אביי - מנהג, פירוש וביוגרפיה / חולין דף קה

כן. כקריאה ספרותית־ביוגרפית של הסוגיה יש כאן ציר חזק מאוד, אף שאין הכרח לומר שעורך הסוגיה התכוון במפורש לכל שכבותיו. למעשה, שלושה נתונים מתחברים כאן באופן מפתיע: היתמות של אביי, בית עלי, והעובדה שהרצף כולו עוסק בחינוך להתנהגות נכונה סביב אוכל, שתייה והבית.

1. "מריש הוה אמינא" אינו רק אוסף מנהגים — זו אוטוביוגרפיה של חינוך

בחולין קה ע"ב מופיעים שמונה משפטים באותו מבנה. אביי רואה מנהג ומסביר אותו בעצמו; אחר כך בא "מר" ומלמד אותו שהסיבה אחרת. רבנו גרשום מזהה את "מר" כרבה.

והמבנה עקבי מאוד. אביי חושב במונחים הנגישים לעין: לכלוך, ניקיון, גועל, חשש לכעס בסעודה, מראית עין של רעבתנות, קיסמים במים. רבה מלמד אותו לראות רובד שאינו גלוי לעין: רוח רעה, עניות, כשפים, מזיקים, מחלה, "מים הרעים".

כלומר, "מריש הוה אמינא" מספר לא רק מה אביי חשב, אלא איך אביי נעשה אביי. הוא משמר שוב ושוב את הרגע שבו פרשנותו העצמאית לעולם התבררה כחלקית, ומישהו מבוגר ממנו לימד אותו שיש בעולם שכבה נוספת.

וזה כבר הופך את העובדה שמדובר באביי למשמעותית.

2. היתום שבונה לעצמו אב ואם באמצעות מסירה

בקידושין לא ע"ב נאמר במפורש שאביו של אביי מת כשאמו הייתה בהיריון, ואמו מתה בלידתו. הגמרא עצמה שואלת כיצד ייתכן אפוא שאביי אומר פעמים רבות "אמרה לי אם", ועונה: "ההיא מרבינתיה הואי" — זו האישה שגידלה אותו.

המסורת הביוגרפית מתארת גם את רבה, דודו, כמי שגידל את אביי ולימדו תורה; מסורות מאוחרות אף דורשות את "אביי" כנוטריקון של "אשר בך ירוחם יתום". הנוטריקון עצמו מאוחר ואינו בבבלי, ולכן לא כדאי לבנות עליו ראיה, אבל הוא קולט היטב תכונה שהבבלי עצמו מדגיש: זהו חכם שהביוגרפיה שלו מתחילה בחסרון אב ואם.

מכאן נוצר זוג ביטויים יפהפה:

"אמר לי מר" — קולו של הרב, ובמסורת הביוגרפית גם של מי שמילא במידה רבה את מקום האב.

"אמרה לי אם" — קולה של האישה שאינה אמו הביולוגית, אבל אביי עצמו מעניק לה את התואר "אם".

ולא מדובר באותו סוג ידע. "אמר לי מר" בחולין הוא ידע שמפרש את המציאות ומתקן את הבנתו של הילד־התלמיד. "אמרה לי אם" מביאה בדרך כלל ידע גופני וביתי: רפואות, טיפול בתינוקות, מזון, התפתחות ילדים, שמועות מקומיות ואפילו כשפים ולחשים. בשבת סו ע"ב יש ממש רצף של "אמרה לי אם" בענייני רפואות וכשפים; בשבת קלד ע"א מדובר בטיפול בתינוק; ביומא עח ע"ב בהתפתחות הילד; ובכתובות נ ע"א בגיל המתאים למקרא ולמשנה.

אפשר אפוא לומר משהו עמוק יותר: אביי היתום הוא החכם שהתלמוד מציג שוב ושוב דרך קולותיהם של הורים שאינם הוריו הביולוגיים. הוא אינו מסתיר את התלות הזאת; להפך, הוא הופך אותה לצורת מסירת תורה: אני חשבתי כך — מר לימד אותי אחרת; אני יודע זאת — מפני שאם לימדה אותי.

3. וכאן בית עלי משנה את כל הקריאה

בראש השנה יח ע"א נאמר במפורש: "רבה ואביי מדבית עלי קאתו". שם רבה אומר שבית עלי מתכפר בתורה, ואביי מוסיף: בתורה ובגמילות חסדים; הסוגיה עצמה מקשרת לכך את אריכות ימיו היחסית של אביי.

ומהו חטאו הגדול של בית עלי במקרא? באופן בולט מאוד — עיוות של האכילה.

בני עלי משתמשים בכהונה כדי לקחת את בשר הזבח שלא כדין, דורשים בשר לפני הקטרת החלב, ואפילו בכוח. התיאור המקראי מצייר תאווה שמפרקת את סדרי האכילה המקודשים.

והחטא אינו רק של הבנים. עלי שומע ומוכיח אותם, אבל אינו מצליח לעצור אותם; שמואל ג מתאר את אחריותו בכך שידע ולא ריסן אותם.

לכן קשה להתעלם מן ההיפוך בחולין קה:

בבית עלי המקראי יש אב שאינו מצליח לחנך את בניו בענייני אכילה.

אצל אביי מבית עלי מופיעה סדרה ארוכה שבה דמות האב־הרב חוזרת פעם אחר פעם ומחנכת את הבן־התלמיד דווקא בענייני אכילה, שתייה, ניקיון השולחן, פירורים, ירקות ומים.

ואחד המקרים אפילו מנוסח במונח הטעון מאוד "רעבתנותא": אביי חושב שאין לאכול ירק מתוך האגודה משום שהדבר נראה כרעבתנות; רבה מלמדו סיבה אחרת.

כלומר, אפילו כש"רעבתנות" אינה הסיבה האמיתית למנהג המסוים, היא נמצאת בתוך עולם האסוציאציות של אביי. קשה שלא לשמוע בה הד רחוק לבני עלי.

4. ויש כאן היפוך נוסף: מן המזבח אל השולחן

בראש השנה נאמר על בית עלי: החטא אינו מתכפר בזבח ובמנחה, אלא בתורה — ולאביי גם בגמילות חסדים.

ובספרות חז"ל מופיע במפורש הרעיון שאחרי החורבן שולחנו של אדם ממלא במובן מסוים את תפקיד המזבח ומכפר עליו.

מכאן נוצרת קריאה כמעט אלגנטית מדי מכדי להתעלם ממנה: בית עלי קלקל את שולחן המזבח באמצעות אכילה בלתי מרוסנת; אביי, מצאצאי הבית, עובר חינוך מדוקדק של השולחן הביתי. הפירורים חשובים, המים חשובים, אופן השתייה חשוב, מה נלקח מן השולחן חשוב. האכילה שוב אינה לקיחה פראית של "כאשר תאוה נפשך", אלא מערכת צפופה של גבולות, קשב ומסורת.

5. ואולי המקבילה היפה ביותר היא דווקא שמואל

בסיפור בית עלי כבר נמצא ילד אחד שאיננו בנו של עלי, הגדל לצדו: שמואל. הוא נמסר לעבודת המשכן, משרת לפני עלי, ואמו ממשיכה לדאוג לו מבחוץ ומביאה לו בכל שנה מעיל קטן. המקרא מציב אותו ממש מול בני עלי: הם בני הבית הביולוגיים ונכשלים; הילד שהגיע מבחוץ גדל והולך בדרך אחרת.

וזה יוצר מקבילה מרתקת לאביי: גם כאן דמות שנבנית בתוך משפחה לא־פשוטה, באמצעות הורות שאינה מתמצה בקשר ביולוגי. אצל שמואל יש עלי ויש חנה; אצל אביי יש "מר" ויש "אם". בשני המקרים, הזהות הרוחנית נוצרת מתוך מסירה וחינוך, לא רק מתוך יוחסין.

אלא שאצל אביי יש גם תיקון אירוני: הוא עצמו מבני עלי, ובכל זאת מבחינה מבנית הוא דומה דווקא לשמואל.

ולכן ההצעה החזקה ביותר:

הקריאה איננה ש"אביי יתום ולכן הוא מאמין בשדים", וגם לא שהעורך שתל בכוונה שמונה רמזים לבית עלי. זה יהיה מוגזם.

הטענה החזקה יותר היא שהעורך בחר למסור את כל הרצף כזיכרון חינוכי אישי של אביי: "פעם חשבתי... ומר לימד אותי". אצל חכם אחר זו הייתה יכולה להיות רשימת מנהגים. אצל אביי היא נעשית סיפור של התבגרות.

ולצדו הבבלי שומר עוד סדרה של זיכרונות: "אמרה לי אם".

כך מתקבלת דמות יוצאת דופן: היתום הוא דווקא החכם שמקפיד לציין ממי קיבל כל פיסת ידע של הבית. הוא נעשה חוליה בשרשרת לא משום שירש בית תקין, אלא משום שבנה לעצמו בית של מסירה. ובהיותו מבית עלי, יש בכך גם תיקון כפול: בית שבו האב לא חינך את בניו כראוי נעשה אצל אביי לבית שבו "מר" מלמד שוב ושוב; ובית שקלקל באכילה מן הזבח נעשה לבית שבו אפילו פירור, ירק וכוס מים נעשים נושא לחינוך.

בעיניי, זו קריאה חזקה יותר מן הקישור לנוטריקון של השם: לא השם "אביי" הוא הראיה, אלא שתי נוסחאות המסירה — "אמר לי מר" ו"אמרה לי אם" — שביחד כמעט משחזרות לאביי בתוך התלמוד את האב והאם שלא היו לו.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן