|
סימנים מוקדמים / רפי זברגרנידה ב ע''ב - ג ע''א
הקדמההגמרא הביאה שתי קושיות על שיטות שמאי והלל במשנה, מדין מקווה שנפסל, ומדין חבית של תרומה. על שמאי הקשינו משני המקומות, ועל הלל רק בקושיא הראשונה. על שתי הקושיות ענינו כי יש הבדל ביניהם לדין המשנה. בשני המקומות מדובר על 'תרתי לריעותא' ובמשנה שלנו בנידה יש רק 'חדא לריעות'.
הנושאורמי חבית אמקוה: מאי שנא הכא ודאי ומאי שנא הכא ספק? מקשה הגמרא, מדוע בדין מקווה שנמצא פסול, המשנה פסקה כי כל הטהרות שנעשו על גבה (כלים שנטבלו במקווה זה) טמאים בוודאי, לעומת דין חבית של יין שנמצא חומץ, פסקה הברייתא כי כל הפרשות תרומה שבוצעה על ידה (הפרישו תרומה מיין זה על יין אחר) מוגדרות טבל מספק. בקיצור, מדוע במקווה וודאי פסול, ובחבית ספק פסול? אמר רבי חנינא מסורא: מאן תנא חבית – רבי שמעון היא, דלגבי מקוה - נמי ספקא משוי ליה. עונה רבי חנינא כי המשנה של חבית נוקטת כשיטת רבי שמעון, הסובר כי גם במקווה יש ספק ואין וודאות, כנלמד בתוספתא הבאה במסכת מקוואות. דתנן (מקוואות ב, ב'): מקוה שנמדד ונמצא חסר - כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות הרבים, בין ברשות היחיד – טמאות, רבי שמעון אומר: ברשות הרבים – טהורות, ברשות היחיד – תולין. דעת חכמים בתוספתא זו כדעת המשנה שצוטטה לעיל, ואילו רבי שמעון סובר כי יש לחלק בין אם המקווה ברשות הרבים או ברשות היחיד. אם ברשות הרבים - מטהרים, ככל ספק ברשות הרבים (שהוא טהור), ואם המקווה ברשות היחיד, דנים את הטהרות שנעשו על גבי מקווה זה כספק (תולין בלשון התוספתא), ולכן לדעת רבי שמעון אסור לאוכלה, אבל גם לא שורפים אותה כתרומה ודאית שנטמאה (שדינה שריפה). ושניהם לא למדוה אלא מסוטה. הגמרא קובעת כי גם חכמים וגם רבי שמעון למדו את פסק דינם מדיני סוטה, והגמרא מפרטת: רבנן סברי כי סוטה, מה סוטה ספק היא, ועשאוה כודאי - הכא נמי ספק ועשאוה כודאי. חכמים למדו מסוטה, שהיא בעצם ספק נטמאה (אין עדים על ביאתה עם אחר), ובכל אופן האשה נאסרת על בעלה כאילו נטמאה בוודאות, עד שתשתה את מי המרים המאררים. הגמרא מבינה שאיסור זה מעיד כי היא אסורה כוודאי. אי מסוטה אימא כי סוטה: מה סוטה ברשות הרבים טהור הכא נמי ברשות הרבים טהור? מקשה הגמרא על לימוד חכמים: אם המקור מסוטה, הרי שיש להכיל את כל דיני סוטה. וכמו שסוטה ברשות הרבים טהורה שהרי אין דין סוטה כאשר נסתרה (נבעלה) ברשות הרבים, לכן צריך גם לטהר מקווה העומד ברשות הרבים (ולא מצאנו חילוק כזה במקווה). הכי השתא, התם - משום סתירה הוא, וסתירה ברשות הרבים ליכא, הכא - משום חסר הוא, מה לי חסר ברשות הרבים מה לי חסר ברשות היחיד. דוחה הגמרא את ההשוואה הזאת, ואומרת כי בסוטה שכל דיני ''סתירה'' (ביאה) היא רק ברשות היחיד, לכן מבדילים בין רשות הרבים לרשות היחיד. לעומת דין מקווה שחסר, שם אין נפקות היכן עומד המקווה. וכי תימא הא כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור? ממשיכה הגמרא להקשות, והרי למדנו ''דין כללי'' מסוטה, של ספק טומאה ברשות הרבים טהור, ללא תלות בסיבה זו או אחרת כיון דאיכא תרתי לריעותא - כודאי טומאה דמי. עונה הגמרא, כי בעצם הסיבה לפסילת ודאית של כל הטהרות שנעשו על מקווה שנמצא פסול, בגלל שיש ''תרתי לריעותא', כפי שהגמרא כבר הסבירה לעיל (ראו בהקדמה, ובמאמר על דף ב') ורבי שמעון סבר כי סוטה, מה סוטה ברשות הרבים טהור הכא נמי ברשות הרבים טהור. וגם רבי שמעון למד את דינו מסוטה, שהרי סוטה ברשות הרבים טהורה (כדלעיל), ולכן גם מקווה ברשות הרבים שנמצא חסר, כל ספקותיו טהורות. אי מסוטה, אימא כי סוטה: מה סוטה ברשות היחיד טמאה ודאי - הכא נמי ברשות היחיד טמאה ודאי? מקשה הגמרא גם על רבי שמעון, אם המקור הוא מדין סוטה, הרי שם מטמאים מוודאי את האשה על בעלה אם נסתרה ברשות היחיד, ומדוע פסק רבי שמעון בתוספתא כי מקווה ברשות היחיד תולין מספק ולא מטמאים בוודאי (כמו בסוטה)? הכי השתא ,התם - יש רגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, הכא - מאי רגלים לדבר? עונים כי בסוטה יש סברה טובה לטמא מספק, שהרי הבעל קינא לאשתו (הזהיר אותה לבל תיטמא לפלוני), ובכל אופן היא נסתרה (התייחדה) עמו. לכן מטמאים את הסוטה בוודאי, מה שאין כן במקווה, שם ''אין היסטוריה'', ורק עתה אנו רואים שהמקווה חסר. לכן לדעת רבי שמעון, אין אומרים את הכלל הכללי ''ספיקא טומאה ברשות היחיד טמא בוודאי, אלא נשאר בספק.
מהו המסר?אבחנה זו של הגמרא אם ''יש רגלים לדבר'' או לא, מלמדת אותנו לבחון כל תופעה לעומק. לבדוק את ה"היסטוריה" שלה, לבחון האם היו ''ניצוצות'' של התופעה כבר בעבר, ולנסות להבין האם יש סיבות טובות להימצאות התופעה או שמא לא. ואם אמנם ''יש רגלים לדבר'' אנו דנים את המקרה ''לחומרא''. חשוב מאוד לא להתעלם מ''סימנים מוקדמים'' המהווים סימן לתופעות שיכולות לקרות בעתיד. כמובן, יש לבחון היטב, האם אותם ''סימנים'' הם אכן אינדיקציה משמעותית, ואז, ורק אז לפעול בהתאם. הדבר נכון בכל מסגרת בחיים, אך נכון שבעתיים בעולם החינוך. כשאנו מגלים ''סימנים מוקדמים'' כגון: ירידה בלימודים, שינוי התנהגות, כגון הסתגרות, הפנמה וכדו', קשרים חברתיים שנחלשים ועוד, הרי אלו סימנים החייבים להדליק נורה אדומה אצל ההורים והמחנכים. במקרים כאלו יש חשיבות לשמוע, ללמוד, לבחון, לתקשר ולנסות בכל דרך להבין את שורש העניין, ולטפל בו לפני החמרה והקצנה.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |