למי שייך בקבוק שתייה בחתונה?

הרב דב קדרון

חולין צד ע"א

בגמרא נאמר שאורח שקיבל מנת אוכל אינו רשאי לתת ממנה לבנו או לבתו של בעל הבית בלי רשותו. ב"בירור הלכה" מובא שבספר דברי ירמיהו (על הרמב"ם) העיר שיש הבדל בין לשון הגמרא ללשון הרמב"ם. הרמב"ם (הלכות ברכות ז,י) כותב: "אסור לאורחים..." ואילו בגמרא נאמר: "אין האורחין רשאין...". לדעתו, הלשון שנאמרה בגמרא מתייחסת לעניין דרך ארץ ונימוס, ואילו לשון הרמב"ם שכתב שהדבר אסור מתייחסת לחשש איסור גזל, מפני שבעל הבית נתן את האוכל לאורחים בכוונה שיאכלוהו בעצמם ולא שייתנוהו לאחרים.

בהקשר לכך הוא מפנה לדברי הרמ"א (בשולחן ערוך אבן העזר כח,יז), הכותב שאורח שיושב אצל בעל הבית ונטל את חלקו וקידש בו אשה - היא מקודשת, מפני שהמנה שהאורח מקבל קנויה לו לכל דבר ועניין. אולם הט"ז (שם ס"ק לד) מקשה על כך מהסוגיה כאן, שממנה משמע שהמנה לא קנויה לאורח לגמרי, ולכן לדעתו האשה רק ספק מקודשת.

נושא זה התעורר למעשה לפני כמה וכמה שנים כאשר חברת משקאות ערכה הגרלה בין מספרים שהיו על פקקי הבקבוקים של משקאותיה. אחד המספרים שזכה בהגרלה היה על בקבוק שנמצא על שולחן באולם שמחות שנערכה בו חתונה. היו שם שלושה שטענו שהזכייה שלהם: בעל האולם טען שהבקבוק שלו, כי הוא מכר רק את השתייה ללא הבקבוק; משפחת החתן טענה שהבקבוק שלה, כי הם שילמו עבור המנות של האורחים בחתונה; והאורח טען שהמנה שהוא קיבל קנויה לו, ולכן הוא הזוכה בהגרלה. יהי רצון שירבו שמחות בישראל.