היהדות הדתית בסורא ובפומפדיתא / חולין דף קי

הסיפור נכנס לדף מתוך הדיון בכחל, ולכן תחילתו נראית כמעט כדוגמה הלכתית למנהג מקומי: אנשי סורא מוציאים את הכחל ומשליכים אותו, ואילו רמי בר תמרי, שהוא רמי בר דיקולי, מפומבדיתא, אוסף ואוכל. אבל כבר בפרטי הפתיחה נבנים שני עולמות דתיים שונים. סורא מופיעה כמקום וכציבור: “כולי עלמא” עושים אותו דבר, ויש דרך מקומית גלויה להתייחס לכחל. פומבדיתא, לעומת זאת, אינה נוכחת כחברה; היא נכנסת לסיפור כשהיא מקופלת בתוך אדם אחד ובמשפט “מאתרא דרב יהודה אנא”. כלומר, סורא היא מרחב דתי ממשי, ואילו פומבדיתא היא מסורת שאדם נושא עמו. גם הזמן משמעותי: ערב יום הכיפורים הוא זמן ציבורי מובהק, שבו הקהילה עסוקה יחד בהכנותיה, ולכן דווקא בו החריגה של הזר בולטת במיוחד. אלא שרמי מערער מיד על עצם הזיהוי בין מקום פיזי לבין סמכותו של המקום: כאשר רב חסדא מקשה עליו מחומרי המקום שהלך לשם, הוא משיב שאכל מחוץ לתחום. זהו פרט ספרותי כמעט מושלם: הוא נמצא בסורא ולא בסורא בעת ובעונה אחת. מבחינת החברה הוא זר שהגיע לכאן; מבחינת ההגדרה המשפטית שהוא מציע, הוא הצליח לעמוד מעבר לקו שבו המקום מחייב אותו. העולם הדתי של סורא בנוי אפוא על השתייכות, מרחב ומנהג; העולם הפומבדיתאי שמציג רמי בנוי על היכולת לפרק את המושגים האלה להגדרות מדויקות ולשאול היכן בדיוק עובר הגבול.

מכאן מתפתחת סדרת חקירה בעלת מבנה כמעט קומי. רב חסדא אינו מסתפק בשאלה העקרונית על הכחל, אלא עובר ממכשול למכשול: במה צלה אותו, שמא החומר ששימש להסקה קשור ליין נסך, שמא הוא גזול; אחר כך הוא מבחין שאינו מניח תפילין, ובהמשך שאין לו ציצית. סוג השאלות של רב חסדא הוא מצטבר וחשדני: כל תשובה תקינה אינה מסיימת את הבדיקה אלא רק מעבירה אותה לשכבה הבאה. לעומתו, סוג התשובות של רמי קבוע להפליא: הוא אינו מתווכח עם הנורמה אלא מראה שהמקרה אינו נכלל בה. חומר ההסקה כבר בן שנים־עשר חודש; לגבי הגזל כבר היה ייאוש בעלים, שאותו הוא מסיק מן הצמיחה במקום; תפילין אינן עליו מפני חולי מעיים; הציצית חסרה מפני שהטלית שאולה. שוב ושוב סורא רואה התנהגות, ורמי משיב באמצעות סיווג. מבחוץ נראית שרשרת של עבירות או סטיות; מבפנים הוא מציג שרשרת של חריגים מדויקים. חשוב במיוחד שרב יהודה חוזר בתוך תשובותיו: רב יהודה עצמו אינו בסיפור, אבל סמכותו מופיעה שוב ושוב בפיו של רמי. לכן העימות האמיתי אינו רק רב חסדא–רמי, אלא במידה מסוימת רב חסדא מול רב יהודה הנעדר, כאשר רמי הוא הגוף הנייד שבתוכו פומבדיתא מדברת. בכך מצייר הטקסט דתיות פומבדיתאית שאינה פחות הלכתית מזו של סורא; אדרבה, היא מצוידת מאוד בידיעה, אך הידיעה שלה מתבטאת ביכולת לזהות את גבולות החיוב ולאו דווקא בהתאמה לדמות החברתית הצפויה של האדם הדתי.

