עַם קָדוֹשׁ אַתָּה
חולין קטז ע"א
"מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר, (דברים יד, כא) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה ונאמר להלן (שמות כב, ל) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, מה להלן - אסור באכילה ומותר בהנאה, אף כאן - אסור באכילה ומותר בהנאה".
למדנו במשנה שבשר בהמה כשרה שהתבשל בחלב בהמה כשרה אסור בהנאה.
אומרת הגמרא שקיים תנא אחר שחולק על משנתנו. כפי האמור בברייתא: "רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר, (דברים יד, כא) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, ונאמר להלן (שמות כב, ל) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, מה להלן - אסור באכילה ומותר בהנאה, אף כאן - אסור באכילה ומותר בהנאה".
נפרט דרשה זו. הפסוק כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה מסתיים במילים: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. ממה צריך להמנע כאשר קיימת קדושה כזו? מדובר רק באיסור אכילה ולא באיסור הנאה, כך ניתן להסיק מפסוק נוסף שנאמרה בו קדושה: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. אותו פסוק עוסק באיסור טרפה כפי שממשיך הפסוק: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, ומדגיש רש"י: "מה להלן מותר בהנאה - דכתיב ביה לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ", כלומר שפסוק זה עצמו ממשיך ומפרש שטרפה אסורה רק באכילה ולא בהנאה ולכן מותר לך להאכיל בה את כלבך.
אבל תמוה, לשם מה בכלל הביא רבי שמעון את הפסוק השני – "ונאמר להלן וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ", הרי לצורך הדרשה מספיק הפסוק הראשון לבדו! שהרי כך לשון הפסוק הראשון כולו: (דברים יד, כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. פסוק זה אם כן עוסק בנבלה, ומפורש בפסוק זה עצמו שהנבלה מותרת – לא רק בטובת הנאה אם נתת במתנה: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה, אלא גם בהנאה גמורה אם מכרת: אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי. ומילת הסיומת כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה מוכיחה שהמילים עַם קָדוֹשׁ אַתָּה הן הסיבה לאיסור הנבלה שכתוב ברישא, ולכן גם הֶפְסֵק האתנחתא נמצא בסוף חלק זה – כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ, אתנחתא. ורק אחר כך מתחיל ענין חדש וללא וא"ו החיבור: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. אמנם אפשר לדרוש את המילים כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה כאמורות גם על הענין שבהמשך – לא תבשל גדי, אבל אין זה עוקר את משמעותן כלפי הרישא! אז למה לא למד רבי שמעון מפסוק זה עצמו שכפי שהנבלה שברישא מותרת בהנאה למרות שזו מצוה שיש בה קדושה ופרישה, כך הדין שבסיפא – הקדושה בעניינה איננה כוללת איסור הנאה! ובאופן זה אין צורך אפילו בדרשת סמוכין, למרות שאפילו רבי יהודה שבדרך כלל אינו דורש סמוכין, מודה הוא שבחומש דברים דורשים סמוכין!
תשובה לכך ניתן לדייק מהגמרא במסכת בבא מציעא (דף עג ע"ב) שעוסקת בפסוק בענין עבדים כנענים: (ויקרא כה, מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. ומספרת הגמרא שרב סְעוּרָם אחיו של רבא היה לוכד אנשים בלתי הגונים ורותם אותם שיהיו מושכי מרכבתו של רבא. אמר לו רבא: כשר הדבר שאתה עושה, שהרי שנינו בברייתא: "ראית שאינו נוהג כשורה, מנין שאתה רשאי להשתעבד בו? תלמוד לומר לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, וּבְאַחֵיכֶם. יכול אפילו נוהג כשורה? - תלמוד לומר וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ".
הברייתא אם כן דורשת שני דינים שונים משתי פרשנויות שונות של אותו הפסוק, כאשר שתי הפרשנויות סותרות זו את זו מבחינת פירוש הפסוק, או שהמילה וּבְאַחֵיכֶם מופנית להיתר העבודה - שכתוב ברישא של הפסוק, או שהיא מופנית לאיסור העבודה - שכתוב בסיפא של הפסוק! אם נפרש כאופן אחד הרי שהפסוק לא אמר את האופן השני! ולמרות זאת אפשר לדרוש את שני הדינים השונים.
כך אצלנו, המילים כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה יכולות להיות מוסבות או על הרישא או על הסיפא, לא על שניהם יחד. אפשר ללמוד דין אחד מפרשנות אחת וללמוד דין נוסף מהפרשנות השניה, אך אי אפשר לדרוש את שני האופנים יחד כי אלו שתי פרשנויות הסותרות זו את זו. לכן כאשר דרשה הגמרא: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ - לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, זו אמנם פרשנות אפשרית למרות שאיננה פשט הפסוק, אך אי אפשר באותה העת לדרוש את המילים כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה כמוסבות גם על הרישא, ולפיכך נצרך גם הפסוק השני הנוסף.
