האם "אתחלתא דגאולה" היא גאולה?

הרב דב קדרון

חולין קיח ע"ב

בגמרא מדובר על "ידות האוכלין", כלומר דבר שאינו אוכל, המחובר לאוכל, ושבאמצעותו נוח לאחוז בו, כגון עצם שיש בראשה חתיכת בשר. במשנה במסכת עוקצין (א,א) נאמר שיד יכולה להעביר טומאה אל האוכל ומהאוכל, וכאן מדובר על הכשר לטומאה. כידוע, אוכל אינו מקבל טומאה בלי שיוכשר לפני כן לקבלת טומאה על ידי מגע עם אחד משבעה המשקים: י"ד שח"ט ד"ם. בגמרא נחלקו רב ורבי יוחנן האם אוכל מוכשר לקבל טומאה באמצעות היד, כלומר אם משקה הרטיב את היד ולא את האוכל, האם בזה הוכשר האוכל עצמו לקבלת טומאה.

להלכה פוסק הרמב"ם (טומאת אוכלין ה,ג) כרבי יוחנן: "כשם שיד לטומאה, כך יש יד להכשר". בגמרא מוסבר שלדעתו ההכשר לקבלת הטומאה נחשב כבר לתחילת הטומאה, ולכן דין היד השייך לטומאה שייך גם להכשר לקבלתה. לעומת זאת, לדעת רב, ההכשר אינו נחשב לתחילת הטומאה. כלומר: נקודת המחלוקת היא האם ההכנה לדבר נחשבת כבר כתחילתו.

ייתכן שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בעניין דומה. במסכת מגילה (יז,ב) נאמר שבשנה שלפני בואו של משיח בן דוד יהיו מלחמות, ומלחמות אלו נחשבות גם הן ל"אתחלתא דגאולה", ומכיוון ששנה זו תהיה שנה שביעית, קבעו בתפילת שמונה עשרה שהברכה השביעית היא ברכת הגאולה, כלומר שההכנה לגאולה נחשבת כבר לגאולה. לעומת זאת, בירושלמי (פסחים פ"י ה"ו, לפי הפני משה) נאמר שבני ישראל לא אמרו שירה מיד בצאתם ממצרים, כי יציאת מצרים הייתה רק "תחלת גאולתן", כ׳ לא נגאלו לגמרי עד ששקעו המצרים בים ואז אמרו שירה, כלומר שלפי הירושלמי ההכנה והתחלת הגאולה אינה נחשבת עדיין לגאולה.