גיד הנשה בעולה ובתשעה באב / חולין דף צ

יש קשר מעניין מאוד, אך כנראה לא קשר ישיר של מקור ופסיקה. הזוהר אינו מסביר את דין הרמב״ם, והרמב״ם בוודאי אינו מסתמך על הזוהר כאן. עם זאת, שלושת המקורות בונים סביב גיד הנשה מערכת משותפת של אכילה, קדושה, מזבח וחורבן, ואף משתמשים באותו פסוק כדי לברר למי אסור לאכול.

1. מה אומר הזוהר

הזוהר יוצר הקבלה של נפש–שנה:

• שס״ה גידים באדם ← שס״ה מצוות לא תעשה;
• שס״ה גידים ← שס״ה ימות השנה;
• גיד הנשה שבגוף ← תשעה באב שבשנה.

כשם שהמלאך מצא בגופו של יעקב נקודת אחיזה דווקא בגיד הנשה, כך במהלך השנה הוא מוצא נקודת אחיזה בתשעה באב, היום שבו נחרב המקדש. לכן דורש הזוהר:

״אֶת — לאסגאה תשעה באב, דלא אכלין ביה ולא שתין... וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה״.

כלומר, אכילה בתשעה באב איננה רק הפרת צום; היא מסמלת הזנה וחיזוק של אותו כוח שפגע ביעקב ואשר התגבר ביום החורבן.

2. הקשר הלשוני המפתיע לסוגיית חולין

בסוגיה על גיד הנשה של עולה אומר רב חסדא:

״מי כתיב ‘על כן לא יאכל המזבח’? ‘על כן לא יאכלו בני ישראל’ כתיב״.

כלומר, איסור גיד הנשה נאמר לכאורה על אכילת ישראל, ולא על ״אכילת המזבח״. רב הונא משיב שאף על פי כן אין להקטירו, משום ״ממשקה ישראל״ — רק דבר המותר לישראל ראוי למזבח. הברייתא אכן תומכת בדבריו: ״גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח״.

והנה הזוהר תופס בדיוק את אותן מילים — ״לא יאכלו בני ישראל״ — ומרחיב את תחום אי־האכילה גם לתשעה באב.

בשני המקורות השאלה היא אפוא: מתי ישראל אינם אוכלים, ומה היחס בין אי־אכילתם לבין המקדש והמזבח?

אלא שהתנועה הפוכה:

• בסוגיית חולין: מה שאסור לישראל באכילה אינו ראוי גם ל״אכילת המזבח״.
• בזוהר: ביום שבו בטלה אכילת המזבח משום חורבן המקדש, גם אכילת ישראל מושבתת.

זה בעיניי הקשר החזק ביותר בין הסוגיה לבין הזוהר.

3. כיצד נכנס לכאן הרמב״ם

הרמב״ם פוסק:

״האוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים, מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר״.

החידוש הוא שאף שהרמב״ם פוסק שאין בגידים בנותן טעם, ולכן הגיד אינו נחשב בשר רגיל, איסור העולה חל עליו ב״איסור כולל״: כאשר הוקדשה הבהמה, כל גופה נאסר באכילה, ומתוך שהאיסור חל על שאר הגוף הוא כולל גם את הגיד.

נוצר כאן מבנה כפול:

• החפץ הוא גיד הנשה;
• אבל הוא גם חלק מעולה, שכל כולה הוצאה מתחום אכילת האדם.

לכן אכילתו היא שתי עבירות: אכילת גיד ואכילת עולה.

גם בזוהר יש אותה תבנית של זהות כפולה של מעשה האכילה:

• האדם אוכל אוכל רגיל;
• אך מכיוון שהאכילה נעשית בתשעה באב, אומר הזוהר שהיא נחשבת כאכילת גיד הנשה.

אצל הרמב״ם, הכוליות של הבהמה המוקדשת מגיעה עד הגיד; אצל הזוהר, הכוליות של היום המקביל לגיד מגיעה עד כל דבר שאדם אוכל בו.

4. משמעותה של העולה דווקא

כאן אפשר להציע קשר עמוק יותר, אף שהוא כבר בגדר קריאה רעיונית ולא פירוש מפורש בזוהר.

עולה היא הקרבן המובהק שאינו ניתן לאכילת אדם: היא עולה כולה למזבח. הרמב״ם עצמו מדגיש שגיד הנשה נוהג ״בין קדשים הנאכלין בין קדשים שאינן נאכלין״, ובדין שתי המלקויות הוא בוחר דווקא בדוגמה של עולה.

תשעה באב הוא היום שבו חרב המקום שבו הייתה העולה אמורה לעלות. לכן הצום עשוי להתפרש לא רק כאבל פרטי, אלא כמעין נסיגה של האדם מן האכילה בשעה שאין מזבח שאוכל. ביום שבו אין ״אכילת מזבח״, ישראל אינם ממלאים מיד את החלל באכילתם שלהם.

במילים אחרות:

בזמן המקדש, העולה מוציאה את הבהמה כולה מאכילת האדם ומעבירה אותה למזבח.
בתשעה באב, חורבן המזבח מוציא את היום כולו מאכילת האדם.

מבחינה זו תשעה באב נעשה מעין ״קדשים שאינם נאכלים״ בזמן: לא חפץ קדוש שאסור לאוכלו, אלא יום המוקדש לזיכרון החורבן ולכן האכילה האנושית נסוגה ממנו.

5. גיד הנשה כשריד שאסור לצרוך

יש בזוהר גם רעיון נוסף: גיד הנשה הוא המקום שבו נגעה הסטרא אחרא, ולכן אין ״לברר״ או לספוג אותו באמצעות אכילה. פירוש הסולם מסביר שאכילה היא פעולת בירור והטמעה; גיד הנשה ותשעה באב הם בחינות שטרם הגיע זמנן להתברר, ולכן יש להשאירם מחוץ לאכילה.

זה מתאים בצורה יפה לעולה:

• אכילת קדשים רגילים היא פעולה חיובית המשלימה את עבודת הקרבן;
• עולה אינה מתבררת באמצעות אכילת אדם, אלא כולה נמסרת לגבוה;
• גיד הנשה אינו מתברר לא באכילת אדם, ולפי מסקנת הסוגיה אף לא בהקטרה, אלא חולצים אותו ומניחים אותו בתפוח.

כלומר, גיד הנשה של עולה הוא אולי המקרה החריף ביותר של דבר שאינו ניתן להפנמה בשום אכילה: לא אכילת האדם ולא אכילת המזבח. הוא נשאר כשריד של הפגיעה, ממש כפי שתשעה באב משמר את החורבן ולא ממהר להפוך אותו לחוויה מנחמת או ״מעוכלת״.

מסקנה

אין כאן כנראה קשר הלכתי ישיר, אבל יש קשר רעיוני ומבני עשיר:

1. אותו פסוק, ״לא יאכלו בני ישראל״, עומד במרכז הדיון בשני המקורות.
2. בחולין נבחן היחס בין אכילת ישראל לבין אכילת המזבח.
3. בזוהר תשעה באב הוא גיד הנשה של לוח השנה, מפני שבו נפגע ״גוף יעקב״ ההיסטורי ונחרב המקדש.
4. ברמב״ם גיד של עולה נושא שתי זהויות איסוריות בבת אחת.
5. בזוהר כל אכילה בתשעה באב מקבלת זהות נוספת — כאילו הייתה אכילת גיד הנשה.

הניסוח החד ביותר יהיה: הרמב״ם מתאר גיד שנכלל בקדושת העולה; הזוהר מתאר יום חורבן שבו כל אכילה נכללת בזהותו של הגיד.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן