ישראל והאומות / חולין דף קב

ישראל והאומות: משמעות הכלל „ליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור”

הכלל „ליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור” אינו אומר בפשטות שלישראל מוכרחים תמיד להיות יותר איסורים. הוא מבטא טענה עקרונית: ברית סיני אינה יכולה להעמיד את ישראל מתחת לרף המוסרי־אנושי שנקבע לבני נח. בחירת ישראל מוסיפה ייעוד, קדושה ואחריות; היא אינה מעניקה פטור מן התשתית המוסרית המשותפת לאנושות. משום כך משתמשת הגמרא בכלל בסנהדרין כדי לקבוע שמצווה שנאמרה לבני נח אינה יכולה להיעלם אצל ישראל רק מפני שלא נשנתה בסיני.

א. לא זהות בין המערכות, אלא יחס של הכלה

אין פירוש הכלל שתורת ישראל ושבע מצוות בני נח צריכות לאסור בדיוק את אותם מעשים, באותם שמות ובאותם גדרים. אלו שתי מערכות נורמטיביות שונות:

אצל בני נח המצוות מגדירות את תנאי היסוד של קיום אנושי בעולם. אצל ישראל אותן תביעות יסוד נכנסות לתוך מערכת רחבה יותר של קדושה, הבחנה ועבודת ה'. לכן התוכן האוניברסלי עשוי להופיע בישראל לא כאיסור מקביל וזהה, אלא כחלק ממבנה אחר.

מכאן שהכלל אינו דורש זהות משפטית, אלא רציפות ערכית. אסור שהברית המיוחדת עם ישראל תיצור מצב שבו מה שנחשב פגיעה יסודית בסדר האנושי אצל בן נח יהפוך אצל ישראל למעשה המצוי באמת בתחום ההיתר.

זה גם משנה את הבנת היחס בין ישראל לאומות. האומות אינן רק בני אדם שלא קיבלו את התורה, אלא נושאות ברית מוסרית ממשית שקדמה לסיני. ישראל אינו מחליף את האנושות ואינו מבטל את ברית נח; הוא מקבל משימה להכניס את היסוד האנושי המשותף לתוך צורת חיים של קדושה. הבחירה אינה יציאה מן האנושות אלא העמקה של האחריות בתוכה.

ב. מדוע אבר מן החי בטמאה אינו קושיה

בחולין נקבע שלדעת חכמים איסור אבר מן החי בישראל נוהג במינים הטהורים, ואילו בן נח מוזהר גם על הטמאים. רבי מאיר מצמצם עוד יותר את האיסור הישראלי לבהמה טהורה בלבד.

אפשר אמנם לומר באופן טכני שאבר מן החי של בהמה טמאה אסור לישראל ממילא משום טומאת המין. אולם התשובה המהותית עמוקה יותר: התורה יוצרת לישראל ולבן נח שני עולמות שונים של אכילה.

אצל בן נח כל בעלי החיים עשויים עקרונית לשמש מזון. לכן איסור אבר מן החי מציב גבול בתוך מרחב המזון עצמו: האדם קיבל רשות לאכול בעלי חיים, אבל אסור לו להפוך את החיים לחומר גלם בעוד החיים עדיין נוכחים בהם. האיסור חל אפוא על „החי” באשר הוא חי, בלי הבדל בין טהור לטמא. זוהי תביעה אנושית כללית ביחס לכוחו של האדם על עולם החי.

אצל ישראל, לעומת זאת, לא כל בעל חיים נמצא מלכתחילה בתוך אופק המזון. התורה אינה רק אוסרת דרך מסוימת של אכילה, אלא ממיינת את המציאות עצמה: יש מינים הראויים להיכנס אל שולחן ישראל ויש מינים שנותרים מחוץ לו. רק לאחר שהמין נכנס לעולם המזון הישראלי מתעוררת השאלה כיצד מותר להעבירו מחיים לאכילה, ושם מופיעים שחיטה, דם ואבר מן החי.

לכן אין כאן מצב שבו הגוי מחויב לכבוד החיים ואילו ישראל משוחרר ממנו. להפך: אותה תביעה מופיעה בשתי צורות שונות:

אצל בן נח — הגבלת השימוש בחיים בתוך היתר אכילה רחב.