הניגוד נעשה חד עוד יותר כאשר הסיפור עובר מן היחיד אל החברה. עד אותו רגע סורא בודקת את רמי: מה הוא אוכל, באיזה חומר השתמש, מה הוא לובש ומה חסר על גופו. ואז מובא אדם שכפתו אותו מפני שאינו מכבד את אביו ואמו, ורמי אומר לבית דינו של רב חסדא לשחררו, מפני שבמצוות עשה שמתן שכרה בצדה בית דין שלמטה אינו מוזהר לכפות עליה. כאן מתהפכים התפקידים: הנבדק נעשה הבוחן, והזר מלמד את המוסד המקומי את גבולות סמכותו. זהו גם מעבר מדויק מן המנהג אל בית הדין: בתחילת הסיפור “כולם” משליכים כחל; בסופו “כולם” אינם רק נוהגים אלא מפעילים כוח על יחיד. בכך נחשף מאפיין עמוק של העולם הסוראי שבסיפור: הדת היא סדר חברתי נראה לעין, והחברה מבקשת להביא את היחיד להתאמה אליו. כוחו של העולם הזה הוא ביצירת נורמה משותפת; סכנתו היא שהפער בין מה שראוי לעשות לבין מה שמותר לחברה לכפות מיטשטש. פומבדיתא של רמי מציבה מולו תפיסה אחרת: לא כל נורמה היא חיוב במקרה המסוים, לא כל חיוב נתון לאותה סמכות אכיפה, ולא כל חריגה הנראית לעין מעידה על עבירה. גם הכפילות בשם “רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי” מתאימה ספרותית לדמות הזאת: עוד לפני שמתחילה העלילה מוצג אדם שאפילו זהותו אינה נמסרת בשם יחיד ופשוט. מול רב חסדא ורב יהודה, ששמותיהם מסמנים כאן מוקדי סמכות ברורים, ניצב אדם בעל שם כפול, בן מקום אחד הנמצא במקום אחר, מתנהג כחריג אך שוב ושוב מסרב להיכנס לקטגוריה שהסביבה מכינה לו.

לכן הביקורת הסמויה, אם אכן יש כאן ביקורת, מופנית כנראה לשני הדגמים אך אינה סימטרית. סורא זוכה לביקורת ברורה יחסית על נטייה לקרוא את הדת דרך מראה עיניים וקונפורמיות חברתית: הכחל שהוא אוכל, התפילין שאינן עליו, הציצית שאינה נראית, ולבסוף הבן שאינו מכבד את הוריו — שוב ושוב התגובה היא מעבר מהיר מן ההתנהגות הנצפית אל שיפוט או כפייה. רמי מנצח בכל סיבוב מפני שהוא יודע פרט שהצופה אינו יודע או מבחין הבחנה שהחברה אינה מבחינה. אבל גם הניצחון שלו אינו נקי מאירוניה. הצטברות החריגים כמעט מוגזמת: במקרה הוא מחוץ לתחום, במקרה ההסקה ישנה דיה, במקרה יש ייאוש, במקרה הוא חולה, במקרה הטלית שאולה; ולבסוף, כאשר רב חסדא אומר לו שהוא חריף מאוד, הוא משיב שאילו היה במקומו של רב יהודה היה מראה לו עד כמה הוא חריף. הסיום הזה אינו רק מחמאה לחכמה אלא גם חושף את החריפות כצורת חיים. אם סורא מסתכנת בכך שהחברה תבלע את היחיד, פומבדיתא של רמי מסתכנת בכך שהאינטליגנציה ההלכתית תפרק כל נורמה לאוסף גבולות, יוצאים מן הכלל ודרכי מילוט. הסיפור כולו נע אפוא מן הכחל שנזרק על ידי “כולם” אל אדם המסוגל לעמוד שוב ושוב מול “כולם”, ומציע מתח שאינו נפתר: דת זקוקה למנהג, לקהילה ולנראות משותפת, אך היא זקוקה באותה מידה ליחיד שיודע שהחברה אינה התורה, שהמראית אינה העובדה, ושגם לבית הדין יש תחום שאסור לו לעבור.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן