מה הטעם לאיסור גיד הנשה?

הרב דב קדרון

חולין צ ע"א

בגמרא מובאת מחלוקת, ונחלקו בכך גם רבותינו הראשונים (כפי שמובא ב"בירור הלכה"), האם כאשר מקריבים על המזבח את הירך של קרבן עולה צריך לחלוץ את גיד הנשה ולזרוק אותו אל האפר שבתפוח שבאמצע המזבח, או שיש להקריב את הירך בשלמותה עם גיד הנשה.

אפשר לומר שמחלוקת זו, האם גיד הנשה הוא חלק שמקריבים בתור קרבן על המזבח או לא, תלויה בשאלה האם איסור גיד הנשה חל על ה"חפצא" או על ה"גברא". אם האיסור חל על הגיד עצמו, אין להקריבו על המזבח, אולם אם זהו איסור על האדם, ייתכן שלמזבח הדבר לא נאסר.

שתי אפשרויות אלו ניתן לתלות בשני טעמים שנתנו הראשונים לאיסור גיד הנשה:

לפי ספר החינוך (מצווה ג), טעם האיסור הוא כדי שנזכור את ההיאבקות של יעקב אבינו עם המלאך, שהיה שרו של עשיו, ושנדע שלאורך כל הדורות עם כל הצרות שעברו על עם ישראל - בסופו של דבר עם ישראל חי וקיים לעולם, ויבוא גואל ויגאלנו. לפי זה, נראה שהאיסור הוא על הגיד, שכן הוא הדבר שמזכיר לנו את כל הסיפור, וכשם שאסור לאדם לאוכלו, כך גם אין להקריבו על המזבח.

אולם החזקוני בפירושו לתורה (בראשית לב,לג) כותב (בפירושו הראשון) שטעם האיסור הוא כעין קנס לבני יעקב, שהיו גיבורים ויכלו לסייע לאביהם, והשאירו את אביהם לבד, וכתוצאה מכך היה צריך יעקב להיאבק עם המלאך לבדו וניזוק. לפי טעם זה, נראה שהאיסור הוא על האדם, שאותו שייך לקנוס, ולא על הגיד, ולפי זה אין סיבה לא להקריבו על המזבח.