הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אישתמיטתיה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
זבחים צו ע"א
"אמר אביי: וכי עושין אשפתות בעזרה? אישתמיטתיה הא דתני"שמעיה" בקלנבו: שברי כלי חרס נבלעין במקומן."
הגמרא דוחה את דברי אביי שאמר שלא שוברים כלי חרס בירושלים משום בזיון. דחיית דברי אביי היא מדברי "שמעיה בקלנברו", שמשמע ששברי כלי חרס היו נבלעים באדמה ולא ביזו את מראה ירושלים.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל לא
אישתמיטתיה לרבי פלוני הא דאמר רבי פלוני, דאמרינן בכולי תלמודא הוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה הוא טבע אנושית כוללת כל האישים ואם יש חילוק ביניהם בין רב למעט, חוט השני סימן כ' דף כ"ג ע"א בתשובתו אשר השיב לגדול א' כי אשום אשם לו על ההשגות שמשיג לקדמונים ובפרט באמרו שאישתמיט מינייהו דברי השיתא סדרי ע"ש שהפליא לעשות וזה מורה באצבע כמה וכמה דברים דאישתמיטו מהקדמונים גאוני עולם לך נא ראה רוב בקיאותו כי עצום הוא.
ולי אני הדיוט נלע"ד ראיה לדבריו דלשון אישתמיטתיה על דבר השכוח נאמר מהא דאיתא בפרק ו' דזבחים [דף] נ"ט א' דאמר רב מקרא הוא בידינו ושכחנוהו ולבתר דמייתי קרא קאמר רב כהנא היינו קרא דאשתמיט ליה לרב הרי דקאמר תלמודא אישתמיט על פסוק ששכח רב.
ודע שכתב ר' בצלאל בשיטת כתובות פרק א' דף ע"ז ע"א דלא אמרינן כי האי לישנא אלא על משנה או על מימרת אמורא הקדמון ממנו ע"ש ויש לתמוה דהא בפרק עשרה יוחסין [דף] ע"א ב' מצינו דקאמר על רבי יוחנן אישתמיטיה הא דאמר רבי אלעזר וכו' אף ע"ג דרבי יוחנן רביה מובהק דר"א הוה כמו שהוכחתי באות התי"ו גבי תלמיד חבר בראיות נכונות ע"ש:
לפי אחד ההסברים הנ"ל אומרים את הביטוי "אישתמיטתיה" כלפי אמורא שנשכח ממנו דברי אמורא קדמון [ממנו] – כנראה בא למעט אמורא בן דורו - או על דברי משנה.
בסוגייתנו ניתן לומר: "שמעיה בקלנבו" אומר רש"י "בקלנבו – שם מקום". מיהו "שמעיה"? מובא ב"אטלס עץ חיים", שהיה אחד בדור שלישי-רביעי. וכנראה היה מעט לפני אביי ומתאים לדברי ה"יד מלאכי".
כמו כן ניתן לומר, שהביטוי בגמרא "דתני שמעיה..." אין כוונתו שרב שמעיה אמר..., אלא כוונתו לומר, שרב שמעיה מסר ברייתא..., וממילא מדובר, שהגמרא טוענת שאביי שכח הברייתא הזאת שנמסרה על ידי רב שמעיה, וגם מתאים לדברי ה"יד מלאכי".
בכל אופן, כל עניין הביטוי "אישתמיטתיה" קצת תמוה. הרי בכל קושיה ממשנה על אמורא [שלא תורצה] ניתן לומר "אישתמיטתיה".
וראה ב"בית אהן", כרך י, עמוד תח שמביא שני פירושים לביטוי הנ"ל. א. האמורא לא שמע ממנה כלל. ב. שמע ממנה אלא שכח אותה לזמן מוגבל.
ונראה לי לומר בזה: אם האמורא חולק על אותה מימרא ודבריו נדחו הרי שהאמורא "טעה" להלכה. אבל אם גם האמורא למעשה מסכים למימרא, אלא שדבריו בסוגיה המדוברת נאמרו מתוך שכחת אותה מימרא, אז רק דבריו בסוגיה הספציפית נדחו, והאמורא עצמו בעצם מסכים לדחיה ומקבל אותה ואת הלכתה.
