקשים על דעת רב הונא: תנן: טבלה יום שלאחריו ושמשה - הרי זו תרבות רעה, מגען ובעילתן תלויין. מאי לאו דברי הכל היא? הגמרא מקשה על הבנת רב יוסף בדעת בית שמאי מהסיפא של משנתנו, העוסקת בדיוק במקרה של רב הונא. נכתב במשנה כי זו ''תרבות רעה'', ואין טומאה וודאית של משכב ומושב ("מגען ובעילתן תלויין''), וטוענת הגמרא כי לכאורה זו דעת כולם, כולל בית שמאי. אם כן, זו סתירה להבנת רב הונא, כי בית שמאי מטמאים משכב ומושב ביום זה. לא - בית הלל היא, דתניא, אמר להם רבי יהודה לבית הלל: וכי לזו אתם קורין תרבות רעה? והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה! עונה הגמרא כי הסיפא של המשנה היא רק לפי בית הלל, ומוכיחה זאת מברייתא, שרבי יהודה שואל את בית הלל (ולא בית שמאי) כיצד אתם מכנים התנהגות זו ''רק'' ''תרבות רעה'', והרי הבעל התכוון לבעול ממש את אשתו נדה? נדה סלקא דעתך? מקשה הגמרא על שאלת רבי יהודה: מדוע מייחס לבעל כוונה לבעול נידה, והרי מדובר באחד ימי זיבה, ולא ימי נידות? אלא אימא: לבעול את הזבה. מתקנת הגמרא את דברי רבי יהודה, ששאל את בית הלל, האם לא התכוון לבעול זבה. זבה סלקא דעתך? גם על תשובה זה מקשים, והרי בזמן הבעילה היא טרם ראתה דם, ולכן אין לומר שהוא התכוון לבעול זבה! אלא אימא: לבעול שומרת יום כנגד יום. פעם שלישית מתקנת הגמרא את דברי רבי יהודה, שאמר כי הבעל התכוון לבעול אשה השומרת יום כנגד יום, לפני סיום יום השמירה.
מהו המסר?למדנו היום מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשומרת יום כנגד יום ששמשה לפני שקיעת החמה. לדעת בית הלל אנו מכנים זאת ''תרבות רעה'' ולא מטמאים, ולדעת בית שמאי אף מטמאין מדרבנן את משכבה ומושבה. אנו כידוע פוסקים בדרך כלל כבית הלל, לכן נתייחס במסר לדבריהם בלבד. בית הלל בעצם טוענים כי אשה שטבלה ביום למחרת ראיית הדם, ולא ממתינה עד לערב משדרת פזיזות, מגלה בהתנהגות זו חוסר רגישות למעמד הטהרה, ואולי נאמר ביתר שאת, תחושה של ''הכל מותר ומיד''. בית הלל מכנים התנהגות זו כאמור ''תרבות רעה''. שכן, אנו מחנכים לתרבות של התנהגות מתונה ומחושבת, ללא לחץ ואימפולסיביות, עם רגישות לכל המצבים שבהם אנו נמצאים.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |