דירוג החשיבות של מקורות מידע

הרב דב קדרון

חולין צז ע"ב

בגמרא נאמר שכאשר כמות קטנה של איסור התערבבה בכמות גדולה של היתר, יש שלוש אפשרויות לברר האם יש טעם אסור במאכל, ויש בדבר סדר עדיפויות: א. לכתחילה, אם אפשר שיהודי יטעם את התערובת (כגון שיש תערובת של תרומה בחולין, ותרומה מותרת באכילה לכהנים) צריך לתת ליהודי לטעום. ב. אם אין אפשרות כזאת, כגון חלב שהתערב בבשר, יש לתת לגוי לטעום. ג. ואם אין אפשרות כזאת, כגון שאין גוי זמין או שמדובר בתערובת של מין במינו, שאין הבדל בין הטעם של האיסור לטעם של ההיתר - משערים האם האיסור בטל בשישים.

ב"בירור הלכה" הובאו דעות הראשונים בקשר לכל אחת משלוש האפשרויות, ומבואר שהרבה ראשונים סוברים שהנאמנות של גוי היא דווקא בגוי מומחה לאוכל ("קפילא"), שאינו רוצה להרע את מקצועיותו.

ניתן לומר שיש כאן דירוג של מקורות ידיעה לפי חשיבותם ואמינותם: א. כאשר יהודי טועם את המאכל ומדווח לנו - זוהי עדות, שהיא מקור הידיעה האמין והטוב ביותר. ב. כאשר גוי טועם את המאכל - אמירתו לא נחשבת לעדות מבחינה הלכתית, אלא יש כאן חזקה שאין אומן מרע את אומנותו. ג. כאשר אין אפשרות לסמוך לא על עדות ולא על חזקה - מחשבים את הכמויות, ואם המאכל האסור בטל בשישים התערובת מותרת. זהו שיעור שקבעו חכמים על פי הרוב, למרות שיש מאכלים שטעמם מרוכז ביותר ומשפיע גם על יותר משישים.

נמצא שדירוג המקורות על פי חשיבותם הוא: עדות, חזקה, רוב.

אמנם במקומות אחרים בגמרא (קדושין פ,א; נדה יח,ב) נאמר: רובא וחזקה - רובא עדיף, אולם יש מהאחרונים שכתבו שחזקה שמבוססת על סברה עדיפה מרוב, ויש מכאן סיוע לשיטתם.