אצל ישראל — קידושו ועיצובו של עצם מרחב האכילה, באמצעות בחירת מינים ודרך שחיטה.

הפער מלמד שהיחס בין ישראל לאומות אינו יחס פשוט של „יותר מחמיר” מול „פחות מחמיר”. לפעמים המצווה האוניברסלית רחבה יותר בהיקף המינים, משום שהיא עוסקת במכנה המשותף של כל החיים; ואילו מצוות ישראל מצומצמת יותר בשמה המסוים, מפני שהיא משובצת במערכת מורכבת יותר של כשרות וקדושת האכילה.

אפשר לנסח זאת כך: בן נח מצוּוה שלא לבלוע את החיים; ישראל מצוּוה לבנות שולחן שבו עצם המעבר מן החי אל המזון נעשה בדרך של הבחנה וקדושה.

ג. משמעות הדבר ליחסי ישראל והאומות

הכלל יוצר מצד אחד היררכיה של אחריות: ישראל, שקיבל תורה ומצוות, אינו יכול להיות בעל רף מוסרי נמוך יותר. אבל מצד אחר הוא מונע תפיסה שלפיה כל משמעותן של מצוות בני נח היא גרסה דלה של תורת ישראל.

דווקא באבר מן החי מתברר שלברית בני נח יש קול עצמאי. היא מבטאת יחס יסודי בין האדם לבין החיים, לפני החלוקה בין מינים טהורים לטמאים ולפני היווצרותו של שולחן הקדושה הישראלי. ישראל מקבל מערכת אחרת, מפורטת ומקודשת יותר, אך אינו מבטל את האמת האנושית שהמצווה הבסיסית מבטאת.

מכאן שלושה עקרונות:

הבחירה אינה היתר אלא אחריות. אין משמעותה שישראל רשאי לעבור על נורמות שהאדם באשר הוא אדם מחויב בהן.

השונות אינה בהכרח דירוג. מצווה רחבה יותר אצל בני נח אינה הופכת אותם לקדושים יותר, כשם שמצווה מצומצמת יותר אצל ישראל אינה הופכת את ישראל למותר באכזריות. כל מערכת מנסחת את התביעה בהתאם לייעודה.

הייחוד הישראלי אמור לשאת בתוכו את האנושי הכללי. קדושה שאינה כוללת את התשתית המוסרית האנושית היא סתירה פנימית. זהו עומקו של „ליכא מידי”: אי אפשר שההתקרבות המיוחדת אל הקב"ה תביא לנסיגה מן האחריות האנושית הבסיסית.

ד. האם רבי מאיר חולק על הכלל?

לפי רבי מאיר, איסור אבר מן החי בישראל נוהג רק בבהמה טהורה, ולא בחיה ובעוף, ואילו בן נח מוזהר על אבר מן החי גם במינים אלה. לכאורה זהו מקרה מפורש שבו דבר אסור לגוי ומותר לישראל.

התוספות אכן מעלים קושיה זו בדיוק. תשובתם היא שגם לדעת רבי מאיר האבר אינו נעשה מזון מותר לישראל, משום שחיה ועוף טעונים שחיטה, ואבר שניטל מהם בחייהם לא עבר את התהליך המכשיר אותו לאכילה. התוספות גם מעלים אפשרות שלדעה אחרת בסוגיה אין מקבלים כלל את עקרון „ליכא מידי” באופן מוחלט.

אולם מבחינה עיונית יש כאן הבחנה חשובה. רבי מאיר עשוי שלא לחלוק על הגרסה המהותית של הכלל — שאין מעשה המצוי באמת בתחום ההיתר הישראלי ובו בזמן אסור לבן נח — אך הוא בהחלט אינו מקבל גרסה חזקה יותר, שלפיה כל איסור של בן נח חייב להופיע אצל ישראל באותו שם ובאותו היקף.

לדעתו, איסור אבר מן החי של בן נח ואיסורי האכילה של ישראל אינם בהכרח העתק זה של זה. בן נח נתבע מכוח היחס הכללי לחיים; ישראל נתבע מכוח מערכת השחיטה והכשרות. התוצאה המעשית יכולה להיות קרובה, אבל המבנה המשפטי והמשמעות הדתית שונים.

אם בכל זאת נפרש את רבי מאיר כמתיר בפועל לישראל מקרה שאסור לבן נח, יהיה צורך לומר שהוא חולק על עצם הכלל או לפחות מגביל אותו. לפי קריאה זו, רבי מאיר אינו רואה את תורת ישראל כקומה הבנויה בהכרח מעל כל פרטי דיני בני נח. הוא רואה בישראל ובאומות בעלי בריתות שונות, שלא בכל נקודה אפשר לסדרן על ציר אחד של קל וחמור.

ה. רבי מאיר ותפיסתו הכללית את ישראל והגויים

אפשר לקשור זאת בזהירות לשתי אמירות מרכזיות של רבי מאיר.

מצד אחד הוא קובע על ישראל: „בין כך ובין כך אתם קרויים בנים”. גם בחטא, זהותו הבריתית של ישראל אינה בטלה. ישראל איננו רק אדם המקיים יותר מצוות, אלא בעל זיקה ייחודית וקבועה לקב"ה.

מצד אחר רבי מאיר אומר שגוי העוסק בתורה השייכת למצוותיו „הרי הוא ככהן גדול”. המעלה הדתית אינה נחלת ישראל בלבד; בן נח יכול להגיע לדרגה עליונה באמצעות נאמנות לברית ולתורה המוטלות עליו.

שתי האמירות יחד מציעות תפיסה שאינה בנויה על סולם פשוט:

ישראל נושא זהות של „בנים”, שאינה מתמצה בהישגים המוסריים או במספר המצוות.

בן נח נושא שליחות דתית אמיתית, ובתוך שליחותו הוא עשוי להגיע למעמד של „כהן גדול”.

לכן אפשר להבין שרבי מאיר אינו חייב לדרוש שכל איסור המוטל על הגוי יופיע גם אצל ישראל באותו מבנה. ערכם של הגוי ושל ישראל אינו נקבע על פי השאלה על מי נאסרו יותר מקרים. לכל אחד מערכת המגדירה את יחסו לקב"ה ואת ייעודו. הייחוד הישראלי אינו מבטל את גדלותו הדתית של הגוי, והרחבת איסור מסוים אצל הגוי אינה מבטלת את ייחודו של ישראל.

מכאן מתברר שהכלל „ליכא מידי” יכול להתפרש בשתי רמות:

ברמה החזקה — תורת ישראל מכילה כל איסור נוחי באותו היקף. לפי רבי מאיר קשה לקבל ניסוח זה.

ברמה העמוקה יותר — ברית ישראל לעולם אינה מתירה נסיגה מן התביעה המוסרית שביסוד ברית נח, אף שהיא עשויה לעצב אותה בקטגוריות אחרות. לפי ניסוח זה רבי מאיר אינו חולק על הכלל, אלא דווקא חושף את משמעותו: אחדות ערכית אינה מחייבת אחידות הלכתית.

מסקנה

הכלל „ליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור” מבטא את ההכרה שבחירת ישראל אינה מבטלת את השייכות למשפחת האדם ואת החובות הנובעות ממנה. ישראל אינו עומד מחוץ לברית נח אלא נושא אותה בתוך ברית רחבה ומובחנת יותר.

הפער בדיני אבר מן החי מלמד שמצוות בני נח עוסקות בתשתית האוניברסלית של היחס לחיים, ואילו מצוות ישראל מעצבות עולם מקודש של אכילה. לאומות יש ברית מוסרית בעלת משמעות עצמית; לישראל יש אחריות להפוך את היסוד האנושי הזה לצורת חיים של קדושה.

רבי מאיר עשוי לחדד עוד יותר את ההבחנה: ישראל והאומות אינם רק שתי דרגות על אותו סולם משפטי. לכל אחד מהם זהות בריתית וייעוד משלו. דווקא משום כך ניתן להכיר בעת ובעונה אחת בבחירת ישראל שאינה מתבטלת וביכולתו של בן נח להגיע, מתוך תורתו שלו, למדרגת „כהן גדול”.

*החיבור בין שתי אמירותיו של רבי מאיר הוא הצעה פרשנית עיונית, לא טענה מפורשת שלו על סוגיית אבר מן החי.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן