סעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה
חולין צה ע"ב
"רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה... נפוק אתו כולי עלמא לאפיה... אמר להו: איכו השתא, ספיתו להו איסורא לבני ברת! לא אכל רב מההוא בישרא; מאי טעמא... סעודת הרשות הואי, ורב לא מתהני מסעודת הרשות".
במסכת ברכות דף סד ע"א: "אמר רבי אבין הלוי: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, שנאמר (שמות יח, יב) וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים". ניתן לפרש שמדובר בסעודת מצוה כסעודת יתרו שהיתה סעודת הודיה על הצלת ישראל, ועדיין הצריכו תלמיד חכם שרוי בתוכה כמו שהצריכו בסעודת נישואין שלא תהיה של עם הארץ (במסכת פסחים דף מט ע"א).
אך קשה שהרי רגילים היו להקביל פני חכם בסעודה, כגון במסכת תענית דף יב ע"ב: "רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי, עבדו ליה עגלא תילתא". וכן לקמן במסכת חולין דף קלג ע"א: "רבא ורב ספרא איקלעו לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר אדא, ואמרי לה לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר ביזנא, עביד להו עגלא תילתא", ולא נמנעו החכמים שם לאכול משום סעודת רשות. משמע שמצוה רבה יש בסעודה כזו לכבודה של תורה. וגם רב שבעצמו נמנע מלאכול לא רמז לבני משפחתו שיימנעו גם הם.
אלא שאמרו: (יומא פז ע"א; סנהדרין ז ע"ב) "כי הוי חזי אמבוהא אבתריה (גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו. רש"י) אמר: (איוב כ, ו-ז) אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ. כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ". רב היה חושש שמא תרום רוחו, ולפיכך היה מתרחק ממחוות שיחשיבוהו בפרהסיה כחכם.
ורמז רב לכך בפסוק שהיה משנן לעצמו: רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ, רֹאָיו יֹאמְרוּ שהמנעותו מאכילת הבשר אינה משום עניני כבוד, אלא שמא השליכו אַיּוֹ - דַיּוֹ, כמסופר בבבא מציעא דף כד ע"ב. שהרי "איה ודיה - אחת היא" חולין סג ע"ב.
